בתי המשפט

 

 

 

הכרעת דין

כתב האישום

1.         לנאשם מיוחסת עבירה של גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על כי בתאריך 06/09/03, בשכונת גילה בירושלים, ליד המתנ"ס, הוא תקף שלא כדין את ליאוניד גנדיוק (להלן: "המתלונן") וגרם לו חבלה חמורה.

הנאשם הכה את המתלונן באגרופים בפניו ובאזור הלסת, וכתוצאה ממעשיו נגרמו למתלונן שני שברים בלסת.

 

ראיות התביעה

2.         המתלונן לאוניד גנדיוק העיד, כי ביום 6.9.03 הוא הגיע למשחק כדורגל בשבת, כפי שנהג מדי שבת, והפעם בלווית חברו בן ציון לבייב (להלן: "בן ציון"). מיד בהיכנסם למגרש, בתוך שניות, הנאשם רץ לעברו והתנפל עליו באגרופים ובמכות. בן ציון ניסה לעצור בעד הנאשם, אך חבריו של הנאשם הובילו את בן ציון לצד, ואמרו לו "אל תתערב, זה ביניהם" (ראה עמ' 5 ש' 8 לפרו'). בתחילה, הצליח המתלונן להתחמק מהאגרוף הראשון של הנאשם, ואף ניצל רגע זה כדי לבקש את הנאשם לחדול ממעשיו, ניסה לעצרו מהמשך החבטות, אך הנאשם המשיך וחבט בפרצופו עד שהפילו לרצפה, ואף המשיך להכותו על הרצפה באגרופים באזור הלסת, וגרם לו לשני שברים בלסת. אנשים ששהו במקום משכו את הנאשם מעל המתלונן והפרידו ביניהם:

 

"ת. הגעתי למשחק כדורגל בשבת, כמו בכל שבת שהיינו מתכנסים עם החברה. איך שנכנסתי למגרש תקף אותי מיכאל פיטרמן, הנאשם, התנפל עלי באגרופים והצלחתי להיתחמק מהמכה הראשונה, תוך כדי שהוא מתנפל עלי עם אגרוף. עשיתי לו תנועה של תעצור וקראתי לו תעצור, הוא המשיך וחבט בפרצופי תוך שהוא מפיל אותי על הריצפה, ולאחר שנפלתי על הריצפה, הוא הוסיף עוד כמה מכות באיזור הלסת עם האגרופים וגרם לי לשני שברים בלסת. בעקבות זה נאלצתי להפסיק את המשחק ולנסוע למיון, ששם עברתי ניתוח בהרדמה מלאה, הייתי מאושפז 5 ימים ולאחר מכן חודש וחצי עם פה מקובע וסגור ונאלצתי לאכול רק מזון נוזלי באמצעות קש".                          

 

ראה: מעמ' 3 ש' 15 עד עמ' 4 ש' 5 לפרו'.                                  (ההדגשות שלי א.ז.)

המתלונן הבהיר כי את המכות הוא קיבל מהנאשם מיד כשנכנס למגרש, ללא כל התראה או אינטראקציה בין השניים: "תוך שניות ספורות מהרגע שראה אותי התנפל עלי וקרה מה שקרה" (ראה שם, עמ' 4 ש' 14), וכן תיאר:

 

"ש. איפה הוא היה כשנכנסת.

ת. הוא עמד על המגרש ואני נכנסתי לתוך המגרש.

ש. כמה זמן עבר מהרגע שנכנסת למגרש עד הרגע שהוא התנפל עליך.

ת. לא יותר מ - 5, 10 שניות, 20 שניות.

ש. אמרת לו משהו.

ת. ניסיתי, ראיתי לאן זה הולך, אמרתי לו עצור אך זה לא הועיל.

ש. לפני שנכנסת אמרת לו משהו שבעקבות זה התנפל עליך.

ת. לא".

 

ראה: עמ' 3 ש' 23-16 לפרו'.

 

            עוד העיד כי במגרש היו עוד כ-20 אנשים  שמשכו מעליו את הנאשם כדי להפריד בין השניים (ראה עמ' 5 ש' 1 לפרו').

 

3.         המתלונן העיד כי בינו לבין הנאשם לא שררה היכרות מעמיקה והוא הכירו דרך חברים. לדבריו הרקע וההסבר להתנהגות הנאשם נבעה בעקבות תמונה של הנאשם, שהמתלונן הציגה באינטרנט, והוסיף בצידה הערה צינית כי הנאשם ליצן. המתלונן טען כי עשה זאת בעקבות עלבונות שבזמנו הנאשם הטיח בו בנוכחות אחרים (ידידים משותפים):

 

"ש. ספר לבית המשפט מה הרקע שהביא לתקיפה האכזרית הזו.

ת. תמונה שתליתי באינטרנט. תמונה משותפת שלי ושל מיכאל שבה מיכאל לובש חולצה עם מס' 69 עליה ואני כתבתי בהומור על הצג "שנחמד שיש לי ליצן פרטי, מס' 69". הפעולה הזו שלי של הוספת תמונה לאתר הפרטי שלי היא נבעה כתוצאה מעלבונות שמיכאל הטיח בי קודם. כגון "היותי סכיזופרנד, משוגע" וכד'.

ש. למה הוא קרה לך כך."

 

ראה: עמ' 5 ש' 18-14 לפרו'.

 

            המתלונן העיד כי הנאשם קיבל את פרסום התמונה קשה, דרש מהמתלונן להורידה ואיים עליו כי אם לא יעשה כן הוא ישבור את פרצופו של המתלונן:

 

ת. הוא תפס את זה קשה, הוא התקשר ואמר לי שאוריד את התמונה מהאינטרנט וגם הוסיף כמה איומים מה יקרה לי אם לא אוריד את התמונה, כמו שישבור לי את הפרצוף, משהו בסגנון, זה מה שאני זוכר."

 

ראה: עמ' 6 ש' 6-4 לפרו'.

            מאחר והמתלונן לא נענה לדרישת הנאשם ולא הוריד את התמונה, הגיע הנאשם עם חבר נוסף לשכונת מגורי המתלונן ביקש מהמתלונן לרדת כדי "ללכת מכות לפי הכללים", (היינו מכות נשלטות), המתלונן נשמע לבקשתו, ירד אליו, והמכות הסתיימו בלא כלום.

 

משלא נענתה דרישה נוספת של הנאשם מהמתלונן להוריד את תמונת הנאשם מהאינטרנט, התקשר הנאשם למתלונן איים עליו והזהירו כי לא כדאי שיגיע לכדורגל בשבת, וכן העיד המתלונן:

 

"ש. הורדת את התמונה.

ת. לא. ואז הוא הגיע לשכונה שלי עם עוד חבר, והציע לי ללכת מכות "לפי הכללים" הוא הגיע לשכונה שלי ואמר בוא תרד ואני אשבור לך את הפרצוף, אמרתי לו בסדר, בו תשבור לי את הפרצוף, ירדתי והלכנו לגן ציבורי ליד הבית, הלכנו מכות שם שהסתיימו בלא כלום, כמה חבטות לכל אחד, ואז הוא שוב דרש שאוריד את התמונה הזו, לא הורדתי אותה, ובדיעבד הסתבר כמעשה לא כל כך חכם. ואז מיכאל התקשר אלי שוב ואמר שלא כדאי לי להגיע לכדורגל בשבת, כי אז לא אצטט את המילים המדויקות, אך זה כלל איומים. אני בכל זאת הגעתי לכדורגל ושם קרה מה שקרה."

 

ראה: עמ' 6 ש' 6-4 לפרו'.

 

4.         לאחר האירוע שלח המתלונן לנאשם הודעות SMS, שלטענתו כביכול היו מאיימות, אך המתלונן לא ראה בהן משום איום, אלא מיני ביטויים וכינויים ברוסית, בעלי היבט של הומור שחור, להן המתלונן לא ייחס חשיבות, הן משום שלא היתה בהם כל כוונת איומים 

והן משום שבלבו של המתלונן לא קינן כל רגש של נקמה כלפי הנאשם, למרות התנהגותו האלימה של הנאשם. וכך העיד המתלונן:

 

"ש. ספר לבית המשפט מה היה האינטראקציה בינך לבין מיכאל אחרי האירוע.

