הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי | שלח מכתב | דף ראשי

אתרי תוכן: מודל תשלומים בורגני ושגוי

06/03/2003 | גיליון מספר 3

halemo

החלום הרטוב של כל אתר תוכן ושל כל יצרן תוכן ברשת האינטרנט, הוא שיום אחד הוא יוכל לדרוש תשלום עבור התכנים שהוא מייצר וכותב. עד לפני מספר חודשים, כמעט אף אתר תוכן או חדשות לא ביקש תשלום תמורת תכניו. היו מעטים, כמו אתר התוכן "אייס", אתר תקשורת, מדיה וחדשות עולם הפרסום, שרשם מנויים בתחום מקצועי מסוים תמורת תשלום בכרטיס אשראי.

המחירים באתר "אייס" הם די יקרים יחסית לשאר אתרי התוכן ונקובים בדולרים:

מנוי למשתמש פרטי יעלה 19.50 דולר לחודש + מע"מ.

מחירי מנוי מוסדי (מספר הרשאות גישה למשתמשים בחברה), הם כדלקמן:

עד 3 משתמשים בארגון: 49 דולר לחודש + מע"מ.

4 עד 8 משתמשים בארגון: 99 דולר לחודש + מע"מ.

9 עד 13 משתמשים בארגון: 149 דולר לחודש + מע"מ.

14 עד 20 משתמשים בארגון: 199 דולר לחודש + מע"מ.

התשלום מתבצע בכרטיס אשראי או בהוראת קבע בבנק.

אתר עיתון "הארץ" למשל, גובה תשלום בכרטיס אשראי תמורת האפשרות לקרוא כתבות ישנות מארכיון העיתון. הכתבות הן החל משנת 1994. אופן התשלום הוא בעזרת כרטיס אשראי. קריאת כתבת ארכיון אחת עולה 10 ש"ח. אם תבקשו לקרוא יותר כתבות, תקבלו הנחה, ותמורת 90 ש"ח תוכלו לקרוא עשר כתבות.

המחירים של הארץ:

קניית כתבת ארכיון אחת תעלה 10 ש"ח.

מנוי ל 10 כתבות ארכיון תעלה 90 ש"ח.

מנוי ל 25 כתבות ארכיון תעלה 212.50 ש"ח.

מנוי ל 100 כתבות ארכיון תעלה 800 ש"ח.

מנוי ל 500 כתבות ארכיון תעלה 3500 ש"ח.

אם אתם חפצים בכתבה עצמה כפי שהופיע על נייר ובעיתון האמיתי, תוכלו להתקשר למספר טלפון למחלקת הארכיון של עיתון הארץ ותמורת 40 ש"ח, תקבלו את הכתבה המצולמת בדואר.

אותה כתבה תעלה לכם יותר זול, כ 4 ש"ח בלבד, בהזמנתה מספריית בית אריאלה בתל אביב, אותה יצלמו לכם מתוך מיקרופיש, ואתם תבואו לקחת אותה לא יאוחר משבועיים ימים. התשלום לעיתון הארץ של 40 ש"ח, ככל הנראה כולל גם את הזכות להשתמש בכתבה ללא הפרה של זכויות יוצרים.

אתר דה מרקר, אתר תוכן כלכלי עמוס פרסומות, החל גם הוא לגבות כסף על תכנים בתחילת חודש אוקטובר 2002. גביית הכסף גם היא מתבצעת בכרטיס אשראי. אפשרויות התשלום הן רבות: ניתן לשלם רק על הזכות לקרוא תכנים ארכיוניים. אפשר לשלם כדי לקרוא רק חלק מסוים באתר, למשל את מדור מטבע חוץ. קיים תשלום אחר על הזכות לקבל ניוזלטר בדואר אלקטרוני עם תקציר הידיעות החדשותיות.

המחירים של דה מרקר:

מנוי על מהדורת המייל, תמורת 19.90 ש"ח לחודש.

מנוי על ארכיון התכנים 29.90 ש"ח לחודש.

