בתי המשפט

 

 

 

 

פסק - דין

 

התביעה ועיקר העובדות

 

1.         תביעה לפיצוי בסך -.50,000 ₪ בעילת פרסום לשון הרע.

 

העובדות בעיקרן אינן במחלוקת:

 

התובע מעיד על עצמו ומוכר בציבור – כפעיל תנועת הימין הקיצוני, מביע דעותיו בכל הזדמנות בהפגנות, בפולמוסים, הפצת כתבים וכו'.

 

הנתבע מוכר כעתונאי, אף הוא מביע דעותיו בתחומים שונים מעל דפי העתון ובאמצעי תקשורת אחרים.

 

שני בעלי הדין השתתפו בתכנית טלויזיה ידועה "פופוליטיקה" אשר שודרה מידי שבוע, נועדה לפולמוס בין בעלי דעות ועמדות נוגדות בנושאים "בוערים" על סדר היום הציבורי של החברה הישראלית.

 

בתכניות נטל חלק צוות משתתפים קבוע אליו צורפו לפי נושאי הדיון אנשי ציבור, בדרך כלל מן הקצוות המנוגדים של קשת הדעות באותו נושא.

 

הנתבע היה משתתף קבוע בתכנית; התובע הוזמן לתכנית ששודרה בתאריך 24/10/95 ועסקה בהפגנות רחוב שהתקיימו בירושלים כנגד הסכמי אוסלו ופעולות ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל.

 

התובע לקח חלק באותן הפגנות בהן הושמעו איומים ודברי נאצה נגד ראש הממשלה המנוח ואף נישאה ברמה תמונתו כשהוא לבוש בבגדי קצין נאצי. התובע אף השמיע בהפגנה דברים שניתן להבינם כאיום בפגיעה בראש הממשלה.

 

קטעים מצולמים מן ההפגנה הוצגו במסגרת הדיון בתכנית  וכאשר העלה העתונאי (כיום חבר כנסת) י. לפיד את נושא אותה תמונה הטיח כנגדו התובע "איפה היית כאשר קראו לרב כהנא נאצי?" על כך  השיב הנתבע  "הרב כהנא היה נאצי" ובהמשך הוסיף "מותר להתגונן מול איתמר הנאצי הקטן הזה", לאחר שהדברים הללו גרמו לסערת רוחות המשיך הנתבע והוסיף: "סתום את הפה נאצי מלוכלך".

 

2.         אלו הביאו את התובע להגשת תביעתו זו, בה הוא טוען כי יש בכינוי "נאצי" משום הוצאת שם רע, עלבון ופגיעה חמורה ברגשותיו. לדבריו סולד הוא, התובע, מהאידיאולוגיה הנאצית "ומכחיש מכל וכל כי יש משהו בדבריו ו/או בהשקפותיו הדומה לתורת הגזע של הנאצים – ימ"ש" (סעיף 8 של כתב התביעה).

 

הנתבע איננו מכחיש את הדברים – הוא אף חזר בהזדמנויות אחרות ואישר כי זו דעתו. סרב להתנצל, לא לפני ואף לא לאחר שהוגשה תביעה זו.

 

התובע איננו מכחד כי תורתו של הרב כהנא ז"ל מקובלת עליו הוא תומך ברעיונותיו, בדעות שהשמיע, בפרסומיו (ששורה ארוכה מהם הוצגה בפני על ידי הנתבע) כמו גם בהצעות החוק אשר הוגשו על ידי הרב כהנא וסיעתו בכנסת.

 

פרסום לשון הרע

 

3.         אין צריך להרחיב את הדיבור ולא יכולה כמדומני להיות מחלוקת גבי העובדה כי מדובר בפרסום לשון הרע.

המונח "נאצי" מבטא בעיני כל יהודי ואף מי שאיננו יהודי התגלמות הרע, הרשע והמאוס וללא ספק יש בו כדי להשפיל את מושא הכינוי ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג (כהגדרתו בסעיף 1 של חוק איסור לשון הרע) אין גם מחלוקת כי הפרסום הגיע לעיני ואוזני רבבות.

