בתי המשפט

 

 

 

 

	יאיר.ש.שיווק בע"מ		בעניין:
התובעת		ע"י עו"ד יחזקאל סיבק
	נ  ג  ד
	1 . הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ 2 . סלע רחל 3 . מדינת ישראל
הנתבעים		ע"י עו"ד אריאל אררט מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

 

פסק - דין

 

ראשית דבר

 

תביעה עקרונית הגיעה עדי בית המשפט והתנהלה כנגד המדינה בלבד. עניינה, חסינות המדינה מפני תביעה בגין עוולה, שבוצעה על ידי ראש ההוצאה לפועל בעת מילוי תפקידו השיפוטי. מצד אחד ניצבת התובעת, הטוענת כי ראש ההוצאה לפועל התרשל במילוי תפקידו, והורה על עיקול ותפיסת כלי רכב השייך לה, שלא כדין. מנגד ניצבת המדינה, הטוענת כי לא נפל פגם בהתנהגותו של ראש ההוצאה לפועל, ולחילופין, כי חלה על מעשיו חסינות שיפוטית מוחלטת, המונעת מהתובעת אפשרות להיפרע על נזקיה.

 

ב"כ הצדדים היו מודעים לעובדה, שנושא החסינות השיפוטית על היבטיו השונים, היווה ציר מרכזי במחקרים אקדמיים, שנערכו על ידי. למרות זאת ביקשו, כי התביעה תשמע בפני ולא תועבר לשופט אחר.

ניסיון לפשר בין הצדדים לא צלח, ולכן אין מנוס מהכרעה שיפוטית בתביעה לגופה.

 

עובדות מוסכמות

 

התובעת, יאיר ש. שיווק בע"מ, היא חברה העוסקת שנים רבות בשיווק ביצי מאכל, על פי רישיון שקיבלה מאת המועצה לענף הלול.

בתאריך 23.10.01 נפתח תיק הוצאה לפועל כנגד התובעת, בלשכת ההוצאה לפועל בקריות - חיפה, על ידי הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (נתבע 1, להלן: "הזוכה"). התיק נפתח בגין שיק ע"ס 25,000 ₪, שנמשך על ידי התובעת לפקודת צד שלישי. השיק הוסב לזוכה וחולל בשל הוראת ביטול, שניתנה על ידי התובעת.

 

בתאריך 20.11.01 הגיש הזוכה בקשה למתן צווי עיקול ברישום על נכסי התובעת, בטרם מתן אזהרה על פתיחת תיק הוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל – ששמו, למרבה הפליאה, לא נזכר באף אחת מההחלטות שצורפו ע"י הצדדים - נענה לבקשה במעמד צד אחד.

 

בתאריך 3.12.01 קיבלה התובעת הודעה בדבר עיקול ברישום של נכסים השייכים לה (שתי משאיות ונכס מקרקעין בחדרה). ההודעה נמסרה למנהל התובעת, מר יאיר שטרנבך, באמצעות הדואר ונאמר בה, כי הוראת העיקול הועברה למשרד הרישוי.

 

כעבור שלושה ימים, בתאריך 5.12.01, הגיש הזוכה בקשה לראש ההוצאה לפועל לתפיסת כלי רכב המעוקלים של התובעת ומכירתם. גם בבקשה זו התבקש ראש ההוצאה לפועל להורות כמבוקש, טרם מתן אזהרה לחייב.

 

ביום 6.12.01 ניתנה החלטה ע"י ראש ההוצאה לפועל, שוב ללא ציון שמו או פרטיו, המאפשרת תפיסת רכב אחד בלבד, לפי בחירת הזוכה. ראש ההוצאה לפועל אף הורה על המצאת אזהרה לחייב במועד התפיסה. קבלן ההוצאה לפועל, אשר עליו הוטל לבצע את מלאכת התפיסה, יצא למלאכתו רק ביום 13.12.01.

 

ביני וביני הוגשה על ידי התובעת, בתאריך 13.12.01, התנגדות לביצוע השיק ובקשה לביטול העיקולים. ביום חמישי 13.12.01, בשעה 16:00, נתפסה משאית של התובעת והובלה למגרש המעוקלים של לשכת ההוצאה לפועל. במהלך ביצוע התפיסה נמסרה אזהרה לתובעת, באמצעות נהג המשאית, יחד עם דו"ח התפיסה.

 

ביום ראשון 16.12.01, שלושה ימים לאחר התפיסה, שוחררה המשאית לבקשת ב"כ התובעת. המשאית שוחררה בשעות הצהריים עם כמות של ביצים, שחלוקתן הופסקה עקב התפיסה. 

 

התנגדותה של התובעת לביצוע השיק נדונה בבית משפט השלום בקריות, וניתנה לה רשות להתגונן. בשלב מסוים הגיעו הצדדים להסכם פשרה, כי תביעת הבנק, שהתנהלה בקריות בנוגע לשיק - תידחה, וכן תידחה התביעה שהוגשה נגד הבנק בפני.

בהתאם למוסכם, נדחתה התביעה שהתנהלה בפני נגד הבנק (נתבע 1), ונגד פקידה מטעמו (נתבעת 2), ללא צו להוצאות, וההליכים נמשכו כנגד המדינה בלבד.

 

סלע המחלוקת

 

מחלוקת עזה נטושה בין הצדדים והיא מתמקדת בטענתה של התובעת, כי עובדי לשכת ההוצאה לפועל, וראש ההוצאה לפועל בכללם, התרשלו באופן בוטה במילוי תפקידם, ובמיוחד באופן טיפולם בבקשות לעיקול ולתפיסת כלי הרכב, שהוגשו מטעם הזוכה.

 

ב"כ התובעת טוען, כי התגלו שבעה כשלים חמורים בהתנהגותם של ראש ההוצאה לפועל ופקידי הלשכה. כשלים אלה מהווים, לדבריו, חריגה בוטה מהוראות חוק ההוצאה לפועל  ונהלי אגף ההוצאה לפועל, ומצביעים על רשלנות רבתי והפרת חובה חקוקה מצד הגורמים הנוגעים בדבר.

התובעת טוענת, כי מאחר שעסקינן ברשלנות רבתי מצד אותם גורמים, אין הם נהנים מכל סוג של חסינות, ועל המדינה מוטלת האחריות לפצותה בגין נזקיה הכספיים, הנאמדים בסך של 125,000 ₪ לצרכי אגרה.

 

המדינה מכחישה טענותיה של התובעת וגורסת, כי אין למצוא פגם ממשי בהתנהגותם של ראש ההוצאה לפועל ופקידי הלשכה. לדבריה, לא היתה במקרה דנן רשלנות כלשהי של מי מטעמה, אשר היה בה כדי לגרום לנזק הנטען, ולכן דין התביעה להידחות.

לחילופין ובנוסף, טוענת המדינה, כי חלה חסינות על פעולותיהם של הנוגעים בדבר, וגם מטעם זה אין התובעת זכאית לפיצוי על נזקיה.

 

המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים מאגדת בתוכה שאלות עובדתיות ושאלות ערכיות, ומחייבת קביעת נורמות של התנהגות נאותה לעתיד לבוא. נדרשת סקירה של ההליכים שהתנהלו בתיק ההוצאה לפועל, מחד גיסא, ובחינה של רמת הזהירות ומתחם שיקול הדעת של העושים במלאכה, מאידך גיסא.

המחלוקת דנן מדגימה שוב את האמירה הידועה, שתפקידו של השופט הוא, אמנם, להכריע בסכסוך שלפניו, אך לשם כך עליו לקבוע את הדין, ולעתים אף ליצור דין חדש. קביעת דין חדש נדרשת, כאשר אין באפשרותו של השופט להסתמך על מקרים קודמים או על עקרונות ברורים, שהם בבחינת דין ישן. מלאכה זו, מן הראוי שתיעשה בזהירות מירבית על ידי השופט, כדברי כב' הנשיא ברק, תוך הפעלת שיקול דעת וידיעה, כי אין הוא מצהיר על מה שנקבע על ידי המחוקק, אלא יוצר דין בעצמו, על ידי "חקיקה שיפוטית" (א' ברק, שופט בחברה דמוקרטית (2004) 28).

