בתי המשפט

 

 

 

 

החלטה

 

1.      עתירה להכריז על המשיב, זאב רוזנשטיין, כבר-הסגרה בגין עבירות פליליות בהן הוא מואשם בארצות-הברית, על-פי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: החוק).

 

2.      המשיב מואשם בארצות-הברית בעבירות של קשירת קשר להפצת סם MDMA - עבירה לפי החוק הפדרלי בארה"ב – Title 21, United States Code, Section 846 841(a)(1) and 841(b)(1)(c), וכן בקשירת קשר ליבוא MDMA - עבירה לפי החוק הפדרלי בארה"ב - 21 U.S.C. Section 952(a), Section 963 and 960(b)(3).

 

3.      בין מדינת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית קיימת אמנה הקובעת הדדיות בהסגרת עבריינים בין שתי המדינות (כתבי אמנה 505, כרך 13, בעמוד 795 (להלן: האמנה)). על-פי האמור בסעיף 2(31) ובסעיף 2 סיפא לאמנה, עבירות על דיני הסמים המסוכנים, לרבות קשירת קשר לעבור אותן, הנן עבירות הסגרה.

 

4.      ביום 27.12.2004 הגישה ממשלת ארה"ב, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה להסגיר לידיה את המשיב, על-מנת להעמידו לדין בגין העבירות האמורות לעיל (להלן: בקשת ההסגרה). שרת המשפטים הורתה, מכוח סמכותה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, על הבאת המשיב בפני בית-משפט זה, כדי לקבוע האם המשיב בר-הסגרה לארה"ב.

 

5.      על-פי בקשת ההסגרה, היה המשיב חלק מרשת רבת משתתפים, אשר עסקה ביבוא של סם מסוכן מסוג MDMA, הידוע גם כ"אקסטזי" (להלן: הסם), לארה"ב ולהפצתו בה. החל בקיץ 1999 ועד לחודש נובמבר 2001, חברי הרשת, בכללם המשיב, שלחו לניו-יורק מספר משלוחים, בהם כמות כוללת של כמיליון ארבע מאות עשרים וחמישה אלף טבליות סם. לאחר הגעת הסם לניו-יורק, הפיצו אותו חברי הרשת בארה"ב. עד היום הורשעו בארה"ב ארבעה מחברי הרשת בגין חלקם בפרשה.

ביום 17.12.2004 הורה Grand Jury במחוז הדרומי של מדינת פלורידה על הגשת כתב אישום נגד המשיב. ביום 13.9.2004 הוציא שופט בית-משפט השלום בארה"ב צו מעצר נגד המשיב על בסיס תלונה שהוגשה נגדו. על יסוד כתב-האישום שהוגש כנגד המשיב, הוצא נגדו ביום 20.12.2004 גם צו למעצרו על-ידי כב' השופט בראון בבית-המשפט המחוזי באותו מחוז.

 

6.      המעשים המיוחסים למשיב מפורטים בתצהירו של התובע בבקשת ההסגרה, כדלקמן:

א.     בקיץ 1999 פנה צבי פוגל (להלן: פוגל) לברוך דדוש (להלן: ברוך) בהצעה לעסקת סמים בינו לבין ברוך והמשיב. פוגל מסר לברוך, כי הסם יוסתר בתוך מכונית שתשלח לארה"ב. ברוך, שהיה שותפו של המשיב, פנה אל המשיב ומסר לו את פרטי העסקה. המשיב וברוך מימנו רכישה והעברה של 32,500 מתוך סך של 135,000 טבליות סם שיובאו לארה"ב באותה עסקה. לאחר כחודשיים, מסר פוגל לברוך את רווחי העסקה, וברוך חלק את הכסף עם המשיב.

 

ב.      בסתיו 1999, שב ופנה פוגל לברוך בקשר ליבוא סמים לארה"ב, שיוחבאו בתוך פסולת נחושת וחלקי מחשבים. ברוך מסר את המידע למשיב, שנתן לו 50,000 דולר עבור חלקו במשלוח שהסתכם ב-50,000 טבליות סם. ברוך עצמו רכש אף הוא 50,000 טבליות, והמשלוח כולו, שיצא מגרמניה לארה"ב, הסתכם בכמות כוללת של 305,000 טבליות. הסם הופץ בארה"ב. פוגל מסר לברוך בישראל את החלק שלו ושל המשיב ברווחי העסקה, וברוך העביר למשיב את חלקו.

 

ג.       פוגל פנה לברוך פעם נוספת בקשר ליבוא של 250,000 טבליות סם לארה"ב, גם בפעם זו בפסולת נחושת ובחלקי מחשב. ברוך שוחח על העסקה עם המשיב, ושניהם הסכימו להשקיע בעסקה 125,000 דולר, כל אחד, לצורך רכישת רבע מיליון טבליות. מסיבות שונות, התעכבה העסקה, והמשיב ביקש מברוך לארגן פגישה עם פוגל, שכבר קיבל את כספם של השניים. בפגישה הפעיל המשיב לחץ ואיים על פוגל שישיב לו את כספו או שיעביר את כדורי הסם.

 

ד.      במקביל לעסקה עם פוגל, נערכה עסקה נוספת בין ברוך, המשיב ופיני בן-דוד (להלן: בן-דוד), במסגרתה רכשו המשיב וברוך, כל אחד, כרבע מיליון טבליות של הסם (סה"כ חצי מיליון טבליות).

ה.      באותה עת ערך ברוך סידורים ליציאתם של דוד רואש (להלן: רואש) וישראל אשכנזי (להלן: אשכנזי) מישראל לניו-יורק, כדי לשכור שם דירה לצורך אחסון הסם בה. כמו-כן, ערך ברוך סידורים להגעת הסם מהעסקאות עם פוגל ובן-דוד לדירה זו. עם הגעת הסם לארה"ב, נתקלו ברוך והמשיב בבעיות בהפצתו. באותה תקופה פגש שם-טוב מכתבי (להלן: מכתבי), שותפו של המשיב, שהורשע בארה"ב בגין חלקו בפרשה זו, את מרדכי כהן (להלן: כהן). מכתבי ביקש את עזרתו של כהן בהפצת הסם בארה"ב, וכהן איתר קונים ומסר את פרטיהם למשיב ישירות או באמצעות מכתבי. המשיב היה מוסר את המידע לברוך, שהיה דואג להעבירו לידיעתם של רואש ואשכנזי, אשר יצרו קשר עם הרוכשים הפוטנציאליים וביצעו את העסקאות.

 

ו.        באחת מהעסקאות מסר כהן למכתבי את שמו של חואן קרלוס (להלן: קרלוס), קונה פוטנציאלי לסם במיאמי. כהן לא ידע באותו זמן כי קרלוס שימש כמודיע משטרתי. מכתבי מסר את הפרטים למשיב, שהעבירם לברוך, וברוך יצר קשר עם רואש ואשכנזי ונתן להם את פרטיו של קרלוס. בהמשך אף יצר כהן קשר ישיר עם המשיב בקשר לעסקה. לבסוף, תואמה פגישה בין רואש ואשכנזי לבין ג'ורג', נציג הקונים, שאף הוא שימש מודיע משטרתי. הפגישה התקיימה ביום 16.7.2001 בניו-יורק, ובמהלכה נמסרה למודיע משטרתי נוסף דוגמא של הסם.

 

ז.       ביום 17.7.2001 ערכו שוטרים ממשטרת ניו-יורק חיפוש בדירה, שאותה שכרו רואש ואשכנזי. רואש ואשכנזי נעצרו בדירה ונתפסו בה כ-700,000 טבליות של הסם וכ-187,000 דולר במזומן.

 

ח.      לאחר שנודע למשיב ושותפיו דבר המעצר והתפיסה בניו-יורק, נפגש ברוך עם המשיב והסדיר עמו תשלום עבור ייצוג משפטי לרואש ואשכנזי.

 

7.      המשיב היה בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו אזרח ותושב מדינת ישראל, כמשמעות מונח זה בסעיף 1א לחוק ההסגרה. ארצות-הברית העבירה למדינת ישראל התחייבות, בהתאם לאמור בסעיף 1א(2) לחוק ההסגרה, כי אם יורשע המשיב בדין ויוטל עליו עונש מאסר, הוא יועבר בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה.

אין מחלוקת כי המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו בישראל בלבד, וכן אין חולק כי נתקיים יסוד הפליליות הכפולה וכי קיימת סמכות מקבילה לישראל ולארה"ב לשפוט את המשיב בגין עבירות אלה.

 

8.      לטענת בא-כוח העותר, לו ביצע המשיב בישראל את המעשים המיוחסים לו בארה"ב, ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין עבירות של עסקה אחרת בסם מסוכן, סחר בסם מסוכן ויבוא סם מסוכן – כולן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, וכן בקשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לשיטתו, העבירות המיוחסות למשיב הן עבירות הסגרה, לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה ולפי סעיפים 2(31) ו-2 סיפא לאמנה. כמו-כן, קיימות ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד לדין את המשיב על עבירות כאלה בישראל, כאמור בסעיף 9 לחוק.