 

אלא שהנתבע טוען לקיומן של הגנות על פי הוראות חוק איסור לשון הרע ובכלל אלו הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 של החוק), הגנת תום לב – במשמע של הבעת דעה על התנהגות התובע, אופיו, מעשיו ודעותיו בקשר לעניין ציבורי [סעיף 15(4) של החוק], הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע ושל הציבור [סעיף 15(3)].

 

הגנות

 

4.         אומר כבר כאן, אם ציפה מי מן הצדדים כי בית משפט זה יכריע בשאלת זהות בין עקרונות התורה הכהניסטית (ודעותיו של התובע) לבין התורה הנאצית, לא תסופק צפייתו.

שני הצדדים הקדישו זמן ומאמץ לטיעונים בנושא זה; התובע אף הניח לפתח בית המשפט בסיכומיו (ועל כך קובל הנתבע !) את ספרו של הצורר א. היטלר "מיין קאמפף" (מאבקי) ואת ספרו של הרב כהנא "לשכים בעיניכם".

 

התובע אף ביקש להרחיק אל מחוזות כתבי הרמב"ם ולהוכיח כי אלו הם המקור לתורת הרב כהנא. נסיון זה קטעתי עוד במהלך הדיון. אך, כאמור, אין בכוונתי להכריע גם בשאלת הזהות בין תורת הרב כהנא לתורה הנאצית. זהו ויכוח ערכי, עיוני שיש להשאירו להסטוריונים לענות בו ולחרוץ דעתם (ככל שהדבר ניתן) מזויות ראיה הסטוריות, חברתיות וכיוצ"ב [עיין אף פסה"ד בע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן והוצאת עתון הארץ אשר פורסם זה מקרוב – בס' 11 מפי כב' השופט א. מצא].

 

אדון בהמשך הדברים בקצרה במאפיינים שונים של שתי התורות – אך ורק ככל שהדבר דרוש להכרעה בתביעה שבפני.

 

5.         עוד אקדים ואומר: אין בעיני ספק – ואף כבר נקבע בפסיקת בתי המשפט כי שימוש בביטויים מתקופת השואה "הספוגים כל כך הרבה כאב ויסורים וזכרונות מרים לכל כך הרבה אנשים, כדי להביע השקפת עולם בימינו, מצביע על קהות חושים וגסות רוח" [ע"א 740/86, תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג(2) 333 – ששני בעלי הדין נזקקים לו בסיכומיהם] – אלא שלא גסות הרוח, ודרכי ההתבטאות הם העומדים להכרעה במשפט זה. השאלה שעל בית המשפט להכריע בה היא האם עומדת לנתבע הגנה מן ההגנות המנויות בחוק, אפילו אם יש בדברים משום גסות וקהות חושים [ולא אסתיר דעתי כי הדברים שנאמרו ואופן האמירה נחנו, אכן, בגסות הדיבור]. 

 

ואף מרשה אני לעצמי בפתח הדברים ובכל הענווה מילה אישית של צער – על נוסח הדיבור המתלהם והגס הקונה לו שביתה גוברת בשיח בינינו לבין עצמנו בין נציגי הציבור ובדרכי התקשורת, ואם לכך הגענו שביטויים מהסוג שמדובר בו בהליך זה ודומיהם (כגון: בובת ראש הממשלה של מדינת ישראל שהיא לבושה במדי קלגס נאצי) משמשים אותנו בויכוחים הציבוריים נורא הוא בעיני וברי בעיני כי כל שונאינו בעבר ובהווה הצופים בנו מן הצד חוככים ידיהם בהנאה, למראה ולמשמע הדברים הללו, על שלכך הגענו, ונוראה עוד יותר החרדה מפני המעשים אליהן עלולים כל אלו להוביל.

 

נזכור ולא נשכח: ימים ספורים לאחר מכן קרה הבלתי יאמן, משנרצח ראש ממשלת ישראל ע"י יהודי ישראלי על רקע אותה מחלוקת עצמה.

 

אך כאמור לא זו השאלה שבה על בית המשפט להכריע.

