בתי המשפט

 

 

 

 

 

גזר דין (נאשם 5)

 

נאשם 5 (להלן: "הנאשם") היה בעל מניות ומנהלן של נאשמות 1 ו-2, אשר עסקו ביצור מערכות מיזוג אויר ושיווקן, וכן היה מנהלן של נאשמות 3 ו-4, שהתאגדו בתאריך 31.5.98, והחליפו את נאשמות 1 ו-2.

 

הנאשם הורשע (ביחד עם נאשמות 4-1) בכך שניהל שתי מערכות של הנהלת חשבונות: מערכת רשמית עליה דיווח למע"מ, ומערכת סמוייה שלא דווחה לרשויות המס, ובאמצעותה העלים מע"מ ומס קניה. הנאשם התקין תוכנת מחשב מיוחדת במחשבים בביתו ובעיסקו אשר איפשרה ניהול מערכת כפולה של הנהח"ש, והפקיד תקבולים שהיו בבחינת "כספים שחורים", בחשבון ע"ש הוריו, וכן בחשבונות ע"ש נאשמות 2 ו-4 (בהתאם לתקופה), - חשבונות אשר לא היו ידועים לרואה החשבון של החברות.

 

הנאשם הורשע איפוא, כי ביחד עם נאשמות 4-1, הוא העלים הכנסות של נאשמת 2 בסכום של 784,985 ₪ לפחות, והכנסות של נאשמת 4 בסכום כולל של 2,248,995 ₪. כמו כן, הוא לא שילם את סכום השומה שנקבע לנאשמת 2 בתאריך 4.12.91, לא שילם קנס בגין אי ניהול ספרים, ואף לא שילם הפרשי מס למע"מ ומס קניה עפ"י הודעות שנשלחו להם בתאריך 24.12.91.

 

לאחר שמיעת ראיות, הורשע הנאשם גם בביצוע עבירות של שיבוש הליכי משפט ושימוש במסמך מזוייף מכוחו של סעיף 184 לחסד"פ (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. 

 

הכרעת הדין לנאשמים 4 - 1 ניתנה בתאריך 23.11.00, בנוכחות המפרק עו"ד ביתרון, ובהיעדר הנאשם אשר לא התייצב לדיון.

 ההליכים נגד הנאשם הותלו בתאריך 21.12.00 לאחר שהתברר לביהמ"ש כי הנאשם עזב את הארץ.

 

לטענת ב"כ המאשימה, הנאשם נמלט מן הארץ "בדרך לא דרך", וזאת לאחר התדיינות משפטית ארוכה, והוא שב לישראל רק בתאריך 29.7.04.

ב"כ המאשימה טענה זאת מאחר ויציאת הנאשם איננה מופיעה בפלט המחשב הכולל כניסותיו ויציאותיו מישראל.

יחד עם זאת אין ב"כ התביעה חולקת על אמינות חותמת היציאה המוטבעת בדרכון הנאשם, ולפיה הוא יצא מישראל בתאריך 29.10.00.

 

לטענת ב"כ הנאשם, מרשו אכן עזב את ישראל בתאריך 29.10.00 באמצעות דרכונו.

מדברי הנאשם עלה כי געגועיו לבני משפחתו תכפו עליו, הוא נפגש עם בתו בקפריסין, ולבסוף החליט לשוב ולהתאחד עם משפחתו, ולסיים ההליך הפלילי.

 

הנאשם היה מודע למועד שימוע הכרעת-דין, אשר הודע לו בזמנו ע"י עו"ד גור, אך לא התייצב בביהמ"ש, ועזב את ישראל כאמור ארבעה ימים לאחר מכן.

עובר ליציאתו את הארץ פנה לביהמ"ש בבקשות דחייה שונות, בהן טען כי הוא מסתייע בעו"ד גור להכנת סיכומי ההגנה, וזו נזקקת לזמן נוסף.

ברם, בסמוך למועד מתן הכרעת-הדין, הודיע בא-כוחו לביהמ"ש כי הוא לא החל כלל בהכנת הסיכומים מאחר ואינו מכיר את התיק, ולא ליוה אותו כטענת הנאשם, וכן בקש להשתחרר מייצוג הנאשם שמעל באמונו.

