בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

א.         פתח דבר

 

            בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היו הנאשמים מנהלי חברת "עוז אבטחה" שמשרדה היה  ממוקם ברח' דרך פתח תקוה 72 ת"א (להלן: "המשרד").

 

            בחיפוש שערכה המשטרה במשרד נתפס תקליטור שעל גביו קובץ מרשם התושבים של מדינת ישראל, הכולל נתוניהם האישיים של תושבי מדינת ישראל: שם מלא, מספר תעודת זהות, שנת הלידה, מען, ושם האב, הניתנים לחיפוש עפ"י חתכים שונים (להלן: "הקובץ").

 

הקובץ כמפורט לעיל הינו מאגר מידע האסור בהחזקה, אלא בסמכות וברשות, בהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

 

בכתב-האישום המקורי הואשמו הנאשמים בהחזקה ושימוש במאגר מידע שלא כדין - עבירה על סעיף 8(א) + (ב) לחוק הגנת הפרטיות.

 

            בתגובתם לכתב האישום המקורי טענו הנאשמים, כי הם לא השתמשו בקובץ, וזאת מאחר ושניהם אינם יודעים להפעיל מחשב, אך לטענתם, הקובץ היה מצוי במחשב במשרדם, ושותפם לשעבר - יריב אלמוג  "אמר לנו שהוא העתיק את התוכנה למחשב".  (עמ' 4 שורות 5-4).

 

            לאור כפירת הנאשמים, החלה שמיעת הראיות בתיק דנן, ובעדותו טען יריב אלמוג, כי  נאשם 1 יצר קשר עם טכנאי מחשב, אשר איננו מוכר לעד (עמ' 16 שורה 23), ונאשם 1 הביא למשרד את הקובץ.

מאוחר יותר נודע לעד, כך לדבריו, שהחזקת הקובץ אסורה עפ"י החוק.

           

מעדות העד עלה גם, כי טענת נאשם 1 , שאיננו יודע להפעיל את המחשב - איננה נכונה, באשר לדבריו: "אסף התעסק בכל התוכנות שהיו במחשב" (עמ' 16 שורה 6, ושורה 12).

 

אין מחלוקת בין התביעה להגנה, כי מי שהביא את המחשב למשרד היה העד יריב אלמוג, וכשהובא המחשב למשרד, היה אצור בו מידע קודם, אך לטענת העד אלמוג, הקובץ נשוא כתב-האישום לא היה במחשב שהביא (עמ' 17 שורות 11-10, ועמ' 18 שורות 26-25).

 

בחקירה נגדית של העד אלמוג הוא טען, כי נאשם 1 היה בקשר עם  מספר  אנשי מחשבים, ו-"אחד  מהם  היה במקרה  קרוב משפחתי,  שאין לי  איתו קשר כל כך" (עמ' 17 שורות 24-23).

בהמשך חקירתו טען העד, כי אינו בטוח שנאשם 1 אכן קיבל את הקובץ באמצעות קרוב משפחתו של העד.

 

העד אלמוג הודה בחקירתו בביהמ"ש, כי הוא עצמו השתמש בקובץ, הועמד לדין בגין ביצוע עבירה על חוק הגנת הפרטיות, הוא הודה בביצועה, אך לא הורשע, והוטל עליו לבצע של"צ בהיקף של 80 שעות.

 

 

 

ב.         גרסת הנאשמים

 

            בעדותו בביהמ"ש טען נאשם 1, כי הקובץ הובא למשרד ע"י בן דודו של העד יריב אלמוג, ואילו הוא ונאשם 2 אינם יודעים כלל לתפעל את המחשב.

 

נאשם 1 ציין בעדותו, כי בן דודו של העד אלמוג הגיע למשרד מספר פעמים  במשך שבועיים-שלושה, והסביר את התוכנה לעד אלמוג. נאשם 1  עצמו, למד על עובדה  זו מפיו של אלמוג שהסביר לו, כי באמצעות השימוש בקובץ הוא יכול לאתר במהירות אחר אנשים שאיתורם מתבקש, וכן הוא יכול לבצע מסירות רבות יותר בזמן קצר.

 

לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הקובץ נתפס במשרד. השאלה היחידה שהיתה שנויה במחלוקת היתה ידיעת הנאשמים על קיום הקובץ במשרד.

נוכח תגובת נאשם 1 לכתב האישום (בטרם היה מיוצג) - ראה: עמ' 4 שורות 5-4 - הגיעו ב"כ הצדדים, בהמלצת ביהמ"ש, להסדר, ולפיו, כתב האישום תוקן, והנאשמים הודו בעבירה של החזקת מאגר מידע שלא כדין - עבירה על סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות.