 

כזה הוא המקרה נושא התביעה שבפני. ב"כ הצדדים מודעים לחשיבותה של הסוגיה שהניחו בפני.  ב"כ הצדדים אף מודעים לכך, שפקידי לשכת ההוצאה לפועל הם בגדר עובדי ציבור הנהנים מחסינות מוגבלת, וראש ההוצאה לפועל הוא אדם הממלא תפקיד שיפוטי ונהנה מחסינות מוחלטת. לפיכך, הקדישו ב"כ הצדדים חלק נרחב מסיכומיהם המלומדים לניתוח שאלת החסינות, ולדיון בשאלת המפתח - האמנם  התרשלו פקידי לשכת ההוצאה לפועל וראש ההוצאה לפועל במילוי תפקידם באופן המצדיק חיובה של המדינה בתשלום פיצויים?

ההכרעה בסוגיות אלה תיעשה תוך דיון בטענות הצדדים, ובחינת הסוגיות המשפטיות הנובעות מהן.

 

הטענות כנגד עובדי לשכת ההוצאה לפועל

 

בהתייחס לעובדי לשכת ההוצאה לפועל טענה התובעת שלוש טענות עיקריות:

א.      פקידי הלשכה התרשלו בכך שקיבלו בקשה לביצוע הליך של תפיסת רכב, ללא תצהיר תומך;

ב.      ההתנגדות שהוגשה ביום 13.12.01 לא הועברה בו ביום לידי ראש ההוצאה לפועל, ובכך נמנעה מהתובעת אפשרות לקבל החלטה מיידית לעיכוב ההליכים נגדה;

ג.        פקידי הלשכה לא איפשרו לב"כ התובעת לפעול לשחרור הרכב ביום תפיסתו, והשחרור עוכב בשל כך.

 

המדינה השיבה על שלוש טענות אלה כדלקמן:

א.      פקידי לשכת ההוצאה לפועל אינם מוסמכים להחליט אם ניתן לקבל בקשה לתפיסת רכב ללא תצהיר, שכן הסמכות מסורה בידי הגורם השיפוטי, קרי, ראש ההוצאה לפועל בלבד;

ב.      עקב צירוף מקרים אקראי, נתפסה המשאית ביום שבו הוגשה ההתנגדות. בכל מקרה, אין חובה על לשכת ההוצאה לפועל להעלות בקשות לראש ההוצאה לפועל בו ביום והבקשה, שלא הוגדרה כדחופה, הועלתה ללשכת ראש ההוצאה לפועל תוך זמן סביר;

ג.        שחרור הרכב יכול להתבצע אך ורק על פי צו שיפוטי. במקרה זה, הצו הוצא רק ביום ראשון (16.12.01), ולכן לא ניתן היה לשחרר את הרכב במועד מוקדם יותר.

 

ככל שטענותיה של התובעת מתייחסות לעובדי לשכת ההוצאה לפועל, לא מצאתי כי יש בהן כדי להצביע על התרשלות מצידם.

ומן הכלל אל הפרט:

 

א.     קבלת בקשה לתפיסת רכב ללא תצהיר

 

ב"כ התובעת סבור, כי על פקידי לשכת ההוצאה לפועל לבצע בדיקה מדוקדקת של בקשות לביצוע הליך, המוגשות באמצעותם, ולהימנע מקבלת בקשה לתפיסת מעוקלים טרם מתן אזהרה, שאינה נתמכת בתצהיר. כתימוכין לכך מפנה ב"כ התובעת לנהלי ההוצאה לפועל, ולדברים שנאמרו ע"י מר אריה כהן, המכהן בתפקיד ראש אגף הוצאה לפועל ארצי, במהלך חקירתו הנגדית (ע' 19).

 

ב"כ הנתבעת טוען, כי אין שום תקנה המסמיכה את מזכירות ההוצאה לפועל "לסנן" בקשות שלא לוו בתצהיר, גם אם הוגשו טרם מתן אזהרה. לדבריו, הגורם היחיד המוסמך לדחות או לקבל בקשה מטעם זה הוא ראש ההוצאה לפועל, ולא פקיד זה או אחר.

 

שיגור אזהרה לחייב, טרם נקיטת הליכים, הוא דרישת סף יסודית בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967, המורה בסעיף 7(א) כי:

 

"משהוגשה בקשת ביצוע, ימציא המוציא לפועל לחייב אזהרה שעליו למלא אחר פסק הדין, או לשלם את החוב הפסוק..."

 

לשונו של הסעיף ברורה ובפסיקה נקבע מפורשות, כי מסירת אזהרה כדין הינה תנאי מקדמי לנקיטת הליכי הוצאה לפועל, שכן מבקשים לממש את רכוש החייב,  ויש לאפשר לו להיערך כיאות (בר"ע 2793/01 לאופר נ' גבאי, פ"ד מ(1) 668, 670). חשיבות כה רבה נודעת למשלוח האזהרה, טרם נקיטת הליכים, עד שנאמר כי "בהעדרה , כל ההליכים שננקטו, בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין" (דברי כב' השופט טירקל בע"א (ב"ש) 68/90 הבנק הבינלאומי נ' פישל, תקדין מחוזי 90(4) 55).

 

הליך של עיקול ותפיסת רכב לפני מתן אזהרה לחייב, הוא הליך יוצא דופן, שאין נוקטים בו בקלות. ההליך אינו שגרתי, שכן הוא נועד ליצור יתרון כלכלי לזוכה, מבלי שלצד הנפגע קיימת ידיעה על כוונה לנקוט בו, ומבלי שנשמעו טענותיו. למרות זאת, סעיף 7(ה) לחוק ההוצאה לפועל מאפשר ביצוע פסק דין טרם מתן אזהרה "...אם ראה ראש ההוצאה לפועל שנסיבות הענין מצדיקות נקיטת הליך לפני כן".

 

ברור לכל בר-בי-רב, כי ביצוע הליך לפני מתן אזהרה עלול לגרום לפגיעה מהותית בקניינו של החייב, ומן הראוי, איפוא, שיעשה בזהירות מירבית ותוך הפעלת שיקול דעת נאות.

זאת ועוד. מאחר שמדובר בהליך המתבצע במעמד צד אחד, ונסמך כל כולו על דבריו של הזוכה בלבד, נדרש הזוכה לצרף תצהיר תומך, לשם אימות העובדות המפורטות בבקשתו.

 

תקנה 14 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979, שעניינה ביצוע הליך לפני המצאת אזהרה, מורה כדלקמן:

 

"ביקש הזוכה שהליך יינקט לפני מתן האזהרה לחייב, או לפני שעברה התקופה שנקבעה באזהרה, ינמק בקשתו ויצרף לבקשה תצהיר לשם אימות העובדות הכלולות בבקשה".

 

הנה כי כן, בקשה לנקיטת הליך לפני מתן אזהרה היא חריג לכלל, שאין להיעתר לה בהעדר תצהיר

תומך, כאמור בתקנה 14.

 

הסמכות להיעתר לבקשה או לדחותה, אינה מוקנית לפקידי לשכת ההוצאה לפועל. הפקידים רשאים, אמנם, להפנות תשומת לבו של זוכה, כי על פי התקנות עליו לצרף תצהיר לבקשה זו או אחרת, אך אין הם מוסכמים לדחותה מטעם זה. סמכות זו מוקנית לראש ההוצאה לפועל ולו בלבד.

