1

 

   

בתי המשפט

בשא005953/05

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בתיק עיקרי: א   002338/04

07/11/2006

תאריך:

כב'  הרשם  דוד גלדשטין 

בפני:

 

 

 

1 . יצהר רמי

2 . אטרקציה - חברה לתקשורת המונים בע"מ

בעניין:

המבקשים

(הנתבעים 1-2)

עו"ד דובדבני ליאור

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

נ  ג  ד

 

 

1 . עזבון המנוח בנימין אברהם ז"ל

2 . אברהם חיים

3 . אברהם עדנה

 

המשיבים

(התובעים)

עו"ד כהן חיים

ע"י ב"כ עו"ד

 

 

אינטרנט גולד קווי זהב בע"מ

 

משיבה פורמלית

(הנתבעת 3)

 

 

 

 

החלטה

בפני בקשה למחיקת התביעה על הסף כנגד הנתבעים 1-2, הם המבקשים דכאן, וזאת מחמת היעדר יריבות והיעדר ישות משפטית לעזבון המנוח, הוא התובע 1, החייל החטוף בנימין (בני) אברהם ז"ל (להלן: "המנוח").

 

העובדות

המבקש 1 הינו העורך והכותב של אתר האינטרנט "עניין מרכזי" (להלן: "האתר"), ובעל 99% ממניות המבקשת 2, היא בעליו של האתר (להלן וביחד: "המבקשים").

המשיבים הינם הוריו ויורשיו של המנוח.

 

התובענה שבנדון, עניינה בפרסומים שהובאו על ידי המבקשים באתר, בסמוך למועד חטיפתם של שלושת החיילים החטופים ז"ל, וביניהם המנוח, ושלטענת המשיבים עולים, בין השאר, לכדי הפרה של חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

 
טענות המבקשים

הלכה היא כי עיזבונו של מנוח איננו אישיות משפטית בפני עצמה, כך שהמשיב 1 לא יכול להיות צד עצמאי להליך משפטי, במיוחד משניתן צו ירושה לעיזבון המנוח, ומשכך, הרי שדין התובענה שבנדון להידחות על הסף לפי תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), בשל העדר יריבות.

 

לפי סעיף 25 לחוק איסור לשון הרע, אדם שנפגע מלשון הרע ותוך שישה חודשים מפירסומה נפטר, קרוביו רשאים להגיש תוך שישה חודשים לאחר מותו תובענה בשל אותה לשון הרע.

בעניינינו, ולשיטת המשיבים עצמם, המנוח נפל ביום 01.11.01, כך שהמועד הקבוע בחוק להגשת התובענה חלף.

לחילופין, גם אם נראה במועד הגעת ארונו של המנוח לקבורה, ביום 29.01.04, כמועד המאוחר האפשרי לנסיבות מותו של המנוח, הרי שגם אז המועד האחרון להגשת התובענה היה ביום 29.07.04, בעוד שתובענה זו הוגשה ביום 28.09.04.

מן האמור לעיל עולה כי אין כל אפשרות להגשת התובענה כנגד המבקשים על ידי המשיבים, וכי אין עילת תביעה מצד המשיבים כנגד התובעים.

 

תגובת המשיבים

המשיבים טוענים כי טענת המבקשים עולה לכדי טענת התיישנות, אולם מאחר ובפועל, טענת התיישנות זו לא עלתה בהזדמנות הראשונה אשר היתה למבקשים, עוד קודם להגשת בקשה זו ו/או הגשת כתב ההגנה, כגון בתגובתם לבקשת המשיבים לפטור מאגרה בה טענו המבקשים גם טענות לגוף התביעה, יש לראותם כמי שהחמיצו את "ההזדמנות הראשונה", ומשכך ולפי סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן" "חוק ההתיישנות"), דין בקשתם להידחות על הסף.

 

לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות על הראויה להגנה כזכות יסוד, ושמכוחה ראוי לפרש בצמצום את חוקי ההתיישנות, כמו כן המדיניות השיפוטית לעניין מחיקה או דחייה על הסף, הינה ליברלית, ודי בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה, תזכה התובעת בסעד אותו ביקשה, כדי שתביעתה לא תמחק.

לעניין זכות העיזבון לתביעה, טוענים המשיבים שלפי סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), כל עילת תביעה בשל עוולה נזיקית שעמדה לזכותו של אדם בשעת מותו, תעמוד בעינה ותיסוב לטובת עיזבונו. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל את הוראת סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין על עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע, כך שזכות התביעה עברה לטובת עיזבונו של המנוח.

