בתי המשפט

 

 

 

 

 

פרוטוקול

 

עו"ד נהרי: הערעור עוסק בהרשעה לפי סעיף 30 לחוק הבזק בענין פקסים רבים ומטרידים ועוד טיעון שבכתב האישום נטען לגבי אמירה של המערערת למתלוננת 'יום הדין יגיע'.

אנחנו טוענים שבית משפט קמא טעה בעצם הקביעה שהמערערת אשמה.

 

עו"ד לוי: אני באתי עם שאיפה לנסות לשכנע את כבודכם לשנות את האמור בפסק הדין בעניינו של אלעד ברוך. מה שבית המשפט למעשה קבע בענין ברוך זה שבעצם צריך להסתכל על הסדרה החקיקתית של סעיף 30 ולבחון את המילים שכתובות שם. השאלה היא איזה תוקף אנו נותנים למילים שבסעיף 30. האם המחוקק כשאמר שימוש מטריד זה שימוש המון פעמים במכשיר הטלפון ובשעות לא סבירות.

המחוקק דיבר על להפחיד, לפגוע ולגרום חרדה. איך ריבוי טלפונים יכול לפגוע? זה מטריד ומרגיז אבל לא מפחיד.

אני מדבר גם על ההיבט של קיומה של עבירה אחרת שניתן היה להאשים את המערערת בגינה, על עבירות איומים.

הבקשה העיקרית היא שכאשר בית משפט קבע בפסק דין ברוך וכפי שבית המשפט אמר לי עכשיו שאיך יכול להיות שאם אין עבירה אחרת להאשים אתה תלך לסעיף ההטרדה, ואני מפנה לכך שאם הדברים היו נאמרים פנים אל פנים אפשר היה להגיש כתב אישום על איומים.

אני אומר שבראיות שהושמעו בבית משפט קמא יש אמירות שאפשר לראות בהן איומים ולכן הטענה הזו והקביעה הזו שהופיעה בפסק דין ברוך לא צריכה להפריע.

הבקשה היא לקבוע שבמכתבים האלה היו אמירות שיש בהן גם איומים ולכן יש לאבחן את פסק דין ברוך ויקבע שבמקרה הזה הקביעה שבהעדר עבירה אחרת לא יתכן שבגלל שמדובר במתקן בזק הוא יורשע... פסק דין ברוך מבוסס על האבחנה בכך שלא ניתן היה להאשים את אדון ברוך בעבירה אחרת לא יתכן ולא יעלה על הדעת שרק בגלל שהוא השתמש במתקן בזק ולא אמר את המילים פנים מול פנים שהוא יורשע בעבירה על חוק הבזק.

אני בכל זאת מבקש להפנות למכתב נ/2 שלעניות דעתי אם מסתכלים עליו יש בו אמירות מאיימות. אני חושב שמדובר גם בפגיעה בשמה הטוב של המתלוננת וגם בפרנסתה ואלה שני דברים שמופיעים בסעיף 192 לחוק העונשין.

אם אנחנו מגיעים למכתבים שיש בהם משהו שהחוק מגדיר כאיומים, הרי שאנחנו יכולים הגם שהדברים נעשו באמצעות מתקן בזק ויש עבירה ספציפית של שימוש במתקן בזק שיש בו כדי להפחיד, הרי שאפשר היה להגיש על כך כתב אישום ולחילופין להגיש כתב אישום בגין עבירה של שימוש במתקן בזן באופן שיש בו להפחיד.

המדינה בחרה להגיש את כתב האישום לגבי שימוש במתקן בזק בגלל שהיו שיחות טלפון ושימוש במכשיר הפקס ולכן כתב האישום הוגש לפי סעיף 30 ולא לפי חוק העונשין.

אני באתי בשתי מטרות האחת לשכנע לבחון מחדש את פסק דין ברוך ואולי לאבחן אותו מהמקרה הנוכחי, וגם אם עלי לכבד את פסק דין ברוך וללכת לאורו אני חושב שהראיות שהיו בבית משפט קמא די בהן כדי לבסס אשמה על פי סעיף 30 לחוק הבזק.

