הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי | שלח מכתב | דף ראשי

 

 

 

 

 

מספר מנויים

גיליון מספר 34 של דואר חשמלי נשלח ל 628 מנויים.

 

 

דוור העורך: הזכות לפרטיות ברשת של כותבים פרטיים

20/12/2003 |   גיליון מספר 34

halemo

 

 

בימים אילו מתקיים ויכוח בביצה של הרשת: האם כותבים פרטיים שכותבים בלוג או בפורום, זכאים לפרטיות? האם כאשר הם מפרסמים את הגיגיהם באתרים ציבוריים ברשת והתכנים אינם מוגנים מפני צפייה של אחרים, הם בעצם נותנים אישור לסיקור עיתונאי של רשומותיהם? האם לעיתונאי הזכות לצטט ולכתוב על מפרסמי תכנים ברשת ללא רשותם?

 

 

פרטיות אישית

 

לפני שלוש שנים בדיוק, בחודש דצמבר 2000, בחג החנוכה של שנת תשס"א, נערך מפגש שני של גולשי אתר רוטר נט באולם שמחות ברמת גן.

 

דבר המפגש הגיע גם לעיתונות ולתקשורת, והללו ביקשו לסקר את האירוע שבו נפגשים פנים אל פנים גולשים שלא ראו אחד את השני מימיהם. כל הקשר ביניהם התבטא במשלוח הודעות אינטנסיבי לפורומים.

 

אותי המפגש עם כלי התקשורת די הרתיע. אז, כגולש אנונימי שגלש וכתב דברים בפורומים, ביקשתי לשמר את האנונימיות היחסית שלי.

 

הדברים שכתבתי בגנות המפגש עם כלי התקשורת צוטטו גם בכתבה קצרה באתר וואלה על ידי עידו קינן, וזכו לביקורת קלה עליי:

 

"באופוזיציה לפרסום הפומבי נמצא 'הלמו', פורומיסט ותיק ברוטר.נט, אשר מתנגד לחשיפה. "אני כבר חושש להגיע", כתב בפורום. "כלי תקשורת? לא תודה". קצת מוזר מפי אדם, אשר כותב בפורומים, ולא למגירה."

http://news.walla.co.il/?w=/4/33111

 

מאז, רק באמצע חודש מרץ 2001 נחשפתי בשמי המלא, לאחר שנעצרתי על ידי מפלג עבירות מחשב של משטרת ישראל, בגין פרסום ידיעה באתר רוטר נט. כדי שלא יעשו בי לינץ' תקשורתי, החלטתי להיחשף בשמי המלא ופרטיי המלאים (מקום מגורים וכדומה).

 

החשיפה מול התקשורת חייבה אותי להתחיל לכתוב ולדבר בצורה אחרת על מנת שהדברים שאני מבקש להגיד, יזכו לאהדה ולהקשבה. המפגש עם כלי התקשורת בין גולש שכתב בפורום איך שנראה לו לבין עיתונאים שכתיבה היא המקצוע שלהם, והם לא כל כך מתלהבים מאחרים שכותבים בצורה פראית ובלתי מבוקרת, חייב אותי לשנות קצת את צורת הכתיבה ואת צורת ההתייחסות שלי.

 

פתאום הבנתי שאחרים שאינם חברי פורום, קוראים אותי ומתרשמים ממני בצורה זו או אחרת. פתאום כל אמירה פוליטית שנכתבה בפורום, עלולה ליצור אנטגוניזם כלפיך לעולמי עולמים וכל פליטת קולמוס (או מקלדת) יכולה לצבוע אותך בצבעים לא נעימים בכתבה עיתונאית.

 

הביקורת הזו שפתאום נכפתה עליי בלי שאני ארצה, חייבה שינוי כללי המשחק. אין יותר כתיבה פסודו פרטית. כל כתיבה ברשת, גם במקום הנידח ביותר, עלולה לצוץ במקום אחר בצורה של קישור ובהקשרים שלא ביקשת ליצור אותם. בכל כתיבה לרשת, מישהו שהוא לא חבר שלך קורא אותך.

 

 

פרטיות של כותבי בלוגים

 

זה מה שקורה היום בדיוק לאנשים פרטיים שכותבים בלוגים, אותם יומנים אישיים שנמצאים ברחבי הרשת. אנשים פרטיים שנכנסו לרשת האינטרנט ולא מודעים לכללי המשחק מול כלי התקשורת ועם הכותבים האחרים, עיתונאים מקצועיים, נתקפים חרדה והלם כאשר הם מגלים שמישהו שכזה קרא אותם ומבקש לסקר את כתיבתם.

 

המדובר בדרך כלל בנשים שכותבות בלוג ולא בגברים.

