בתי המשפט

 

 

 

 

החלטה

 

רקע

המבקשת עתרה כנגד המשיב, למתן צו למניעת הטרדה מאיימת בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת תשס"ב-2001 (להלן: "החוק למניעת הטרדה").

המבקשת עומדת בראש עמותה העוסקת בילדים שנפגעו ששמה, "מרכז משפטי לילדים ולנוער (ע"ר)" ומספרה 580379295 (להלן: "העמותה"). שמה הקודם של העמותה היה "נציבות קבילות הילדים והנוער ע"ר".

 

לטענת המבקשת, בשנתיים האחרונות, היא סובלת "ממתקפת" מכתבי תלונה, ששולח המשיב לאנשים וגופים שונים. במכתבים אלו, המבקשת והעמותה, מושמצים, מוכפשים, מאוימים ונסחטים, והיא חשה מוטרדת בגינם. למרות שמדובר באירועים, הנמשכים כשנתיים, הרי שעד לדיון שהתקיים בפניי אתמול, לא נפגשו ולא ראו המבקשת והמשיב איש את רעהו, מעולם.  

 

בסמוך לחודש אוקטובר 2005, פרסמה המבקשת מאמר, בקשר לתמיכתה בהחלטת בג"ץ בעניין הזנת ילדים חרדים. המשיב, שהסתייג ודעתו לא נחה מתוכן המאמר, החל מאז, לשלוח   מכתבים רבים לגורמים שונים, בקשר לתוכן המאמר ובה בעת, החל "מחפש" את המבקשת ואת העמותה בכל היבט אפשרי.  בצד הביקורת שהטיח במבקשת בקשר למאמר, פנה המשיב לרשם העמותות בטענה, כי שמה הקודם של העמותה הינו מטעה, ולפיכך, החליט רשם העמותות להורות על שינוי שמה, מאחר ולטעמו היה חשש, כי שמה הקודם של העמותה, הכולל את המילה נציבות- "יטעה את הציבור לחשוב כי מדובר בגוף ממלכתי או ממשלתי", ולפיכך, הורה לשנות את שמה של העמותה ע"י השמטת המילה נציבות. כמו כן, הורה הרשם לעמותה לעשות שימוש חוקי בשמה, בהתאם לסעיף 8 א' לחוק העמותות, הקובע, כי שם העמותה יצוין על כל מסמך שילוט ופרסום היוצא מטעמה, בצורה מלאה המופיעה בתעודת הרישום, תוך ציון העובדה כי מדובר בעמותה רשומה. המבקשת אכן שינתה את שמה של העמותה, ומאז לא שמעה עוד מהמשיב.

לאחרונה, נודע למשיב מהעיתונות, כי המבקשת עומדת, במסגרת העמותה, להפיץ בקרב ילדי ישראל ספר הנקרא "חוקי המשחק",  שעל כריכתו מופיע סמל המדינה (ציור המנורה).

 

לנוכח הפרסום האמור, "נעור" המשיב והחל שולח שוב, מכתבים בעשרות או מאות עותקים לגורמים שונים, ובכלל זה לנשיאת בית המשפט העליון, לשופטי בית המשפט העליון, לשופטים, לשר המשפטים, לרשם העמותות, מנכ"ל משרד החינוך  ועוד, תוך שהוא מעלה רצף של חששות להפרות החוק והכללים, מעצם פרסום הספר והכוונה להפיצו לילדי ישראל.

 

כך מעלה, למשל, המשיב טענות במכתביו לגבי: השימוש בסמל המדינה המעטר את הכריכה, רישום שם העמותה בניגוד לחוק העמותות וחשש לגבי תוכנו של הספר ללא פיקוח ממלכתי. המשיב מעולם לא ראה את הספר ולא עיין בו, אך למרות זאת ראה דרור לעצמו, להעלות חששותיו וטענותיו ולשלוח תלונותיו. לאחר שמכתבי התלונה נשלחו פנה המבקש למשיבה וביקש לקבל או לרכוש את הספר וזו האחרונה, מטעמים מובנים, בנסיבות העניין סירבה לבקשת המשיב.  

 

לטענת המבקשת, החל מאותו מועד בו פורסם המאמר בעיתון, היא מרגישה נרדפת ומאוימת ע"י המשיב, וחשה כי הוא שם לעצמו למטרה, לרדוף אחריה עד אחרית ימיה. המבקשת טוענת, כי היא הייתה נתונה לסחיטה ואיומים, מצד המשיב, שכבר בתחילת הדרך- לפני כשנתיים, דרש ממנה לפרסם מאמר, שבו היא חוזרת מדעותיה, שאחרת, הוא ידאג לפיטוריה ו"יטפל" בה, אלא אם היא תיאות לפרוש לפנסיה.