 

בא-כוח העותר טען עוד, כי למרות שמעשיו הפיזיים של המשיב בוצעו בישראל, אין משמעות הדבר כי העבירות בהן מואשם המשיב לא נעברו בארה"ב. עבירות סחר בסמים הנן עבירות בינלאומיות טיפוסיות, כגון עבירות סחר בנשים וטרור בינלאומי, שבהן בדרך-כלל קיימת למספר מדינות סמכות שיפוט, ואולם יש לבחון למי מהמדינות המעורבות יש אינטרס עדיף לשפוט את המשיב. במקרה זה, בו מדובר בעבירת קשר ליבוא והפצת סם מסוכן, האינטרס החזק להעמיד לדין הוא של מדינת היעד לביצוע העבירה, קרי ארה"ב, כאשר הליך ההסגרה מהווה אמצעי למימוש שיתוף הפעולה בין המדינות למלחמה בעבירות מסוג זה. לגישת בא-כוח העותר, אינטרס ארה"ב להעמיד לדין את המשיב גובר על אינטרס השפיטה של ישראל, כיוון שהקשר יצא לפועל בארה"ב, המעורבים בפרשה הועמדו לדין ונשפטו בארה"ב, והעדויות הצריכות לבירור אשמתו של המשיב אף הן מצויות בארה"ב. זאת ועוד, יש לכבד את שיקול דעת שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, שהפעילו את סמכותם במקרה זה ונענו לבקשת ההסגרה.

 

9.      בא-כוח המשיב טען, כי יש לדחות העתירה להכריז על המשיב כבר-הסגרה, וחילק את טענותיו לארבעה מישורים:

א.   העבירות המיוחסות למשיב נעברו בישראל בלבד, ולפיכך אינן מהוות עבירות הסגרה בהתאם להוראת סעיף 2(א) לחוק ההסגרה. הסגרתו של המשיב לארה"ב מנוגדת לחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו ובלתי-מידתית בנסיבות מקרה זה, מאחר שמרכז הכובד של העבירה הוא ישראל, וכן כיוון שתפגע זכות היסוד של המשיב, שלא להיות מוסגר. בנוסף, הסגרת המשיב מנוגדת לתקנת הציבור (סעיף 2ב(8)(א) לחוק), מהטעם שהמשיב לא יזכה להליך הוגן אם יוסגר, הואיל וחלק לא מבוטל מעדי ההגנה נמצאים בישראל, וכן מאחר שעל מדינה לשפוט את אזרחה, שביצע עבירה בתחומה, שאחרת יש פגיעה בריבונותה.

 

ב.   נפגעה זכותו של המשיב להליך הוגן באי-הצגת חומר ראייתי ראוי בבקשת ההסגרה. לא הוצגו לעיון המשיב עדויות שמסרו שותפים נוספים, בעיקר עדותו של צבי פוגל וכן חומר חקירה הנוגע לפיני בן-דוד, כפי שנקבע על-ידי עמיתי כב' השופט דרורי בהחלטתו בגדרו של הדיון שהתקיים בפניו להארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים (ב"ש 4024/05 מיום 17.2.2005).

 

ג.    אין להידרש לעתירה לפני שהמשיב נחקר ובטרם התאפשר לו להציג את גרסתו לגבי העבירות המיוחסות לו.

 

ד.   הראיות שהוצגו אינן מספיקות לאישומו של המשיב בישראל, כנדרש בסעיף 9(א) לחוק ההסגרה.

 

להלן אדון בטענות אלה, לאו דווקא לפי סידרן.

 

אי-חקירת המשיב

10.  לטענת בא-כוח המשיב, אין להידרש לעתירה לפני שהמשיב נחקר ובטרם התאפשר לו להציג את גרסתו, שכן הדבר מהווה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי ובזכות הטיעון שלו. עמדתו היא, כי ראיות המספיקות להעמיד לדין בישראל, כהוראת סעיף 9(א) לחוק, כוללת את חקירת המשיב, שכן בישראל אין להגיש כתב אישום בלא חקירת נאשם. לעומתו, טען בא-כוח העותר, כי אינהרנטי בהליך הסגרה שהמבוקש אינו נחקר ואין בכך נזק ראייתי או עיוות דין.

 

11.  דין הטענה להידחות. הנדרש על-פי סעיף 9 לחוק ההסגרה, הוא קיומן של "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". אין בסיס לטענה לפיה בין אותן ראיות צריך שתהא גם גרסת המשיב. גישת הפסיקה היא, כי הליך ההסגרה אינו נועד להיות משפט זוטא לבירור אשמתו ואחריותו של מבוקש. הליך זה אינו אלא הליך מוקדם, ואילו המשפט גופו - בירור האשמה, הצגת ראיות ועדים וחקירת עדים – מקומם במדינה המבקשת. בעניין זה נאמר, כי "הדיון בבקשת ההסגרה אינו דיון במשפט גופו, ואל לו למשפט ההסגרה להפוך למשפט הדן באשמתו או בחפותו של הנאשם... השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם" (ע"פ 318/79 אנג'ל נגד מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105; ע"פ 7303/02 הקש נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 503; הלכה זו נשנתה לאחרונה בע"פ 6914/04, בג"צ 6915/04 פיינברג נגד היועץ המשפטי לממשלה, טרם פורסם). מכאן, גרסת המשיב למעשים המיוחסים לו אינה נדרשת לדיון בהחלטת ההסגרה, ואף בלעדיה ניתן לקבוע אם די בראיות שהוצגו כדי להצדיק הגשת כתב-אישום נגד המשיב. זאת ועוד, בית-המשפט הדן בהליכי הסגרה אינו בוחן את אמיתות האישום "ולכן אין מקום להיכנס לבדיקה ערכית של הראיות שהוגשו, לאור שיקולים שבמהימנותן, במשקלן הסגולי של כל אחת ואחת מהן ושל זו מול זו, או במידת התיישבותן זו עם זו (ש"ז פלר, דיני הסגרה, המכון למחקרי חקיקה ומשפט השוואתי, תש"מ-1980, 355), ו-"סתירות בעדויות וביתר הראיות אינן צריכות בירור" (ע"פ 2521/03 סירקיס נגד מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 349). מהאמור לעיל עולה, כי גם אם נניח שהיתה לפנינו גרסה של המשיב המכחישה לחלוטין את גרסת המבקשת, אין בכך די כדי לשלול את הערך הראייתי של הראיות שצורפו לעתירה, או לפגום בתקינות ההליך או בזכותו של המשיב להליך הוגן, בישראל או בארה"ב.

 

הצגת חומר ראיות נוסף

12.  בא-כוח המשיב טען לפגיעה בזכות המשיב להליך הוגן, לאור העובדה שלא הוצג לו כל חומר הראיות הרלוונטי לביסוס אשמתו של המשיב. הראיות הנוספות שביקש בא-כוח המשיב הן: שלושה הסכמי עד מדינה, ההודעות המלאות של האחים דדוש ומרדכי כהן, וכן חומר חקירה בעניינו של צבי פוגל ופיני בן-דוד. העותרת טענה, כי מבחינה משפטית ועקרונית המשיב אינו זכאי לקבל חומר ראיות נוסף, אך לפנים משורת הדין היא העמידה לרשותו את הסכמי עדי המדינה. כמו-כן, הציעה העותרת, ושוב למעלה מהדרוש לשיטתה, להעמיד לעיון בית-המשפט בלבד חומר נוסף שבידה, על מנת שבית-המשפט יוכל להיווכח האם חומר זה פוגע באופן קיצוני בתשתית הראייתית שהוצגה על-ידי ארה"ב. לכך התנגד נחרצות בא-כוח המשיב, והחומר הנוסף לא הוצג. הסכמי עדי המדינה שכן הוצגו כאמור, הם הסכמים בין רשויות התביעה של פלורידה וניו-יורק בארה"ב ופרקליטות מחוז ת"א בישראל. כמו-כן, הוגשו שתי החלטות של בית-המשפט העליון (בש"פ 10149/04, החלטה מיום 10.11.2004 והחלטה מיום 2.2.2005). מההחלטות וההסכמים עולה, כי ברוך ואלן דדוש הורשעו בישראל בעבירות סמים ונגזרו עליהם 18 שנות מאסר. בעוד ערעורם תלוי בבית-משפט עליון, הגישה ארה"ב בקשה להסגרתם, והשניים הסכימו. השופטת בייניש החליטה כי השניים ישוחררו בערבות, ייסעו לארה"ב שם ישפטו על חלקם בעסקאות סמים בהם היו מעורבים עם המשיב, ויעידו במשפט שיתקיים נגד המשיב בארה"ב. אם המשפט של המשיב יתקיים בישראל, הם יעידו באמצעות וידאו מארה"ב לבית-המשפט בישראל. במקרה שבית-המשפט הישראלי לא יאשר גביית עדות בדרך זו, יבואו ברוך ואלן דדוש ארצה ויעידו בבית-המשפט בישראל. עמדת בא-כוח המשיב היא, כי גם בהתחשב בתנאים המחמירים בפסיקה לגבי התשתית הראייתית הנדרשת בבקשות הסגרה, וכך גם לפי החלטת כבוד השופט דרורי (ב"ש 4024/05 מיום 17.2.2005), נפגעת זכותו של המשיב להליך הוגן, בשל כך שלא הוצגו בפניו ראיות רלוונטיות לאישום, בעיקר חומר החקירה בעניינם של צבי פוגל ופיני בן-דוד. לשיטתו, הליך ההסגרה מהווה חוליה בהליך הפלילי, ובהתאם לסעיף 9 לאמנה, על ארה"ב לקיים את זכות המשיב להליך הוגן ולאפשר בשלב זה עיון בחומר ראיות, החיוני לטענות הגנה נוספות נגד ההסגרה.