ת. אחרי האירוע שלחתי למיכאל הודעות עם מעין איומים שאנף פעם לא תפסתי בתור איומים רציניים, כמו: יש ברוסית ראשי תיבות 'VLKSM' שזה כמו כינוי מוסדי, אני בעצמי לא יודע, זה ראשי תיבות כמו זה מתפרש בהומור כמו גם קח את תחפור לך קבר. ועוד כל מיני איומים כמו (מעין בהודעת SMS) "מישקה, אתה עוד לא מת" וכד'.

לא ייחסתי חשיבות לכל האיומים, לא היתה מאחורי זה כוונה, הראייה לכך שלא עשיתי אף צעד של נקמה כל שהיא, לא ראיתי את מיכאל מאז, לא שלחתי אנשים, השארתי את הנקמה למערכת המשפט הישראלית."

 

                                                    (ההגדשות שלי א.ז.)

ראה: עמ' 6 ש' 24-16 לפרו'.

 

            בתגובה לגירסת הנאשם שטען כי חשש מהמתלונן משום שידע שהמתלונן הביא עמו למשחק סכין למגרש, ובהיכנסו למגרש ידו של המתלונן הייתה בכיס מכנסיו, השיב המתלונן כי מדובר בגירסת שקר:

 

"ת. זה שקר מוחלט, מעולם לא היה בידי סכין ומעולם לא איימתי על בן אדם עם סכין וגם לא היה ברשותי סכין מעולם."

 

            ראה: עמ' 6 ש' 26-25 לפרו'.

 

5.         בתמיכה לגירסת הנאשם הוצגה בפני תעודה רפואית מיום האירוע ובה תיעוד מפורט על חומרת החבלה שספג המתלונן כתוצאה מהתקיפה (ת/1).

 

6.         בן ציון לבייב, חברו של המתלונן סטודנט שנה א' בקרימינולוגיה  בן 23, אישר את גירסת המתלונן והעיד כי הוא והמתלונן נסעו יחד לגילה כדי לשחק כדורגל, כהרגלם מידי סוף שבוע. בעת שהגיעו השניים למגרש, המשחק כבר היה בעיצומו, אלא שהנאשם התחיל להתרגז מיד, הפסיק את המשחק והחל להתקדם לעבר הנאשם. בן ציון העיד כי הבחין בכעסו של הנאשם המתקדם לעבר הנאשם, ומאחר וקישר שהנאשם מבקש לפגוע במתלונן על רקע סכסוך, הוא ניסה לשוחח עמו ולשכנעו לפתור את הקונפליקט שלא באלימות, אולם הנאשם מחד דחה ניסיונותיו של בן ציון להידבר עמו והורה לו שלא יתערב, ומאידך בוריס, חברו של הנאשם, לקח את בן ציון הצדה ואז פתח הנאשם בריצה לכיוון המתלונן ותקף אותו (ראה עמ' 19 לפרו'). בן ציון, שנותר במרחק כ- 8 מטרים מהתרחשות, העיד כי הנאשם הפליא מכותיו במתלונן (לפחות 3 מכות אגרוף לפניו), והמתלונן נותר המום ולא הגיב, עד אשר התמוטט. הנאשם חזר לשחק כאילו כלום לא קרה (ראו  עמ' 20 ש' 1-6 לפרו'). וכך העיד בן ציון:

 

"...משחק היה בעיצומו, איך שהגענו, המשחק נעצר ומיכאל התחיל להתרגז.

ש. על מה.

ת. הוא ראה את לאוניד מופיע איתי. אני ראיתי שהוא היה עצבני. אני ראיתי שהוא בא לקראתנו הוא עצר את המשחק באמצע הוא הפסיק לשחק, כל החברה התפזרו ובאו לקראתנו. ואז ראיתי שהוא קיצת כעוס. קישרתי את זה שהוא כנראה רוצה לפגוע בלאוניד. באתי לדבר איתו, לאוניד נשאר מאחורי, באתי לקראתו ואני אומר לך תשמע, יש איזה עניין נסגור את זה אני ואתה בדיבור בלי אלימות, נסגור את הדברים כמו בני אדם, כמקובל. הוא אומר אל תתערב זה ביני לבין לאוניד, זה עניין שלנו ולא תתערב. אמרתי אתם חברים, אתם מכירים אחד את השני אם יש קונפליקט נפתור בלי אלימות. הוא אמר לי אנו נסגור את זה בינינו. ואז בא אלי בוריס, חבר של מיכאל שגם אותו אני מכיר. אני מכיר גם את מיכאל. ניגש אלי ואמר עזוב אותם זה עניין שלהם, הם יטפלו בזה אל תתערב. הוא לקח אותי קיצת הצידה ואז ניגשתי איתו טיפה הצידה, ואז מיכאל החל לרוץ לכיוון לאוניד והתקיף אותו.

ש.  ראית.

ת. כן. ראיתי איך שהוא רץ לכיוון לאוניד. ראיתי לפחות 3 מכות לכיוון אזור הפנים. בהתחלה שבאתי לדבר עם מיכאל דיברתי איתו ממש צמוד, בא בוריס לקח אותי לצד שניה, ותוך כדי שהוא לוקח אותי לצד ואמר שזה עניין שלהם, אז מיכאל התחיל לרוץ מאחורי גבי. ראיתי 3 אגרופים באיזור מרכז הפנים שמיכאל נתן ללאוניד. לאוניד עמד בהלם טוטאלי הוא לא ציפה לזה, הוא קיבל את המכות ולא הגיב. הוא עמד קיבל 3 מכות והתמוטט. ואחרי זה באתי לגשת ללאוניד ופינינו אותו לבית החולים. מיכאל חזר למשחק כאילו כלום לא קרה.

ש. מה היה המרחק שאתה ראית את המכות.

ת. המרחק ביני לבין מיכאל שהוא כבר היה ליד לאוניד  לפחות 8 מטרים.

ש. מה היה המרחק בין לאוניד ומיכאל שנכנסתם למגרש.

ת. המרחק היה משהו כמו 13 מטר.

ש.  שמעת איזה שהם דיבורים.

ת. לא היה ביניהם שום אינטראקציה, שום שיחה ושום כלום".

 

ראה: עמ' 19 ש' 14 עד עמ' 20 ש' 12 לפרו'.

 

בן ציון העיד בפירוש כי ראה שמיכאל פתח בריצה בעת שהמתלונן נכנס, וכי שלושת האגרופים הראשונים של הנאשם פגעו בפרצופו של המתלונן, והמדובר ב-3 אגרופים שניתנו במהירות בזה אחר זה. באשר לטענת הסניגור, אציין כי אינני רואה סתירה משמעותית בעדותו של בן ציון לעומת עדות המתלונן שטען כי את האגרוף הראשון הנאשם פספס, שכן באותו אירוע המתלונן העיד כי ניתנו לו הרבה מכות ואגרופים, ואין לייחס לבן ציון את אותו דיוק במכות לעומת המתלונן שחווה אותן, ויכול היה לדייק יותר, מה עוד שמאז האירוע חלף זמן רב, וסביר יותר כי המתלונן ידייק במכות שחווה יותר מחברו בן ציון. ייתכן בהחלט שבן ציון, שהוזז לצד, לא הצליח להבחין כי הנאשם פספס את המכה הראשונה, או שכח זאת. מכל מקום, עדותו אותנטית, קולחת ואמינה בעיניי והוא העיד כי הנאשם נפל מהמכות על הרצפה, וכי הנאשם עזב אותו על הרצפה לאחר המכות וחזר למשחק:

 

"ש. אחרי שלאוניד נפל על הריצפה מהמכות מיכאל עזב.

ת. כן. מיכאל עזב את זירת האירוע, זז כמה מטרים וחזר למשחק.

ש. לאוניד נפל וברגע שהוא נפל מיכאל עזב את מקום האירוע וחזר למשחק.

ת. כן. עזרתי לו לקום ולקחתי אותו ישר למיון הדסה עין כרם".

 

ראה: עמ' 23 ש' 14-11 לפרו'.

בן ציון העיד כי היה ידוע לו שבין הנאשם למתלונן היו חילופי תלונות וקונפליקטים ברמה ילדותית וציין כי במהלך נסיעתם למגרש הכדורגל, המתלונן לא סיפר לבן ציון כי הנאשם אמר לו שהוא עומד להרגו, אלא רק אמר לו כי בעבר היה ביניהם סכסוך של קללות.