 

למרות שבין המבקשת למשיב, לכאורה, אין כל יריבות אישית, המשיך זה האחרון - לטענתה, לשלוח מכתבים בעניינה, בהם הכפיש אותה, השווה ודימה את פעילותה לפעילות אנטישמית ולפעילות בארגון גזעני וכדומה.

 

משלוח שיטתי ובלתי פוסק זה, גרם למבקשת חרדות והפרעות לשלוות נפשה, אך היא סברה, כי "גל זה" פסק מאחר ולא שמעה מהמשיב, במשך כשנה וחצי. אלא שלאחרונה החל המשיב מתנכל לה שוב, בעניין ספר חדש שהיא עומדת להוציא, במסגרת פעילותה בעמותה ושיופץ לילדים  הלומדים בישראל בבתי הספר.

 

מכתבים אלו בעניין הספר החדש - שלטענת המבקשת, הינם "מלאי שקרים", נשלחו "לנשיאת בית המשפט העליון שפעילה בעמותה של המבקשת וכן לשר המשפטים לשרת החינוך וכד'", מכתבים אלו מדירים שינה מעיניי המבקשת "שלא יודעת מה האיש רוצה לעשות לה ומתי יניח את חרבו? הנ"ל מגיש אין סוף תלונות פיקטיביות לרשויות כנגדה וכנגד העמותה והחמור מכל - הנ"ל חדר לאתר הילדים, לפורום של הילדים, והתחזה לילד חרדי בשם שימעה'לה, וגרם בזאת לצורך מיידי בהורדת האתר מהאוויר, אתר ששימש שנים רבות לרווחת אלפי ילדים!" (הציטוטים מתוך בקשתה).

 

המבקשת הגישה בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת, מיום 12.8.07, וביקשה כי יינתן צו כנגד המבקש, האוסר עליו להטריד אותה, לאיים עליה, לבלוש אחריה, ליצור עימה קשר, למנוע ממנו להיכנס לאתר האינטרנט של הילדים ולהתחזות לילד לא ידוע.

המבקשת בבקשתה, כתבה כי המשיב מסוכן לה ועבור תינוקה (סעיף 11 לבקשה).

 

כבוד השופטת ניב, שהבקשה הובאה בפניה, קבעה, כי האירועים המתוארים בבקשה נמשכים זמן רב ולכן לא ניתן צו במעמד צד אחד ונקבע דיון במעמד הצדדים ביום  20.8.07.

 

אתמול התקיים דיון בפניי, בנוכחות הצדדים.

 

הדיון

בדיון שהתקיים בפניי אתמול, נכחו המבקשת והמשיב, וכל אחד מהם העלה טענותיו וטיעוניו. הדיון לווה פעמים, בהתפרצויות אמוציונאליות, כאשר היה ברור, כי כל אחד מהצדדים מאמין, באמת ובתמים, בצדקת טענותיו, וכל אחד מהם סבור, כי הוא פועל למען מטרה חשובה ציבורית, שאין כל רווח בצידה.

 

המבקשת עומדת בראש עמותה, שמטרתה חשובה - ללא כל צל של ספק, וגם המשיב היה מוכן להודות בכך, במהלך הדיון, ואף להביע הערכתו לפועלה זה של המבקשת. אלא שלטעמו, יש חשיבות גם לדרך בה מבוצעים הדברים. לדעת המשיב, יש חשיבות עליונה לכך, כי הדברים ייעשו, תוך הקפדה על "קוצו של יוד", לפי הוראות החוק, ובהתייחס לתוכנם של הדברים (בעבר המאמר ועתה הספר), ככל שיש בתוכנם חשש, לאבחנה ושוני בין מגזרים שונים של ילדים- הוא מתנגד לפרסומם והפצתם ומבקש לשנותם, באמצעים העומדים לרשותו.

 

המשיב אינו מוכר לי, אך הוא מעיד על עצמו, שהוא לוחם בלתי נלאה לפעמים, בהליכים שאינם נראים תקינים בעיניו, והוא נאלץ גם מעת לעת, כדבריו- "לקלקל חגיגות של שועי ארץ", ולפיכך אף נקט למשל בעבר, בהליכים משפטיים נגד עיריית הרצלייה - למניעת הפצתו של ספר, שתוכנו והפרסומים שבו, לא נראו לו.

