בתי המשפט         

 

 

 

פסק דין

 

 

השופטת ד' ברלינר – אב"ד:

א.         אלה העובדות הרלוונטיות:

המערער הוא עיתונאי, וכזה היה גם בשנת 1997. המשיבה 5 (שהיתה הנתבעת 1 בת"א 61460/97 של בית משפט השלום) הינה הבעלים והמוציאה לאור של העיתון היומי ידיעות אחרונות (להלן: העיתון).

המשיבים הנוספים הם בעלי תפקידים שונים בעיתון. תפקידם המדויק אינו רלוונטי לפסק דין זה, ועל כן לא יפורט.

 

בתאריך 05.01.97 הגיש התובע תביעה נגד העיתון ושאר המשיבים, בגין פירסום לשון הרע אודותיו בשלוש כתבות.

 

התביעה הוגשה בת"א 11021/97 בבית משפט השלום בתל-אביב (להלן: התובענה הראשונה).

 

בתאריך 07.01.97 פירסמו המשיבים כולם או חלקם בעיתון את דבר הגשת התביעה וחלק מטענותיו של המערער בה.

בתאריך 31.01.97 הוגש כתב הגנה מטעם המשיבים בתביעה זו.

בתאריך 02.02.97, דהיינו יומיים לאחר הגשת כתב ההגנה, התפרסמה בעיתון ידיעה שכותרתה: "ידיעות אחרונות דוחה הטענות בתביעת הדיבה של העיתונאי יצחק" (נספח ג' לכתב התביעה).

 

בגוף הידיעה צוטטו חלקים מכתב התביעה, וכן חלקים מכתב ההגנה (להלן: הידיעה שבמחלוקת).

 

לטענת המערער: בידיעה שבמחלוקת נכללו דברים "שפרסומם היה עלול להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעלותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות שיוחסו לו, ולפגוע בו במשרתו, בעסקו, משלח ידו או במקצועו".

 

כיוון שכך – הגיש המערער תביעה נוספת בגין לשון הרע, שעניינה הידיעה שבמחלוקת (ת"א 61460/97 של בית משפט השלום בתל-אביב) (להלן: התובענה הנוספת).

הדיון בשתי התביעות אוחד בהסכמת הצדדים.

 

בתאריך 01.06.00 ניתן פסק דין על-ידי כב' השופטת י' שבח. בפסק הדין נדחתה תביעתו של המערער בשתי התובענות.

על כך הוגש הערעור בפנינו.

 

במהלך הדיון בפנינו, שהתקיים בתאריך 05.09.02, חזר בו המערער מן הערעור, ככל שמדובר בתובענה הראשונה, בת"א 11021/97 (3 הפרסומים הראשונים).

על הפרק עומדת איפוא רק הידיעה שבמחלוקת, קרי הפרסום הרביעי נשוא התובענה הנוספת, בת"א 61460/97, שמצטט חלקים מכתב ההגנה בת"א 11021/97.

 

 

 

 

 

ב.         בדחותה את התביעה קבעה כב' השופטת קמא, כדלקמן:

 

1.  הידיעה שבמחלוקת מורכבת מ-2 חלקים:

א)  סקירת עובדות;

ב)  ציטוטים מכתבי הטענות.

 

2.  שני החלקים הללו נכונים.

באשר לכתבי הטענות – סיכום תוכנם של אלו, שמצוי בידיעה שבמחלוקת ללא ציטוט, משקף נכונה את כתבי הטענות.

הציטוטים עצמם משקפים אותם סעיפים בהם נטענו טענות באשר להערכת אישיותו ובאשר להתנהגותו של המערער באופן כללי (רדוף צורך לפרסום עצמי, רודף אנשים ומוסדות, מטריד את הפרקליטות, מתערב במינוי שופטים מתוך נקמנות אישית, ועוד).

 

3.  הציטוטים מכתב התביעה של המערער מעטים, וחלק הארי של הידיעה שבמחלוקת מוקדש לציטוטים נרחבים מתוך כתב ההגנה.

 

4.  יחד עם זאת, הקורא הסביר מקבל את התמונה בכללותה ללא עיוותים ובלא שמונחת בפניו רק עמדת הצד האחד לסכסוך (עמ' 21).

 

5.  באשר לפן המשפטי:

הפרסום חוסה תחת הגנות שונות המצויות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן- החוק).

 

ההגנות הרלוונטיות הן:

א)  סעיף 15(5) – "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע כבעל דין ... בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5) ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21".