 

פירוש מילולי

 

6.         לצורך הדיפת טענת הנתבע כי אמת היתה בפיו נזקק בא כחו המלומד של התובע למילון אבן שושן ולהגדרת "נאצי" כפי שהיא מופיעה שם. סבור אני, בכל הכבוד, כי אין כל מקום וצורך לכך שהרי לכל הדעות לא התכוון הנתבע – ואיש אף לא סבר כי התכוון לכך – שהתובע היה או הינו חבר במפלגה הנציונאל-סוציאליסטית הגרמנית. ברור בעיני כפי שברור היה לכל הצופה בתכנית שהאמירה כוונה לדעות התובע ודרכי התנהגותו ופעילותו הדומים, לסברת הנתבע, לתורה ולאופן ההתנהגות הנאצית.

 

הבעת דעה

 

7.         ראוי איפוא להקדיש את עיקר פסק הדין לבחינה כלום עומדת לנתבע הגנת תום לב בהקשר ל"הבעת דעה" בנושא שבויכוח ציבורי.

 

סבור אני – והדבר מתבקש כבר מן האמור לעיל – כי דבריו של הנתבע באותה תכנית אכן היו משום הבעת דעה: רוצה לומר – הדעות ודרכי הפעולה אותן  יצג התובע באותה תכנית כמוהן כזהות או תואמות את אלו של התורה הנאצית ונושאי דברה.

 

ה"אכסניה" שבה נאמרו – תכנית שנועדה לויכוחים ציבוריים והנושא אשר עמד על הפרק – מובילים למסקנה שהדברים שנאמרו היו בגדר הבעת דעת הנתבע.

 

ואולם לא די בכך כדי שיוכל התובע לחסות בצל ההגנה. צריך שהדברים ייאמרו בתום לב והמבחן לתום לב הוא מניעיו של המפרסם מידת הסבירות שיש באמירה וקיום בסיס עובדתי הולם.

 

לא נסתרה טענת הנתבע כי המניע בדבריו היה להצביע על הדמיון – שהוא, הנתבע, מאמין בקיומו – בין דעותיו של הנתבע לבין התורה הנאצית.

 

הנתבע מציין כי חש באותם ימים סוערים של הפגנות אלימות בהן כונה ראש הממשלה המנוח בכינויי "בוגד" ו"רוצח" כי "הרחוב הפרוע" משתלט על הציבור ויד רשויות האכיפה קצרה מלהושיע. כעתונאי ואיש ציבור ראה חובה לעצמו להתריע מפני הסכנה לדמוקרטיה תוך שהוא משווה בין פעילות אותם קיצוניים לפעולות הנאצים. הוא אכן סבור כי תאור עקרונות התנועה הכהניסטית בהקבלה לנאצים הוא תאור נכון.

כעתונאי ותיק וכמי שהירבה לעסוק בנושאי השואה במהלך עבודתו – ואף בשל הרקע האישי והמשפחתי שלו (לרבות איבוד חלק ניכר ממשפחת הוריו בשואה) עקב אחר כתבים ומשפטים שהתפרסמו בנושא זה ואף ידע כי גם בפסיקת בתי המשפט הוכר הדמיון שבין התורה הכהניסטית לתורת הגזע הנאצית.

לא היה לו כל עניין לעלוב בתובע כאדם פרטי וכל שביקש הוא להתריע מפני הסכנה הצפויה מאנשי הימין הקיצוני.

 

8.         אשר למידת הסבירות: יש לשוב ולזכור את נסיבות האמירה – ויכוח ציבורי נוקב בעקבות הפגנה אלימה, כאשר נושא הנאציזם "הגיע אל התכנית" עוד קודם לאמירה, משהוצגה אותה תמונה שהוזכרה לעיל.

 

"הסבירות" מושג יחסי הוא בעיני; ביטוי פוגע, מבזה ומעליב כאשר הוא מושמע בהקשר מסויים יכול שיהיה ראוי ובמקומו כאשר הוא מושמע במסגרת אחרת.

 

ניתן לומר שהתובע חשף עצמו למתקפה על הדעות בהן הוא תומך ודרכי פעילותו משהתייצב לתכנית אשר היא על פי טיבה פולמוסית, מכוונת לגרות ולהעלות את המתח, להקצין מחלוקות אף בדרכי פרובוקציה. והרי התובע הוזמן והתייצב לתכנית כדי להביע דעות "ימניות קיצוניות".