 

ראיות ההגנה

 

גירסת הנאשם

7.         הנאשם מודה בעובדות, אך כופר באשמה המיוחסת לו. לטענתו, הוא פעל במסגרת הגנה עצמית כשתקף את הנאשם, ולטעות בעובדה, משום שסבר כי הנאשם בא עם סכין כדי לתקפו.

 

לפי גירסתו, לאירוע נשוא כתב האישום, קדמה שיחה טלפונית שבמהלכה איים עליו המתלונן שיגיע למגרש הכדורגל מצוייד בסכין (להלן: "שיחת הטלפון"). איום זה היה אחד מיני רבים שנהג המתלונן לפזר לעברו באותה תקופה וכן התנהג בצורה מוזרה. הנאשם פחד ממנו.

 

הנאשם מתאר שני מקרים, שארעו מספר ימים לפני האירוע נשוא כתב האישום, בעטיים ניטעה בו תחושת הפחד מפני המתלונן. 

 

האחד, בעת שנסעו המתלונן, הנאשם וחבר נוסף לכיוון מחנה עופר לאסוף את חברו של המתלונן. המתלונן עצר את הרכב בחורשה סמוכה, וברגע שיצאו מהרכב אמר לנאשם: "אתה יודע שאני יכול להרוג אותך ואף אחד לא ידע" (ראה עמ' 30 ש' 19 לפרו').

 

במקרה השני, המתלונן וחבריו הגיעו לבית הנאשם בשעת לילה מאוחרת, המתלונן התקשר הנאשם וביקשו שיצא החוצה לדבר עמו, ברגע שהנאשם שיצא, קפץ עליו המתלונן מאחור כאילו התחבא כדי להפחידו, ותוך כדי שיחה החל המתלונן לעשות לעבר הנאשם תנועות של אגרופים, חבטות, בעיטות באוויר. המתלונן לא פגע בו אך דיבר באופן מוזר ואמר "אתה יודע שאני יכול לעשות גם ככה וגם ככה" (ראה עמ'31 ש' 8-14 לפרו'), וכן:

 

"הוא פתאום התחיל, התחיל לאיים עלי, להגיד כל מני דברים ממש מוזרים, איומים או משהו שיהרוג אותי, שיהרוג, אתה יודע שאני יכול להרוג אותך עכשיו, היו כמה מקרים. היה מקרה לפני שכל המקרה הסלים, אני ולאוניד נסענו לבסיס עופר לבקר חבר של לאוניד, הגענו לשם לקחת חבר שלי. לקחנו את החבר של לאוניד, היה איתנו עוד חבר, ונסענו למקום שאני לא כל כך מכיר, דני מכיר כי הוא היה הנהג בצבא, אז הוא מכיר, מקום חשוך, לא הכרתי את המקום לא היה שם אף אחד.  שיצאנו מהאוטו, ברגע שיצאנו מהאוטו, לאוניד ניגש אלי, שאל אותי אתה יודע שאני יכול להרוג אותך ואף אחד לא ידע, זה די מפחיד הסיטואציה הזאת כי אני לא מכיר את המקום. שחזרנו בחזרה גם. אני לא מכיר את המקום, זה מן, זה לא מקום בנוי, זה מין איזה שהוא ואדי או משהו כזה.

ש. זה היה בדרך מבסיס עופר?

ת. זה היה לא רחוק מבסיס עופר"

 

ראה: עמ' 30 ש' 23-13 לפרו'.

 

 

כן העיד על מוזרות המתלונן בדרך חזרה לירושלים:

 

"... לאוניד שוב אמר דברים בסגנון הזה, אני חושב שזה בקשר למכוניות של ערבים שהיו שם, שאפשר פשוט לירות בהם להרוג אותך ואף אחד לא ידע. זה היה מקרה אחד. מקרה שני שהיה, שלאוניד וחברים שלו הגיעו בלילה לבית שלי, לחצר של הבית שלי, לאוניד התקשר ואמר לי שאני אעלה לדבר אתו.

ש. למה אתה אומר עליתי לדבר?

ת. הכניסה לבית נמצאת מעל הדירה שלי, יש מדרגות למטה מגיעות למעלה. עליתי, כשיצאתי מהכניסה לבנין לאוניד קפץ עלי מאחורה, כאילו התחבא שם להפחיד אותי, או משהו כזה. יצאנו, פגשנו חברים שלו. היתה שם שיחה של עשרים דקרות, חצי שעה אולי, שלאוניד התנהג מאוד מוזר. הוא החליף נושאים פתאום, דיבר על כל מני דברים משונים, מה שהיה מפחיד, מאיים בשיחה הזאת שבאמצע השיחה הוא התחיל לעשות תנועות, חבטות ואגרופים לכיווני, לא פגע בי, אבל עשה, נתן כאילו בעיטות באוויר ואגרופים כלפי, ואמר לי אתה יודע שאני יכול לעשות גם ככה, וגם ככה."

 

ראה: עמ' 31 ש' 14-3 לפרו'.

 

לטענת הנאשם לפני משחק הכדורגל היתה לו שיחת טלפון עם המתלונן, בה אמר לו המתלונן:

 

               " מה תעשה אם אביא סכין לכדורגל, ... עניתי לו שאם אתה תביא סכין אני ארביץ לך. פחדתי,  ... אחרי זה, אני לא זוכר אם זה היה אוטו שלי או אוטו של חברי שלי בוריס, נכנסתי לאוטו ונסענו."

 

ראה: עמ' 31 ש' 26-24 לפרו'.

 

 

הנאשם מאשר כי כאשר המשחק התחיל, המתלונן עדיין לא היה, וכשהמתלונן הגיע בהמשך עם חברו בן ציון, היתה לנאשם תחושת פחד כללית גם לפני כן:

"... היתה לי תחושת פחד כללית, במשך כל הזמן, גם לפני, מלאוניד. אחרי שהוא השתחרר מהצבא הוא נהיה מאוד מוזר, התחיל להתנהג מוזר, חברים שלו אמרו את זה, חברים שלו לא רצו להיות חברים שלו אחרי זה, אמרו אליו המון דברים . הוא גם בעצמו אמר את זה אז. זה היה קצת מפחיד, כי הוא באמת באמת התנהג מאוד מוזר."

 

            ראה: עמ' 32 ש' 6-2 לפרו'.

 

            כאשר נשאל מהם דברים מוזרים של המתלונן שמהם הוא חשש, הנאשם הסביר:

                       

"ת.למשל בזמן שיחה הוא החליף נושאים בפתאומיות, נושאים שלא קשורים. נושאים מאוד מוזרים, כמו להרוג אנשים. הוא התחיל בכדורגל, הוא התחיל פתאום בתקפי כעס כאלה, לפעמים באו לכדורגל. לפעמים באו לכדורגל ילדים קטנים, שיחקו במגרש הסמוך, ולאונדי היה איזה שהם התפרצויות כעס כלפי הילדים האלה, צעק עליהם, קודם לא היה לו את זה."

 

            ראה: עמ' 32 ש' 12-9 לפרו'.

 

8.         עולה כי שני אירועים אלה (האירוע בבסיס, הגעת המתלונן לביתו) ושיחת הטלפון, הפחידו את הנאשם והם הרקע והסבר לאירוע התקיפה נשוא כתב האישום. לגירסת הנאשם, המתלונן הגיע למגרש עם בן ציון וזה כשלעצמו נראה מוזר בעיניו, מאחר ובן ציון כמעט אף פעם לא מגיע לכדורגל. הנאשם טוען כי התקרב למתלונן על מנת לדבר עם המתלונן, אלא שבתגובה הכניס המתלונן את ידו לכיס. באותו רגע נזכר הנאשם בשיחת הטלפון ובאיומו של המתלונן כי יביא סכין, הנאשם הוצף בתחושת פחד ובתגובה הכה מיד במתלונן. לאחר המכה הראשונה המתלונן התכופף, הנאשם חשב כי המתלונן מנסה לדקור אותו ועל כן הכה בו שוב, על מנת לנטרל אותו, וכשהמתלונן נפל, הנאשם התרחק (ראה עמ' 32 ש' 15-26 לפרו'). המתלונן קם על רגליו והחל לצעוק שיקראו למשטרה. חובש שישב בצד בדק אותו ולשאלת הנאשם השיב החובש כי נגרם למתלונן נקע בלסת וכי אין מדובר בפציעה רצינית וכי "זה קורה הרבה" (ראה עמ' 33 ש' 1-2 לפרו'), משכך חזר הנאשם למשחק הכדורגל.