 

ג.          עתירות ב"כ הצדדים

 

עפ"י המוסכם, קיבל ביהמ"ש תסקיר קצין מבחן בעניינם של שני הנאשמים, ומהתסקירים  עלה כי על אף הרשעתם הקודמת, שרות המבחן התרשם ששני הנאשמים  פועלים בדרך כלל עפ"י הנורמות החברתיות המקובלות, המליץ שלא להרשיעם,  והציע להטיל עליהם של"צ בהיקף של 140 שעות, וזאת על מנת שהרשעתם לא תיפגע בהמשך עבודתם.

 

ב"כ המאשימה מתנגדת להמלצת שרות המבחן, וגורסת, כי נוכח הרשעתם הקודמת של הנאשמים - בת.פ. 9705/00 - לא קיים עוד חשש שעתידם המקצועי יפגע בעקבות הרשעתם בתיק זה.

 

עוד הוסיפה התובעת, כי אין לגזור גזירה שווה מהעונש שהוטל על העד יריב אלמוג, לעונשם של הנאשמים, באשר הלה לא הורשע בדין בשל נסיבות שאינן יכולות לסייע לנאשמים.

 

התביעה עתרה איפוא, לביהמ"ש להרשיע את הנאשמים, ולהטיל על כל אחד מהם מאסר ע"ת וקנס.

 

ב"כ הנאשמים עתר לביהמ"ש לאמץ את המלצת שרות המבחן, בציינו, כי מרשיו אכן הורשעו בתיק פלילי 9705/00 של בימ"ש השלום ת"א, אלא שפסק הדין שם איננו חלוט, והוגש עליו עירעור, מטעמם של הנאשמים, ולדעתו,  קיים סיכוי טוב שהעירעור יתקבל, והרשעת הנאשמים תתבטל.

 

עוד עלה מדברי ב"כ הנאשמים, כי הנאשמים הודו בכתב-האישום המתוקן המייחס להם עבירה מסוג עוון, הם שרתו בצבא כלוחמים,  ומעסיקים כיום כ- 300 מאבטחים. הרשעה לדבריו, תביא לשלילת רשיונם כחוקרים פרטיים, ותגרום לקריסת עיסקם.

עוד טען הסניגור,  כי העד אלמוג -  שותפם לשעבר, שאחריותו הפלילית חמורה משלהם - לא הורשע בדין.

הסניגור אף הוסיף וטען, כי יש לקבוע למרשיו את היקף מכסת שעות השל"צ באופן זהה לזה שהוטל על העד אלמוג, קרי: 80 שעות של"צ, ולא 140 שעות כמומלץ ע"י שרות המבחן.

 

אין ספק, כי הרשעתם הקודמת של הנאשמים בת.פ. 9705/00 אמורה להיות בעלת השפעה בסוגיית הרשעה או אי-הרשעת הנאשמים בתיק דנן, שהרי אם הורשעו בעבר, וכתוצאה מכך קיים חשש ממשי לשלילת רשיונם כחוקרים פרטיים, אזי, אין עוד מקום שלא להרשיעם בתיק דנן.

 

אין מותב זה יושב כערכאת ערעור על כב' השופט רוזן, שדן בתיק הקודם (ת.פ. 9705/00), ברם, מפסק-דינו עולה, כי הוא השתית את ההרשעה בתיק שם על מהימנות חוקרי מח"ש שהעידו בפניו, וכן ציין כי עדות עד התביעה (יוסי לכר) מתיישבת עם מארג ראיות התביעה,  וראיות תביעה נוספות מושתתות על מספר עדים שעדותם עצמאית, ואין קשר ביניהן. כמו כן קבע, כי גירסאותיו של מי שהינו נאשם 2 בתיק דנן, "אינן מתקבלות על הדעת בלשון המעטה", וכי "הוא עצמו לא נראה כמי שמאמין לדבריו", ועל נאשם 1 בתיק דנן נאמר: "שמדובר בעד שלא ניתן לסמוך על מילה ממילותיו", וכן "לא ניתן להשען על דבריו בביהמ"ש, ולו בשמץ קצת", וכן "דברי הנאשם בביהמ"ש הינם קש וגבבה" ו"הנאשם בשלו, מתקשה לדבר אמת בביהמ"ש".

 

אמנם, פסיקת בימ"ש השלום איננה חלוטה, אך כידוע, בימ"ש לעירעורים אינו מתערב בשאלת מהימנות עדים הנקבעת ע"י ביהמ"ש ששמע וראה את העדים.

ברם, ב"כ הנאשמים הדגיש, כי העירעור שהוגש ע"י הנאשמים מתמקד בשאלות משפטיות שעניינן: האם ניתנה טובת הנאה ע"י הנאשמים, ואם פעולה זו היתה קשורה בתפקידם, וכן בסוגיית הקשר הסיבתי בין מתן טובת הנאה לתפקיד המשטרתי.

 

לאור האמור לעיל, אין לקבוע כי נסתם הגולל על הנאשמים, ומאחר ואין עסקינן בפס"ד חלוט, יכולים הנאשמים לקוות כי תבוטל הרשעתם.

פועל יוצא מהאמור לעיל, שעל מותב זה  לקבוע בתיק דנן אם יש להרשיע את הנאשמים, אם לאו, עפ"י ההלכה הפסוקה.