 

כבר נכתב ונאמר על דבר המתח התמידי השורר בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב – וויתור מסוים על ההגנה על השם הטוב לטובת חופש הביטוי, כאשר מדובר באנשי ציבור המביעים דעה בנושאים ציבוריים – עיין ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ'  שפירא ואח' פ"ד מג(3) 840 בעמ' 859 ד-ז:

 

"שמו הטוב של אדם וחופש הביטוי הם ערכי יסוד במשפטנו. ברוב המקרים מתקיימים ערכי יסוד אלה זה בצד זה, בלא לפגוע האחד בשני. נהפוך הוא: לעתים קרובות השימוש בחופש הביטוי משרת את הערך של השם הטוב. הערכתנו את זולתנו מבוססת לרוב על ידע חיצוני שאנו מקבלים עליו ולא על ידע אישי. הקיום של האינטרס בדבר השם הטוב היה נפגע קשות לו חופש הביטוי היה מוגבל. עם זאת, יש להכיר בכך כי לעתים קיים ניגוד בין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי ביחס אליו. ניגוד זה מתבלט מקום שהפרסום מביא לידיעת הציבור מידע הפוגע בשמו הטוב של אדם. אכן, ניגוד זה טבעי הוא לערכים בדבר השם הטוב וחופש הביטוי...

 

... בין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי קיים מתח בלתי פוסק. כאשר הפרסום פוגע בשמו הטוב של אדם, יש להכריע באשר לערך אשר ידו תהא על העליונה. יש ליתן משקל לערכים השונים ולאזן ביניהם בנקודת החיכוך".

 

ובעמ' 868 א-ו :

"... אין אפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות. בתחום הציבורי והפוליטי קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין מי שמביע אותה. מכאן הצורך החברתי לאפשר חופש לא רק באשר לדעות אלא גם באשר לנושאי משרה המשמשים להן שופר. אכן, דווקא בתחום ציבורי זה חיוני ליתן משקל מירבי לחופש הביטוי, שכן בתחום זה מעוצבת התפיסה החברתית והמדינית הקובעת את כיוונה של החברה. דווקא בתחום זה הופכת חירות הביטוי לפגיעה במיוחד, בשל הנטייה לראות בצמצומה פתרון קל לבעיות חברתיות שהפתרון הראוי להן נמצא במקום אחר. שנית, גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב" ...

 

העובדות המבססות את הדעה המובעת

 

9.         תנאי נוסף לקיום הגנה של הבעת דעה בתום לב מחייב שהדעה תהא מבוססת על עובדות שאינן מצוצות מן האצבע ושתהא לה על מה שתסמוך. אך אין מביע הדעה חייב לבסס למעלה מכל ספק כל אחד מיסודות אותן עובדות.

 

כאן נדרש אני לבוא לשאלת ההקבלה בין התורה הכהניסטית לתורה הנאצית; כפי שכבר ציינתי בראשית הדברים לא על מנת לקבוע ולהכריע בשאלת הזהות או השונות אלא כדי לבחון את סבירות הדעה שהובעה על ידי הנתבע.

 

הנתבע הגיש חוות דעת של פרופ' משה צימרצמן היסטוריון, מומחה להיסטוריה גרמנית (ראה הפרטים ברישא של חוות דעתו) אשר הצביעה על זהות בנקודות רבות; כך למשל  הגישה "המפלה באופן בוטה" כלפי זרים והתייחסות אל קבוצות בני אדם מסויימות כנחותות, "דמוניזציה" של הזרים ותיאורם כחיות; הפרדתם מאוכלוסיית הרוב אפלייתם במקומות עבודה, מוסדות חינוך התייחסות ל"עם עליון". איסור על מגע מיני עם זרים – וטיהור הארץ מזרים.

פרופ' צימרמן נחקר ארוכות ועמד על דעתו.

 

ב"כ המלומד של התובע בסיכומיו מבקש להצביע על הבדלים עקרוניים בין שתי התורות: בעוד התורה הנאצית היפנתה שנאתה ייחודית ליהודים והטיפה להשמדתם אף שאלו לא ביקשו לפגוע בעם היושב בגרמניה ובמדינתו דוגלת משנת הרב כהנא במאבק כנגד זרים החולקים על ריבונות ישראל (היהודית) על ארץ ישראל; בעוד התורה הנאצית מבוססת על הבחנה בין גזע עליון לגזע נחות אין הרב כהנא טוען להבדל בין גזעים בהיבט של עליון או נחות אלא דוגל במאבק נגד הערבים באשר הם מערערים על זכות העם היהודי לארץ ישראל. הרב כהנא דוגל בשמירת יחודו של העם היהודי כ"עם סגולה" – אך בלא לשלול זכויות "הגויים".