המערערת עצמה הודתה בישיבת ההקראה בכך ששלחה פקסים. לא הוכח מספר הפקסים אבל הוכח מספר לא מועט של פקסים שנשלחו. ואני שם את הדגש על לשון הרבים.

המתלוננת עצמה ובית המשפט לא קבע שהוא לא מאמין לה והוא לא קבע שהיא הגזימה והפריזה בתיאור הדברים, הוא למעשה לאורך כל פסק הדין מקבל את דברי המתלוננת ועל סמך דברי המתלוננת הוא קובע שהמערערת הטרידה באמצעות מתקן הבזק את המתלוננת. המתלוננת העידה שמהרגע שאדון ליבוביץ השתחרר מהמאסר היא החלה לקבל פקסים ושיחות טלפון. אני מפנה לעמ' 1 ישיבת 14.1 שהיא החלה לקבל שיחות טלפון, פקסים וכו'.

לאחר מכן בעמ' 2 המתלוננת אמרה שהיא שלחה לה מכתבים לשני מקומות העבודה. כן מפנה לעמ' 2 שורה 8 שהמתלוננת העידה שהיא העבירה את המכתבים לשני המעבידים של הנאשמת, ולכן הנאשמת פוטרה מהעבודה.

אני מפנה לעמ' 3 שורות 19-18 לגבי מעריב שהחומר ניתן לקצין הבטחון של מעריב ולגבי החברה השניה היא שלחה את המכתב לסמנכ"ל. עצם העובדה שהמעבידים האלה מצאו לנכון לפטר את המערערת לאחר שהם קיבלו את המכתבים האלה, היא עצמה מעידה על כך שמדובר נסיבתית בכמויות לא מעטות של מכתבים, כי אף אחד לא טען שהמערערת פוטרה מסיבה אחרת. היא פוטרה בגלל שאותם מעבידים נוכחו לדעת שהמערערת משתמשת בניירות מכתבים ומעטפות של אותם מעבידים כדי לשלוח מכתבים. וכשהם ראו שהמערערת עושה שימוש לא כל כך ראוי ברכוש של המעבידים הם פיטרו אותה. גם נסיבתית ניתן ללמוד על כך שמדובר היה בכמויות ניכרות של מכתבים.

בעמ' 4 שורה 26 המתלוננת דיברה על כך שמדובר בעשרות פקסים.

אני חוזר לענין הפיטורים. גם הנאשמת עצמה בהודעה שלה במשטרה בת/1 עמ' 1 שורות 24-21 היא אמרה שהמעבידים שלה אמרו לה שהם פיטרו אותה בגלל שהיא שולחת מכתבים ומטרידה את המתלוננת. המעבידים לא באו אליה בטענה אחרת שבגינה הם מפטרים אותה. הם פיטרו אותה בגלל כמויות המכתבים והפקסים ואני שם את הדגש על הפקסים. אז המצבור הזה של העדויות של המתלוננת ודברי הנאשמת עצמה, די לי בכך על מנת להראות שמה שקרה פה זו הפצצה ושימוש מסיבי במתקן בזק על מנת להטריד את המתלוננת.

בית משפט קמא קיבל את דברי המתלוננת בענין הזה.

 

עו"ד נהרי: כאשר חברי דיבר על עשרות פקסים הרי שאני מבקש מחברי לבדוק איפה כתוב בהכרעת הדין שמדובר בהרבה פקסים.

אני טוען שההרשעה היא לא ביסודה כיוון שבמשטרה היא לא אמרה את הדברים האלה בכלל. בית המשפט לא אמר שהוא מאמין שבגלל שנשלחו פקסים רבים ומטרידים שאנחנו לא יודעים מה תוכנם ובאיזה שעות הוא  לא אומר שהוא מרשיע אותם בגלל זה אלא רק בגלל ת/2 ונ/2.

בית משפט קמא אין מחלוקת שהוא לא התייחס בהכרעת הדין למספר פקסים רבים ולכן ניתן היה לבחון זאת ולבדוק האם ניתנה לה אפשרות להתגונן כראוי.

