הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן

פרוטוקול מס' ‎236

סדר היום: התייעצות בעניין אופן טיפול הוועדה בנושא הצנזורה.

נכחו:     

חברי הוועדה: מיכאל איתן - היו"ר

זהבה גלאון

רשף חן

אופיר פינס-פז

אליעזר כהן

יועצת משפטית:         עו"ד סיגל קוגוט

עוזרת ליועצת המשפטית:     עו"ד תמי סלע

מזכירת הוועדה:         תמי ברנע

קצרנית:         אסתר מימון

אני מבקש לפתוח את ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט. אני רוצה במשפט אחד לתמצת את הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. באתר בית-המשפט העליון כתוב שספר מסוים של מייק אלדר, אסור להגיד שיש בו שינויים. עשו בו שינויים לעומת גרסה קודמת. אומרת לי היועצת המשפטית של ועדת החוקה, חוק ומשפט, שאסור לי בישיבה פומבית להגיד מה שכתוב שם באינטרנט, כי חל, על העובדה שחל שינוי צו, איסור פרסום, והיא אומרת, שגם אם אני אגיד את זה, היא, בכוח היותה יועצת משפטית בכנסת, תמלא את חובתה לחוק, לצדק ולמשפט, ותאסור על הפרסומים של האמירה הזאת בכל כלי הדיווח של הכנסת.

הוספתי ואמרתי, שלא בכל סיטואציה גם תחול החסינות העניינית.

זה מתייחס לישיבה של אתמול?

אופיר פינס, אתמול היתה כאן ישיבה, ומסתבר שבמסגרת המאבק שלו בכל הסוגיה של צו איסור פרסום- - -

המאבק הוא לא שלי. זהבה גלאון הגישה הצעת חוק בעניין הזה, וגם אתה אמרת שאתה מזדהה עם הדברים.

אני עוד לא מזדהה עם שום דבר.

מה שקרה, שבישיבה אתמול, לכאורה במסגרת המאבק שלנו להיאבק בסוגיה של צווי איסור פרסום, הדברים שהצנזורה נותנת להם אפשרות פרסום, אולי הפרנו את צו איסור הפרסום. לכן עכשיו התכנסנו, ואנחנו צריכים להחליט איך אנחנו ממשיכים להיאבק בסוגיה העקרונית בלי להפר איסור של בית-המשפט.

אין לסיגל קוגוט בעיה עם זה.

נכון, אין שום בעיה.

יש בעיה.

תלוי איזו שיטת מאבק הוא רוצה לנקוט.

היא אומרת לי שאני, כשאני רוצה להסביר, אני לא יכול להגיד אותו דבר שנאמר באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון. היא אומרת לי לא להגיד את המשפט הזה, כי יש עליו צו איסור פרסום. אני אומר לה, שלא מקובל עלי שאני לא אוכל להגיד את זה כאן בכנסת. נוצר מצב, שעל-ידי צו איסור פרסום בית-המשפט לכאורה יכול לבטל לי בכלל את רשות הדיבור.

אתה טוען לחסינות מהותית?

עזוב את עניין החסינות. סיגל קוגוט מרחיקה ואומרת לי שגם אין לי חסינות מהותית.

אל תגיד את זה. אמרתי, שלא בכל הסיטואציות תהיה לך חסינות מהותית. אין ספק שדיבור, במיוחד בין כותלי הבית, זה דבר הכי מוגן. ואולם, בית-משפט כבר פסק, שאם יש מטרה מכוונת של הפרת ביטחון המדינה, לא תמיד, לפעמים עדיין תהיה חסינות מהותית, תלוי בסיטואציה. במקרה של מסמך שטאובר, בית-המשפט הכיר בזה שחלה החסינות המהותית מן הטעם שהקראת המסמך, לשיטתו של בית-המשפט, לא תוכננה מראש, והיתה בגלל פרובוקציה שהיתה במליאה, שגרמה לרצון להקריא את המסמך. בית-המשפט אמר, שלו הוא היה משתכנע שחבר הכנסת בא מראש מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה והיה מביא כל מיני מסמכים סודיים שפוגעים בביטחון המדינה, וחושב שאם הוא יקריא אותם במליאה, בזה נגמר העניין, ותמיד תחול עליו החסינות המהותית, זה לא תמיד. זה תלוי בסיטואציה.