 

מאחר והצדדים, למרות "ההיסטוריה" הארוכה שביניהם, לא נפגשו פנים אל פנים עד אתמול, סברתי, בטעות לצערי, כי המגע הישיר והבלתי אמצעי, יביא להדברות ולהבנה, מצד שני אנשים, העומדים אמנם, משני צדי המתרס, אך הפועלים כל אחד מהם לטעמו ובדרכו, לקידום מטרה נעלה.

בנסיבות אלו, אפשרתי דיון, ארוך מהמקובל - בתיקים מסוג אלה. במשך כשעתיים, הביעו הצדדים עמדותיהם והביאו טיעוניהם, מעבר לאלו שהועלו כבר על הכתב. ניסיתי להביא את הצדדים לכלל הבנה, שכן, סברתי, כי חוסר התקשורת וחוסר הפתיחות לשמוע האחד את רעהו, הובילו ל"מאבק" הקיים ביניהם, המתנהל במשך כשנתיים, עם הפוגות כאלה ואחרות.  מסתבר, כי פעמים כלל לא קימת מחלוקת של ממש בין הצדדים, למרות שבגין אותה מחלוקת, שלא קיימת, "נשפך" דיו ו"נזרקו" לחלל, חששות - המלווים לא פעם, במה שעשוי להראות כהשמצות והכפשות. דוגמא למחלוקת כזו התגלתה, במהלך הדיון כאשר המשיב  הודיע, כי "דעתו הייתה נחה" לו היה יודע, והיה מוצג בפניו אישור משרד החינוך, כי הספר נבדק ונמצא ראוי להפצה. המבקשת שמטעמים השמורים עמה, שמרה עד לאותה עת, אסופה של מכתבים שלא נחשפו בפני המבקש, "שלפה" לפתע מאמתחתה, מכתב של משרד החינוך המאשר את הפצת הספר, כמו גם את מכתבו של מבקר המדינה, השופט (בדימוס) לינדנשטראוס, שגם הוא מאשר כי קרא את הפרק בספר, המתייחס למבקר המדינה, והוא שיבח את איכותו ותוכנו. בתחילה נאלם המבקש דום, וביקש לעיין במכתבים כדי לראות שהבדיקה אכן הייתה רצינית, אך המבקשת סירבה לכך כמו שסירבה לבקשתו לקבל עותק של הספר.

 

סירובה של המבקשת מובן לי, שכן היא חשה כי כל מטרתו של המשיב, להרוס אותה ואת מפעל חייה, והיא לא רוצה בשום פנים ואופן, לראות במשיב, גורם או גוף, העומד מעל פעילותה, שיש להמתין לאישורו, כדי שתוכל להמשיך בדרכה לקידום מטרותיה.

מאידך, ייתכן ואם היה נוכח המשיב או היה יודע, כי אכן הרשויות אישרו את הפצת הספר לאחר שנבדק, היה מוותר על טיעוניו ואין זה מן הנמנע, כי הצדדים יכלו להגיע להסדר כזה או אחר על מנת לנסות לפחות למצוא פתרון, בחסות הסדר שיקבל תוקף של החלטה ומתוך תקווה, כי מחלוקות חדשות לא יתגלעו בעתיד.

 

מחד סברתי, כי אכן המבקשת חשה באופן סובייקטיבי, כמי שמאוימת ונרדפת ע"י המשיב, אך מאידך סברתי, כי בקשתה, כפי שיפורט, חלקה לא הוגש בדרך ובהליך הנכון.

 

צו למניעת הטרדה מאיימת, יש ליתן במסורה, שכן, מדובר בהליך מיוחד וייחודי, גם מבחינה פרוצדוראלית וגם מבחינת הסעדים שניתן לקבל במסגרתו.

 

חלק מהעובדות המפורטות בבקשתה של המבקשת, מקימות עילה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, אך מאידך, חלקן אינו מקים עילה ובגינן של אלו, יתכן ולמבקשת עילות אחרות כנגד המשיב, ובכלל זה, בגין הפרה של חוק איסור לשון הרע ו/או בקשר עם חוק הגנת הפרטיות ואולי גם בעילה נזיקית של הפרת חובה חקוקה, ככל שיסתבר, כי מעשיו של המשיב, בקשר לחדירה לאתר האינטרנט של הילדים - מהווה התחזות ו/או  תרמית ו/או חדירה לאתר ללא רשות.