 

התמימות של הכתיבה לבלוג מונעת מאותן כותבות לחסום את הבלוג לקריאה של אחרים על ידי סיסמה למשל, כמו שקיים באתר ישראבלוג. ההתייחסות שלהן לכתיבה כאילו היא אישית ואף אחד לא קורא אותה, היא עיוורון שנגרם מהלך מחשבה לא נכון ומחוסר הכרות עם הצד האחר של הרשת.

 

בלוגריות אחדות, לאחר שנודע להן כי כתב של אתר ynet מבקש לסקר את הבלוג שלהן וברוב נימוס הודיע להן על כך, נתקפו חרדה, פחד ושיתוק, ובהליך היסטרי לא מוצדק, הן בחרו לסגור את הבלוג, למחוק את התכנים וללכת הביתה.

 

יכול להיות שבצדק הן עשו את זה. אולי התכנים שהעלו לבלוג מאוד מביכים עבורן אם מישהו אחר יקרא אותם. זה בערך כמו לגלות על מישהו שהוא גולש באתרי סקס ומשתתף בקבוצות דיון מוזרות וביזאריות ברשת. רגע החשיפה והגילוי הוא רגע מאוד מביך. מדובר ברגע מקפיא. מעורר פחד. רגע משתק.

 

ותסלחו לי שאני אומר את זה (ואני לא שוביניסט, אני אולי אפילו פמיניסט סמוי): זה קיים בעיקר אצל בנות. 

 

משום מה, אצל בנות, כשאדם זר יחסית מגלה את הסודות הכמוסים שלהן ברשת, הן מגיבות בהיסטריה. בפרנויה. בהשתוללות. לא כולן. חלקן. השפויות שבהן פשוט קמות והולכות. המסוכנות שביניהן נקום תנקומנה.

 

מגלה הסוד חשוף לנקמה כואבת מצד אותן בנות. לי זכור מקרה אישי שבו חשפתי לעצמי שמה של גולשת בעלת כינוי כפול שבכינוי השני שלה השמיצה וכתבה הגיגים נגד אחרים וחשבה שהיא בטוחה ברשת.

 

לאחר שגיליתי בתרגיל טכני פשוט מי היא, ולמרות שלא פרסמתי את זה בתחילה לכולם, הנקמה לא איחרה לבוא: תלונה שקרית למשטרה עם טענות שווא. הוזמנתי לחקירה, נעצרתי, נלקחו ממני טביעות אצבעות. המחשב שלי הוחרם.

 

רק לאחר יותר משנה קיבלתי הודעה בדואר שאין ראיות נגדי והתיק נסגר.

 

 

בלוגריות נגד עיתונאים וכללי האתיקה

 

נגד הכותב מ ynet, ארז ארליכמן, שמנסה למצוא בלוגים ולכתוב עליהם, יש שיטות נקמה אחרות. כותבים נגדו, מאשימים אותו באונס וירטואלי, מציפים את הבלוג שלו בתגובות. "איך הוא עושה דבר כזה? לחשוף ככה בלוג של גולשת?"

 

נושא הפרטיות של גולשים שכותבים ברשת זוכה לשני פרשנויות.

 

הפרשנות הראשונה קובעת שמי שמעלה תכנית לרשת, אינו חסין מחשיפת תכניו לביקורת בכלי תקשורת רב תפוצה כלשהו. הגישה הזו נתמכת על ידי עיתונאים שרואים ברשת מקור בלתי נדלה לכתבות.

 

הפרשנות השניה קובעת כי גם אם אדם מפרסם את הגיגיו ברשת, אין לכתוב עליו ללא רשותו ויש לשמור על הפרטיות שלו, הגם שכל אחד יכול להגיע אליו ולקרוא את מה שכתב. "שיגן על התכנים שלו בסיסמה", אומרים המתנגדים.

 

נושא הפרטיות בסיקור אנשים שכותבים בפורומים או מפרסמים שורות בבלוג, עדיין לא זכה לפרשנות משפטית או לפסיקה מתאימה בישראל. גם בשאר העולם אני מתקשה להיזכר בפסיקה מתאימה לנושא זה.

 

כללי האתיקה המקצועיים של העיתונות לא קובעים במפורש שאסור לכתוב ולסקר מישהי אחרת שכותבת את הגיגיה במקום ציבורי בר קישור ולא למגירה.

 

תקנון האתיקה של מועצת העיתונות

http://www.m-i.org.il/takanon_etika.asp

 

 

סעיף 8 בתקנון האתיקה קובע כך:

8. פרטיות ושם טוב

לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו.

 

כלומר, סעיף 8 בתקנות האתיקה קובע שאם קיים עניין ציבורי לפרסום הדברים, אפשר לפרסם אותם עם תגובתו של האדם. האם קיים עניין ציבורי לפרסם בלוג נידח של גולשת, הגם שהוא בר קישור?