 

13.  המשיב לא הסתפק בחשיפת ההסכמים ועמד על טענתו לקבל חומר נוסף (הודעות מלאות של העדים דדוש וכהן וחומר חקירה של פוגל ובן-דוד). כאמור, טענה זו התבררה בפני עמיתי, השופט דרורי, בגדרה של הבקשה למעצר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 17.2.05 נקבע, כי ראוי לחייב את העותרת להמציא למשיב חומר המתעד את חקירותיהם של העדים פוגל ובן-דוד, מאחר שלמשיב זכות להליך הוגן, ואחד ממרכיבי ההליך ההוגן היא זכותו של המשיב לקבל לעיונו את המסמכים של הרשות המאשימה כלפיו. נקבע בהחלטה כי פרשנות סעיף 9 לאמנה, כי החלטת ההסגרה תתקבל בהתאם למשפט ארצו של הצד המתבקש, וזכותו של מבוקש להיזקק לאמצעי סעד וסמך הניתנים בארצו, מביאה למסקנה, כי חומר החקירה בעניינם של פוגל ובן-דוד הוא חיוני כמסמך מהותי כדי שתהיה למשיב זכות להליך הוגן. לפיכך, הורה השופט דרורי לעותרת להמציא למשיב את חומר החקירה המתעד את חקירותיהם של פוגל ובן-דוד. עם זאת, דחה את בקשת המשיב לקבל לידיו נוסח מלא של הודעות האחים דדוש והודעת כהן, מהטעם שבהליכי הסגרה אין מקום לדון במשקלן של הראיות, ודי בתצהירים שהוגשו. עד כאן להחלטתו של השופט דרורי.

 

בראשית הדיון בהליך ההסגרה (11.3.2005), הודיע העותר לבית-המשפט, כי בשלב זה אין בדעתו לגלות מסמכים נוספים, כפי שנקבע בהחלטת השופט דרורי. הצדדים הסכימו, כי לא יהיה בכך ביזיון בית-המשפט, וכי החלטת כב' השופט דרורי הופכת להיות חלק מהליך זה גם לצורך הגשת ערעור, אם אחד הצדדים ימצא לנכון.

 

14.  למשיב זכות בסיסית כי יתנהל בעניינו הליך הוגן, ו"אחד הרכיבים של הליך זה הנו הזכות לקבל את המסמכים של הרשות המאשימה כלפיו", כאמור בהחלטה הנ"ל. על חשיבותה ומעמדה של זכות העיון בחומר הראיות של הרשות המאשימה ניתן ללמוד מהפסיקה הדנה בזכות העיון בחומר חקירה, בהתאם לסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, לפיה "מעמדה הנעלה מביא אותה להימנות 'עם זכויות המסד של הנאשם במקומנו'" (ע"פ 1152/91 סיקסיק נגד מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, 22). דברים אלה יפים גם לנדון לפנינו.

הפסיקה העוסקת בבקשות הסגרה נדרשה לשאלה מהו חומר הראיות שראוי לכלול בבקשת ההסגרה, וכן לדרישה של מבוקשים לחייב את המדינה המבקשת להציג חומר הראיות נוסף המצוי ברשותה. ככלל, "מן הראוי הוא לצרף לבקשת ההסגרה את כל החומר הרלוואנטי המצוי בידי המדינה המבקשת ולא רק קטעים סלקטיביים ממנו" (ע"פ 508/89 רובין נגד מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 340, 345). עם זאת, אין בדרישה זו כדי לחייב את המדינה המבקשת להציג את מלוא חומר הראיות המצוי ברשותה, ודי בכך שבית-משפט סבור כי מצוי לפניו חומר ראיות המשקף בצורה הוגנת את התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבקש.

 

עמדה על כך כבוד השופטת דורנר בע"פ 7840/01 אקווה נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(5) 680, 689, כי:

 

"הדרישה לצירוף מכלול חומר הראיות הרלוואנטי, שיש ליישמה על-פי אמת-המידה המוגברת של הוגנות הנדרשת מן המדינה, איננה מיועדת לחייב את המדינה להציג, כעניין טכני, את כל המסמכים שנאספו על-ידי המדינה-המבקשת לקראת משפטו של המבוקש, כתנאי לכך שניתן יהיה להכריז שהמבוקש הוא בר-הסגרה. אלא, דרישה זו עניינה בהצגת אותם מסמכים שישקפו נאמנה את תמונת התשתית הראייתית הקיימת כנגד המבוקש, ללא מניפולציות אסורות, שיש בהן כדי לעוות תשתית זו" (וראו גם: ע"פ 2521/03 סירקיס נגד מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 351; וכן ע"פ 4388/00 וייץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, תקדין-עליון 2000(3) 1763, פסקאות 5 ו-6 לפסק-דינו של כבוד השופט לוי).

 

15.  (א) מקום בו בית-המשפט נוכח כי מדינה מבקשת לא צירפה לבקשתה את כל חומר החקירה המצוי בידה, עליו לשקול אם בנסיבות העניין יש יסוד סביר להניח כי הגשתו של חומר נוסף עשויה לשנות באופן מהותי את תשתית הראיות ביסוד בקשת ההסגרה (ראה ע"פ 7303/02, 7383/02, 7441/02 הקש ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה, תקדין-עליון, 3002(3) סעיף 25).

 

    (ב)    במקרה זה, אף אם איני רואה את סוגיית המסמכים הנוספים עין בעין עם עמיתי השופט דרורי, אין בכוונתי להיכנס ולדון בה, גם מן הצורך להימנע מאפשרות של החלטות סותרות באותה ערכאה ולמעשה באותו הליך. הצדדים הסכימו, כי החלטת השופט דרורי הינה חלק מהליך זה ויש לכבד זאת, כשכל צד מבקש ליתן משקל שונה לסירובה של העותרת להציג מסמכים אלה. עם זאת, כיוון שהעותרת לא הציגה המסמכים שחויבה לגלות על-פי ההחלטה, אצא מהנחה כי אותם מסמכים נוספים אינם מפלילים בהכרח את המשיב או אינם תומכים בראיות שכן הוצגו.

 

16.  במקרה שלפנינו, בכך שלא צורף חומר חקירה בענין פוגל ובן-דוד, אין כדי לפגוע בתשתית הראייתית העולה מן החומר הקיים. אין בסיס לכך שהחומר שלא הומצא עשוי להשפיע על ההכרעה בהליך שלפנינו, שכן: "...עצמתן של הראיות הנדרשות להכרזתו של מבוקש להיותו בר-הסגרה אינה כעוצמת הראיות הנדרשת להרשעה בדין. כך למשל סתירות בעדויות וביתר הראיות אינן צריכות בירור; אין מקום להעריך את חומר הראיות אם מהימן הוא אם לאו ואף אין מקום לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן" (ע"פ 2521/03 סירקיס נגד מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 348-349). במקרה דנן הוצגו תצהירים וראיות המקימים תשתית ראיות המדברת נגד המשיב, ואף אם חומר החקירה בעניינם של העדים פוגל ובן-דוד סותר את האמור בתצהיריהם, סתירה בעדויות היא עניין לבירור הערכאה המוסמכת, ואין בה, במסגרת בחינת הראיות המצומצמת בהליך ההסגרה, כדי לשנות באופן מהותי את תשתית הראיות הקיימת.

 

לאור זאת, אין לקבל את טענת המשיב, לפיה אי-הצגת חומר הראיות, כאמור, פוגע בזכותו של המשיב להליך הוגן. בשולי הדברים אציין, שראוי ואף ניתן להניח, כי לו נמצאה בידי רשויות התביעה בארצות-הברית ראיה ממשית, שיש בה כדי לשנות באופן מהותי את התשתית הראייתית לאישומים המיוחסים למשיב, חזקה עליה – כרשות מוסמכת במדינה מתוקנת – כי היתה מציינת בבקשת ההסגרה את דבר קיומה.

 

ראיות מספיקות

17.  בא-כוח המשיב טען, כי הראיות שהוצגו בבקשה אינן מספיקות להעמיד את המשיב לדין על עבירות זהות בישראל, ועל כן אינן עומדות במבחנו של סעיף 9(א) לחוק. לצורך הכרעה בשאלה זו, אציג את ההלכה לעניין תשתית הראיות המספקת לבקשת הסגרה, ולאחר-מכן את חומר הראיות שבבקשת ההסגרה דנן, והאם הוא מקיים את דרישת ההלכה.

 

18.  סעיף 9(א) לחוק ההסגרה קובע, כי יש לשכנע את בית-המשפט –

 

"כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל..."