 

9.         גם עד ההגנה, חברו של הנאשם, בוריס קמינסקי (להלן: "בוריס") העיד על תחושת הפחד שהעלה בפניו הנאשם באותה תקופה. בוריס העיד על מקרה בו הסיע את הנאשם לבית המתלונן; והנאשם סיפר לו כי הלך לפגוש את המתלונן כדי לשוחח עמו. כשחזר אחרי כמה דקות, סיפר הנאשם כי השניים התחילו לדבר ואז המתלונן "התחיל לדחוף אותו ואז הוא (הנאשם) פשוט חזר לאוטו" (ראה עמ' 48 ש' 8-13 לפרו'). יש לציין כי עדותו עדות שמועה, בוריס לא היה עד לכל שאר האירועים (עליהם שמע מהנאשם), אלא לאירוע התקיפה בלבד.

 

10.        לגבי האירוע נשוא כתב האישום, בוריס העיד כי במהלך הנסיעה למשחק, הנאשם סיפר לו שהמתלונן איים עליו והוא עלול להביא סכין למגרש. בוריס שאל את הנאשם מה הוא חושב על זה והנאשם השיב שהוא לא באמת מאמין שזה יקרה, מאחר ויש הרבה אנשים וזה לא סביר (ראה עמ' 48 ש' 17-19 לפרו'). לאחר שהתחילו לשחק כדורגל, הם הבחינו בבן ציון והמתלונן מגיעים. גם בעיני בוריס נראה מוזר שבן ציון הגיע למשחק מאחר, ובן ציון לא הגיע למשחקים מזה כמה חודשים, והעיד על בן ציון:

 

"הוא נראה כזה בריוני, ובאופן אינסטנקטיבי הבנתי שהוא בא, איך שהוא, לא סתם הגיע לכדורגל אלא לגרום נזק למיכאל, לתמוך בלאוניד ולעשות משהו. ואז כשהם ירדו לתוך המגרש דרך המדרגות, ניגשתי לבן ציון, עצרתי אותו פשוט...כי פחדתי שהוא יגרום נזק"

 

ראה: עמ' 48 ש' 19-26 לפרו'.

 

 

בוריס לא ראה את אירוע התקיפה עצמה, ובהמשך תאר כי לפתע ראה את ליאונד נפגע: "הסתובבתי וראיתי שליאוניד, שכאילו הם...ראיתי שליאוניד נפגע." (ראה שם ש' 27-28).

 

עוד העיד, כי אנשים התחילו להתאסף ולהפריד בין השניים. בוריס ניגש לנאשם, שאלו מה קרה, והנאשם השיב לו כי הכה את המתלונן  משום שחשב שיש לו סכין. חבר נוסף של המתלונן לקח את המתלונן הצידה, "וחובש שהיה במקום, ראה את המתלונן ואמר שזה לא משהו רציני, ואז בן ציון לקח את המתלונן ברכב והמשכנו לשחק."

 

11.        עד הגנה נוסף משה לינטקי (להלן: "משה"), חברו של הנאשם, הלה העיד על הרקע לאירוע התקיפה, על המתח והפחד בהם היה שרוי הנאשם בשל איומי המתלונן. משה לא היה עד לאירוע, אך מסר עדות אופי, על כך שהופתע שאדם רגוע כמו הנאשם, שאינו מסוגל להרוג זבוב, יעשה מעשה תקיפה כזה. לטענתו "רק כשהוא אמר לי שהוא פתאום הכניס את היד וקפץ לו לראש מה שהיה לפני כן, חשבתי שאולי יש אפשרות" (ראה עמ'55 ש' 1 לפרו').  לעניין האירוע, שוב מדובר בעדות שמועה.

 

 

אין מחלוקת על העובדות שלהלן:

12.        עובר לאירוע התקיפה

א.         סכסוך על רקע פרסום תמונת הנאשם באינטרנט ולצידה כיתוב מעליב ("טוב שיש ליצן אישי, מס' 69"), על ידי המתלונן.

ב.         הנאשם ביקש מהמתלונן להוריד את התמונה מהאתר ואילו זה סרב. 

ג.          המתלונן והנאשם נפגשו ליד ביתו של המתלונן.

ד.         המתלונן והנאשם ניהלו שיחת טלפון לפני משחק הכדורגל.

 

13.        במהלך אירוע התקיפה

א.         המתלונן ובן ציון הגיעו למגרש הכדורגל והמשחק הופסק לאלתר.

ב.         בוריס, חברו של הנאשם,  הוביל את בן ציון הצידה, כאשר בן ציון ניסה לשוחח עם הנאשם.

ג.          הנאשם הכה את המתלונן במכות אגרוף בפניו וגרם לו לחבלה חמורה באזור הלסת.

ד.         מיד לאחר שהמתלונן קם מארץ והובל לטיפול רפואי, הנאשם ובוריס חזרו לשחק כדורגל.

 

דיון

14.        לטענת ההגנה יש ליישם לעניינו של הנאשם במקרה זה שני סייגים לאחריותו הפלילית האחד - טעות במצב דברים והשני - הגנה עצמית.

טעות במצב דברים

15.        סעיף החוק הרלבנטי קובעסייג לאחריות הפלילית כלהלן:

 

"34יח. טעות במצב דברים

(א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו.

(ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בבפוף לאמור בסעיף 22(ב).

34טז. חריגה מן הסביר

הוראות סעיפים 34י,34יא ו-34יב לא יחולו באשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה."

 

            הוראת סעיף 34יח ("טעות במצב דברים") באה במקום ההוראה שקבעה בשעתו את ההגנה של "טעות בעובדה". מלשון הוראת סעיף 34 יח לחוק נשמטו המילים "כנה וסבירה" שהיו בהוראות הקודמות ונותרה דרישת ה"כנות" לבדה. יוצא אפוא, שלעניין עבירות המחשבה פלילית, הטעות חייבת לעמוד במבחן ה"כנות" בלבד ואין היא חייבת לעמוד במבחן של "סבירות". לפיכך, מקום שביהמ"ש "אינו מאמין" לטענת הטעות של הנאשם – דהיינו, אין היא עומדת בדרישת ה"כנות" – נשמט הבסיס מתחת ליישומו של הסייג (ראו ספרו של י. קדמי על הדין בפלילים, חלק ראשון מהדורת תשס"ה-2004 עמ' 558-559).

הלכה למעשה, משמשת ה"סבירות" מבחן ל"כנות" האמונה במצב הדברים המוטעה. הסבירות משמשת את ביהמ"ש כאמת מידה לבחינת אמינות גירסת הנאשם (ראה פסק דינו של כבוד השופט גולדברג בע"פ 2598/94 - חיים דנינו נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4) 120).

 

16.        הנאשם טוען, כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית, לאחר שסבר בטעות כי המתלונן מצוייד בסכין ובכוונתו לדקור אותו בכל רגע. לגישת ההגנה אין לנתק את האירועים שקדמו להתרחשות נשוא האישום - בין היתר שיחת הטלפון במהלכה השמיע המתלונן איום כלפי הנאשם על כך שיביא עמו סכין למגרש - אשר בגינם הוצף הנאשם תחושת פחד וחש שנתון בסכנת חיים מיידית, לאחר שסבר בטעות כי המתלונן עומד להתקיפו בסכין.

לטענתו, ברגע שהכניס המתלונן את ידו לכיס מכנסיו, חדרה להכרת הנאשם התודעה המשולבת של האיום שהשמיעו המתלונן לפני המשחק, שתכנו "מה תעשה אם אביא סכין", יחד עם החשש או שהאפשרות, שהכנסת היד לכיס היא תחילת מימוש האיום. לפיכך, הפעיל הנאשם אינסטינקטיבית כוח מגן כדי למנוע פגיעה אפשרית בו, אך מרגע שנפל המתלונן, חש הנאשם שהסכנה התפוגגה וחדל מלהכות את המתלונן.

 

            הנאשם טוען כי התקדם לעבר המתלונן בעת שהמתלונן נכנס למגרש רק על מנת להידבר עמו, הא ותו לא. ואולם, ברגע שהבחין במתלונן מכניס את ידו לכיס, נתפס לטעות כי המתלונן מתכוון להוציא את הסכין שאיים להביא עמו.

