בתי המשפט

 

 

 

 

נוכחים:

בא כוח המאשימה:  עו"ד רחלי חזן

הנאשם 1: התייצב

הנאשם 2: אין התייצבות

בא כוח הנאשם: עו"ד לידסקי צבי

 

גזר דין לנאשם 1

בפני  נאשם צעיר  יליד 1968. אדם ללא עבר פלילי כאשר חברו לכתב האישום, נאשם 2, נמלט ועזב את הארץ לאחר מתן גזר הדין ובטרם שמיעת טיעונים לעונש.

ייאמר כאן ועכשיו, כי חלקו של הנאשם 2 באירועים נשוא תיק זה, נגוע מעט בחומרה רבה יותר ממעשיו של נאשם 1 שבפני, שכן הוא זה שדקר פיזית את המתלונן.

 

הנאשם שבפני הורשע לאחר שמיעת הוכחות בעבירות הבאות:

1.         קשירת קשר לביצוע פשע (תקיפה הגורמת חבלה של ממש), עבירה לפי סעיף 499(1) במשולב עם סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.         פציעה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 334 וסעיף 335(1) + (2) לחוק העונשין.

 

3.         איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

 

4.         הטרדה באמצעות מתקן בזק, עבירה לפי סעיף 30  לחוק הבזק תשמ"ב-1982

 

הרקע העובדתי פורט בכתב האישום ובהכרעת הדין. עיקריו הם כדלקמן:

 

1.         עובר לחודש דצמבר 1998, פגשו הנאשם והמתלונן זה בזה בחלל הוירטואלי של רשת האינטרנט. חלל בו בחרו השניים לשוטט ולגלוש ארוכות, כל אחד מסיבותיו הוא. כל אחד מהשניים אימץ לעצמו זהות וירטואלית בדויה (כמקובל וכנפוץ). כשהמתלונן מכנה עצמו "פוסט עארס" והנאשם מכנה את עצמו "קוקאין".

לכל המרים גבה ותמה יוזכר שעסקינן בשני בוגרים בשונה משני מתבגרים.

 

2.         בעודם משוטטים, נעים ונדים בחלל זה "פגשו" השניים זה בזה ומטעמים ונסיבות שלא הובהרו לי, ואפשר שגם אינם מענייני, פרץ ביניהם ריב וירטואלי עז מר וקשה, שכלל פגיעות בתוכנת המחשב ובתקשורת הוירטואלית של המתלונן.

            כל אלה פרי תבונתו ומעשה ידיו להתפאר של הנאשם.

            המתלונן לא טמן ידו בצלחת והשיב מלחמה שערה וגם איתר וחשף את זהותו האמיתית של הנאשם, ל רבות מספר הטלפון שלו. והנאשם זאת גם.

 

מאז חשיפת הזהויות האמיתיות התנהלו בין השניים מספר שיחות טלפון בהן הוחלפו מילים קשות. בין היתר במהלך שיחות אלה, איים הנאשם על המתלונן בכך שישחט אותו ויפגע במקורבים לו, אגב פירוט, באחת ההזדמנויות, מה יעולל "לאחותו של המתלונן" (יוער כי למתלונן אין אחות והדבר כנראה לא היה ידוע לנאשם).

כזכור, איומים אלה הועברו באמצעות הטלפון שהוא מכשיר בזק לכל דבר כמובנו לעניין חוק הבזק.

 

3.         ב-21.12.98, לאחר שהמתלונן פנה למשטרה והתלונן על מעלליו ומעשיו של הנאשם, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה (שקרמה מאוחר יותר עור וגידים, כפי שיפורט מייד), לפגוש במתלונן ו"ללבן עמו דברים".

            כל זאת מבלי ליידע את המתלונן תחילה ואגב הפתעתו.

 

4.         לצורך "ליבון ועימות" זה, יזם הנאשם וקשר ביחד עם אחרים, כשנאשם 2 בקהלם, לבוא בצוותא חדא אל המתלונן, לפקוד אותו במעונו ולהיפרע ממנו.

