הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי | שלח מכתב | דף ראשי

השמועות בעיתונים מופרכות באינטרנט

06/03/2003 | גיליון מספר 3

halemo

לאחרונה, קיימת מיני מתקפה רבתי על כך שהאינטרנט הוא מקור לשמועות לא מבוססות. הפסודו מתקפה הזו. באה מצידה של התקשורת הממוסדת באמצעות שדריה, כתביה ועיתונאיה.

כך למשל, ביום שלישי, 25/02/2003, בתוכניתו של גבי גזית בערוץ 2, בין שעה 19:30 לשעה 20:00, דנו בשמועות ברשת. הבהיר את הסוגיה למנחה גבי גזית, עיתונאי "הארץ", יובל דרור. בכתבה הראו מסכי מחשב מציגים את הפורומים של רוטר נט והפורומים של הייד פארק ושל פרש, כמקור לשמועות שרצות ברשת.

קדמה להצגה זו, כתבה במוסף "7 לילות" של ידיעות אחרונות של עיתונאי המחשבים הוותיק דודי גולדמן. בכתבה אחרת של דודי גולדמן בעיתון ידיעות אחרונות, במוסף "24 שעות" של ידיעות, נכתב שוב על השמועות האחרונות שרצות זה מכבר ברשת האינטרנט.

האינטרנט תמיד היה מקור לשמועות, חלקן מבוססות על אמת, חלקן פרי דמיונם של גולשים. הפעם, העיתונים והעיתונאים שרואים עצמם כנפגעים מהשמועות המופצות ברשת, אולי בגלל שחיפשו את הסקופ ולא מצאו, מבקרים את הרשת בחריפות על השמועות.

העיתונות הממוסדת כמוקד להפצת שמועות

העיתונות הממוסדת נכנסה זה לא מכבר לרשת האינטרנט. אם עד לתחילת שנת 1999, היתה השליטה על הפצת מידע ברשת נתונה בידיהם של גולשים פרטיים ושל אתרי פורומים פרטיים, היום התקשרות הממוסדת מכירה בעובדה שרשת האינטרנט היא מקור למידע לא אכזב.

למעשה, זה רבות בשנים, העיתונות הכתובה והעיתונות האלקטרונית באמצעות ערוצי הטלוויזיה והרדיו, הפיצה את השמועות במסווה של חזות מהוגנת ונתנה לכל מילה כתובה ולכל צליל של שדר, מן אמת שבלע הציבור שחלקו עדיין מאמין לכל מילה שכתובה בעיתון.

בעזרתם "האדיבה" של פוליטיקאים ערמומיים, הופצו והורצו ידיעות שבינם לבין האמת מרחק גדול מדיי. בעגה המקצועית העיתונאית קוראים לזה "ספין", שפירושו הרצת סיפור בעיתון כדי לתפוס כותרות ולמשוך את תשומת לב הציבור לסיפור בעמוד הראשון, ולא לסיפור אחר שעלול להתפתח ולגרום נזק ליוצר הספין, ונמצא בעמוד השישי.

העיתונות באמצעות כתביה הבלתי נלאים, בולעת בשקיקה את הסיפורים, ואף מפרשנת אותם, לוקחת תגובות מהצד השני, דוחקת, בועטת ומשתלחת במרואיינים נשואי אותה ידיעה הזויה ולא נכונה.

אבל לא רק פוליטיקאים מפמפמים את פרחי העיתונות הזקנים בסיפורי בדים. עושה זאת גם המשטרה שלא מתביישת למכור סיפורים הזויים על עבריינים שתפסה ועצרה, לפעמים לא רק בצורה של חשד, אלא בשינוי מהותי של העובדות כמו גילו של החשוד, מקום מגוריו, מצבו המשפחתי וכדומה. גם כאן, מתמסרים כתבי המשטרה של התקשורת ומנהלים תחרות ביניהם מי יפרסם ראשון את השקרים של המשטרה.