 

המבקשת, לפחות בתחילת הדרך, הביעה הערכתה לפועלו של המשיב, כ"אדם אכפתי", ובמכתבה אליו, מיום 29.10.2005, היא כתבה: "ואולם, במחשבה שנייה נראה לי שאתה אדם אכפתי ופשוט נפלה אצלך אי הבנה רבתי- כבודו לא הבין כלל את עיקר המאמר ויצא קצפו לחינם", אלא, שבצד המחמאה, לא חסכה המבקשת שבטה מהמשיב וכתבה לו, כי: "כמורה ומחנכת נתקלתי לא פעם בבעלי קשיי הבנה בקריאה ולכן אבוא לקראתך להקל עליך ולהסביר את הנקרא: ......".

המבקשת לא צרפה לבקשתה את שלל מכתבי המשיב, למעט מכתב התשובה, שהוא ענה לה ביום 30.10.2005, במענה למכתבה הנ"ל. מאידך המשיב עצמו, לתגובותיו או לכתב הגנתו, צירף חלק מאותם מכתבים, בהם הוא אינו חוסך בביטויים, שפעמים הנם מעליבים וחורגים מן המקובל, והוא אף הודה במהלך הדיון ובתגובותיו שהגיש לבקשה, כי לא פעם נכשל בלשונו והוא מעט חורג מהמקובל, ומקום שהוא עשה כן, הוא מוכן להתנצל, וכך עשה גם במהלך הדיון.

וכך כותב המבקש בכתב ההגנה (עמוד 9 מתוך 25): "נכון מדובר במספר רב ואולי אפילו חריג של מכתבים, נכון שניסוחם אינו בהכרח נעים לקורא, אך מדובר גם במקרה חריג, וביחס כוחות מאוד לא מאוזן וחריג הן מבחינה כמותית והן מבחינת המשקל הציבורי המונח בשני הצדדים...".

 

כאמור, הגעתי למסקנה, כי  יש להיענות לבקשה בחלקה ויש לדחותה, בקשר לחלקה האחר.

כבר בעבר פסקתי בעניין הטרדה מאיימת ואחזור בקצרה על העקרונות, ההלכות והמסקנות שהובילו אותי למסקנות, אשר עליהן החלטתי בבקשה דנן.

 

החוק למניעת הטרדה מאיימת  מגדיר בסעיף 2 שבו, מהי הטרדה מאיימת וזו לשונו:

"(א)      הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת           איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו, או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו.

(ב)        מבלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), הטרדה מאיימת כלפי אדם יכול שתהא, בין השאר באחד מאלה:

(1)        בבילוש, במארב או בהתחקות אחר תנועותיו או מעשיו, או בפגיעה בפרטיותו בכל דרך אחרת.

(2)        בנקיטת איומים בפגיעה בו או במאיים עצמו;

(3)        ביצירת קשר עמו בעל פה, בכתב או בכל אמצעי אחר;

(4)        בפגיעה ברכושו, בשמו הטוב, או בחופש התנועה שלו.

(ג)        לעניין חוק זה אחת היא אם המעשים המפורטים בסעיפים קטנים (א) או (ב) נעשו כלפי האדם או כלפי אדם אחר הקרוב לו,  בין במפורש ובין במשתמע, בין במישרין ובין בעקיפין".

 

 

בדברי ההסבר של הצעת החוק נאמר, כי: "המושג "הטרדה מאיימת" או מקורו בשפה האנגלית STALKING  מתייחס לדפוסי התנהגות הכוללים הטרדה ואיומים מסוגים שונים הפוגעים בשלוות חייו, בפרטיותו, או בגופו של כל אדם, ועל פי ניסיון החיים המצטבר מקימים גם חשש לפגיעה בגופו או בחייו של האדם המוטרד. 

"מרבית המעשים המצטרפים יחד לכדי הטרדה מאיימת מהווים כל אחד בפני עצמו עבירה פלילית. . . . . .  עם זאת, גם הטרדה ואיומים מרומזים משתמעים בעקיפין שאינם עולים כדי עבירה פלילית עלולים ליצור כמכלול הטרדה מאיימת". (הדגשות בדברי ההסבר הינן הדגשות שלי י.ש.).

לשון החוק אינה מצביעה על רצון לצמצם את המקרים בהם תוגדר התנהגות "כהטרדה מאיימת", ההפך הוא הנכון.

בסעיף 2 (א) לחוק נקבע, כי הטרדה היא "בכל דרך שהיא", "בנסיבות הנותנות בסיס סביר" להניח כי המטריד ישוב להטריד ויפגע בשלוות חייו או בפרטיותו, או בחירותו של אדם אחר, אם המעשים בוצעו "בין במפורש ובין במשתמע, בין במישרין ובין בעקיפין".