בפסיקה נקבע כי תכלית הדיון בבתי-המשפט בישראל היא לקבוע "אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום" (ע"פ 308/75 פסחוביץ נגד מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460); וכן "אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של הנאשם בבית-משפט מוסמך" (ע"פ 131/67 קמיאר נגד מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85, 99); "אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם" (ע"פ 318/79 אנג'ל נגד מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105 (להלן: פרשת אנג'ל)); "לקבוע קיומן של ראיות, אשר אינן חסרות ערך, אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין" (שם, 108). כסיכומו של כבוד השופט ברק, כתוארו אז, בפרשת אנג'ל:

 

"נקודת המוצא היא, כי הדיון בבקשת ההסגרה אינו דיון במשפט גופו, ואל לו למשפט ההסגרה להפוך למשפט הדן באשמתו או בחפותו של הנאשם... השאלה בהליך ההסגרה אינה אם חומר הראיות מצביע על כך כי הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם. לשם הגשמתו של מבחן זה לא די בחשדות, אך אין גם צורך בראיות אשר, אם תוכחנה כאמינות, יש בהן כדי להביא להרשעת הנאשם. מה שנדרש הוא, כי על-פי דיני הראיות המקובלים בישראל (ובכפוף להוראות מיוחדות הקבועות בחוק ההסגרה) יש בידי התביעה הכללית ראיות קבילות... אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין ובירור אשמתו או חפותו של הנאשם (שם).

 

הלכה זו חזרה ונשנתה בפסקי דין רבים (ראו עוד: ע"פ 600/88 דיוויס נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(2), 645, 647-648; ע"פ 2998/91 מנינג נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, 579); ע"פ 4388/00 וייץ נגד מדינת ישראל, תקדין-עליון 2000(3) 1763, פסקה 5 לפסק-הדין).

 

בע"פ 3439/04 משה (ז'אן פייר) בוזגלו נגד היועץ המשפטי לממשלה, טרם פורסם, ציין כבוד השופט חשין:

 

"על דרך השלילה נוסיף, כי הליך של הסגרה שונה ונבדל הוא במהותו מהליך של משפט שלסופו נקבעת אשמתו או חפותו של נאשם. הליך של הסגרה אינו הליך של משפט. תכליתו אינה לקבוע מהימנות של עדים ואמיתותן של ראיות, אין מקום לשקילת משקלן של הראיות – למעט מקרים שבהם על פניהם נעדרות הן הראיות כל משקל – וסתירות בעדויות אינן מהוות נושא לבירור מעמיק".

 

עולה מהאמור לעיל, כי בשלב זה קיימות ראיות מספיקות להעמדה לדין ואין בודקים אמינות ומשקל הראיות ואין בודקים האם קיימות ראיות תומכות הדרושות לשם הרשעה.

על יסוד הלכות אלה, יש לבחון את הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה, והאם יש בהן כדי להצדיק את העמדת המשיב לדין ובירור אשמתו או חפותו.

 

19.  חומר הראיות כנגד המשיב כולל את תצהיריהם של שלושה משותפיו של המשיב: ברוך דדוש, מרדכי כהן ואלן דדוש, וכן עדותו של שותף נוסף לקשר, דוד רואש. מהתצהירים והעדות עולה, כי המשיב היה שותף לקשר ליבוא הסם לארה"ב וכן סייע בהפצתו שם. חלקו של המשיב בקשר התבטא הן בתכנון והן בביצוע בפועל של הפעילות העבריינית. המשיב היה בקשר ישיר עם ברוך, שדיווח לו על כל התקדמות בביצוע הקשר, תוך שהמשיב קובע את אופן הפעולה שיש לנקוט. בנוסף, היה המשיב בקשר ישיר עם כהן, אותו הפעיל על מנת לאתר קונים לסם שיובא לארה"ב. המשיב השקיע מכספו עבור רכישת הסם, וקיבל חלקו ברווחים בגין עסקאות אלה. חומר הראיות בבקשה כולל גם את תצהיריהם של אנשי אכיפת החוק, שהיו מעורבים בחקירה נגד המעורבים בפרשה, ובפרט לגבי תפיסת הסם בדירה בניו-יורק והעברתו למעבדה האנליטית של  ה-DEA, שם זוהה כסם מסוכן. בנוסף, צורפו תמלילי שיחות טלפון בין שני מעורבים בפרשה, המזכירים את חלקו של המשיב בקשר.

 

בראיות הללו מדובר על שלוש עסקאות שונות במסגרת הקשר ליבוא והפצת הסם. העסקה הראשונה היא עסקה שנערכה בין פוגל, ברוך והמשיב, לרכישה והעברה של 135,000 טבליות סם מהולנד לגרמניה, כש-32,500 מתוכם שייכים לברוך ולמשיב. לתמיכה בעסקה זו צורף תצהירו של ברוך מיום 20.12.04. העסקה השניה היא העסקה שנערכה בין פוגל, ברוך והמשיב, ליבוא 305,000 טבליות סם מגרמניה לארה"ב, כש-50,000 טבליות מתוכן הן של המשיב. חומר הראיות לגבי עסקה זו כולל את תצהירו של ברוך ותצהיר אלן דדוש. העסקה השלישית כוללת למעשה שתי עסקאות: האחת, בין ברוך, המשיב ופוגל, ליבוא והפצת 250,000 טבליות סם, כאשר 125,000 מתוכן שייכים למשיב. השניה, בין ברוך, המשיב ובן-דוד לגבי 600,000 טבליות סם, כרבע מיליון מהן של המשיב. חומר הראיות לתמיכה בעסקות אלה הוא תצהירו של ברוך, תצהיר כהן ותמלילי שיחות שנערכו בינו ובין מכתבי, תצהיר אלן דדוש, וכן עדותו של רואש במשפטו של מכתבי. כמו-כן, צורפה עדותו של בלש משטרת ניו-יורק על חיפוש ותפיסת הסם בדירה ומעצרם של רואש ואשכנזי, וכן תצהירו של אנג'ל רמירז, כימאי במעבדת ה-DEA במיאמי, שבדק את החומר שנתפס בעסקה וזיהה אותו כאקסטזי.

 

תצהירו של ברוך, שותפו של המשיב, מגולל מסכת של שלוש עסקאות סמים בהן נטל המשיב חלק. ברוך מתאר בתצהיר את מהלכה של העסקה הראשונה, ומלבד תצהיר זה אין חומר ראיות נוסף התומך בעסקה זו. העסקה השניה מתוארת בתצהירו של ברוך, ונתמכת בתצהירו של אלן דדוש, שמציין כי הפיץ את הסם בארה"ב בהתאם להוראותיו של ברוך. העסקה השלישית מתוארת לפרטיה בתצהיר שמסר ברוך, ונתמכת בתצהירו של כהן, ממנו עולה, כי המשיב היה עמו בקשר ישיר על מנת לאתר קונים לסם. האמור בתצהירו של כהן מתאים לדברים שמסר ברוך בנוגע לחלקו של הנאשם בעסקה זו. גם תצהיר אלן דדוש מתייחס למעורבות המשיב בעסקה זו, ומאשר את האמור בתצהיר של ברוך בנוגע לארגון נסיעתם של רואש ואשכנזי לניו-יורק וכן הסיוע להם ולמשפחותיהם עם מעצרם. מלבד תצהירים אלה, ישנם תמלילי שיחות טלפון בין כהן ומכתבי, המאשרים את חלקו של המשיב בעסקה השלישית, וכן עדותו של רואש באשר למעורבות המשיב בפרשה.

בא-כוח המשיב טען, כי אין בראיות האמורות, אם הן היו עומדות בפני פרקליט סביר, כדי להגיש כתב אישום בישראל נגד המשיב. כך למשל, טען, כי פוגל הוא עד מרכזי בפרשה (בפרט לגבי העסקה הראשונה, של רכישת 135,000 טבליות סם), ומשלא צורף חומר החקירה בעניינו לבקשת ההסגרה, לא נתקיים התנאי שבסעיף 9(א) לחוק. כמו-כן טען, כי התצהיר של ברוך הוא הראיה היחידה המתייחסת לעסקה זו, ומאחר שכל שצוין בו הוא שבן-דוד העביר את הסמים מגרמניה לארה"ב, ולא ברור למי נמכר הסם וכיצד וכן המקום בו אוחסן, אין לעסקה זו זיקה לארה"ב. לגבי העסקה השניה, בניגוד לאמור בתצהירו של ברוך, לפיו המשיב השתתף בעסקה זו, אלן דדוש אינו מזכיר את המשיב בתיאורו את העסקה האמורה. כמו-כן, התצהירים ביחס לעסקה זו לקוניים ואינם מציינים איך הופץ הסם, למי ועל-ידי מי הופץ הסם. בנוסף, בן-דוד נטל חלק מרכזי בעסקה השניה, ומשום מה תצהירו לא צורף לבקשה.

 

טענות אלה ואחרות מצריכות בירור ובדיקה, ואולם אין לקבלן בשלב זה של הדיון בבקשת ההסגרה. האמור בתצהיריהם של ברוך, כהן ואלן דדוש, וכן ראיות נוספות התומכות בתצהירים, יוצרים מארג ראייתי המבסס אחיזה לאישומים והצדקה להעמדת המשיב לדין על מנת לברור חפותו או אשמתו. זאת גם אם אניח כי פוגל ובן-דוד אינם מפלילים את המשיב. לאור זאת, שוכנעתי כי במקרה שלפנינו התקיים התנאי שבסעיף 9(א) לחוק ההסגרה, קרי נגד המשיב קיימות ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין בישראל.