ב)  ההגנה בסעיף 13(5) – פרסום על-ידי בעל דין שנעשה תוך כדי דיון;

ג)  סעיף 13(7) – דין וחשבון הוגן על מה שנאמר בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;

6.  סעיף 13 לא דורש את חובת תום הלב הנדרשת בסעיף 15. על המפרסם גם לא מוטלת החובה לבדוק את נכונות הטיעון המופיע בכתב הטענות אותו הוא מצטט, ובלבד שהפרסום יעשה בצורה הוגנת.

 

7.  אין צורך בקיומה של ישיבה פומבית בפועל, לפחות לא לצורך ההגנה על-פי סעיף    13(7). הגשת כתבי טענות – כמוה כישיבה פומבית וההגנה על-פי סעיף 13(7) פורסת עליהם כנפיה.

 

8.  מותר למשיבים לצטט דברים מכתב הגנה שהוגש על-ידי בא כוחם, וזכותם לענין זה אינה נופלת מזכותם של בעל דין אחרים.

 

9.  בית המשפט נמנע מהכרעה באשר להגנת "אמת דיברתי".

 

ג.          בערעור, ככל שהדברים אמורים בידיעה שבמחלוקת, העלה ב"כ המערער את הטענות הבאות:

 

1.  סעיף 13(5) אינו רלוונטי, שכן הוא חל רק על פרסום שנעשה תוך כדי דיון בפני שופט, כלומר, במהלך הדיון בבית המשפט ובין כתליו (סעיף 15 לכתב ההגנה).

 

2.  את סעיף 13 כולו – יש לפרש באופן מצמצם.

 

3.  וזוהי הטענה המרכזית: הגנת סעיף 13(7) (שאכן רלוונטית לענייננו), אינה יכולה לעמוד כאשר "מי שפרסם את הפרסום המשני הוא אותו אחד שפרסם את הפרסום הראשוני" (סעיף 17 להודעת הערעור).

 

במילים אחרות: כאשר עיתון, כמו העיתון במקרה הנוכחי, הוא בעל דין, ובמסגרת הדיון המשפטי (לרבות בכתבי הטענות) הוא מפרסם לשון הרע על הצד שכנגד – לא יוכל להסתתר תחת מטריתו של סעיף 13(7), דהיינו להיבנות מכך שהדברים נאמרו בכתב הטענות שהוא עצמו הגיש.

"בהענקת חסינות לעיתון המפרסם בעיתונו דברי בלע שהוא עצמו פרסם במסגרת כתב טענות שהוגש מטעמו כבעל דין ... יש משום ניצול לרעה של החסינות".

 

4.  בכל מקרה, הפרסום במקרה הנוכחי לא היה פרסום הוגן, וגם מטעם זה אינו יכול ליהנות מהחסינות שבסעיף 13(7).

 

5.  לא היה מקום לזקוף לחובת המערער את מעמדו המיוחד כעיתונאי, כפי שעשה בית משפט קמא.

 

ד.         אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולהותיר בעינה את החלטת בית משפט קמא.

 

מרבית קביעותיה של כב' השופטת קמא מקובלות עלי. יחד עם זאת, לצורך הדיון אתמקד בהגנה (או החסינות כפי שכינה זאת ב"כ המערער) על-פי סעיף 13(7) לחוק.

כפי שנאמר לעיל, זוהי הטענה העיקרית העולה מהודעת הערעור.

 

גם במהלך הדיון בפנינו אמר ב"כ המערער, כי המערער "מבקש הכרעה בשאלה הזו, בענין סעיף     13(7)" (ראה עמ' 12 שורה 9-10 לפרוטוקול הדיון בפנינו).

 

ספק בעיני אם אוכל לחדש רבות בכל הקשור בסעיף 13(7).

 

בדומה לשופטת קמא אף אני סבורה, כי כל הסוגיות העקרוניות בנושא זה כבר נדונו והוכרעו בבית המשפט העליון.

 

החידושים, אם בכלל, יכולים להיות בשולי הדברים, בניואנסים שבהם ולא בעקרונות המתווים את גבולותיו של הסעיף.

 

מכל מקום, פסק הדין יתמקד בסעיף זה.

 

אין צורך לומר כי קביעה, שאכן עומדת לעיתון ההגנה המצויה בסעיף 13(7) מייתרת למעשה את הדיון בכל שאר האלטרנטיבות שהועלו, שהרי די בהגנה אחת לצורך דחיית התביעה.