אני מפנה להודעת המתלוננת במשטרה, האמור שם, הא ותו לא.

לשאלת בית המשפט מה הסבירה המתלוננת על הסתירה בין דבריה בבית המשפט לבין דבריה במשטרה הרי שלכן אני הגשתי את ההודעה שלה במשטרה, מפנה לחקירה הנגדית בעמ' 3. 

אני מפנה לעמ' 3 למה העצבים של המתלוננת הזו, היא כל הזמן דיברה על מכתבים ולא ברור מהדברים שלה במה מדובר. היא אמרה שהיו עשרות מכתבים, מפנה לעמ' 4 שהיא אומרת שהיא מסרה שני פקסים ועל הרבה מכתבים.

היום אני צריך לבקר את בית המשפט שקבע לגבי הפקסים. בית משפט קמא לא התייחס לכמות הפקסים ומתי הם הוגשו וכו', הוא התייחס רק לתכנים.

לענין חופש הביטוי הרי שאלה דברים ידועים.

המחלוקת היא לענין התכנים ואני מפנה להודעה שלה במשטרה שהמערערת אמרה מהרגע הראשון במשטרה שם היא סיפרה הכל. וגם גב' סיגל וענונו סיפרה על היום שבו פוטרה המערערת מעבודתה.

השופט קמא לא קובע באף מקום שהמערערת אמרה למתלוננת 'יום הדין יגיע'. הוא לא קבע את זה וגם עדת התביעה לא אמרה שהיא שמעה כזה דבר. אין את הטיעון הזה והשופט לא קבע שהיא אמרה 'יום הדין יגיע'.

אותה עדה סיפרה שהמערערת היתה נסערת כי באותו יום פיטרו אותה. היא קינאה בגלל המערכת היחסים שלה עם ליבוביץ ובגלל שהיתה לו עוד מערכת יחסים.

לבוא לומר שהכרעת הדין של בית משפט קמא מוטעית כי היא מבוססת על תכנים ולבדוק מה היו התכנים זה דבר לא ראוי ולא נכון לעשות.

אני חושב שכב' השופט קמא לא נכנס לזה לאחר שהוא שמע את זה.

עם כל הכבוד היה נכון לזכות את המערערת. אין פה עבירה פלילית בענין הזה ולא הוכחה הטרדה שהיא צלצלה אליה בלילות ושלחה אליה פקסים בתדירות מסוימת.

וגם אם נניח שהיא שלחה יותר משני פקסים זה אומר שהיא הטרידה? איפה הפקסים, מתי הם נשלחו, כמה וכו' אין את כל זה.

אני מבקש לזכות את המערערת.

 

עו"ד לוי: לגבי טענת חברי שבית המשפט התייחס רק לתכנים ולא לכמויות זה לא נכון, אני מפנה לעמ' 17 להכרעת הדין שורה 4 וכן שורות 19-18.

אני מפנה לדברי המתלוננת שהתקבלו על ידי בית המשפט שאפשר להסיק ממנה שהפקסים הללו היו מאוד מטרידים. יכול להיות שבהודעה במשטרה היא הצטמצמה לפקס שהיא קיבלה.

לענין הטענה שבית המשפט לא התייחס לאמירה 'יום הדין הגיע' אני לא יודע אם זה רלוונטי אבל בית המשפט התייחס גם לזה בעמ' 17 בסוף העמוד.

 

פסק דין

 

המערערת הואשמה בתיק זה בהטרדה באמצעות מתקן בזק, עבירה על סעיף 30 לחוק הבזק, התשמ"ב-1982.

בית משפט קמא (כב' השופט מ' פלד), בת"פ 1139/00, קבע שהמערערת ביצעה את העבירה והטיל עליה של"צ ללא הרשעה.

 

עד שאנו נכנסים לגופו של ענין אנו רואים להעיר, כי שמו של חוק הבזק תוקן בתאריך 09.08.01. שמו החדש הוא חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

התיקון נעשה בין מועד הגשת כתב האישום לבין מועד מתן פסק הדין (03.03.02), ולפיכך בהכרעת הדין היה מקום להתייחס לשמו הנכון של החוק (להלן: חוק התקשורת).