אין מנוס איפוא מלציין כי הימלטותו של הנאשם מן הארץ מהווה נדבך נוסף לנסיונותיו למנוע סיום ההליך הפלילי בתיק דנן.

 

ב"כ המאשימה עתרה לביהמ"ש למצות את הדין עם הנאשם, ולהטיל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר ע"ת ממושך, וקנס מכביד אשר בצידו עונש מאסר בפועל חלף אי תשלום קנס.

ב"כ התביעה ציינה כי חובו של הנאשם כיום למע"מ מגיע לסך של 12,354,188 ₪, והוא מורכב מחוב קרן בסך של 1,643,143 ₪, ריבית וההצמדה בסך של 7,211,151 ₪ וקנסות בסכום המגיע לכ-3.5 מליון ₪. בסה"כ שולם ע"ח החוב (מקופת המפרק) רק סכום זעום וזניח בסך 21,700 ₪.

 

ב"כ המאשימה הדגישה כי העבירות נשוא כתב האישום בוצעו בתיחכום רב, והנאשם יצר שתי מערכות של חשבוניות מס המבטאות סכומים שעל חלק מהם דיווח, ובצידם סכומים בלתי מדווחים. סכום העלמת המס הינו גדול, וכן הפנתה למניפולטיביות של הנאשם, ולפעולות הסחבת השונות בהן נקט במהלך ההליך הפלילי על מנת להשהות את סיומו, כשהוא מנצל בין השאר גם את עובדת היותו בלתי מיוצג. (לאחר שסירב לקבל ייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית).

 

התביעה הציגה בפני ביהמ"ש את גליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם, ולפיו הוא הורשע בעבר בביצוע עבירות דומות של שימוש במסמך מזוייף, שיבוש הליכי משפט, ובידוי ראיות, וכן הוגשו גזרי-דין בתיקים הנ"ל ופסה"ד שניתנו ע"י ערכאת הערעור.

 

ב"כ הנאשם עתר לביהמ"ש להסתפק בהטלת עונש מאסר לתקופה בת שנה, בציינו כי תקופה זו מהווה לדעתו איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לאינטרס של הנאשם, וזאת נוכח העובדה שביהמ"ש המחוזי הטיל על הנאשם בפרשה זו בגין עבירות על פק' מס הכנסה עונש מאסר בפועל בן שנה אחת, ושנתיים מע"ת.

הסניגור המלומד ציין כי מרשו אמנם הדריכו לעתור לעונש שלא יכלול מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אך ברור לו כי עתירת הנאשם לאי-הטלת מאסר אינה ריאלית.

עוד הוסיף וטען כי בתקופת מאסר בת שנה מתמצה גם גורם ההרתעה כלפי הציבור. כמו-כן בקש כי לא יוטל עונש מאסר חלף הקנס, וזאת נוכח מצבו הכלכלי של הנאשם.

הסניגור ציין כי הוא מודע לכך שמרשו ניהל מערכת משפטית ארוכה, מייגעת ומיותרת על חשבון הציבור, אך הסביר התנהגות הנאשם בכך שהלה התקשה להתמודד עם תקופת מאסר נוספת לאחר שסיים לרצות את התקופה בת השנה שהוטלה עליו בתיק אחר ת.פ. 109/91 ע"י ביהמ"ש המחוזי  בת"א (להלן: "התיק האחר").

לדבריו, הנאשם האמין כי יצא זכאי הן בתיק דנן והן בתיק שהתנהל בביהמ"ש המחוזי, והדבר נובע מכושר שיפוט לקוי של הנאשם.

הסניגור אף הודה, כי גם אם מרשו יצא כטענתו את ישראל מטעמים רפואיים, אין ספק ששומא היה עליו לשוב לארץ בתום הטיפול כדי לעמוד לדין.

 

ב"כ הנאשם הדגיש את סיבלה של משפחת הנאשם בשל מעשיו, וטען כי אין מדובר בעבריין סידרתי, אלא באדם נורמטיבי שהסתבך על רקע כשלון עסקי, ולא ישוב עוד לבצע עבירות.

עוד לטענתו, קופת הציבור, לא ניזוקה בהיקף הנטען ע"י התביעה, שכן נתפסו ברשות הנאשם שיקים, ואלו נמסרו לרשויות מס הכנסה. הסניגור אף הציע לביהמ"ש, בהסכמת אשת הנאשם, להטיל עיקול בסכום של 50,000 דולר על חלקה ממימוש זכויותיה בנכס מקרקעין, וזאת כאשר יסתיים ההליך האזרחי בתביעה בין השכן והנאשם ואשתו.