דובר צה"ל, למשל, דורש שיתוף פעולה מלא עם הכתבים הצבאיים, אם כתב צבאי למשל, חשף ידיעה שאינה אמת, והוא מבקש לחשוף זאת, הוא מסכן את יחסיו עם דובר צה"ל, ולמעשה גוזר על עצמו יובש עיתונאי בתחום הידיעות שמדליפים לו קצינים של הצבא.

העיתונות מזלזלת באינטרנט

העיתונות הממוסדת עד לא מכבר זלזלה בעיתונות הרשת. אחד המקרים הידועים, היה המקרה של עיתונאי אתר האינטרנט של ynet להשתלב בתא כתבים מדיניים וצבאיים הנהנים מפול (אוסף) של ידיעות.

תא הכתבים לא שש לקבל את העיתונאים מהזן החדש לשורותיו, ואף החרים אותם ומנע השתלבותם. העובדה שמדובר בעיתונאים שלמעשה שייכים בגדול לעיתון ידיעות אחרונות, אבל כותבים במדיום אחר שנקרא ynet, לא עזרה.

רק לאחר שאתר ynet חשף סיפורים שצוטטו בעיתונות הכתובה והמשודרת, הבינה העיתונות הישנה את המדיום החדש. כיום, ynet כאתר חדשות, נחשב לאחד המובילים והמצוטטים בתקשורת האלקטרונית, בתוכניות הבוקר בערוצים השונים ובתוכניות ערב העוסקות בביקורת עיתונות ומדיה.

הפורומים וקבוצות הדיון השונים ברשת, עדיין לא הגיעו למעמד הזה, מכיוון שאינם נחשבים כ"מערכת" שעוברת סינון של תכנים ובדיקתם. זה לא מפריע למספר עיתונים ועיתונאים לגנוב ידיעות שמקורן בפורומי החדשות ברשת, ולהציגם כסיפור שנכתב על ידם.

מועצת העיתונות מכירה בעיתונות הרשת

זה לא מכבר, הכירה מועצת העיתונות בצורך להגדיר אתרי תוכן ברשת האינטרנט, כאתרי עיתונות כתובה, שצריכים לדעתה לעמוד בכללי האתיקה המקצועית המחמירה של המועצה (קישור). בינתיים, לאותה מועצה זה לא כל כך מציק שבעיתונות מהזן הישן יש עיתונים ועיתונאים שאינם עומדים בכללים אילו. אולי בשל מחסור בתלונות מצד אזרחים נפגעים.

מדי שנה מוגשות יותר מ 100 תביעות על לשון הרע כנגד עיתונים ומקומונים. אזרחים נפגעי עיתונות, פונים בדרך כלל לבתי המשפט בתביעות לשון הרע כנגד עיתונאים ועיתונים. אם יש ממש בתביעה, הם זוכים לסכום כסף ולהתנצלות בין דפי העיתון.

הממסד מתחיל להכיר בעיתונות הרשת

לפני כשבועיים, בפעם הראשונה בחייו כאתר פרטי, קיבל לידיו הרב ישעיהו רוטר, מפעיל אתר רוטר נט, צו איסור פרסום כנגד פרסום נושא שהיה יכול למצוא עצמו מככב בפורומים השונים כשמועה, שמאוחר יותר היתה עלולה להתברר כאמת לאמיתה.

מישהו בממסד, באמצעות בית המשפט, טרח ליידע את כל העיתונים על אותו צו איסור פרסום, וכן את אתר האינטרנט של רוטר נט, שכל השמועות והידיעות מוצאות עצמן מככבות בפורום הסקופים והחדשות הפופולרי ביותר באתר.

צו איסור הפרסום פוקסס מיידית לביתה של משפחת רוטר, וכך, גם אם בסופו של דבר לא נכתבה הידיעה האסורה בפרסום באתר, הרי הוקדמה תרופה למכה, וצו איסור הפרסום כבר נשלח ובעל האתר יודע על כך.