 

17.        לא נמצאה על גופו של המתלונן סכין ואף אין חולק כי המתלונן כלל לא הביא עמו סכין. על כך טוען ב"כ הנאשם ובצדק, כי השאלה איננה אם אכן המתלונן הביא עמו סכין ועמד לשלפו אלא האם עובדות המקרה מקימות אפשרות שכך אכן עלול לקרות.

 

18.        דא עקא, איני מאמינה לגירסת הנאשם ואיני סבורה שהוא נתפס לטעות כנה, אשר בגינה פעל כפי שפעל, ובעטיה תקף את המתלונן, סבורני כי גירסתו אינה אמינה ואינה אמיתית, ולהלן נימוקיי.

            עדות הנאשם כבושה בעניין מהותי

19.        גירסת הנאשם כי הבחין במתלונן מכניס יד לכיס להוציא משהו ורק בתגובה לאקט זה החל להכותו, נולדה לראשונה רק בבית המשפט, אין לה זכר בהודעתו במשטרה, ובהעדר הסבר לכבישתה, זוהי עדות כבושה ובהתאם לכך משקלה הראייתי קלוש.

 

במשטרה טען הנאשם כי פעם עפ"י תחושה ולא בעקבות הכנסת ידו של המתלונן לכיסו:

 

"אני חשבתי שהם באים לפגוע בי, ניגשתי אליהם לנסות לדבר ולפתור את העניין בינינו ולפני הכדורגל הוא אמר לי מה אני יעשה אם הוא יביא סכין ואני חשבתי שהוא הולך להביא סכין אז מתוך תחושה, אני התחלתי להרביץ לו..."

 

ראה: ת/2 ש' 3-6.

 

דהיינו, מהודעתו במשטרה עולה כי הנאשם פעל מתוך תחושה בלבד, ולא בעקבות מעשה כלשהו של הכנסת יד המתלונן לכיסו, שעורר בו, כטענתו במשפט, את ה'זכרון' שהמתלונן איים להביא סכין למשחק, ואת חששו המיידי מהסכין הזו.

 

הסברו של הנאשם לכבישת הטענה הוא, כי מסר את אותה הגרסה גם במשטרה, אך החוקר סרב לרשום את כל דבריו. לטענתו, כשקרא את הודעתו הנאשם הבחין בדברים שונים שנרשמו בה שהוא לא אמרם, הוא ביקש פעמיים מהחוקר לתקן, ולאחר שהחוקר תיקן את נוסח ההודעה פעמיים, כשביקש הנאשם לתקן בשלישית, החוקר "התעצבן ושאל אותי אם אני יודע שהוא יכול לעצור אותי, ואז קראתי את ההודעה וחתמתי עליה" (ראה עמ' 29 ש'    20-24 לפרו'). 

 

בתגובה לטענה זו של הנאשם השיב החוקר – רס"ר מאיר אלפסי, כי הוא נוהג לרשום מילה במילה מפיו של הנחקר וכי "לא ייתכן הדבר הזה כי כל טענה שמועלית על ידי נאשם/חשוד המבקש לשנות במהלך גביית הודעה דברים הוא משנה ובסיום חותם עליה" (ראה עמ' 26 ש' 6 לפרו'). לדבריו, הוא אינו זוכר מקרה בו לא הסכים לתקן וכי איים במעצר, מה גם שאין לו אינטרס לאיים, שכן הוא מעביר את כל החומר לממונה עליו, שהוא זה שמחליט לגבי מעצר החשוד (ראה עמ' 27 ש' 5 לפרו'). אציין, כי עדות החוקר מהימנה ואמינה בעיני, ואין סיבה שלא אאמין לו, במיוחד כשהנאשם מאשר כי החוקר תיקן פעמיים את הודעתו, וניאות לבקשותיו.

 

20.        מנגד, כבר לא סבירה בעיניי טענת הנאשם כי החוקר 'בחר' להשמיט על דעת עצמו (ללא מניע ו/או אינטרס שהנאשם יכול להצביע עליו) כמה וכמה משפטים בייחוד מקום שמדובר באמירה כה מהותית בעלת חשיבות כה רבה ביחס לטענת הגנה של הנאשם, ועוד יותר לא סביר בעיניי שהחוקר שסרב לתקן תיקון כה חשוב ומהותי בעניין הכנסת יד המתלונן לכיסו והחשש מהסכין. סבורני כי בעניין זה, הנאשם אינו דובר אמת, וכי לא אמר גירסה זו במשטרה.

 

זאת ועוד, באם סבר הנאשם בשעתו כי הדברים שאמר לא נרשמו במדוייק ו/או לא נרשמו כלל, עמדה בפניו האפשרות לסרב לחתום על הודעתו במשטרה. אני סבורה כי העובדה שהנאשם תיקן את הודעתו פעמיים, מלמדת שמדובר באדם היודע לעמוד על זכויותיו ומשלא עשה כן בפעם השלישית, לכאורה, כטענתו, והסכים לחתום, אין לו אלא להלין על עצמו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בפרט כה מהותי אשר על בסיסו תקום ותיפול הגנתו. הנאשם לא הרים את נטל הראיה והשכנוע מדוע לא עמד על דעתו בעניין כה חשוב. יתרה מכך אינני מאמינה כלל לנאשם כי ביקש לתקן בעניין הסכין את הודעתו וכי החוקר סירב לכך, מאחר והנאשם אישר כי החוקר תיקן את ההודעה, איני מאמינה לו כי החוקר סירב לתקנה בהמשך. החוקר עשה עליי רושם אמין ואין סיבה כי לא אאמין לו. מנגד טענת הנאשם כי סבר שלמתלונן יש סכין, היא טענה כבושה. ההסבר לכבישתה אינו אמין, וכאשר לנאשם היתה אפשרות שלא לחתום על הודעתו. איני מאמינה לנאשם וסבורני כי גירסתו הכבושה לא הועלתה כלל וכלל בפני החוקר במשטרה, ובשל כך אינה מופיעה בהודעתו.

 

21.        מה גם שגירסה זו  מקבלת חיזוק בעובדה שגם שעד ההגנה – בוריס, לא ראה את שטוען לו הנאשם כי המתלונן הכניס יד לכיסו, ומעדותו של בוריס עולה כי הוא דווקא הופתע מתגובת הנאשם. כשנשאל בוריס בחקירתו הנגדית האם הנאשם שיתף אותו באותו רגע בחששו כי המתלונן מצוייד בסכין, השיב בוריס בשלילה (ראה עמ' 49 ש' 20-18 לפרו'). עדותו מחזקת את הטענה שגירסתו המאוחרת של הנאשם כי סבר באותו הרגע שהמתלונן אוחז בכיסו בסכין, "נבנתה" לצורך המשפט כסיפור כיסוי במטרה ליתן צידוק למעשיו.

 

22.        בהעדר הסבר סביר לכבישת עדותו ובהתייחס למועד העלאת הטענה כי המתלונן הכניס ידו לכיסו, עומדת בעינה הגירסה שמסר הנאשם במשטרה, לפיה הוא פעל מתוך תחושה בלבד ותו לא.

 

            מהסיבות שמניתי לעיל, אני דוחה את טענת הנאשם בדבר טעות בעובדה.

 

23.        אין מחלוקת בין הצדדים כי הסכסוך הקודם ביניהם היה הרקע והמניע לאירוע. ואולם, מעבר לנדרש, לא מצאתי ממש בטענת הנאשם כי האירועים השונים, שהעלה הנאשם ביחס להתנהגות למתלונן, אכן גרמו לו לפחד כה גדול של סכנה מרחפת מעל ראשו, עד כי הרגיש צורך להגן על עצמו מפני המתלונן באלימות בשבירת לסת המתלונן?!

 

כעולה מעדותו של הנאשם אירעו 3 אירועים מרכזיים שהפחידוהו כלהלן:

האחד, בעת שנסעו המתלונן, הנאשם וחבר נוסף לכיוון מחנה עופר לאסוף את חברו של המתלונן, עצר המתלונן את הרכב בחורשה סמוכה, וברגע שיצאו מהרכב אמר לו המתלונן "אתה יודע שאני יכול להרוג אותך ואף אחד לא ידע" (ראה עמ' 30 ש' 19 לפרו').

השני, המתלונן וחבריו הגיעו לביתו בשעת לילה מאוחרת, המתלונן התקשר וביקש שיצא החוצה לדבר עמו, וברגע שיצא קפץ עליו התלונן מאחור. תוך כדי שיחה החל לעשות תנועות לעבר הנאשם (אגרופים, חבטות, בעיטות באוויר). המתלונן לא פגע בו אך דיבר באופן מוזר ואמר "אתה יודע שאני יכול לעשות גם ככה וגם ככה" (ראה עמ'31 ש' 8-14 לפרו').