 

במהלך הטיעונים לעונש בקש הנאשם לשאת את דברו.לטענתו, הוא אינו עבריין, ולאחר שעזב את הארץ הוא לא הסתתר בחו"ל, אלא הודיע על מקום הימצאו לקונסוליה הישראלית. עוד לטענתו, הוא לא שב לארץ במשך 4 שנים עקב חששו מאימת הדין, אך בסופו של דבר החליט לשוב על אף שהיה ברור לו כי יעצר עם שובו לישראל.

הנאשם גרס, כי לו צירף את התיק דנן לתיק האחר - העונש שהיה מוטל עליו לא היה שונה באופן מהותי. כמו-כן טען כי הוא לא הפיק רווחים אישיים מביצוע מעשיו, ופעל בדרך שפעל שלא על מנת להתעשר, אלא כדי לאפשר לחברות - נאשמות 4-1 - להתקיים.

הנאשם עתר איפא, לביהמ"ש שלא להטיל עליו כל עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, ונימק זאת בכך מהטעם ש"לא מתאים לו" לשהות עם סוג האנשים המרצה עונשי מאסר בבית סוהר. שהייתו שם לדבריו, אף לא תועיל לציבור, באשר הוא עצמו למד את ליקחו, ובמהלך השנים שחלפו הוא נשכח, ואינו מהווה עוד דוגמא לאחרים.

 

עסקינן בנאשם שכאמור, ניהל מערכת חשבונאות כפולה, והעלים הכנסות בהיקף עצום מרשויות המס, וזאת באמצעות תוכנת מחשב ייחודית, לפיה ניתן היה להעלות רק באמצעות קוד שמות לקוחות פרטיים שלגביהם הנאשם לא הוציא חשבוניות וקבלות, ועל לקוחות אלו הוא לא דווח להנהלת החשבונות של החברות ולרשויות המס. בצד מערכת זו היתה מערכת מקבילה שכללה בעיקרה שמות סוכנים, שלגביהם הוצאו קבלות וחשבוניות, ועל אלה דווח להנהלת החשבונות ולרשויות המס.

על מנת לודא שמעשיו של הנאשם לא יתגלו, רכש הנאשם חומרים מספקים, ושילם תמורתם בכסף שהוצא מחשבון הבנק הסמוי ע"ש הוריו - (חשבון שהוסתר מידיעת רוה"ח של החברות), ולאחר קבלת החשבוניות בגין הקניות, הושמדו החשבוניות מחמת זהירות, וזאת, על מנת שלא תחול טעות וידרש החזר מע"מ, ויתעורר חשד רשויות המס עקב עודף תשומות.

 

לאחר מעצרו הודה הנאשם בביצוע העבירות. בתחילה הודה בחקירתו באופן חלקי, כשהוא מצמצם את חלקו, ומגולל האחריות לניהול הפעיל על אחר - דני זהבי. בהמשך, מסר ביוזמתו לחוקרי מס הכנסה דו"ח מסכם על פעילותן הגלויה והסמויה של נאשמות 4-1, וערך ניתוח כספי, שתכליתו  לשכנע את רשויות מס הכנסה כי לא התכוון לפגוע בהם, אלא רק ברשויות מס קנייה, בשל שיעור המס המוטל על מזגנים, שהיה לדעתו בלתי מוצדק.

 

לאחר שהנאשם פירט בכתב במהלך חקירתו את שיטות המירמה בהן נקט, ודרך הפנקסנות הכפולה, וכן הפנה את חוקריו למקומות בהם הסתיר שיקים ודיסקטים בביתו, ואף הנחה את אשתו לסייע לחוקרים – סביר היה לצפות כי יודה בביצוע העבירות הן במשפט שהתנהל בביהמ"ש המחוזי בתיק האחר, והן בתיק דנן.

