בתי המשפט

 

 

 

 

פסק דין

 

1.      בפניי תביעה כספית שעילתה לשון הרע שלטענת התובעים פרסמו הנתבעים.

 

          התובעת מס' 1 שותפה ועובדת בחברת ראבל הפקות בע"מ והינה במאית העורכת תכניות דרמה ותרבות וכמו כן מביימת תשדירי פרסומת לטלוויזיה.

 

 

          התובע מס' 2, שהוא בן זוגה של התובעת מס' 1, הנו שותף ומנהל של משרד הפרסום ראובני-פרידן (להלן:"משרד הפרסום"), שבין שאר תקציביו מצוי התקציב של חברת יפאורה תבורי - יצרנית המשקה "תפוזינה", ומכאן שהמשרד אמון על הפקתם של תשדירי פרסומת למוצר מידי פעם בפעם.

 

          התובעים חברו באמצעות משרד הפרסום וחברת ההפקות על מנת להפיק יחדיו תשדירי פרסומת למוצר "תפוזינה" (להלן:"הפרסומת").

 

          נתבעת מס' 4-גב' דנה ספקטור, שימשה ככתבת תחת השם הבדוי "פזית בניזרי" אצל חברת האינטרנט הציבורית "וואלה! תקשורת בע"מ" (להלן:"נתבעת מס' 1"), העוסקת בהפעלת שער כניסה פופולרי לאינטרנט (להלן:"הפורטל"), כאשר נתבע מס' 3 (עופר שני) משמש כעורך ראשי שלה. בין יתר המדורים אליהם מפנה הפורטל, ישנה הפניה גם למדור "פנאי ובידור" (להלן:"האתר"), אשר בכתובתו מופיע שם אתר האינטרנט של הנתבעת מס' 1 (WWW.ENTERTAINMENT.WALLA.CO.IL).

            באתר, ישנה אופציה המאפשרת אף קבלת תגובות מאת הקוראים-הגולשים באשר לכתבות המתפרסמות באתר.

 

          במסגרת עבודתה של הנתבעת מס' 4 (להלן:"הכתבת") אצל הנתבעת מס' 1, היא פרסמה באתר את הכתבה נשוא התביעה דנן שכותרתה: "תהיי יפה ותזדייני" (להלן:"הכתבה") וכותרת המשנה שלה:

"פזית בניזרי נגד האג'נדל'ה העלק-פמינסטית של תפוזינה", ועניינה של הכתבה הינה תשדירי הפרסומת שהופקו ע"י התובעים במשך השנים האחרונות עבור "תפוזינה". הכתבה מאזכרת ומבקרת את הפרסומות הקודמות שנעשו על המוצר: הפרסומת הראשונה בה נראתה צעירה בלבוש הנוטה לשקיפות, המשפריצה על גברים באמצעות צינור, הפרסומת בקובה בה נראו שוטרים הרודפים אחר צעירה בלבוש מינימלי בחיפושם אחר בקבוק תפוזינה ממנו שתתה ללא רשות במהלך עבודתה, כאשר הצעירה בורחת ומכניסה את הבקבוק למכנסיו של צעיר שנקרה בדרכה, עד להסתלקותם של השוטרים אז היא מוציאה הבקבוק ושותה ממנו, והפרסומת האחרונה שהופקה למוצר ע"י התובעים, שהיוותה כנראה את המקור לכתיבת הכתבה נשוא התביעה דנן ובה נראית חבורת גברים הרצים/רודפים אחר צעירה (כשעל חולצתה מתנוסס לכאורה הכיתוב "ONLY WANT SEX"), שאצה במהירות ומספיקה לנתר גבוה ולהגיע לסירה שהחלה להתרחק מהמזח, כאשר הצילום ברגע הזינוק מתמקד באזור חלציה. כאשר הסירה מתרחקת יותר מהמזח, נראית הבחורה כשהיא לוגמת ממשקה ה"תפוזינה" שלה כשהבחורים בחוף נראים מאוכזבים מכך שלא הצליחו להשיגה.

 

הכתבה, שצורפה כנספח ג' לכתב התביעה, היא נשוא תביעה זו ומפאת חשיבותה תצוטט בהמשך במלואה.

 

לדברי התובעים, הכתבה המשמיצה, שאורכה עולה על 3 עמודים, החלה להתפרסם, ככל הנראה ביום 21/02/2003 כשבפורטל של וואלה הופיעה הכותרת: "פזית בניזרי שונאת את תפוזינה. היום בתרבות", כהפניה לכתבה המלאה שפורסמה באתר "פנאי ובידור" תחת הכותרת: "תהיי יפה ותזדייני", כשבתחתית הכתבה מופיעה תמונה מהפרסומת, ללא קבלת אישור מתאים לכך.

התובעים טוענים כי נודע להם אודות הכתבה, הרצופה, לטענתם, בדברי בלע והתבטאויות גסות, תוך שימוש במושגים השאובים משפת רחוב שכל מטרתם לפגוע בתובעים, ביום 24/02/02 (לאחר שהופיעה כבר 4 ימים לפחות), או אז פנו מיידית לנתבעת מס' 1 בדרישה להורדת הכתבה וזו אכן הורדה בסופו של אותו יום, אולם תגובותיהם של הגולשים באתר המשיכו להגיע ולהתפרסם באתר גם לאחר הורדת הכתבה.

 

לטענת התובעים בא-כוחם פנה למנכ"ל הנתבעת מס' 1 במכתב הן על מנת שהנתבעת תפרסם מודעת התנצלות באתר, בגודל ובמיקום התואמים לגודל ולמיקום הכתבה שפורסמה, בנוסח שיהא מקובל על התובעים והן על מנת שהנתבעת תשלם לתובעים פיצוי בגין הנזק שנגרם להם, אולם כל הצעתה של הנתבעת, שסורבה ע"י התובעים, הייתה שהתובעים יפרסמו באתר מאמר תגובה.

 

לדברי התובעים, פרסום הכתבה השפילם, פגע בהם ובשמם הטוב וגרם להם לנזקים.

