ביום ראשון, 30 דצמבר 2001, קמתי, התקלחתי, התגלחתי, צחצחתי שיניים, התלבשתי הכי יפה שאפשר (קניתי אימונית חדשה) ונסעתי לי למטה המשטרה בעכו כדי שיצלמו אותי, ייקחו ממנו חתימות ואם אפשר - גם טביעות אצבעות. כל מה שלא הספקתי לעשות ביום חמישי האחרון בגלל שמשטרת ישראל מיהרה הביתה לחמשוש, עשיתי ביום ראשון לאחר שבת עונג בביתי נטול המחשב שנתפס בצו ע"י המשטרה.

להזכירכם, קוראים יקרים, נעצרתי ביום רביעי ע"י משטרת ישראל בשל חשד לשמירה על זכות השתיקה לאחר שהוזמנתי לחקירה בשל תלונתה של גולשת שהתלוננה ש"איימתי" עליה בעזרת תוכנת צ'אט אישית בשם איסיקיו, אותה תוכנה מעצבנת שעושה "אווו או" כשמקבלים הודעה.

שלב ראשון: צולמתי, נתתי טביעות אצבע (וחתמתי קצת על הקיר)

התלוויתי לחוקר א’ (שם בדוי) למדור זיהוי פלילי כדי שיצלמו אותי עם המצלמה הדיגיטלית החדשה שקנו בזיהוי פלילי ומחוברת למחשב. היתרון בצילום דיגיטלי הוא החופש בידיו של החשוד: הוא אינו צריך להחזיק שלט שכתוב בו "משה הלוי, מספר 123456789, עבירות מחשב", אלא הטקסט מוקלד ע"י אדם מיומן שיודע קרוא וכתוב, ואין כבר פשלות של החזקת שלט בצורה הפוכה, או ספרה שנפלה בגלל לוח בלוי.

לצילום דיגיטלי באמצעות מחשב שנמצא בזיהוי פלילי יש חסרון: מכיוון שבזיהוי פלילי עובדים גם עם דברים מלכלכים כמו דיו לטביעת אצבעות, חייבים בכל גישה למחשב לרחוץ את הידיים כדי ללחוץ ENTER או גרוע מכך - ללחוץ ESCAPE.

לאחר שצולמתי מלפנים ומהצד, שורבב שמי ופרטיי האחרים כמו גובה, משקל, צבע שיער וצבע עיניים לתמונה הדיגיטלית שנערכה בעזרת תוכנת "פוטו קופ". התמונה תודפס בהמשך ותתוייק בתיק עם תמונות חשודים. לכל סוג עבירה יש תיק כזה של תמונות חשודים: עבירות מין, סחיטה, פריצות, גניבות ואלימות. מכיוון שאני האדם הראשון בעכו שחשוד בעבירות מחשב, נקנה קלסר חדש מאופיס דיפו הקרוב, ותוייקו שמי ותמונתי תחת "עבירות מחשב". כנראה שאני אהיה לבד בתיק הזה, מכיוון שאני כנראה היחיד בעכו עירי, שגולש באינטרנט (כל השאר משחקים סנוקר).

כמובן שמייד נלקחו ממני גם טביעות האצבעות שלי כולל כף היד וכרית כף היד שלי. לאחר שסיימנו והחוקר הלך להיפרד מעמיתו הצלם, ניצלתי את ההזדמנות וחתמתי את שמי על הקיר עם מעט הדיו שנשארה לי על הידיים. לא יודע מדוע עשיתי את זה, אבל כל החתולים עושים את זה (עם שפריץ של ריח).

שלב שני: חקירה בחשד להעלבת עובד ציבור ("האם באמת הפלצת לכיוון הסוהרים?")

לאחר שחזרתי עם החוקר א’ לחדר החקירות, ולאחר ששטפתי היטב את ידי המגואלות בדיו שחורה ומסריחה, נלקחתי שוב לחדר החקירות על מנת להיחקר שוב בחשד להעלבת עובדי ציבור. הסיפור האחרון שפרסמתי במספר פורומים באינטרנט וב- ynet לא הצחיק את השוטרים, ולדעתי הם גם היו מתוסכלים מכך שיש כזה "חומר טוב" ברשת, והם לא יכולים לעצור אותו.

הושבתי מול שולחנו של חוקר אחר בשם ב’ (שם בדוי), שאינו מעורב בתיק הקודם, אמנם, אך ניכר עליו שקיבל הנחיות ברורות מה לשאול ולאילו תשובות לצפות. החקירה החלה בקריאת אזהרה נגדי שמותר לי לשתוק בחקירה (שוב לשתוק? אחרי שפתחתי עליהם כזה פה?) .

