בתי המשפט

 

 

 

החלטה

 

גבולות האנונימיות ברשת האינטרנט ומתי יורה בית המשפט על חשיפת שמות גולשים אנונימיים – על כך נסבה החלטה זו.  

 

1.         בפנינו שתי בקשות לרשות ערעור שהוגשו על ידי המבקש, ובהחלטתי מיום 27.2.2007 הוריתי על איחוד הדיון בהן. הבקשה הראשונה נסבה על החלטת בית משפט השלום בקריות (כב' סגן הנשיא השופטת אביטל בית-נר) מיום 3.10.2006, והבקשה השנייה נסבה על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת בטינה טאובר) מיום 12.2.2007. בשתי ההחלטות סירב בית המשפט להיעתר לבקשת המבקש, להורות על חשיפת זהותם של גולשים שהתבטאו בגנותו במסגרת פורומים באינטרנט.

 

לאחר קבלת תגובת המשיבות לבקשות, ומכוח סמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בהן כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

 

אקדמות מילין במישור הטכני

 

2.         לכל הודעה שכותב גולש ברשת האינטרנט "צמודה" כתובת בדמות מספר ייחודי, הנקראת – Internet Protocol (IP). חשיפת זהותו של כותב אנונימי ברשת האינטרנט, כרוכה במספר שלבים, ויש להבחין בין מפעיל האתר לבין ספק הגישה.

 

·        ראשית, יש לפנות למפעיל אתר האינטרנט שבאפשרותו לקשר בין הפרסום לבין כתובת ה-IP של הכותב. 

·        שנית, יש לפנות לספק הגישה לאינטרנט (ISP –Internet Service Provider) (כמו 015, netvision, 013, 012, בזק בינלאומי בע"מ) שבאפשרותו לקשר בין מספר ה-IP לבין מי שהשתמש באותו מספר (USER) (להלן: "המשתמש").

·        שלישית, יש לבחון אם המשתמש הוא אכן הכותב. לדוגמה, משתמש יכול להיות משרד ממשלתי גדול, כך שחשיפת שם המשתמש אינה בהכרח ערובה לחשיפת שמו של הכותב.

 

הפרסומים הפוגעים והעובדות הצריכות לעניין

 

3.         המבקש בשתי הבקשות הוא מטפל אלטרנטיבי בתחום הרפואה המשלימה, המתמחה בעיקר בבעיות עור והוא מנהל אתר אינטרנט משל עצמו, הכולל פורום שאלות ותשובות בנושאי הטיפול. לטענת המבקש, הוא עוסק מזה כ-15 שנים בתחום ולזכותו רשומים הישגים רבים וייחודיים בטיפול במחלות עור בכלל ובמחלת האקנה בפרט.

 

            בר"ע 850/06

 

4.         המשיבה בבר"ע 850/06, ידיעות אינטרנט, מפעילה את אתר Ynet, בו מתנהל פורום נטורופתיה (להלן: "הפורום"). המבקש הוא משתתף פעיל בפורום. לטענת המבקש, בתאריכים 3.7.2006, 4.7.2006 ו- 5.7.2006, הופיעו בפורום פרסומים המהווים לשון הרע כלפיו ופוגעים בשמו הטוב.

 

 

שלושת הפרסומים עליהם מלין המבקש, נכתבו על ידי גולשים בפורום, במהלך שיח  בנושא של מטפלים בבעיות עור (הפרסומים מצוטטים להלן במקור, כולל שגיאות הכתיב):

 

הפרסום הראשון נעשה בעקבות שאלה של אחד הגולשים על בעית עור. אחת התגובות לשאלה נשלחה על ידי אדם המכונה "רווית" ובה נכתב: "אל תסתמכו על תמונות ואתרים מעוצבים היטב...במקרים הללו דברו עם אנשים מנסיון הדבר יכול להזיק אני נפגעתי". תגובה זו באה במענה לתגובה קודמת, שהופנתה לאתר שמנהל המבקש, על ידי אדם המכונה "מיכל".

           

הפרסום השני נעשה על ידי גולש המכונה "איילת" ובו נכתב "סובלת מאקנה בישבן והדבר מציק ומטריד ניסיתי משחות על פי המלצת רופא עור אך זה לא עזר האקנה חזר שוב ושוב וזה אף פעם לא נעלם. בבקשה אל תמליצ על האתר של רמי מור התנסיתי בטיפולו בעייה אחרת והתאכזבתי קשות".

           

הפרסום השלישי נעשה על ידי גולש המכונה אף הוא "איילת" (שמא אותו גולש) וכותרתו "רמי מור = מיכל בכל זאת לבדוק הייטב". בגוף ההודעה נכתב: "אני רק רוצה לומר שאני נפגעתי מהיחס שלו ומהטיפול בפרט. הוא מכין בעצמו את התרופות והשיקויים שלו. הייתי טפשה שלא הקשבתי לרופאים במרפאה כשאמרו לי להזהר מהלא מוכרים אבל הייתי נואש. אני סך הכל אומרת לבדוק היטב לפני שמקבלים טיפול משלים את המטפל ואת המטופל. מה גם שזה עלה לי מאד מאד מאד יקר, אבל על תקווה לא מתחשבנים. אולי לכם זה יצליח".

 

5.         לטענת המבקש, הפרסומים הם שקריים, לא היתה לו מעולם מטופלת בשם איילת, מדובר באדם המתחזה להיות מטופל שלו, והפרסום נעשה כדי לבזות אותו ואת מקצועו ולפגוע בשמו ובהישגיו, ככל הנראה, על ידי מתחריו המבקשים את רעתו. המבקש פנה למשיבה, מפעילת האתר, הביא לידיעתה את דבר הפרסומים הפוגעים וביקש ממנה לחשוף עבורו את ה – IP של הגולשים שפרסמו את הדברים. לטענתו, המשיבה הסכימה למחוק את הפרסום השני, מיום 5.7.2006, וסירבה לחשוף את ה-IP ללא צו שיפוטי. נציין

 

כי המשיבה טענה בתגובתה לבקשה דכאן, כי נענתה לפניית המבקש ומחקה את הפרסומים.

