ערעור פלילי מס' 870/79

 

מדינת ישראל

 

נגד

 

יצחק בן משה פרומקין

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[16.2.81 ,20.11.80 ,22.10.80]

 

לפני הנשיא מ' לנדוי והשופטים מ' שמגר, ש' לוין

 

ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' כרמי) מיום

11.11.79 בת"פ 93/79. הערעור נתקבל.

 

ג' בך, פרקליט המדינה, ד"ר י' בן-אור, סגן בכיר א לפרקליט המדינה -

בשם המערערת;

 

ש' ברמן, ע' בראונר - בשם המשיב.

 

 

 

גזר-דין

 

הנשיא מ' לנדוי: שקלנו רבות מה עונש ראוי למשיב, אחרי שהרשענו

אותו בעבירות של קבלת שוחד, של מתן תעודות כוזבות ושל מעילה באמון

על-ידי עובד הציבור. לצד הקולה עלינו להביא בחשבון את תקופת המעצר

הארוכה של כמעט 11

 

חודש, שעברה על המשיב בציפייה למשפטו, ואחרי זיכויו - תקופה ארוכה

נוספת, כאשר נקלע המשיב בין תקווה לבין חשש כבד, מה יהיו תוצאות

הערעור שהגישה המדינה. כן עלינו לזכור, בקשר לאשמת השוחד, שקבלת

שלמונים בצורת כסף מזומן, כנטען בכתב האישום, לא הוכחה. המשיב ורעיתו

הם מוכי גורל, כאשר התברר לאחרונה שרעיתו לקתה במחלה קשה. עולמו כאיש

מקצוע חרב עליו בשל הקלון, הדבק לעבירותיו, והוא עדיין צפוי להליכים

משמעתיים.

 

ברם, כנגד כל אלה עומדת חומרתן הרבה של העבירות, שבהן נכשל

המשיב כישלון מחפיר, כעוסק במקצוע אקדמי מכובד ונושא משרות בעלות

אחריות ציבורית מיוחדת, כפסיכיאטר מחוזי וכרופא, שבידיו הפקיד צה"ל

תפקיד של אמון, שבו הוא פגע בגרמו לשחרור במרמה של צעירים, שהיו

חייבים שירות צבאי, ולא במקרה אחד בלבד. זו שחיתות בדרגה גבוהה מאוד.

 

השאלה הקשה, שבה התלבטנו, היא, אם מן הראוי הוא להחזיר עתה את

המשיב לבית הסוהר, וזאת גם בהתחשב בנוהג, הנקוט בידנו, שלא למצות את

כל חומרת הדין, כאשר אנו מקבלים ערעור של המדינה, המחייב הטלת עונש

(או החמרתו) בערעור. אלמלא נתונים חשובים אלה צריך היה להטיל על

המשיב עונש מאסר לתקופה ארוכה בהרבה מזאת, הנראית לי נכונה בערעור

זה. כשלעצמי, לא ראיתי אפשרות לפטור את המשיב רק בתקופת מאסר, השווה

לתקופת מעצרו, ואין בררה אלא להחזירו למאסר. אולם, בשקלי את כל

הנתונים לקולה שמניתי, יהיה באורך תקופת המאסר יותר משום הוקעת מעשיו

של המשיב לעיני הציבור מאשר ענישה לתקופה ממושכת. בהטלת קנס בסכומים

הפעוטים, שאיפשר החוק, כפי שהיה בעת ביצוע העבירות, אינני רואה טעם.

 

לדעתי, יש לדון את המשיב למאסר של שלוש שנים, מהן 18 חודשי מאסר

בפועל, תוך ניכוי תקופת המעצר, ו-18 חודשי מאסר על-תנאי, למשך שלוש

שנים מצאתו מבית הסוהר, והתנאי הוא, שלא יעבור אחת העבירות מסוגי

העבירות, שבהן הורשע בערעור זה, או עבירה אחרת, שהיא פשע.

 

השופט מ' שמגר: אני מסכים לגזר-דינו של הנשיא.

 

השופט ש' לוין: אני מסכים לכל הדברים שיצאו מתחת ידיו של הנשיא

הנכבד למעט עניין אחד, שבעטיו הגעתי למסקנה, שאין מקום להחזיר את

המשיב למאסר.

 

מקובל עלינו מימים ימימה, שבהעדר נסיבות מיוחדות אין מחזירים

לכלא נאשם, שעונשו הוחמר בערעור, לאחר שהוא כבר סיים לרצות את עונש

המאסר, שהוטל עליו בערכאה הראשונה; דין זה כוחו יפה במידה שווה גם

כאשר זוכה הנאשם בערכאה הראשונה, לאחר שישב זמן ממושך במעצר, ערעורה

של התביעה נתקבל, ואין בית המשפט שלערעור - בשקלו את מכלול השיקולים

שבאו לפניו - מוכן להטיל עליו

 

תקופת מאסר, העולה במידה משמעותית על תקופת המעצר. אילו הגעתי לכלל

מסקנה, שאין מנוס מהטלת מאסר על המשיב לתקופה ארוכה פי כמה מתקופת

המעצר - שאני; אך במקרה דנן, נוכח השיקולים, שכבר צוינו בפסק-דינו של

הנשיא, לא ראיתי, שקיימת מטרה עונשית כלשהי בהחזרתו של המשיב למאסר

לתקופה קצרה בלבד.

 

אני מסכים לעונש המאסר לתקופה הכוללת, המוצעת על-ידי הנשיא, אך

לו דעתי הייתה נשמעת, הייתה תקופת המאסר בפועל, המוטלת על המשיב, זהה

לתקופת המעצר, שהמשיב כבר ריצה.

 

הוחלט להטיל על המשיב עונש, כפי שנאמר בדברי הנשיא.

 

כן הוחלט לדחות את ביצוע המאסר למשך חודש ימים. ביום 24.3.81,

בשעה 12.00, על המשיב להתייצב בבית המשפט המחוזי בחיפה להתחלת ריצוי

המאסר. תוקף הערבות, שהובטחה על-ידי עיקול על ביתו של המשיב, מוארך

בזה, להופעת המשיב כנ"ל ביום 24.3.81.

 

ניתן היום, כ' באדר א' תשמ"א (24.2.81), לפני ד"ר בן-אור, המשיב

וסניגורו מר ברמן.