הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי
|
|
|
|
|
|
כך נעצרתי בגלל פרסום קריקטורה באינטרנט 25/04/2004
| גיליון מספר 51 | halemo במשך
תקופה חשוכה של חודשיים, חיפשה אותי המשטרה על מנת לחקור אותי בגין פרסום
קריקטורה של עמיר פרץ ברשת האינטרנט. משלא הצליחו לזמן אותי לסור לחקירה, החלה
המשטרה להפעיל שיטות בולשביקיות כדי להביא אותי לחקירה. לאחר שלא הצליחו באלימות
שהפגינו כנגד דלת הדירה בבית, נתקל בי שוטר ברחוב שזיהה אותי ועצר אותי על עבירה
של חופש ביטוי. עוד מקרה של מעצר משטרתי נכנס לסטטיסטיקה של הלמו. רקע
ביום שישי,
31 אוקטובר 2003, פורסמה ידיעה בפורום "העניין שלנו", באתר האינטרנט
הייד פארק. בידיעה סופר על אליפות השפם המטופח שהתקיימה בעיר רינו שבמדינת נבאדה
בארה"ב יום קודם לכן. כותרת
הידיעה בפורום, נשאה את הכותרת "מי אמר שלאמיר פרץ אין מחליף". כידוע,
ליו"ר ההסתדרות עמיר פרץ יש שפם גדול ומטופח. הימים הבאים עלולים להיות ימי
שביתה, ועמיר פרץ מככב בחדשות. בהמשך
הידיעה הופיעו תמונות מתוך האליפות, ובהן נראים בעלי שפם ענק ומטופח המשתתפים
בתחרות הבינלאומית. הידיעה
באתר הייד פארק בפורום "העניין שלנו" http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=667134 אחד
הגולשים מפרסם בשעה 22:41 באותו הערב, תמונה מלפני מספר שנים של חבר הכנסת עמיר
פרץ (שהופיעה באתר הכנסת) בה הוא
נראה עם רעמת שיער שחורה ושפם שחור עבות וענק. מספר ימים
לאחר מכן, ביום 3 נובמבר 2003 בשעה 8:31 אני מפרסם באותו אשכול של ידיעות את
תמונת עמיר פרץ עם שפם מקוצץ, ובשילוב הכיתוב: "אני בכלל הבנתי שעמיר פרץ
קיצץ את השפם לקראת השביתה הגדולה...". התמונה
המקורית היתה תמונתו של עמיר פרץ שנלקחה מאתר הכנסת. בעזרת תוכנת גרפית בשם
פיינט שופ פרו (PSP),
מקוצץ השפם המקורי והחלק הנותר בפרצוף נצבע בצבע עור הפנים. באותו היום
התבשר הציבור כי בית הדין הארצי לעבודה, הורה להסתדרות ולוועדי העובדים, לא
לקיים את השביתה הגדולה שתוכננה מבעוד מועד, ולהיכנס למשא ולמתן עם ממשלת ישראל.
במקביל
לפרסום התמונה בפורום הייד פארק, שלחתי את התמונה לרשימת הדיוור של גדי שמשון
הנקראת "דואר זבל". קבוצת "דואר זבל" היא קבוצת דיון סגורה
שההודעות בה נכתבות כהודעות דואר אלקטרוני. בקבוצת הדיון מנויים כ 250 איש
ואישה, אך בפועל משתתפים בדיונים פחות מ 50 איש. להרשמה
ל"דואר זבל" דרך האימייל doar-zevel-subscribe@yahoogroups.com אפשר
להירשם גם דרך ארכיון הרשימה באתר קבוצות הדיון של פורטל יאהו http://groups.yahoo.com/group/doar-zevel התמונה
ברשימת הדיוור מתפרסמת תחת הכותרת "אז מה? אין שביתה?", ובגוף ההודעה
"הנה תמונה של עמיר פרץ שמסתובבת באימיילים". ההודעה ששלחתי, מאושרת
בשעה 9:32 על ידי אחד ממנהלי הרשימה המסנן את ההודעות המתקבלות. כבר באותו
יום, 3 נובמבר 2003, בשעה 20:07, מתפרסמת ידיעה באתר החדשות של ynet מבית ידיעות אחרונות,
כי יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ, קיבל איומים על חייו, הודעות פקס מאיימות