 

הכלל הוא, כי משעבר נאשם את העבירה המיוחסת לו בכתב-האישום, מורה האינטרס הציבורי כי הוא יורשע וייענש, ותוגשמנה מטרות הענישה לרבות הרתעת הנאשם עצמו ועבריינים בכוח.

 

ברם, המחוקק ראה לנגד עיניו מצבים חריגים, בהם עשויים שיקולים אינדיבידואליים להיות כה כבדי משקל, עד כי באיזון הכולל יגברו על האינטרס הציבורי.

 

כבר נאמר לא אחת, כי לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אימתי ישתמש ביהמ"ש בסמכותו ויטיל ענישה ללא הרשעה. יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו, ולא ניתן לקבוע קווים כלליים ומנחים שיהוו מעין "מדריך לפעולות ביהמ"ש".

ביהמ"ש משתמש בסמכותו זו רק "בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה".

ראה ר.ע. 432/85 גדעון רומנו נ' מ"י, דינים עליון, כרך א', 392.

 

נקבע גם, כי "מהותה של העבירה...בצירוף מדיניות ענישה אחידה...כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם".

ראה ע.פ. 2083/96 תמר כתב נ' מ"י, דינים עליון, כרך נ"ו, 653.

 

ומן הכלל אל הפרט:

 

הנאשמים בתיק דנן הודו בעובדות כתב-האישום, לאחר שתוקן בעקבות המלצת ביהמ"ש.

 

לאחר ששמעתי עדות העד אלמוג, ועדות הנאשמים, השתכנעתי, כי  מי שהביא את הקובץ למשרד הנאשמים היה העד אלמוג, והוא אשר השתמש בו.

 

הנאשמים היו מודעים להחזקת הקובץ במחשב שבמשרדם, והם כמו אלמוג, ראו בו אמצעי שמקל על עבודת איתור המבוקשים על ידם לצורכי מסירת זימונים, אך מי שעסק בפועל בתחום זה היה העד אלמוג.

 

בזמנו דן מותב זה במי שרכש שלא כדין  מאחד מעסקני המפלגות תקליטור של פנקס הבוחרים במדינת ישראל, שנמסר לאותו עסקן מפלגה לתכלית הקשורה למטרת הבחירות, ואותו נאשם רכש גם  אמצעי שבעזרתו ניתן לקרוא המידע בתקליטור הנ"ל, ולאחר מכן פיתח תוכנה תוך שימוש בספר הבוחרים בישראל, רישומי רשם החברות והמידע האצור בספר הטלפון של חב' בזק. באמצעות אותה תוכנה ניתן היה לדלות אותם פרטים המפורטים בקובץ שבתיק דנן, שהינו כנראה העתק של התוכנה הנ"ל, שנמכרה לחוקרים פרטיים, גופים בנקאיים, ואפילו למערכות עיתונים, כמו גם ללקוחות פרטיים.

ראה: ת.פ.  2529/96 מדינת ישראל נ' מילמן ראובן (לא פורסם).

 

באשר לחומרת העבירה, אין צורך להכביר במילים, כי לצינעת הפרט, כחלק מהזכות לפרטיות נודע ערך חשוב ומוכר בחוק, ופגיעה בפרטיות חמורה היא לעיתים מפגיעה פיסית.

ראה: ע.פ. 628/96 מדינת ישראל נ' אברם פריש, פ"מ תשנ"ו (3) 425.

 

לאחר ששקלתי טיעוני ב"כ הצדדים, ולאור כלל "אחידות הענישה", כאשר השותף האחר שחלקו היה רב יותר משל הנאשמים  - לא הורשע, אינני סבורה כי יש לנקוט בעניינם של הנאשמים שבפני באמת מידה שונה.

 

לאור תיקון כתב-האישום לאחר כפירת הנאשמים, הם זכאים מביצוע עבירה של שימוש במאגר מידע שלא כדין.

 

הנאשמים כאמור, הודו בהחזקת מידע שלא כדין - עבירה על סעיף 8(א) לחוק הגנת הפרטיות, אך הם לא יורשעו בדין.

 

אני מטילה על כל אחד מהנאשמים לבצע של"צ בהיקף של 80 שעות.

 

נאשם 1 יבצע את השל"צ במסגרת המועצה האיזורית לב השרון בעבודה עם ילדים.

 

נאשם 2 יבצע את השל"צ בעבודת חונכות במועדוניות לילדים במסגרת עירית חולון.

 

המזכירות תעביר עותק פסה"ד לשירות המבחן.

 

המוצג - דיסק קשיר - יושמד.

           

הודע לנאשמים על זכותם לערער תוך 45 יום מהיום.

 

ניתן היום כ"ו בתשרי, תשס"ד (22 באוקטובר 2003) במעמד ב"כ המאשימה - המתמחה מר גל וולף, הנאשמים ובא-כוחו עו"ד מנדלמן.