 

אלו מונחים רחבים ככל האפשר והמחוקק בנקטו בלשון זו, התכוון כי יינתן פירוש מרחיב לאותם המקרים שייכנסו לגדר הטרדה מאיימת, כאשר מכלול של התנהגויות יפורש על ידי ביהמ"ש כהטרדה מאיימת, ואין חשיבות לדרך שהטרדה זו נעשתה וכל דרך שהיא שמנסיבותיה יהיה ניתן להניח, כי המטריד עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו או בגופו של האחר, תחשב כהטרדה מאיימת.

מכלול של מכתבים ושל תלונות, אותם שולח המשיב, חדשות לבקרים, לגורמים המוסמכים, ושתוכנם אינו נושא חן בעיני המבקשת אינם  בהכרח, פעולות שיש לראות בכל אחת מהן, או בכולן יחדיו הטרדה. 

 

המבחן אינו מבחן סובייקטיבי, אלא מבחן אובייקטיבי ובסעיף קטן 2 (ב) לחוק, נתן המחוקק דוגמאות להטרדה מאיימת וברור שאין זו רשימה סגורה, ואף בתחילת הסעיף נאמר, כי האמור בסעיף זה הינו "מבלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א)", הקובע כזכור, כי הטרדה מאיימת היא "בכל דרך שהיא" הפוגעת בשלוות חייו, או בפרטיותו, או בחירותו של האחר.

החוק הינו חלק ממערך החקיקה הכללית במדינת ישראל שחלקו קיים מקדמת דנא וחלקו חקיקה חדשה יחסית הבאה, למנוע ולעצור ככל האפשר, התנהגות אלימה בחברה הישראלית, תוך הקפדה ושמירה על כבוד האדם וחירותו ויישום העקרונות והיסודות שנקבעו: בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, בחוק הגנת הפרטיות תשמ"א- 1981 (להלן : "חוק הגנת הפרטיות") בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965 (להלן:"חוק איסור לשון הרע"), בחוק למניעת אלימות במשפחה תשנ"א - 1991 ובחוק העונשין תשל"ז - 1977.

 

ההטרדה כמשמעותה בחוק למניעת הטרדה מאימת,  הינה פגיעה בכל דרך שהיא באורח חייו ובשלוות חייו של האחר, בין אם הדבר נעשה במישרין ובין אם הדבר נעשה בעקיפין ומשמעות המילה "מאיימת", משמעה שהיא צופה פני עתיד, דהיינו, כי המטריד יחזור על מעשיו ולאו דווקא במשמעות מילולית הרגילה של איום.

בצד הרצון לשמור על אינטרס המוטרד בעתיד יש גם באותה מידה, חובה לשמור שזכות לגיטימית של המשיב- החשוד כמטריד, לא תיפגע ותעלם תחת מטרית הרצון להגן ולסוכך על המוטרד.

 

"יודגש כי חוק מניעת הטרדה מאימת, נחקק לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויש בו הגבלה לא מעטה על חירות האדם, אשר מבקש הצו רוצה להגבילו. מן הראוי כי הפעלת חוק מניעת הטרדה מאיימת, אשר נתונה לסמכותו של בית משפט השלום, תיעשה באופן מושכל, כאשר, מצד אחד, תוגשם תכליתו ומטרתו, המגולמת בשמן בסעיף 1 שבו... ומצד שני, יש להיזהר שלא להיסחף, יתר על המידה, שכן בכך פוגעים אנו בחירויות היסוד של האדם, ובהן חופש התנועה". [ דברי כבוד השופט דרורי בבר"ע (י-ם) 179/04 נס שובל נ' מרים ניסים, תק-מח 2004(3), 2651 (להלן: "פס"ד נס")].

 

כשביהמ"ש בוחן, האם יש מקום לעשות שימוש וליתן את אחד הצווים מכוח החוק למניעת הטרדה מאימת, עליו  לזכור, כי לנוכח זכותו של הנפגע, קיימת זכותו של הפוגע לפי הדין, ונדרש איזון בין הזכויות, בייחוד כאשר קיימת אפשרות גם לפגיעה ב"חופש הביטוי" ופגיעה בזכות של כל אזרח להגיש תלונה כנגד רעהו, בפני הרשויות המוסמכות, אם הוא סבור, כי אכן נעברה עברה.

הגשת תלונות סיטונאיות, שמסתבר כי הן מוגשות ללא הצדק וללא בסיס, מעבר לעובדה כי הן עלולות לשמש עילה לתובענה מכוח הפרה של חוק איסור לשון הרע או הגנת הפרטיות, הן גם עילה להגשת תובענה בעוולה של "נגישה", בהתאם לסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ומגיש תלונות השווא צפוי - בלאו הכי, להיות נתבע ולשלם פיצוי לנפגע, ככל שיסתבר כי לתלונותיו לא היה בסיס.