מנוי על חבילת תוכן שלמה תעלה 39.90 ש"ח.

מנוי על מדור מטבע חוץ תעלה למנוי 89 ש"ח.

ומנוי על חבילת מידע מהבורסה תעלה 149 ש"ח.

אתר אחר הוא אתר ynet שהצהיר שהחל מאמצע חודש נובמבר 2002, ייחל לבקש תשלום על הזכות לקרוא תכנים דווקא מגולשים מחו"ל. הגולשים בארץ עדיין יכולים לקרוא בחינם את התוכן. וכך, מיום 6 ינואר 2003, האתר גובה תשלום מגולשים המבקשים לקרוא בחו"ל.

המחירים של ynet:

מנוי לחודש אחד בלבד (מנוי חד פעמי) יעלה 24.90 ש"ח.

מנוי למנוי שמחדש את המנוי יעלה 19.90 ש"ח בלבד.

למנוי שישלם חצי שנה מראש, ישלם רק 16.50 ש"ח לחודש.

ולמנויים שנתיים, תעלה הזכות לקרוא רק 12.50 ש"ח לחודש.

בינתיים, עיתוני רשת אחרים כמו גלובס, וואלה ומעריב, אינם גובים דמי כניסה עבור הזכות לקרוא תוכן.

העיתון הכלכלי גלובס, המתחרה בדה מרקר, נותן לכם את הזכות לצפות בתוכן באתר ללא פרסומות מרגיזות, ובגלובס יש תמיד פרסומות מרגיזות וקופצות (וזה בכוונה. המפרסם לא מבקש את זה). אם אתם מנויים לעיתון שמודפס על הנייר הוורוד, תוכלו לשלם רק 25 ש"ח לחודש. אין לכם מנוי ? תשלמו 45 ש"ח לחודש.

ואם אין לי כרטיס אשראי ? לא יתנו לי לאכול ?

מודל התשלומים של תשלום בכרטיס אשראי, הוא מודל תשלומים בורגני שאינו מתאים לאדם הקטן שאינו מחזיק בכיסו כרטיס כזה מסיבות שונות. את הזכות להחזיק כרטיס אשראי קובעים הבנקים. חברות האשראי כמעט ואינן מעורבות בתהליך זה, מכיוון שאת האשראי נותן הבנק ולא חברת האשראי.

בימים אילו, כאשר אנשים במצב כלכלי קשה, מצמצמים בקניות גדולות, ו"לעזרתם" בא הבנק שרואה שאין יותר הכנסות ומשכורות של הייטק, וכל מה שנכנס לחשבון הבנק הם כספים מהביטוח הלאומי, כי אתם חותמים אבטלה, הוא ממהר ומוריד לכם את תקרת האשראי המותרת. בשלב מסוים, הבנק יחסום גם את כרטיס הפלסטיק, ולא תוכלו לבצע קניות באותה נוחות. את כל הקניות שלכם תשלמו במזומן.

עכשיו, תארו לכם מדינה, שבה אתם יכולים לקנות אוכל רק בכרטיס אשראי. אף אחד לא ימכור לכם אוכל במזומן. גם אם תבקשו להגיע למשרדי ספק המזון, תענו בשלילה. הוא עובד רק עם כרטיסי אשראי. זה נוח לו. הוא לא צריך להתעסק עם כסף קטן ויש לו כבר מספר קונים. גם עצם הדרישה שלו שתקנו מזון לחודש שלם, וגם תשלמו לחודש שלם, לא תעזור לכם. אתם בסה"כ הייתם רעבים, ורציתם לקנות קצת מזון לאותו היום.

ובגלל שאין לכם כרטיס אשראי, אתם תישארו רעבים.

תוכן זה מזון רוחני

מודל התשלומים של אתרי התוכן כיום, המתבסס על תשלום בכרטיס אשראי, מעמיד אנשים במצב של רעב רוחני. למפעילי אתרי התוכן עדיין לא נפל האסימון שגם הם יכולים להרוויח ממצב של קונים לרגע, שאינם יכולים לקנות תוכן לחודש שלם, וגם אם היו רוצים, לא היו יכולים בגלל שיטת התשלום הבורגנית המתבססת על כרטיס אשראי.