 

כיום, כאשר עיתונאי מסקר בלוג כלשהו, הוא אינו נותן אפשרות למתן תגובה לבעלת הבלוג שסוקר על ידו. העיתונאי יכול לכתוב ביקורת כלשהי או לסלף ללא כוונה דבר מה בפרסום, ותגובתה של הבלוגרית הרוצה לשמור על פרטיותה, לא תופיע בכתבה.

 

התגובות המצורפות לכל כתבה העוסקת בבלוגים, יכולה בנוסף לגרום לעוול לבעלת הבלוג. תגובות כמו "הבלוג שלך משעמם" או "סתם גרפומנית מתוסכלת" יכולה לגרום לעוול ולפגיעה נפשית בכותבת הבלוג. מי שלא רגילה לעמוד בתגובות ביקורתיות של גולשים חדי לשון, יכולה להישבר בקלות מכך. מצד שני, התגובות יכולות להיות מאוד מעודדות, ודווקא לתרום לכותבת הבלוג.

 

 

חוק הגנת הפרטיות

 

הסוגיה של הגנת פרטיות, הגם שקיים חוק משנת 1981, היא סוגייה חדשה יחסית. היא חדשה יחסית בגלל שרשת האינטרנט בישראל היא עדיין רשת צעירה, ולא נתקלה בבעיות רבות כאלו בעבר.

 

סעיף 2 בחוק הגנת הפרטיות תשמ"א 1981 קובע מהי פגיעה בפרטיות:

2. פגיעה בפרטיות מהי

פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

(2) האזנה האסורה על פי חוק;

(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;

(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;

(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו;

(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח;

(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם;

(8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;

(9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;

(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9);

(11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

 

 

למקרה של פרסום בלוגים, מתאים סעיף קטן (5) בסעיף 2 של חוק הגנת הפרטיות:

(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו;

 

האם שימוש בתוכן של בלוג לצורך סיקורו העיתונאי ללא רשות הכותב, נחשב להפרת פרטיות? הרי את הבלוג יכולים לקרוא כל מי שמחפש או מקבל קישור אליו.

 

פעם אחת נדרש בית המשפט בישראל לפסוק על פי סעיף קטן (5) בסעיף 2 בחוק הגנת הפרטיות: במקרה של הבבא ברוך.

 

 

בבא ברוך נגד עיתון חדשות

 

בשנת 1985 לאחר מותו של הבבא סאלי, הרב ישראל אבו חצירה ז"ל, התעוררה מלחמת ירושה על כסאו. אחד המועמדים לרשת את הבבא סאלי, היה בנו ברוך אבו חצירה.

 

לעיתון "חדשות" הגיע מכתבי אהבה שכתב ברוך אבו חצירה לאהובתו, אישה בשם מירי לב. הרומן בין ברוך אבו חצירה שהיה נשוי ואב לילדים, לבין אישה אחרת פורסם בעיתונים חודשים לפני כן ולא הוכחש על ידי ברוך.

 

המכתבים המדוברים נוסחו בצורה של מכתבי אהבה לוהטים, שאינם מכוונים אישית לנמענת, אותה מירי לב, אלא מנוסחים כשירה וכתיבה על אהבה כללית בעולם. המכתבים התפרסמו ברשותה של מירי לב.

 

בית המשפט המחוזי נתן בתחילה צו המונע את פרסום המכתבים, אך לאחר פחות מיממה ביטל את הצו האוסר את פרסום המכתבים הלוהטים. הנימוקים לביטול הצו ולמתן אפשרות לעיתון "חדשות" לפרסם את המכתבים היו שלושה במספר:

 

1. הרומן אינו מוכחש ואף נודע ברבים.

2. מועמדותו הציבורית של ברוך אבו חצירה לרשת את כסאו של אביו, הבבא סאלי.

3. מכתבי האהבה היו כללים ולא מכוונים אישית אל מירי לב. היה מדובר במעין החלפת דיבורים על אהבה.

 

בעיתון "חדשות" התפרסמו כבר באותו היום מכתבי האהבה של ברוך אבו חצירה. פרסום המכתבים לא פגע בברוך אבו חצירה, ולאחר זמן מה הוא הפך לבבא ברוך, היורש של הבבא סאלי, מנהיג יהדות מרוקו, אביו.  

 

ככל הנראה, פרסום כתבי האהבה של ברוך אבו חצירה, וגילוי הצד הרגשי שלו, רק הגדילה את התמיכה בו מצד המשפחה ומצד ציבור הקוראים והוא הפך לבבא ברוך לאחר זמן קצר.