לפיכך, טענתו של ב"כ התובעת, כי פקידי לשכת ההוצאה לפועל התרשלו, כאשר קיבלו לידיהם את הבקשה, ללא תצהיר, והעבירוה לעיונו ולהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל - לאו טענה היא.

 

ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי גם אם היתה חובה על מזכירות ההוצאה לפועל לחסום בקשה להליך זה או אחר, בהעדר תצהיר, אין זה המקרה שבפנינו. לדבריו, הוגש תצהיר לתמיכה בהליך טרם מתן אזהרה, וזאת במועד פתיחת ההליך ביום 20.11.01, וניתן היה להסתפק בו.

 

סבורני, כי ההחלטה אם להסתפק בתצהיר המקורי, שהוגש עם פתיחת ההליך, או לדרוש תצהיר נוסף, בתמיכה לבקשה לתפיסת הרכב המעוקל, מסורה אף היא לראש ההוצאה לפועל בלבד. אמנם, מר כהן העיד, כי קיים נוהל בלשכת ההוצאה לפועל, לפיו אין מקבלים בקשה ללא תצהיר (ע' 19), אך אין לייחס משמעות משפטית לאמירה זו. ניתן בקלות לדמיין מצב, בו פקיד יטול לעצמו סמכות להורות על דחיית בקשה, בהעדר תצהיר. מה יאמרו אז עורכי הדין? ללא ספק תשמע זעקתם, כי בהחלטה משפטית עסקינן, שאין בינה לבין סמכויותיו המנהליות של הפקיד ולא כלום, ולכן החלטתו כמוה כאפס.

לפקידי ההוצאה לפועל מלאכה רבה, אבל דחית בקשות אינה מלאכתם. לפיכך, אני קובעת, כי לא מדובר בהתרשלות מצד פקידי לשכת ההוצאה לפועל עצמם.

 

ב.      אי העברת ההתנגדות והבקשה לביטול עיקולים לראש ההוצאה לפועל בו ביום

 

ב"כ התובעת טוען, כי כאשר הוגשה ההתנגדות, מלווה בבקשה דחופה לביטול עיקולים, היה על מזכירות לשכת ההוצאה לפועל להעבירה בדחיפות לראש ההוצאה לפועל, לשם מתן צו עיכוב הליכים. כתימוכין לכך, מפנה ב"כ התובעת לדבריו של ע/ה מר כהן, שהעיד כי "אם הבקשה צוינה כדחופה ע"י הזוכה או ע"י בא-כוחו... הבקשה מועלית במסגרת הבקשות הדחופות" (ע' 25).

 

ב"כ הנתבעת משיב על כך באומרו, כי לא הובאה כל עדות בנוגע לשעה בה הוגשה בקשת ההתנגדות לביצוע השטר. לדבריו, קבלן ההוצאה לפועל יצא לדרכו בשעות הבוקר, כך שגם אם יוכח שהבקשה הוגשה לפני שעות הצהריים, לא ניתן היה לעדכן את קבלן ההוצאה לפועל בנוגע אליה.

 

בנוסף נטען, כי אין חובה על לשכת ההוצאה לפועל להעלות בקשות לראש ההוצאה לפועל בו ביום, שכן מדובר בכמויות של עשרות ומאות בקשות, המוגשות מידי יום, כפי שהעיד מר כהן, ופרק זמן של יום אחד הוא סביר בהחלט (ע' 25-26). עוד נאמר, כי יתכן שההתנגדות והבקשה לביטול עיקולים הועלו ללשכת ראש ההוצאה לפועל עוד ביום 13.12.01, אך ההחלטה ניתנה מאוחר יותר, ואם כך הם פני הדברים, הרי שסרה טענת התובעת כלפי מזכירות ההוצאה לפועל.

 

מבלי להכביר מילים בשאלה זו, מקובלות עלי טענותיו של ב"כ הנתבעת בנידון. טרוניתה של התובעת – ראשיתה בספקולציה, שכן לא הוכח כי ההתנגדות והבקשה לביטול עיקולים צוינו כבקשה דחופה, וסופה במחדל – שכן לא הוכח, כי ב"כ התובעת או מי מטעמו, הפנו תשומת לבם של פקידי ההוצאה לפועל, שיש להעלות את הבקשה מיד ללשכת ראש ההוצאה לפועל.

 

אין גם כל רבותא בטענה, כי פקידי לשכת ההוצאה התרשלו בהעברת הבקשה, וזאת לאור העובדה שהבקשה הוגשה באיחור ניכר ע"י ב"כ התובעת. ודוק: הבקשה הוגשה רק בתאריך 13.12.01, למרות שהתובעת קיבלה עשרה ימים קודם לכן (בתאריך 3.12.01), הודעה בדבר עיקול ברישום של נכסים השייכים לה (שתי משאיות ונכס מקרקעין בחדרה).

כזכור, ההודעה נמסרה למנהל התובעת, מר יאיר שטרנבך, באמצעות הדואר ונאמר בה, כי הוראת העיקול הועברה למשרד הרישוי. ב"כ התובעת לא מצא לנכון לפרט את הסיבה לשיהוי הניכר, בהגשת ההתנגדות והבקשה לביטול עיקולים מצד התובעת. חלף זאת, מצא לנכון לטעון בהרחבה, כי פקידי לשכת ההוצאה לפועל לא הזדרזו מספיק, ולא טרחו להעביר את בקשותיה של התובעת בו ביום.

 

כאמור, אין בפני אינדיקציה, כי בפעולה איטית של פקידי לשכת ההוצאה לפועל עסקינן. אין גם ראיה לכך, שניתן היה לעצור את מירוץ פעולתו של קבלן ההוצאה לפועל, אשר יצא לביצוע התפיסה בבוקרו של יום 13.12.01.

לפיכך, אני דוחה גם את טענותיה של התובעת בנוגע לאופן הטיפול בהתנגדות ובבקשה לביטול עיקולים.

 

ג.       שחרור הרכב ביום ראשון

 

הרכב נתפס והובל למגרשי לשכת ההוצאה לפועל ביום 13.12.01 בשעה 16:00. ב"כ התובעת טוען, כי מערכת ההוצאה לפועל מאפשרת תפיסת מעוקלים ביום חמישי אחר-הצהריים, אך המועד בו ניתן להגיש בקשה לשחרור מעוקלים ולשחררם ממחסן ההוצאה לפועל הוא רק ביום ראשון, משמע, שלושה ימים לאחר מכן.

ב"כ התובעת ער לעובדה, שלא ניתן לשחרר רכב תפוס ללא צו שיפוטי, אך מלין כי ניתן להגיש בקשות לצווים שיפוטיים רק ביום ראשון.

 

ב"כ הנתבעת מציין, כי לא היה בידי התובעת צו שיפוטי, המתיר שחרורו של הרכב ממגרש העיקולים – לא ביום חמישי בשעות הערב, ולא ביום שישי למחרתו. ב"כ התובעת לא פנה לקבלת צו שיפוטי אלא ביום ראשון, ולכן סבור ב"כ הנתבעת, כי יש לדחות את טענתה של התובעת בנוגע למועד שחרור הרכב.

 

גם בענין זה, דעתי היא כדעת ב"כ הנתבעת. לית מאן דפליג, כי שחרור רכב ממחסן המעוקלים יכול להתבצע אך ורק לאחר מתן החלטה שיפוטית בנידון. מר כהן העיד, כי ניתן להגיש בקשות דחופות גם ביום שישי (ע' 24), וכי אם ניתן צו שחרור, אפשר לשחרר את הרכב מיד באמצעות אדם שהוא כונן במחסן (ע' 23).

התובעת לא פנתה - לא ביום חמישי אחה"צ ולא ביום שישי - לקבלת צו שחרור מרשם תורן בלשכת ההוצאה לפועל. הפנייה הראשונה נעשתה בבוקרו של יום ראשון (16.12.01) והרכב שוחרר בו ביום. בנסיבות אלה, מה לה לתובעת כי תלין על פקידי לשכת ההוצאה לפועל? 