ותמונה שהגיעה בדואר אלקטרוני בה נראית דמותו של עמיר פרץ כהיטלר. הידיעה
הראשונה באתר ynet http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2811919,00.html בידיעה מצוטט
דובר ההסתדרות, אבינועם מגן, כי בהודעה שנשלחה ע"י אחד מגולשי האינטרנט,
צוין כי תמונה הזו מופצת ברחבי הרשת, ולא ידוע מי מפיץ אותה או עומד מאחוריה. הידיעה
הראשונית ב ynet
אינה נושאת עותק כלשהו של התמונה שהופצה. רק לאחר הפרסום בעיתון ידיעות אחרונות,
עיתון האם, נוספת התמונה לצד הידיעה. התמונה
המקורית מתפרסמת גם באתר "חדר הסאטירה" כאשר לצד התמונה המוקטנת
מתפרסם ההגיג הבא: "קיצוצים (בשפם) ודיקטטורה (בשביתות): מה קורה למנהיג
פועלים שמקצצים לו? האם זה הופך אותו למחליט בלעדי למה שיקרה במדינה? האם הוא
הופך לדיקטטור בגלל הקיצוץ?" למחרת
היום, 4 נובמבר 2003, ערב יום השנה לרצח רבין על פי התאריך הלועזי, מתפרסם
בעמודו הראשון של עיתון ידיעות אחרונות, העיתון בעל התפוצה הגדולה ביותר במדינת
ישראל, ידיעה ובה מופיעה התמונה המדוברת ובכותרת מרעישה: "אין גבול להסתה:
פרץ עם שפם של היטלר". כותרת
המשנה בידיעה הנושאת שוב את התמונה המדוברת, קובעת: "ביומיים
האחרונים כבר התקבלו מספר איומים על חייו של יו"ר ההסתדרות, אך אתמול הגיע
מכתב מצמרר במיוחד: אי-מייל אנונימי המציג את פרץ בדמות היטלר". סריקה של
הידיעה המלאה, ניתן לראות כאן: http://halemo.net/press/scan/20031104ayedioth.jpg גם עיתון
מעריב, מפרסם באותו היום את הידיעה על התמונה ועל האיומים שקיבל עמיר פרץ.
בידיעה במעריב אין זכר לתמונה שהפיץ דובר ההסתדרות http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/04112003/ART578488.html בהמשך היום
הארץ רעשה. הטלוויזיה שידרה. הרדיו סיקר. חברי הכנסת דיברו. כולם ייחסו את
היצירה לימין הקיצוני ולהסתה לכאורה של שר האוצר בנימין נתניהו. לאחר הדיווחים
הרבים בתקשורת, הזדהיתי כיוצר היצירה לראשונה בכתבה של עידו קינן באתר נענע. החשיפה של
עידו קינן באתר נענע http://net.nana.co.il/Article/?ArticleID=86517&sid=10 לאחר
החשיפה, הרוחות נרגעו ורבים הבינו כי מדובר באחת ממאות יצירות סאטיריות שהתפרסמו
במשך שלוש השנים האחרונות באתר האינטרנט "חדר הסאטירה". עוד בנושא
בהרחבה, בכתבה ב"דואר חשמלי", גיליון מספר 29. http://halemo.net/edoar/0029/0002.html חקירת משטרה
בינתיים, תלונה
כבר הוגשה למשטרת ישראל על ידי דובר ההסתדרות בגין איומים לכאורה שנשלחו לעמיר
פרץ. אחד המאיימים שלח ככל הנראה את התמונה להסתדרות. התלונה הוגשה למרחב ירקון
של משטרת תל אביב. למרות
הפרסומים הרבים בנושא וגם בעיתון ידיעות אחרונות ביום שלמחרת (5 נובמבר 2003)
והזדהות מפורשת של היוצר על היצירה ומתן הסברים, המשטרה החליטה לחקור גם את יוצר
היצירה. הזמנה לסור לחקירה
ביום 26
ינואר 2004 בשעה 9:08 בבוקר, כשלושה חודשים לאחר פרסום התמונה של השפם המקוצץ של
יו"ר ההסתדרות, התקשרה שוטרת בשם גלית אל הטלפון הנייד שלי. גלית הזדהתה