 

העובדות המפורטות בכתב האישום הן לקוניות ונביא אותן כלשונן: "בתאריך 21.03.00 בשעה 11:00 או בסמוך לכך השתמשה המתלוננת במתקן בזק באופן שיש בו בכדי להטריד בכך שהתקשרה ליסמין מרחב (להלן: המתלוננת) ואמרה לה "יום הדין שלך יגיע", וכן שלחה פקסים רבים ומטרידים למשרדה".

 

בהכרעת הדין קבע בית משפט קמא, כי "לפחות בשתי הזדמנויות פנתה הנאשמת למתלוננת בפקסים ובטלפון, כפי שעשתה בתאריך 21.03.00 וגם בתאריך 26.03.00...". בהמשך מציין כב' השופט קמא, כי "...מתוך עדותה של המתלוננת עולה כי לא היו אלה הפניות היחידות אליה ובעבר נשלחו מכתבים ופקסים מטרידים על ידי הנאשמת לכתובתה הפרטית ולמשרדה" (ראה עמ' 17 שורות 4-1).

 

בית המשפט התייחס לתוכן הפניות וקבע כי מדובר ב"ביטויים קשים הנושאים מסרים שטמונים בהם היבטי איום ... ומבטאים כוונה ברורה לפגוע ולהטריד את שלוות רוחו של הממוען להם" (עמ' 18-17 להכרעת הדין).

בהודעת הערעור טוען ב"כ המערערת, כי בית משפט קמא טעה בהתבססו על קביעה עובדתית זו.

ב"כ המערערת טוען, כי התכנים שהשמיעה המערערת בדבריה למתלוננת אינם חלק מיסודות העבירה על-פי סעיף 30 לחוק התקשורת. סעיף 30 מתמקד בפן הטכני של השימוש במתקני בזק ולא בתוכן המושמע באמצעות אותו מתקן.

לפיכך, ניתן להרשיע בעבירה זו (או לקבוע שבוצעה עבירה), כאשר מדובר בהתקשרויות חוזרות ונשנות, בשעות לא מקובלות, באופן שעצם השימוש במתקן יוצר את ההטרדה, דבר שלשיטתו של ב"כ המערערת לא ארע במקרה דנן.

 

את דברינו בנושא זה אמרנו בפסק הדין שיצא תחת ידינו ודן בסוגיה זו ממש, הכוונה לע"פ 70868/00, 71007/00 מדינת ישראל נ' אלעד ברוך וערעור שכנגד (להלן: פרשת ברוך).

 

טענותיו של הסניגור בהקשר זה בערעור בפנינו נשענות במידה רבה על קביעותנו באותו פסק דין. לא נחזור על הדברים ונציין רק בקליפת אגוז, כי דעתנו היתה, ולא השתנתה, כי אכן חוק התקשורת עניינו השימוש במכשיר ולא תוכן הדברים המועברים באמצעותו.

לפיכך כדי שתהיה הטרדה צריך להתקיים, למשל: שימוש תכוף, שימוש בשעות מסוימות וכיוצא בכך.

 

לפיכך, ככל שהכרעתו של בית משפט קמא מתייחסת לתוכן הדברים, הרי דעתנו היא, כי צודק הסניגור, וגם כאשר מדובר בתוכן פוגע ואפילו מאיים אין בכך עבירה על חוק התקשורת.

 

התובע ניסה לאבחן בין המצב בפרשת ברוך לבין התיק שבפנינו, כדלקמן: בענין ברוך לא נאמרו דברים שיכולים להוות עבירת איום. במקרה הנוכחי בדבריה של המערערת היה גם משום איום ולפיכך ניתן היה לכאורה, להרשיע אותה בעבירת האיומים. כיוון שניתן היה להרשיע אותה גם בעבירת האיומים הרי ניתן להרשיעה גם בעבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת.

 

איננו מקבלים את האבחנה.