 

חסינות עובדי ציבור

 

עובדי לשכת ההוצאה לפועל הם עובדי ציבור, הנהנים מחסינות מוגבלת, על פי סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין, המורה כי:

 

"עובד ציבורי אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על כך, ייתבע אישית; אולם, בלי לגרוע מכוחן של הוראות סעיפים 6 ו- 8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין".

 

בתביעה דנן, לא נטען כי עובדי לשכת ההוצאה לפועל חרגו מתחום סמכותם, ולכן אין מקום לדון בשאלה זו. 

 

נותרה לדיון השאלה - האם התרשלו עובדי לשכת ההוצאה לפועל במילוי תפקידם, כך שאין להחיל עליהם את החסינות?

סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין קובע במפורש, כי עובד הציבור חסין "בכל תובענה שאינה על רשלנות". המונח "רשלנות" בסעיף 7 ניתן לפירוש לפי עילת הרשלנות שבסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין, או כהתרשלות (התנהגות הנופלת מרמת הזהירות של האדם הסביר) – תהא העוולה אשר תהא. הנושא זכה לדיון מקיף בפסיקה ובכתבי מלומדים (ראה, למשל, ע"א 324/82 עירית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102, 130; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 345; י' גלעד, "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" (חלק ראשון) משפט וממשל ב (תשנ"ה) 339, 376).

 

סבורני, כי אין מקום להרחיב את הדיון בשאלה זו, לאור העובדה שטענותיה של התובעת, ככל שנועדו להצביע על התרשלות עובדי לשכת ההוצאה לפועל בטיפול בעניינה, נדחו על ידי, אחת לאחת. משלא הוכח, כי בוצעה עוולה על ידי עובדי ההוצאה לפועל, ולא הוכח כי התרשלו בביצוע תפקידם, ממילא אין לתובעת עילת תביעה נגדם, ואין צורך לדון בטענת החסינות, החלה עליהם  כעובדי ציבור.

 

סיכום ביניים

 

אינני מקבלת את טענותיה של התובעת, ככל שהן מתייחסות לפעולות שבוצעו על ידי עובדי לשכת ההוצאה לפועל בקריות-חיפה. אני קובעת, כי לא נמצא פגם בהתנהגותם העולה כדי רשלנות, לא כל שכן רשלנות רבתי, כנטען ע"י התובעת.

 

הטענות כנגד ראש ההוצאה לפועל

 

בהתייחס לראש ההוצאה לפועל, העלתה התובעת מספר טענות:

א.      לא היה מקום ליתן צו עיקול ברישום מלכתחילה;

ב.      לא היה מקום להתייחס לבקשה לתפיסת הרכב, שכן הבקשה לא כללה כל עובדה המצדיקה מתן סעד שכזה, ולא נתמכה בתצהיר;

ג.        עם הגשת ההתנגדות והבקשה לביטול עיקולים היה על ראש ההוצאה לפועל להעבירם לביהמ"ש המוסמך, ולא לאלץ את התובעת להגישן מחדש לביהמ"ש.

 

ב"כ התובעת אף טען, כי הנתבעת התרשלה באי-הכשרה כראוי של ראש ההוצאה לפועל, אשר לא ידע, כי בקשה לביצוע טרם מתן אזהרה צריכה להיות מלווה בתצהיר.

 

המדינה השיבה על טענות אלה כדלקמן:

א.      ראש ההוצאה לפועל לא התרשל במילוי תפקידו, וגם אם כן, חלה עליו חסינות שיפוטית;

ב.      החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל ניתנו במתחם שיקול הדעת השיפוטי המסור בידיו, תוך שקילה ואיזון בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים. מדובר בהחלטות  מידתיות, שגרמו לתובעת נזק קטן ביותר מחד גיסא, והבטיחו את זכויותיו של הנושה, מאידך גיסא, ולכן אין לתובעת מה להלין עליהן.  

ג.        אי העברת הבקשות לביהמ"ש המוסמך על ידי ראש ההוצאה לפועל אינה רלבנטית לענייננו, לאור העובדה שהמשאית שוחררה כבר ביום ראשון, בלי קשר לביטול העיקולים.

 

חסינות ראש ההוצאה לפועל מפני תביעת נזיקין

 

בטרם נגלוש לבירור טענותיה הפרטניות של התובעת, נגד החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל, עלינו לתחום את המסגרת הנורמטיבית, המאפשרת הגשת תביעה לפיצויים נגד ממלא תפקיד שיפוטי.

 

מעמדו של ראש ההוצאה לפועל הוא מעמד מיוחד. מדובר, למעשה, בשופט או ברשם של בית המשפט, המכהן בבית המשפט ומוסמך לבצע פעולות שיפוטיות ופעולות מינהליות גם יחד. מאחר שאין מדובר בשופט, אלא באדם המבצע פעולות שיפוט, החסינות המוקנית לו מכונה חסינות מעין-שיפוטית.

 

סעיף 8 לפקודת הנזיקין הוא הבסיס לקיומה של חסינות מעין שיפוטית בישראל, בקובעו, כי "... כל אדם המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר – לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

 

לפי הדין הקיים היום, ראש ההוצאה לפועל נהנה מחסינות מוחלטת בגין כל עוולה, שעשה במילוי תפקידו – בדומה לחסינות שממנה נהנים שופטים. חסינות זו מוקנית לראש ההוצאה לפועל מכוח הוראת סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל, שהוסף בשנת 1994 וזו לשונו:

 

"מבלי לגרוע מהוראת סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לא תוגש נגד ראש ההוצאה לפועל תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו".

 

חסינות זו מצטרפת לחסינות השיפוטית, שמקורה בסעיף 8 לפקודת הנזיקין והיא מוחלטת. ברם, עד שתוקן חוק ההוצאה לפועל, בשנת 1994, מצב הדברים היה שונה. ראש ההוצאה לפועל לא נהנה מחסינות שיפוטית מוחלטת, לגבי מרבית הפעולות שהיו בגדר סמכותו, אלא מחסינות מוגבלת, וזאת לאור לשונו של סעיף 73 המקורי.

 

כיום חסין ראש ההוצאה לפועל מפני אחריות בנזיקין בנוגע לעוולה, שבוצעה על ידו, בין אם מדובר בפעולה שיפוטית ובין אם מדובר בפעולה מנהלית. זאת לאור לשונו הגורפת של סעיף 73א, שאינו מגביל את החסינות לפעולה שיפוטית בלבד. על פניו נראה, כי מדובר בחסינות רחבה יותר מזו החלה על פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין על שופטים וגורמים אחרים, המבצעים "פעולות שיפוט" ונהנים מחסינות רק על עוולה שעשו במילוי תפקידם השיפוטי.

 

ספק אם המחוקק התכוון להעניק לראש ההוצאה לפועל חסינות כה נרחבת. זאת לאור העובדה, שהתיקון נועד להשוות חסינות של רשמים לחסינות השופטים ולשחררם מן החשש, שתוגש נגדם תביעה אישית בנזיקין, בגין עוולה שעשו במילוי תפקידם השיפוטי בלבד. בפועל, נוסח התיקון כך שהוא מקנה חסינות מוחלטת לגבי כל פעולה, גם אם מדובר בפעולה מינהלית.

