בתי המשפט

 

 

 

החלטה

 

1. בפני קובלנה פלילית שבה מואשמים הנאשמים בכך שעשו כנגד הקובל עבירה של הוצאת לשון הרע, לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965.

 

2. החלטה זו עניינה בקשה מטעם ההגנה למחיקת הקובלנה על הסף, בין היתר, בשל העדר תחולה של דיני העונשין בישראל על העבירה המיוחסת לנאשמים.

 

3. אלה עיקרי העובדות הכלולות בקובלנה: הקובל והנאשמים הינם תושבי ארה"ב. נטען כי הנאשם מס. 2 הוא, "למיטב ידיעת הקובל" , גם אזרח ישראל "...לאחר שעלה לישראל בעבר". בחודש אוגוסט 1998 או בסמוך לכך, פרסם העיתון ג'רוסלם פוסט היוצא לאור בישראל כתבה על פעילותו של הקובל כחוקר פרטי, שעיקר חקירותיו בנושאים יהודיים, לרבות איתור נאציים המסתתרים ברחבי העולם.  בסמוך לאחר פרסום הכתבה בעיתון, פרסמו הנאשמים מודעה בעיתון, שבה הזמינו את קוראי העיתון לדעת את "הסיפור האמיתי" על הקובל, תוך הפניית הקוראים לאתר אינטרנט המוחזק והמתופעל על ידיהם. באתר זה, מופיע, משנת 1998 או בסמוך לכך ועד למועד הגשת הקובלנה, מאמר אשר חלק נכבד ממנו מוקדש להשמצות אישיות ושיקריות כלפי הקובל, אשר מהוות הוצאת דיבה כלפיו.

 

4.   בבקשה שהגיש למחיקת הקובלנה, מונה ב"כ הנאשמים שורה של השגות כנגד הקובלנה. מרביתן נופלות על הסף, כפי שיוסבר להלן:

 

א.   כתב האישום אינו מגלה כוונה פלילית של הנאשמים - מאחר והנאשמים טרם השיבו לקובלנה גופה, אין מניעה מהקובל לתקן את הקובלנה על ידי הוספת טענה מפורשת בדבר כוונה פלילית של הנאשמים בהוצאת לשון הרע, לפי סעיף 91 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב – 1982. לכן, אין עילה למחיקת הקובלנה בשל הטעות בניסוחה.

 

ב. ההגדרה של המונח "פרסום" אינו כולל פרסום באמצעות האינטרנט – סעיף 2 (א) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 קובע כי, "פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ההדגשה שלי – ש.פ.)". עינינו רואות כי המחוקק קבע בסעיף זה את צורות אמצעי הפרסום, והשאיר את הרשימה פתוחה. מעבר לכך, אין בפרק הפרשנות של חוק איסור לשון הרע הגדרה של המונח "פרסם", שהוא רכיב ה"מעשה" שבעבירה. אין גם הוראה בחוק איסור לשון הרע האוסר הפניה לחוק העונשין התשל"ז – 1977. בשל כך, חלה הוראת סעיף 34 כג. לחוק העונשין, שלפיה, "באין בחוק הוראה לסתור, יחולו הוראות החלק המקדמי והחלק הכללי (של חוק העונשין – ש.פ.) גם על עבירות שלא לפי חוק זה." ההגדרה של המונח "פרסם" בסעיף 34 כד. לחוק העונשין (הכלול ב"חלק הכללי" של החוק) כולל, "להפיצו לציבור באמצעות מחשב בדרך הזמינה לציבור, או להציעו לציבור באמצעות מחשב;". אין מחלוקת כי באינטרנט, מופץ מידע באמצעות מחשב.

לאור כל האמור, המונחים "פרסום" ו"פרסם" ביחס לעבירת הוצאת לשון הרע, כוללים גם פרסומים באמצעות האינטרנט.         

 

ג. הקובלנה אינה מכילה את כתובתו של הקובל – בקובלנה, רשומה הכתובת המלאה של הקובל.

 

ד. התובע אינו תושב ולא היה תושב ישראל – אין בדיני העונשין בישראל הוראה האוסרת על תושב חוץ להגיש קובלנה פלילית. אף על פי כן, אם נגיע למסקנה כי בפנינו "עבירת חוץ" כהגדרתו בסעיף 7 (ב) לחוק העונשין, לעובדה שהקובל איננו אזרח או תושב ישראל תהיה משמעות, משום שלא תהיה תחולה לסעיף 14 לחוק העונשין, הקובע תחולה בישראל לעבירות חוץ המבוצעות כנגד אזרחים ותושבים ישראלים.

 

ה. הנאשמים אינם תושבי ישראל-  גם בהקשר זה, אם נגיע למסקנה כי בפנינו "עבירת חוץ", לעובדה שהנאשמים אינם תושבי ישראל תהיה משמעות, משום שלא תהיה תחולה לסעיף 15 לחוק העונשין, הקובע תחולה בישראל לעבירות חוץ המבוצעות על ידי אזרחים ותושבים ישראלים.

באשר לנאשם מס. 2, אין בכתב האישום התיחסות אליו, בצורה  מפורשת, כאזרח ישראל. כמו-כן, לא נטען כי הוא היה אזרח ישראל בשעת עשיית העבירה. בניגוד לטעויות שבכתב האישום שצוינו לעיל, כאן מדובר ב"פרט" שבקובלנה שאינו בידיעת הקובל. ב"כ הקובל לא טען בתגובתו לבקשה כי מדובר במידע שבכוונת הקובל להשלים. לכן, אין מקום לשקול את תיקון הקובלנה ב"פרט" זה.  

 

ו. לא ניתן לאכוף את התיצבותם של הנאשמים להתיצב בישראל למשפט – אין בשיקול הזה כדי להצדיק את מחיקתה על הסף של הקובלנה.

 

ז. הנאשמים לא ביצעו עבירה לפי דיני ארה"ב  - אין לטענה זו כל משמעות מבחינת הדין הישראלי: אם העבירה תוכר כ"עבירת פנים", תהיה תחולה של הדין הישראלי מכוח היותה של העבירה עבירה המבוצעת בישראל. לעומת זאת, אם העבירה תוכר כ"עבירת חוץ", התחולה של הדין הישראלי תהיה רק על פי קביעה מפורשת הדין, או, במילים אחרות, לפי הכללים הקבועים בסימן ג' לפרק ג' לחוק העונשין.

 

ח. תלויות שתי תביעות אזרחיות של הקובל כנגד הנאשמים באותו ענין בארה"ב   - מדובר, שוב, בנסיבה לא רלוונטית. ב"כ הנאשמים הפנה לסעיף 4 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982, שלפיו, "אין מצרפים תביעה אזרחית למשפט פלילי." אולם אין כל כוונה לצרף את ההליכים המתנהלים בארה"ב עם הקובלנה הפלילית המתנהלת בישראל, ולכן גם ההוראה המצוטטת אינה רלוונטית.

 

ט. האימרות שמיוחסות לנאשמים מוגנות על ידי החוקה האמריקאית – ב"כ הנאשמים ציטט מתוך פסק-דין חדש שניתנה בארה"ב לענין פרסומים באינטרנט (YAHOO V. LICRA), שלפיו בית משפט אמריקאי לא יאכוף פסק-חוץ המגביל פרסומים גזעניים באינטרנט, כאשר הפסק מפר זכויות של חופש הדיבור המוקנות על פי החוקה האמריקאית.  אותו פסק- דין אינו מחייב לפי החוק הישראלי. כפי שנקבע בסעיף 9 (א) לחוק העונשין, "תחולת דיני העונשין של ישראל, לרבות לענין עבירת-חוץ, אינה מסויגת על ידי דין זר או מעשה בית דין זר, אלא אם כן נקבע אחרת בחוק."  אגב אורחא, ראוי להפנות לציטוט מפסק-הדין שהביא ב"כ הנאשמים, שבו השופט פוגל קובע,

 “...Although France has the sovereign right to regulate what speech is permissible in France”   

לפיכך, גם בית משפט בארה"ב מכיר בריבונותה של בית משפט בישראל לפסוק לפי הדין המקומי בסוגיות של חופש הביטוי באינטרנט.

 

5. כעת נעבור לעיקר, שהוא השאלה, אם העבירה שבוצעה על פי הנטען על ידי הנאשמים הינה "עבירת פנים" או "עבירת חוץ"? התשובה לשאלה תוביל לשאלה נוספת, שהיא, מה משמעות הקביעה ביחס לתחולתם של דיני העונשין בישראל על העבירה הנטענת? הסוגיה אמנם הוזכרה דרך אגב בבקשה (“...jurisdiction is lacking to try this case…”- סעיף 4 לבקשה), אך זכתה להתיחסות מפורשת יותר בתגובה שהוגשה על ידי ב"כ הקובל.

גם אם הנאשמים לא היו מעלים את הסוגיה, מחובתו של בית המשפט להעלות את הסוגיה מיוזמתו, משום שמדובר בשאלה של סמכות עניינית.

 

6. "עבירת פנים" מוגדרת בסעיף 7 (א) (1) לחוק העונשין בתור, "עבירה שנעברה כולה או מקצתה בתוך ישראל."  במקרה הנדון, לא נטען כי הנאשמים "התקינו" או "בנו" את אתר האינטרנט שלהם, או "הכניסו" לתוכו את המאמר הפוגע, בהיותם בישראל. אמנם אין מחלוקת כי גולש באינטרנט הנמצא בישראל יכול להכנס לאתר הנאשמים להחשף למאמר הפוגע. אולם יכולת החשיפה ללשון הרע, או החשיפה עצמה, בפני אדם אחר זולת הנפגע, אינן נמנות עם יסודות העבירה של הוצאת לשון הרע. מה שקובע הוא, אם ה"פרסום" של הלשון הרע באמצעות האינטרנט נעשה בישראל. שאלה זו מחזירה אותנו אל הגדרת המונח "פרסם" שבסעיף 34כד. לחוק העונשין. בהקשר למחשב, נקבע בהגדרה כי הפרסום נעשה על ידי "הפצתו" לציבור או על ידי "הצעתו" לציבור באמצעות המחשב. מכאן, שדרוש "מעשה" של "הפצה" או "הצעה" באמצעות המחשב הנעשה בישראל כדי שהעבירה תחשב כ"עבירת פנים".  מאחר ומעשי "ההפצה" ו"ההצעה" קשורים ל"בנית" אתר האינטרנט ול"הכנסתו" של המאמר הפוגע לתוכו, מעשים שנעשו מחוץ לישראל, בהנחה שאין כל חלק אחר של העבירה שנעברה בישראל, אין בפנינו "עבירת פנים".      

 

7. ב"כ הקובל טוען כי יש לראות בפרסום המודעה בעיתון ג'רוסלם פוסט, המתפרסם בישראל, המזמינה את ציבור הקוראים לעיין באתר האינטרנט, כחלק מה"פרסום" של הלשון הרע. גם בהנחה שהפרסום בעיתון המתפרסם בישראל (אפילו הוזמן מחו"ל) נחשב כחלק מעבירת הוצאת לשון הרע הנעברת בישראל, כאשר הפרסום עצמו כולל מילות דיבה, ספק אם המודעה הנדונה, בשל תוכנה נטול הדיבה, מהווה חלק מפרסום לשון הרע המיוחס לנאשמים בקובלנה. המודעה אמנם מקדמת את הפרסום שבאתר האינטרנט, אולם היא אינה מהווה מרכיב חיוני לפרסומו או חלק בלתי נפרד ממנו. בנסיבות אלה, אין לראות בפרסום המודעה חלק מן העבירה. כפי שנקבע בסעיף 18 (א) לחוק העונשין, " 'פרט' לענין עבירה – המעשה בהתאם להגדרתה (ההדגשה שלי – ש.פ.)". במילים אחרות, "מעשה" העבירה אינו כולל אלא את המעשה או המחדל שמוגדר בעבירה עצמה. במקרה הנדון, "המעשה" הינו המונח "פרסם" הכולל בהגדרתו "הפצה" ו"הצעה" באמצעות המחשב, ולא הודעה או הזמנה בכתב לצפות ב"הפצה" או ב"הצעה" שבאינטרנט.       

לפיכך, אין בפרסום המודעה בעיתון ג'רוסלם פוסט המיוחס לנאשמים כדי להפוך את העבירה ל"עבירת פנים".

 

9. גם אם קיים ספק ביחס להיות אחד ה"פרטים" שבפרסום הנטען "פרט" שנעשה  בישראל או לא, הפירוש המוציא את העבירה מההגדרה של "עבירת פנים" מהווה פירוש סביר לפי תכליתו של הדין, שהינה, בין היתר, לקבוע תיחום ברור בין "עבירות הפנים" לבין "עבירות החוץ". העדר  תיחום ברור, במיוחד בעידן האינטרנט, עלול לגרור את בתי המשפט בישראל, בעל כורחם, לדיונים בקובלנות פליליות שאין להן זיקה של ממש לארץ. מאחר ומדובר בפירוש סביר, יש להעדיפו על פני כל פירוש סביר אחר אשר מכניס את העבירה לתוך ההגדרה של "עבירת פנים", לאור סעיף 34 כא. לחוק העונשין, הקובע כי הענין יוכרע לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין, ובמקרה זה, עם הנאשמים.

 

לסיכום, העבירה נשוא הקובלנה איננה "עבירת פנים". 

 

10. העבירה גם איננה "עבירת חוץ" שעליה חלים דיני העונשין בישראל. לא מדובר בעבירה נגד המדינה או העם היהודי (סעיף 13 לחוק העונשין), עבירה נגד אזרח או תושב ישראלי (סעיף 14 לחוק העונשין) או עבירה שנעברה בידי אזרח או תושב ישראל (סעיף 15 לחוק).   גם החלופות המנויות בסעיפים 16 ו- 17 לחוק אינן רלוונטיות.

 

11. לאור כל האמור, אין תחולה לדיני העונשין בישראל על העבירה נשוא הקובלנה. לכן, בית המשפט ישראלי לא ידון בה.  התוצאה היא שהבקשה מתקבלת והקובלנה נמחקת. אין צו להוצאות.

 

12. זכות הערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 יום.

 

13. המזכירות תודיע לב"כ הצדדים.

ניתנה היום כ"ו באדר, תשס"ב (10 במרץ 2002) בהעדר הצדדים.