אם מגלות העובדות עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (איומים), תיכבד התביעה ותגיש אישום בעבירה זו. התוכן איננו רלוונטי כאשר מדובר בעבירה על חוק התקשורת.

אמרנו בפרשת ברוך, כדלקמן: "לא יתכן ... כי אותן מילים עצמן שאמירתן אינן מהווה עבירה על פי אחת מהעבירות המנויות בספר החוקים של מדינת ישראל, בין משום שמלכתחילה תוכנן אינו אסור, ובין משום שהפרשנות, ושימת הדגש על עקרון חופש הביטוי היו מקטלגות אותן כמרגיזות וכו' - איך לא מהווה סיכון לשלום הציבור וביטחונו - יהפכו את המשמיע אותן לעבריין, רק משום שהשמיען באמצעות הטלפון (למשל) ולא בשיחה פנים אל פנים".

אין בכך כדי לומר שכל אימת שהמילים כן מהוות עבירה על-פי אחת העבירות המוכרות, אמירתן יוצרת מניה וביה גם עבירה על סעיף 30 לחוק התקשורת.

 

מסקנתנו היא, איפוא, כי רק השימוש הפיזי באופן מטריד במתקן בזק, יכול ליצור את העבירה.

 

השאלה הבאה היא האם הוכח שימוש פיזי מעין זה בתיק הנוכחי.

לענין זה מפנה אותנו התובע לכך שהמערערת שלחה פקסים רבים למתלוננת, ולטענתו שליחת הפקסים, אם לא תוכן הדברים, מהווה עבירה על סעיף 30 הנ"ל.

 

מעיון בתיק בית משפט קמא עולה, כי אכן היו ראיות לכך שהמערערת שלחה פקסים רבים למתלוננת.

בעמ' 4 אומרת המתלוננת "היו עשרות פקסים כאלה אני לא יכולה לזכור כל מילה שהגיעה הכמויות היו עצומות".

 

הסניגור טוען בהקשר זה, כי אין זה מן הראוי שבית משפט זה בערכאת הערעור יקבע ממצאים באשר לכמויות הפקסים, שעות שליחתם וכיוצא בכך, כאשר בית משפט קמא לא התמקד בנושא זה ולא קבע ממצאים, ולמעשה המערערת כיוונה את הגנתה, רובה ככולה, לענין ההיבט התוכני של שיחות הטלפון ושני פקסים שנדונו ספציפית.

 

עוד טוען הסניגור, כי המתלוננת בהודעתה במשטרה התייחסה רק לאירוע הספציפי שבגינו באה להתלונן ולא לשאר הפקסים שנשלחו אליה, אם נשלחו.

 

בחנו את טענותיו של הסניגור, ולא נראה לנו כי קביעה בנושא כמויות הפקסים יהיה בה משום עיוות דין למערערת.

 

נושא כמויות הפקסים עמד על הפרק לכל אורך הדרך.

נתחיל בכתב האישום. כתב האישום צוטט לעיל וכאמור הוא מתייחס גם ובנוסף לתוכן השיחה הספציפית מיום 21.03.00 לכך שהמערערת שלחה "פקסים רבים ומטרידים" למשרדה של המתלוננת.

באשר לשמיעת הראיות: לא זו בלבד שהמתלוננת העידה בהקשר זה כפי שצוטט לעיל, נראה שהסניגור היה ער לחשיבות הנושא, שעל כן חקר את המתלוננת בחקירה ישירה ונקודתית. בעמ' 4 שאל הסניגור את המתלוננת: "למה לא סיפרת לשוטר שהיו עוד פקסים?". המתלוננת השיבה כי היא סיפרה באותו זמן על פקס מסוים שקיבלה באותו יום ולא סיפרה על השאר, כי "כשאזרח מגיש תלונה הוא צריך להביא הוכחות" ומבחינתה הפקס באותו יום היה הקש ששבר את גב הגמל, שעל כן דיברה רק עליו.