 

חסינות ראש ההוצאה לפועל מכונה לעיתים חסינות מעין-שיפוטית, מאחר שהיא חלה על אדם שאינו שופט. לדידי, אין מדובר בחסינות מעין שיפוטית, אלא בחסינות שיפוטית "טהורה", החלה מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין, גם על אנשים או על גופים, המבצעים פעולות שיפוטיות, שאינם שופטים או בתי משפט במובן הרגיל. נוהגים לכנות את החסינות המוענקת לבעלי תפקידים, שאינם שופטים, חסינות מעין שיפוטית. כינוי זה  מטעה, מאחר שמדובר בבעל תפקיד שיפוטי המבצע פעולה שיפוטית. לפיכך, אין בכינוי בכדי לשנות את אופי הפעולה עצמה וליטול ממנה את "השיפוטיות" שבה (ד' אבניאלי, עבודת דוקטורט בנושא "גבולות החסינות השיפוטית" (2000); ד' אבניאלי חסינות אישי ציבור, (תשס"ב) 155). 

 

בענייננו, אין מחלוקת כי מדובר בפעולות שיפוטיות של ראש ההוצאה לפועל (מתן צו עיקול וצו לתפיסת מעוקלים). פעולות אלה בוצעו על ידי ראש ההוצאה לפועל במילוי תפקידו השיפוטי, והחסינות החלה עליהן היא מוחלטת, כאמור בסעיף 8 לפקודת הנזיקין וסעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל.

ראוי לציין, כי לגבי פעולות שיפוטיות של ראש ההוצאה לפועל, כגון הוצאת צו מאסר, נקבע כבר לפני הוספת סעיף 73א לחוק ההוצאה לפועל, כי ראש ההוצאה לפועל חסין מפני תביעה, שכן "ראש ההוצאה לפועל פעל במסגרת תפקידו השיפוטי ולכן הוא נהנה מהחסינות שבסעיף 8 לפקודת הנזיקין" (דברי כב' השופט לויט בע"א 63/85 ניר נ' אריאלי, פ"מ תשמ"ו(2) 315, 322; לניתוח רחב יותר ראה ספרי חסינות אישי ציבור, 179-181).

 

מהות החסינות השיפוטית

 

החסינות השיפוטית פורשה במשך שנים רבות כחסינות מוחלטת, שאינה מאפשרת הגשת תביעה נגד שופט, גם אם פעל בזדון או בחוסר תום לב וגרם לאדם אחר נזק. הרצון להגן על השופטים מפני הפעלת סנקציות אישיות כלפיהם, והשאיפה להבטיח חופש פעולה לשופטים במילוי תפקידם השיפוטי, גוברים על הצורך לפצות את הנפגע מעוולה שיפוטית.

 

החסינות חלה, גם אם מדובר בנזקים חמורים ביותר, כגון תקופת מאסר ממושכת או תשלום סכום כספי נכבד, שהושתו על הניזוק שלא כדין, עקב מניעים אישיים פסולים של השופט. זה המצב בישראל וגם במשפט האנגלו-אמריקני, כפי שאמר כבר לפני מאתיים שנים השופט Crompton בענין Fray v. Balckbum 122 E.R. 217 (1863):

 

“It is a principle of our law that no action will lie against a judge of one of the superior courts for a judicial act, though it be alleged to have been done maliciously and corruptly…”

 

החסינות השיפוטית יוצרת קונפליקט בין שני אינטרסים מנוגדים: מצד אחד, עקרון יסוד בדיני הנזיקין הוא שנפגע זכאי לסעד בגין עוולה, אשר בעטיה נגרם לו נזק; מצד שני, האינטרס הציבורי מחייב, כי שופטים יפעלו באופן עצמאי, ללא חשש מפני תביעה אפשרית או חיוב באחריות אישית, כלפי הנפגע מפעולתם השיפוטית. בפסיקה ובכתבי מלומדים צוינו נימוקים רבים, המצדיקים את קיומה של החסינות השיפוטית המוחלטת (מניעת פגיעה בתפקודו של השופט ובעצמאותו, מניעת פגיעה באמון הציבור, קיומם של סעדים חלופיים ועוד. לסקירה מפורטת של הנימוקים בעד ונגד קיומה של חסינות שיפוטית מוחלטת ראה  חסינות אישי ציבור, ע' 21-46).

 

המדיניות השיפוטית הנוהגת כיום, במיוחד לאחר חקיקת חוק: יסוד כבוד האדם וחירותו, מלמדת כי השתנה מעמדן של זכויות האדם, המוגנות על פיו. הזכויות זכו לשריון, והוגבל כוחה של הכנסת, כרשות מחוקקת, לפגוע בהן (א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי – פרשנות חוקתית (תשנ"ד) 63).

 

זכויות האדם, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינן מוחלטות. ניתן לפגוע בהן, ובלבד שהחוק הפוגע מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה, בסעיף 8 לחוק היסוד. מעמדם של חוקים, שקדמו לחוק היסוד מוסדר בסעיף 10 לחוק, סעיף שמירת הדינים המותיר אותם על כנם. יחד עם זאת, אין מנוס מפרשנותו של דין קודם, כדוגמת סעיף 8 לפקודת הנזיקין,  ברוח הוראותיו של חוק היסוד, כדי ליצור הרמוניה כלשהי בין הדין הישן לבין חוקי היסוד החדשים (ראה, למשל, רע"א 5222/93 גוש 1992 בנין בע"מ, נ' חברת חלקה 168 בגוש 6181 בע"מ, דינים עליון, כרך לו, 351, שם התייחס כב' השופט לוין, לשאלת פרשנותו של חוק ההוצאה לפועל, כדין ישן, לאור חקיקת חוק היסוד וזכות הקנין, שהועלתה בו לדרגה של זכות יסוד).

 

 

לא אחת נאמר על ידי בית המשפט העליון כי:

 

"... חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משפיע אף הוא על פרשנות החוק - עד כי הוא דורש לעיתים לתת לו "מובן חדש במקום שקיימת אפשרות פרשנית לכך..." (ע"א 7308/00 שר האוצר נ' ט.ל. ש טבק יבוא שיווק והפצה בע"מ, פ"ד נח(2) 394, 404; בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 414)

 

בנסיבות אלה, אין תמה כי הגישה הפרשנית גורסת כיום, כי החסינות השיפוטית המוחלטת אינה כה מוחלטת עוד. בקיעים נפערו בה, לאחר שנשמעו קולות הקוראים לאפשר הגשת תביעות נזיקין, במקרים חריגים של פעולה בזדון ממניע פסול מצד השופט, או תוך חריגה מודעת מסמכות (ראה בספרי חסינות אישי ציבור, ע' 238).

ואריאציה לעמדה זו, שאינה שונה ממנה באופן מהותי מציעה, כי ניתן יהיה לתבוע שופט על פעולות שנעשו בכוונה לגרום נזק תוך שימוש לרעה בסמכות (י' גלעד, אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט?" עלי משפט ב (תשס"ד) 255).

 

הגישה המצמצמת, לפיה יש לאפשר הגשת תביעה לפיצויים רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, של פעולה שיפוטית שבוצעה בזדון, תוך חריגה מודעת מסמכות, לא התקבלה על דעת הפוסקים בישראל. בפסק דין פרידמן, שעסק לראשונה בשאלת היקפה של החסינות השיפוטית, נקבע על ידי שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, כי ניתן לתבוע את המדינה "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" (בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן, דינים מחוזי, כרך לג(7) 621).

 

בפרשת פרידמן, כמו בענייננו, הוגשה תביעה נגד מדינת ישראל כמעבידתו של ראש ההוצאה לפועל. נטען בה, כי ראש ההוצאה לפועל התרשל, כאשר הוציא נגד התובע פקודת מאסר למשך 21 יום בשל חוב מזונות, על סמך בקשה שלא נתמכה בתצהיר, ומבלי שבדק את הנתונים בתיק ההוצאה לפועל.  פסק דינו של בית המשפט המחוזי בענין פרידמן, הוא ההלכה הנוהגת כיום, לאחר שבית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה עליו (רע"א 2828/01 פרידמן נ' מדינת ישראל, לא פורסם). מאז לא ניתן בשאלת החסינות פסק דין של ערכאה גבוהה יותר, ולכן הוא משמש כתקדים מנחה (אם כי לא מחייב) בארצנו.