כשוטרת ממשטרת תל אביב העובדת במחלקת חקירות. גלית השאירה שני טלפונים וביקשה
שאתקשר דחוף. בהמשך
היום, לאחר שבדקתי את ההודעות בתיבה הקולית שלי, התקשרתי לגלית. גלית ענתה
וביקשה שאגיע לחקירה בתחנת המשטרה מרחב ירקון שברחוב הרכבת 14 בתל אביב. הזימון
הטלפוני היה ליום ראשון, 8 פברואר 2004 לשעה 10:00 בבוקר. ניסיתי
להסביר לגלית שאני תושב עכו וזה די רחוק לי תל אביב. שאלתי האם יש אפשרות להיחקר
בתחנת עכו. הסברתי לגלית שאין לי כסף להגיע לתל אביב וזה יקר לי מדיי. גלית פסקה
שאי אפשר. ככל הנראה, התיק היה חשוב מדיי בשביל מרחב ירקון והוא לא מוכן להעביר
אותו ליחידות אחרות. תיקים כאלו הם תיקי חקירה בעלי פוטנציאל תקשורתי ויחידה
חוקרת רוצה לזכות בתהילה ולא לשתף מטות משטרה אחרים בקרדיט של חקירתו של העבריין
הראשי בתיק. אמרתי
לגלית שאני לא אגיע. גלית השיבה לי שתשלח מכתב ובו "הזמנה לסור
לחקירה". ביום 28
ינואר 2004, כך על פי חותמת הדואר, נשלח מכתב רשמי ממרחק ירקון ובו הזמנה לסור
לחקירה. יומיים אחר כך נחת המכתב אצלי בתיבת הדואר. המכתב לא נשלח כמכתב רשום. ביום
החקירה, 10 פברואר 2004, לא הגעתי לחקירה. "הזמנה לסור לחקירה" אינה
מחייבת אדם, מכיוון שלא מדובר בצו בית משפט. אפשר להתעלם מהזמנות לחקירה, בדיוק
כמו שניתן להתעלם מהזמנות לחתונה. מדובר בהזמנה בלבד. כבר באותו
היום התקשרו לברר מדוע לא הגעתי לחקירה שנקבע באופן חד צדדי. לא עניתי. שישאירו
הודעה. ביום 12
פברואר 2004 בשעה 9:15 התקשרה השוטרת גלית שוב לטלפון הנייד שלי. עניתי. גלית
הזמינה אותי שוב לחקירה ליום ראשון הקרוב, 15 פברואר 2004 לשעה 10:00. ניסיתי
להסביר לגלית שאין לי כסף כדי לנסוע באוטובוס או ברכבת כדי להגיע לתל אביב, אך
גלית עמדה על שלה. בהמשך היתה
שיחה קשה. טענתי כנגד גלית שהם שם במשטרה סתם מתנכלים לי ושיעזבו אותי במנוחה.
אני לא עבריין והם בכוח מנסים להפוך אותי לכזה. גלית
הסבירה שאם לא אגיע, המשטרה תוציא צו מעצר כנגדי. השבתי לגלית שכדאי באמת שהם
יוציאו צו כזה, ושיסבירו לשופט במה מדובר בלי לשקר ולבלף את השופט, כדי שאחר כך
נתחשבן ביחד בבית משפט על הנזק שאולי נגרם. חיפושים משטרתיים בשכונה
כבר ביום
חמישי, 18 מרץ 2004 החלה המשטרה בחיפושים נרחבים אחריי. בשעה 16:00 ניסה שוטר
מתחנת עכו לפרוץ את דלת הבית. לאחר כרבע שעה של ניסיונות כושלים לפתוח את הדלת
בבעיטות, צרחות ועצבים, הוא עזב את פתח הבית. באותו היום
בשעה 18:30 הגיעה לפתח הבית שוטרת. השוטרת דפקה בדלת וכשלא קיבלה כל תשובה, החלה
במסע של תחקור דיירי הבניין. הדיירים המפוחדים, רובם יוצאי חבר העמים שרגילים
בחיפושי משטרה וקג"ב בבתי יהודים, לא סיפרו דבר. ביום שני,
22 מרץ 2004 בשעה 15:00 הגיע שוב שוטר לביתי וניסה שוב לפרוץ את הדלת. משלא
הצליח, החל להטריד את מנוחת השכנים וניסה לברר היכן אני נמצא ומדוע אני לא נמצא
בביתי בשעת אחר הצהריים. ביום
רביעי, 24 מרץ 2004 בשעה 15:00 התקשרה שוטרת שהציגה את עצמה כשוטרת ממשטרת בת
ים. במשטרת בת ים נמצא מפלג עבירות מחשב. השוטרת לא הציגה עצמה כשוטרת מן המפלג.