 

בתחילת המשפט בתיק דנן ניתן היה להתרשם מהנאשם, כי הוא  מבקש לקצר את ההליכים, שהרי טען כי התיק האחר הנו משפט "ראי" לתיק דנן, ומאחר והעדים האמורים להעיד בתיק דנן כבר העידו בתיק האחר במהלך הליך משפטי ממושך, ומאחר והוא ממתין להכרעת דין בתיק האחר, אזי אם יורשע שם בדין - הוא יצרף התיק דנן לתיק האחר. (ראה דברי הנאשם עמ' 5 לפרוטוקול שורות 16-11, עמ' 7 שורות 10-5, ועמ' 10 שורות 27-26).

הנאשם חזר ובקש ממותב זה להמתין לתוצאות הכרעת הדין בתיק האחר, ובכך להקל על העדים, ולחסוך זמן שיפוטי.

על כן, נקבעו מועדי תזכורת שונים בהם חזרו ונטענו הטענות דלעיל ע"י הנאשם, ורק משהתעכב מתן הכרעת דין בתיק האחר, קבעתי מועדים לשמיעת ראיות בתיק דנן.

ברם, בטרם החלה שמיעת הראיות, ניתנה הכרעת הדין בתיק האחר, ולפיה הנאשם הורשע בכל העבירות המיוחסות לו. אזי הוברר כי הנאשם מסרב לצרף התיק דנן לתיק האחר, ועל אף הודאתו בחקירותיו, הוא בחר לנהל הליך משפטי ממושך גם בתיק דנן, תוך הכפשת חלק מחוקריו במהלך משפט זוטא.

 

במהלך שמיעת הראיות נעשו נסיונות רבים ע"י ביהמ"ש לקיים דיונים יעילים שיביאו לסיום ההליך הפלילי, אך נסיונות אלו לא צלחו.

משקבע ביהמ"ש מועדים אשר היו סמוכים מדי לטעמו של הנאשם, הוא טען ש"ביהמ"ש מאיץ את קצב הדיונים" ופוגע בהגנתו, ועתר לפסילת ביהמ"ש משמיעת המשך התיק.

 

לא בכדי טען הסניגור במהלך הטיעונים לעונש: "הבהרתי לנאשם, שלדעתי, אחרי התלאות שהוא העביר את ביהמ"ש ואת המערכת, אין לו כפרה, ואין לו מחילה, אלא אם כן יתייצב ללא תנאים מוקדמים לגזר הדין".

 

מגליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם (נ/1) עולה כי הוא הורשע בביצוע שימוש במסמך מזויף ונסיון לקבל דבר במירמה (1993), מסירת ידיעות כוזבות, נסיון לקבל דבר במירמה, הדחה למתן עדות שקר, בידוי ראיות, ושיבוש הליכי משפט (1995), שימוש בתחבולה וזיוף פנקסים (1996), גניבה בידי מורשה ושיבוש הליכי משפט. (1999)

 

ב"כ הנאשם רואה במרשו אדם נורמטיבי, והנאשם אף טען שלמד את ליקחו.

ברם, מהראיות בתיק דנן עולה כי כאשר הנאשם מבקש לחלץ עצמו מהאישום פלילי אין לו עכבות ו/או מגבלות מוסריות, והוא מוכן לנקוט בכל דרך כולל הכתמת כל מי שלדעתו עומד בדרכו או פוגע באינטרסים שלו.  (ראה: עמ' 768-767 להכרעת הדין).

כך נהג כלפי ידידו לשעבר אמון רמזי, וכך לגבי מי שפעלו למענו: רו"ח דגן שסירב להכין מאזן "מפוברק", עוזרו ו"יד ימינו" -  דני זהבי, כך גם הלין על המומחה מטעם ביהמ"ש רו"ח ניסימוב, ועל עורכי דינו בתיק האחר, והוא אף נקט בלשון בוטה ומשתלחת  הן בתובע עו"ד וייסמן, והן  כלפי כב' השופט טלגם שהרשיעו בתיק האחר - ת.פ. 109/91.

מעיון בגזה"ד בת.פ. 1108/91 של בימ"ש שלום נתניה, (כב' השופט גלין) עולה כי גם שם נקט בדרך דומה כלפי העדים.

 

ב"כ הנאשם ציין כי חומרת העבירות על פק' מס הכנסה אינה נופלת מחומרת עבירות המע"מ בתיק דנן, וביהמ"ש המחוזי בתיק האחר מצא לנכון, שעונש מאסר בן שנה הולם את הנסיבות. עונש זה אף אושר ע"י ביהמ"ש העליון.