 

ההלכה שנקבעה בפסק דין פרידמן אומצה בפסיקה מאוחרת יותר (ראה, למשל, ת"א (י-ם) 7753/00 עו"ד דניאל אברהם נ' אכרם משולם, תק-של 2002(3) 52; ע"א (ת"א) 1871/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בן אהרון, דינים מחוזי, כרך לד(3) 779; ת.א. (ת"א) 1954/04 מדינת ישראל נ' חברת בעלי מקצוע (נכסים) בע"מ, דינים שלום, כרך לג, 685; ת.א. (ת"א) 11347/03

גיל נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, דינים שלום, כרך כט, 904).

 

במקרה אחד, בחר בית משפט השלום לציין קיומן של התיזות השונות בנוגע להגבלת החסינות, מבלי להכריע ביניהן כלל (בש"א (ק.גת) 2106/01 גיל רפאל נ' מי ערד בע"מ, דינים שלום, כרך כז, 935); ידוע אף על מקרה בו סבר בית משפט השלום בחדרה, כי הלכת פרידמן היא יחידה מסוגה במטריה ואינה הלכה מחייבת (בש"א 874/02 ת.א. 1259/02 יורשי המנוח כב' השופט הומינר נ' אייל דש בע"מ, דינים שלום, כרך כה, 483). במקרה אחר נפסק, כי אפשרות חיובה של המדינה באחריות שילוחית אינה נראית מעשית, לאור העובדה ששופט חסין מפני תביעה בחסינות מוחלטת, שאמנם פורשה כחסינות דיונית, אך היא מונעת הגשת תביעה נגד השופט כשלוח של המדינה, ועל כן מונעת את חיובה של המדינה באחריות שילוחית (ת.א. 94906/00 פיטוסי נ' מדינת ישראל, לא פורסם).

 

גבולותיה של אותה רשלנות בוטה או רשלנות רבתי, שהיא המפתח להסרת החסינות על פי הלכת פרידמן, אינם ידועים מראש וקשים להגדרה (י' גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט" עלי משפט ב (תשס"ב) 255, 266). הרשלנות - בין אם היא חמורה ובין אם אינה חמורה - נמדדת על פי נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה לגופו. במקום אחר כתבתי, כי בהתאם להלכה שנקבעה בפסק דין פרידמן, על בית המשפט להיכנס לעובי הקורה, ולקבוע אם מדובר ברשלנות בוטה מאוד, בשלבים המוקדמים של הדיון. לעיתים ההכרעה מתבקשת כבר בשלב קדם המשפט, כאשר מוגשת בפני בית המשפט בקשה למחיקת התביעה נגד המדינה על הסף בטענת חסינות, למרות שהעובדות לאשורן אינן ידועות בשלב זה (ד' אבניאלי, "מי ישפוט את השופטים וכיצד?", הפרקליט מז, חוברת א, 77, 90).

 

מאז שניתן פסק דין פרידמן, עסוקים בתי המשפט בניתוח המקרים המובאים בפניהם, ומתן מענה לשאלה – האם ברשלנות רבתי עסקינן אם לאו. גם התובעת דכאן מכוונת טיעוניה לכך, שמעשיו של ראש ההוצאה לפועל עולים כדי רשלנות רבתי.

 

אני סבורה, כי לא היה מקום לפרוץ את הגדר ולפעור בה פתח רחב, המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה במקרה של רשלנות רבתי, כפי שנקבע בענין פרידמן. קביעה זו מזמנת הגשת תביעות סרק על ידי תובעים המתיימרים לסווג כל פעולה שיפוטית כנגועה ברשלנות רבתי.

 

לדעתי, ראוי לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה רק באותם מקרים חריגים ומקוממים, של פעולות המבוצעות בזדון, או תוך חריגה מודעת מסמכות מצד השופט. מקרים אלה נופלים לקטגורית ההחלטות הבאושות, שמן הראוי לגנותן ולפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו בעטיין.

מקרים אלה, ואלה בלבד, מצדיקים חיובה של המדינה באחריות למעשיו של השופט שסרח. כך סברתי במחקרי האקדמיים (ראה, חסינות אישי ציבור ע' 236, "מי ישפוט את השופטים וכיצד?" בע' 98).  כמוני סברו גם פרופ' גלעד (במאמרו "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט", שם, בע' 272) ושופטים מסוימים (כב' השופט גולדס בת"א 5965/01 מדינת ישראל נ' קלוד לוי, תק-של 2002(2) 133; כב' השופט ד"ר ורדי בת.א. (ת"א) 19524/04 מדינת ישראל נ' חברת בעלי מקצוע (נכסים) בע"מ, דינים שלום, כרך לג, 685).

 

בין אם נאמץ את הגישה המצמצמת - לפיה זכות התביעה מוקנית רק במקרה של זדון או חריגה מודעת מסמכות, ובין אם נאמץ את הגישה המרחיבה - לפיה זכות התביעה מוקנית במקרה של רשלנות רבתי, אני סבורה כי לא עלה בידי התובעת לגולל את האבן ולבוא בשער. התובעת לא הוכיחה, כי הפעולות שבוצעו ע"י ראש ההוצאה לפועל מלמדות על רשלנות רבתי מצידו. לכל היותר הוכח, כי מדובר בפעולות שמקורן ברשלנות רגילה - רשלנות שאינה מקימה זכות תביעה נגד המדינה – כפי שיובהר בהמשך. 

 

 

 

 

תביעה נגד המדינה

 

חסינותם של השופטים היא דיונית, ואינה מאפשרת הגשת תביעה נגדם בגין עוולה שיפוטית (י' גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון) משפט וממשל ב (תשנ"ה) 339, 382; ובספרי חסינות אישי ציבור ע' 50).

 

מכיוון שמדובר בחסינות דיונית, ניתן לתבוע את המדינה, גם כאשר לא ניתן לתבוע את השופט עצמו. התביעה מוגשת נגד המדינה, בשל היותה אחראית באחריות שילוחית או ישירה לעוולה, שבוצעה על ידי שופט או ממלא תפקיד שיפוטי אחר (כגון, ראש ההוצאה לפועל).

 

בפרשת פרידמן סבר בית המשפט, כי אין מניעה שתוגש תביעה נגד המדינה כמעבידתו של ראש ההוצאה לפועל, האחראית באחריות שילוחית למעשיו ולהחלטותיו, מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין.

 

החלטה זו זכתה לתמיכה מצד פרופ' גלעד (במאמרו "אוי לדור ששופטיו צריכים להישפט" שם, בע' 225-272 ) ולביקורת מצידי (במאמר "מי ישפוט את השופטים וכיצד?", שם, בע' 80-102). במאמרי ציינתי, כי לא מתקיימים בין המדינה לבין השופטים יחסי עובד מעביד, כהגדרתם בסעיף 13 לפקודת הנזיקין, ולכן הפתרון המוצע, של הטלת אחריות שילוחית על המדינה למעשה עוולה שבוצע על ידי שופט הוא מלאכותי, אינו משיג את תכליתו ואף קשה ליישום (שם, בע' 84-90).

 

לדעתי, מדובר באחריות ישירה של המדינה ולא באחריות שילוחית. האחריות הישירה מבוססת על חובתה של המדינה במישור השלטוני – להבטיח קיומה של רשות שופטת נטולת משוא פנים, ולמנות שופטים המסוגלים למלא את תפקידם ביעילות ובנאמנות. קשת האפשרויות לחיובה של המדינה באחריות ישירה, אינה מצטמצמת רק למקרה בו ביצע שופט או ראש ההוצאה לפועל עוולה ספציפית, אלא האחריות חלה עליה גם במקרה שבו מדובר בשופט שאינו ראוי לשמש בתפקידו, או בשופט שתיפקודו לקוי, כגון, שופט המשהה מתן פסק-דין במשך שנים רבות, או שופט המתעמר בבעלי דין (שם, בע' 94).