 

ההסגרה – מהותה, חוק יסוד ותקנת הציבור        

20.  המישור הרביעי והעיקרי בטענות בא-כוח המשיב נוגע לשאלת מהותה של ההסגרה במקרה זה וכפגיעה בחוק יסוד, ערכי יסוד ותקנת הציבור בישראל:

(א)   הסגרת המשיב פוגעת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 5) בהיותה גם בלתי מידתית. זכותו הבסיסית של אזרח שעבר עבירה בארצו היא להישפט בארצו – ומנגד עומדת חובתה הבסיסית של המדינה לשפוט אזרח שלה – המשיב – שעבר עבירה בתחומה. הסגרת המשיב נוגדת את תקנת הציבור, שכן מדינה המוותרת על שפיטה של אזרח שלה בגין עבירות שעבר בתחומה, מוותרת על ריבונותה.

(ב)    הסגרה פירושה העברת אדם למדינה בה ביצע את העבירה. המשיב ביצע המיוחס לו בישראל, ועל כן אין מדובר בהסגרה "קלאסית" אלא בעצם בבקשה לגירוש של המשיב. ההסגרה נועדה למנוע מצב שעבריין ימלט מאימת הדין, ודבר זה לא יקרה, שכן ניתן להעמידו לדין בישראל.

 

(ג)     על-פי הוראת סעיף 2(א) לחוק, עבירת הסגרה היא עבירה "שאילו נעברה בישראל", ניתן להאשים בגינה בישראל. שמע מניה, לעמדת בא-כוח המשיב, שניתן להסגיר רק אם העבירה נעברה מחוץ לישראל. לטענת בא-כוח המשיב, פרשנות זו מובילה אותנו בהכרח לתפיסת השיפוט הטריטוריאלי, שהיא תפיסה עדיפה על שיקולים של אינטרסים בינלאומיים ועדיפה על הצורך לבחון את מאזן האינטרסים. התפיסה הטריטוריאלית חשובה גם מבחינה מעשית, יעילות הדיון ועקרונות בסיסיים של הליך הוגן, שהרי זכותו של המשיב להעיד עדי הגנה שיזימו עדויות התביעה ויזימו "מפגשי הקשר" המיוחסים לנאשם. לטענתו, בדרך-כלל מתחשבים בקשיים של העותרת להביא ראיות ועדים, ולשם האיזון יש להתחשב בכך שעדי ההגנה שוהים בישראל ולמשיב אין דרך להביאם לעדות בארצות-הברית. עוד טען, כי האחים דדוש התחייבו בהסכם לבוא ולהעיד בישראל במקרה הצורך, עדים נוספים, כמו רואש, יכולים גם הם לבוא וכך גם צוות החקירה האמריקאי. לפיכך, אין לומר כי מרכז הכובד של התיק נמצא דווקא בארה"ב. עוד טען, כי שאר חברי הרשת שנשפטו או עומדים לדין בארה"ב, עברו עבירות בארה"ב עצמה או נעצרו בתחומה, ולכן אין להקיש מעניינם לעניינו של המשיב.

 

בא-כוח העותרת טען, כי מקום בו מדובר בעבירת קשר ליבוא וסחר בסמים, האינטרס החזק יותר להעמדה לדין של העבריינים הוא של מדינת היעד, ארה"ב. אינטרס זה גובר על אינטרס השפיטה בישראל, שכן מרכז הכובד של כל הפרשה הנו בארה"ב: לשם יובאו הסמים, שם הופצו, שם נתפסו, שם פתחו בחקירה, שם הופעלו סוכנים וחוקרים, שם נמצאו השותפים האחרים. ביצוע העסקה אינו קשור כלל לישראל ומבין המעורבים בפרשה (7-8 במספר) - 6 כבר הועמדו לדין בארה"ב ו-4 מהם הורשעו.

 

עוד הוסיף בא-כוח העותרת, כי חובת המדינה היא לאזרחיה, אך היא מחויבת גם לשיתוף פעולה בין מדינות, לכבד את פניותיהן ולכבד אמנות בינלאומיות. הבקשה היא להסגיר אזרח ישראלי למדינה הקשורה לפרשייה ולרשת הסמים, והדבר תואם את תקנת הציבור. כמו-כן טען, כי סחר בסמים היא עבירה בעלת אופי בינלאומי טיפוסי, שאין לבחנה בפריזמה הפשוטה של סמכות טריטוריאלית אלא כחלק מאינטרס מקיף של רשויות אכיפת החוק, ולפיו יש לשפוט את המשיב במקום בו יש אינטרס ברור ומועדף.

באשר לפרשנות בא-כוח המשיב לסעיף 2(א) לחוק, טען ב"כ העותרת, כי אין בסעיף זה אלא מבחן לפליליות הכפולה של העבירה ואין בהוראת הסעיף לקבוע כי עבירת הסגרה היא כזו שתמיד נעברה מחוץ לישראל. עוד טען, כי יש לכבד שיקול הדעת של רשויות אכיפת החוק בארה"ב וישראל, כי המקום הראוי ומועדף להעמיד המשיב לדין הוא בארצות-הברית.

 

21.  אין חולק, כי המשיב ביצע את העבירות המיוחסות לו בישראל, וכי קיימת סמכות שפיטה מקבילה לישראל ולארה"ב להעמיד לדין את המשיב בגין חלקו בעבירות אלה. אביא להלן נתונים וכן פירוט של ההליכים המשפטיים שהתקיימו או מתקיימים בארצות-הברית. נתונים אלה אמורים לסייע בשאלות המעשיות, אשר בסופו של דבר יש להן משקל בנושא הסגרה.

 

החלק המיוחס למשיב בעבירת הקשר התבטא בתכנון הפעילות העבריינית, בהדרכת שותפיו לגבי ביצוע העבירה, והיותו בקשר ישיר עם שותפיו, כשהוא קובע את דרך הפעולה בה יש לנקוט. כמו-כן, מיוחס למשיב קשר עם מרדכי כהן ושם-טוב מכתבי בשלב איתור הקונים לסם. הקשר ליבוא והפצת הסם כלל מספר רב של מעורבים במספר מדינות: הולנד, גרמניה, ספרד, ישראל, קולומביה, צרפת ורומניה. היעד שתוכנן ונקבע מראש להפצת הסם היה ארה"ב, והצרכנים שהיו אמורים להשתמש בסמים הללו הם תושבי ארה"ב.

 

ביולי 2001 נפתחה חקירה על-ידי אנשי ה-DEA בארה"ב, הופעלו סוכנים, ובעקבותיה נחשפה הרשת בה היה המשיב מעורב. בדירה בניו-יורק נתפסו 182.8 ק"ג נטו של סם אקסטזי. ביום 15.9.2004 הוגשה complaint בארה"ב, שפתחה את ההליך נגד המשיב, וב-17.12.2004 הוגש על-ידי Grand Jury בארה"ב כתב-אישום. ברוך ואלן דדוש נחקרו בישראל על חלקם בפרשה, ונחתמו עמם הסכמי עד מדינה, הן עם רשויות התביעה בארה"ב והן עם הרשויות בישראל. ביום 10.11.2004 ניתן בבית-המשפט העליון (כבוד השופטת בייניש בבש"פ 10149/04) צו לשחרורם של ברוך ואלן דדוש מריצוי המאסר בישראל, בכפוף לאמור בהסכמים עמם, וזאת כדי לאפשר את הסגרתם לארה"ב. ארה"ב ניהלה, ועדיין מנהלת הליכים, כנגד המעורבים בפרשה זו. ארה"ב העמידה לדין את רואש ואשכנזי, שנעצרו בדירה בניו-יורק. הם הורשעו בגין חלקם בפרשה זו, ומרצים עונש מאסר בארה"ב. ארה"ב פנתה לספרד וביקשה את הסגרתו של כהן. הוא הוסגר, הועמד לדין בארה"ב והורשע. ארה"ב ביקשה מבולגריה את הסגרתו של שם-טוב מכתבי, שהוסגר, הועמד לדין בארה"ב ואף הוא הורשע. בנוסף, העמידה ארה"ב לדין את הקולומביאני, ויואס, עמו יצר קשר כהן כדי לאתר קונים לסם.

 

בארה"ב נמצאים עדי התביעה הבאים: ברוך דדוש, שהנו העד המרכזי בפרשה, מרדכי כהן, אלן דדוש ודוד רואש, שמרצה בארה"ב עונש מאסר. בארה"ב נמצאים גם בלשי משטרת ניו-יורק ואנשי אכיפת החוק, אשר ניהלו וערכו את החקירה בפרשה.

ברוך ואלן דדוש חתמו, כאמור, על הסכמי עד מדינה עם רשויות החוק בארה"ב, במסגרתם התחייבו להסכים להסגרתם מישראל ולארה"ב, וכן התחייבו להעיד נגד המשיב הן בבית-משפט בישראל והן בבית-משפט בארה"ב. עדותם הותנתה בכך שיכנסו לתוכנית להגנת עדים בארה"ב. כמו-כן, חתמו השניים הסכמי עד מדינה עם רשויות התביעה בישראל. על-פי סעיף 4 להסכם, קיימת אפשרות כי הם יחזרו לישראל למתן עדות אם לא תתאפשר העדתם באמצעות "מערכת טלוויזיה סגורה".

 

בא-כוח המשיב טען, כי בישראל נמצאים עדי הגנה, כגון פוגל, שיכולים להזים "מפגשי קשר" המיוחסים למשיב, וכן עדים אחרים היכולים להתייחס לאמינות האחים דדוש. פוגל מרצה עונש מאסר בישראל.

 

22.  האם, בהתחשב בנתונים האמורים לעיל באשר למקום ביצוע העבירות, הסגרת המשיב לארה"ב מנוגדת לחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו ובלתי-מידתית, כי תפגע זכות היסוד שלו, שלא להיות מוסגר.