 

כדי לדון בהגנה זו, אצא מנקודת הנחה כי אכן מדובר בפרסום שיש בו משום הוצאת שם רע למערער, הנחה שאף היא אינה נקיה מספקות, אלא שאיני רואה כאמור לדון בה.

 

ה.         סעיף 13 כולו עוסק בפרסומים מותרים, כאמור בכותרת הסעיף.

 

הגם שהשתמשתי קודם בביטוי הגנה, יש לשים לב לכך כי על-פי כותרת הסעיף מדובר ב"פרסומים מותרים".

דהיינו, לכאורה לפי נוסח הסעיף וכותרתו, פרסומם - אינו מהווה עבירה.

זאת בניגוד לסעיפים 14 ו-15, למשל, שבהם משתמש המחוקק במילה הגנה – דהיינו נעברה עבירה אלא שבמקרים המפורטים, עומדת לעבריין הגנה.

 

בספרו דיני לשון הרע מביע המחבר אורי שנהר את הדעה, כי למרות שזו המסקנה המתבקשת מכותרת הסעיף, כאמור לעיל, הרי "פרשנות זו של הסעיף אינה מתיישבת עם לשונו שכן הסעיף עצמו אינו קובע כי הפרסומים המוזכרים בו אינם מהווים לשון הרע, וכל שנקבע בו הוא הכלל המעין דיוני המונע הסתמכות על פרסומים אלה כעילה למשפט פלילי או אזרחי".

 

בהמשך מציין המחבר, כי ההיתרים המצויים בסעיף 13(7) זכו להיקרא הגנות מוחלטות, משום שאדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 ייהנה מהגנה גם אם הפרסום היה כוזב וגם אם פעל בזדון (עמ' 191).

 

בפסק הדין, הראוי להיחשב כפסק הדין המנחה בסוגיה זו, רע"א 3614/97 דן אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח', פ"ד נג(1) 26 (להלן: פרשת אבי יצחק), משתמש בית המשפט בהגדרה 'חסינות' (שזהו הביטוי שנקט בו גם ב"כ המערער בהודעת הערעור).

 

 

 

סעיף 13 כולו זכה לשלושה מינוחים כדי לתאר את האפקט המשפטי שהוא מייצג:

- פרסום מותר;

- הגנה (הגנה מוחלטת);

- חסינות.

 

יהא המינוח הנכון אשר יהא, התוצאה אינה משתנה. מקום שהחליט בית המשפט כי אכן מדובר בפרסום החוסה תחת אחת החלופות, המנויה בסעיף 13, כי אז המפרסם איננו נקרא לתת את הדין עליו.

 

ו.          זו לשונו של סעיף 13(7):

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי

7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או ארע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית ובלבד שהפירסום לא נאסר לפי סעיף 21".

 

פירוק הסעיף למרכיביו יחשוף את הרכיבים הבאים:

- דין וחשבון;

- נכון והוגן;

- על מה שנאמר או ארע כאמור בפסקאות (5) או (6);

- בישיבה פומבית;

- ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21.

 

אתחיל מהרכיב השלישי (מטעמים שיובנו בהמשך) דהיינו מהמילים: "מה שנאמר או ארע כאמור בפסקאות (5) או (6)":

פסקאות (5) או (6) כשלעצמן אינן רלוונטיות לענייננו.

פסקה (5) בסעיף 13 עניינה "פרסום על-ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית... או פירסום על ידי בעל דין ... שנעשה תוך כדי דיון כאמור, שופט, חבר של בית דין וכו'".

אף אחד מהצדדים שבפנינו איננו ממלא אחר אחת הפונקציות הנ"ל – זאת מחד גיסא.

מאידך גיסא- הפירסום שנעשה על-ידי בעל הדין – לא נעשה תוך כדי דיון.

פסקה (6) עניינה פרסום על-ידי חבר ועדת חקירה או פרסום על-ידי אדם שעניינו משמש נושא לחקירת הוועדה. גם נושא זה איננו רלוונטי לענייננו, שעל כן, כפי שנאמר לעיל, פסקאות (5) ו-(6) אינן נושא לדיון.

 

יחד עם זאת, פסקאות (5) ו-(6) מגדירות את מהות הפרסום שמדובר בו: פרסום על הליכים בבית משפט או בפני ועדת חקירה (בהבדל ממיהות המפרסם או זמן הפירסום).

 

במילים אחרות: סעיף 13(7) עניינו הגנה מפרסום על הליכי בית משפט שנעשו בישיבה פומבית, על-ידי מאן דהוא (שזוהי הסוגיה הרלוונטית בענייננו).