 

6.         המבקש פנה לבית משפט קמא בבקשה לצו עשה זמני אשר יורה למשיבה לחשוף את כתובות האינטרנט (IP) של הגולשים שפרסמו את ההודעות. בית משפט קמא (כב' סגן הנשיא השופטת בית-נר) דחה את הבקשה, בטענה כי ניתנה כבר החלטה קודמת בעניינו של המבקש בבש"א 1752/06, בה הביע בית המשפט קמא את דעתו העקרונית בעניין ולא ראה לשנות מדעתו, שכן "יש להעדיף את האינטרס של חופש הביטוי באינטרנט על פני זכותו של המבקש מה גם שאין מדובר בעבירה פלילית, ואם סבור המבקש שמדובר בעבירה פלילית ראוי שיגיש תלונה למשטרה כדי שהדבר יתברר".

 

            על החלטה זו נסבה הבקשה למתן רשות ערעור.

 

            נבהיר, כי ביום 29.5.2006 פנה המבקש לבית המשפט קמא בבקשה דומה במסגרת בש"א 1752/06, אליה התייחס בית המשפט בהחלטתו הנ"ל, לגבי פרסום אחר. באותו מקרה היה בידי המבקש ה-IP של הגולש ובבקשה עתר המבקש לחשיפת המשתמש  באמצעות ספק הגישה לאינטרנט, שבאותו מקרה היה בזק בינלאומי בע"מ. לטענת המבקש, בשנים 2004-2005 הכפיש אותו הגולש האלמוני בסדרת פרסומים באינטרנט, ובחודש 4/2006 פרסם שני פרסומים נוספים, אם כי לא נקב בהם בשמו של המבקש. המבקש הגיש ביום 7.5.2006 תלונה למשטרה בעניין זה והמשיבה אף הזהירה את הגולש האלמוני.

 

כאמור, בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא בהחלטתו בה נאמר: "השאלה שמעלה בקשה זו היא סבוכה ומורכבת וטרם הוכרעה בהלכה מפורשת. שני הצדדים הביאו לעיוני פסיקה, מאמרים ואף הפנו אותי לתזכיר חוק מסחר אלקטרוני התשס"ו-2005 ולפרסומים נוספים של משרד המשפטים. המסר העיקרי העולה מכל אלה הוא כי רק במקרה בו קיים חשש ממשי כי הפרסומים עולים כדי ביצוע עבירה פלילית יש מקום לשקול גילוי פרטי מחבר המידע...מאזן הנוחות מחייב במקרה זה להעדיף את האינטרס של חופש הביטוי באינטרנט ועל כן החלטתי לדחות את הבקשה".

 

 

על החלטה זו לא הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור, מאחר שלטענתו עלה בידו לחשוף את זהותו של הכותב, לאחר שזה התקשר אליו בטלפון סלולרי. המבקש הגיש נגד הכותב תביעת לשון הרע בבית משפט השלום בקריות (דברי המבקש בבש"א 1238/06 פרוטוקול מיום 18.1.2007 בעמ' 2-4) וזו עדיין תלויה ועומדת. לטענת המבקש, הוא מעולם לא פגש את הכותב שנתבע על ידו, כך שמדובר בהשמצה חסרת בסיס. 

 

7.         לאור בקשת המבקש וחששו כי בשל חלוף הזמן ימחקו כתובות ה-IP של הגולשים ממאגרי המשיבה, הוריתי לידיעות אינטרנט, ככל שהדבר ניתן מן הבחינה הטכנית, לשמור את הכתובות עד למתן החלטה בבקשה זו.

 

בר"ע 1632/07

 

8.         עניינה של הבקשה בארבעה פרסומים, שהתפרסמו על ידי גולשים בפורום "מחלות המועברות במגע מיני" ובפורום "אינטגרטיבי לרפואת עור, אסתטיקה וקוסמטיקה טבעית" באתר http://www.doctors.co.il/ המופעל על ידי חברת קומרקס בע"מ:

 

ביום 30.9.2006 בשעה 11:30, התפרסמה הודעה שכותבה כונה בשם "רמי מור שרלטן" ונושאה היה "רמי מור שרלטן" (גוף ההודעה היה ריק). ההודעה התפרסמה בעקבות הודעה אחרת של גולשת בשם "איילת" שהמליצה למשתתף אחר בפורום על רמי מור כמטפל והפנתה לאתר האינטרנט שלו.

 

ביום 22.11.2006 בשעה 13:32 התפרסמה הודעה שכותבה כונה בשם "נגד שרלטנים" ונושאה "רמי מור הוא גנב" (גוף ההודעה היה ריק). 

 

            ביום 13.12.2006 בשעה 08:33 התפרסמה הודעה שכותבה כונה בשם "מישהי" ונושאה "די נמאס מהשרלטן רמי מור הזה". בגוף ההודעה נכתב "הלו, רמי מור די נשבר ממך שבכל פורום אתה מכניס הודעות מפוברקות שלך ומבלבל את הביצים לגולשים. אתה אפילו לא אחות מעשית".

 

           

ביום 13.12.2006 בשעה 08:34 התפרסמה הודעה שכותבה כונה בשם "מישהי" ונושאה "רמי מור – דיר בעלק ממנו" (גוף ההודעה היה ריק).