לדבריהם, המילים והמשפטים שבכתבה מהווים בכולם או במרביתן דברי לשון הרע כיוון שהכתבה אינה מכילה רק דברי ביקורת מקצועיים אודות הפרסומת המדוברת, אלא מכילה אף דברי ביקורת והשתלחויות קשות אודות חיי הזוגיות של בני הזוג התובעים מתוך מטרה לפגוע בהם, כאשר לדברי התובעים, הכתבה זכתה לתגובות של קוראים רבים, דבר המעיד על גודל חשיפת לשון הרע שפורסמה אודותיהם.

התובעים טוענים כי פרסום הכתבה נשוא התביעה דנן ע"י הנתבעים מהווה הפרה של חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן:"חוק איסור לשון הרע או החוק"), וכי מחדליהם של הנתבעים מהווים הפרה של חוק הגנת הפרטיות ופגיעה בזכויותיהם של התובעים בהתאם לאמור בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולפיכך על ביהמ"ש לקבוע כי על הנתבעים לפצותם בסך מוגדל של 1,000,000 ₪ (500,000 לכל אחד מהם) וכן לגנות את הפרסום.

 

לעומת טענותיהם של התובעים טוענים הנתבעים כי מדובר במאמר פובליציסטי ובו הבעת דעתה הלגיטימית של הכתבת על פרסומותיהם של התובעים שלציבור יש עניין בהן.

 

 

לדברי הנתבעים, מי שיוצר פרסומות פרובוקטיביות ובוטות, אינו יכול להלין אלא על עצמו שעה שהוא מקבל ביקורת באותה מטבע לשון, שכן לדברי הנתבעים הדברים שנכתבו ע"י הכתבת מקבילים בפרובוקטיביות שלהם ובבוטות שלהם לפרסומת עצמה.

 

לטענת הנתבעים לא מדובר כלל בפרסום לשון הרע ומכל מקום קמות לנתבעים ההגנות הקבועות בחוק בסעיפים 15(6) ו-15(4), שעיקרם הבעת דעה בתום לב.

 

2.      לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובסיכומי הצדדים, החלטתי לדחות את התובענה וזאת מן הנימוקים כדלקמן:

 

א.      עקב חשיבות ראיית מלוא התמונה והקשר הדברים שנטען לגביהם שמהווים פרסום לשון הרע, להלן נוסחה המלא של הכתבה, כשהקטעים המודגשים הם הקטעים שסומנו ע"י התובעים שהם מהווים פרסום לשון הרע:

 

 

 

 

 

 

"תהיי יפה ותזדייני

פזית בניזרי נגד האג'נדל'ה העלק-פמיניסטית של תפוזינה

 

עזבו אתכם מאינטואיציה נשית. עזבו אתכם מאינטליגנציה רגשית או רגשנות אינטיליגנטית או מה שזה לא יהיה. התכונה הכי בולטת אצל נשים היא החנופה. כן, חברים.

נשים ברובן הן חנפניות, להוטות להשביע רצון כגור לברדור לח חוטם. ולא סתם חנפניות, חנפניות לגברים, מוכנות למכור את אם אמא שלהן בשביל מילה טובה מזכר. זה אולי הסוד הכי שמור במדינת ישראל, אבל ככה זה. אנחנו מוכנות לעשות הכל כדי שתאהבו אותנו, ושתחשבו שאנחנו סקסיות ולוהטות.

 

את שלי יחימוביץ', למשל, אנחנו ממש אוהבות כשאנחנו בלעדיכם. אבל רק תזרוק לחבורתנו איזה גבר חכם ושווה, ומיד נתחיל לקרוע בבשרה של הפוסט-פוסטמה "הבכיינית הזאת" כמו להקת עורבניות. גם את "סקס והעיר" אנחנו אוהבות. ממש אוהבות. אבל מאז שהתחלתם לקרוא לז'אנר הזה "פטפטת כוס", אנחנו מוכנות להישבע בשחלות שלנו שיש "משהו נורא פתטי בארבע רווקות שכל מה שמעניין אותן זה גברים". אז נכון, גם אותנו מעניינים רק גברים, ואנחנו מוכנות לעשות הכל כדי לעניין אותם בחזרה. הבעיה היא שחייבים להסתיר את הצורך הזה, כדי שלא תחשבו שאנחנו נואשות או משהו, ולא תתחתנו איתנו לעולם. אז מה עושים?

 

 

מתכסים מכף רגל עד ראש באג'נדה פוסט-פמינסטית, שבעזרתה נוכל להרגיז אתכם, ולהעמיד לכם את האתגר כמו טיל. טוב, אולי לא ממש אג'נדה, כי זה מתקשר לבתי שחי שעירים, לשלי יחימוביץ' ולעוד כל מיני דברים שאתם לא אוהבים. יותר אג'נדה'לה, מין אג'נד'לה קטנה וסימפטית, המאפשרת לנו להיראות נורא עצמאיות ושובביות, אבל לא מאיימות. כן, רבותי. ממש כמו מירב מיכאלי, שיודעת טוב-טוב איך להשתמש בפמיניזם השובבי והמרגיז שלה, גם אנחנו רוצות אג'נד'לה, שתעשה אותנו קלילות אבל קשות להשגה.

 

קחו למשל את המוסף המעולה "בנות העיר" המצורף לעיתון "העיר". בדרך כלל, מניפסט שנון ומשוחרר של האשה הצעירה והחדשה. אבל מה לעשות שלפעמים גם הוא נופל במלכודת האג'נד'לה האיומה? הידעתם, למשל, שרוב הבנות לא אוכלות חומוס ודברים מטנפים בעמידה?

בחיי, ככה היה כתוב שם השבוע במדור ביקורת האוכל הנשי של העיתון. "אבל הבנות הנכונות", המשיך הטקסט החנף, "אוכלות גם אוכלות בעמידה. ולא רק אוכלות, גם מבקשות חריף".