 

עיון בגזה"ד שניתן בתיק האחר מלמד מדוע גרס ביהמ"ש המחוזי כי עונש של מאסר בפועל בן שנה אחת הינו עונש הולם. ראה דבריו:

"עפ"י מימדי ההעלמה ראוי היה למאסר ממושך מזה שאני אומר להטיל, ואולם בהתחשב בעיקר בבריאותו של בנו של הנאשם, ובתקופה שחלפה מאז החלה החקירה, נראה לי שהעונש המתאים יהיה 3 שנות מאסר, מהן אחת לריצוי בפועל ושתיים ע"ת...בנוסף לכך אני מטיל על הנאשמים יחדיו תשלום קנס בסך 1 מיליון ₪."

 

ביהמ"ש העליון אשר אישר העונש ציין:

"בערעור המדינה על קולת העונש יש ממש, שכן ההיקף הכספי של העבירות, ועברו הפלילי של המערער חייבו הטלת מאסר לתקופה משמעותית. אם אין אנו מחמירים עם המערער, וכך החלטתנו לאחר היסוסים רבים, אין זאת אלא מחמת הנסיבות האישיות, שהחשובה בהן היא זו הנוגעת למצב בריאותו של בנו. המערער הוא זה שמטפל בבנו והרחקתו ממנו לתקופת מאסר ממושך, עלולה לפגוע בו קשות". (ההדגשות שלי - י.א)

 

ביהמ"ש התרשם איפוא, מטענת הנאשם שנתמכה באישור רפואי, לפיו הוא היחיד המסוגל לטפל בבנו החולה הסובל מפגם בכלי הדם שבמוח: פגם הגורם לדימומים המביאים לתופעות של שיתוק חלקי. אשר על כן ציין ביהמ"ש, כי הוא נותן משקל לנסיבות האישיות, ולהתמשכות ההליכים. 

 

הנימוקים דלעיל אינם יכולים עוד לשמש לזכותו של הנאשם.

הנאשם בחר לעזוב את הארץ תוך נטישת בנו, שלגביו טען כי הוא היחיד המסוגל לטפל בו. מסתבר כי במהלך 4 שנותיו בחו"ל היה מי שטיפל בבן בהיעדרו, מה גם שלטענת התביעה אותו בן בגיל  29 משמש כיום, מנהל בחברת עמילי מלונאות בע"מ, והוא אף בעל מניות בחברות אחרות, ועפ"י פלט מחשב יצא לחו"ל, והנסיעות מצביעות על יכולתו ­­­­­לתפקד גם ללא אביו.

 

באשר לחלוף הזמן – מעבר למפורט בענין זה בהכרעת הדין (ראה: עמ' 747 - 744 לפרוטוקול) אין לו לנאשם אלא להלין על עצמו על כך, שבשל בקשותיו נדחתה שמיעת הראיות והתארכה.  לאחר מכן הוא נקט בצעדים לעכב ההליך הפלילי, ובסופו של דבר ברח מאימת הדין, ולא שב לישראל במשך 4 שנים.

 

דרכונו של הנאשם הוארך בניקוסיה בתאריך 20.10.03, אך גם אז, על אף הקירבה לארץ, הוא בחר שלא לשוב לישראל.

עוד יש לציין לגבי העונש שהוטל בתיק האחר כי הנאשם מסר לחוקרי מס הכנסה שיקים של לקוחותיו בסכום כולל של 978,000 ש"ח, וגם אם הופקד סך של 640,000 ₪ בלבד כטענת הנאשם או סך 667,000 ש"ח כטענת עו"ד כביר - מבקר אגף בנציבות מס הכנסה (במכתבו נ/8), אזי הנאשם הסיר חלק מהמחדלים בתיק האחר.

בענייננו, הנאשם לא הסיר את מחדליו למעט סכום זעום ששולם מקופת המפרק.

הצעת הסניגור כי אשת הנאשם תחתום על התחייבות לטובת המדינה לתשלום 50,000 דולר ממימוש נכס – מגרש בעתיד, איננה ישימה, שכן אף לדברי הסניגור, בשלב זה,  מתקיים הליך אזרחי נוכח מחלוקת עם השכן.