 

9.         ביום 24.12.2006 פנה המבקש לבית המשפט השלום בבקשה נגד חברת קומרקס בע"מ, מפעילת האתר, בבקשה לצו עשה זמני, לחשוף את ה – IP של הכותבים לצורך הגשת תביעת לשון הרע, לאחר שחברת קומרקס בע"מ סירבה ליתן את הפרטים המבוקשים  ללא צו שיפוטי. בתשובתה לבית המשפט, חברת קומרקס בע"מ לא נקטה עמדה ולא התנגדה למסירת ה-IP, אך ביקשה כי יושתו על המבקש עלויות מסירת המידע.

 

            בית המשפט קבע את התיק לדיון ומשלא הופיע נציג מפעילת האתר לדיון, ניתנה ביום 28.12.2006 החלטתו, בה נעתר לבקשה וחייב את חברת קומרקס בע"מ למסור למבקש את ה–IP של המפרסמים. בית המשפט לא ראה לחייב את המבקש בעלויות מסירת המידע (בש"א 1987/06 כבוד השופט ר. חדיד).

 

10.        משנמסרו לידי המבקש ה– IP של המפרסמים, הוא פנה למשיבה (להלן: "ברק") על-מנת שתמסור לו את שמות המשתמשים באותם IP. ברק התנגדה לבקשה, והמבקש פנה לבית המשפט בבקשה לצו עשה זמני לחשיפת שמות הגולשים.

 

להבדיל מהמשיבה בבר"ע 850/06, שהיא מפעילת אתר האינטרנט בו מתנהל הפורום, ברק היא ספק הגישה לאינטרנט, באמצעותו מבוצעת גישת המנוי לאינטרנט. לטענת ברק, אין לה שליטה על החומר המתפרסם והמידע המצוי ברשותה הוא פרטים מזהים של לקוחותיה, אותם ניתן לשייך ל- IP שיימסרו לה. בהמשך הדברים, נעמוד על הקשיים הטכניים בדרך לחשיפת שמו של המפרסם, עליהם הצביעה ברק בתגובתה.

 

11.        לאחר דיון במעמד הצדדים, ניתנה ביום 12.2.2007 החלטת בית המשפט קמא בה נדחתה הבקשה. בית המשפט קמא קבע כי הבקשה מעוררת דילמות קשות הנוגעות לאיזון בין חופש הביטוי ללשון הרע ברשת האינטרנט, כאשר "מחד הוכרה החשיבות של האנונימיות ברשת המקדמת את חופש הביטוי, השוויון והדמוקרטיה, ומאידך – ניצבת זכותו של הפרט לשם טוב ומניעת נזקים על ידי שימוש לרעה באותה זכות".

בית המשפט ראה לאמץ בהחלטתו את מבחן האיזון שנקבע בבש"א (שלום י-ם) 4995/05 פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ (פורסם בנבו, 28.2.2006) (להלן: "פרשת פלונית"). בהלכת פלונית נקבע כי בית המשפט יורה על חשיפת זהות המפרסמים, רק כאשר הפרסום מצמיח עבירה פלילית של לשון הרע בנוסף לעוולה האזרחית. מאחר שהפרסום במקרה שלפנינו אינו עולה כדי עבירה פלילית, דחה אפוא בית המשפט קמא את הבקשה, ועל החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפנינו.

 

הסמכות העניינית ומסגרת הדיון

 

12.        המשיבות העלו מספר טענות מקדמיות המעוררות סוגיות של סמכות וסדרי דין. נקדים ונדון בשאלות אלו.

 

סמכותו של בית המשפט ליתן את הסעד המתבקש

 

13.       דומה שאין מחלוקת שבית משפט מוסמך ליתן את הסעד המתבקש. זאת, מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, או מכוח סעיפים 71-75 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בהקשר זה נפנה לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, לסעיף 31ב לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 ולסעיף 11 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 ולפיהם עוולות על פי חוקים אלו, הן בגדר עוולה על פי פקודת הנזיקין. וראה, לדוגמה, לגבי לשון הרע - ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג(3) 840, 852 (1989); אליהו וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי, עמודים 19-22.

 

            סמכות עניינית

 

14.        ככלל, הסמכות העניינית הולכת אחר הסעד ולא על פי מהות הסכסוך – ראה, לדוגמה,  ע"א 2846/03 ריצ'ארד נ. ארליך, דינים ע 32 (2004) והאסמכתאות שם. לפי סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, מוסמך בית משפט השלום לדון בתביעות אזרחיות שסכומן אינו עולה על 2,500,000 ₪. כאשר הסעד לא ניתן להערכה כספית, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית לפי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט.

 

במקרה שלפנינו, עתר המבקש לסעד של צו עשה, המורה למשיבות למסור פרטים מזהים אודות הכותבים האנונימיים, שלטענתו, פרסמו אודותיו לשון הרע. לכאורה, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט המחוזי, גם בהנחה, שבד בבד עם הבקשה למתן צו עשה, תוגש תביעה כספית שבסמכותו של בית משפט השלום. לעיתים אין התובע יכול לרכז תביעתו בהליך אחד, בשל השוני בסמכות העניינית בין הערכאות. לדוגמה, פיצול בין הליך של צו מניעה בבית המשפט המחוזי ותביעה כספית בבית משפט השלום – רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, פ"ד נג(1) 670 (1999).

 

כידוע, בעקבות פסק הדין תוקן החוק בתחום הקניין הרוחני, וראה כיום סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר תיקון מספר 36 לחוק בתי המשפט. התיקון מתייחס לקניין רוחני בלבד, ומכאן, שבנושאים אחרים, שאינם קניין רוחני, הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי, גם אם משמעות הדבר פיצול הדיון.