כיום, אדם המבקש לקנות עיתון מנייר בגלל ששמע שיש כתבה מעניינת על פלוני או על אלמוני, יכול לעשות זאת בכל קיוסק שכונתי מצוי. תמורת תשלום זעיר של כ 5 ש"ח, אפשר לקנות במטבע בודד, עיתון יומי גדוש ומלא בתכנים יומיים. אם חשקה נפשכם במזון יותר משובח, תיפרדו מ 25 ש"ח ועד ל 40 ש"ח ותוכלו לקנות מגזין מהודר וצבעוני שיספיק לקריאה של שבוע ימים או יותר. כך השבעתם את הרעב הרוחני שלכם, בלי לשלם על קנייה של מזון לחודש ימים מראש או לשנה, ושילמתם על האוכל בכסף אמיתי שמצוי בכיסכם, ואף בנק לא יכול להגביל אותו.

הפתרון: הפצת כרטיסי תשלום

אז איך בכל זאת פותרים את הבעיה של התשלום לאתרי התוכן ?

ובכן, אתרי התוכן הישראלים שייכים למערכות יותר גדולות המחזיקות כבר מערך הפצה של תכנים. כך למשל, אתר ynet שאביו הוא עיתון "ידיעות אחרונות", יכול להפיץ באמצעות העיתון היומי או בעזרת חברת ההפצה, כרטיסי פלסטיק או קרטון המכילים קוד סודי. כדי לצפות בקוד, יש לגרד את הכרטיס, כמו שמגרדים כרטיס חיש גד של מפעל הפיס או כרטיס טוקמן לטלפון נייד של סלקום.

הכרטיס יימכר בקיוסק לכל דורש, כמו שכל טלכרט של בזק או של חברת תקשורת אחרת נמכר . תמורת הכרטיס, ישלם הקונה מחיר סביר. נניח 5 ש"ח. כאשר אותו קונה ירצה להכנס לאתר תוכן באינטרנט, הוא יקיש את הקוד הסודי שכתוב על הכרטיס (לאחר שגרד אותו), וקוד זה ישלח לאתר התוכן. כך למעשה מאשר הקורא כי שילם מראש על התוכן שהוא עומד לקרוא.

כך למעשה קנה האדם הרעב מזון רוחני לאותו יום מבלי לשלם לחודש שלם, ומבלי להיזקק לכרטיס אשראי ולמודל תשלומים בורגני.

בסקירת אתרי התוכן הישראלים, נגלה שלרובם קיים כבר מערך הפצה:

אתר ynet יתבסס על מערך ההפצה של ידיעות אחרונות ורשת ידיעות תקשורת.

אתרי התוכן "דה מרקר" ו"הארץ", שניהם של רשת שוקן, יתבססו על מערך ההפצה של רשת שוקן, ושל מקומוניו הרבים.

אתר התוכן "וואלה", מוחזק בחציו ע"י בזק בינלאומי וחציו השני ע"י עיתון "הארץ" יכול להפיץ את כרטיסי התשלום בעזרת מערך ההפצה של בזק שמפיצה את הטלכרטים שלה לקיוסקים, או בעזרת מערך ההפצה של רשת שוקן.

כאשר אתר "מעריב" ירצה לגבות תשלום, הוא כמובן יוכל לעשות זאת בעזרת מערך ההפצה של העיתון מנייר.

זה יעבוד ?

כמו כל דבר חדש, לא ידוע לי אם זה יעבוד. אבל אני מאמין שיש לזה פוטנציאל גדול. בראי ההיסטוריה השיווקית הישראלית, הטכנולוגיה שסופקה להמונים בעזרת מודל תשלומים אנונימי ומזומן, הקפיץ את המכירות וגרם שאותו מוצר שיועד לבעלי אמצעים, ימצא ברשות הרבים, גם אצל אילו שלא מחזיקים כרטיס אשראי.