           

5.         ואכן, ב-21.12.98, ולשם קידום המטרה הנזכרת, נקבצו ובאו אל ביתו של המתלונן הנאשמים ומסייעים נוספים, כולם צעירים ובריאים בגופם וחסונים למראה (למשל, עד תביעה מאיר רחמים, צעיר המתאמן במכון לאגרוף תאילנדי, הגיע כשהוא נושא עמו אלה). ועוד חברים נוספים ממגוון עמים ולשונות, צעירים ממוצא ערבי וצעירים  ממוצא רוסי.

            כל אלה כזכור, נקבצו ובאו לביתו של המתלונן ביחד עם הנאשם, בידיעתו ובעצתו. ונחה דעתי ושקט מצפוני שהללו חברו ובאו יחדיו לא לצורך ביקור נימוסין, מה גם שנאשם 2 הגיע לזירה כשהוא נושא עמו בכליו מכשיר חד, ואחד מעדי התביעה נושא עימו כזכור, אלה.

 

6.         מצאתי כי, הביקור וההגעה למעונו של המתלונן לא היו אקראיים או מזדמנים ו/או פרי גחמת רגע. אלא אלה תוכננו תחילה ממש כאילו עסקינן במבצעון צבאי. שכן, לביקור קדמו מעשי הכנה, איסוף מידע על המקום, וידוא כתובת, ביקור מוקדם במקום וניסיון להוציא את המתלונן החוצה מ"מסתורו" באמצעות ניתוק זרם החשמל בדירה על ידי הנאשם עצמו, וצעקות וקריאות לעבר בית המתלונן והמתנה בצוותא חדא ברחוב הסמוך, לבואו/צאתו/הופעתו של המתלונן.

 

7.         בעוד הנאשם ושאר בני החבורה ממתינים למתלונן,  חזר האחרון מהמשטרה (לאחר הגשת תלונה שנייה), הבחין בנאשם וחבריו ולאחר שהניח, ובצדק, שזיהה את היריב המציק לו, פרץ המתלונן לכיוון הנאשם בקריאות "דורון, דורון" ושעט לעברו כשהוא מנפנף מעל לראשו בפטיש שרכש קודם לכן ונשא אותו בכליו להגנה עצמית, לדבריו.

 

8.         הנאשם וחלק מחבריו פיזרו את רגליהם ונסו מן המקום. המתלונן דלק אחר הנאשם ולא השיגו, סב על עקביו והחל פוסע לביתו. ואז, בדרכו הביתה פגש בנאשם 2 ובאחר, שכל שידוע על אותו אחר הוא, שהוא ממוצא רוסי. השניים הקיפו את המתלונן ונאשם 2 דקר ופצע את המתלונן במכשיר חד שנשא עמו, גרם לו לפציעה חמורה ולשתת דם קשה וכתוצאה מכך הובהל המתלונן לבית החולים במצב קשה, נותח ניתוח חירום ואושפז לתקופה לא קצרה.

 

עד כאן הרקע העובדתי.

 

לית מאן דפליג, שעסקינן במסגרת עובדות תמוהה וחמורה כאחת. מסכת עובדות בה אנשים בוגרים ומשכילים (הן המתלונן והן הנאשם) נגררו לסכסוך מוזר,  תמוה וחסר פשר שאפשר, ואולי הגיוני וסבירו הוא, שהסיבות האמיתיות והרקע האמיתי לסכסוך זה שלא נחשף למצער עד תום, הוא אחר מאשר הרקע שהוצג לבית המשפט. אך אין זה כאמור מענייני.

מיותר לציין ואין צורך להכביר מילים, כי נורמות חברתיות חשובות ביותר שזכו להכרה במעשי חקיקה, קרי, הוכרו כנורמות חברתיות הטעונות הגנה, הופרו על ידי הנאשם בביצוע העבירות בהן הורשע.

אין צורך להכביר מילים ואין צורך להעמיס על הקורא מלל נוסף באשר לחומרתם של מעשי אלימות ולצורך הברור והחד משמעי לגדוע בכל אמצעי את תרבות האלימות ותרבות הסכין. שכן, לא אחת במקומותינו ולא באופן נדיר לצערנו, מתקפחים חיי אדם בשל תרבות זו.