 

בדרך זו, הלך כב' השופט מאיר יפרח בבש"א (שלום ת"א) 173201/6 אשר לוי נ' בזק בינלאומי בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 25.10.2006), שם קבע כי הסמכות העניינית נתונה לבית משפט המחוזי. החלטה זו אושרה בערכאת הערעור בהחלטה קצרה של כב' השופט זפט בבית המשפט המחוזי, ובה נקבע כי "טענת המבקש כי על המשיבות לספק לו את המידע אותו הוא מבקש אינה עניין לסעד זמני, והדרך הדיונית הראויה היא הגשת תובענה כנגד המשיבות..."  - בש"א (מחוזי ת"א) 22222/06 אשר לוי נ' בזק בינלאומי בע"מ (פורסם באתר בתי המשפט, 8.11.2006).

 

מנגד, אנו מוצאים מספר החלטות של בתי משפט השלום, בהן נקבע כי בקשה לחשיפת זהות גולשים באינטרנט, נתונה לסמכות בית משפט השלום. זאת, מאחר שיש לראותה כבקשה מקדימה לתובענה לפי חוק איסור לשון הרע, שהסמכות לדון בה על פי סכום התביעה נתונה לבית משפט השלום - פרשת פלונית בעמוד 4 לפסק הדין; בש"א 1238/07 רמי מור נ' ברק 013 שירותי אינטרנט בע"מ (פורסם בנבו, 12.2.2007); בש"א 5478/06 קי.אס.פי מחשבים בע"מ נ' ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם בנבו, 13.8.2006).

 

 

 

15.        לטעמי, ולו מטעמים של יעילות, ראוי לרכז את ההליכים הנובעים מאותה עילה ומאותה מערכת עובדות בבית משפט אחד. במישור המהותי, אין לראות בקשה לחשיפת שמות גולשים כבקשה עצמאית העומדת בפני עצמה, אלא כסעד ביניים שנועד לשרת את הסעד העיקרי, כגון תביעה בעוולה של לשון הרע או בעוולה מסחרית, או בגין פגיעה בפרטיות.

 

כאשר בבקשה מעין זו עסקינן, הדרך הראויה היא להגיש בקשה לצו עשה לחשיפת שמו של הכותב האנונימי, בד בבד עם הגשת תובענה עיקרית כנגד אותו כותב, שבשלב הגשת התביעה יכונה "פלוני". בדרך זו, הבקשה לצו עשה הופכת להיות הליך ביניים שנועד לשרת את ההליך העיקרי, בדומה לבקשת ביניים שמגיש בעל דין ובה הוא מבקש להורות לצד שלישי להמציא לעיונו מסמך הנדרש לו לשם ניהול התביעה. הצד השלישי יכול ויהיה בנק, משטרת ישראל, מפעילת טלפון סלולרי וכיו"ב, או כמו במקרה שלפנינו, מפעילי אתר באינטרנט וספקי גישה לאינטרנט.

 

כך גם יתאפשר לבית המשפט שדן בבקשה, לעיין בתביעה העיקרית על מנת לבחון את רצינותו של התובע ואת טיבה ו"חוזקה" של עילת התביעה העיקרית, מה שעשוי להשליך על שיקוליו אם להיעתר לסעד המתבקש בבקשת הביניים, ועל החלטת בית המשפט ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. מכאן, שאם התביעה העיקרית היא תובענה כספית הנופלת בסמכותו של בית משפט השלום, הבקשה לחשיפת זהות הגולשים תידון בבית משפט השלום.

 

ככל שהבקשה לחשיפת שמות גולשים היא בקשה עצמאית, העומדת בפני עצמה, ולא כסעד ביניים המשרת את הסעד העיקרי של תובענה כספית בגבולות הסמכות של בית משפט השלום, הסמכות לדון בבקשה תהא נתונה לבית המשפט המחוזי.

 

עם זאת, כשלעצמי, אני מתקשה לראות מצב בו אדם או גוף פרטי (להבדיל מהמשטרה או גופים חוקרים אחרים) יגיש בקשה עצמאית לחשיפת זהות גולשים, שלא לצורך הגשת תביעה עיקרית. הגשת בקשה כזו, עשויה להעיד על חוסר תום לב של המבקש, שמא הוא מבקש אך ורק להרתיע ולהשתיק אחרים, על ידי עצם הגשת הבקשה לחשיפת זהותם.

 

 

בענייננו, כמו גם במקרים שנדונו לעיל, המבקש לא הגיש תובענה עיקרית. עם זאת, בהתחשב בכך שהמבקש אינו מיוצג, ומאחר שהצהיר כי הסעד שנתבקש על ידו נועד לשם הגשת תובענה לפי חוק איסור לשון הרע, אני נכון לראות את הבקשה כבקשת ביניים המוגשת במסגרת ולצורך תביעה כספית לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 שבגדר  סמכותו של בית משפט השלום.

 

וכעת, משסלקנו טענות של סף, ניכנס לטרקלינה של סוגיה.

 

            החקיקה והפסיקה בישראל בסוגית חשיפת זהות מפרסמים באינטרנט

 

16.        בישראל טרם נחקק חוק המסדיר את הסוגיה של חשיפת שמות מפרסמים אנונימיים ברשת האינטרנט. עם זאת, עמל המחוקק בשנים האחרונות למצוא פתרונות נקודתיים בתחומים מסויימים הקשורים להתפתחות הטכנולוגית והאינטרנט. כך למשל, נחקק חוק חתימה אלקטרונית התשס"א-2001 ומספר הצעות חוק תלויות ועומדות, כגון הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – זיהוי המגיבים באתרי אינטרנט) תשס"ז-2006, (פ/17/1737 מיום 30.10.2006); הצעת חוק הגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים התשס"ו-2006 (פ/17/892 מיום 10.7.2006); וכן תזכיר מסחר אלקטרוני התשס"ו-2005 (להלן: "התזכיר") שנערך על ידי הועדה לבדיקת הבעיות המשפטית הכרוכות במסחר אלקטרוני מטעם משרד המשפטים (להלן: "הועדה").