 

ובכן, חברים, "הבנות הנכונות" בתחת שלי. זוהי כולה האג'נד'לה של הכותבת, הסבורה שבנים יחבבו אותה יותר אם תתנהג כמו טום-בוי שובבית. "ראו איזו בילבי מגניבה אני", זועק הטקסט החנף הזה, "אוכלת סביח בדיוק כמוכם, ושמה עליכם זין מספיק כדי לבקש חריף!". שכן, שלא כמו "רוב הבנות" (פיכסה!) שנורא חשוב להן להיזהר מכתמי טחינה על החולצה, ל"בנות הנכונות" יש אופי, אותו הן מגדירות באמצעות סביח. לצערנו, האופי הזה הוא כמו שידה של איקאה. מודולרי ומתאים את עצמו בהתאם לדרישות הגברים שבסביבה. אז כרגע צריך שתהיה לך אג'נד'לה כדי שתיחשבי כוסית? בסדר. כולם יודעים שזה מגניב אתכם, המלחמונת הפמיניסטית הפעוטה שלנו, ושאתם אוהבים את האשה שלכם לוחמת ובעלת דעות.

 

אלא שלפעמים החנפנות הזאת מתנקמת בנו. כך, למשל, לעולם לא נלך עד הסוף עם הפמיניזם שלנו, כדי שלא תחשבו שאנחנו היסטריות ושעירות. קחו, לדוגמה, את הפרסומת החדשה של "תפוזינה", שרוכבת על גב האג'נד'לה שלנו בציניות גמורה. מדי שנה מוציא המותג איזה קשקוש חדש וסקסיסטי, מדי שנה הוא מגבש לעצמו איזו אג'נד'לה כדי לצאת מזה בשלום.

"אבל מה אתן רוצות?", טוענת במאית הסדרה נירית ירון (גרוניך! שלמה גרוניך! ואל תטרחי לטייח), "תפוזינה היא פוסט-פמיניסטית, סקסית, שובבית וחצופה".

 

בואו נבחן את נערת תפוזינה הראשונה, ההולנדית אלן הידינג, שחוץ מלחלוץ שד ואשכרה להיניק את הצופה בבית, עשתה הכל כדי שנשים לב לאיכויות המשחק הכובשות של פטמותיה הכחולות. אלא מה? הפרסומאים הערמומיים של המותג לא הסתפקו בלהפשיט לנו כוסית, אלא התעקשו שתיראה גם אמיצה ומלאת כוח נשי. את נועזותה זאת הדגימה הידינג בעזרת תסריט סבוך, בו השפריצה בשיא הפמיניסטיות על גברים בצינור. זה, מבחינתם, היה מספיק כדי למכור לנו את האג'נד'לה של תפוזינה. מותר ללכת ברחוב חצי עירומה, אם את נורא חזקה עם צינורות.

 

בקיץ שעבר, עם פרוש עלינו הטרנד הקובני התוסס, נקראה לדגל אינו נערת דפוק-אותי אחרת, שגם לה היה דחוף להיראות נורא חזקה. בחיים לא אשכח את השוט הנהדר בו נדרשה הכוכבת לדוג את התפוזינה שלה היישר מתהומות מכנסיו של איזה נער קובני ולשתות אותה עד תום, שערות ערווה מקורזלות והכל.

תפוזינה בטעם מיץ אשכים, איך מתקדם?

 

וככה זה נמשך. כל שנה מצלמים אנשי "תפוזינה" איזה קשקוש סקסיסטי מעליב עם פטמות, תחת, וריצה. כל שנה יש להם את החוצפה לטעון ש"תפוזינה" שלהם היא האשה החדשה. נירית ירון היא אשה שמבינה דבר אחד או שניים באג'נדלות, ועל כן היא מתראיינת מדי שנה ומורחת אותנו בהן כמו עוף לחג. "טענות מהסוג הזה, שהאשה מנוצלת מינית" אמרה ל"מעריב" בראיון השנתי שלה. "מטילות עלי שעמום ושיממון...הפרסומת אכן מציגה את תפוזינה כבחורה שממשיכה לדעת כיצד להשתמש בגופה בשביל הכיף של עצמה. היא לא צריכה עצות מאף אחד או אף אחת. היא ממשיכה לעשות מה שבראש שלה. אני קצת מברכת את השערורייה, כי לי ברור שתפוזינה היא אשה ששולטת באופן עצמאי בירכיה, חמוקיה ושריריה".

 

מה אמרנו לכם? אג'נד'לה. אז נכון, בפרסומת החדשה רואים בלונדינית חטובה רצה ברחוב, ושלושים גברים משולהבים מכתובת "רוצה רק סקס" על האימונית שלה רודפים אחריה בחייתיות. אבל מציאות האג'נד'לה הרפה והחנפנית בה כולנו חיות, מאפשרת לפרסומאית כמו ירון גרוניך (כן, ככה, בחיים לא נשכח!) להמשיך ולעודד אונס בכיף. ככלות הכל, אם אנחנו קוראות לעצמנו פמיניסטיות ועדיין ממשיכות להעליב נשים כמו שלי יחימוביץ', למה שלא נקבל פרסומת בה בחורה נחשבת חזקה רק כי היא הולכת לג'ים? ככה, חברות, משתמשים ב"גוף של עצמך בשביל הכיף של עצמך", מקפידים לאמן את שרירי הירך, כדי שתוכלי להימלט מסיעת גברים תוקפנית ברחוב. גרוניך טוענת שתפוזינה שולטת באופן עצמאי "בירכיה, חמוקיה ושריריה". האם בשלב הבא תטען שהיא שולטת באופן עצמאי גם בנקבי גופה? תארו לעצמכם פרסומת בה תפוזינה יורה כדורי פינג פונג ממפשעתה כדי לעצור חבורת עבריינים שדולקת אחריה. זה חוזק נשי, רבותי, כמודגם בפרברי תאילנג הרקובים.

 

בהמשך מתארח בכתבה גם אודי פרידן, בעל משרד הפרסום "ראובני פרידן" ובן זוגה לחיים של נירית ירון גרוניך (כן, מותק, עדיין זוכרים את האקס). "אם פעם האשימו את תפוזינה שהיא אובייקט מיני רטוב", נואם שם בחשיבות אודי, "היום היא יותר סקסית מבחינה גופנית".