 

כיוון שההגנה תלויה בכך שמדובר בישיבה פומבית, אמשיך בנושא זה.

 

הפרסום שמדובר בו הוא כזכור, פרסום כתב ההגנה של המשיבים.

השאלה היא האם כתבי טענות שעדיין לא זכו לדיון בבית המשפט נכללים גם הם בגדר ישיבה פומבית.

 

סוגיה זו הוכרעה, כפי שציינה גם כב' השופטת קמא, בפרשת אבי יצחק, שם נאמר מפי כב' השופט אור כדלקמן:

"על תכליתה הכללית של הוראת סעיף 13(7) כבר עמדתי לעיל. ראינו כי הוראה זו נועדה להביא למימושו המעשי של העיקרון בדבר פומביותם של הליכים בבתי המשפט. לשם כך מעניקה הוראת סעיף 13(7) חסינות רבה למפרסם ... דומה כי דברים אלה יפים גם ביחס לכתבי הטענות המוגשים לבית המשפט על-ידי הצדדים. גם בשלב האמור יש לציבור ענין במידע על ייזומו של הליך ועל הטענות העולות בגדרו. ...מנקודת המבט של תכלית החקיקה איני רואה צידוק למתוח אבחנה פנימית בסעיף 13(7), באופן שהוראה זו לא תחול על כתבי הטענות, החל מן השלב האמור. ...בהעדר חסינות צפויים פחות פרסומים באותו שלב. קיימת סכנה כי דחיית הפרסום תסכל את הטעם בו שכן הענין הציבורי במקרה עלול לדעוך. במצב כזה קיים חשש כי לציבור לא יובא במועד הרלוונטי מידע אשר עשוי להיות חשוב לצורך גיבוש עמדה בעניינים ובסוגיות החשובים לו. אני סבור על כן, כי יש לפרש את החסינות לפי סעיף 13(7) מתפרסת (צ"ל כמתפרסת – ד' ב') גם על פרסומים של כתבי טענות המוגשים לבית המשפט לאחר שהומצאו לצד שכנגד" (עמ' 91).

 

במאמר מוסגר אעיר, כי הסוגיה שעמדה בפני בית משפט בפרשת אבי יצחק, היתה מתן צו עיכוב זמני מכוח סעיף 21 לחוק, של הליכי בית המשפט, שעל כן מתייחס כב' השופט אור לענין עיתוי הפרסום. סוגיה שאיננה קיימת בפנינו.

 

אולם, לגופו של ענין, ככל שהדברים אמורים בהגדרת הישיבה הפומבית, האמור לעיל ברור וחד משמעי. גם כתבי הטענות נכללים בגדר ישיבה פומבית, ועל כן בתנאי זה עמדו המשיבים.

 

ז.          האם מדובר בדין וחשבון נכון והוגן?

הדיון בשני הרכיבים הללו יעשה כמקשה אחת, כיוון שהם קשורים זה בזה.

 

הפרסום במקרה זה ציטט בהרחבה חלקים מכתב ההגנה שהוגש על-ידי העיתון, ומשום כך הוא בוודאי מהווה דין וחשבון של כתב ההגנה.

 

הקושיה הקשה יותר הינה, האם מדובר בדין וחשבון נכון והוגן?

 

ואף זאת מתוך פרשת אבי יצחק: "על מנת שתוגשם התכלית של מתן פומבי לדיונים עבור כלל הציבור נדרש כי הפרסום ישקף באורח אמיתי את ההליכים. פרסום אשר מעוות את שהתרחש באולם בית המשפט אינו יכול לשמש תחליף לנוכחות הציבור באולם הדיונים. ...הגינותו של הדיווח במובן המבואר היא תמצית קיומה של החסינות הקבועה בסעיף 13(7). הגינות הדיווח היא הנדבך המרכזי בהוראה זו, המבטיח את הגשמת התכלית אשר חסינות זו נועדה לקדם... מתחייבות על כן קפידה ותשומת לב בישומה של דרישה זו על מנת שהחסינות לפי סעיף 13(7) תינתן רק במקרים ראויים" (עמ' 74, פסקה 31).

 

הרעיון הגלום בדברים שצוטטו לעיל ברור ואינו טעון פרשנות.

 

החסינות שבאה לידי ביטוי בסעיף 13(7) הינה ענף היוצא מן הגזע, כאשר הגזע הוא העיקרון הכללי של פומביות הדיון.