 

באותם פירות חקיקה שטרם הבשילו, נעשה נסיון ליתן פתרון לבעיות המתעוררות עקב השימוש באינטרנט ולהתאים את החקיקה הקיימת להתקדמות הטכנולוגית שחלה בשנים האחרונות.

 

            התזכיר ודו"ח הועדה פורסמו באתר משרד המשפטים http://www.justice.gov.il/. בתזכיר נקבע כי חלה חובת סודיות בין ספקי האירוח והגישה למחברי המידע, אך חובה זו כפופה להוראת כל דין. סעיף 15 לתזכיר קובע  כדלקמן (הדגשה שלי –י.ע.):

 

 

"...סימן ב': חובה לגלות את פרטי מחבר המידע

 

(א)  לא יגלה ספק שירותי אירוח או ספק שירותי גישה כל פרט שיש בו כדי לזהות מחבר מידע, אלא אם הסכים לכך המחבר במפורט ובכתב או אם נדרש לכך לפי הוראות כל דין.

 

(ב)  על אף האמור בסעיף קטן (א), הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, כי קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה או עבירה, רשאי הוא להורות לספק שירותי אירוח וספק שירותי גישה, לבקשת מי שטוען כי הפצת תוכן של מידע שנמצא על שרת של הספר מהווה עוולה כלפיו או עבירה, למסור למבקש את הפרטים שברשותו שיאפשרו את זיהוי מחבר המידע.

 

(ג)   הפרטים שיש לציין בבקשה, המסמכים שיש לצרף לה, והתנאים שבהם ייתן בית המשפט את הסעד המבוקש, ייקבעו בתקנות".

 

התזכיר טרם הבשיל לכדי הצעת חוק, אך לטעמי, ניתן להיעזר בו כמשקף גישה אפשרית של המחוקק לסוגיה. נקדים ונציין, כי על פי התזכיר, רשאי בית המשפט ליתן צו למסירת מידע לזיהוי הכותב במקרה של "חשש של ממש לביצועה של עוולה", ולא רק במקרה של חשש לביצועה של עבירה פלילית על פי המבחן שנקבע בפרשת פלונית.

 

17.        בשנים האחרונות נדונו בבתי משפט השלום מקרים ספורים, בהם נתבקשה חשיפת גולשים לצורך תביעת לשון הרע.

 

פסק הדין המקיף ביותר ניתן בפרשת פלונית, שם נדון מקרה קיצוני במיוחד. באותו מקרה, פרסמו שני גולשים, פרסומי בלע נגד עובדת מדינה בכירה ובתה הקטינה בת השנה, פרסומים שכללו השמצות אישיות משפילות, לרבות טענות לגבי זהותם האמיתית של הוריה הביולוגיים של הקטינה ונוהגיה המיניים של העובדת. לאחר סקירה מקיפה של הדין בישראל ובארה"ב, נענה בית המשפט לבקשה למתן צו לחשיפת זהות גולשי אינטרנט לצורך הגשת תביעת לשון הרע.

עם זאת, כב' השופטת אגמון-גונן סברה כי המבחן של  "חשש של ממש לביצועה של עוולה" הקבוע בתזכיר, הוא מבחן רחב מדי. לגישתה, על מנת ליתן צו לחשיפת זהותם של גולשים צריך להתקיים אינטרס ציבורי חיוני, בנוסף לקיומו של חשש לביצוע עוולה, כגון הגנת הציבור או שלום הציבור. לפיכך נקבע, כי כאשר חשיפת זהות הגולשים נדרשת לשם הגשת תביעת לשון הרע, על המבקש להראות כי קיים יסוד ממשי לאחריות פלילית בגין לשון הרע, שאז מתקיים אותו אינטרס של הגנה על שלום הציבור שאינו מצוי בעוולה האזרחית. מכאן, שעל המבקש להוכיח את יסוד ה"כוונה לפגוע", בהתאם לניתוח העבירה הפלילית של לשון הרע בע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת פ"ד לט(3) 205 (1985).

 

וכך נאמר בפרשת פלונית (עמ' 28-29):

 

"אני סבורה, כי לעניין גילוי שמות הגולשים, רק במקרים מהסוג האחרון, כלומר רק במקרים בהם עשויה לקום אחריות פלילית, יש להגביל את חופש הביטוי של הגולש באינטרנט, וליתן לניזוק סעד בדמות חשיפת שמו של הגולש. במקרים בהם לא עשויה לקום אחריות פלילית, לא ראוי בשל כל הטעמים שפורטו לעיל, להגביל את חופש הביטוי של הגולש, ולחשוף את שמו. קביעה זו עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה, אשר נהגה להגביל את חופש הביטוי באינטרנט כאשר נפגע אינטרס הציבור או שלום הציבור...לאור עליונותו של חופש הביטוי באינטרנט וברוח תזכיר הצעת החוק, יש לבחון האם קיים חשש ממשי להתקיימותה של העבירה הפלילית..." (הדגשה שלי – י.ע.).

 

לאחר ניתוח הפרסומים באותה פרשה, סבר בית המשפט כי עולה חשש ממשי לקיומה של  עבירה פלילית של לשון הרע וניתן צו לחשיפת הגולשים.

 

אקדים ואומר כי לטעמי, המבחן שהוצע בפרשת פלונית, לפיו יורה בית המשפט על חשיפת זהותו של הגולש רק במקרים של עבירה פלילית, להבדיל מעוולה אזרחית, הוא מבחן צר  יתר על המידה. המבחן עלול לעורר גם קשיים ביישומו, באשר יסוד "הכוונה לפגוע" בעבירה של לשון הרע, עשוי להיות מושפע מכלל נסיבות המקרה, וזהותו של המפרסם היא לעיתים חלק מהנתונים הרלוונטיים הנדרשים כדי להכריע בשאלת הכוונה לפגוע.

 

18.        במקרים אחרים שנדונו בבתי משפט השלום, נתן בית המשפט צווים לחשיפת שמות גולשים או סירב לתיתם מנימוקים שונים:

 

            בת.א. (שלום ת"א) 162928/02 ירון נ' וואלה! תקשורת בע"מ (לא פורסם, 9.9.2002) הורה בית המשפט לאחת הנתבעות בתביעת לשון הרע, שכתבה את הפרסום הפוגע תחת שם בדוי, לחשוף את שמה במסגרת הליך מקדמי של תשובות לשאלון, על אף שחברת התקשוב הסכימה לקחת על עצמה את האחריות לפיצוי הנפגע. וכך נאמר באותו מקרה: "תביעת לשון הרע אינה מתבטאת בכסף בלבד, והיא נועדה במקרה שהיא מתקבלת, להגן על שמו הטוב של הנפגע...המפרסם דבר מה באמצעי התקשורת אינו יכול לעשות כן תחת מסווה ועליו לשאת באחריות באופן אישי במידה ויתברר כי עשה דבר מה שאינו כשורה. בית המשפט אינו משחק במחבואים ומנהל הליכים כנגד בעלי דין המזדהים בשמם המלא. לא ניתן ליתן פסק דין כנגד אדם שלא מזדהה בשמו המלא אף לא ניתן לנקוט כנגדו סנקציה מתאימה ו/או לפתוח כנגדו בהליכי הוצל"פ. יש לפרט את שמה המלא של הנתבעת 4 כמבוקש בשאלון". 

 

            באותו מקרה, לאחר פרסום שמה של הנתבעת וניהול הליך מלא, דחה בית המשפט את תביעת לשון הרע לגופא, בקובעו כי לנתבעים עומדות ההגנות על פי חוק איסור לשון הרע (פסק הדין מיום 26.1.2004).

 

            בת.א. (שלום י-ם) 7667/03 נבות נ' גור (לא פורסם, החלטות מיום 23.2.2005 ומיום6.10.2005), חשד התובע כי אדם מסויים עומד מאחורי פרסומים אנונימיים משמיצים, ובעת הגשת התביעה כבר היו ברשותו  ה- IP של הפרסומים. התובע ביקש כי בית המשפט יורה לספק הגישה באותו מקרה (012 קווי זהב בע"מ) ולמפעיל האתר, להודיע אם הנתבע הספציפי הוא אכן מי שכתב את הפרסומים המשמיצים. בסופו של דבר נחשף בהסכמה המידע ולאחר שנתברר כי ה-IP אכן משוייך לנתבע, חזר בו הנתבע מהכחשתו את הפרסום, והתביעה בעילה של לשון הרע מתנהלת לגופא.

 

            בבש"א (שלום חיפה) 5478/06 קי.אס.פי מחשבים בע"מ נ' ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם בנבו, 13.8.2006), פורסמו באתר אינטרנט פרסומים משמיצים נגד המבקשת שעתרה להורות למשיבה לחשוף את זהות הכותבים.

 

בית המשפט בחר לאמץ את שנאמר בפרשת פלונית וסבר כי הפרסומים שלפניו אינם עולים כדי עבירה פלילית בלשון הרע וכי מדובר בלשון הרע בעלת מימדים "אזרחיים מסחריים" גרידא. עם זאת, הביע בית המשפט את ה"טעם המר" שנותר בתוצאה מסוג זה: "מתן צו להורות על חשיפת זהותם של גולשים אנונימיים, יש בו בעייתיות, אבק של מלשינות והפרה של ציפיותיהם הסבירות של הגולשים לשמירה על האנונימיות שלהם וביצור חופש הביטוי שלהם. ההכרעה שלי מעמידה את המבקשת במצב חמור על פיו, ייתכן, שנמנעת ממנה האפשרות להגיש תובענה אזרחית ולהיפרע על נזקיה. אכן ראוי היה שהמחוקק יקבע את האיזונים הראויים לנוכח מציאות טכנולוגית זו המחייבת אמירות מחודשות של המשפט בסוגיות אלו שבדיני לשון הרע...". ערעור על החלטה זו תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 3648/06).

 

            בבש"א (שלום ת"א) 174875/06 (ת.א. 55315/06) פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, 4.1.2007) נדונה תביעה שהגיש המבקש נגד המשיב וחברת תפוז אנשים בע"מ, מפעילת אתר אינטרנט בו מתנהל פורום של הקהילה ההומו לסבית, בגין פרסומים שפרסם המשיב על המבקש ואשר פגעו בפרטיותו. המדובר בפרסומים שחשפו את שמו של המבקש ופרטיו האישיים, ונטען בהם כי המבקש נשא נגיף HIV, ניסה להרוג את המשיב, התחזה למשיב וכד'. באותה החלטה דחה בית המשפט את בקשת מפעילת האתר לסלק התביעה נגדה על הסף בהיעדר עילה, אך לא ניתנה החלטה לגבי שאלת חשיפת זהותו של המשיב.

 

המצב בארה"ב

 

19.       בפסיקת בתי המשפט בארה"ב נקבע כי התיקון הראשון לחוקה מגן על חופש הביטוי האנונימי, ועם זאת, ההגנה אינה מוחלטת. פסק דין חשוב בנושא ניתן על ידי בית המשפט  בפרשת N.J.Super 134, 775 A.2d 342 Dendrite International, Inc. v. John Doe  (מדינת ניו ג'רסי). 

 

באותו מקרה, עתרה התובעת לחשיפת זהותם של ארבעה נתבעים אנונימיים, ככל הנראה עובדיה או עובדיה לשעבר, שפרסמו לטענתה פרסומים פוגעים אודותיה תוך הפרה של סעיפי הסודיות והתחרות הקבועים בהסכמי העבודה אצל התובעת.

 

 

בית המשפט נעתר לבקשה לגבי נתבעים אנונימיים 1-2 ודחה את הבקשה לגבי נתבעים אנונימיים 3-4, לאחר  שלא מצא כי הפרסומים מושא התביעה גרמו לתובעת נזק, ולא השתכנע בקיומו של קשר סיבתי בין הפרסומים לבין התנודות במניותיה של התובעת.

 

בהחלטתו, הסתמך בית המשפט על מבחני סף שנקבעו בפסיקה קודמת, הרחיב מבחנים אלה וקבע ארבעה מבחנים מצטברים, שבהתקיימם יורה בית המשפט על חשיפת המפרסם האנונימי:

 

א. על התובע להראות כי נקט באמצעים להודיע למפרסם האלמוני כי נפתחו הליכים משפטיים לחשיפת זהותו, כך שיתאפשר למפרסם להתנגד לכך. במסגרת זו, על התובע להודיע ב"לוח המודעות" של ספק הגישה אודות הבקשה שהגיש.

ב. על התובע להצביע על הביטויים והאמירות בפרסום, שמקימים עילת תביעה.

ג. על התובע להראות כי התביעה עומדת ברף של בקשה לסילוק על הסף מחוסר עילה ולהמציא ראיות לכאורה לכל יסודות העילה.

ד. על בית המשפט לאזן בין הזכות החוקתית לחופש הביטוי האנונימי לבין עילת התביעה, חוזקן של הראיות לכאורה והצורך בחשיפת זהות המפרסם כדי לאפשר לתובע לנקוט הליכים כנגדו.

 

ערעור לבית המשפט העליון של ניו-ג'רסי על דחיית הבקשה לגבי נתבע אנונימי מס' 3 נדחה בהחלטה מיום 11.7.2001, ובאותה הזדמנות, פרס בית המשפט קוים מנחים כיצד לטפל בסוגיה:

 

“We offer the following guidelines to trial courts when faced with an application by a plaintiff for expedited discovery seeking an order compelling an ISP to honor a subpoena and disclose the identity of anonymous Internet posters who are sued for allegedly violating the rights of individuals, corporations or businesses. The trial court must consider and decide those applications by striking a balance between the well-established First Amendment right to speak anonymously, and the right of the plaintiff to protect its proprietary interests and reputation through the assertion of recognizable claims based on the actionable conduct of the anonymous, fictitiously-named defendants.

 

We hold that when such an application is made, the trial court should first require the plaintiff to undertake efforts to notify the anonymous posters that they are the subject of a subpoena or application for an order of disclosure, and withhold action to afford the fictitiously-named defendants a reasonable opportunity to file and serve opposition to the application. These notification efforts should include posting a message of notification of the identity discovery request to the anonymous user on the ISP's pertinent message board.

The court shall also require the plaintiff to identify and set forth the exact statements purportedly made by each anonymous poster that plaintiff alleges constitutes actionable speech.

The complaint and all information provided to the court should be carefully reviewed to determine whether plaintiff has set forth a prima facie cause of action against the fictitiously-named anonymous defendants. In addition to establishing that its action can withstand a motion to dismiss for failure to state a claim upon which relief can be granted pursuant to R. 4:6-2(f), the plaintiff must produce sufficient evidence supporting each element of its cause of action, on a prima facie basis, prior to a court ordering the disclosure of the identity of the unnamed defendant.

Finally, assuming the court concludes that the plaintiff has presented a prima facie cause of action, the court must balance the defendant's First Amendment right of anonymous free speech against the strength of the prima facie case presented and the necessity for the disclosure of the anonymous defendant's identity to allow the plaintiff to properly proceed.

The application of these procedures and standards must be undertaken and analyzed on a case-by-case basis. The guiding principle is a result based on a meaningful analysis and a proper balancing of the equities and rights at issue”.

 

לפסק הדין המלא  ראה http://www2.bc.edu/~herbeck/cyberlaw.dendrite.html .

 

 

20.       גישה דומה יישמו הערכאות הדיוניות בבתי המשפט במדינות השונות בתביעות כנגד גולשים אנונימיים (John Doe cases""). גישה מצמצמת יותר, אנו מוצאים בפסק הדין  שניתן בארה"ב במדינת דלוור בעניין John Doe v. Patrick Cahill (להלן: "Cahill"). פסק הדין כולל התייחסות נרחבת לפסק הדין בעניין Dendrite  לעיל, ונקבע בו שאין להסתפק ברף לפיו התביעה יכולה לעמוד בפני בקשה למחיקה על הסף. בעניין פלונית, סקרה השופטת אגמון-גונן את פסק הדין ואת המצב המשפטי בארה"ב בסוגיות קרובות ולא נחזור על הדברים. לסקירה נוספת על פסק הדין בעניין Cahill ראה באתר של עו"ד חיים רביה http://www.law.co.il/showarticles.php?d=h&cat=32&abtd=1 .

 

בהערת אגב נציין כי נימוק עיקרי לתוצאה אליה הגיע בית המשפט בפסק הדין בפרשת Cahill, הוא חוסר האמינות שיש לייחס לנאמר בבלוגים (יומני רשת) למיניהם, אלא  שבאותו מקרה היה מדובר בלוח מודעות מקוון (bulletin board). לביקורת על ההנמקה לגבי אי מהימנות הבלוגים, ראה ההערה בסקירת פסק הדין באתר http://www.andycarvin.com/archives/2005/10/online_anonymit.html .

 

וכעת, לאחר שסקרנו את המצב המשפטי בחקיקה ובפסיקה בישראל, ואת המצב המשפטי בארה"ב, נבחן את המקרה שבפנינו. 

 

            על אינטרנט ומשפט

 

21.       ניתן לפתוח את הדיון בשאלת היחס בין הטכנולוגיה למשפט. האם על המשפט לסגת בפני הטכנולוגיה, או שלטכנולוגיה אין ייחוד משפטי משל עצמה, ועליה לעמוד בעקרונות היסוד של השיטה המשפטית. ושמא, בין המשפט לבין הטכנולוגיה מתקיים שיח מורכב והפריה הדדית – ראה, לדוגמה, מ. בירנהק "משפט המכונה: אבטחת מידע וחוק המחשבים" שערי משפט ד (תשס"ו) 315, 317-324; ויקטור בוגנים "חוק המחשבים והתמודדות המשפט עם האתגר הטכנולוגי" שערי משפט ד (תשס"ו) 283. עוד על היחס בין משפט וטכנולוגיה, ראה ההקדמה של השופט מישאל חשין לספרו של נמרוד קוזלובסקי "המחשב וההליך המשפטי- ראיות אלקטרוניות וסדרי דין" (הוצאה לאור של לשכת עוה"ד 2000).

 

 

קולמוסין נשברו, מקלדות נשחקו עד דק, וטריליארדי ביטים כבר שוגרו לחלל הוירטואלי בסוגיות שעניינן אינטרנט ומשפט. דומה שהמשפט מתענה בנסיונותיו לאפיין את המדיום של האינטרנט ולשבצו במסגרות המשפטיות המוכרות.

 

בבואנו לעשות שימוש בכלי המשפט להם אנו מורגלים, עלינו להיות ערים למאפיינים הייחודיים  של האינטרנט. כפי שמכונית אינה "כרכרה ללא סוס" והרדיו אינו "טלגרף ללא חוטים", גם האינטרנט הוא הרבה יותר מאשר "עיתון אלקטרוני". האינטרנט הוא שיח דינמי, מקוון, מבוזר, אינטראקטיבי והיפר-טקסטואלי (בשל הקישוריות- Link). תחת כנפי המרחב הממוחשב (cyberspace) חוסים אתרי עיתונות ותוכן, אתרים אישיים ומסחריים, פורומים, יומני רשת (בלוגים) לוחות מודעות מקוונים, קבוצות דיון וחדרי צ'טים, ולצידם של אלו צומחים ומשגשגים, לעיתים עד כדי גידולי פרא, התגוביות (טוקבק).

 

מקורות המידע, התכנים המגוונים של רשת האינטרנט והזמינות שלה לכל גולש, בבחינת  "הייד פארק" וירטואלי, הפכו את הרשת לגורם מכונן במדינות דמוקרטיות. לא בכדי, במדינות בעלות משטר לא דמוקרטי, מנסה המדינה לחסום את הגישה של האזרחים לרשת האינטרנט או לחלק מהאתרים ברשת. הרשת היא "אוטסטרדת מידע" חובקת עולם (World Wide Web) שמקדמת את חזון "הכפר הגלובלי" והיא נחשבת למודל משודרג של "ככר העיר" – ניבה אלקין-קורן "המתווכים החדשים ב'כיכר השוק' הווירטואלית" משפט וממשל ו   (2001) 381 (על עולם הדימויים המשמש אותנו בדיון ברשת האינטרנט ולביקורת על כך, ראה אברהם נ. טננבוים "על המטאפורות בדיני המחשבים והאינטרנט" שערי משפט ד (התשס"ו) 359). האינטרנט הוא ספריית ענק שניתן למצוא בה הכל, בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". כל דיכפין ייתי ויאמר את דברו וכל דצריך ישאב מהרשת את המידע לו הוא נזקק. ההנחה היא, שמדובר בתופעה חיובית, שיש לחברה אינטרס לקדמה ולהגן עליה.

 

22.       רשת האינטרנט מעוררת שלל סוגיות בתחומי המשפט השונים, החל מדיני הראיות, דרך דיני החוזים הנזיקין והקניין הרוחני וכלה בדין הפלילי. החקיקה והפסיקה החלו לעסוק בנושאים אלו, וקיימת כתיבה עניפה של מלומדי משפט בנושא.

 

 

אלא, שבית המשפט אינו בית ועד לחכמי אקדמיה, ונותיר לאחרים להשלים את המלאכה ולעסוק במגוון הנושאים והסוגיות הקשורות במחשב ובאינטרנט. ענייננו מצטמצם לשאלה מתי יורה בית המשפט, אם בכלל, לחשוף זהותם של כותבים ברשת האינטרנט, לצורך הגשת תביעה אזרחית כנגדם. נתמקד בשאלה זו, ולא נעסוק בשאלות קרובות כגון: חשיפת זהות הגולשים למטרות אחרות; אחריותם של ספקי השירות ומפעילי אתרים על תוכן הפרסום; היקף החובה המוטלת עליהם, אם בכלל, לסנן ולמחוק פרסומים פוגעים; משך הזמן שיש לשמור מידע מזהה אודות הגולשים; ולהיפך, האם יש חובה למחוק רשומות תיעוד כחלוף זמן או כשאין הצדקה לשמירתן, וכיו"ב סוגיות שברומו של העולם הוירטואלי.  

 

23.       הסוגיה המונחת לפתחנו, מעוררת מספר שאלות-משנה, ובין היתר:

·         תחולתו של חוק איסור לשון הרע על פרסומים באינטרנט.

·         אילו ערכים משרתת, אם בכלל, האנונימיות ברשת, ומהם  גבולותיה.

·         מה משקלה של חובת הסודיות ביחסים בין מנהלי האתרים וספקי הגישה לבין לקוחותיהם הגולשים, כאשר מתבקשת חשיפת זהותו של גולש אנונימי בשל חשש לביצוע עוולה.

 

            נבחן להלן סוגיות אלו.