 

כבר נקבע לא אחת, הסרת מחדלים יש בה כדי לשמש נסיבה מקילה לעונש:

 

בת.פ. 4310/93 מ"י נ. משה עידן מיסים י/6 (דצמבר 1996) נקבע, כי שאלת הטבת הנזק והסרת המחדל היא שאלה עקרונית ומהותית בהתייחס למידת העונש שיש להטיל על נאשם בתיקי מיסים, "כאשר יש באלמנט זה כדי להצביע על מידת השלמתו של האיש עם החטא שחטא כלפי האוצר או החרטה שגמלה בליבו על ההונאה שהונה אותו".

וכן ראה בענין זה: ע.פ. 798/95 חיבאללה נ. מ"י מיסים י/1 (פברואר 1996) ה-303.

וע.פ. (ת"א) 1309/90 ו- 120/90 דוד שלמה ואח' נ' מ"י מיסים ו' (2) ה- 264.

 

באשר לטענת הנאשם כי הוא לא שילשל כספים לכיסו, והכספים אשר הופקדו בחשבון ע"ש הוריו, הוחזרו לחברות – נאשמות 4 - 1, יש לציין כי - רו"ח ניסימוב קבע בחוות דעתו (ת/27 ו-ת/28) שלא כל סכומי ההפקדות בחשבונות הסמויים הוחזרו לנאשמות, ויש הפרש של 2,300,000 ₪ (מתוך 5.3 מיליון ₪) שלא חזרו לחשבון החברות (ראה: עמ' 732 שורות 7-2).

 

כמו כן עו"ד ביתרון, מפרק החברות - נאשמות 4 - 1 ציין בטיעוניו לעונש מטעם החברות, כי הנאשם ביצע את העבירות נשוא כתב האישום לתועלתו האישית, וגרם נזקים בלתי הפיכים לחברות שנאלצו להפסיק פעילותן, ונכנסו להליך של פירוק.

 

מלאכת הענישה בעבירות כלכליות חייבת לראות לנגד עיניה את הקורבנות בכח: המדינה שקופתה נשדדת, והאזרח שחלקו בקופה נשדד, והוא מרגיש מופלה לרעה ונגזל.

 

בעבירות מיסוי עומד ההיבט הציבורי בראש סולם העדיפויות, עד כי נקבע שבריאות רופפת לא תשמש עוגן והצלה ממאסר בפועל.

ראה: ע.פ. 522/82 עזאם ואח' נ' מ"י פד"י ל"ו (4) 411 (415).

 

בע.פ 629/80 חב' ארנסט וי"ס בע"מ ואח' נ' מ"י פד"י ל"ה(3) 211 קבע ביהמ"ש:

 

"בהטלת עונשי מאסר מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן כי "צווארונו" של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחר שודד את קופתו של הפרט".

 

יפים דברים אלו גם בענייננו.

 

בע.פ. 6474/03 ו-6476/03 יוסף מלכה ויצחק בר-מוחא נ' מ"י (לא פורסם) (ניתן ע"י כב' השופטים א. מצא – א. גרוניס – ס. ג'ובראן) נקבע:

"עבירות המס הכלכליות הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה, ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי, כך שבבוא ביהמ"ש לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה, לא יתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית."

 

כמו כן נקבע כי הטלת קנס נמוך יכולה לשמש עידוד למבצע עבירות כלכליות.

ראה: ע.פ.629/80, פס"ד אנסט וייס  שאוזכר לעיל

וכן: ע.פ. 2576/93 מ"י נ' רוזנבלום (לא פורסם).

 

שמיעת הראיות החלה כאמור באיחור עקב בקשות חוזרות ונישנות של הנאשם להמתין להכרעת דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, וזאת על מנת שיוכל לצרף התיק דנן, וכן נבעה מאופן ניהול ההליך הפלילי, וביחוד מעשה הבריחה מישראל למשך 4 שנים – בכל אלה כדי לאיין טענת עינוי-דין.

חלוף הזמן יכול לשמש כנסיבה לקולת העונש, כאשר השיהוי אינו בעטיו של הנאשם:

בע.פ. 786/04, 795/84 הלוי נ' מ"י פד"י ל"ט (2)714 (717) נקבע כי "עונש הניתן בריחוק זמן מביצוע העבירה מאבד הרבה מכח ההרתעה שלו..."

