בתי המשפט

 

 

 

 

פרוטוקול

עו"ד סיסו:

אני מפנה לסעיף 2 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועמ"ש). הדין הכללי הוא שצריך לקבל רשות, והדין הספציפי הינו שנציגי ממשלה יכולים להיות מיוצגים. מציגה פסיקה לעניין זה. לפי סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין, המדינה תיוצג על ידי ב"כ היועמ"ש.

מגישה ע"א (חיפה) 185/87 + 220/87.

אני מבקשת להגיש ייפוי כוח מטעם הנתבעים 2 ו - 3.

מפנה את בית המשפט להודעת החסינות. ההודעה על חסינות אמורה להיבחן האם מבחינה של החלטה מנהלית ולא לאור שמיעת ראיות כאלו ואחרות.

אני מפנה את בית המשפט לפס"ד של השופטת גנות שיצא לאחרונה.

החלטת המדינה לאמץ את מעשה עובד המדינה או שלא לאמצו היא החלטה מנהלית והביקורת השיפוטית עליה הינה על פי כללי המשפט המנהלי. גם לגבי טענות התובע בתגובתו להודעת החסינות שלנו אינו מספקים משום שהוא לא הוכיח שנפל פגם קיצוני שיורד לשורשו של עניין בהחלטת המדינה להכיר בחסינות. מצאנו לאחר בדיקה כי מעשי הנתבעים נעשו במסגרת תפקידם השלטוני וכי הם לא פעלו בכוונה לגרום נזק לתובע או בשוויון נפש לגרימת נזק שכזה.

תגובת התובע איננה על פי התקנות, לא צורף תצהיר בהתאם לתקנות הנזיקין (תקנות הנזקין (אחריות עובד ציבור)) משכך, אנחנו עומדים על טענת החסינות ומבקשים להשאיר את משטרת ישראל, הנתבעת היחידה בתביעה זו, כאשר המדינה נכונה לשאת בכל נזק שייפסק לטובת התובע, אם ייפסק. עצם העובדה שיש חסינות לא אומר שהמדינה לא תישא בפיצוי. התובע לא נפגע מהחלטה כזו, למרות ששוב, לגופו של עניין, אנחנו טוענים לדחיית התביעה.

 

התובע:

אין לי בעיה שהנתבעים יהיו מיוצגים על ידי עורכת דין מטעם הפרקליטות, אני רק סברתי שראוי שגם נתבע 2 יהיה נוכח בדיון.

אני חוזר על מה שאמרתי בתשובה שלי לעניין החסינות. מדובר בחוק איסור לשון הרע. חוק זה לא תיקן את נושא החסינות. חוק איסור לשון הרע יש לו מספר סעיפים בפקודת הנזיקין שכפופים אליו. סעיף 7 הינו הרלוונטי. כשתוקנה פקודת הנזיקין הוספו 7א-ו. הסעיפים הללו, חוק איסור לשון הרע לא כפוף אליהן, אלא רק לסעיף 7, סעיף ההגדרות החדש.

לגבי ההודעה של הגב' מרים רובינשטיין, שהיועמ"ש הסמיכה לעניין זה – ההודעה שלה חסרה. אין שם את הדבר שהעניין לא נעשה בזדון, שזה מה שאני טוען. שהדברים נעשו בכוונת מכוון. ההודעה לא הכחישה את זה. לגבי מה שהגב' סיסו טענה כרגע, התובע לא מחוייב להגיש תצהיר, אלא מחוייב להגיש את כתב התביעה לפרקליטות וזה הוגש. הגשתי לפרקליטות. מדינת ישראל היא נתבעת מס' 3. כל השאר זה מחוייבות של הפרקליטות לדאוג לחסינות.

 

עו"ד סיסו:

ההודעה בדבר הכרה על קיומה של חסינות, עליה חתומה הגב' רובינשטיין, מציינת מפורשות שמעשה שני הנתבעים נעשה תוך כדי מילוי תפקידם השלטוני ואין מתקיים החריג. כלומר, אין ממש בטענת התובע שהדבר לא נרשם שלא נעשה בזדון.

דבר נוסף, לפי תקנות הנזיקין, יש צורך בצירוף תצהיר לתגובת התובע שלא להכיר לחסינות, ואני מפנה לסעיף 10 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור).

כאשר תובע מחליט להגיש הודעה שהוא מסרב להכיר בחסינות צריך לצרף תצהיר שתומך בטענות שלו.