הצווים המפורטים בסעיף 5 (א) (1) - (5) לחוק למניעת הטרדה, הינם צווים הבאים בעיקר להדגיש, בפני המטריד הפוטנציאלי, כי פעולות כאלו אסורות על פי הדין, על חוקיו השונים, והצו שניתן על פי חוק זה משמש אמצעי נוסף, כדי לשמור על הנפגע מפני מעשיו הבלתי חוקיים של הפוגע ולפעמים אף לעזור ולמנוע מהפוגע - המטריד עצמו, מלהיכנס לסיטואציה המהווה הפרת החוק. המבקשת בבקשתה, ניסתה במישרין או בעקיפין, "לצייר" את המשיב כאדם מסוכן אפילו בהיבט הפיזי. המבקשת לא הצליחה להוכיח לי בדרך כלשהי, כי יש שמץ של בסיס למסקנתה, כי המשיב מסוכן לה ולבנה. אמירה, כי המשיב "מסוכן עבורי ועבור תינוקי", הינה אמירה שיוצרת קונוטציה של סיכון פיזי, ולצורך העצמה של טיעון זה, גם טענה כי המשיב נושא נשק, וזאת, על סמך מסקנה, כי הוא רב סרן בצבא, ולכן הוא נושא נשק. לא רק שלא הוכח שהדבר נכון, אלא, שהמסקנה, שכל קציני צה"ל במיל', נושאים נשק, כאזרחים, הינה תמוהה, שלא לומר מרחיקת לכת.

 

אינני סבור, כי המבקשת נהגה בחוסר תום לב, כשמילאה את טופס הבקשה למתן צו, שכן, טופס זה בנוי והוכן לכלל האזרחים העותרים למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, וניסוחו של הטופס מזמין, לא פעם, היסחפות שלא במקומה, כפי שהיה כאן בקשר לעניין הנשק ולסיכון הפיזי. איני חולק על אמירותיה של המבקשת, כי היא לא יודעת למה לצפות מהמשיב, אך יש לזכור, כי הצגת תשתית עובדתית, בגינה מתבקש בית המשפט להוציא צו, יש ציפייה מאישה אינטליגנטית ומשכילה כפי שהמבקשת התגלתה לי, כי  היא תקפיד על קוצו של יוד, בטרם היא חותמת על תצהיר המאשר את העובדות המפורטות בבקשתה, ותוודא גם, כי עובדות אלו ניתנות להוכחה ויש להן בסיס ראייתי.

 

בשולי החלטתי, ברצוני עוד להוריד מעל סדר היום, את טענת המשיב, כי העמותה איננה יכולה להגיש בקשה להטרדה מאיימת. החוק אמנם מדבר על אדם (בס' 2 א' לחוק למניעת הטרדה), אך בהתאם לחוק הפרשנות התשמ"א-1981 -סעיף 4, מוגדר "אדם" כדלקמן: "מקום שמדובר באדם אף חבר בני אדם בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד", ולפיכך, העמותה גם היא נכנסת לגדר החוק, ויכולה להיות זו שמוטרדת, ובלאו הכי, היא יכלה לעתור להוצאת צו למניעת ההטרדה.

 

כאמור, סברתי כי ייתכן ובמעשים המתוארים ע"י המבקשת, יש הפרות של החוק ובכלל זה גם של חוק איסור לשון הרע, או אפילו חוק הגנת הפרטיות. האיזון החוקתי משקף את התפיסה כי זכויות אלו- זכויות לשם הטוב, לפרטיות ולחופש הביטוי, הינן זכויות יחסיות באופיין, כאשר כל זכות יוצרת איזון עדין בין הערכים המתנגשים, ולפיכך, התפיסה "כי התרופה הטבעית לפגיעה אסורה בשם הטוב היא תרופת הפיצויים... בדרך כלל תרופה זו היא עדיפה על פני המניעה המוקדמת...שכן היא מונעת פגיעה בחופש הביטוי בטרם הוכרעה השאלה אם קיימת אחריות בגין לשון הרע" (כבוד הנשיא ברק, כתוארו דאז, בבר"ע 4740/00 עמר ואח' נ' יוסף ואח', תק-על 489(3), 2001).