 

עיקרון פומביות הדיון הוא עיקרון בעל אופי חוקתי (ראה לענין זה סעיף 3 לחוק יסוד השפיטה, וכן סעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

 

כדי שניתן יהיה להביא לידיעת הציבור, דברים שרשאי היה לשמוע אותם במו אוזניו, לו נכח באולם בית המשפט, צריך לאפשר דיווח נכון והוגן על מה שהתרחש באולם.

 

המבחנים, להיותו של דין וחשבון נכון והוגן, נקבעו אף הם בפרשת אבי יצחק (בציטטה שהובאה לעיל), וכן בע"א 348/95 בן ציון עובד נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מ(1) 767 והם מצוטטים גם בספרו של א' שנהר, שהוזכר לעיל.

 

ואלו אמות המידה שנקבעו בפסיקה:

1.  לא צריכה להיות התאמה מוחלטת בין הפרסום המקורי לפרסום החוזר. גם אי דיוקים קלים לא ישללו את תחולת ההגנה.

 

2.  דיווח נכון והוגן הוא דיווח אשר איננו מוציא דברים מהקשרם, לא נותן לדברים ביטוי חד צדדי ובלתי מאוזן, ולא מציג אותם באור אחר או נותן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם.

 

כך למשל: "פרסום עדות משמיצה שנשמעה בהליך שיפוטי מבלי להביא לידיעת הקוראים ראיות מטהרות אשר גובשו ביחס אליה, לא יחשבו לדין וחשבון נכון והוגן... דיווח על אשמה שהוטחה בעד במהלך חקירה נגדית מבלי להביא את תשובתו של העד להאשמה אינו בבחינת דיווח נכון והוגן.

דיווח על הדיון בפתיחתו של משפט פלילי בו מושמעות האשמות קשות נגד הנאשם, תוך התעלמות מההליכים שבאים לאר מכן, ותוך איזכור מוצנע (אם בכלל) של עובדת זיכויו המאוחר של הנאשם (או הרשעתו בעבירה חמורה הרבה פחות מזו שהואשם בה) עלול לעלות כדי דיווח שאינו הוגן על ההליך בכללותו" (פרשת אבי יצחק, פסקה 32 עמ' 75).

מבין כל הדוגמאות הקונקרטיות שמביא כב' השופט אור (למקרים שבהם דיווח לא יחשב כנכון והוגן), הקרובה ביותר לנסיבות המקרה שבפנינו היא הדוגמא האחרונה, קרי דיווח על פתיחת משפט מבלי לדווח על תשובתו של נאשם לאישום, או, בדיעבד, על זיכויו.

 

בהתאמה לעובדות המקרה הנוכחי: המשיבים פרסמו את עצם הגשת כתב התביעה על-ידי המערער, תוך התייחסות לתוכנו.

כתב התביעה לענייננו מקביל לכתב אישום. כיוון שכך, פירוט הטענות המובאות בכתב ההגנה מתבקש, ואפילו ראוי כדי לאזן את התמונה (במקביל לתשובתו של נאשם לכתב האישום).

 

השאלה היחידה שנותרה היא איפוא, האם אופן הפרסום מוציא אותו מכלל, פרסום נכון והוגן.

 

לענין זה יש לבחון האם הפרסום, בכלל, מזכיר גם את טענות התובע, והאם הפרופורציה, בין הנפח וההדגשה שניתנה לטענות התובע, לבין הנפח וההדגשה לטענות הנתבע – שוללת את נכונות והגינות הדיווח.

 

ח.         בית משפט קמא השיב על שאלה זו בשלילה, וקבע כאמור כי מדובר בדיווח נכון והוגן. עיון בידיעה שבמחלוקת מצביע על כך כי אין מקום להתערב במסקנתה של כב' השופטת קמא בנושא זה.

 

אפילו היבט חזותי מצביע על כך שהדיווח הוא נכון והוגן.

 

הידיעה שבמחלוקת מחולקת למעשה לשלוש חטיבות:

החטיבה הראשונה היא הכותרת באותיות גדולות ומודגשות.

הקורא שאיננו מתעניין במיוחד ספק אם יקרא מעבר לאותן אותיות גדולות ומודגשות, ועל כן יש חשיבות מיוחדת לאמור בכותרת.

הכותרת אומרת: 'ידיעות אחרונות דוחה הטענות בתביעת הדיבה של העיתונאי יצחק'. בכך בוודאי יש דיווח נכון והוגן. אין בדברים אלה מילה וחצי מילה שיכולה להיחשב כפגיעה, וכל כולה תיאור כללי ביותר של הידיעה.