השוטרת החביבה ביקשה לברר עם מי היא מדברת בטלפון הנייד שהתקשרה אליו. אמרתי לה
שהיא מדברת עם "שמעון". היא ניתקה. כנראה חיפשה מישהו אחר. ביום שישי,
26 מרץ 2004 בשעה 15:00 שוב דפקו שוטרים על דלת הבית בחוזקה. אילו החלו להתפרע
בחדר המדרגות ולהקים רעש והמולה. השוטרים ניסו לפרוץ את הדלת בבעיטות ובמשיכת
הידית. הם לא הצליחו. ככל הנראה לא היה צו מתאים ברשותם המאפשר להם לפרוץ את דלת
הבית. הללו לא הצליחו ועזבו את פתח הבית לאחר כרבע שעה לאחר שלא קיבלו תשובות
כלשהן מהשכנים הנבוכים. כשעה לאחר
מכן, בשעה 16:00 של יום שישי, הם חזרו ודפקו בעוצמה בדלת הבית. ניכר בהם כי
תסכול רב של אי מעצרו של "עבריין מוכר" הצטבר בהם, וככל הנראה חטפו
צעקות ויבבות מהקצין הממונה עליהם על אי ביצוע העבודה. השוטרים
שהגיעו עד כה בשעות הצהריים הנוחות להם, החליטו לשנות את שעת ההגעה. ככל הנראה
השתכנעו שבשעות הצהרים אינני נמצא בביתי והם סתם מוציאים תסכולים על עצמים
מזוהים בחדר המדרגות השומם. בינתיים הוחלט על ידי לתעד גם את מספר הניידת שהגיעו
עימה בנוסף לתאריכים. אמצעים שהשתיקה יפה להם הותקנו על מנת לתעד את הגעתם
הממונעת של השוטרים לפתח הבית. ביום שני,
29 מרץ 2004 בשעה 5:30 לפנות בוקר הגיעו שני שוטרים בריונים וחמושים לביתי. הם
הגיעו בניידת משטרה שמספרה 707. הם החלו לדפוק בחוזקה על הדלת, להקים המולה בחדר
המדרגות. אחד מהם, התלהב ייתר על המידה וצעק כי הוא יפרוץ את הדלת וכדאי לי
לפתוח. אף לא ציוץ
אחד נשמע מדירתי. שקט סרר בדירה, וכל השכנים הישנים שהתעוררו למשמע הצעקות
המשטרתיות בחדר המדרגות, המתינו לפריצה הגדולה של משטרת עכו לדירתו של החשוד. לאחר רבע
שעה, נבוכים עם זנב בין הרגליים, הם פנו משם וחזרו לניידת המאובקת שלהם. השוטר
הצעקן שאיים לפרוץ את הדלת "החליט" לא לפרוץ את דירתו של החשוד, למרות
הבטחתו המפורשת לעשות זאת קבל עם ושכונה. איומים על בני משפחה
תסכולם של
שוטרי עכו על אי מעצרו של החשוד הדנידיני, גרמה להם להתחיל לאיים על בני משפחתי.
באותו
היום, 29 מרץ 2004, בשעה 15:00, הם התקשרו לבית הוריי. שוטרת דרשה לדעת היכן אני
נמצא. אבי שענה לטלפון, הסביר לשוטרת שאין לו מושג ואני לא גר עימם בדירה.
השוטרת החוצפנית איימה על אבא שלי כי תבוא ותעצור אותו. אבי, איש ידידותי
לסביבה, שאיומים מילוליים הם הדבר האחרון שצריך לומר לו, החל נרגש ונרעש.
"האם את מאיימת עליי?", שאל את השוטרת. השוטרת ניתקה. מאוחר יותר
התקשר אבי לטלפון הנייד שלי וסיפר לי את הסיפור. הסברתי לו את משמעות החוק
ואמרתי לו שהוא לא חייב לקחת בשמי שום דבר מהם ואין להם זכות להיכנס לדירתו ללא
צו מתאים מבית המשפט. הם, שוטרי עכו, יכולים ללכת לעזאזל ולחפש את עצמם בעיר
העתיקה של העיר. המוח הגבשושי שלהם ושיטת החשיבה המשטרתית שלהם משתלבים יפה עם
חומותיה של העיר העתיקה. שילכו לאכול בקלאווה או חומוס ויירגעו. ביום שישי,
2 אפריל 2004 בשעה 12:00 התקשר שוטר לבית הוריי. הלה ביקש אותי לשיחה. אחותי
שענתה לטלפון הסבירה לו שאינני גר בדירה וכי אני גר ברחוב האורן 15 בעכו. שוד משטרתי והתנכלות לרכוש ביום
שלישי, 13 אפריל 2004 בשעה 9:00 בבוקר הגיעו עם ניידת משטרה מספר 570 שני
שוטרים. הם הגיעו לפתח הבית והחלו נוקשים בדלת בחוזקה. לאחר שנוכחו לדעת כי אין
מענה, הם דפקו בדלתה של השכנה ליד. זו פתחה והם החלו מתחקרים אותה בנוקשות. משלא
קיבלו מידע כלשהו ממנה (אין ביני לבין השכנה כל קשר חברי), הם החלו לנסות ולפרק
את הדלת. אחד השוטרים החל בפירוק העינית שמותקנת על דלת הבית. לאחר שהצליח