 

את המונחים שם טוב ופרטיות, המצוינים בסעיף 2 לחוק למניעת הטרדה, יש לפרש בראש ובראשונה על רקע חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. המונח "פרסום" בחוק איסור לשון הרע- בסעיף 2 שבו, מפרט את דרך הפרסום, ומול זכותו של הנפגע להגנה על שמו הטוב, יכולה לעמוד, זכות ההגנה של הפוגע, ואז נידרש לעשות איזון בזכויות אלו, כשבין היתר, יש לקחת בחשבון את אותם הפרסומים המותרים, ההגנות וההקלות, המפורטים- בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע ואת סעיפים 18(2) ו 18(3) לחוק הגנת הפרטיות.

 

בבואי לשקול מתן צו על פי חוק למניעת הטרדה, שומה עלי, לבחון כל מקרה ומקרה לגופו, וברור שיש לעשות אבחנה בין המקרים הקלים יותר להכרעה- במקום בו מדובר למשל על מעשים פליליים מובהקים וברורים, איומים פיזיים או התבטאויות גסות המופצות או המוטחות כנגד אדם, לבין אותם המקרים, שאמנם קיים סיכון לפגיעה בשמו הטוב של האדם- אך ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, עומדות למי שעלול להיות מוכרז כפוגע.

 

הכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה המועטים, בתגובותיו ובתשובותיו של המשיב בכתב, שמעתי את טיעוני הצדדים ואת דבריהם, אני מגיע למסקנה, כי אין מקום ליתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המשיב, אלא בשני נושאים: פניה ישירה למבקשת והתחזות בשמות ילדים בעת כניסה לאתר העמותה. במהלך הדיון, הסתבר למשיב, כי הוא טעה לחשוב, שאין בשני נושאים אלו, הטרדה או איום כלפי המבקשת. כשהתברר לו במהלך הדיון כי מבחינה סובייקטיבית של המבקשת, הם מהווים הטרדה או איום, הוא התחייב להבנתי במפורש או במשתמע להימנע  מהן.

 

למניעת ספק, גם אם המשיב לא היה נעתר ומתחייב להימנע כאמור, אני סבור, כי יש להורות לו לנהוג כך, שכן, במעשים אלו קיים אף קיים, חשש מוצדק של המבקשת להטרדה - כמשמעותה בחוק. המבקשת פנתה למשיב כבר בעבר הרחוק ובקשה ממנו להימנע מלפנות אליה ישירות ולהטריד אותה. זכותו של האדם לומר לרעהו, כי פניותיו אליו מטרידות אותו והוא מבקש להימנע מכך, ומאותו רגע שאמר לו כך, כל פניה נוספת, מהווה פגיעה בשלוות חייו ובפרטיותו.

 

המשיב מבין והבין זאת, ואף מודה, כי המבקשת פנתה אליו בעבר וביקשה ממנו להימנע מפניה אליה ישירות, והוא אכן נמנע מכך, אלא, שהוא לא מבין מבחינה עניינית, מדוע פונה המבקשת בבקשה כזו, שכן, לטעמו, האינטרס של המבקשת לדעת כל תלונה שהוא מגיש נגדה וכדבריו: "ובאיזה שהוא שלב ביקשה ממני העותרת להימנע מלשלוח לה עוד פניות במייל, תמהתי, ונמנעתי, ולמה תמהתי- לו אני הייתי חשוף לטיפול של גורמי חוק, ופרוייקט מרכזי בחיי היה בסכנה, ודאי שהייתי רוצה לדעת על פניות כאלה כדי שאוכל להכין עצמי עם תשובות, ולהתגונן, אז כיבדתי אז את בקשתה והסיפור הזה נגמר היכן שהוא לפני למעלה משנה..." (עמוד 2 מתוך 5 לכתב ההגנה שהוגש ביום 16.8.07). גם במהלך הדיון הסכים המשיב שלא לפנות למבקשת לכתובתה הפרטית וכי כל פנייה שלו תעשה לתיבת הדואר של העמותה.

 

שיקוליה של המבקשת בעניין זה עימה, ואין היא חייבת ליתן הסבר למשיב, מדוע הגיעה להחלטה זו. די בכך שזה היה רצונה, ועל המשיב הייתה החובה- לכבד רצונה ופרטיותה.

 

לאור האמור, אני סבור, כי יהיה זה מן הדין, להורות למבקש, שלא לפנות במישרין למבקשת, ולכבד את רצונה בעניין זה, שכן, כל פנייה אליה מהווה פגיעה בשלוות חייה ובפרטיותה.

