מספר פסקי דין שנתנו לאחרונה בתי המשפט בישראל, מצביעים על כך, שהרשות השופטת כבר אינה נוטה לאשר חלופה של מעצר בית לחשודים הנתונים במעצר. לפחות לא כפי שאישרו זאת בעבר. מדוע? בעיקר בגלל האינטרנט.

 

את הנימוק לדחיית בקשה למעצר בית תולים השופטים בכך שלא ניתן לפקח על חשוד הנמצא בביתו, ולמנוע ממנו להתחבר לאינטרנט, ולהמשיך בביצוע הפשעים בגינם נעצר. זהו גם הנימוק שמעלה המדינה, שמתנגדת לשחרור חשודים למעצר בית.

 

שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, קיבל בעבר את ערעורה של המדינה כנגד נחום דגני, חשוד בסחר בסמים, וקבע כי יש להשאירו במעצר מכיוון

שאת הסחר בסמים הוא יכול להמשיך מביתו באמצעות הטלפון הקווי או הסלולרי, ואפילו האינטרנט.

 

בשבוע החולף היה זה תורו של חשוד פלסטיני תושב רמאללה בשם מונתסר אדקידק, סטודנט באוניברסיטת ביר זית, שנחשד בעבירות בטחון. לחשוד יוחסו איסוף מודיעין על תושבי ירושלים והעברת המידע לידי הרשות הפלסטינית. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, דוד חשין, קבע כי לא ניתן לשחררו למעצר בית. טענתו של בא כוח המדינה, כי החשוד עלול להמשיך את עבודת האיסוף והדיווח באמצעות האינטרנט, התקבלה על ידי בית המשפט.

 

 

האם תם עידן מעצרי הבית בישראל? על פניו נראה שכן. המדינה נוטה לאמץ את טיעון המחץ, הגורס כי לא ניתן לפקח על חשודים שנעצרו, בגלל האינטרנט. הטענה היא שסחר בסמים למשל, או איסוף מודיעין ודיווח - ניתן לעשות גם באמצעות האינטרנט. סביר להניח שגם על עבירות אחרות יטענו התובעים טענות דומות. הרי באינטרנט אפשר גם לאיים, להסית, להטריד, ואפילו לגנוב.