 

השימוש של פרידן בקריאייטיבית מתקדמת באמת מאוד מרשים, עד שנזכרים לעצור ולבדוק מה הוא אומר שם בדיוק. בתרגום חופשי לעברית זה משהו כמו "פעם תפוזינה הלכה בלי חזייה ונתנה לצוות שלנו להרטיב אותה במי קרח, היום היא יותר סקסית כי היא לובשת נעלי התעמלות".

 

קשה לתאר את הזלזול באינטליגנציה של קהל הצרכנים, ובשלנו, שמוצאים בדבריהם של בני הזוג פרידן (גרוניך!) לאורך כל הכתבה. אבל האמת היא, שאין כבר כוח להתעסק בניסיונות הפרובוקציה הפתטיים של "תפוזינה", שכל תכליתם למכור לנו עוד מיץ פוספטים גועלי. מצד שני, חשוב שלא ניפול גם למלכודת האג'נד'לה, ושוב ניתן לעצמנו הנחות כי אנחנו מפחדות לצאת מפחידות. הפתרון, חברות, הוא פשוט ונמצא מול עינינו. הפרסומאים נכנסים לנו לחיי המין ומגדירים לנו מה נחשב סקסי? ניכנס גם אנחנו לחיי המין שלהם, ונעשה את זה באותה הבהמיות. הקורבנות הראשונים שלנו הם נירית ואודי, שני אנשים שעדיין מזדיינים, כפי שזה נראה, בקצב שנות השמונים. כל לילה הוא מבקש ממנה ללבוש נעלי התעמלות ואימונית עם חותלות.

אחר כך הוא אומר לה שהיא "סקסית מבחינה גופנית", ומוריד את ראשה למציצה. היא, מצידה, משחקת אותה אשה חזקה "שלא צריכה עצות מאף אחד", לוקחת את צינור ההשקייה שבחצר הווילה ומשפריצה עליו בנועזות. "אני לא אובייקט מיני רטוב!", היא מצווחת עליו בקופירייטרית, "אני עדיין משתמשת בגוף שלי בשביל הכיף של עצמי". "כיף כיף", הוא עונה לה באבהיות וצובט את פטמותיה, "עכשיו, תפוזינה, תשחקי לי בצינור הנכון".

 

 

 

ב.       האם התקיימו יסודות "לשון הרע":

          סעיף 1 לחוק קובע כי לשון הרע היא כל דבר שפרסומו עלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע באחת הדרכים המצוינות בסעיף ובין היתר לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [סעיף 1(3) לחוק].

          על-פי סעיף 2 לחוק, פרסום יכול להתבצע בדרכים רבות ומגוונות שאחת מן היא כתבה.

          כמו-כן, על-פי סעיף 2(ב) לחוק, הפרסום חייב להיעשות לפחות לאדם אחד זולת נפגע.

 

          המבחן שאומץ על-ידי הפסיקה על-מנת לקבוע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים לפי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי. היינו, פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על-ידי האדם הסביר [ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חב' החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2)281, 293].

          מכיוון שכך, הרי שאין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע [ר' ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1)1, 7].

 

 

          בענייננו, הכתבת פרסמה את כתבתה באתר אינטרנט פופולרי כאשר אין כל מחלוקת כי הכתבה נקראה ע"י קוראים רבים ואף זכתה לתגובות מצדם של חלק מהקוראים באתר עצמו (ר', כאמור לעיל, נספח ג' לכתב התביעה וחלקן של התגובות שצורפו בנספח ד' לכתב התביעה).

 

          כדי לקבוע האם דבר מה מהווה פרסום לשון הרע, ראוי להתבונן בטקסט בו הוא מופיע כמכלול על-מנת להבין כיצד הוא נתפס בעיני האדם הסביר שקרא את הכתבה:

 

          "בסיווג האמרה יש לתת משקל לאופן בו היא נתפשת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמרה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמאית. הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, כשאין הוא מנתח ניתוח מדוקדק כל אמרה ואמרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה, כשלא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה" [ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2)843 עמ' 859-858].

 

          במקרה דנן, הקביעה האם יש בחלקם של הדברים שנכתבו בכתבה פרסום לשון הרע אודות התובעים, העלול להשפיל ולבזות את התובעים, אינה חד משמעית.

         

במקרה שבפנינו, הוצאת משפטים מסוימים מנוסחה הכולל של הכתבה, תהיה משגה. נוסחה של כל הכתבה הנו בוטה ופרובוקטיבי, כאשר הנתבעת מס' 4 מעידה (כפי שניתן לראות גם מכל הכתבה וכתבות אחרות) כי זהו סגנון הכתיבה שלה.

 

לא נראה כי קהל קוראיה של הכתבה והקורא הסביר יחשוב כי עליהם לאמץ את שנכתב על-ידי הכתבת כעובדה מבלי ליתן לדברים ביקורת עצמאית משל עצמם, מה גם שמדובר בכתבת שנוהגת לכתוב בצורה דומה באופן תדיר ועובדה היא כי את ביקורתם העצמאית בחרו הקוראים להעביר באמצעות "התגובות לכתבה" המתפרסמות גם הן באתר שמהן ניתן ללמוד גם את הבנת הקוראים שמדובר בכתבה הומוריסטית וסרקסטית.

 

 

 

 

 

כך, בנוגע לכתבה כולה שמהווה למעשה הבעת דעה וכך גם באשר לקטע האחרון במאמר בו יש תיאור בוטה של קיום מערכת יחסים אינטימית בין בני הזוג, הרי לכאורה סביר כי לקורא הסביר אשר קורא את הקטע האמור ברור כי המדובר בתרחיש דמיוני פרובוקטיבי, תוך שימוש במטאפורות, שהכתבת בדתה ממוחה כפרודיה וסאטירה ואכן ניתן לראות זאת גם מהתגובות לכתבה שהתייחסו למאמר בתור שכזה.

 

במצב דברים זה, שהכתיבה הינה הבעת דעה בצורת פרודיה דמיונית, סרקסטית והומוריסטית ולא התייחסות אמיתית לאנשים עצמם ספק אם הקורא הסביר יראה בכך פרסום שעלול לפגוע, לבזות ולהשפיל את התובעים.