 

חוק ההסגרה מהווה ביטוי לאינטרס של מדינת ישראל - שהוא אינטרס משותף לכלל המדינות המתוקנות – של קיום מאבק בינלאומי משותף למיגור הפשיעה. קיומן של אמנות הסגרה מבטאות את רצונן ההדדי של המדינות המתקשרות, ליצור תשתית משפטית ומעשית שתאפשר שיתוף פעולה ביניהן למלחמה בפשיעה ומכשיר שמטרתו "לשמש כלי להושטת עזרה לשלטונות המשפט של מדינה מבקשת, כחלק ממאבקה של הקהילייה הבין-לאומית בפשיעה" (ע"פ 318/79 אנג'ל נגד מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 103; ע"פ 6182/98 שינביין נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, 639; ע"פ 7303/02 הקש נגד היועץ המשפטי לממשלה, תקדין-עליון 2003(3) 1198, 1205).

הצורך בשיתוף הפעולה בין המדינות הולך ומתחזק עם השנים. גידול בעבריינות חוצה גבולות ומדינות, כינונן של מסגרות פשיעה מתוחכמות, המבוססות על שיתוף פעולה בין עבריינים ממדינות שונות, מחייבים שיתוף פעולה מוגבר בין כלל המדינות המתוקנות. יפים בעניין זה דברי השופט בך:

 

"קיים עניין בולט בהושטת עזרה לשלטונות התביעה והמשפט של מדינות אחרות בהבאת חשודים בביצוע פשעים חמורים לדין. כאשר עולם הפשע נעשה מאורגן ומתוחכם יותר, וכאשר אמצעי התקשורת המודרניים הפכו מרחקים וגבולות כמעט לחסרי משמעות, הרי מתבקשת המסקנה, כי שיתוף פעולה בינלאומי של מוסדות המשפט במדינות השונות הוא חיוני, אם רוצים אנו להתמודד בהצלחה עם תופעות הפשע הרציניות. הסגרת עבריינים נמלטים היא אחד האמצעים, שבהם מתבטא שיתוף פעולה זה" (ע"פ 74/85 גולדשטיין נגד מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 281, 285).

 

וכן נאמר לעניין זה:

 

"בעולם שבו המעבר ממדינה למדינה הוא עניין של מה בכך, ובעולם שהעבריינות אינה רק מקומית אלא בינלאומית, אף מדינה אינה יכולה להשתחרר מחובתה לסייע במלחמה נגד הפשע...

על בית המשפט לפרש את חוק ההסגרה באופן המגשים תכלית כללית זו. מכאן הגישה כי חוקי הסגרה (ואמנות הסגרה) זוכים לפירוש ליברלי" (ע"פ 6182/98 שמואל שינביין נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 625, עמודים 641-642).

 

סעיף 2(א) לחוק ההסגרה מורה, כי לצורך החוק עבירת הסגרה "היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה". פרשנות מילולית של הביטוי "אילו נעברה בישראל", כפי שמפרש בא-כוח המשיב, מביאה למסקנה שעבירת הסגרה היא עבירה שלא נעברה בישראל. ואולם, פירוש זה מתעלם מכך שהסעיף מבטא את דרישת הפליליות הכפולה ואת עיקרון ההדדיות מבחינת תחום העבירות בנות-ההסגרה (ראה ש"ז פלר, דיני ההסגרה, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, תש"מ-1980, 167-216 (להלן: פלר); ע"פ 2998/91 רוברט מנינג ואחרים נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573, עמודים 592-593; ב"ש (ירושלים) 2140/99 היועץ המשפטי לממשלה נ' חיים ברגר, תקדין-מחוזי 2000(1) 1581, עמוד 1587). לפיכך, אין לקבל טענת בא-כוח המשיב בעניין זה.

 

23.  על רקע דברים אלה, מתחדדת השאלה העיקרית במקרה זה: האם מדינת-ישראל חייבת להעמיד לדין אזרח שלה שעבר עבירה בתחומה? שיקול הדעת אם להעמיד אדם לדין נתון ליועץ המשפטי לממשלה. אולם, כלום רשאי היועץ המשפטי להעדיף הסגרת אותו אזרח למדינת חוץ המבקשת לשופטו בהסתמך על תחולה אקס-טריטוריאלית של החוק הפלילי שלה, על-פני שיפוט בתחום ישראל, שהיא מדינת אזרחותו והטריטוריה בה ביצע העבירה?

 

הסמכות הטריטוריאלית

24.  הנחת יסוד היא, כי המדינה שבה בוצעה עבירה, היא מדינת הפורום המתאים והראוי לבירור אשמתו של אדם. הגשת כתב-אישום וקיום המשפט במדינה אחרת, עשויים להתגלות כבלתי אפשריים מבחינה מעשית, או כרוכים בקשיים משפטיים ולוגיסטיים לא מבוטלים ובהשקעת מאמצים ומשאבים חריגים (ע"פ 7303/02 הקש נגד היועץ המשפטי לממשלה, תקדין-עליון 2003(3) 1198, 1206). ככלל, נודעת עדיפות לעיקרון הטריטוריאלי, כלומר לשפיטת נאשם במקום ביצוע העבירה, על פני העיקרון הפרסונאלי. זאת מאחר ש-"למדינה שבשטחה בוצעה העבירה אינטרס חזק יותר להעמיד לדין את העבריין מאשר למדינת האזרחות של העבריין או הקרבן, משום שביצוע העבירה מערער בראש ובראשונה את הדין של המדינה בה היא מבוצעת" (בג"צ 3992/04 מימון כהן נגד שר החוץ, תקדין-עליון 2004(3) 961, פסקה 12 לפסק-הדין); "כאשר המעשה המהווה עבירה לפי דיני העונשין מתבצע בשטח מדינה זרה התפיסה העקרונית היא שאותה מדינה היא שאחראית, בראש ובראשונה, לאכוף את החוק הפלילי בשטחה" (שם, פסקה 10 לפסק-הדין). בעניין זה נאמר מפי כב' הנשיא ברק בפסק-דינו בעניין שינביין, כי "'השופט הטבעי' של נאשם הוא השופט של הארץ שבה ביצע את העבירה" (שם).

 

בפרשת מימון-כהן התייחס בית-המשפט בהחלטתו לדין הישראלי בסוגיה זו, וקבע כי "בחוק העונשין שלאחר תיקון 39, התחולה הפרסונאלית של דיני העונשין, בין התחולה הפרסונאלית האקטיבית ובין התחולה הפרסונאלית הפאסיבית, הינה שיורית" (בג"צ 3992/04 הנ"ל, פסקה 10), וכן נאמר: "התחולה הטריטוריאלית של דיני העונשין היא התחולה העיקרית והתחולה הפרסונאלית שיורית" (שם,  פסקה 12).

 

מהאמור עולה, כי קיימים שני שיקולים עיקריים לתמיכה באופייה השיורי של התחולה הפרסונאלית (לעומת התחולה הטריטוריאלית): האחד, התפיסה העקרונית כי מדינה אחראית לאכוף הדין הפלילי בשטחה. השני, הבעיות המשפטיות והמעשיות הכרוכות בבירור אשמתו של המבוקש במדינה זרה, זימון העדים, הצגת ראיות וההוצאות הכרוכות בכך:

 

"הבעיה בקשר להבאת עדים למדינת ישראל היא קודם כל משפטית, אבל היא גם מעשית. הבעיה המשפטית נובעת מכך שבהתאם לדיני העזרה המשפטית בין מדינות אין כל אפשרות לחייב עד להופיע במדינה אחרת כדי להעיד במשפט. הבעיה המעשית היא המימון הרב הדרוש להבאת עדים לצורך הליך פלילי המתנהל בישראל או, במקרים מסוימים, מימונן של נסיעות של תובעים וסנגורים למקום שבו נמצא העד, כדי לקבל את עדותו" (ע"פ 7303/02 הקש נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 499).

 

מיקום העבירה בפליליות הכפולה

25.  דרישה מוקדמת להסגרה היא כי המעשה יהווה עבירה פלילית לפי דין המדינה המבקשת ודין המדינה המתבקשת יחדיו. דרישה זו, היא דרישת הפליליות הכפולה, באה לידי ביטוי בסעיף 2(א) לחוק ההסגרה, הקובע כי מותר להסגיר אדם רק אם הוא נאשם או נתחייב בדין במדינה המבקשת על עבירה ש"אילו נעברה בישראל" היתה נחשבת כעבירה בישראל.