בידיו של החוקר היה תדפיס מחשב, פלט שהודפס מפרסום באחד הפורומים הירוקים ברשת. התדפיס, שאותו הציג לי החוקר ב’, הכיל בתוכו גם תגובות של גולשים אחרים שהגיבו לסיפור. החוקר ב’, שניכר עליו שאינו יודע להבדיל בין הודעה מקורית שלי לבין תגובות שבאו בעקבות ההודעה שפורסמה, הודרך על ידי מה הקטע הרלוונטי ומה באמת כתבתי, ובאילו חלקים מופיעים תגובות של גולשים אחרים.

החקירה החלה במספר שאלות כמו "מתי פירסמת את המאמר", "מה גודל המאמר שפירסמת", "באילו מקומות פירסמת את המאמר" ו"האם אתה חותר תחת אושיות מדינת ישראל ובתי המשפט שלה". הוא ניסה בכוח לגרור אותי לתגובות ש"אני מערער על סמכות בתי המשפט בישראל" ועל "סמכותה של משטרת ישראל להתעלל בחשודים", ואני הסברתי לו במילים די פשוטות שאני "נגד התהליך שבו שוללים מאזרחים את זכויותיהם ומונעים מהם להיפגש עם עורך דין כדי להגן על עצמם על פי חוק".

המשך החקירה נגע ל"כינויי הגנאי והעלבונות שספגה ממני משטרת ישראל ושוטריה המסורים". נשאלתי שאלות חשובות כגון "מדוע כיניתי אותם דרדסים כחולים" ומדוע קראתי לראש משרד החקירות העכואי בכינוי הנורא והאיום "מר פלאפל בודד". הסברתי לו שאני אדם גבוה וכל כחולי המדים נראים לי נמוכי קומה (דרדסים). לגבי "מר פלאפל בודד" הסברתי שלא זכרתי את שמו אלא רק את דרגתו ואני מתנצל על כך (אחר כך מיהרתי לרשום את שמו בפנקסי - שמו ג', שם בדוי).

שיא החקירה היה כאשר נחקרתי האם באמת הפלצתי על הסוהרים בבית המעצר כמו שתיארתי במאמר. התאפקתי שלא לצחוק, ומיד הבהרתי שזה היה מין ביטוי ציורי, והמציאות היתה ההפך הגמור. לא הפלצתי, וחוץ מזה גם לא היו לי גזים באותו יום.

שלב שלישי: רגשי אשם קלים עולים (ככה עושים לאנשים שמתאפקים לא להרביץ לי?)

נחקרתי על מספר דברים פילוסופיים נוספים כמו האם השוטרים בסיפור שלי יצאו טוב, ואני מיהרתי וקבעתי שהם יצאו אפילו מצויין כי בסיפור האחרון שלי לא הוזכרה אלימות משטרתית למרות כל השמועות על כך. נשאלתי האם זה היחס שמגיע ממני כלפי שוטרי ישראל לאחר שלא הופעלה כלפי אלימות וזכיתי ביחס של כבוד - למרות שאני חשוד בעבירות חמורות, ואני חשתי מצוקה קלה. רגשי אשם החלו מתפשטים בכל גופי, ובמוחי הציני עשיתי את חשבון הנפש שלי: למה הפך אותי המעצר הזה? לאיש רע לב? נטול הבעת תודה למשטרת ישראל? נטול רגש לשוטרים בעלי משפחות? ככה עושים לאנשים שמתאפקים לא להרביץ לי?

החקירה הסתיימה בחתימה על כך שאני יודע שנפתח כנגדי רישום פלילי נוסף על העלבת עובדי ציבור. טופס נוסף נזרק לכיווני על מנת שאחתום על ערבות עצמית של 10,000 ש"ח כדי שאתייצב לחקירה בעניין בכל עת שאדרש.

השוטר ב’, כדי להראות לי כמה הוא מתחשב בי, אף הראה לי שהוא לא סימן את הסעיף שבו אני מתבקש להפקיד את דרכוני, ואני משה הלוי, "פורץ מחשבים" מסוכן שהורשע רק ע"י משטרת ישראל על עבירות של לשון הרע נגד גולשים, העלבת עובדי ציבור והתעלמות מגולשים אחרים ברשת שמקללים אותי, צריך להודות לו על כך. לא רק זה, אפילו הסעיף של צו זירוז יציאה מהאינטרנט לא הופעל נגדי!

עזבתי את המקום עם "מועקה קשה", על כך שמשטרת ישראל אינה מעריכה יצירות ספרותיות שמתפרסמות ברשת האינטרנט ואינה יודעת לקרוא בין השורות, וחושבת שכל אזרח חף מפשע שאותו היא כולאת על סמך תלונה שקרית של כינוי כלשהו באינטרנט, צריך להודות לה על כך שלא נשכה אותו.

לתגובות ישירות להלמו: דואר אלקטרוני [email protected]