אם ואנונו היה חבר כנסת, והיה עומד במליאה ועושה את מה שהוא עשה, לא היתה לו חסינות.

לא בטוח שהיתה לו חסינות, גם אם זה דיבור.

לדעתי, אין הלכה כזאת. זה היה בפסק-דין מיערי.

לא בפסק-דין מיערי, זה היה בספק-דין רן כהן.

רן כהן הלך נגד שטאובר, והוא טעה לדעתי על עצם ההליכה לבג"ץ על זה.

שמגר וברק סברו בצורה אחת. השופט גולדברג, בדעת מיעוט, אכן אמר- - -

זה לא היה לגופו.

זה היה לגופו, זה בדיוק העניין. השופט גולדברג, בדעת מיעוט, הציג תזה, שלפיה אם יש רלוונטיות חזקה מאוד לתפקיד, הוא יקבל את החסינות המהותית. אין כאן הלכה עדיין. יש את שמגר וברק, שסבורים שאם היה משהו מכוון לפגוע, זה לא תמיד יחסה תחת החסינות המהותית, ויש השופט גולדברג, שבכל מקרה יבדוק את הזיקה לתפקיד.

יש עוד הבחנה - אם ואנונו היה בא והיה מגלה סודות, שגם אובייקטיבית פוגעים בביטחון המדינה, או רק הוכרזו כפוגעים בביטחון המדינה.

מה זה "אובייקטיבי"? אדון ואנונו חושב שחשיפת הסודות האלה עוזרים לביטחון המדינה.

נכון, זה בדיוק העניין של אובייקטיבי וסובייקטיבי. אני יכול להביא מצב הפוך. בית-המשפט היום סבור שהעובדה שאני מצטט את מה שכתוב באתר האינטרנט של בית-המשפט, בכך אני פוגע בביטחון המדינה.

זה אבסורד.

לכן, בשאלה האם יש כאן פגיעה בביטחון המדינה, אני יכול לקחת טווח זהירות, אבל כשאני רואה דבר שבעליל לא פוגע בביטחון המדינה, אלא משתמשים לרעה בביטוי "ביטחון המדינה" על מנת לסתום פיות, איך אני יכול להגיד שאני אקבל עלי את הדין?

כאשר הייתי יושב-ראש ועדת החוקה היתה לך הצעת חוק שקידמנו והעברנו אותה, ששינתה חלק מהעניין.

אפשר לעשות את זה. יש לך הכוחות להילחם בבעיה.

הפרק הזה מנוסח לא נכון. קודם כול, הוא מנוסח באופן דרקוני, צמצמנו קצת את הדרקוניות באמצעות הצעת החוק שלך, אבל לא גמרנו את העבודה. אמרנו שאנחנו מחכים, שאת היתר משרד המשפטים יעשה, כי זה עניין מקצועי.

אנחנו יכולים לטפל בזה.

לגופו של עניין. אתמול הזמנת אותנו לישיבת פרידה מרחל דולב וקבלת פנים למירי רגב.

היה עוד סעיף על סדר היום: איסור לדיון בסוגיית צווי איסור פרסום.

אני לא זוכר שזה היה כתוב על סדר-היום. פתאום ראיתי שמייק אלדר הוא ראש הישיבה.

הוא דיבר שתי דקות.

עזוב כמה הוא דיבר, הדיון בעניינו היה הדיון הראשי, במקום לדון על אופי פעילות הצנזורה.