 

בחוק ההסגרה אין הוראה שתגביל את הסגרתו של אדם מישראל לפי מקום ביצוע העבירה בגינה מתבקשת ההסגרה, אפילו בוצעה בתוך שטח הריבונות של מדינת ישראל עצמה. סעיף 2ב(א)(4) לחוק קובע, כי אין להסגיר אדם מישראל אם הוא עמד לדין בארץ על מעשה העבירה שבגללו מבקשים את הסגרתו ונמצא זכאי או חייב. במקרים אלה, ההגבלה נובעת משיקולים הכרוכים בקיום של מעשה בית-דין בלבד, ללא קשר למקום ביצוע העבירה, שיכול להיות מחוץ לשטח המדינה המבקשת ואף בתוך שטחה (פלר, עמוד 186). לפי סעיף 3 לאמנה בין ישראל וארה"ב, ההסגרה תחול גם על עבירות שנעברו מחוץ לשטח השיפוט הטריטוריאלי של המדינה המבקשת, ובלבד שתחולת החוק הפלילי שלה על מעשהו של המבוקש תהיה מבוססת על זיקה, שבתנאים מקבילים, היתה מצמיחה תחולה אקסטרא-טריטוריאלית של החוק הפלילי גם במדינה המתבקשת. בהתאם לסעיף 6 לאמנת ההסגרה בין מדינת ישראל ובין ארצות-הברית, הסייג להסגרה הוא מוחלט לא רק אם המבוקש כבר נשפט על העבירה במדינה המתבקשת, אלא החל מהרגע שהועמד עליה לדין, ללא הבדל אם סמכות הענישה על העבירה מבוססת על תחולה טריטוריאלית או אקסטרא-טריטוריאלית של דיני העונשין. במקרה זה, החוק מצמצם באורח ניכר את נפקות הכלל של מעשה בית-דין בהליכי ההסגרה, באופן שיוצר תשתית רחבה יותר לאפשרות להסגיר, לעומת היקף ההסגרה הנתחם באמנה.

סיכומו של עניין, כאשר קיימת סמכות ענישה למדינת ישראל על העבירה נשוא בקשת ההסגרה, סמכות שלא הופעלה או שלא נסתיימה בשפיטה, אין בחוק מניעה או הגבלה כלשהי להסגיר.

 

אמנת ההסגרה עם צרפת, לעומת זאת, מוציאה מכלל הסגרה עבירות שנעברו בשטח מדינה מתבקשת, ובכך מבטאת עדיפות לתחולה טריטוריאלית של החוק הפלילי של המדינה שבשטחה נעברה העבירה, על-פני כל תחולה אקסטרא-טריטוריאלית של חוק פלילי של מדינה אחרת. בעניין זה מציין פלר, כי "יש לראות כתופעה אנכרונית את צמצום יחסי ההסגרה, מבחינת מימד מיקום העבירה, לעבירות שנעברו בשטח ריבונותה של המדינה המבקשת בלבד; זהו שריד של תקופה שבה ניתן היה להסתפק גם בתחולה טריטוריאלית של דיני העונשים בלבד, תוך התעלמות מעבירות חוץ" (פלר, עמודים 187, 191).

 

פלר מסביר את ריבוי הזיקות המצמיחות סמכות ענישה בכל אחת מהמדינות, "כי כל אחת מן הזיקות האמורות היא בעל מהות, משמעות, ומשקל שונים מבחינת הערכים החברתיים-המדיניים הנתונים בסכנה בכל מדינה בנפרד ממדינות אלה, וכן מבחינת הפגיעה שנגרמה בעבירה לכל אחת מהן. אפילו כאשר שתי מדינות טוענות לסמכות ענישה על עניין אחד מכוח עיקרון אחד – הטריטוריאליות, או הפרוטקטיביות, או כל עיקרון אחר – הערך שנפגע אמנם מאותו סוג, הוא שונה ופרטי לכל מדינה: הסדר הציבורי שלה בתוך שטח ריבונותה, ולא של האחרת... השוני מזדקר, כמובן, ביתר שאת, כאשר כל מדינה טוענת לסמכות ענישה מכוח תחולת דיני העונשין שלה לפי עיקרון אחר".

ולאחר מכן מוסיף את מסקנתו: "לפיכך, אין זה מן התבונה שהמדינה תקבע לעצמה כללים נוקשים ותשלול מעצמה את שיקול הדעת בדבר מתן אפשרות גם למדינה המבקשת להפעיל את סמכות הענישה הלגיטימית שלה. אין ספק כי תדע להשתמש בשיקול דעת זה רק במקרים שבהם תהיה בכך תרומה ממשית למלחמה בעבריינות" (פלר, עמוד 264).

 

שיקול נוסף שנלקח בחשבון במצב של סמכויות שפיטה מקבילות הוא, כללי התחולה העיקרית או השיורית של דיני העונשין של המדינה המתבקשת על העבירה. אם מדובר בתחולה עיקרית במדינה המתבקשת, תהא נטייה להפעיל סמכות ענישה עצמית, בעוד שבתחולה שיורית ייתכן שתועדף הסגרה על-פני ענישה. עם זאת, "בשיטת משפט אשר אינה קובעת כללים נוקשים לפתרון בעיית ההקבלה בין סמכות שתי המדינות, המבקשת והמתבקשת, השיקול של משקל הזיקה של העבירה למדינה בעלת העדיפות מבחינת מדיניות הענישה, אינו חייב להיות היחידי" (פלר, עמוד 265).

המסקנה הינה כי במקרה כגון דא, בו יש סמכות מקבילה, אין כללים נוקשים להסגרה ושיקול הדעת האם להסגיר יוכתב על-ידי הנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה, סוג העבירה המיוחסת ואופייה.

במקרה שלפנינו, אין נפקות ממשית לצמצום היקף ההסגרה באמנה לעומת החוק, קרי להרחבת הסייג להסגרה באמנה - גם למצב שהמבוקש רק עמד לדין על העבירה שעליה מבקשים את הסגרתו, מאחר שהמשיב אינו עומד לדין בישראל על העבירה, וקל וחומר שטרם נשפט וזוכה או הורשע בגינה. בהתאם לפרשנות הסייג שבסעיף 2ב(א)(4) לחוק, במקרה דנן, כאשר השלב הדיוני בו נמצא עניינו של המשיב בישראל הוא לפני העמדה לדין, ישראל תהיה חייבת לעמוד בהתחייבותה להסגיר, חרף זכותה להביא את המשיב על עונשו לפי סמכות הענישה שלה, ובמנותק מסוג זיקת העבירה אליה.

לאור האמור לעיל, מתבקשת מסקנה לפיה הוראות החוק והאמנה אינן מקנות עדיפות לסמכות שפיטה זו או אחרת ולסוג הזיקה של העבירה נשוא בקשת ההסגרה למדינה המתבקשת. לפיכך, אין לתת משמעות יתרה לעובדה שלמדינת ישראל סמכות מקבילה לשפוט את המשיב וכן לזיקה הטריטוריאלית של העבירות דנן לישראל.

 

26.  התחולה הפרסונלית היא אמנם שיורית, אולם גם על-פי פסק הדין בענין מימון-כהן שהוזכר לעיל, יש לבדוק מהי הזיקה הדומיננטית בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, העבירה, סוגה ואופיה. העבירות המיוחסות למשיב הן קשירת קשר לביצוע פשע של סחר בסמים והפצתם לארה"ב. קשירת הקשר נעשתה בישראל, אך מיקומה הפיזי של עבירה כזו הוא מקרי ואינו מרכזי. עבירה כזו ניתן לבצעה בכל מקום, והשאלה היכן מרכז הכובד לאו דוקא של מקום התגבשות העבירה אלא של מימושה ומיקום הראיות במובן הרחב. עבירות סמים הן עבירות אוניברסליות והמאבק בהן הוא אוניברסלי כדברי הנשיא שמגר: "נגע הסמים המסוכנים אינו תופעה ישראלית פנימית, והמלחמה בה מחייבת מטבע הדברים שיתוף פעולה בינלאומי. בשל כך הגדירו באמנות הרלבנטיות את מעשי העבירה החמורים לפי האמנה כמעשים, אשר עליהם ניתן להביא לדין בכל אחת מהארצות שהצטרפו לאמנה (האמנה היחידה בדבר סמים נרקוטיים מיום 30.6.61). למותר להוסיף, כי לא ניתן להילחם בנגע הסמים, אשר הסחר בהם בנוי על רשתות הפרושות בעולם כולו, אם המדינות תצמצמנה עצמן אך ורק לענישתן על עבירות המבוצעות בתוך גבולותיהן. המסחר בסמים בכל אתר, כדוגמת העבירה על סעיף 169 לחוק העונשין (שוד ים) צריך להיות תופעה, נגדה פועלים כולם בצוותא וכל אחד לחוד, כאשר כל מדינה רואה בחומרה גם הובלת סמים מסוכנים בקרבת מימי החופים שלה" (ע"פ 401/83 אלקייעל ואח' נ' מ"י, פ"ד לח(1), 354, 357).

פסק דין זה מתייחס לסמכות האקס-טריטוריאלית של מדינת ישראל, אולם מהאמור עולה, כי המאבק בסחר הסמים הבנוי על "רשתות הפרושות בעולם כולו", צריך להיות אף הוא חוצה גבולות, הן בפועל והן בגישה המשפטית הצריכה לאפשר הגמשה בישום עקרונות משפטיים טריטוריאליים ולאפשר שפיטה במקום בו מרכז הכובד של העבירה.

בית-המשפט העליון חזר שוב ואמר כי במאבק הבינלאומי בפשע, בעיקר בענין טרור ועבירות סמים, הגבולות מטשטשים, שכן: ”כאשר הפשע נעשה מדי שנה ושנה מתוחכם יותר, כאשר מרחקים וגבולות הפכו למיעוטי משקל, וההתקשרות באמצעות כלי הטלקומוניקציה גם עבור גורמי הפשע היא קלה, יעילה ומיידית, הרי הצלחת הרשויות הלוחמות בפשע, בין שהמדובר בטרור בינלאומי, או בעבירות סמים או בעבירות כלכליות חמורות, תעמוד בסכנת סיכול אם לא יובטח שיתוף פעולה יעיל בין רשויות השלטת החוק במדינות השונות. מעצרם של חשודים בפשע בכל הארצות, והסגרתם למדינות המבקשות, הם חלק מהאמצעים למימוש אותו שיתוף פעולה" (רש"פ 4655/95 ליבקינד נ' היוע"מ, פ"ד מט(3), 640, סעיף 6 לפסה"ד).