להבריג החוצה את העינית ולהפילה לרצפה, הוא הרים אותם ושלשל אותה לכיסו. את ידית
הדלת שוב ניסו לפרק, אך לא הצליחו. לאחר כ 10 דקות של עבודת שוד קלה, הם ירדו
לניידת שחנתה בחוץ כאשר ברשותם שלל השווה כ 20 ש"ח. לי זה כבר
נמאס. דלת הדירה בה אני גר כבר הפכה לזונה שכל שוטר כחול בא ודופק אותה, והשכונה
שהיתה שלווה, הפכה בבת אחת ליעד משטרתי אליו מגיעים שוטרים צעקנים ולא מנומסים
שהופכים את כל דיירי הבניין לבני ערובה של הבכי והנהי של תסכול מצטבר. בשעות הערב
ניסחתי הודעה קצרה ובה אני מספר מי גנב את עינית ההצצה מהדלת. וכך כתבתי: "את
העין של הדלת גנב שוטר ממשטרת ישראל ביום שלישי, 13 אפריל 2004 בשעה 9:00 בבוקר,
ללא כל בושה. השוטר הגנב הגיע עם ניידת משטרה מספר 570." ניסחתי
מכתב נוסף ובו כתבתי את הדברים הבאים: "שוטר
יקר, במקום
להתנהג כמו שמוק ישראלי מצוי, ובכל פעם להפריע למנוחת השכנים תוך הקמת רעש,
צעקות, דפיקות, פריקת תיסכולים, יללות, דחיפות, התעמרויות ושאר העבירות על החוק
שלימדו אותך בתחנת המשטרה המקומית, אנא שלח את בקשתך ואת שאר רצונותיך החקירתיים
בכתב, בדואר רשום עם אישור מסירה, אל הכתובת הבאה של בעל הדירה: משה
הלוי ת"ד
5052 עכו
24406 אם
בתי משפט של מדינת ישראל עושים את זה בהצלחה, גם אתה יכול לעשות את זה, במקום
להתנהג כמו בריון במקום ציבורי שגרים בו אזרחים שלווים. תודה
וסליחה. דיירי
רחוב האורן 15, עכו העתק:
המחלקה לחקירה שוטרים (מח"ש)." את המכתבים
הדפסתי על נייר מדבקה ותליתי על דלת הבית בצורה שלא ניתן להוריד את ההודעה בגלל
הדבק החזק. כל השכנים ראו את הפתק וצחקו. מזה מספר שבועות שהם סובלים מרעשם של
נציגי הרשות החוקרת בלי שתגובתו של הדייר השקט בבניין תינתן, וכעת הם מבינים במה
המדובר. ביום
למחרת, יום שני 14 אפריל 2004 בשעה 19:00 הגיעו שלושה שוטרים עם ניידת שמספרה
707. שניים מהם עלו לדירה. הם ראו את הפתק על דלת הבית ועמדו נדהמים. אחד מהם
ניסה להוריד את הפתק. הוא לא הצליח. חברו ביקש ממנו לעזוב את זה. אחד השוטרים
ירד לניידת המשטרה על מנת לברר מה עושים במצב עניינים שכזה. השוטר שהתקשה לקרוא,
המתין עוד מספר שניות כדי להבין ולהפנים את מה שקרא על דלת הבית. לאחר בירור
במכשיר הקשר בניידת שבחניית הבית, צפצף הנהג והפעיל את הסירנה לרגע על מנת לקרוא
לשוטר למטה. בהלה רגעית שררה בניידת שבה היו שני השוטרים. השוטר שעדיין עמד וקרא
את הכתוב, שמע את הסירנה הרגעית והבין כי קוראים לו למטה. הוא עזב את פתח הבית,
נכנס לניידת ושלושת השוטרים נמלטו בבהלה מהמקום. מרדף ברחובות העיר
ביום רביעי
21 אפריל 2004 בשעה 4:40 לפנות בוקר הגיעה שוב המשטרה לביתי עם ניידת שמספרה
707. שוב החלו נקישות רמות על דלת הבית. צעקות בחדר המדרגות החלו להישמע ונראה
כי מישהו בחדר המדרגות עצבני מאוד. הפתק שכתבתי עדיין היה מודבק על הדלת ודי
הרגיז את השוטר הלחוץ שבחוץ. לאחר כרבע
שעה של דפיקות עצבניות, עזבו השוטרים את המקום לא לפני שבעטו בחוזקה על דלת החתולים
המותקנת למטה. בעבר גידלתי שני חתולים, ודלת החתולים שימשה לכניסה ויציאה חופשית
של החתול. לאחר שהפסקתי לגדל חתול בשל המצב הכלכלי הקשה, מיסמרתי את פתח היציאה
ושום חתול לא בא ויצא ממנו עוד. שוטר עצבני
אחד בעט מספר פעמים ופרץ את דלת החתולים. הוא השאיר את הפתח הקטן פתוח, שבור, עם
מסילה עליונה שבורה. לי זה כבר
נמאס. מבחינתי הגיעו מים עד נפש. החלטתי שלא לשתוק עוד. המתח הנפשי היה גבוה
ואני החלטתי לעשות הליכה מהירה ולפרוק מתח נפשי בהליכה ספורטיבית ברחובות העיר.
לבשתי אימונית ונעלי ספורט. הצטיידתי בטלפון הנייד שלי ובמפתחות הבית בלבד. ירדתי
לרחוב והלכתי לכיוון מטה המשטרה בעיר. בדרך
חייגתי לתחנת המשטרה בעכו וביקשתי לדבר עם מישהו מוסמך בנושא הביקור המשטרתי
האלים שהיה לפני דקות בביתי. לטלפון ענה
שוטר בשם מורן. הוא שאל היכן אני נמצא וכי הם צריכים אותי. גערתי בו ואמרתי לו
שהם מתנהגים כמו בריונים. טענתי בפניו שהם מפרים שלווה של שכונה שלמה במשך חודש
ימים בלי למצמץ. הסברתי לשוטר שאין להם מה לחפש אותי בבית כי אני לא שם אלא
מסתובב ברחובות העיר. מורן הכיר את שמי וגער בי על הפתק ששמתי על הדלת בבית. ככל
הנראה היה אחד המבקרים האלימים בשכונה שבה אני גר. בינתיים
בקשר, הורה שוטר אחר לשוטרי התחנה הממונעים לסרוק את רחובות העיר עכו עם הניידות
ולחפש אותי בכל מחיר. לאחר מספר
דקות, ברחוב הרצוג בעכו, ליד המתנ"ס העירוני, עצרה לידי בחקירת בלמים ניידת
משטרה. שוטר צעיר יצא ממנה ושאל מייד לשמי. "סמי בן טובים", השבתי לו
ללא היסוס. הוא שאל למעשיי ואני הסברתי לו שיצאתי להליכה ספורטיבית. הוא ראה
שאכן אני לבוש בצורה ספורטיבית ופנה בחזרה לניידת ואז קפץ השוטר הנהג. השוטר הנהג
נראה וותיק יותר. הוא הסתכל עליי וצעק: "אתה משה. אני יודע שאתה משה. מכיר
אותך". הוא לקח מידי את הטלפון הנייד והחל לחפש האם שמי צרוב על המסך. משלא
מצא את שמי על מסך המכשיר (על המכשיר צרובה לי בקטן הסיסמה "כל המשטרה על
הזין שלי"), הוא ביקש ממני תעודה מזהה. הסברתי שאין לי כי אני כרגע עושה
ספורט. הוא ביקש ממני להיכנס לניידת. נכנסתי. לשוטר שעצר אותי קראו ברוש. בדיוק ממול
הגיע ניידת אחרת מספר 707, זאת שחיפשה אותי לא מזמן. שמח וטוב לב סיפר השוטר
ברוש לחבריו כי משה הלוי נמצא אצלו בניידת ושכולם יפגשו בתחנה (לי היה הרושם שזה
לצורך הרמת כוסית). בקשר הוא הודיע לכולם שהחשוד נמצא בידיו. לאחר שתי
דקות הגענו לתחנת המשטרה בעכו. חקירת משטרה
בתחנה קיבל
את פניי השוטר עימו שוחחתי בטלפון. השוטר מורן, רזה וכחוש יחסית לעמיתיו
השמנמנים בתחנה, החליט ללמד אותי לקח. עוד לפני החקירה הוא כבל אותי בידיי
(מקדימה) וברגליי. הוא ערך חיפוש על גופי. היה בטוח שימצא כלי זין כלשהו, אבל את
הכלי הוא לא מצא. הזין נשאר לבדו. השוטר מורן ביקש להאשים אותי בעבירה כלשהי. השוטר מורן
שמע את סיפורו של השוטר ברוש על "ההתחזות" שלי ברחוב כששאלו לשמי,
והחליט להאשים אותי ב"הכשלת שוטר במילוי תפקידו". הוא, השוטר מורן,
יראה לי מי הוא ומה כוחו. איך חשוד חוצפן כמוני מעיז לשים הודעות חצופות על דלת
הבית הפרטי שלי ולזלזל בשוטריה המסורים של תחנת עכו. השוטר מורן
החל למלא טופס חקירה. הוא הקריא לי את זכויותיי וקבע כי אני נחקר באזהרה וזכותי
לשתוק. הוא ביקש ממני לחתום. סירבתי. בינתיים
בדק השוטר ברוש במסוף וראה כי אני אכן דרוש לחקירה על ידי מרחב ירקון וכי על פי
המחשב, אני נחשב כעריק מצה"ל. הוא חזר לחדר החקירות שבו ישבו השוטר מורן
ואני, והחל לשנן את החומר ששלח לו מרחב ירקון. מכיוון שאני נחשב לעריק והמשטרה
חייבת להעביר אותי לשלטונות המשטרה הצבאית, הם קיבלו אישור לחקור אותי מיידית
בתחנת המשטרה בעכו ולהעביר את חומר החקירה לתחנת ירקון. השוטר מורן
הקשוח שאל שאלות ואני, בנונשלנטיות השבתי למקצת השאלות ולחלקן לא. לאחר סיום
החקירה, ביקש השוטר מורן שאחתום לו על טופס החקירה. סירבתי. השוטר מורן
החל למלא כתב ערובה ושוב ביקש שאחתום. סירבתי. הייתי רע. נחקר ממש רע. לאחר
החקירה של מורן, ביקש השוטר ברוש שעצר אותי לערוך את החקירה בעניין "ההסתה
והאיומים על חייו של עמיר פרץ", זאת על פי חומר החקירה הממוחשב שקיבל ממרחב
ירקון דרך רשת התקשורת המשטרתית. החלטתי
לשתף פעולה באופן מלא עם השוטר ברוש. חתמתי על האזהרה. השבתי לכל שאלותיו בנושא.