ככל שמטיף הרב כהנא לגירוש ערבים מארץ ישראל – אין זה בשל היותם ערבים, אלא בשל הסירוב להצהיר אמונים למדינה היהודית; שוב – להבדיל מן הגרמנים אשר הטיפו להשמדת היהודים אף שאלו גילו נאמנות רבה, לא ערערו על השלטון הגרמני ולא ביקשו להרע לעם הגרמני. [כשם שלא מיציתי כל טענות הנתבע להשוואה בין התורות איני מתכוון למצות כל ההבדלים הנטענים].

 

אלא, לא זו בלבד שטענות הנתבע בנושא זה לא הוכחו כדבעי בחוות דעת או בראיות בדוקות אחרות אלא, ככל שהדבר צריך לקביעה שהבעת הדעה של הנתבע נעשתה בתום לב, ניתן לקבוע על יסוד הראיות שבפני לא רק שההשוואה בין שתי התורות איננה מופרכת אלא כי קיימים קווי דמיון רבים (מבהילים ומקוממים) בין שתי התורות.

 

[דווקא מפסה"ד אשר צורף ע"י התובע לסיכומיו [בעניין ת"פ 5116/89 תנועת "מולדת" נ' חנה זמר פס"מ נ"ב 4 עמ' 45] ניתן ללמוד ולהקיש לענייננו בנושא סבירות ההסתמכות על עובדות המבססות את הדעה המובעת, ששם מצאה השופטת המלומדת פסול בשימוש שעשה הנאשם (היה זה הליך פלילי) בידיעותיו הכלליות, כאשר הטיח בקובלת כינוי  "מפלגה נאצית", "ללא בדיקה, חקירה ודרישה אצל אנשי מקצוע ואף בלא בדיקת מצעה של הקובלת" ומכך מסיקה היא שכל חפצו של הנאשם לא היה אלא הפגיעה בקובלת. מה שאין כן בעניין שבפני שבו מעיד הנתבע על עצמו כי הוא קרוב אצל הנושא, חקר דרש ולמד בו וכאמור אף תמך עמדתו בחוות דעת של מומחה להיסטוריה].

 

10.       בשדה זה – הקירבה שבין אותן תורות – כבר נחרש למעשה התלם שעלי לפסוע בו; בתי המשפט – לרבות בית המשפט העליון – הכירו בדמיון ובהקבלה שבין שתי התורות.

כך עיין ע"ב 2/84 ,3 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-11; אבנרי נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-11 פ"ד לט(2) 225 בעמ' 302 ה:

"תוכן רשימת "כך" ומגמת יוזמיה וראשיה, כפי שעלו בחומר המצוי לפנינו, יש בהם משום ניגוד משווע לעולמה של יהדות, להלכותיה ולהגיגיה, לעברה של האומה העברית ולייחולי עתידה. נוגדים הם ניגוד מוחלט לעקרונות יסוד של מוסר אדם ומוסר עם, למגילת העצמאות של מדינת ישראל ולתשתיתן של הדמוקרטיות הנאורות בימינו, ובאים הם להעתיק למדינה העבירת רעיונות ומעשים שהחזיקו בהם המקולקלות שבאומות העולם".

 

וכן ע"ב 1/88 ניימן ואח' נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-12 פ"ד מב(4) 177 בעמ' 197 ה:

"מטרותיה ומעשיה של המערערת הם באופן ברור גזעניים: ליבוי היצרים השיטתי על יסוד לאומי-אתני המביא איבה ומדנים ומעמיק תהום, קריאה לשלילה אלימה של זכויות, לביזוי שיטתי ומכוון של חלקי אוכלוסיה מוגדרים, המאובחנים לפי יסוד לאומי-אתני, ולהשפלתם באופן הדומה להחריד לגרועות שבדוגמאות בהן התנסה העם היהודי".