 

אמנם מדובר בשפה בוטה וביטויים גסים ופרובוקטיביים, אך אין בכך כשלעצמו כדי להוות לשון הרע, מה גם שיש להבינם במכלול הטקסט והכתבה ובתגובה שבאו לתת על הפרסומות הפרובוקטיביות אותן באו לבקר ולכתוב עליהן.

 

לכן, במקרה דנן, ספק אם בכלל מתקיים פרסום לשון הרע.

 

 

יחד עם זאת, גם אם נלך בדרכם של התובעים ושיטתם, ובהנחה כי נקבע כי פרסומם של הדברים מהווה הוצאת לשון הרע, כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע (בלא להכריע בכך), עדיין יהא דינה של תביעה זו להידחות, שכן לזכותם של הנתבעים עומדות הגנות המצויות בחוק איסור לשון הרע.

 

ג.       הגנות סעיף 15 לחוק

אני מקבל את עמדת הנתבעים כי האמירות שבגינן הוגשה התביעה הן הבעות דעה לגיטימיות על הפרסומות שיצרו התובעים ועל הראיונות שנתנו בתקשורת בעניין זה והדברים שפורסמו מוגנים עפ"י האמור בסעיפים 15(6) ו-15(4) לחוק איסור לשון הרע.

 

חוק איסור לשון הרע מבחין בין פרסום של עובדות לבין פרסום של דעות, כאשר פרסום של דעה להבדיל מפרסום עובדה האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית, אמור לשקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים ש"בטעם ובריח", שאינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים (כמו טוב, רע, יפה, מכוער וכד'), והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה (ר' א. שנהר, דיני לשון הרע, מעמ' 307).

הגנות הבעת דעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי" [ר' ד"נ 9/77 חב' החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3)337, 348].

המבחן להבעת הדעה נעשה עפ"י השכל הישר וכללי ההגיון [ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פד"י מו(3)48], כשפרסום יוגדר כהבעת דעה אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצדו.

 

ד.       ההגנה המצויה בסעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע

          סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע גורס כי תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

 

          "(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אומנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת - הבעת דעה על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".

 

הגנת סעיף זה החלה על ביקורת שעניינה "יצירה", מוחלת לגבי מגוון גדול של יצירות - ספרותיות, מדעיות, אומנותיות, וכן על יצירה "אחרת". היצירות חייבות להיות כאלה שפורסמו ע"י הנפגע או הוצגו על-ידו ברבים.

ביקורת על יצירות תיגע לרוב בעניינים ש"בטעם ובריח", ולפיכך יחולו עליה כללים מיוחדים, כמו היעדר האפשרות להעלות לגביה טענת הגנה עפ"י סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.

 

"יש לאפשר למבקרים להשמיע את דברם ללא מורא ופחד, שכן נשק הביקורת הוא אחד הערכים הבסיסיים של משטר דמוקרטי ויש לשמור עליו מכל משמר" [ע"א 7/79 - הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ו-3 אח', פ"ד לה(2)365 עמ' 373-372].

 

הנתבעת לא רק הביעה את דעתה על יצירת הפרסומת עצמה, אלא גם על דעותיהם של הנתבעים, כפי שאלו התגלו באותן פעולות ובעקבות הראיונות שנתנו לתקשורת ובהם הביעו את דעותיהם על הפרסומות שיצרו ועל ההשלכות הפמיניסטיות דווקא שיש לפרסומות אלו.

 

 

אני מקבל את גרסת הכתבת גב' דנה ספקטור ואת עמדת הנתבעים שמדובר בהבעת דעה ביקורתית של הכתבת על מעשי התובעים - הפרסומות של תפוזינה, כשמדובר בכתבת שכותבת טור שבועי פובלציסטי העוסק, בין היתר, בביקורת על פרסומות, כשבמקרה דנן מדובר בהבעת דעה אישית של הכתבת תוך כתיבת מאמר סאטירי, סרקסטי, ציני, הומוריסטי, פרודיה, בשפה בוטה, תוך הקצנה ושימוש במטאפורות וכן שימוש בדברים שאמרו התובעים עצמם בראיונות תקשורתיים בעיתונות.

 

גב' ספקטור מאשרת בעצמה שלא מדובר בשיא הקריירה העיתונאית שלה ושהיא השתמשה בשפה די בוטה ובביטויים גסים אך זו שפתה ככתבת ולא רק בכתבה זו, כשהכתבה נכתבה בהגזמה משמעית שנקראת בסגנון עיתונאי ציני סרקזי, לא ברצינות, לא מתעסקת רק במציאות ויש גם מטאפורות (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 18-22).

 

מדובר אם כן בביקורת, סאטירה, הומור, סרקיזם ומטאפורות, תוך שימוש בשפה גסה, עוקצנית ואף בוטה, תוך הבעת ביקורתית ודעה אישית של הכתבת שלא מסתירה שהפרסומת של תפוזינה הרגיזה אותה מאוד.

מדובר לטעמי (למרות שאין זה משנה לעניין ההכרעה בתיק זה, שכן מה שחשוב זו דעתה של הכתבת המביעה את דעתה), בפרסומות של תפוזינה בפרסומות פרובוקטיביות בוטות ששמות את האשה במוקד הפרסומת כאובייקט מיני ואני מקבל את עמדת הנתבעים בעניין זה ודוחה היתממות והתחסדות התובעים וניסיונם להתנער או להמעיט מכך ולהציג את הפרסומות כבעלות רמיזות מיניות בלבד בהקשר אחר של תכנים אחרים בעשיית ספורט, תוך התעלמות מההתמקדות בנושא המיני.

 

הצגת אישה צעירה וסקסית הרצה ברחוב כשדדיה מקפצים ועל חולצתה רשום "ONLY WANT SEX", כשהיא בורחת מהגברים שרודפים אחריה ואח"כ מתמקדת המצלמה בקלוז אפ על מפשעתה, משדרת סקס בוטה ופרובוקטיבי ואלו רמזים היכולים ללמד גם על סיטואציה מינית מאיימת, כשניתן לקבל גם את דעתה של גב' ספקטור ולהבין גם את אלו שכתבו על הדימוי של אונס קבוצתי (ראה נספח א' לנ/1 - דפנה למיש ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת ת"א).