 

החלק הפנימי היא כותרת המשנה הכוללת 4 שורות. מתוך 4 השורות הללו 2 השורות הראשונות מתארות את תביעתו של המערער; 2 השורות האחרונות מצטטות חלקים מכתב ההגנה.

לקורא המסתפק בקריאת חלק זה, יש תמונה ברורה, כי האמור בשתי השורות התחתונות, מהווה תשובה לטענותיו של המערער.

 

גוף הידיעה כולל שניים וחצי טורים, מתוכם הטור הראשון מוקדש כולו לסקירת כתב התביעה. רק מן הפיסקה השניה שבטור השני ואילך מובאים ציטוטים מתוך כתב ההגנה, ציטוטים שמהווים את השלד בכתב התביעה נשוא פסק דין זה.

 

המבחן החזותי כשמו כן הוא, רק מבחן חזותי, הא ותו לא. ברור שהוא אינו בבחינת סוף פסוק ואולי אפילו לא תחילת פסוק לענין הנכונות וההגינות שבדיווח.

עדיין, כפי שנאמר לעיל, מבחן זה מבהיר כי הקורא את הידיעה, יודע בדיוק על מה מדובר, יודע מדוע "זכה" התובע לכל אותם כינויים וההערכות, שהוא רואה בהם משום לשון הרע, ומבין כי מדובר בתשובה לטענות, שאולי לא נופלות בחריפותן מאלה שמצאו ביטוי בכתב ההגנה.

 

ודוק: בנסיבות תיק זה בחינת ההגינות שבדיווח יכולה להתמקד אך ורק בשאלה האם ברור לקורא כי מדובר בכתב הגנה, המביא את טענותיו של העיתון (בהבדל מטענות מוכחות) ובפרופורציה בין הדיווח על הטענות המפורטות בכתב התביעה, לאלו שבכתב ההגנה.

 

שהרי אין טענה כי הידיעה שבמחלוקת אינה משקפת נכונה את כתב ההגנה, אדרבא, הטענה היא כי הפירסום נתן במה לכתב ההגנה, שהוא באופיו משתלח, ומכיל טענות הפוגעות במערער.

 

לפיכך – כאשר בחינת הידיעה שבמחלוקת מעלה, כי הפרופורציות נכונות כפי שהוסבר לעיל, כי הקורא הסביר מבין שמדובר בכתב הגנה בלבד, ולא בקביעות בית משפט (שעל כן יש לקבל את הדברים "בערבון מוגבל"); וכי מדובר בתשובה לטענות שהועלו על-ידי המערער; ניתן לומר, כי "ההליך בכללותו מתואר בפירסום נשוא הדיון באופן נכון והוגן" (פרשת אבי יצחק, פסקה 31 עמ' 74).

ובמילים אחרות – הקריטריונים של "נכון והוגן" - התמלאו.

 

ט.         נראה שגם ב"כ המערער לא השליך יהבו על טענה זו, שעל כן שם את הדגש על טענה אחרת, קרי: הזהות בין המפרסם הראשי למפרסם המשני.

 

לדעת ב"כ המערער: הפסיקה לא דנה עד היום במקרים דוגמת המקרה הנוכחי, בהם המפרסם הראשי – קרי בעל הדין (המשיבים לענייננו) הם גם המפרסמים.

 

כאשר השניים חד המה, כי אז "ברי שלענין תחולת הפטור של סעיף 13(7)"- הדין שונה.

 

נראה לי, כי אין לקבל את הטענה על שני חלקיה:

עובדתית – שוגה ב"כ המערער בהתייחסותו לפסיקה, כפי שיובהר להלן.

משפטית, ואפילו ערכית – אין מקום להבחנה הנ"ל, ואיני סבורה כי יש מקום ליישום שונה של סעיף 13(7) כאשר בעל הדין והמפרסם – חד המה.

 

אתחיל מן הפסיקה, שמתוך התייחסות אליה תתלבן גם הסוגיה המשפטית והערכית.

 

גם בענין זה אני מפנה לפרשת אבי יצחק, והפעם לדברי כב' השופטת שטרסברג-כהן, כדלקמן:

"עם זאת, ראוי שנשים לבנו לכך, כי במקרה שבו אמצעי התקשורת הוא צד להליך המדווח, להבדיל ממצב שבו אמצעי התקשורת מדווח על ריבם של שניים אחרים, ניטל, למצער, מקצת האפקט המאיין שיש לחובת הדיווח ההוגן.

במקרה שבו אמצעי התקשורת הוא צד להליך לו מיוחסת הוצאת לשון הרע, אין הוא רק בבחינת מדווח על "חדשות", כי אם גם יוצר אותן באמצעות כתבי טענות שהוא מגיש לבית המשפט.