זה לב העניין, כי הצנזור אישר את כל דבריו. הצנזור נתן לו לפרסם, והצנזור קבע שדבריו אינם סכנה לביטחון המדינה, ופתאום הוא מוצא את עצמו בתור מרגל.

אנחנו מכירים את הסיפור של מייק אלדר, הוא גם היה בוועדה בעניין הצעת החוק שלך.

הצנזורה יותר ליברלית מפרקליטות המדינה, כי בית-המשפט העליון במדינת ישראל קבע הלכה שעל-פיה, הצנזורה לא תוציא צווי צנזורה אלא אם יש קרוב לוודאות פגיעה בביטחון המדינה. נוצר מצב, שצנזור פועל לפי אמות מידה של מדינה דמוקרטית שקבע בית-המשפט העליון, אבל אחרי שהצנזור פועל על-פי הוראות בית-משפט, הולכת פרקליטות המדינה בלילה אל השופטים, מביאה אתה חוות-דעת של קצין ביטחון שדה, לא אומרת לשופט שהצנזור אישר את זה לפרסום, אומרת לשופט ההפך, שזה יעשה נזק אדיר לביטחון המדינה, ובית-המשפט מוציא צו איסור פרסום. חוזרים לצנזור ואומרים לו: אתה רואה, יש צו איסור פרסום של בית-משפט, עכשיו לא תפעיל את השיקול שהנחה אותך בית-המשפט העליון, עכשיו אתה כפוף למקום אחר לגמרי. מאחר שבית-משפט הטיל על זה צו איסור, אתה, אותה ידיעה שבסיבוב הראשון שחררת, עכשיו תאסור אותה לפרסום. הצנזור לבד אומר: מה אתם רוצים ממני? אם אני צנזור על-פי עקרונות בית-המשפט והביטחון, אני אוציא חוות-דעת. אם לא, תעזבו אותי מזה, תלכו למקומות אחרים, אל תערבו אותי בעניין הזה. לכן הייתי חייב להביא את הסיפור של מייק אלדר, כי אצלו כל הנפתולים האלה היו.

היושב-ראש לוקח את הסיפור של מייק אלדר על מנת לסבר את האוזן על כל המכלול, אבל הדבר הכי מדהים בסיפור של מייק אלדר, שמתראיין ראש ענף ביטחון שדה של חיל-הים, בן-דוד, ומספר את כל הסיפור, ומפר את אותו דבר שאסרו על מייק אלדר. הוא מספר על זה, זה מופיע בעיתון, על מייק אלדר אסרו לפרסם, אומרים עליו שהוא בוגד.

לי אסור להגיד, לך אסור להגיד, והוא מרואיין בעיתון הארץ. אופיר פינס, אתה, כחבר כנסת, אומרת היועצת המשפטית, שלא תגיד את זה.

אדוני היושב-ראש, אני שמח שמייק אלדר סיפק לך תחמושת לטיעונים שלך, ואין לי טענות נגד הטיעונים שלך, אבל דע לך שהוא לא כבשה צחורה. אני, עבדך, עשיתי מחקר על מבצעי חיל-האוויר במשך שמונה שנים, כתבתי ספר "השמים אינם הגבול". מה עשיתי? הלכתי לדוד עברי, ודוד עברי אמר לי כך וכך אני לא רוצה שתפרסם, וכך וכך כן תפרסם. הצנזור הלך עם זה. אמרתי למייק אלדר שילך למפקד חיל-הים, תעשה מה שאני עשיתי.

הוא הלך לצנזור, הצנזור אישר לו.

מפקד חיל-הים הוריד לו כמה סיפורים, הוא לא אהב את זה, והוא ניסה לעקוף את מפקד חיל-הים.

הוא נתן את הספרים שלו לצנזורה, הצנזורה אישרה. מפקד חיל-הים היה יכול להגיד לצנזור שלא יאשר את זה, הוא לא אמר לו.

הוא יכול להגיד, והצנזור לא חייב לקבל את הדברים.