 

 

 

 

אני מקבל את עדות גב' ספקטור וגרסת ההגנה שמאמר הביקורת הנו הבעת דעה, באותה לשון, אותה שפה ואותו מטבע פרובוקטיבי וגס של הפרסומות, כשהקטע שבו ישנה התייחסות לחיי המין של התובעים הוא מטאפורה ופרודיה סרקסטית-דמיונית המבוססת על הפרסומות ועל הראיונות שנתנו התובעים בעיתונות, תוך שימוש בציטוטים של הדברים שהם עצמם אמרו בעיתונות ושימוש בציטוטים אלו כדי להדגים את הרעיון של המאמר, תוך ביקורת נגד אמירות פרובוקטיביות שנעשות בצורה פרובוקטיבית דומה ותוך הצגת הכתבת על ידה בכתבה כבהמה שנכנסת לחיי המין שלהם בבהמיות כפי שהם נכנסים לחיי המין שלה, תוך המחשה כמה פרובוקציה כזו יכולה להיות מעליבה לאינטליגנציה (עמ' 13-14 לפרוטוקול).

 

ברור שמי שקורא את הקטע הנ"ל לא חושב שמדובר בתיאור חיי המין של התובעים אלא בדימוי וסאטירה שמהוה את הסיכום של הבעת הדעה של הכתבת במאמר הארוך שכתבה המנסה להראות שנשים מנסות לתת כסות מעין פמיניסטית לניסיונות לריצוי הגברים ואת השימוש שהפרסומאים עושים כביכול בשם הפמיניזם.

 

גם אם התובעת חרגה מגבול הטעם הטוב וכתבה את הדברים בצורה בוטה (והיא אכן עשתה זאת כפי שהיא עצמה מודה), וגם אם אין הדעת נוחה משימוש בשפה בוטה כזו, אין הדבר חורג מהבעת דעה. לא ניתן גם לנתק את הביטויים הבוטים, לדוגמא אלו המתייחסים לחיי המין של התובעים, מכל התוכן והקשר של המאמר כולו לגבי האג'נדה הפוסט פמיניסטית וכן לא ניתן לנתקם מהפרסומות והראיונות של התובעים בעיתונות, כשהכתבת עצמה מציינת שהיא עושה פרובוקציה נגדית באותה בהמיות, תוך שימוש באותם ביטויים וציטוטים שהתובעים עצמם התראיינו בעיתונים, שמופיעים גם במאמר עצמו וגם בעיתונים (שצורפו כראיות).

 

פרסום השם גרוניך לא מהווה לשון הרע, שכן מעבר לכך שזהו שם משפחתה הקודם של התובעת, והיא גם מאזכרת זאת בעצמה רבות בראיונות שנתנה לעיתונות, מדובר בהומור של הכתבת, שמודה בעצמה שהגזימה עם הבדיחה הזאת, אך אין בכך כדי להוות פרסום לשון הרע.

 

לא הוכחה גם כל פגיעה בפרטיות, שכן לא מדובר בפרסום של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של האדם ולא הוכח גם קיום שקר מפגיע.

 

ה.      ההגנה המצויה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע

          סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע גורס כי תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

 

          "(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבור, או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

 

הסעיף מתחלק לשניים. בחלקו הראשון של הסעיף נקבעה הגנה על הבעת דעה בקשר ל"התנהגות הנפגע" בכמה עניינים. בחלקו השני של הסעיף קבועה הגנה על הבעת דעה בקשר ל"אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע", אם אלו התגלו בהתנהגותו של הנפגע באותם עניינים שאליהם מתייחס החלק הראשון.

ההתנהגות שבקשר אליה תהיה הבעת דעה מוגנת היא התנהגות של הנפגע "בקשר לעניין ציבורי" (וכן התנהגותו בשורה של תפקידים ציבוריים המוגדרים בסעיף).

בתי המשפט ראו חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים, ולפיכך ביישום הגנה ספציפית זו נותן ביהמ"ש לחופש הביטוי משקל רב מכפי שניתן לו בעניינים אחרים.

 

האם עסקינן באנשי ציבור/בהתנהגות בקשר לעניין ציבורי:

הנתבעים טוענים כי התובעים הנם דמויות ציבוריות.

התובעים ועניינם הופיעו בתקשורת הכתובה, התראיינו על עסקיהם ויחסיהם המשותפים, לרבות סיפורים אישיים ותמונותיהם המשותפות (ראה נספחים א', ב' ו-ג' לנ/1).

לטעמי, מדובר לכל הפחות בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בקשר לעניין ציבורי.

 

ברע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח', פד"י נג(1)26 נפסק בעניין השאלה האם המדובר באישיות ציבורית, אם לאו, כי:

 

"באופן כללי ניתן לומר, כי למסגרת של אישיות ציבורית נכנסים מי שנושאים במשרות בכירות במוסדות הציבור, כמו שרי ממשלה, מנהלים כלליים של מרדי ממשלה וכו'. בכך אין כדי למצות את הקטגוריה האמורה.

 

המדובר בקטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מי שבתחום כזה או אחר של החברה - תרבות, חברה, תקשורת, כלכלה - הגיעה לעמדה, אשר מביעה אותו לאור הזרקורים. לעניין זה, נדרשות ראיות ברורות על פרסום או מוניטין כללי של האישיות בה מדובר, ועל מעורבות נרחבת בענייני הקהילה".

