בכתבה שפורסמה אתמול סופר על כך שבלוגרים נתבעו על ידי חברת אפל בגין פרסום סוד מסחרי של חברת אפל בבלוג שלהם. באותן כתבות נטען כי שופט בית המשפט העליון במחוז סנטה קלרה נוטה שלא לקבל טענת בלוגרים שנתבעו על ידי אפל, כי בשם חופש הביטוי הם ראויים להגנה משפטית בדיוק כמו עיתונאים, ביחס לפרסומים שהופיעו באתרי החדשות שהם מפעילים.

בטורי פרשנות שונים הגדילו וכתבו פרשנים, כי החלטת השופט עשויה להשפיע באופן דרמטי על עתיד העיתונות המקוונת. עוד נטען כי עיתונאים זכאים להגן על מקורותיהם בכל מצב. ולא כך היא.

שלא יבלבלו אתכם. חופש העיתונות הנגזר מחופש הביטוי עומד למבחן כאשר התובעים הם המדינה או גוף ממלכתי של המדינה (למשל משטרת ישראל או הרשות לניירות ערך). לפעמים מדובר בגוף סטטוטורי של המדינה בעל סמכויות שיפוט (למשל לשכת עורכי הדין) שמתנכל לעיתונאי ודורש ממנו לחשוף מקורות.

כאשר גוף ממלכתי דורש מעיתונאי לחשוף מקורות, אכן חופש העיתונות עומד במתקפה ויש להגן עליו. לרוב, בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון, מגינים

בשנת 1986 עתר העיתונאי ציטרין לבית המשפט העליון נגד בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב ביחד עם עיתונאית נוספת, יפעת נבו. בית המשפט העליון קיבל את עתירתו ואיפשר לעיתונאים לשמור על חסיון מקורותיהם. משמעות ההחלטה: ללשכת עורכי הדין אין סמכות להטיל עונש על עיתונאי שסירב לחשוף את מקורותיו (בש 298/86).

עותק מההחלטה ההיסטורית מיום 7 אפריל 1987 ניתן למצוא כאן .

אין הגנה מפני לשון הרע

אבל, החסינות המסויימת שיש לעיתונאים מול המדינה, לא קיימת בהליכים אזרחיים רגילים כאשר הצד התובע הוא גוף אזרחי לחלוטין שאין לו קשר למדינה. לעיתונאים אין הגנה מפני תביעת לשון הרע. לעיתונאים אין הגנה מפני תביעה על הפרת זכויות יוצרים. ולעיתונאים אין גם הגנה מפני תביעה בגין פרסום סוד מסחרי. מבחינת בית המשפט, העיתונאים הם נתבעים רגילים לחלוטין כמו כל אזרח. החוק אינו מגדיר אותם כמיוחדים. גם לא הפסיקה. לא בישראל ולא בארה"ב.

כאשר עיתונאי מסתמך על מקור, כותב כתבה ואחר כך נתבע על לשון הרע, הגנת תום לב לא תעמוד לו אם אם לא יחשוף את מקורותיו. אותו הדבר לעניין זכויות יוצרים: אם עיתונאי יצטט קטע שקיבל ממקור שלו וייתבע על הפרת זכות יוצרים בגלל הקטע שפערסם, הגנת "מפר תמים" לא תעמוד לו אם לא יסגיר את מקורותיו. את המחיר עלול העיתונאי והעיתון לשלם בכסף וכפיצוי לתובע.

אותו הדבר לגבי ביצוע עוולה מסחרית. גזל סוד מסחרי מוגדר בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות משנת 1999. החוק אוסר על כל אדם (גם עיתונאי וגם בלוגר) לגזול סוד מסחרי. סוד מסחרי מוגדר כ"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".

חופש העיתונות לא עומד למבחן

גזל סוד מסחרי מוגדר כ"נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל". החוק מוסיף ומגדיר כי אין זה משנה מה המקור למידע על אותו סוד וגם אם המקור למידע הוא לא בעל הסוד המסחרי אלא אדם אחר, הרי יש כאן עבירה של גזל, שהוא אסור.

במקרה של הבלוגרים שנתבעו על ידי חברת אפל בתביעה אזרחית לחלוטין, חופש העיתונות יכול להוות רק תירוץ משפטי והגנה לכאורה, אבל זה ממש לא תופס בתביעה אזרחית כשהתובע הוא גוף אזרחי ולא גוף ממלכתי. בדיוק מאותה סיבה אין לעיתונאים (או בלוגרים) חסיון מפני עוולות אחרות כמו לשון הרע או הפרת זכויות יוצרים.

נא לא להתבלבל. חופש העיתונות של הבלוגרים לא עומד כאן למבחן. גם אם עיתונאי אמיתי היה חושף את המוצרים החדשים והסודיים של חברת אפל, גם הוא היה נתבע והיה נאלץ להסגיר את מקורותיו. סוד מסחרי מוגדר כמידע שלא יכול להתפרסם ברבים, אלא אם מישהו בא, גנב ופירסם אותו ברבים.