עיתונות ממוסדת ומוגבלת

רשת האינטרנט אחראית בשנים האחרונות למספר התפתחויות מעניינות, ואלמלא האינטרנט, ספק אם הציבור היה יודע על כך. העיתונות הממוסדת מגבילה את עצמה באמצעים שונים, ועיתונאי המבקש לחשוף דבר מה בעיתון, עלול להיכשל באחד המכשולים שנבנו מראש ע"י הממסד העיתונאי והשלטוני.

העיתונות הממוסדת מוגבלת באמצעות צווים, וועדות, הסכמים וכללים המונעים ממנה לחשוף ידיעות עיתונאיות מהדרגה הראשונה. כך למשל, קיים לו מוסד הצנזורה הצבאית, שכל ידיעה עיתונאית בנושאי צבא ובטחון חייבת לעבור דרכו לפני הפרסום בעיתון או בתקשורת האלקטרונית.

מוסד אחר של העיתונות הוא וועדת העורכים. בוועדת העורכים שותפים זקני העיתונות וכן עורכי העיתונים הגדולים במדינה. מוסד זה נהנה מיחס מועדף אצל השלטון, ובמפגשים שנערכים מדיי פעם עם בכיר, הדברים שנחשפים מצונזרים בהבנה בין שני הצדדים.

צו מניעה או צו איסור פרסום, למשל, גם אם אינו מוצדק, שולל את הפרסום שעלול היה להתרחש אלמלא הוצא אותו צו כנגד פרסום הידיעה בעיתון. כך לפעמים נהפך מידע אמיתי לשמועה שאמיתותה מוטל בספק.

הגבלה אחרת, היא כללי האתיקה של מועצת העיתונות הקובעים לדוגמה, שיש לקבל את תגובתו של נשוא הכתבה. כך למשל, אם עיתונאי עוסק בחשיפה מדהימה על פאשלה של חברה כלשהי, עליו לבקש תגובה מאותה חברה. אבל, אם אכן יפעל כך ויבקש תגובה, החברה תתקן את המעוות ותסרס את חשיפתו של העיתונאי.

אחרונה חביבה, היא פקודת העיתונות העתיקה משנת 1933, התקפה גם לאחר המאה העשרים ולאחר יציאת הבריטים מארץ ישראל, הקובעת שלהפקת עיתון יש לבקש רשיון מהשלטון. השלטון יכול לסגור את העיתון אם זה עשה מעשה בל יסולח וחשף למשל אנשי שב"כ מכים למוות מחבל שנתפס חי. המקרה המדובר הוא סגירתו של עיתון "חדשות" ז"ל לשלושה ימים בגלל שחשף שמחבל ערבי שנתפס בקו 300 של אגד, היה חי ושלם לפני תפיסתו בחיים (קישור לתמונה).

פקודת העיתונות קובעת מגבלות מעוותות ביחס למי מותר להפיק עיתון: על פי הפקודה, בעל עיתון חייב להיות מעל גיל 25, בעל תעודת בגרות או תעודה אחרת המוכרת בישראל, שאינו בעל עבר פלילי, וכוללת עוד סעיפים הזויים שהתאימו מאוד לתקופת השלטון של המנדט הבריטי ששלט ביד רמה על הילידים בפלסטינה.

חשיפות ראשונות באינטרנט

רשת האינטרנט חשפה בשנים האחרונות דברים שהעיתונות ידעה ולא ידעה, או הוגבלה לחשוף. כך למשל, נחשפה העובדה שאבישי רביב, המסית הראשי לפני רצח יצחק רבין, היה סוכן פרובוקטור של השב"כ. במסמך שפורסם לראשונה בפורום אקטואליה באתר וואלה, בשנת 1999, הוצג לראשונה במסמך רשמי דיון סגור שנערך בפרקליטות המדינה ובו דובר על מעשיו של רביב, כסוכן פרובוקטור. המסמך נמחק מהפורומים של וואלה בהוראה מגבוה, אבל זה כבר היה מאוחר מדיי. אנשים רבים שמרו עותק והפיצו אותו ביניהם ובפורומים השונים ברשת. בעקבות החשיפה, הוגשו בגצ"ים ע"י עיתונאים ופוליטיקאים שביקשו לחשוף את המסמך לציבור, לאחר שנחשף לראשונה ברשת האינטרנט.