כמו כן, אין מדובר במצב בו העיזבון עומד כצד עצמאי להליך, אלא ביחד עם תובעים נוספים שהינם הורי המנוח, ולהם עילת תביעה עצמאית כנגד המבקשים, בגין הנזק שנגרם להם באופן אישי ממעשי המבקשים, כך שאין המדובר בזכויות מותנות בלבד בהן עושים המשיבים 2-3 שימוש, אלא בזכויות שיכולות לעמוד בפני עצמן לגבי כל אחד מן המשיבים.

לחילופין, מציינים המשיבים את פסק הדין ברע"א 444/87 "אלסוחה ואח' נ' עיזבון דהאן ואח', פד"י מד(3) 397 (להלן: "הלכת אלסוחה"), שם הוכרה זכות התביעה של בן משפחתו של נפטר אשר חווה חויה קשה כתוצאה מאותה פטירה. לשיטת המשיבים, יש להרחיב את הלכת אלסוחה גם על המקרה הנדון, שכן הפגיעה שחוו אינה רק פגיעה נפשית, אלא אף פגיעה פיזית במשיב 2 שלקה בליבו סמוך למועד הפירסומים, לאור הטרגדיה המצערת שפקדה את המשיבים, ושלטענתם למבקשים היה בה חלק גדול.

 

לעניין סעיף 25 לחוק איסור לשון הרע, הרי שלא ברור אם המקרה דנן נופל בגדר הוראות סעיף זה, שכן הסעיף עוסק באדם שנפגע מלשון הרע ותוך שישה חודשים לאחר פרסומה מת, ואילו במקרה דנן לא ידוע מועד מותו של המנוח, ואם נפטר תוך שישה חודשים מיום הפרסום או מאוחר מכך.

לשיטת המשיבים, התנאי להחלת סעיף 25 הנ"ל הינו כי האדם נפטר תוך שישה חודשים לאחר פרסום דברי לשון הרע, כשההנחה היא כי דברי לשון הרע היו ידועים לנפטר, וכי מועד הפטירה ידוע. החוק שותק לעניין אדם שנפטר לאחר מועד ששת החודשים, או שמועד הפטירה כלל אינו ידוע, ולטענת המשיבים מדובר בלאקונה אשר נתונה לפרשנות בית המשפט, ובנסיבות המיוחדות והרגישות של המקרה דנן, ראוי לפרש את לאקונה זו לטובת המשיבים.

 

לחילופי חילופין, טוענים המשיבים כי ניתן לראות בפנייתם לערכאות הצבאיות כפעולה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, שכן אין המדובר במקרה בו הזניחו המשיבים את זכות תביעתם, נהפוך הוא, המשיבים פנו אל גורמים בכירים במערכת הצבאית והמדינית, אשר העבירו הטיפול בפנייתם אל היועץ המשפטי לממשלה דאז ולפרקליטות המדינה. לטענת המשיבים, את תביעתם האזרחית הוציאו לפועל עת נואשו מלהמתין לפעולת הגופים אליהם פנו, אזי החליטו לפעול באופן עצמאי.

 

המשיבים מציינים כי בימים אלו הועלתה הצעת חוק פרטית (ה"ח 3879704 מיום 06.12.04) להחזרת זכות התביעה האזרחית בגין פגיעה בשמו של נפטר לאחר מותו (להלן: "הצעת החוק").

בהצעת חוק זו ניתן לראות כמגמה להכיר בזכות התביעה אם העוולה בוצעה לאחר הפטירה, ועל בית המשפט ליישם את רוח הצעת החוק אף על המקרה שבפנינו שכן לא ידוע מתי נפטר המנוח.

 

 

תגובת המבקשים

המבקשים טוענים כי הליך הפטור מאגרה הינו הליך הקודם לשלב הגשת התביעה, ושבו קובע בית המשפט אם יוכל תובע להיכנס בשערי בית המשפט בלא תנאי הסף של תשלום האגרה.

רק בשלב בו אישר בית המשפט לפטור המשיבים מתשלום אגרה, נראים המשיבים כמי שנכנסו בשערי בית המשפט, ומיד בשלב זה הגישו המשיבים את בקשתם למחיקה על הסף.

 

לעניין טענת המשיבים בקשר לפניה לערכאות צבאיות, הרי שכל הפניות הללו בוצעו עד לשנת 2001, למעלה משלוש שנים קודם להגשת תביעה זו, ועל כן אינם יכולים להכשיר את תביעת המשיבים.

 

דיון

המבקשים מעלים שתי טענות עיקריות כנגד תובענת המשיבים:

א.                  טענה של העדר יריבות.

ב.                  טענה הנוגעת למועדי הגשת התביעה, שהינה בעצם טענת התיישנות.

 

העדר יריבות

המבקשים מפנים להערת שוליים בספרו של כב' הנשיא אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 56, לפיה כיום אין עוד אפשרות לתבוע את העיזבון שכן איננו אישיות משפטית, כשהערה זו מתייחסת לתקנה 27 לתקנות, העוסקת במתן פסק דין לטובת מקצת בעלי דין מקום בו צורפו לתביעה בעלי דין שלא כדין.