זאת ועוד, אין חולק על כך, שזכאי אדם, כל אדם באשר הוא אדם, למרגוע ושלוות נפש בביתו ובשיגרת יומו מפני תיגרת ידם, חוזק ידם, תקיפותם וגחמותיהם של אחרים. זכאי הוא שלא להיות מופרע,  מוטרד בשיח ומסרים מאיימים או מטרידים בטלפון ו/או בדואר אלקטרוני. זכאי הוא לנוע חופשי ברחוב ולא להיות מותקף על ידי שוחרי רעתו, אפילו אם אלה לטענתם ושיטתם, נפגעו ממנו. שכן, סכסוכים על כבוד, זכויות ואינטרסים כלכליים, ניתן ויש, ואין כל דרך אחרת אלא לפותרם בדרכי שלום ו/או בפני ערכאות.

לשון אחרת, כל עשיית דין עצמית ונטילת החוק לידיים, פסולה, טמאה, ויש לעוקרה מן השורש ללא דיחוי. הן מהטעמים בהם נקבתי קודם ובמיוחד מהטעם שכל התרת רסן ועצימת עין בתחום זה, תדרדר על נקלה את החברה לאנרכיה ולמצב בו כל דאלים גבר, מצב בו מתאייד "מוראה של מלכות" ובא לעולם עידן דמדומים של "איש את אחיו חיים בלעו".

לשון אחרת, מוצא אני כבר כעת, ובטרם התייחסות כתובה לטיעוני הסניגור ואסמכאותיו אותן קראתי, כי בעבירות מסוג זה ובנסיבות אלה, אין שום דרך אחרת בה על טובתו האישית של הנאשם, על נסיבותיו האישיות, כעולה מעדויות עדי האופי ותסקיר שירות המבחן, לסגת לאחור בפני טובת הציבור וזכות הכל לחיות בחברה אנושית, איכותית, דמוקרטית, בטוחה, שלווה ושומרת חוק.  שכן, במארג שיקולי הענישה, על היושב בדין לשים לנגד עיניו בנוסף לטובת המתלונן בנסיבות חייו, גם, ובעיקר, את טובת הציבור עליו הוראות החוק נועדו להגן.

בנוסף, אל ליושב בדין להתעלם גם מטובת הקורבן, זכויותיו ומעמדו בדיון. שכן זה, כקורבן, ראוי להתייחסות מסויימת גם בהליך הפלילי, במיוחד בעבירות אלימות.

עוד מוצא אני, כי עבירות אלימות בדומה לעבירות סמים,  הינן נגע שיש לבער, יש להעביר היגד ערכי חד משמעי וברור  לציבור, היגד שממנו ישתמע ללא שום ספק, שכל מי שבוחר לשלוח יד בזולתו ולעשות דין לעצמו, אם ייתפס בכף ויורשע, ייענש ובחומרה.

 

הנאשם 1 כעולה וכמשתמע מהנסיבות שנפרשו בפני, היה הרוח החיה, היוזם, המארגן והציר המרכזי של האירועים נשוא תיק זה. הוא זה שליקט את בני החבורה. בביתו התכנסו, משם יצאו אל "היעד" כשהוא, נאשם 1, מוליך את כולם למקום, לא שוקל ולא שולל, לא במפורש ולא במשתמע, את המשמעות ואת האפשרות והמסקנה ההגיונית היחידה כי סופו של אירוע זה יהיה אלים. כל זאת כאשר הוא לא מעלה בדעתו ולא שוקל כל דרך חלופית אחרת לפתור את הסכסוך בדרך של שלום.

לעניין חומרת התנהגות זו, ראה ע.פ. 7333/90, מדינת ישראל נ. נחמיאס, וע.פ. 1035/91, שבטה נ. מדינת ישראל.

 

התביעה עתרה להחמיר עם הנאשם ולגזור עליו עונש מאסר  מרתיע,  מאסר בפועל, פיצוי למתלונן וקנס.

הסניגור העלה עדי אופי, בני  משפחת הנאשם שגללו בפני בית המשפט את מעלותיו של הנאשם, אופיו החיובי והעדר דפוסי התנהגות פלילית בהתנהגותו.

עוד טען הסניגור שלנאשם אין עבר פלילי.