 

מודל האחריות הישירה הוא המודל הנכון לדעתי, אך ב"כ התובעת בחר לערב בתביעתו בין השניים.

 

ב"כ התובעת מודע היטב לעובדה, שראש ההוצאה לפועל עצמו חסין מפני תביעת נזיקין, ולכן בחר להגיש תביעתו נגד המדינה בלבד. התביעה הוגשה מבלי לציין במפורש, אם מדובר אחריות שילוחית או ישירה. ב"כ התובעת מציין בסיכומיו, כי המדינה אחראית למעשי הרשלנות, הן אלה הישירים שלה והן אלה שבאחריותה כמעסיק וכמערכת שלטונית. מאחר שאין חולק, כי החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל ניתנו תוך כדי מילוי תפקידו השיפוטי, אבחן את אפשרות תחולתה של אחריות המדינה, תוך דיון בטענותיה הפרטניות של התובעת.

 

א.     לא היה מקום ליתן צו עיקול ברישום מלכתחילה

 

ב"כ התובעת גורס, כי נקיטת הליכי עיקול, על אחת כמה וכמה במעמד צד אחד, לפני מתן אזהרה לחייב, צריכים להיעשות בזהירות רבה, תוך הקפדה על הכללים הקבועים בדין. לדבריו, מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ותיקון 6 לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 362 ואילך), מצווים בתי המשפט לשקול את הנזק שיגרם לזוכה, לעומת הנזק למזיק, ולבחון אם הסעד פוגע בחייב במידה העולה על הנדרש.

 

הקורא את סיכומי התובעת יתקשה לגלות, מהו הפגם שמצא בא-כוחה במתן צו העיקול לפני אזהרה במקרה זה.

 

כזכור, סעיף 7(ה) לחוק ההוצאה לפועל, מאפשר ביצוע הליך טרם מתן אזהרה "...אם ראה ראש ההוצאה לפועל שנסיבות הענין מצדיקות נקיטת הליך לפני כן".

בפני ראש ההוצאה לפועל הונחה בקשה מנומקת, הנתמכת בתצהיר, כנדרש על פי תקנה 14 לתקנות ההוצאה לפועל. בבקשה נאמר, כי התובעת שרויה בקשיים כלכליים וקיים חשש של הברחת נכסים.

 

החלטתו של ראש ההוצאה לפועל, להתיר עיקול ברישום בנסיבות אלה טרם מתן אזהרה, ניתנה כדין. מדובר בהחלטה המצויה בתחום שיקול הדעת, המוקנה לראש ההוצאה לפועל  במסגרת תפקידו.

מדובר בהחלטה שלא היה בה כדי לפגוע בזכויותיה של התובעת מעבר לנדרש, ולכן אני קובעת כי לא נפל בה פגם.

 

ב.      לא היה מקום להתייחס לבקשה לתפיסת הרכב, שכן הבקשה לא כללה כל עובדה המצדיקה מתן סעד שכזה, ולא נתמכה בתצהיר.

 

בהחלטתו השניה קבע ראש ההוצאה לפועל:

 

"הנני מאשר תפיסת רכב בלבד, לפי בחירת הזוכה. יתר המבוקש יידון בהמשך ולאחר תפיסת הרכב"

 

כמו כן, הורה ראש ההוצאה לפועל על מסירת אזהרה לחייב, עם התפיסה.

 

ב"כ התובעת טוען, כי בפני ראש ההוצאה לפועל לא הונחה בקשה המצדיקה תפיסת הרכב, ולא הונח בפניו תצהיר, כנדרש.

 

ב"כ הנתבעת טוען מנגד, כי ראש ההוצאה לפועל דאג, מחד גיסא, כי רכוש לא יוברח, ומאידך גיסא הורה, כי המשאית לא תימכר עד שיקוים דיון בענין, לאחר מסירה האזהרה לחייב. לדבריו,

ניתן היה להסתפק בתצהיר שהוגש במצורף לבקשה הראשונה להתיר עיקול ברישום, כשבועיים קודם לכן. ב"כ הנתבעת סבור, כי מדובר בהחלטה מאוזנת וסבירה, ומעבר לכך, מדובר החלטה המצויה בתחום החסינות השיפוטית.

 

על פניו נראה, כי ראש ההוצאה לפועל שגה ואף התרשל, בכך שנענה לבקשה לתפיסת הרכב, לפני מתן אזהרה לחייב – מבלי שהונחה בפניו בקשה הנתמכת בתצהיר, כנדרש בתקנה 14.

איני מקבלת את הטענה, כי ניתן היה להסתמך על התצהיר הראשון, שהוגש שבועיים קודם לכן בתמיכה לבקשת העיקול ברישום. נראה, כי גם ב"כ הנתבעת לא סבר ברצינות, שניתן היה לסמוך על תצהיר זה, וטענתו נטענה בחצי פה, מן השפה לחוץ.

 

אני סבורה, כי היה על ראש ההוצאה לפועל לעמוד על כך, שהבקשה לתפיסת המעוקלים, אליה נלוותה גם בקשה נועזת למינוי ב"כ הזוכה ככונסת נכסים, לצורך מכירת התפוסים, תכובד בליווי של תצהיר. ודוק: בבקשה מיום 5.12.01, שצורפה כנספח לכתב התביעה, צוין כי עוקלו ברישום שתי משאיות של התובעת ביום 20.11.01; כי חובו של החייב (התובעת) עומד ע"ס 28,939 ₪, ללא הוצאות נלוות; וכי עד כה לא שילם החייב סכום כלשהו על חשבון חובו הפסוק – הא ותו לא.

 

מה טעם מצא ראש ההוצאה לפועל להיענות לבקשה סתמית זו, שלא נתמכה בתצהיר והוגשה שבועיים בלבד לאחר ביצוע העיקול ברישום, לא אדע וב"כ הנתבעת לא פירט בסיכומיו.

אין ספק, כי מדובר בהחלטה מוטעית, הנובעת מרשלנותו של ראש ההוצאה לפועל.

 

ב"כ התובעת אינו טוען, כי מדובר בפעולות שנעשו ע"י ראש ההוצאה לפועל בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות – נסיבות שרק בהן, שעל פי גישתי, מוצדק לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה (ראה, "מי ישפוט את השופטים וכיצד?" בע' 99).

ב"כ התובעת מסתפק באמירה, כי כאשר מדובר בסעד מתקדם, כדוגמת תפיסת רכב טרם מתן אזהרה, התשתית הראייתית הנדרשת גבוהה מזו הנדרשת בהליך של עיקול ברישום. לדבריו, "על מערכת המשפט להכיר הכללים ביחס לעיקולים ולהקפיד על ביצועם. פעולה שלא בהתאם לכללים אלה מהווה רשלנות והפרת חובה חקוקה, שאין למדינה חסינות ביחס אליה" (ע' 8 לסיכומים).

 

ב"כ התובעת אמנם לא טען לקיומו של זדון או חריגה מודעת מסמכות, אך הוא מזכיר בסיכומיו את ההפניה במאמרי להלכה בארה"ב, שם נאמר, כי חריגה מודעת מסמכות יכולה להתרחש כאשר שופט פועל בניגוד להוראת חוק מפורשת ("מי ישפוט את השופטים וכיצד?" ה"ש 106).

לדבריו, "כל המערכת כאן פעלה בניגוד להוראות חוק מפורשות" (ע' 10 לסיכומים).