השלישי, שיחת הטלפון במהלכה איים המתלונן שיגיע עם סכין למגרש.

 

24.        הגם שלא שוכנעתי מאמיתות גירסת הנאשם באשר לתוכן המפגשים, לא התרשמתי כי אירועים אלה הותירו בנאשם תחושת פחד כלשהי. גירסת הנאשם עומדת בסתירה לגירסת המתלונן, שהודה כי נפגש עם הנאשם, ברם המתלונן מכחיש את האמירות והמעשים המיוחסים לו על ידי הנאשם. לגבי השיחה הטלפונית טען המתלונן כי הנאשם הוא שהתקשר אליו ואיים, שאם יגיע המתלונן למשחק הכדורגל, ישבור הנאשם את פרצופו.

 

25.        מנגד גירסת המתלונן אמינה בעיני ומהימנה. המתלונן דיבר בשטף ובפתיחות, כמי שאינו מבקש להסתיר דבר. המתלונן הודה בפרסום תמונת הנאשם באתר הפרטי שלו, והודה בכנות כי ידע שתעלול זה הקניט את הנאשם וגרם לו לכעס רב, וגם הודה בכך שהנאשם ביקשו להורידה, אך למרות זאת סרב המתלונן להורידה מהאתר.

זאת ועוד, אף שלא הובאו בפני תוכנן של כל הודעות ה- SMS שנשלחו על ידי המתלונן, הודה המתלונן בשליחתן ובתוכנן. למעלה מן הצורך יודגש כי משבחרה ההגנה שלא להביאן כראיה בפני בית המשפט הרי שאיני מייחסת לתוכנן משקל ראייתי כלשהו, ומשכך בוודאי שאיני מקבלת טענת ההגנה כי המתלונן ביקש לביים את אירוע התקיפה. (יוער כי הסנגור ביקש לבסס טענתו זו על אחת מהודעות אלה).

 

לא התרשמתי כלל וכלל כי אירועים אלה, להם מייחס הנאשם משמעות מיוחדת בעדותו, עוררו בו פחד כזה, שהביאו לכלל טעות במצב הדברים שנוצר, והיווה ביסוס לה. נהפוך הוא, התרשמתי כי בין המתלונן לנאשם היה קיים מעין שיח של התגרות ואלימות הדדית מוסווית, כאשר מחד, הנאשם מלבין את פני המתלונן ברבים בכינויו "סכיזופרן" ו"משוגע", המתלונן בתגובה מפרסם באינטרנט את תמונת הנאשם עם הערה צינית פוגעת, הנאשם דורש את הסרת התמונה, ובתגובה לסירובי המתלונן, הוא מאיים עליו כי ישבור לו את פרצופו, נפגש עמו ליד ביתו ו"הולך אתו מכות לפי הכללים", ולבסוף, השניים מגיעים למשחק על רקע של יחסים טעונים אלה. אינני מוצאת הצדקה כי יחסים טעונים אלה יצדיקו אלימות מצד מי מהצדדים.

מכל מקום, אני סבורה כי אף אחד מהם לא חשש מהאחר. מסקנה זו נתמכת בעדות בוריס כי הנאשם אמר לו שאינו חושש מהמתלונן, ולגבי המתלונן - מעדות בן ציון שהעיד כי המתלונן לא אמר לו כי הוא חשש מהנאשם והמתלונן גם העיד כי לא חשש מפניו.

 

26.        הגם שגירסת הנאשם עומדת בסתירה לגירסת המתלונן אף אם הייתי מניחה לטובת הנאשם כי אמת בפיו, ולו בשל הספק הייתי מקבלת את גירסתו, לא שוכנעתי שאירועים אלה או אחרים גרמו לו לפחד עד כי יטעה לסבור, בכנות, כי הוא נמצא בסכנת דקירה מוחשית מסכין, שיניעו למצב בו יכה וישבור לסתו של המתלונן כאקט של הגנה עצמית.

           

מעשה התקיפה של הנאשם   -  מעשה מתוכנן

27.        נהפוך הוא, תיאור ההתרחשות כפי שנלמד מגירסת המתלונן, מצביע על פעולה יזומה מצד הנאשם, שדרשה הכנה מוקדמת ולא על פעולה שננקטה באופן אינסטינקטיבי. 

המתלונן העיד כי הנאשם טלפן אליו לפני המשחק ואיים עליו שאם יגיע למשחק בשבת ישבור לו הנאשם את הפרצוף או את הרגל. איים וביצע. עוד העיד המתלונן, כי מיד כשהגיע עם חברו למגרש, הופסק משחק הכדורגל, ובוריס, חברו של הנאשם, תפסו את בן ציון ולקחוהו מיד הצידה, בעוד הנאשם רץ לעבר המתלונן, והכה בו. הנאשם אמנם, פספס מכה אחת, אך המשיך להכות בו כאחוז אמוק, גם כשהמתלונן נפל, עד שאחרים משכו את הנאשם מעליו. תאור זה מלמד גם על תכנון מראש של הנאשם לתקוף את המתלונן, וגם על פרץ של כעס עז שהיה עצמו בנאשם, אשר הכה מכות נקמה מכוונות, וכלל לא של הגנה עצמית.

 

עדותו של בן ציון מחזקת גירסת המתלונן ותומכת בה. הסנגור מפנה לסתירות שמצא בין עדותו של בן ציון לבין גירסת המתלונן ומבקש ללמוד מהן על אי מהימנות גירסת המתלונן אולם איני סבורה כי יש ממש בטענה זו. אמנם נמצאו אי דיוקים בין עדויות המתלונן ובן ציון ברם מדובר באי דיוקים שאינם מהותיים, ואין בהם כדי לקעקע את אמיתות גירסת עדי התביעה.

 

28.        יתרה מכך, גירסת עד ההגנה בוריס אף היא מחזקת את הטענה כי הנאשם תכנן מראש את צעדיו ודאג להעזר בחבריו על מנת לממש את זממו כנגד המתלונן.  הן הנאשם והן בוריס מאשרים שעם הגעת המתלונן למגרש הופסק משחק הכדורגל. לא ניתן שלא לתהות מדוע כל אותם שחקנים חשו צורך להפסיק לפתע את המשחק, אם לא בעקבות בקשה מוקדמת של הנאשם, ומדוע מיד עם ריצת הנאשם למתלונן הופסק כל המשחק. גם מעורבותו של בוריס, שנחלץ מיד להזיז את בן ציון מהמתלונן תמוהה ביותר, כי בוריס סייע בידי הנאשם לבצע זממו ולהשיב למתלונן מנה אחת אפיים כגמולו, ואחת ולתמיד, על סירובו להוריד מהאינטרנט את תמונת הנאשם.

 

עוד עולה מעדותו של בוריס שעצר את בן ציון מסיבה לא מוצדקת, ומתחושה כללית כמו זו של הנאשם:

 

"באופן אינסטנקטיבי הבנתי שהוא בא, איך שהוא, לא סתם הגיע לכדורגל אלא לגרום נזק למכאל, לתמוך בלאוניד ולעשות משהו. ואז כשהם ירדו לתוך המגרש דרך המדרגות, ניגשתי לבן ציון, עצרתי אותו פשוט...כי פחדתי שהוא יגרום נזק."

 

ראה: עמ' 48 ש' 19-26 לפרו'.

 

אינני מאמינה לגירסה זו. כשנשאל בוריס מדוע בחר לעצור דווקא את  בן ציון במגרש, השיב כי רצה למנוע ממנו לגשת לנאשם מאחר ופחד שיפגע בו, וכי עצר את בן ציון כי נראה לו מוזר שבן ציון הגיע פתאום למגרש, אחרי זמן רב שנעדר ממשחק כדורגל, והיה בכך משום סימן עבורו שבן ציון הגיע עם כוונה מסויימת (ראה עמ' 50 לפרו').

 

לא סביר בעיניי כי אף אם סבר הנאשם שהמתלונן מחזיק בכיסו סכין, הנאשם חשש מפניו פן יפגע בו, ולכן בנחרצות ובמהירות התנפל על המתלונן מיד בהיכנסו למגרש, שכן תגובה זו אינה מתיישבת עם חשש ופחד מפני אלימות המתלונן, אלא מלמדת על כעס וזעם של ממש עקב נימהרות תגובתה, ללא שהנאשם נתן שהות כלשהי כדי לבדוק האם מגמת המתלונן היא להגיע לנאשם דווקא, ויש לחשוש מפניו.