 

בעניינו, אלמלא היו התובעים אנשים שהציבור מתעניין בהם, סביר להניח שלא היו מתפרסמות אודותיהם כתבות, כל שכן לא הכתבה שפורסמה ביום 24/09/99 בעיתון "ידיעות אחרונות" (ר' נספח ג' לנ/1), אשר שימשה לטענת הנתבעים כזרז לכתיבת המאמר נשוא התביעה דנן, בה התראיינו שני בני הזוג, תוך שהם מתייחסים לחייהם האישיים בכלל, ליחסים הפרטיים ביניהם (התובעים משתפים את קהל קוראי העיתון בחייהם הפרטיים כבני זוג: היכן נפגשו, איפה בילו, על טיבה של עבודתם וכיצד היא משפיעה עליהם בנפרד וכזוג וכו'), ואף מביעים את עמדתם בנוגע לערכי הפמיניזם/שוביניזם על סדר היום הציבורי בעקבות המחלוקות שהפרסומות העלו בקרב הציבור.

 

 

 

פרסומות המשדרות מיניות, אם מרומזת וכל שכן אם בוטה, שנויות במחלוקת ציבורית בין מעצם יכולתן לפגוע לא רק ברגשות מיעוט שמרני, אלא גם ברגשות ציבור נוסף העשוי לחשוב כי שימוש במיניות (נשית במיוחד), הוא משפיל ופוגע בכבודה של האישה ובמעמדה השוויוני בחברה [ראה בג"צ יפאורה תבורי בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, פד"י נד(4)178 (להלן:"פס"ד יפאורה-תבורי)], ויתרה מכך, לא אחת יוצרים פרסומאים פרסומות פרובוקטיביות הנפסלות ע"י הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, תוך שהפרסומאים והמוצר אותו הם מפרסמים נהנים מההד התקשורתי הנוצר בעקבות פסילה של חלקי הפרסומת/פסילת הפרסומת כולה.

באופן דומה, גם התובעת עצמה מצוטטת בכתבה שפורסמה במוסף מעריב ביום 14/2/02 (ראה נספח א' לנ/1) שעניינה הפרסומת השלישית בסדרת פרסומות תפוזינה, ובה נאמר כי אין זו הפעם הראשונה שפרסומות לתפוזינה מעוררות ויכוח אודות היחס לנשים והאופן בו הן מיוצגות כאמצעי לקידום מכירות, כמי שאמרה את הדברים הבאים (אותן אישרה בעדותה בביהמ"ש):

"טענות מהסוג הזה, שהאישה מנוצלת מינית, מטילות עליי שעמום ושיממון...והפרסומת אכן מציגה את תפוזינה כבחורה שממשיכה לדעת להשתמש בגופה בשביל הכיף של עצמה. היא לא צריכה עצות מאף אחד או אחת. היא ממשיכה לעשות מה שבראש שלה.

אני קצת מברכת על השערוריה, כי לי ברור שתפוזינה היא אישה ששולטת באופן עצמאי בירכיה, חמוקיה ושריריה" (ההדגשה שלי - ק.ו).

 

כפי שניתן לקרוא בראיונות שהעניקו בני הזוג התובעים, הם מביעים את דעתם על הפרסומת עצמה, על היחס שלה זוכה הפרסומת עצמה וכן על העולם הפמיניסטי/שוביניסטי, כפי שעולם זה מתבטא (או איננו מתבטא) בפרסומת שעשו.

בראיון שהעניקו בני הזוג למוסף מעריב ביום 14/2/02 (ר' נספח א' לנ/1), נכתב כי:

 

"זו לא הפעם הראשונה שפרסומות לתפוזינה מעוררות ויכוח אודות היחס לנשים והאופן בו הן מיוצגות כאמצעי לקידום מכירות".

 

התובע מצוטט בכתבה כמי שאומר את הדברים הבאים:

 

"אני לא מסכים שהפרסומת סקסיסטית. ...אבל אם פעם האשימו את תפוזינה שהיא אובייקט מיני רטוב, היום היא יותר סקסית מבחינה גופנית.

 

היא לא סתם אובייקט מיני. ...הרבה מותגים היו שמחים לרתום את הסקס למותג. סקס זה מוטיב מרכזי בחיים שלנו. אין סיבה להתנגד למשהו שטבוע חזק אצל גברים ונשים".

 

ובהמשך נאמר על ידו ביחס לתגובות על הפרסומות שטענו כי מוצגת בה שוביניסטיות רבה:

 

"הטענה על פגיעה באישה ישנה ושחוקה. זה כמו אנשים שממשיכים לצעוק מתוך הרגל. תפוזינה היא לא אובייקט מיני עם אישיות חלושה. להפך. היא מובילה, היא עושה טיזינג. היא שולטת. בעצם היא זו שיורדת על הגברים...".

 

באופן דומה מגיבה גם התובעת על הטענות בדבר שוביניזם בפרסומת, כפי שכבר ציטטתי לעיל.

 

 

 

 

 

לאור פרסומים אלו, להם היו שותפים התובעים באופן מלא ואף באופן מעודד והעניין הציבורי שבהם, ניתן לומר כי הפרסום נשוא משפט זה היה הבעת דעה על התנהגותם של התובעים בקשר לעניין ציבורי והוא נסוב על אופיים ומעשיהם של התובעים, תוך שימוש בכתבות שהתפרסמו ובראיונות התובעים בעיתונות לכתיבת המאמר נשוא התביעה.

 

בתי-המשפט ראו חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים, ולפיכך נראה, כי ביישום הגנה ספציפית זו ייתן ביהמ"ש לחופש הביטוי משקל רב מכפי שיינתן לו בעניינים אחרים [ר' א. שנהר דיני לשון הרע, מעמ' 322; ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3)840, 864].

 

במקרה דנן מתקיים האמור לעיל ולכן, לדעתי קמה הגנה זו של הבעת דעה על אופיו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

 

 

 

 

 

 

ו.        החזקה שבסעיף 16(א) לחוק

          בנוסף, עומדת לזכותם של הנתבעים גם החזקה כי הפרסום נעשה בתום לב כאמור בסעיף 16(א) לחוק, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות שבהן פורסם, כיוון שהמאמר, כפי שכבר הוסבר לעיל, השתמש בניסוחים פרובוקטיביים מילוליים, המקבילים ומקצינים את שנראה בפרסומות שעשו התובעים ואת מה שאמרו התובעים בראיונות.