על-ידי דיווח נכון והוגן של האמור בכתב ההגנה, למשל, יזכה הוא לחסינות בפני תביעת לשון הרע, חסינות שלא היה זוכה לה אילו פירסם את הדברים שבכתב הטענות לא כדיווח מהליך משפטי.

עם זאת, היתרון שבחסינות זו ניטל במידה רבה אם פירסום ההליך נעשה שלא בתום לב, שאז אין אמצעי התקשורת מוגן בפני תביעת לשון הרע אף שהפירסום הוא פירסום של "הליך משפטי".

כוחם של אמצעי התקשורת, במיוחד שעה שהם צד להליך המדווח, מחייב אותנו איפוא לעמוד על המשמר פן תהפוך הוראת החסינות שלפי סעיף 13(7) למחסה ולדרך להשמיץ  ולפגוע ללא כל חשש" (עמ' 96).

 

הנה כי כן – היתה התייחסות מדויקת ודווקנית לאפשרות כי כלי התקשורת המדווח, הוא גם צד לדיון, כמו במקרה הנוכחי, ובניגוד לעמדת המערער – נקבע פוזיטיבית כי גם מקום שהשניים זהים, תעמוד ההגנה שבסעיף 13(7) למפרסם.

אכן, כב' השופטת שטרסברג-כהן קובעת, כי "יש לעמוד על המשמר" במקרה מעין זה, אלא שבין עמידה על המשמר, ובין שלילת תחולתה של ההגנה רב המרחק.

 

י.          לענין העמידה על המשמר והחשש שמביעה כב' השופטת שטרסברג-כהן, מפני המצב שבו העיתון הוא גם יוצר החדשות באמצעות כתבי הטענות שהוא מגיש, נראה לי כי יש מקום להעיר ההערה הבאה:

החשש, הוא אכן חשש, ולעולם ניתן לטעון כי כתבי הטענות או לפחות חלק מן הטענות שבהם, לא באו לעולם אלא כדי שניתן יהיה לפרסמם בעיתון (או באמצעי התקשורת שמדובר בו) ולזכות בחסינות על הפרסום, מקום שפירסום "סתם" לא היה זוכה לחסינות.

 

אולם, בפועל, איני סבורה כי קיימת סכנה של ממש כי יעשה שימוש, בוודאי לא שימוש מסיבי באפשרות זו.

 

אין לשכוח, כי כתבי טענות הם מסמך משפטי, בסיס לדיון משפטי שהצדדים לו חשופים לכל הסנקציות המשפטיות הכרוכות בהליכי סרק, בין אם בשל העדר עילה משפטית, ובין אם משום שלא יוכלו להוכיח את טענותיהם.

 

אכן, "כתבי טענות בהליכים אזרחיים ידועים בהיותם חד צדדיים ומוטים לטובת צד" (פסקה 64 עמ' 91, לפרשת אבי יצחק).

עדיין מדובר במסמכים שהם, כאמור, בסיס לדיון משפטי.

 

נראה לי גם, כי יש הבדל לענין זה אם כלי התקשורת הוא התובע או הנתבע.

כאשר מדובר בנתבעים  - כמו במקרה הנוכחי, כתב ההגנה צריך להתמודד ולספק מענה לאמור בכתב התביעה, ולפיכך אינו יכול להתפרס כרוחו לכל עבר, ועליו לתחום עצמו, לפחות בקווים כלליים, לטענות שיש בהן משום תשובה לנטען.

 

לפיכך, דיווח נכון והגון של כתב הגנה הפועל במגבלות אלה, יש בו גם משום מענה לחשש מפני מתן חסינות גורפת.

 

יא.        האמור לעיל מוליך בקו ישיר גם לפן הנורמטיבי, או הערכי בהתייחסות לטענה הנ"ל, כדלקמן:

כלי תקשורת אינו ראוי לייחס מפלה (לטובה) בהענקת חסינות על דיווח בפרשיה זו או אחרת, בהשוואה לכל אחד מיחידי הציבור – זאת מחד גיסא.

מאידך גיסא - אין מקום לשלול ממנו הגנה המוענקת בחוק לכל אדם, רק בשל היותו כלי תקשורת.

 

לענייננו: העיתון לא יזם את ההליך, אלא התגונן.

הפרשיה נכפתה עליו מכוח התביעה שהוגשה בת"א 11021/97, בתובענה הראשונה, על-ידי המערער.