נתתי מידע על השתלשלות העניינים. הסברתי היכן פורסמה התמונה לראשונה, מדוע
פורסמה, מה מעשיי חוץ מהציור עצמו ואיך כל זה התגלגל לחקירת משטרה. על פי
שאלותיו של השוטר ברוש, הבנתי שלפניי נחקר בתל אביב אדם נוסף. ככל הנראה מדובר
במישהו מרשימת הדיוור "דואר זבל" של גדי שמשון שבה פורסמה היצירה
"המאיימת" לראשונה, או שמדובר באדם שניסה להפליל אותי על ידי העברת
המכתב עם היצירה שלי לידי ההסתדרות עם כיתוב מאיים כאילו בשמי. ככל הנראה, הטמבל
לא ידע שאנשים שמאיימים באימייל על אחרים, עושים זאת מכתובת IP שניתן להגיע אליה
בקלות לשולח המכתב האמיתי. לטענת
הנחקר הראשון, אני אדם שמחולל מהומות באינטרנט בכוונה תחילה. השבתי שאין זה כך
וכי אני מחזיק אתר אינטרנט וכותב מאמרי ביקורת בנושאים שונים ובהם גם סאטירה פוליטית. על כל
הטפסים חתמתי. השוטר ברוש, שמח וטוב לב, יצא גדול מכל הסיפור. הוא איתר אותי,
הוא לא אכל את השם הבדוי שלי "סמי בן טובים", ולמרות שלא הצליח לקרוא
מה כתוב על צג מכשיר הטלפון הסלולארי, הוא לקח הימור וקבע באמצע הרחוב שאני הוא
משה הלוי בלי שאפילו תהיה תעודת זהות עליי, הוא דיווח בקשר לכולם על המעצר שלי
בשידור חי לשאר עמיתיו בתחנה והוא הצליח "לשבור" אותי בחקירה
"מאומצת" כשאני שופך את הלב ואף חותם על הדברים בכתב ידי. כל זה בתיק
חקירה בעל אפיל תקשורתי ארצי שהגיע מתל אביב הגדולה בו המתלונן הוא דוברו של האיש
ששולט במשק ובעובדים. גם את צל"ש הרמטכ"ל הוא אולי יקבל לאחר שהוא דאג
להחזיר אותי לצה"ל במסירה אישית לשוטרים הצבאיים הצעירים. השוטר ברוש
מיהר לתייק ולפקסס את החומר מיידית למרחב ירקון. הוא חזר עם כתב ערובה על מנת
שאחתום, אך לזאת כבר סירבתי. מאז המיתון העמוק במשק, אני לא חותם בשביל אף אחד.