נניח לרגע אחד, היום מגיע הצנזור והיה אומר שבמקרה של מייק אלדר הוא שגה, הוא טעה, שהוא אישר משהו שהוא לא היה צריך, הוא לא אומר לי את זה גם היום. לא רק שהם לא אומרים לי, הם אישרו היום, בספר שני, את כל האינפורמציה שהם פסלו בספר הראשון, והשאירו את האינפורמציה פסולה לגבי הראשון ולא בשני.

אי-אפשר לנהל את כל הדיון העקרוני בסוגיות שהעלית. רחל דולב אמרה לי בשיחה, שהיא מתקשה מאוד לתפקד, מכל מיני סיבות, בגלל זה גם באתי לדיון, אבל בסוף זה לא הסתייע. המקרה של מייק אלדר הוא חריג על-פי כל קנה מידה.

לא נכון. היו המקרים של טננבאום, אבנר כהן, יצחק יעקב.

תקרא את ההודעה של מועצת העיתונות.

לפי מיטב ידיעתי זה מקרה חריג.

תסלח לי, אתה טועה.

לא שאין צווי איסור פרסום, אלא המקרה המפותל שהיה לו.

ב-‎10 במרץ ‎2004, אני מצטט, "מועצת העיתונות שבה ומתריעה מפני שימוש הגובר בצווי איסור פרסום גורפים, הגורמים להסתרת מידע חיוני לדיון הציבורי". הם גם כותבים: "האיפול הגורף והמתמשך שהוטל על-ידי בית-המשפט על חקירת אלחנן טננבוים הוא דוגמא אופיינית לתופעה נרחבת. מערכות כלי התקשורת מוצפות" - מוצפות, הם אמרו שיש מאות צווים -"שמוציאים שופטים, האוסרים באופן גורף פרסום פרשות ופרטים, שלעתים קרובות אינם מסכנים באורח ממשי את ביטחון הציבור".

אני בטוח שהם צודקים בזה, בואו נטפל במאות.

יחיאל חורב, בתפקיד שלו, הוא ממונה על ענייני הביטחון במשרד הביטחון. דבר ראשון, אין שם מינוי ממשלה, בדקתי את זה. זה מינוי של שר הביטחון. דבר שני, אין הגבלת תפקיד ברמת הקדנציה, כמו שיש לראש השב"כ, ראש המוסד.

אין חוק.

יש בעיה שבידי אדם אחד יש כל כך הרבה כוח. נתקלתי בו לראשונה בעניין של "יצה". אני סבור שזה לא נכון שתפקיד כזה מאויש על-ידי אדם אחד כל כך הרבה שנים בלי שהחוק קובע איך ממנים, מתי מסתיימת הקדנציה, מה מגבלות התפקיד. זה ריכוז כוח שלא מתאים במדינה דמוקרטית, כפי שאני מבין מדינה דמוקרטית. הוא אומר מה מותר ומה אסור.

מה שאתה מעלה זו סוגיה נכונה, אבל זה לא חשוב במקרה הזה. חשבתי שצריך לעשות חוק מלמ"ב, כמו שיש חוק שב"כ. התייעצתי גם עם האגודה לזכויות אזרח. זו סוגיה חשובה, ולא קשורה לכאן.

בסוגיה הזאת יש עניין עקרוני. אופיר פינס, לא מדובר רק בפרשה של מייק אלדר, זה טטנבאום ויצה, ואבנר כהן, ויש ‎1,001 דוגמאות. יש כאן שימוש גורף בכך, שבאה הפרקליטות לבתי-המשפט, ובתי-המשפט מקבלים, כמעט כמו חותמת גומי, את הבקשה. כשאומרים להם "ביטחון המדינה", באופן אוטומטי הם מוציאים מאות צווי איסור פרסום. זה דבר לא מתקבל על הדעת.

אני רוצה לתקן אותך. זה לא רק ביטחון המדינה, זה גם משפטים פליליים.