תקופה ארוכה נהנו מפלאי הטלפון הנייד והסלולארי רק אנשים בעלי יכולת. יום אחד, לאיש אחד בחברת התקשורת הסלולארית "פלאפון" היה רעיון מדהים. במחסנים של חברת פלאפון היו טלפונים ניידים מדור טכנולוגי קודם, שהחברה לא יכולה היתה למכור אותם.

אותו איש הגה רעיון למכור את אותם מכשירים להמונים כמכשיר טלפון שאינו קשור במנוי קבוע. הרעיון היה למכור מכשיר תמורת תשלום חד פעמי, ואת התשלום על השיחות יבצעו ע"י כרטיס "בזקכרט" שבעזרתו ישלם המשתמש את חשבונותיו החודשיים על פי השיחות. כרטיס הבזקכרט הוזמן מחברת בזק, וזו שלחה את הכרטיס בדואר לכל דורש.

צורת התשלום היתה לשלוח בסוף כל תקופה של חודשים, חשבון למשתמש, על פי שיחות הטלפון שביצע בכרטיס. את החשבון שנשלח לבעל הכרטיס (ולא לבעל הטלפון), ניתן היה לשלם בכסף מזומן בכל סניף דואר.

למכשיר הטלפון הנייד להמונים קראו "מנגו". כל השאר היסטוריה. המוני בית ישראל יכלו ליהנות מהטכנולוגיה הסלולארית מבלי להתחייב ובלי הצורך להשיג כרטיס אשראי.

בהמשך, הצטרפה גם חברת סלקום למשחק, והפיצה את מכשירי הטוקמן לכל דורש. כך יכלו בני נוער, אנשים קשי יום וגמלאים להחזיק מכשיר טלפון נייד, בלי הצורך לשלם בצורה בורגנית שתלויה בבנקים.

מודל התשלומים הנוסף של חברות התקשורת הסלולאריות הוריד חברה אחרת שהשתמשה באותו מודל: חברת בזק, שעד כה התקינה בכל עיר וכפר טלפונים ציבוריים לשימוש בעזרת כרטיסי טלכרט, נאלצה להוריד טלפונים ציבוריים ללא שימוש.

מודלים אחרים של תשלומים אנונימיים ומיידיים

הטלפונים הציבוריים נועדו גם הם לאנשים שלא יכלו להחזיק קו טלפון בביתם בגלל העלויות החודשיות הגבוהות של החזקת קו, וכל מתי שרצו לדבר, יכלו לעשות זאת תמורת תשלום אנונימי ובודד ולא בתשלום דו חודשי קבוע.

גם הנסיעה בתחבורה ציבורית עובדת במודל התשלומים האנונימי והמיידי. אין צורך לעשות מנוי חופשי חודשי או כרטיסיה כדי לקבל שירות של נסיעה ממקום למקום ברכבת או באוטובוס. בתשלום מזומן על נסיעה בודדת, נקבל את השירות ללא התניות.

אחרית דבר

כדי להפעיל את מודל התשלומים האנונימי והמיידי של אתרי תוכן, צריכים קברניטי אותם אתרי תוכן להיות פתוחים. להרבה אנשים שמצויים במדיה, זה אך טבעי ולחשוב שכל אדם וכל גולש המגיע לאתרם, מחזיק בכיסו כרטיס אשראי מגובה באשראי בחשבון הבנק.

קיימים הרבה אנשים פשוטים שצמאים לטכנולוגיה ולתוכן, שידם אינה משגת את אותו תוכן, בגלל צורת התשלום הבורגנית שלו.

העובדה שקיים כבר מערך הפצה, להפצתם של כרטיסי תשלום על תוכן, יכולה רק לתרום לאותם אתרי תוכן המשוועים לקוראים בתשלום.

בשביל כוס חלב, לא צריך לקנות פרה. בשביל צלחת תוכן, לא צריך לעשות מנוי.