      קרי, בעבירות כאלה יש לתחולה הטריטוריאלית משקל נמוך יותר ויש לתת עדיפות ומשקל רב יותר לשיקולים נוספים כגון עקרון ההדדיות בין המדינות כמכשיר ראשון במעלה למאבק בפשע הבינלאומי.

מכל האמור מסקנתי הינה, כי כאשר מדובר בעבירות בעלות אופי בינלאומי, כמו עבירות אינטרנט, או עבירות תרמית בינלאומיות, סחר בסמים, עבירות קשר, יש לעקרון התחולה הטריטוריאלית משקל מופחת. מקום יצירת הקשר הפלילי יכול להפוך נטול חשיבות אף אם הוא מהווה עבירה מושלמת, אם התוצאות המעשיות של הקשר יוצאות אל הפועל במדינה אחרת. לצורך זה ניתן לאבחן בין עבירות טריטוריאליות מובהקות כגון רצח, עבירות מין, שוד וכיו"ב לבין עבירות מקיפות עולם או כאלה שמיקומן הפיזי מקרי, אך ביצוען במקום או מדינה אחרת, בה מרכז הכובד ולה האינטרס לשפוט את המבוקש. כמפורט לעיל, במקרה לפני, לארצות הברית אינטרס עדיף לשפוט את המשיב, שכן אף שהקשר נוצר בישראל, כל ביצועו מחוץ לישראל, הסמים הופצו ויועדו להפצה בארה"ב, החקירה החלה והתנהלה שם, שם עיקר הראיות ושם נשפטו רוב אנשי הרשת.

 

תקנת הציבור וזימון עדי הגנה

27.  האם הסגרתו של המשיב לארה"ב נוגדת את תקנת הציבור, מאחר שהמשיב לא יזכה להליך הוגן אם יישפט בארה"ב, היות שעדי ההגנה נמצאים בישראל, ומאחר שאי-העמדתו לדין בישראל, מהווה פגיעה בריבונות ובציבור במדינה.

מבחינה מעשית, עולה השאלה האם יוכל המשיב לזמן עדי הגנה הנמצאים בישראל למשפט שיתנהל בארצות-הברית. על-פי החלטתי מיום 27.3.05, פנו באי-כוח העותר בסוגיה זו לרשויות המוסמכות בארה"ב, ותשובתו של מר ברמן ממשרד המשפטים האמריקאי הוגשה לתיק זה ביום 8.4.05. מתשובה זו אנו למדים, כי לאחר ששופט בית-משפט בארה"ב קובע כי העדות המתבקשת הינה עדות רלוונטית, זכאי כל נאשם להזמין כל עד, אולם לא ניתן לכפות התייצבות על עד הנמצא מחוץ לארצות-הברית. עם זאת, אפשר לזמן עד הנמצא בישראל באמצעות פניה למשרד המשפטים הישראלי, ואם מדובר בעד הכלוא בישראל, ניתן לבקש העברתו הזמנית לארה"ב. כמו-כן, ניתן לבקש מבית-המשפט בארצות-הברית לפנות למדינת ישראל על-מנת שתסייע בגביית עדות אותו עד בישראל, אם יסרב לבוא ולהעיד בארה"ב.

עולה מכך, כי בפנינו שני מצבים: האחד, עד הגנה נמצא בישראל והוא מסכים להעיד, שאז ניתן לזמנו לעדות בארה"ב על-פי הזמנת בית-משפט שם, גם אם מדובר באסיר. השני, עד הגנה נמצא בישראל והוא מסרב להעיד בארה"ב. במקרה כזה ניתן לכפות את העד להעיד לטובת הליך המתנהל בארה"ב לפי הוראות חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998.

 

סימן 2 לחוק עזרה משפטית בין מדינות, שכותרתו "גביית ראיות", מסדיר העדתו של עד בישראל לטובת הליך המתנהל במדינה מבקשת. סעיף 18(א) לחוק קובע, כי חובתו של אדם להתייצב ולהעיד באם בית-משפט בישראל יצווה כך, ובלשון הסעיף: "הוזמן אדם על ידי בית המשפט לשם גביית ראיות, תחול עליו כל חובה החלה על עד שהוזמן להעיד לפני בית-המשפט בישראל ותהיה לו כל זכות שיש לעד כאמור". גביית העדות תתועד בפרוטוקול שיערוך בית-המשפט בישראל (סעיף 18(ד) לחוק), וכן "רשאי בית-המשפט לאפשר לאדם, שבקשר אליו מתנהל ההליך, או לבא-כוחו, וכן לנציג המדינה המבקשת, להיות נוכחים בזמן גביית הראיות, לטעון בפני בית-המשפט ולהציג שאלות לעד" (סעיף 18(ב) לחוק). זכאי להופיע בפני בית-המשפט גם מי שאינו עורך-דין בישראל, אם הוכיח כי הוא מוסמך לחקור עדים במדינה המבקשת, ובלשונו של סעיף 17 לחוק: "בהליך לפי סימן זה רשאי להופיע בפני בית-המשפט ולשאול שאלות גם מי שאינו רשום כעורך דין לפי חוק לשכת עורכי הדין, ובלבד שהוכיח, להנחת דעתו של בית-המשפט, שהוא מוסמך לחקור עד מטעם בעל הדין או לייצג בעל דין במדינה המבקשת את גביית הראיות, על פי הדין באותה מדינה". בדומה להסדר שבחוק עזרה משפטית בין מדינות, גם בישראל קבילות ראיות שהושגו בהליך כזה.

 

דרך נוספת לגביית עדות של עד הנמצא בישראל קבועה בתקנה 15 לתקנות עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ט-1999, ולפיה בית-משפט רשאי לאשר גביית עדות בישראל באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה, באופן שיתאפשר לבית-המשפט במדינה המבקשת ולנאשם, לצפות בעד במהלך כל עדותו, לשמוע אותו ולהציג לו שאלות, וכן מאפשרת לנאשם לשמור על קשר עם סנגורו ולהציג לעד שאלות באמצעותו, כדלקמן:

 

"גביית עדות במערכת טלוויזיה סגורה

ביקשו רשות מוסמכת, רשות מוסמכת זרה או בעל דין, שגביית עדות תיעשה באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה בין-לאומית, רשאי בית-המשפט לאשר זאת אם נעשו הסידורים כדי לאפשר את אלה:

לבית-המשפט ולבעלי הדין – לצפות בעד בכל מהלך העדות, לשמוע אותו ולהציג לו שאלות;

לנאשם – לשמור על קשר עם סנגורו, ולהציג שאלות לעד באמצעותו".

 

המסקנה הינה כי בפני המשיב פתוחה הדרך להשמיע במשפט שיתקיים בארצות-הברית כל עד הנמצא בישראל, בין ישירות, בין בדרך של חיקור דין ובין באמצעות גביית עדותו באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה.

 

28.  חוק ההסגרה אוסר על הסגרת אדם למדינה מבקשת במקום בו היענות לבקשה עלולה לפגוע בתקנת הציבור של ישראל, ובלשונו של סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה:

 

"2ב. סייגים להסגרה

(א) לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה:

...

(8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל".

 

מפסיקת בית-המשפט העליון עולה, כי סייג זה להסגרה - פגיעה בתקנת הציבור, זכה לפירוש מצומצם והוא חל מקום בו יש פגיעה בעקרונות יסוד, השקפות עומק ואינטרסים נעלים של החברה בישראל, ערכיה ועקרונות המוסר שלה. במקרה כזה, אל לא לבית-המשפט לתת ידו למעשה הסגרה (ראה ע"פ 2521/03 סירקיס נגד מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 346; בג"צ 3439/04 בזק (בוזגלו) נגד היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)).

 

במקרה שלפני מדובר בסמכות שיפוט כפולה. החוק אינו מונע הסגרה, אין מדובר במעשה שרירותי או בפגיעה באינטרס חברתי תרבותי של המדינה או בריבונותה, שכן המדינה עצמה מרצונה החליטה להעדיף שפיטת המשיב בארה"ב. התיבה "תקנת הציבור" מכילה גם הזדמנות להליך משפטי הוגן, קרי מתן הזדמנות מלאה לנאשם להתגונן, וכאמור ההנחה הינה כי המשיב יזכה להליך הוגן ויוכל להביא עדי הגנה רלוונטיים, ועל-כן אין בעצם ההסגרה פגיעה בתקנת הציבור.

 

תוצאה

29.  לאור האמור, מאחר והמשיב מבוקש בארצות הברית בעבירות של קשירת קשר ליבוא והפצת סם מסוכן, ומאחר ויש ראיות מספיקות להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל ולאחר שממשלת ארצות הברית התחייבה מראש להעביר את המשיב לריצוי עונשו בישראל, אם יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר, אני מכריז כי המשיב הוא בר-הסגרה לארצות-הברית.

 

 

ניתנה היום י' ניסן תשס"ה (19 לאפריל 2005), במעמד הצדדים.