ביני לביני מעט תמהתי, שכן מה לאדם חיובי נעדר דפוסים פליליים, לא להתמיד ולהתקדם בעיסוקיו במחשבים ולהעמיק את ההכשרה אותה רכש בתחום זה בחברת אי.בי.אם, ובמקום זה לשבור שבר כתקליטן במועדון חשפנות באיזור הבורסה ברמת גן, עיסוק ומיקום בו מכוח ידיעה כללית של שופט המכהן בפלילים במחוז תל אביב  ידוע, כי בסביבה זו גיאוגרפית וסביבת עבודה משיקים אלה לאלה עיסוקים פליליים למכביר עם עיסוקים כשרים למהדרין וכשרים למחצה.

לשון אחרת, ריכוז אנשי השוליים במחוזות אלה גבוה יחסית לנפוצותם במחוזות אחרים. ואולי, ואפשר אולי,  שהנאשם, מכוח עבודתו בסביבה, קיים עליו שלא בטובתו, את שנאמר "חן המקום על יושביו", והטמיע ערכים ודפוסי התנהגות של אלה שמעגלות חייהם סובבים באיזור עבודתו של הנאשם.

שאר הטיעונים באשר לחלקו המזערי יחסי של הנאשם בחבלה, הינם טיעונים עובדתיים בעיקרם, שדינם להישמע אם וכאשר  יובא הנאשם בפני ערכאת הערעור.

כאן, לענייננו, ובקצרה ייאמר שנית, כי מוצא אני את הנאשם אחראי לכל מה שארע, שכן הוא היה זה שאיתר את המתלונן, ברר את זהותו וכתובתו, הוא זה שאירגן, יזם ונטל חלק פעיל בהסעה, צרף אליו חברים מקצוות שונים לצורך  משימה זו.

לכן, חרף העובדה שנאשם זה נמלט ונס מפני המתלונן ולא דקר אותו בפועל, מצאתי, כי בעצם תפקידו כפי שתואר לעיל, ובליבוי הרוחות, ניתן בנסיבות אלה ובהקשר דברים זה, "לראות" את ידו של הנאשם מתארכת ממקום הימצאו הפיזי לאחר שנמלט, "טופחת" על כתפו של הנאשם 2 ו"מצביעה" לו על המתלונן ואחר כך "אוחזת" עמו, עם נאשם 2, בקת הסכין או המכשיר החד שדקר את המתלונן.

 

הנאשם הביע חרטה ואני מאמין לו, אך טובת הציבור בעיני עדיפה, שכן אם כאן, אלך אחר טיעוני הסניגור ואעשה שימוש נרחב במידת הרחמים, אפשר שאקיים שלא בטובת איש, בנסיבות אלה, את אימרת חז"ל "שמי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים".

לכן, לעניין זה, חרף הכתוב והמומלץ בתסקיר, מצאתי לנכון שלא להיזקק להמלצה זו, ולהעדיף את טובת הציבור.

עוד מצאתי לנכון בסופם של דברים, להתייחס לטיעונו של הסניגור, ליתר דיוק לאיזכורה של אימרת חז"ל שמידת הדין ומידת הרחמים ירדו לעולם שלובות זו בזו.

 אמת נכון הדבר, אכן שלובות זו בזו, אך לא מצאתי ולא נראה לי, לי הקטן, האיזוב אשר בקיר, שהללו ירדו שלובות זו על חשבון זו. נראה  לי שמידת הרחמים צריכה להשלים או "להטליא" את שהחסירה מידת הדין ולא לבוא במקומה, וכך עשיתי בכליי הדלים בתיק זה. איזנתי בין טובת הנאשם לטובת הציבור כפי שאני רואה אותן.

לפיכך אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

א.        24 חודשי מאסר מתוכם 12 חודשי מאסר בפועל והיתרה – 12 חודשים – מאסר על תנאי על כל עבירת אלימות מסוג פשע ועל כל העבירות האחרות בגינן הורשע בתיק זה.

ב.         פיצוי כספי למתלונן בסך 5,000 ₪.

 

בשולי הדברים ייאמר, כי לולא התסקיר החיובי לא הייתי מהסס לשלוח את הנאשם לתקופת מאסר ארוכה הרבה יותר, שכן את תרבות הסכין יש לגדוע.

 

זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום.

 

ניתן היום א' באדר, תשס"ב (13 בפברואר 2002) במעמד הצדדים.

 

חנן אפרתי, שופט

 

קלדנית: לאה