 

הוראות תקנה 27 לתקנות, אליהן מתייחסת הערת השוליים, קובעת כי התובענה לא תיפגע בשל העובדה שבעל דין צורף בה שלא כדין:

"לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין..., אלא רשאי בית המשפט או הרשם לדון בענין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה, ומותר ליתן פסק דין, ללא תיקונים, לטובת מקצתם של התובעים שנמצאו זכאים לסעד ולפי זכותם..."

 

מכאן שאף אם נכון היה לקבוע כי אין מקומו של העיזבון כתובע בהליך, הרי שתרופתם של המבקשים ממילא לא היתה דחיית התובענה על הסף.

למעלה מן הצורך יצויין כי לשון סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין איננה משתמעת לשני פנים, וקובעת:

"נפטר אדם - כל עילות-תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין".

 

מאחר וסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל את הוראת סעיף 19(א) הנ"ל על עוולה אזרחית של פרסום לשון הרע, הרי שאין ספק כי זכות התביעה שהיתה עומדת למנוח בחייו, עומדת כעת לעזבונו, ואין המדובר במקרה של העדר יריבות.

 

טענת התיישנות

בבקשתם, נמנעים המבקשים לנקוט בלשון "התיישנות", זאת על אף שטענותיהם מתמצות באי עמידת המשיבים בלוח הזמנים שנקבע להגשת תובענה בלשון הרע.

יצויין כי בתשובת המבקשים לתגובת המשיבים, אינם דוחים הם את הטענה כי מדובר בטענת התיישנות, וממילא אין ספק כי אכן בטענת התיישנות עסקינן.

 

סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע כי כל תביעה נתונה להתיישנות, אך גם בתביעה שהתיישנה, אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה, דהיינו, מקום בו לא העלה הנתבע טענת התיישנות, יוכל התובע לנהל את תביעתו גם אם חלפה תקופת ההתיישנות. ואכן, סעיף 3 לחוק ההתיישנות קובע כי אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא הועלתה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.

 

אין חולק כי המבקשים, אשר טרם הגישו כתב הגנתם, היו צד לבקשת המשיבים לפטור מאגרת בית המשפט ונתנו תגובתם לאותה בקשה, ומשכך, טוענים המשיבים, כי היה על המבקשים להעלות את טענת ההתיישנות באותה הזדמנות, ומשלא עשו זאת אז, מנועים הם מלהעלות הטענה כיום.

 

האם הליך של פטור מאגרה עולה לכדי "הזדמנות ראשונה" לטעון את טענת ההתיישנות?

הלכה היא כי ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות הינה בשלב הראשון בו טוען הנתבע לראשונה טענות לגופה של התביעה.

בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי, פ"ד נ(5) 432 (להלן: "עניין יופיטר"), נקבע כי נתבע אינו חייב להעלות טענת התיישנות בהליך של פטור מאגרה, שכן כדי ללבן את טענת ההתיישנות יש צורך בבירות עובדתי שבית המשפט אינו נכנס אליו בשלב זה.

אולם ברע"א 4049/97 אסורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, פ"ד נא(4) 716 (להלן: "עניין אסורנס"), נקבע כי אם העלה הנתבע טענות לגופה של התביעה בהליך של פטור מאגרה, ולא העלה את טענת ההתיישנות, הרי שבכך החמיץ את ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות.

 

ואכן, נטיית הפסיקה הינה להרחיב את פרשנות המושג "הזדמנות ראשונה".

כך למשל בעניין ע"א ארנון ויינברג נ' משה אריאן, פ"ד נח(4) 769, קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה:

"עם השנים, הלכה ונשתרשה התפיסה המשפטית בדבר חשיבות זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט, והשלכתה של זכות זו על דין ההתיישנות. ההלכה הפסוקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות-על הראויה להגנה כזכות יסוד, אף שטרם מצאה את ביטוייה החקוק עלי חוק יסוד. תפיסה זו אוצלת על אופן החלתו של מוסד ההתיישנות המבקש לנעול את דלתות בית המשפט בפני תובע שנתאחר בתביעתו, והיא פועלת לצמצום פועלו ותחום פרישתו של מוסד זה. פרשנות זו משפיעה גם על היקף תחולתו של כלל "ההזדמנות הראשונה" שבסעיף 3 לחוק ההתיישנות, וזאת, דוקא בכיוון הרחבה של משמעות מושג זה באופן שייתפסו ברשתו מצבים שונים, אף מוקדמים להגשת כתבי הטענות, בהם ניתנה הזדמנות לבעל דין להעלות טענת התיישנות ואם לא ניצל אותה, יחמיץ את המועד להעלותה... וכך, יש קשר גומלין בין הרחבת ההכרה בזכות בעל דין לפנות לבית המשפט ולשטוח בפניו את תביעתו ואת טיעוניו, לבין הצרת תחום פרישתו של מוסד ההתיישנות. הצרה זו מביאה מצידה פרשנות מרחיבה למושג "הזדמנות ראשונה" לצורך העלאת טענת ההתיישנות. על רקע קווי פרשנות אלה, יש לבחון את נסיבות המקרה שלפנינו".