המערער גם לא התנגד לכך שניתן פירסום להגשת התביעה על ידו בתיק זה.

 

כיוון שכך – לא ההיגיון המשפטי ולא ההגינות הבסיסית, אינם מאפשרים יצירת דין אחד לכלי תקשורת שהוא צד לדיון, ודין אחר לכלי תקשורת שאינו צד לדיון.

 

לא יהא זה מיותר להזכיר שוב מושכלות יסוד בהקשר זה:

העיקרון הבסיסי שממנו יוצא כל הדיון בתיק זה לדרכו, הוא עיקרון "נפיל" – קרי: פומביות הדיון.

הכף – לעולם נוטה לענין פומביות הדיון (ראה לענין זה ע"א 5185/93 היועץ המשפטי נ' רינה מרום, פ"ד מט(1) 318).

ההגנה, או החסינות שבסעיף 13(7), באה לאפשר שמירה על עיקרון פומביות הדיון, ולתת לאזרח אפשרות להיות "נוכח" בדיוני בית המשפט, גם כשאינו נוכח בפועל, וזאת באמצעות הדיווח בכלי התקשורת (וראה לענין זה דברי כב' השופט אור בפרשת אבי יצחק, עמ' 91, פסקה 63).

 

הוצאה שרירותית של כלי התקשורת מתחום ההגנה שפורש סעיף 13 על חלופותיו השונות, תביא בהכרח לכרסום של ממש בפומביות הדיון, ולא נראה לי כי לכך הייתה הכוונה.

 

יב.        באשר למעמדו ומקצועו של המערער:

 

המערער הוא עיתונאי חוקר, שדיווח וחשף פרשיות רבות, ובתור שכזה נראה שיש לראות בו אישיות ציבורית.

 

"...למסגרת של "אישיות ציבורית" נכנסים מי שנושאים במשרות בכירות במוסדות הציבור, כמו שרי ממשלה, מנהלים כלליים של משרדי ממשלה וכו'. אין בכך כדי למצות את הקטגוריה האמורה. המדובר בקטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מי שבתחום כזה או אחר של החברה – תרבות, חברה, תקשורת, כלכלה – הגיע לעמדה, אשר מעמידה אותו לאור הזרקורים" (פרשת אבי יצחק, פסקה 39 עמ' 79).

 

לענייננו – נראה לי כי המערער הגיע בתחום התקשורת לעמידה באור הזרקורים.

 

בעצם הגשת התביעה הנוכחית (כמו רבות אחרות) חשף עצמו לביקורת, לרבות ביקורת הבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה ובדיווח עליו.

 

כיוון שמדובר באישיות ציבורית, קיימת חשיבות גדולה יותר בשמירה על פומביות הדיון, וממילא הצורך שלא לכרסם בהיקפה של ההגנה על-פי סעיף 13(7).

 

הדברים נכונים במיוחד כאשר התובענה הוגשה כנגד נתבעים, שאף הם אנשים (או גופים כמו העיתון) שלציבור ענין בהם, שעל כן יש ענין גם בדיווח אודות תביעה שהוגשה נגדם.

אם מצדו של המערער ואם מצדם של המשיבים, יש חשיבות בכך שההליך יתנהל בפומבי, כאשר כל אדם המעונין בכך יוכל לעקוב אחרי ההליכים, באמצעות דיווח נכון והוגן, שיינתן בכל כלי תקשורת, לרבות העיתון.

 

יש חשיבות גם לכך שלמערער, כעיתונאי, נגישות לכלי התקשורת, והוא יכול לדאוג לכך כי עמדתו ודבריו יובאו לידיעת הציבור, בדרך ובצורה שבה הוא בוחר (במנותק מהידיעה שבמחלוקת).

 

גם מטעם זה – אין מקום לקביעה כי הוראת החסינות שבסעיף 13(7) אינה חלה במקרה הנוכחי.

 

יג.        סוף דבר:

 

בשל כל האמור לעיל, נראה לי, כי צדקה כב' השופטת קמא בהחלטתה.

 

אציע על כן לחבריי, לדחות את הערעור.

 

המערער ישא בהוצאות וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.

 

 

השופט ז' המר:             אני מסכים.

 

 

השופטת נ' אחיטוב:                  אני מסכימה.

 

 

 

לפיכך הוחלט, כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ברלינר, לדחות את הערעור.

 

המערער ישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך -.20,000 ₪ בתוספת מע"מ.

 

המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, ג' באדר א' תשס"ג, 05 בפברואר 2003, בהעדר הצדדים.