 

לעומת זאת בע.פ. 568/72 עזרא נ. מ"י פד"י כ"ז (1) 806 (810) קבע כב' השופט ברנזון:

"התמשכותם של המשפטים שהיא לצערנו על אף הכל, תופעה נפוצה למדי בבתי המשפט שלנו, אינה יכולה לכשעצמה לשמש עילה לאי-הטלת עונש מאסר שהעבריין ראוי לו מבחינות אחרות". (הדגשה שלי י.א.)

 

בע.פ. 7826/98 בנימין דורפמן ואח' נ' מ"י מיסים י"ג/5 (אוקטובר 1999) נקבע כי כאשר נאשם בוחר בדרך של התגוננות שתרמה להתארכות ההליכים, ואף שלא חרג מהמותר, ופעל במסגרת המתווה החוק להגנתו – אין הוא רשאי להצביע על התארכות הדיון כגורם המצדיק הקלה בדין.

 

לאחר ששקלתי טיעוני ב"כ הצדדים, ולאור כל המקובץ לעיל, אני מטילה על הנאשם כדלקמן:

 

א.   25 חודשי מאסר החל מיום מעצרו בשובו לישראל (בתאריך 29.7.04).

ב.   15 חודשי מע"ת, והתנאי הוא שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שיחרורו ממאסר, עבירה מהעבירות בהן הורשע.

ג.    קנס בסך 150,000 ₪ או 15 חודשי מאסר תמורתו.

      הקנס ישולם ב-15 תשלומים חודשיים שווים החל מתאריך 15.10.04.

 

הודע לנאשם על זכותו לערער תוך 45 ימים.

 

ניתן היום ט"ו אלול תשס"ד 1.9.04, בנוכחות ב"כ המאשימה עו"ד פיינר, הנאשם ובא-כוחו

עו"ד גור.

                                                                               

 

עו"ד גור: לאור העונש הלא צפוי, מבחינת קולתו, ולאור העובדה שעלה בידו לסיים הענין, מבקש הנאשם בכפוף לערבויות שבימ"ש יקבע לאפשר לו ריצוי העונש תוך 7 ימים כדי שיוכל לשוב לביתו ולהפרד מבני משפחתו בצורה מסודרת. הוא חושש שלא יספיק לראות ביתו. זו בקשה בלתי שגרתית בנסיבות הענין אך אני מבקשה למרות הכל.

 

עו"ד פיינר: אני מתנגדת. הבקשה איננה שגרתית. בנסיבות התיק הזה זו אפילו עזות מצח לבקשה בקשה שכזו. שום ערבות שהיא לא יכולה להנתן בעקבות קביעות בימ"ש לגבי נסיונות הנאשם להימלט מאימת הדין. ב"כ הנאשם טוען למצב בריאותו הקשה של הנאשם אך לא הוצג ולו מסמך אחד. העונש שהוטל על הנאשם הינו הוגן ביותר ובוודאי היה צריך לצפות לעונש שכזה. זה שנמלט מאימת הדין לחו"ל, זה נזקף לחובתו בלבד ואין ליתן לו הפוגה בריצוי העונש.

הנאשם:  אמי נפטרה שנה שעברה ואפילו לא הספקתי להגיע ללוויה שלה או לקברה.

החלטה

הנאשם עצור עתה עד החלטה אחרת לאחר ששב לישראל בתאריך 29.07.04.

הבקשה שבפני, מטעמו של הנאשם, להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר, ולו למספר ימים, על מנת שיוכל להפרד ממשפחתו ולפקוד את קברה של אמו.

מדברי הנאשם עלה כי עת שהה בחו"ל, לא הגיע לליווית אמו שנפטרה בשנה שעברה.

 

מהנסיבות העולות מן התיק, ובעיקר הימלטותו של הנאשם מאימת הדין לחו"ל, איננה מצדיקה שחרורו בכל ערבות שהיא.

הנאשם אשר בחר מרצונו לא להתייצב לשימוע הכרעת הדין ואחר כך לסיום ההליך הפלילי, ונמנע אפילו מלהגיע ללווית אמו, אינו יכול אלא להלין על עצמו, ובקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר - נדחית.

 

ניתנה היום ט"ו באלול, תשס"ד (1 בספטמבר 2004) במעמד הנאשם וב"כ הצדדים.