מידע אחר שהעיתונות ניסתה להסתיר בסוף שנת 2002, היה אופן מותה של רעייתו של יעקב העליון, עיתונאי מעריב לשעבר. העיתונות דיווחה על מותה של המנהלת האהובה של בית הספר לאומניות בתל אביב, והסתירה את העובדה שמותה הטרגי נגרם מנפילתה מדירתה באחת הקומות העליונות בדירת מגורים. עובדה זו נחשפה לקוראי הפורומים, ורק לאחר שלא ניתן היה להסתיר מידע זה מן הציבור, העיתונות כתבה את מה שפורסם לראשונה ברשת האינטרנט.

מקרה אחר, היה ב 9 אפריל 2002, ביום מטורף של שמועות שהתבססו על אמת כואבת. באותו יום נפוצו שמועות על מותם של מספר חיילי מילואים רב בקרב במחנה הפליטים הפלסטיני ג'נין. באותו יום גם נפוצו שמועות לא נכונות על מותו של סגן הרמטכ"ל והפלת מסוקו הצבאי.

השמועות שהיו אמת בסופו של יום, לא פורסמו בעיתונות ותקשורת האלקטרונית בגלל הסכמים מגבילים שהגבילו את עורכי המשדרים לפרסם את דבר מותם של הלוחמים ברבים. הסכמים אילו לא חלים על אתרי האינטרנט, והטיב לבטא זאת בראיון בגל"צ ביום שלמחרת, עורך אתר "תיק דבקה" גיורא שמיס שהדף את ניסיונותיו של המראיין רזי ברקאי, להכניס אותו ואת אתר האינטרנט שלו בעל כורחו להסכמים שאינם מקובלים במדיה החדשה, בין דובר צה"ל לבין העיתונות הממוסדת.

סיפור אחר שהפיל את מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות בשנת 2000, היה סיפורו של "השרוף", זמר מסכן שסיפר את סיפורו הפיקטיבי וזכה לשער במוסף כשהוא ישוב על כיסא גלגלים ומנסה לעורר רחמים. הסיפור של השרוף הוכחש באינטרנט באותו יום, והגדיל לעשות אתר האינטרנט "עניין מרכזי" של רמי יצהר שחשף שמדובר בזמר חיים צינוביץ' שעבד על מערכת עיתון ידיעות אחרונות.

סיפורים אחרים שהתחילו כשמועות באינטרנט והתבררו כנכונים היו דבר מחלתה של הזמרת עפרה חזה במחלת האיידס, וכן סיפורו של השר הבכיר משנת 2001, שהואשם בהטרדות מיניות והתגלה כשר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי, דבר שפורסם לראשונה ברשת האינטרנט.

שמועות לעד

השמועות ימשיכו לחיות ברשת האינטרנט. העיתונות הממוסדת תגיע ליום שבו תפסיק לזלזל ב"שמועות חסרי הבסיס" שרצות ברשת האינטרנט, למרות שזה לא יפריע לה לצטט את אותן שמועות בעיתונות הכתובה, לצד ספינים וקמפיינים תקשורתיים הכוללים ידיעות מצוצות מהאצבע שהיא מוצצת בחדווה מפוליטיקאים ומגופים שלטוניים.

יבוא היום, וידיעות שמתפרסמות באינטרנט אפשר יהיה לקרוא באוטובוס, בשירותים ובמיטה, ואף אחד כבר לא יטרח לקרוא שמועות על נייר. השמועה המקוונת תשלוט.

.