 

תשובתה של המתלוננת מספקת הסבר, ומכל מקום מפסק הדין עולה כי בית המשפט האמין לדברי המתלוננת, לרבות מספר הפקסים שהיא נוקבת בו.

 

ואם עסקנו בפסק הדין, למעשה ובניגוד לטענת הסניגור, קבע בית משפט קמא ממצאים בנושא זה. אנו מפנים לעמ' 17 להכרעת הדין, שם אומר בית משפט קמא: "יצויין כי מתוך עדותה של המתלוננת עולה כי לא היו אלה הפניות היחידות אליה ובעבר נשלחו מכתבים ופקסים מטרידים לכתובתה הפרטית ולמשרדה".

 

גם בהמשך אומר בית משפט קמא, "כאשר בענייננו מדובר בהתקשרות ובמשלוח פקס בנוסף לאחרים רבים שנשלחו ..." (עמ' 18 להכרעת הדין).

וכן: "...אף אם היה מדובר באירוע חד פעמי זה שחברו לו פניות לא מעטות נוספות..." (עמ' 19 להכרעת הדין).

 

כל הציטוטים הללו מהווים קביעת ממצא של בית משפט קמא, המעדיף את גירסת המתלוננת על פני גירסת המערערת לענין מספר הפקסים ששלחה המערערת למתלוננת.

 

כאשר מדובר בעשרות פקסים יש בכך משום הטרדה ויש בכך משום התייחסות לפן הפיזי של השימוש במכשיר הטלפון (לא היתה מחלוקת על כך ששליחת פקס מהווה שימוש במתקן בזק).

 

התוצאה היא, כי אנו דוחים את הערעור. גם אם הבסיס העובדתי לקביעה כי המערערת ביצעה את העבירה המיוחסת לה נעוץ לשיטתנו בענין מספר הפקסים שנשלח למתלוננת ולא בתוכן הדברים שנאמרו לה.

 

ניתן היום, י"ז בחשון תשס"ד (12 בנובמבר 2003), במעמד הצדדים.

 

 

עו"ד נהרי: אני הייתי מבקש ואני יודע שחברי לא יתנגד לכך, לעכב את תחילת ריצוי השל"צ עד שנגיש בקשה לבית המשפט העליון. אני מבין את החלטת בית המשפט בערעור אבל מאחר ומדובר בקביעת ממצאים שבעובדות, עדיין התערבות ערכאת הערעור בהכרעת הדין כשהשופט קמא לא ידע את כמות הפקסים והתדירות, שזו מסקנה של התביעה. אני מבקש בנסיבות הללו לעכב את תחילת ריצוי השל"צ.

 

עו"ד לוי: לענין בקשת רשות הערעור אני מתנגד. אני לא חושב שפסק הדין הזה מצדיק מתן רשות ערעור. בכל מקרה, ראוי שמי שאמור לדון בזה בצורה יותר עניינית שהוא בית המשפט העליון ידון בבקשה.

לענין עיכוב הביצוע הרי שאנחנו צריכים לקבוע מועד ולכן צריך לפנות אל שירות המבחן.

 

החלטה

 

א.         לענין הבקשה למתן רשות ערעור לבית המשפט העליון: איננו רואים לנכון לתת רשות ערעור. לשיטתנו הקביעה בתיק זה היא קביעה עובדתית שאיננה מעוררת שאלה המצדיקה רשות ערעור כזו. מכל מקום, זכותו של הסניגור כמובן לפנות בבקשה זו אל בית המשפט העליון שיחליט בה כפי שיחליט.

 

ב.         לענין עיכוב הביצוע: ממילא לא ברור לנו מתי אמורה המערערת להתחיל לבצע את השירות לתועלת הציבור.

רק מטעמי התארגנות אנו קובעים, כי השירות לתועלת הציבור יתחיל לכל המוקדם בתאריך 30.11.2003.

 

המזכירות תעביר העתק החלטה זו אל שירות המבחן. שירות המבחן ידווח לבית המשפט עם סיומו של השל"צ.

 

ניתנה היום, י"ז בחשון תשס"ד (12 בנובמבר 2003), במעמד הצדדים.