 

כמו כן, אין חולק, כי המשיב אינו יכול להתחזות בשמות של ילדים ולהיכנס לאתר האינטרנט של העמותה, גם אם בסוף אותה הודעה שהוא כותב- בשמו של ילד חרדי בשם שמעה'לה מהישוב ביתר, הוא דואג להבהיר, והדבר כתוב מפורשות במייל, כי הדבר נעשה בשמו של "אפרי הלפרין". ילדים הם אלו הגולשים באתר, ולא רק מבוגרים היודעים לקרוא בנבכי המייל, ועל המשיב להימנע מכל פעולה בה הוא מציב עצמו בדרך זו או אחרת בשם ילד חרדי מביתר בשם שימעה'לה,  הכותב את המייל.

 

הטרדות בודדות, כגון כתיבת עשרות מכתבים שהמבקשת מכותבת בהם, ומשלוח מכתבים במייל בשם ילד וירטואלי מצטברים למסת משקל, המהווה פגיעה במבקשת, ויש "רגליים" לסברה, כי טרדות אלו, אינן עומדות להיעלם מן העולם, ועלולות לשוב ולפגוע בה, ויש למנען, בין היתר, על ידי הוצאת צו מתאים. מאידך, אין למנוע מהמשיב את זכותו האלמנטארית לחופש הביטוי והחופש להגיש תלונות לגורמים המוסמכים, ככל שהוא חושב שיש להן בסיס, תוך נטילת כל הסיכונים החוקיים העומדים מאחורי תלונות אלו, ככל שיסתבר שאינן מבוססות, ובעניין זה, אין לי אלא לחזור על העקרונות והדברים של כבוד השופט דרורי בפס"ד "נס" הנ"ל, לפיו: "ברור לכל  כי הגשת תלונה למשטרה, אינה בגדר הטרדה מאיימת, ואין לעלות על הדעת כי דרכו של אזרח לפנות למשטרה תיחסם בשל החשש שמא הנילון יפנה לבית המשפט ויקבל צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המתלונן במשטרה" (סעיף 24 לפסה"ד).

           

זכות זו של הגשת תלונה, הינה זכות הקיימת לכל אזרח, והיא מתבררת בפני כל גוף וגורם מתאים ומוסמך והיא כוללת גם עתירות לבתי המשפט השונים כאשר כאמור, העותר או המתלונן, לוקח על עצמו את כל הסיכונים הנובעים מכך, אם יתברר כי לתלונה אין בסיס או כי עתירתו תדחה.

 

יש עוד לזכור, כי מסכת האירועים המהווה, לטענת המבקשת בבקשתה, את עיקר הסחיטה והאיומים, ארעה לפני שנה וחצי, והמבקשת בחרה שלא לפנות לערכאות או לנקוט בפעולות כלשהן בקשר לאותם איומים. רק עתה, משחשה כי המשיב עלול לסכל את הוצאת הספר, המהווה אולי עד כה, את אחת מגולות הכותרת של פעילותה (כדבריה), היא מימשה את זכותה ופנתה לבית המשפט.

           

שיהוי במימוש הזכויות, אינו לכשעצמו, סיבה שלא להיעתר לצו למניעת אותו מעשה אותו מבקשים למנוע, אך עובדה זו, גם היא צריכה להילקח בחשבון במכלול השיקולים, כאשר בית המשפט מחליט אם להיענות לבקשה ואם לאו.

 

סוף דבר

מוצא בזה צו, שיעמוד בתוקפו למשך שישה חודשים מהיום, לפיו נאסר על המשיב :

א.         לפנות בכתב או בעל פה או בדרך כלשהי במישרין למבקשת.

אין באמור כדי למנוע מהמשיב לפנות בעניינה של המבקשת או בעניין העמותה, לכל גורם מוסמך.

ב.         להיכנס לאתר האינטרנט של העמותה ו/או של הילדים כהגדרתם בבקשה בכלל, ובפרט שלא להתחזות בשם אחר בכלל, ובפרט לא בשם של ילד.

 

בנסיבות העניין ולאור התוצאה אליה הגעתי אין צו להוצאות.

 

אני מוצא לנכון לסיום להעיר ולהאיר, כי מחד אני תקווה כי אכן הצדדים ישכילו למצוא את הפתרון ודרך ההתנהגות הנאותה, שלא יפגעו איש ברעהו, אך מאידך, ברור שכל אחד מהם יהיה רשאי לממש את זכויותיו החוקיות, ובין היתר, בשמירה על זכותם לשם טוב, לפרטיות ולחופש הביטוי.

 

המזכירות תשלח העתק החלטה זו  לצדדים.

ניתנה היום, ז' באלול, תשס"ז (21 באוגוסט 2007), בהעדר הצדדים.

 

                                                                                

קלדנית: איריס.ס.