 

אמירה זו,שנזרקה לחלל הסיכומים, אינה נכונה בעליל. ראש ההוצאה לפועל מוסמך להחליט על נקיטת הליך לפני מתן אזהרה (סעיף 7(ה) לחוק ההוצל"פ). אין מדובר, איפוא, בפעולה בניגוד להוראת חוק מפורשת. תקנה 14 אמנם קובעת, כי הזוכה נדרש במקרה זה להגיש תצהיר בתמיכה לבקשתו, אך מדובר בחקיקת משנה, ומתן החלטה ללא תצהיר אינה פעולה בניגוד להוראת חוק מפורשת.

 

למקרא סיכומי התובעת ניתן להיווכח, כי ב"כ התובעת עצמו אינו סבור, כי ברשלנות רבתי או ברשלנות חמורה עסקינן. לכל היותר הוא סבור, כי מדובר ברשלנות או בהפרת חובה חקוקה.  רשלנות כשלעצמה אינה גוברת על החסינות השיפוטית, ואינה מקנה זכות תביעה לנפגע.

במקרים חמורים יותר כבר מצאו בתי המשפט, כי התנהגותו של ראש ההוצאה לפועל אינה עולה כדי רשלנות רבתי. כך בענין פרידמן, שם נקבע כי ראש ההוצאה לפועל התרשל, כאשר נעתר לבקשה שלא נתמכה בתצהיר, והוציא נגד התובע פקודת מאסר למשך 21 יום, מבלי שבדק את הנתונים בתיק – בדיקה שהיתה מגלה כי מדובר בחוב עתידי. שופטי בית המשפט המחוזי קבעו, כי אין מדובר במקרה של רשלנות רבתי, ולכן יש למחוק את התביעה נגד המדינה על הסף (ע' 13 לפסק הדין).

 

אמנם, במקרה אחד קבע כב' השופט מילנוב, כי יש לסווג כרשלנות רבתי מקרה בו ראש ההוצאה לפועל קבע, כי הומצאה אזהרה לתובע, חרף העובדה שלא הוצגו בפניו אישורי מסירה חתומים כנדרש, וכתוצאה מכך אישר נקיטת הליכי גביה נגד התובע וסירב לבטלם בדיעבד. כב' השופט מילנוב סבר, כי "מדובר ברשלנות רבתי מצידו של ראש ההוצאה לפועל, כזו המאפשרת לתבוע את המדינה" ולחייבה בתשלום פיצויים לנפגע (ת.א 7753/00 עו"ד דניאל אברהם נ' אכרם משולם). פסק הדין אינו עוסק בשאלת ההבחנה בין רשלנות רגילה לבין רשלנות רבתי או רשלנות חמורה, ולא ניתן למצוא בו הנמקה לכך, שמעשי של ראש ההוצאה לפועל סווגו כרשלנות רבתי דווקא. בנוסף, הסתפק בית המשפט בחיוב המדינה בתשלום פיצויים בסך 2,000 ₪ בלבד, תוך שהוא מציין, כי התובע נושא באשם תורם להשתלשלות הדברים בעניינו. לפיכך, אין להקיש ממקרה יוצא דופן זה על הכלל ואין לעשות היקש ממנו למקרה בו עסקינן עתה.

 

שימוש במבחן ה"רשלנות רבתי" או "רשלנות חמורה" הוא בעייתי, כפי שכבר נאמר לעיל. הוא מצריך בחינה של כל מקרה לגופו, שקילת נסיבותיו והוראות החוק הרלבנטיות החלות עליו, על מנת להבחין בין רשלנות רגילה לבין רשלנות רבתי.

המקרים בהם ניתן לקבוע כי מדובר ברשלנות רבתי אינם רבים. כך, למשל, אם יתגלה כי שופט דן בעניינו של קטין או חולה נפש, מבלי שזה היה מיוצג על ידי עורך-דין או אפוטרופוס, ניתן לומר, כי פעל ברשלנות רבתי.

 

אינני סבורה, כי התנהגותו של ראש ההוצאה לפועל במקרה זה מצביעה על רשלנות רבתי. לדעתי, רשלנות נמצאה לנו כאן, אך לכלל רשלנות רבתי לא הגענו, וכך אף נאמר על ידי ב"כ התובעת בסיכומיו.

 

 

ג.       עם הגשת ההתנגדות והבקשה לביטול עיקולים היה על ראש ההוצאה לפועל להעבירם לביהמ"ש המוסמך, ולא לאלץ את התובעת להגישן מחדש לביהמ"ש.

 

נסיבות המקרה מלמדות, כי התובעת נושאת באשם תורם לאירועים שפקדו אותה. כזכור, נמסרה הודעה למנהל התובעת, מר יאיר שטרנבך, על עיקול הרכב ברישום, כבר בתאריך 3.12.01. מנהל התובעת העיד, כי עוד באותו יום הודיע לב"כ התובעת על כך (ע' 1). למרות זאת, הוגשה בקשה לביטול העיקולים רק בתאריך 13.12.01 – עשרה ימים לאחר קבלת ההודעה!!

 

ב"כ התובעת לא מצא לנכון להבהיר את הסיבה לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה לביטול העיקולים. אין ספק, כי לו הבקשה היתה מוגשת קודם לכן, ניתן היה למנוע כליל את תפיסת הרכב. בנסיבות אלה, רשלנותה של התובעת עצמה שקולה ואולי אף עולה על רשלנותו של ראש ההוצאה לפועל, ומה לה לתובעת כי תלין?

 

 

לסיכום

 

גם אם נפלו פגמים בהתנהגותו של ראש ההוצאה לפועל, שנעתר לבקשה ללא תצהיר, או נמנע מהעברת ההתנגדות והבקשה לביטול עיקולים לבית המשפט המוסמך, ואילץ את התובעת להגישן מחדש לביהמ"ש - אין מדובר בהתנהגות העולה כדי רשלנות רבתי. כזכור, בפסק דין פרידמן נקבע, כי ניתן לתבוע את המדינה "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד", והמקרה שבפני אינו נופל לגדר אותם מקרים.

לפיכך, דין התביעה שהוגשה נגד המדינה, כאחראית באחריות שילוחית או ישירה למעשיו של ראש ההוצאה לפועל - להידחות.

 

 

רשלנות המדינה בקיום רשות שיפוטית תקינה

 

לאור המסקנה אליה הגעתי, כי אין מדובר ברשלנות רבתי מצד ראש ההוצאה לפועל, אין יסוד גם לטענה, כי הנתבעת התרשלה באי-הכשרתו כראוי. כזכור, ב"כ התובעת טען, כי המדינה כשלה בהכשרתו של ראש ההוצאה לפועל, אשר לא ידע, כי בקשה לביצוע טרם מתן אזהרה צריכה להיות מלווה בתצהיר.

 

המדינה אינה אחראית לכל טעות או פגם, שנפלו בהחלטותיהם של העוסקים במלאכת השיפוט. הטלת אחריות גורפת מעין זו אינה אפשרית. יתירה מכך, לא הוכח, כי ראש ההוצאה לפועל לא ידע, כי נדרש תצהיר בבקשה מעין זו. כל שהוכח הוא, שראש ההוצאה לפועל הסתפק בבקשה, כפי שהוגשה, ובעשותו כן הפעיל שיקול דעת מוטעה.

לפיכך, אין יסוד לטענתה של התובעת, כי מדובר בכשל מערכתי המצדיק חיובה של המדינה באחריות ישירה, מכוח היותה ממונה על קיומה של רשות שיפוטית תקינה ויעילה.

 

 

 

 

אחרית דבר

 

אני דוחה את התביעה על כל ראשיה.

 

בנסיבות העניין ולאור חשיבות נושא התביעה, כל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עורך-דינו.

 

 

המזכירות תשלח עותק מפסק דין לצדדים בדואר.

 

ניתן היום י' באלול, תשס"ה (14 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים.