בתי המשפט

 

 

 

 

פסק דין

 

התביעה והצדדים לה

 

1.         תביעה זו עניינה נזק שנגרם לכלבה של התובעת ביום 28.7.03 בעקבות תקיפה של כלב הנתבעת. בעקבות אירוע התקיפה הנטען, נקרעו אשכיו של כלב התובעת והיה צריך להסירם כליל בניתוח חירום שבוצע עוד באותו יום ע"י וטרינר.

 

            התובעת תובעת בתביעה זו את החזר עלות הניתוח בסך 500 ₪;  פיצוי עבור אובדן היכולת להרביע את הכלב ולהעמיד צאצאים, מחושב לפי 1300 ₪ לגור, במכפלה של שניים ; וכן הפסד יום עבודה בסך 200 ₪, במהלכו נאלצה התובעת להשגיח על כלבה שעבר ניתוח.

 

            סך הכל הועמדה התביעה על סך 3,300 ₪.

 

 

2.         לעניין נסיבות התאונה טוענת התובעת בכתב התביעה כי עמדה ביום 28.7.03 בשעה 19:00 עם בתה בת ה – 9 וחברה, עם הכלב מסוג פודל מיני גזעי בן שנה וחצי. התובעת טענה כי  באותה שעה עברה ברח' הנתבעת עם כלבה מסוג קוקר ספנייל, הכלבים עמדו זה לצד זה ולפתע ללא כל סיבה תקף כלב הנתבעת את כלב התובעת וגרם לתוצאות הקשות אשר תוארו בסעיף 1 לעיל.

 

 

3.         הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה כי התובעת אינה מדייקת בתיאור העובדות. הנתבעת טענה כי יצאה עם כלבה משער החניון ביתה, כשבאותה שעה עמדה התובעת עם חברה, בתה וכלבה בצד השני של הרחוב. הנתבעת טוענת כי כלב התובעת, שלא היה קשור ברצועה, חצה את הכביש אל עבר כלב הנתבעת, החל לרחרח אותו ולהשמיע חרחורים ונביחות ואז התפתחה תגרת הכלבים. הנתבעת ציינה כי כלבה הוא שקט וידידותי בעוד שכלב התובעת הוא צווחני ותוקפן.  הנתבעת ציינה כי לאחר המקרה דרשה התובעת החזר סך של 500 ₪ ואילו לאחר שסירבה, צמחה התביעה לסכום של 3300 ₪.

 

הדיון והראיות

 

4.         ביום 6.1.04 התנהל באולמי דיון טעון ורווי אמוציות. ייאמר מיד כי מבינה אני לליבה של התובעת ואין ספק כי נגרם לה צער עמוק בפרשה זו, כמו גם נזק כספי, אולם השאלה היחידה אליה יש להתייחס היא האם הנתבעת אחראית לנזק שאירע.

 

5.         מהעדויות שניתן בפני עולה שאין מחלוקת ששני הכלבים לא היו קשורים ולמי מהם לא היה מחסום; אין מחלוקת כי בזמן התגרה התובעת היתה בצד השני של הכביש וכלבה היה בצידו האחר ; אין מחלוקת כי הכלבים המעורבים בתגרה הם פודל ננסי וקוקר ספנייל.

 

            הנתבעת טענה כי התגרה התפתחה עוד בשטח הבית שלה, בסמוך לחניה. לא הובאו בפני עדויות מעבר לעדויות הצדדים וכן לא הובא בפני היסטוריית תקיפה כלשהי של מי מהכלבים המעורבים בתגרה.

 

            לאור הממצאים הללו, יש לבחון את שאלת האחריות ונטלי ההוכחה.

 

 

סעיפי פקודת הנזיקין

 

6.         ככלל, דיני הנזיקין בישראל אינם מטילים אחריות מוחלטת לנזק על פוגע, ללא הוכחת רשלנות. חריג לכך מצוי בסעיף 41 א' לפקודת הנזיקין, הקובע כי, בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב לפצות את הניזוק, אף ללא הוכחת רשלנות.

 

            אלא מאי – סעיף זה עוסק בנזק גוף לאדם, ולא ניתן להחילו על נזק שאירע לכלב אחר. זאת לומדים מלשונו המפרשת של הסעיף המדבר על נזק גוף וכן מתייחס לכך כי התובע הוא הניזוק – ובמקרה כלב, ברור שכלב אינו יכול להיות תובע.

 

7.         במקרה  הנדון, יש לבחון הארוע לאור הוראות סעיף 40 לפק' הנזיקין , הקובע:

                        40. חובת הראיה ברשלנות לגבי חיה

            בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה:

            (1)       הנזק שנגרם על ידי חיית-בר או על ידי חיה שאינה חיית-בר

אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק;

 

            (2)       הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה – על

                        הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה.

 

ההלכה

 

8.         בע"א 132/82  רפאל חסידוב נ' ארנסט ציגלר,  פ"ד מד (2)  388, נקבע כי הבעלים של הכלב אינו חב חובת זהירות לאדם אחר אלא אם יכול היה לחזות מראש שהתנהגותו בין במעשה ובין במחדל בכל הקשור לכלב, עלולה לגרום נזק לאותו אדם.

 

            כמו כן בת"א 1180/91 טובי לוי נ' קיבוץ נחשולים אגודה חקלאית נג (3)  421 נקבע כי על תובע המבקש להעביר אל הנתבע את נטל ההוכחה על פי סעיף 40 לפק' הנזיקין להוכיח כי מתקיימים מרכיביו השונים של הסעיף:  כשאין המדובר בחיית בר על התובע להוכיח כי הנתבע ידע או חזקה עליו שידע כי החיה מועדת לעשות את המעשה שגרם לנזק. באותו פס"ד נקבע כי, אם עניין לנו בבעל חיים בייתי, שאינו מזיק ושאין דרכו להזיק, ושאין חובה לצפות שיזיק, אין צורך באמצעי זהירות כלשהם כדי למנוע מגע בינו לבין בני אדם.

 

            לגבי מועדתו של בעל חיים לעשות את המעשה שנעשה, נקבע בע"א 801/99 אהרון כהן נ' יוסף שבאם , פ"ד מו (2) 136 כי אין צורך להוכיח שאותו בעל חיים כבר עשה אותו מעשה בעבר, אלא ניתן להסתפק גם בראיות שמהן עולה כי ניסה לעשות כן בעבר וכי לו נקלע לאירוע מסוג זה היה מתנהג כפי שהתנהג.

 

 

ומההלכה – ליישומה

 

9.         במקרה הנדון, שני כלבים היו מעורבים בקטטה ; האחד מסוג קוקר ספנייל, המגודר באנציקלופדיה מתוך אתר YNET ככלב צייד בריטי; וכלב פודל, המוגדר באותה אנציקלופדיה ככלב ליווי.

 

            באותו אתר נאמר כי, רבים מכלבי השמירה והעבודה, כלבי הרועים והצייד, אינם משמשים כיום למילוי תפקידם המקורי אלא מוחזקים כחיית ליווי וככלבי תצוגה לתערוכות כלבים.

 

            לכן, חרף סיווגם השונה של הכלבים, לא מצאתי שוני ממשי בין שניהם ושניהם ידועים ככלבים ידידותיים ונוחים ולא מסוכנים, ולכן חובת הזהירות לגבי שניהם הינה שווה.

 

10.       שני הצדדים במקרה הנדון לא קשרו את כלביהם לרצועה. אולם בעוד שהנתבעת היתה מצויה בתוך שטחה או בסמוך מאוד אליו (חניון בית המגורים), אזי כלב התובעת הוא  זה שחצה את הכביש ופלש לתחומו של כלב הנתבעת.

 

            בפס"ד חסידוב שהוזכר לעיל נקבע כי, עם התרחקותו של כלב מחצר ביתו של הבעלים, איבד האחרון שליטה ופיקוח עליו ונשללת ממנו האפשרות למנוע היווצרות מצב – במהלך שוטטות זו – שהכלב "איבד את שלוותו" ויזיק. אמנם באותו מקרה הכלב ששוטט הוא זה שהזיק , אולם ניתן להחיל ההלכה גם במקרה שלנו כטענת הגנה וכן לצורך טענת רשלנות תורמת – מרגע שהתירה התובעת לכלבה להתרחק ממנה, היא איבדה את השליטה והפיקוח ולכן האחריות מוטלת ברובה, עליה.

 

            עוד נקבע בפסה"ד כי יש משמעות למקום התרחשות הנזק, ואם מדובר בפלישה לחצרים של אחר – על אחת כמה וכמה. כפי שכבר ציינתי, במקרה הנדון האירוע אירע בתחומי או בסמוך לחצרי הנתבעת ויש חשיבות רבה "לפלישת" כלב התובעת לטריטוריה של הנתבעת, ויפים הדברים גם אם  התקרב כלב התובע ועמד ליד הטריטוריה של כלב הנתבעת.

 

11.       התובעת לא הצליחה להוכיח כי מתקיימים התנאים הנזכרים בסעיף 40 לפקודה לצורך העברת נטל ההוכחה; לא הוכח בפני כי הנתבעת ידעה או עליה לדעת שכלבה מועד לעשות את הנזק שאירע.

 

            לא הובאו בפני מקרים אחרים שכלב של הנתבעת היה מעורב בהם ; לא נסתרה עדותה ולפיה הכלב נמצא ברשותה כבר שנה ולא קרה דבר;  הנתבעת היתה מצוייה בתוך ו/או בסמוך מאוד לחצרה וכלב התובעת הוא זה שקרב אליהם והחל לרחרח את כלב הנתבעת; התובעת איפשרה לכלבה להלך חופשי, לחצות את הכביש וכך איבדה שליטה על האירוע; מכל הסיבות הללו, לא מצאתי התרשלות בתנהגות הנתבעת כלפי כלבה ובנוסף, מצאתי התרשלות מצידה של התובעת אשר איפשרה לכלבה לחצות את הכביש ללא כל השגחה ולהתקרב לכלבה של הנתבעת.

 

12.       עם זאת, בפס"ד חסידוב נקבע שבנפרד מן האחריות המוטלת על הבעלים או האדם שבשליטתו נתון בעל החיים , מחמת ידיעתו בדבר נטיותיו, קיימת חובתו הרגילה של אדם לנקוט זהירות לגבי בעל חיים שבשליטתו שלא יזיק לשכנו – דהיינו, החובה הרגילה לנקוט זהירות במקרים המבוססים על רשלנות.                                                                  

 

            בנקודה זו סבורה אני כי לאחר המפגש בין הכלבים, מכיוון שהאירוע התרחש לידה ובסמוך לחצרה, היתה הנתבעת אחראית  לנסות ולהפריד בין הניצים. הנתבעת בכתב הגנתה ציינה כי שמעה חרחורים ונביחות מצד כלב התובעת ולכן היה עליה לנסות ולמנוע את התגרה עוד לפני שהתפתחה.

 

 

13.       לאור כל האמור לעיל, מצאתי מקום לייחס לנתבעת רשלנות של 25% לנזק שאירע, וזאת בשל היותה סמוכה למקום האירוע ולא השתכנעתי כי נקטה בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע את התיגרה ו/או להפריד בין הכלבים, וזאת לאחר ששוכנעתי כאמור כי עיקר האחריות למקרה הנדון נופלת על כתפי התובעת.

 

14.       באשר לנזק, מקבלת אני את הנזק הישיר בסך 500 ₪ וכן 200 ₪ לעניין הפסד ימי העבודה. לענייני ההרבעה – מדובר אמנם ברווח עתידי לא וודאי, אך אין כל ספק  שהנזק מנע מהכלב אפשרות להעמיד צאצאים והוכח בפני כי היתה פניה אל התובעת בעבר, בטרם האירוע לצורך הרבעה. לפיכך, אני מעמידה את הנזק הכללי על סך של 2000 ₪, הכוללים הרבעה אחת.  מתוך סכום זה תשלם הנתבעת לתובעת סך של 500 ₪ בתוספת 100 ₪ הוצאות משפט, סך הכל 600 ₪ וזאת תוך 21 יום מיום קבלת פסק הדין.

 

 

            המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

 

רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

 

ניתן היום י"ד בטבת, תשס"ד (8 בינואר 2004) בהעדר הצדדים.

 

                                                                               

 

קלדנית: אילה חירות.