בטח שלא לשוטר. בינתיים,
ישב בחדר השוטר מורן שלא זכה ממני לשיתוף פעולה כזה. זה כנראה נורא הרגיז אותו
שאני החשוד שיחקתי לו את "הנחקר הרע" שלא חותם על כלום ודי מזלזל
בחוקר, ואילו לשוטר ברוש שיחקתי את "הנחקר הטוב", זה שמשתף פעולה,
עונה לכל שאלה וחותם על הטפסים. מורן, שוטר
חמוץ ודברן, החליט שהוא עוצר אותי ל 24 שעות וכי הוא מתכוון עוד מעט לקחת ממני
טביעות אצבעות. הסברתי למורן שאין לו סמכות לעשות את זה, ואם הוא רוצה לקחת ממני
טביעות אצבעות, שיבקש רשות משופט תורן. מורן קלט באיחור כי המשטרה הצבאית כבר
מחכה לי בחוץ להעברתי אליה. מורן ביקש
מכולם להמתין כדי ללכת ולבקש מהקצין התורן לקחת ממני טביעת אצבע. הוא רוצה לסחוט
ממני עוד קצת השפלה. התברר לו כי האזיקים ששם עליי לא שוברים אותי ואני די נהנה
לשחק ולקשקש בהם. זאת תהיה הנקמה הקטנה שלו. הוא עלה לקומה השניה כדי לקבל
אישור. בינתיים, קצין משטרה אחר שהיה במקום (כנראה הגיע להרמת כוסית) קבע שאין
צורך לקחת ממני טביעת אצבעות, כי אינני נעצר על ידי משטרת ישראל, אלא אני מועבר
מיידית לשלטונות הצבא. נמסרתי
לידי ארבעה שוטרים צבאיים חסונים וצעירים. אזיקים משטרתיים שהיו עליי הוחלפו
באזיקים צבאיים. השוטרים הצבאיים ואני התחלנו ללכת לכיוון פתח היציאה מתחנת עכו
כשלפתע הופיע השוטר מורן וביקש לעכב את השחרור כדי להספיק ולקחת ממני טביעת
אצבע. "אין
בשבילך טביעות אצבעות", אמרתי לשוטר מורן. "יאללה, סע הביתה",
המשכתי לקנטר. השוטר מורן קיבל אישור לבשורות הקשות שלי מהשוטרים האחרים במקום,
והוא ברגע של חולשה אישית צעק לעברי "יא בייגל שוחט אחד". ככל הנראה
ביקש לבזות אותי לפני כולם על עודף המשקל שלי יחסית לדחליליותו ורזונו המהמם
וזאת הקללה הכי קשה שהוא יכול היה לזרוק לחשוד כמוני ליד כולם. אינני יודע
האם מישהו מהשוטרים במקום זכר מי היה בכלל בייגל שוחט, כי לא נשמע שום צחקוק
במסדרון (אברהם בייגה שוחט היה שר האוצר השמן בממשלות רבין וברק שאכל הרבה קש
מיו"ר ההסתדרות עמיר פרץ). אולי זה בגלל שרובם של השוטרים בתחנה היו שמנים
לעייפה בעצמם. מורן הרזה המשיך לנטור לי עד פתח היציאה על ששיחקתי לו את
ה"נחקר הרע" בעוד שלעמיתו השמנמן והחביב השוטר ברוש, שיחקתי את
ה"נחקר הטוב". סוף דבר
משם, מתחנת
המשטרה בעכו, דחוסים בתוך רכב מיצובישי אזרחי קטן, עשתה מכונית המשטרה הצבאית על
ארבעת חייליה ואני, כבול בידיי וברגליי, את דרכה לבסיס המשטרה הצבאית בג'למה.
ג'למה שוכנת על כביש חיפה יקנעם. שם, בבסיס המשטרה הצבאית בג'למה תמתין לי בהמשך
פארסה נוספת. הפעם עם צבא הגנה לישראל. יומיים
לאחר המעצר והעברתי למשטרה הצבאית ומשם לכלא שש, אני יושב בביתי שבעכו, רגל על
רגל, לוגם כוסית מים ואוכל חתיכת מצה מרוחה בשוקולד. שוחררתי ממעצר שווא בכלא שש
על עריקות. זאת לא לפני שצבא הגנה לישראל על מערכותיו השונות דאג לכסות את ישבנו
הקר והמנוכר ולמצוא אותי אשם בהיעדרות מהצבא למשך כ 500 יום. על כך קיבלתי עונש
של יומיים שאותם כבר ריציתי ללא כל הצדקה. את הסיפור
המלא על עריקות, מילואים וצבא עלוב, עירום ומתגונן, תוכלו לקרוא כאן http://halemo.net/info/miluim/0003.html בינתיים,
אצלי בבית, כבר התנחלה לה חתולת רחוב שמצאה את פתח החתולים פרוץ לאחר הביקור
המשטרתי האלים האחרון שנגמר בבעיטה קטלנית לדלת. במשך יומיים שלא הייתי בבית,
היא נכנסה לדירה, קרעה את שקית הזבל, הוציאה ממנה שאריות מזון שמצאה וחשבה שהיא
חיה כמו מלכה. נאלצתי
לסלק אותה. אין לי יכולת כלכלית לגדל חתולה. היא התפרצה לדלת פתוחה. אולי, אם הייתי מחליט להחזיק אותה, אולי
הייתי קורא לה מורן. גם היא היתה רזה וכחושה, וגם היא חשבה שיצא לה משהו אם
תתעסק בשאריות הזבל של הלמו. |
|
|
תגובות הקוראים |
|
|
|
|