 

ואף שימוש מפורש בכינוי "נאצי" בהמ' 3082/91 (שלום –ת"א) כהנא נ' י. לאור ואח' [שהעתקו צורף לסיכומי הנתבע] בעמ' 7:

"לאור הקביעות הנ"ל של בית המשפט העליון בדבר האידיאולוגיה של תנועת כך ושל הרב כהנא, הדומה להחריד לנאציזם ומאחר ואין התביעה וראה הבדל בין דמיון להחריד לבין זהות מוחלטת, המבוטאת בשיר, שוב לא יהיה צורך להוכיח בתביעה את הקירבה או הזהות שבין תנועת כך והרב כהנא לנאציזם. ולאור השקפתי, כי בכינוי זה לא מיוחסת לרב כהנא הכוונה להשמדת העם היהודי, דווקא, ומאחר ואין התביעה קובלת כנגד ייחוס כוונות להשמדת עם או אוכלוסין אחרים אשר אינם יהודים, לרב כהנא, במסגרת הכינוי "נאצי", הרי שהנתבעים יכולים לחסות בצל ההגנה של "אמת דיברתי", המוכחת מקביעות בית המשפט העליון בשני פסקי הדין הנ"ל".

 

11.       אלא – מעבר לתיאוריות המלומדות וההשוואה העיונית – המושג "נאצי" מעורר בתודעתו של כל יהודי הרבה מעבר לעקרונות התורה הנאצית; נאצי הוא רוצח בדם קר, אונס נשים והורג תינוקות, מרעיב המונים במחנות ריכוז, מבצע נסיונות זוועה בגוף אנשים חפים מכל פשע ומשמיד המונים בתאי גאזים, המבקש למחוק עם שלם מעל פני האדמה. והרי – לבחינת קיום לשון הרע בפרסום אין די בבחינת המובן המילולי אלא יש לתהות גם אחר המסקנות שאדם רגיל "מן הישוב" עשוי ללמוד מן הדברים. [א. שנהר / דיני לשון הרע (נבו-תשנ"ז) עמ' 113].

 

בתצהירו מתאר התובע את פעולותיו במסגרת תנועת כך (עד שזו הוצאה אל מחוץ לחוק) ותנועות אחרות הסבורות "שהאויב האש"פי מבקש להשמידנו ולהשתלט על נחלת אבותינו" מתוך דאגה לכך שעם ישראל יהיה וישאר הריבון במולדתו ארץ ישראל (סעיף 20 בתצהירו עדותו). במסגרת זו השתתף בהפגנות, הביע דעותיו,  חילק חומר הסברה וכו' בלא שמעורב בפעילות אלימה.

בהמשך עדותו אף הצהיר שאינו תומך בהרג של אף אדם פרט למחבלים "ובמשך כל חיי לא רק שלא עשיתי דברים כאלה וגם לא התבטאתי בצורה שצריך להרוג אנשים ..."

 

שמעתי עדות אם התובע, גב' שושנה בן-גביר, המעידה בתצהירה (סעיפים 8-9):

"כל חיי חינכתי את בני לאהבת הארץ. למסירות למען עם ישראל ולאהוב יהודי באשר הוא יהודי.

אינני מסכימה עם כל דיעותיו של בני. אך לא העליתי על הדעת שאדם כלשהו יקרא לבני נאצי על רקע אי הסכמה לדיעותיו של בני. בני מעולם לא התבטא  בפני כי הוא דוגל בהשמדת עם, נהפוך הוא, משיחות רבות שניהלתי עמו על השקפתו האידיאולוגית גילתי ילד מאד הומני, שנזעק ולוקח ללב כל מעשי רצח וטבח, ולכן דווקא בשל כך הוא מקדיש את כל שנותיו היפות בפעילות נגד רצח יהודים ובתמיכה בקרבנות הרצח, כל זאת ללא תמורה כספית וללא דאגה לעתידו האישי".

 

הכרתי מעט מאישיות התובע בעת הדיון בתיק זה ואף, לא אסתיר, בדיון בתיקים אחרים הקשורים בו אשר נדונו בפני ואין אני יכול לראותו כמי שמבצע מעשי זוועה ואלימות כאלו אשר בוצעו ע"י הקלגסים הנאציים.

על כן – ואולי דווקא משום כך – הופתעתי מתשובותיו בחקירתו הנגדית מהן ניתן להבין כי הוא תומך במעשי הרג ערבים אשר בוצעו ע"י קיצוניים (עמי פופר, בן-שימול, ברוך גולדשטיין).