תגובה זו מלמדת על זעמו של הנאשם, שתכנן מראש מעשה נקם במתלונן, והוציאו לפועל מיד כשהגיע המתלונן למגרש. היא מלמדת דווקא על התנהגות של בטחון עצמי מופרז, ולא על חשש ופחד.

 

הגם ש'תחושה' זו (של בוריס) באופן מפתיע אפפה גם את הנאשם ויש בה כדי להעלות באופן בולט חשד כי השניים תיאמו גירסאות, טיעון זה הנו בבחינת תרתי דסתרי, שכן אם לטענת בוריס הנאשם הודיעו על כוונת המתלונן להגיע למגרש עם סכין, תמוה ביותר מדוע בוחר בוריס להגן על הנאשם מפני בן ציון דווקא, ומאפשר למתלונן "המסוכן" להתקרב ולהגיע למגע עם הנאשם?!

גירסתם של הנאשם ובוריס אינה מתיישבת עם השכל הישר, אינה אמינה, ומעידה על תכנון מוקדם לאור מכלול הנסיבות של הפסקת המשחק המיידית והנסיון להזיז את בן ציון מהמתלונן.

 

29.        זאת ועוד, איני מאמינה לנאשם כי הוא התקרב לעבר המתלונן על מנת לדבר ולהסדיר עמו את הדברים והמחלוקות. המתלונן העיד כי ברגע שהגיע למגרש, הנאשם התנפל עליו ללא כל התראה ומבלי שנאמר דבר מה (ראה עמ'4 ש' 14-23). גם בן ציון מאשר דברים אלה (ראה עמ' 20 ש' 12 לפרו'), וגם בוריס (ראאה עמ' 48 ש' 26-16 לפרו').

 

תמוה בעיני כיצד הנאשם, שבא לגירסתו למתלונן במטרה לדבר עם המתלונן, לא מתחיל בדיבור כלשהו, כי אם במעשה תקיפה מיידי, ואף יותר מכך, אם אכן חש הנאשם פחד כה עז בקרבת המתלונן, מדוע התקרב לעברו, ועוד בריצה, מדוע לא נס על נפשו?! מדוע לא זעק לעזרה?!

 

התנהגות זו תמוהה ביותר, מה עוד, שהמתלונן היה בלווית בן ציון, והנאשם הרי התקרב אליהם עם בוריס, כך שהיו אנשים נוספים שהיה עולה בידם למתן את הדיבור עם המתלונן, והנאשם יכול היה בהחלט להעזר בחבריו בשיחה עם המתלונן בטרם ירוץ להתנפל עליו במכות, ולא הותיר כל אפשרות להידברות כלשהי.

 

30.        בנסיבות המקרה, איני מקבלת את תגובת התקיפה המיידית של הנאשם, על סמך סברתו ו/או תחושתו, כטעות כנה, כשחברו בוריס פועל כמסייע בידו במגמתיות,כדי להרחיק את בן ציון מהמתלונן, ומאפשר בכך לנאשם להתנפל בריצה על המתלונן במכות ישירות לפרצופו, ללא כל ניסיון קדום להידברות ובמקום להתרחק מהמתלונן (אן סבר שהוא מסוכן). בענייננו לא מתקיים כלל הסייג לאחריות הפלילית הקבוע בסעיף 34יח לחוק.  יודגש כי מבחן ה"אמונה" בקיומו של "מצב דברים" הינו סובייקטיבי, אך על הטוען לטעות להקים ספק לפחות. לא שוכנעתי כי הנאשם פעל כפי שפעל אך בשל המחשבה שהמתלונן הגיע לצורך מימוש האיום. השתלשלות האירועים מלמדת על כך שהנאשם היה טעון, כעוס ופגוע ומשנקרתה בדרכו ההזדמנות עט על המתלונן וסגר עמו חשבון. 

 

31.        סימני הכעס ותכנון מעשה הנקמה של הנאשם

לפני אירוע התקיפה

א.         הנאשם התקשר למתלונן מספר פעמים ודרש שיוריד את התמונה.

ב.         משלא נענה הוסיף הנאשם איומים כי אם לא יוריד המתלונן את תמונתו, הוא ישבור את פרצופו של המתלונן.

ב.         לאחר שהמתלונן לא הוריד את התמונה, הגיע הנאשם לבית המתלונן וביקשו לרדת למטה כדי ללכת מכות. המתלונן אכן ירד והשניים הלכו מכות.

ג.          משלא נענתה שוב דרישת הנאשם מהמתלונן להוריד התמונה איים הנאשם על המתלונן כי לא כדאי למתלונן להגיע לכדורגל.

כל אלה מלמדים על כעסו העז עקב סירוב המתלונן ולבסוף על מימוש האיום.

 

במגרש עובר לאירוע התקיפה

א.         בן ציון העיד כי הבחין מיד בכעסו של הנאשם (ראה שהוא היה עצבני וכעוס) ולכן קישר מיד כי הנאשם מבקש לפגוע במתלונן על רקע סכסוך קודם.

ב.         הנאשם התקדם מיד ובריצה לעבר המתלונן מיד כשהבחין במתלונן נכנס למגרש ללא כל סיבה וללא כל דיבור או אינטראקציה מוקדמת עם המתלונן.

ג.          הנאשם דחה את נסיונות המתלונן לשיחה עמו כשהחל להכותו.

ד.         הנאשם דחה גם את נסיון בן ציון, שביקש לסגור עמו את הענין בדיבור ולא באלימות, והודיעו שלא יתערב בענין שבין הנאשם למתלונן.

ה.         סירובי הנאשם לשוחח עם בן ציון או עם המתלונן, כדי לפתור את הבעיה על אף בקשתו המפורשת של בן ציון לפתור זאת "בלי אלימות" בצירוף התערבותו המיידית של בוריס חברו של הנאשם שלקח מיד את בן ציון הצידה והורה לו לעזבם, מלמדת על כעסו וטינתו של הנאשם, ועל גמירות דעתו והתכנון להשיב למתלונן כגמולו, מנה אחת אפיים על סירובו להסיר את תמונת הנאשם.

ו.          אימרתו של בוריס תוך שהזיז את בן ציוד לצד "עזוב אותם זה ענין שלהם, הם יטפלו בזה אל תתערב".

ז.          העובדה שהנאשם רץ לעבר המתלונן ללא כל סיבה גלויה.

ח.         המכות שהמשיך הנאשם לתת למתלונן על הרצפה לאחר שהמתלונן התמוטט ונפל מהאגרופים שנתן לו הנאשם בפניו.

ט.         למרות שהמתלונן התמוטט מהמכות שהפליא בו הנאשם, הנאשם חזר למשחק כאילו לא קרה כלום, התנהגות המעידה כי כילה בו את זעמו ונקמתו, בבחינת השיב לו כגמולו, ולא כי הפחד קינן בו.

 

32.        לית מאן דפליג, שאירוע התקיפה הינו שיאו של סכסוך מוקדם שפרץ בין המתלונן והנאשם על רקע פרסום תמונת הנאשם באינטרנט לצד הכיתוב המעליב בו לכאורה. מנגד המתלונן פירסם תמונה זו בתגובה לכך שהנאשם הלבין פניו ברבים וכינה אותו "סכיזופרן", ו- "משוגע". שוכנעתי כי סכסוך זה היווה מניע למעשהו של הנאשם, וייאמר מיד למען הסר כל ספק, שלא היה בכך כדי להצדיק את תגובת הנאשם ו/או להקים לנאשם הגנה של טעות במצב הדברים.

 

33.        משדחיתי את טענת ההגנה של 'טעות במצב דברים' הרי שממילא נופלת טענת ההגנה העצמית שכן אין מחלוקת שהנאשם תקף את המתלונן והכה אותו מבלי שהותקף אלא רק דימה "מצב דברים שאינו קיים". ולמרות זאת, למען הזהירות, ולמען הסרת כל ספק אדון גם בטענת ההגנה הנוספת.

הגנה עצמית

33.        סעיף 34 לחוק העונשין תשל"ז-1977, קובע את סייג ההגנה עצמית, כלהלן:

 

"34. הגנה עצמית

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא בדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים."