זה כמעט תמיד במסגרת של משפטים פליליים. הכלי המוזר הוא תמיד בשימוש במסגרת של הליך משפטי בבית-המשפט. מה שקורה, שהם יוצרים תיק, מבקשים בקשה בבית-משפט, לעתים כל המטרה של הבקשה, שהיא תרכיב את צו איסור פרסום. זה יכול להיות מעצר, וזה כבר הגיע, אם אני מבין נכון, בקשה לצו איסור פרסום. אין חוץ מזה כלום. עוד אין כתב אישום ולא שום דבר, אלא רק בקשה לצו איסור פרסום. זה תמיד במסגרת שיפוט פלילי. לבית-המשפט יש סמכות להכריז על דלתיים סגורות, ויש לו סמכות להכריז על דלתיים סגורות מכל מיני סיבות, ביניהן ביטחון המדינה. יש לו עוד סמכויות, יש לו גם סמכויות לצווי איסור פרסום בגלל דברים אחרים, שהם באמת שייכים להליך המשפטי, זה בעיקר הגנה על החשוד או הגנה על הליך החקירה. נשים את זה בצד, כי זה לא נוגע לעניין הזה. אין לו סמכות לעשות צו איסור פרסום לצורך הגנה על ביטחון המדינה. הכנסת מעולם לא נתנה לו סמכות כזאת, היא נתנה לו סמכות להכריז על דלתיים סגורות. זה כלי שמלכתחילה הוא הגיוני לחלוטין למטרה שלשמה הוא נועד. יש מצב שמנהלים תיק, והתיק הזה עוסק בביטחון המדינה, למשל, פעולות של השב"כ, בא אדם מהשב"כ ומעיד, והוא מעיד על דברים שהפרסום שלהם עשוי להיות פגיעה בביטחון המדינה, אז בית-המשפט אומר שיש צו של דלתיים סגורות, כולם יוצאים החוצה, אף אחד לא שומע מה שהוא אומר, הכול חסוי: הפרוטוקול חסוי, התיק חסוי, אתה לא מדבר עליו.

יש הוראה שאומרת, שברגע שהוחלט על דלתיים סגורות, אסור לפרסם. לקחו את זה ויצרו מזה צו איסור פרסום. זאת אומרת, פתחתי תיק, מכריזים על דלתיים סגורות על כל התיק, ומרגע זה אסור לפרסם, לא מה קורה בתיק, אלא בכלל, שום דבר שקשור לעניין הזה: שיש תיק, שהיה אירוע, שהשב"כ עשה משהו. הדלתיים הסגורות הופך להיות צו איסור פרסום.

זה לא שהמחוקק הישראלי לא חשב על הטלת צווי איסור פרסום. הוא חשב על זה, והוא קבע מי הבן-אדם שרשאי לעשות את זה, קוראים לו "הצנזור", אלא שהצנזור הולך לפי הכללים שקבע בית-המשפט הגבוה לצדק, כללים מוצדקים לחלוטין, ולכן הוא פחות מוציא צווים.

נוסף לכך, נוצרה בעיה נוספת והיא, שנוצרו ההסכמות בין הצנזור ובין היועץ המשפטי לממשלה לבין ועדת העורכים לגבי הפעלת סנקציות. אתה מוציא צו צנזורה, אם אין לך סנקציה, כולם מצפצפים עליך. משום מה, אני לא מסוגל להבין למה, הגיעו להסכמה שמוותרים על השיניים האלה, ואז בא השב"כ, ובצורה הרבה יותר לגיטימית הוא אומר, שהוא ילך לצנזור, הוא יוציא צו איסור פרסום. העיתון יצפצף עליו, מה הוא עשה? הוא הולך לבית-המשפט, ושם יש לו שיניים. כל העסק זה סלט אחד גדול, שצריך לשים לו סוף.