התרשמתי כי לנתבעת מס' 4 לא הייתה כל כוונה לפגוע בתובעים. אין בכך כלום שהפרסום נקט בלשון בוטה מאחר שסגנון בוטה ננקט גם בפרסומות האמורות ובדומות להן לעתים מזומנות [ר' ת.א (תל-אביב-יפו) 818/93 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, תק-מח 97(3), 93 עמ' 101.

 

"הסבירות המתבקשת כאן אין פירושה כי ההשקפה המובעת בפרסום חייבת להיות המסקנה הבלעדית, האחת והיחידה, אותה ניתן להסיק מן הנסיבות בדרך ההגיון הצרוף. ההוראה בדבר אי-חריגה מתחום הסביר אין משמעותה כי כדי שהפרסום יהיה מוגן, עליו להביא רק אותה גרסה, מבין מספר גרסאות, אשר אותה מבכר בית-המשפט בשל היותה ההגיונית ביותר.

יסוד הסבירות אשר סעיף 16(א) נדרש לו, משמעו כי על הפרסום שלא לחרוג, בנוסחו ובזיקתו לאירועים עליהם הוא מתבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים".

 

"ההגנה על הבעת דעה גם אינה נשללת בגלל אפיה הביקורתי החריף או נעדר-האובייקטיביות והפרסום אינו מאבד בשל כך מסבירותו. נוסח דברים, שאינו לטעמו של איש מתון ושקול, אינו הופך את הפרסום בשל כך לבלתי-סביר. אין בית-המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות" [ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חב' החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2)281, עמ' 308-307].

 

ובדיון הנוסף באותו עניין [ד"נ 9/77 פ"ד לב(3)337 צוטט מתוך הסכמה פסקו של השופט דנינג בעניין QB2 (1968)503, 497 ER 11A 1 (1968) SLIM V.DAILY TELEGRAPH]157 שאין נפקא מינה שהפרסום הפוגע נשא בתוכו יחוס שלילי, ושדעתו של המפרסם לא הייתה נכונה, או מופרזת או מונעת מדעה קדומה, ובלבד שהייתה זו דעתו הכנה על נושא בעל עניין ציבורי.

 

תום הלב הוא המבחן העיקרי, ואם המפרסם הביע את דעתו האמיתית בתום לב, יש לו הגנה טובה [ת.א (תל-אביב-יפו) 818/93 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן. תק-מח 97(3)עמ' 101], הגנה שמתקיימת במקרה דנן.

 

ז.       לסיכום, כאמור בפס"ד יפאורה תבורי, נידונה כבר פרסומת של תפוזינה (לגבי הפרסומת בקובה) בשאלה האם יש לפסלה, כשנפסק בפס"ד יפאורה-תבורי ששימוש במין לצורך פרסום מוצרים היא תופעה נפוצה, שימוש כזה עשוי לפגוע לא רק ברגשות מיעוט שמרני אלא גם בציבורים אחרים בחברה פתוחה הסבורה כי שימוש במסגרת פרסומת במיניות אדם בכלל, ובמיניות נשים במיוחד הוא משפיל ובעיקר פוגע בכבוד האישה ובמעמדה השוויוני בחברה.

 

          במקרה דנן גב' ספקטור-הכתבת רשאית הייתה לצאת חוצץ נגד תופעה זו ולכתוב מאמר ביקורתי על אותן פרסומות של תפוזינה גם בלשון גסה ופרובוקטיבית תוך הבעת דעה על אג'נדה פוסט פמיניסטית.

 

 

 

          אמנם ראוי היה שגב' ספקטור תעשה את מלאכת הביקורת בצורה יותר מעודנת ופחות בוטה ומוקצנת (כפי שגם היא עצמה חשה בכך) וניתן לבקר את סגנון כתיבתה ואת ההומור שלה, אך הנ"ל לא מטה את הכף לכך שלא מדובר בהבעת דעה ביקורתית.

 

          כשם שביהמ"ש בפס"ד יפאורה-תבורי הגן על חופש הביטוי, תוך ציון שגבולות חופש הביטוי המסחרי (פרסומת) צרים מגבולות חופש הביטוי האמנותי (כתיבה) והתיר את שידור הפרסומת השניה של תפוזינה, כך ומקל וחומר, יש להגן גם על חופש העיתונות והפרסום של ביקורת על פרסומות אלו, גם אם מדובר בפרסומים בוטים ופרובוקטיביים.

בענייננו, ניתן להשתמש באותו מטבע לשון של כבוד השופטת דורנר בפס"ד יפאורה-תבורי שהתירה את פרסום הפרסומת של תפוזינה באומרה: "בענייננו, למרות הוולגריות שברימוז המיני שבתשדיר, הרי שלנוכח מהותו של 'הטעם הטוב' בחברתנו למיצער...אין התשדיר פוגע ברגשות הציבור בעוצמה המצדיקה את פסילתו".

 

          ולהגיד בענייננו באותו "מטבע לשון":

 

 

"בענייננו, למרות הוולגריות שבכתבה, הרי שלנוכח מהותו של ה'טעם הטוב' בחברתנו, למיצער, אין הכתבה פוגעת ברגשות התובעים והציבור בעוצמה המצדיקה את פסילתה".

 

ואכן, טוב היו עושים התובעים לו היו דורשים מעצמם כפי שהם דורשים מאחרים ומתייחסים לכתבה באותה צורה שהם מתייחסים לפרסומות שלהם (כלא פרובוקטיביות, לא פוגעות ולא מיניות) וכשם שלא נמנעו מלשדר את הפרסומות של התובעים  (למרות הפרובוקטיביות והמיניות הבוטה שלהן) אין למנוע פרסום ו/או לתבוע בגין כתבה ביקורתית של הבעת דעה פרובוקטיבית ובוטה כנגד אותן פרסומות.

 

3.      התוצאה הינה שאני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לנתבעים ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום ג' בשבט, תשס"ד (26 בינואר 2004) במעמד ב"כ התובעים-עו"ד צאלים וב"כ הנתבעים-עו"ד מוזר.

                                                                               

162928/02א  120 ליא אייבזו-ביטון