 

            מוכנה אני, לצורך הדיון בטענה, להניח לטובתו של הנאשם, כי סמוך לפני מעשה  התקיפה המיוחס לו, אכן הכניס המתלונן יד לכיס מכנסיו. מוכנה אני אף להרחיק לכת ולהניח שכתוצאה מכך חש הנאשם שנשקפת לו סכנת פגיעה מוחשית מידי המתלונן. אלא שבכך אין די על מנת להקים לו סייג לאחריות בשל "הגנה עצמית", מן הטעם שסייג זה איננו חל מקום בו "המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה" (ראו סעיף 34 טז לחוק העונשין).

במקרה שלפנינו הכה הנאשם במודע בפניו של המתלונן שוב ושוב, ואמצעי קיצוני זה בו נקט, איננו סביר בנסיבות העניין אלא מלמד דווקא על הלך הרוח הנקמני של הנאשם שעולה מרקע היחסים שבין השניים ופרסום תמונת הנאשם; הנאשם לא הסתפק במכה אחת או שתיים ואף לאחר שנפל המתלונן ארצה, המשיך בהסתערות עד ששבר למתלונן את הלסת. מצב דברים זה אינו מתיישב כלל וכלל עם נסיון להגנה עצמית, אלא מעיד על פרץ הכעס הנקמני של הנאשם.

 

המסקנה בדבר אי-סבירות מעשי הנאשם מתחזקת, נוכח העובדה כי סמוך לפני גרימת החבלה הצליח המתלונן לחמוק מהאגרוף הראשון וביקש מהנאשם שיעצור ויחדל ממעשיו. בבקשה זו היה כדי להסיר את האיום מפניו לכאורה חשש הנאשם, מה עוד שהמתלונן לא שלף גם בשלב זה סכין מכיסו למרות שהיה יכול לעשות כן (אילו היה לו סכין), ואולם הנאשם בחר שלא להיענות לתחינתו של המתלונן, אלא התעלם והמשיך להכותו אף כשנפל.

 

זאת ועוד, גם בעובדה שהנאשם חזר מיד למשחק הכדורגל כאילו כלום לא קרה, יש כדי ללמד על תחושת הנקם והניצחון שאפפה אותו, ולא על הגנה עצמית.  

 

34.        נוכח העובדה כי מעשה התקיפה שעשה הנאשם, אינו עומד בשום יחס סביר לתחושת הסכנה הסובייקטיבית, כביכול, שאותה חש, אם בכלל, לא מתקיים במקרה הנדון סייג לאחריות הפלילית מסוג "הגנה עצמית" (בעניין זה ראה ע"פ 1713/95 - בוריס פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 265).

תגובתו היתה חסרת פרופורציות ואינה מידתית (מסקנה זו נלמדת בבירור גם מהדברים האמורים בתעודה הרפואית – ת/1), והסייפא לסעיף 34 פוסל כאן את קיומה של ההגנה העצמית.

 

35.        ב"כ הנאשם הפנה בסיכומיו לספרו של עו"ד בועז סנג'רו, וביקש להדגיש כי אין ללמוד מתוצאת הכוח המגן לבדה על שאלת הפרופורציונאליות אלא יש לבחון את ההשוואה בין הרעות השונות הצפויות. בנסיבות המקרה טוען הסנגור כי הסכנה מדקירה מצדיקה את תגובת הנאשם כפי שהגיב במכות בידיו עד נפילת המתלונן.

 

ואולם, איני סבורה שגרימת חבלה כה חמורה, הנה תגובה פרופורציונאלית אף מפני סכנת הדקירה לה טוען הנאשם. אף אם האמין הנאשם כי נשקפה סכנה לחייו, הרי שמעשהו יצא מגדר הגנה עצמית, בהתחשב בכך שהכה במתלונן כמה וכמה פעמים (אף לגירסתו), עד שנפל וגם לאחר שנפל המשיך להכותו, עד שאנשים שהתאספו סביב ומשכוהו מעל המתלונן. הגם שהנאשם מכחיש וטוען כי עזב את המתלונן ברגע שהוא נפל,  הרי עדותו של עד ההגנה בוריס מחזקת את גירסת המתלונן דווקא - בעמ' 49 ש' 4. מכאן, שטענת הגנה עצמית מדומה אינה יכולה לעמוד לו.

 

36.        ולבסוף, הפסיקה אליה הפנה הסניגור המלומד בסיכומיו אינה מתאימה כלל ועיקר לנסיבות המקרה. בכל אחד מהמקרים הללו נעשה אקט ממשי מקדים למעשה בניגוד למקרה דנן, בו פעל הנאשם על סמך תחושה בלבד, ובגינה נתפס הנאשם לטעות כנה שהוא מותקף (טענה שדחיתי) והשיב לכך כביכול במעשה אלימות.

בע"פ 54/49 המנוח ניסה לפתוח את התריסים בשעת לילה מאוחרת, ולמרות קריאותיה החוזרות ונישנות של הנאשמת "מי שם" לא נענתה. על כן, סברה בטעות שמדובר בפורץ. בת"פ 2449/01 המתלונן התקרב לעבר הנאשם עם פטיש ביד. הנאשם פרש התנהגות זו זאת באופן אחר מזה שנתכוון לו המתלונן ולא חשב שמדובר בהלצה.

בת"פ 1184/01 לא היתה מחלוקת שהמתלונן חרחר ריב עם הנאשם והחל להכותו, בעוד הנאשם נהג עמו באיפוק.

ובניגוד לת"פ 5147/03, כאן אין מחלוקת שהמתלונן הכה את הנאשם במודעות ובמכוון.

 

37.        לסיכום, על פי גירסת הנאשם, הוא תקף את המתלונן אך בשל מחשבה ותחושה שהמתלונן (כביכול) נושא עמו סכין ובכוונתו לפגוע בנאשם. תחושה זו נתעוררה בנאשם לאחר שהמתלונן הכניס ידו לכיס מכנסיו לטענתו. לטענה זו אין תימוכין בעדויות אף אחד מהעדים שהעידו. הגם שלא שוכנעתי באמיתות גרסה זו ובכנות הטעות, לה נתפס כביכול הנאשם, אני דוחה גם את הטענה כי הנאשם פעל מתוך הגנה עצמית, שכן לא נתקיימו יסודות הגנה זו.

 

38.        בשולי הדברים, טוען הסנגור למחדל חקירה על כך שלא נחקרו חבריו של הנאשם סמוך לאירוע. בהודעתו במשטרה הנאשם אמנם מפנה את החוקר לחבריו, אולם מתוך דבריו ניתן להבין כי הנאשם מתכוון שהם שישמשו כעדי אופי ולא כעדי ראייה (ראה ת/2 ש' 40). יש להניח כי זו הסיבה לכך שלא נחקרו מי מחבריו.

 

כמו כן, בתשובה לשאלת החוקר השיב הנאשם כי היה לבד בעת האירוע (ת/2 ש' 28). מקריאה רצופה ייתכן שניתן היה להבין כאילו התכוון הנאשם בתשובתו לאירוע המקדים ולא לאירוע נשוא כתב האישום ומן הראוי היה לברר נקודה זו לעומקו של עניין בעת החקירה. יחד עם זאת, מאוסף העדויות שהובאו בפני, עולה כי האירוע התרחש במרחק 8מטרים מהנוכחים שישבו מולם. ועל כן לא היה בעדויותיהם של אלה  כדי לתמוך או להפריך גרסה זו או אחרת.

 

39.        למעלה מן הצורך יודגש כי אף אילו הייתי קובעת כי מדובר במחדל של המשטרה לא היה בו כדי להפוך את טענת הנאשם לטענת אמת. לא בכל מקרה מובילה הימנעות מחקירה אל המסקנה כי הנאשם מעורר ספק סביר באשמתו על בסיס טענה זו. אמנם הנאשם אינו נושא, לענין טענה זו, בנטל השכנוע, ואולם מוטל עליו נטל הבאת הראיות. 

 

40.        על יסוד כל המקובץ לעיל אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של גרימת חבלה מחמירה, לפי סעיף 333 לחוק.

 

ניתנה היום כ"ד בסיון, תשס"ו (20 ביוני 2006) במעמד ב"כ המאשימה, עו"ד קווירקיאן, הנאשם וב"כ עו"ד הרמן.

 

 

 

קלדנית: עדי ואפרת טוביה