לא צריך לבטל את הצנזורה במדינת ישראל, צריך צנזורה במדינת ישראל, אבל צריך להיות בורר שיש מסלול, שכאשר מדובר על ביטחון המדינה, הכתובת העיקרית והמרכזית היא הצנזור הצבאי הראשי. היקף שיקול הדעת שלו הוא כמו שקבע בית-המשפט העליון: ודאות קרובה. אם אין ודאות קרובה, הוא לא רשאי להטיל את הצו. הכלים שעומדים לרשותו חייבים להיות צווים וסנקציות, משום שאין טעם בצו בלי סנקציה. אני לא מבין את ההסכמה הזאת עם איגוד העורכים. צריך דבר נוסף, שאני לפחות לא מצאתי, וזה, מנגנון מסודר של ערעור. זאת אומרת, אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו, בין אם זה השב"כ ובין אם זה איגוד העורכים, לא מוצא חן בעיניו צו הצנזור, אז הוא ילך לבית-משפט. זה המסלול המתקבל על הדעת. אשר לבית-המשפט, בית-המשפט בלטיפונדיה הפרטית שלו, על התיק שהוא מנהל, רשאי להכריז על דלתיים סגורות. ואם הוא מכריז על דלתיים סגורות, אסור לפרסם מה שקורה שם. אבל איסור כללי על כל האירוע, שלא קשור בכלל לתיק המשפטי, זה לא.

ההצעה שלי, כמו שעשינו במתכונת של הדיון עכשיו, שנמשיך, בהשתתפות הפרקליטות, נזמין גם את נציגי מועצת העיתונות. ובמקביל, הייתי מציע שחברי הכנסת גלאון ורשף ינסו להכין הצעת חוק.

יש כבר הצעה שהכנתי.

אני מציע שתתאחדו, ונחתום על הצעת החוק, כל מי שרוצה מבין חברי הוועדה.

הצעת החוק שלי אומרת, שברגע שהצנזור אישר ידיעה לפרסום, לא ייתכן שבית-המשפט יעקוף אותו.

זה טלאי על טלאי.

היא לא מנסחת את ההצעה כמו שהיא אמרה, היא אומרת שקבע הצנזור הצבאי שאין סכנה לביטחון, על יסוד העילה הזאת בלבד, אי-אפשר יהיה להוציא צו, אלא אם מישהו אחר פסל את החלטת הצנזור.

אפשר רק לערער על החלטת הצנזור ברמה של עתירה לבית-משפט. אפשר לעתור על ההחלטה של הגורם המינהלי, אי-אפשר לעקוף אותו.

כל זמן שההחלטה שלו קיימת, אי-אפשר לעקוף אותו על-ידי הליכה בלילה לבית-משפט, ולא להגיד אפילו לשופט. רוצים לתקוף, תלכו לבג"ץ שיפסול את החלטת הצנזור.

אני אנסח הצעת חוק.

בישיבה שהם יבואו, נעשה במתכונת שעשינו עכשיו. הישיבה תהיה פתוחה, ואם היועצת המשפטית תגיד שזה דבר שהיא מבקשת להטיל עליו איפול, זה מה שנעשה.

אנחנו יכולים לעזוב את המקרה הקונקרטי.

אני לא יכול לעזוב את המקרה הקונקרטי, כי הם צריכים לתת תשובה על המקרה הזה, ואני מחויב אישית למלחמה של אזרח קטן שנלחם, אני לא רוצה להפקיר אותו.

אתה יכול לעשות ישיבת ביקורת על הרשות המבצעת, אבל הישיבה שאתה רוצה לשאול למה ועדת השרים אמרה כך ולמה אחר אמר כך, שלא הכול יהיה פתוח, ואז תוכל לשאול את כל השאלות.

אם הם לא ייתנו לי תשובה, מה אני אעשה? אם הם יגידו שהם לא רוצים לענות, גם את זה אסור יהיה לי לפרסם. הכוח שלנו זה לא אנחנו, הם מפחדים מהציבור. אם הם לא יחטפו על הראש, בפעם השנייה הם ימשיכו הלאה. והם צריכים לחטוף על הראש בפרשה הזאת.