התובע נזהר מלומר מפורשות כי הוא תומך במעשים הללו אך סירב לגנותם או בחר בתשובות מתחמקות כגון שאין לו דעה [תשובה שאין לקבלה כנכונה מפי מי שהבעות הדעה והמאבק הציבורי בנושאים אלו הם תמצית חייו].

 

הנה איפוא גם – לפחות צעדים ראשונים – של תמיכה במעשים נתעבים של אלימות ורצח.

 

יש לזכור כי אף הנאצים לא החלו ישר במחנות ריכוז והשמדה. היה זה תהליך של שנים שראשיתו בהפגנות אלימות, מעשי בריונות "סתם" המשך בפגיעות פרועות ברכוש (ליל הבדולח), פעולות "טרנספר" וגירוש, גטאות ומחנות ריכוז ולבסוף "הפתרון הסופי", ההשמדה ההמונית.

 

אינני מתעלם ממציאות הימים הללו, שנתונים אנו במאבק דמים קשה, בכל יום נרצחים בני עמנו רק בשל היותם ישראלים ויהודים – האם זה הזמן לבוא חשבון עם אדם התומך בפגיעה ובהרג ערבים, הקמים עלינו להורגנו ?

מאמין אני כי כוחנו היה ויהיה, בסופו של דבר, דווקא אם נדע לשמור ולהקפיד למרות כל הרוע והזוועה הסובבים אותנו, על ההבחנה הברורה בין הגנה עצמית לבין רצח בלתי מבוקר, בין נקמה סתם לבין לחימה שנועדה לקיים את בטחוננו והגנתנו.

 

12.       וחזרה אל הראשית – הדברים אשר הוטחו ע"י הנתבע בתובע באותה תכנית: אילו ניסח הנתבע דבריו בלשון "דעותיך דומות / זהות / מזכירות את הנאצים" או בדומה לכך – לא היה מקום כלל לבוא אליו בטענות. אלא שהנתבע דיבר על "הנאצי הקטן הזה" ולא נח עד שהוסיף גם "הנאצי המלוכלך הזה" [על גסות הרוח – ראה לעיל].

 

אכן הגבולות והקווים המבחינים בכל אלו דקים וההתלבטות זאת הפעם (אודה ולא אבוש) קשה אף הדירה שינה מעיני.

סופה של התחבטות, באתי לכלל מסקנה שחרף קווי הדמיון בין התורות והתיאורים אין להסכים לפרסום הכינוי המאוס "נאצי" ביחס לפעיל ציבור יהודי (או אחר) בישראל ומאידך גיסא לא ניתן להתעלם מן הצורך לעמוד בשער, לזעוק ולהתריע מפני הסכנה החמורה בדעות בהן תומך התובע ומבטאן בדיבור ובמעשה ולאן אלו יכולות להוביל, בהתחשב אף בדעה שבדיני לשון הרע, יותר מאשר בתחום נזקי אחר, מטרת הפיצוי הנפסק היא גם בעלת היבט מחנך ומרתיע (לדידי – בשני הכיוונים) [עיין ע"א 258/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו פ"ד מו(3) 48], בשים לב לכך שמטרה עיקרית בפיצוי היא "החזרת מצב הניזוק לקדמותו" ומשהצבעתי על הקירבה הרעיונית בין התורה שהתובע דוגל בה ומוכר בציבור ככזה – לבין התורה הנאצית;

 

האיזון הנדרש בין כל אלו הובילוני לתוצאה דלקמן:

(א)        אני מקבל את התביעה וקובע כי הדברים אשר נאמרו ע"י הנתבע היו בבחינת פרסום לשון הרע על התובע והנתבע איננו נהנה מהגנות להן טען.

 

(ב)        אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך -.1 ש"ח (שקל אחד).

 

אין חיוב בהוצאות.

 

[בשולי הדברים מבקש אני להתנצל בפני הצדדים על האיחור במתן פס"ד זה מטעמים שבחלקם לא היו בשליטתי].

 

ניתן היום ו' בניסן, תשס"ב (19 במרץ 2002) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

 

מותר לפרסום מיום 19/03/02.

 

 

 

 

 

 

008771/98א  130 א