 

אם כן, לצורך הכרעה בשאלה האם החמיצו המבקשים את ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות אם לאו, יש לבדוק את כתבי הטענות הקודמים מטעמם בתיק.

ביום 01.11.04, הגישו המבקשים תגובתם לבקשת המשיבים לפטור מאגרה בבש"א 20375/04. עיון בכתב טענות זה מעלה כי המשיבים מרכזים טענותיהם בעניין סוגיית הפטור מאגרה ותו לא. אין במסמך זה התייחסות לטענות לגופה של התובענה.

ואולם, ביום 22.02.05, הגישו המבקשים את בש"א 5203/05, שעניינה בקשה לביטול ההחלטה ליתן למשיבים פטור מאגרה. בבקשה זו מעלים המבקשים את טענת העדר היריבות, ובכך פתחו את הפתח לטעון טענות נוספות לגופה של התובענה כבר בהליך זה. מאחר ולא טענו המבקשים בשלב זה את טענת ההתיישנות, הרי שנתפסים הם כמי שהחמיצו את ההזדמנות הראשונה לכך.

 

כך למשל בעניין אסורנס שלעיל, בו הגיש הנתבע בקשה לביטול החלטה ליתן פטור מאגרה לתובע, התייחס בבקשתו לגופן של טענות התביעה והעלה את טענותיו נגדה. מאחר ולא העלה בשלב זה את טענת ההתיישנות, מאבחן בית המשפט את אותו מקרה מההלכה שנקבעה בעניין יופיטר, וקובע כי הוחמצה "ההזדמנות הראשונה" לכך:

"במקרה הנדון יזמו המבקשות הליך של בקשה שנועד לבטל החלטה בדבר פטור. ולא רק זאת, אלא שבבקשה זו הבהירו המבקשות את החשיבות בשמיעתן קודם מתן ההחלטה, ואת העניין הרב והמיוחד שיש להן בדחיית הבקשה לפטור מאגרה. על פני כחמישה עמודים הן מפרטות את החשיבות שיש להן בכך; את הנימוקים לטעותו של בית המשפט בהחליטו על הפטור; וכן, ולכך חשיבות מיוחדת לעניינו, הן מתייחסות לכתב התביעה שמבקשים להגיש נגדן, תוך התייחסו לסיכוייה הקלושים של התביעה להתקבל... הנה כי כן, לא רק שהיתה למבקשות הזדמנות להתייחס לטענותיהן נגד האמור בכתב התביעה, הן גם נצלו הזדמנות זו בניסיון להביא את בית המשפט להימנע ממתן פטור, תוך שהן מעלות שורת טענות העומדות להן נגד התביעה נגדן. והנה, על אף ההזדמנות הברורה שהיתה להן לטעון נגד סיכויי התביעה להתקבל, וניצולן הלכה למעשה הזדמנות זו, הן לא טענו את טענת ההתיישנות, לא במפורש ואף לא ברמז. אין ספק, שבמסגרת טענותיהן נגד סיכוייה של התביעה נגדן, התבקש שיטענו גם את טענת ההתיישנות. אך הן לא ניצלו את ההזדמנות ולא טענו אותה. בנסיבות אלה, הנני סבור שצדק בית המשפט כשקבע, שעל יסוד הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, הוחמצה ההזדמנות שהיתה למבקשות לטעון את טענת ההתיישנות".

 
מן האמור לעיל, עולה כי למבקשים היתה הזדמנות להעלות את טענת ההתיישנות כבר בשלב בקשתם לביטול ההחלטה בבקשה למתן פטור מאגרה, ומשלא עשו כן, מנועים הם לטעון לכך כעת, וזאת מבלי לדון כלל לגופו של עניין בטענת ההתיישנות עצמה.
 
 
סוף דבר

דין הבקשה להידחות.

 

המבקשים ישלמו הוצאות המשיבים בבקשה זו בסך 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

 

המבקשים יגישו כתב הגנתם לתיק תוך 30 יום.

קדם המשפט נקבע ליום 17.01.07, בשעה 13:30.

 

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.

 

ניתנה היום ט"ז בחשון, תשס"ז (7 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים

 

                                                                               

 

ד. גלדשטין, שופט

                                                                            רשם בית המשפט המחוזי