תמיד הדיונים העקרוניים הם נורא חשובים. יש לזה הרבה יותר כוח כאשר בא יושב-ראש ועדה ואומר שיש דוגמה, גם על בוזגלו היו אומרים את זה. יש כאן דוגמה של מישהו, שהיה אלוף משנה בצבא, שבאו יום אחד ועשו ממנו עפר ואפר, ואין מי שייתן לו הגנה. בא אזרח, לצורך העניין הוא לא האזרח הקטן, ואומר שהוא מבקש סעד מהוועדה, וסביב העניין שלו עולים עוד עניינים עקרוניים. אם יש משהו שיכול לגעת במשהו, שיש עליו צו איסור, את תגידי ליושב-ראש שעל כך וכך יש איפול. נכון לעשות גם ברמה העקרונית, כי לרשות המחוקקת צריך להיות מנגנון ביקורת על התנהגות של גורמים ברשות המבצעת על רבדיה השונים.

אני אכין תזכיר חוק.

תכינו משהו משותף.

זהבה גלאון באה להתמודד עם המשך המנגנון הקיים, שבו בית-משפט מוציא צווי איסור פרסום. ואני אומר שבית-המשפט לא צריך להוציא צווי איסור פרסום, זה לא התפקיד שלהם, אין להם סמכות כזאת. לא צריך להשלים עם הסמכות הזאת ולא צריך לתת להם סמכות כזאת. צווי איסור פרסום הם מהצנזור.

צריך להסדיר את הדיונים בדלתיים סגורות.

זה כבר מוסדר, לא צריך לעשות כלום.

יש הסעיף של פרטי חקירה, והרבה פעמים החקירה היא ביטחונית.

"פרטי חקירה", זה הגנה על החשוד ועל החקירה, לא על ביטחון המדינה.

הרבה פעמים יש חפיפה. כאשר באו לצנזור עם מקרה ספציפי מטעמים של ביטחון המדינה והוא אמר אפשר, במקביל התחילה להתנהל חקירה, ועכשיו הם רוצים, לפי הסעיף שכן מאפשר, להוציא צו איסור פרסום, לבקש איסור פרסום על פרטי החקירה. זה חל על משהו שהצנזור אישר.

יש לבית-משפט סמכות מפורשת להגן על החקירה. זה לא קשור.

זה היה קיים גם אם היה מדובר במפעל לערדליים, בזה אנחנו לא נוגעים.

בדיוק. העובדה שהחקירה הזאת ביטחונית או לא ביטחונית, היא לא אמורה להיות רלוונטית לדיון בבית-משפט. בפועל זה לא עובד כך. בפועל, באים ואומרים שהחקירה ביטחונית, ראו סעיף ‎61, דלתיים סגורות, צו איסור פרסום. אף אחד לא שואל אם זה פוגע בחקירה או לא פוגע בחקירה. הם שואלים את עצמם אם זה ביטחון המדינה או לא ביטחון המדינה, וזה לא התפקיד שלהם, זה התפקיד של הצנזור. אם עושים חקירה שמתנהלת בשטחים, וחשוב לא לפגוע בחקירה, זה בית-משפט, זה לא הצנזור. יש כאן שאלות אחרות.

אני לא בטוחה שלא צריכה להיות לבית-משפט סמכות, במסגרת העילות של איסור פרסום, במקרים מסוימים, כשיש דיון שעולים בו דברים שיכולים לפגוע בביטחון המדינה, שתהיה לו גם עילה כזאת.

זה על הדיון.

היום הם באים בשלב שעוד אין דיון.

הם יוצרים בקשה לצו איסור פרסום. הם עושים דיון בדלתיים סגורות, שהוא בעצם בדלתיים פתוחות, שכל מטרתו זה איסור הפרסום.

נקיים כאן את הדיון בהצעת החוק. תודה רבה.