החלטה

 

בפתח הדיון טענה ב"כ הנתבעים כי הינה רשאית לייצג את הנתבעים, הגם שהינה עורכת דין. ב"כ הנתבעים הפנתה אל האמור בגדרי ע"א 185/87 (מחוזי-חיפה). התובע לא מצא להתנגד לכך. אשר על כן לא קיימתי דיון בעניין זה, למרות שאינני משוכנע שנציג היועמ"ש מחוייב להיות עו"ד, כאשר ברי כי בהליך דנן ייצוג בעל דין על ידי עורך דין הינו חריג ונקנה תוך מתן החלטה של בית המשפט, בהתאם לבקשה שהוגשה. ראה לדוגמה, ת"ק (באר שבע) 1910/06.

אשר להודעה בדבר חסינות נתבעים 1 ו – 2, בהיותם עובדי ציבור: על פי סעיף 7א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין. יחד עם זאת, נרשם כי ההוראה לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין, מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה, כאמור.

על פי סעיף 7ב(ג) על אף האמור לעיל, רשאי תובע לבקש כי בית המשפט יקבע שלא מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א.

בדוננו, הודיעה נתבעת 3 על הכרה בקיומה של חסינות עובדי ציבור לנתבעים 1 ו – 2, כאשר נקבע כי המעשה שנעשה על ידם הינו מעשה שנעשה תוך כדי מילוי תפקידם השלטוני, כאמור בסעיף 7א(ב) לפקודת הנזיקין ולא מתקיים החריג לחסינות.

להודעה זו לא צורפו הטעמים לקיומה של החסינות, כאמור בטופס 2 לתוספת לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו – 2006 ס"ק 2.

עיקרה של המחלוקת בין בעלי הדין נסב סביב מקרה נקודתי ומסויים, אשר לגביו טוען התובע כי נעשה במכוון ואילו הנתבעים טוענים כי נעשה בתום לב, בהיסח הדעת וודאי שלא בכוונת מכוון.

ער אני לעובדה כי בית המשפט צריך לבחון את החלטת נתבעת 3 בהתאם לאופן הבחינה שנעשה ביחס לכל החלטה של רשות מנהלית, על פי הדינים הקבועים במשפט המנהלי. אולם, בנסיבות החריגות שצויינו לעיל, ותוך שאני נותן את הדעת להיות ההליך הליך של תביעה קטנה, סבור אני כי בטרם יהיו בידי כלים ולו חלקיים בלבד, לקבל החלטה בדבר קיומה של חסינות, או אי קיומה, יש לשמוע ראשית את בעלי הדין המעורבים באירוע הנקודתי דנן.

 

ניתנה היום כ"ח בטבת, תשס"ח (6 בינואר 2008) במעמד הצדדים.

                                                                                

התובע, לאחר שהוזהר לומר את האמת, מעיד:

אני נעצרתי בחשד לפרסום אסור. נטען כלפי חשד שפרסמתי את שם המתלוננת בעניין חיים רמון. נעצרתי ב 18.9.06 והמעצר שלי נמשך 5 ימים, עד ה 22.9.06, אז שוחררתי.

במהלך המעצר גיליתי שמספר תעודת הזהות שרשום בבית המעצר אבו כביר אינו נכון, ושייך למישהו שגם שמו הפרטי הינו משה. עורך הדין שלי קיבל עותק מהבקשה למעצר והוא העביר לי אותה. אננו נפגשנו בבית המשפט השלום בת"א. גיליתי את זה ביום המעצר הראשון שזה לא אותו מספר זהות. רמזו לי כל מני רמזים על סוג העבירה חלק מהסוהרים.

דיון המעצר הראשון היה בשעות הערב, בערך בשבע בערב. הנתבע 1 היה טוען המעצרים. הוא זה שערך את הבקשה למעצר. הנתבע 2 היה הקצין הממונה. בדיון, עורך הדין שלי קיבל עותק מבקשת המעצר והראה לי אותה. לא שמתי לב אז שהמספר שונה. שמתי לב שהמספר שונה ביום הראשון. ראיתי את זה, אבל לא הבנתי את התרגיל. שמתי לב למספר הזיהוי השונה. אין לי זכות טיעון שם, עם השופט בקושי יכולתי לדבר. הייתי עם שני שוטרי ליווי. לא יכולתי להפנות את תשומת לב עורך הדין שיש טעות.

אז האריכו את המעצר ביום אחד.

לא הבנתי את התרגיל שעשו. לא הבנתי. אחרי שהשתחררתי ממעצר עשיתי את כל הבירורים. ביררתי מי זה הבנאדם הזה, הלכתי למשרד הפנים, בדקתי באינטרנט, הוצאתי את השם, הוצאתי כתבה אחת מ YNET והצלחתי להגיע גם לפרוטוקול המעצר של אותו אדם.

יש חובה על איש משטרה לפי פקודות המשטרה, הדבר הראשון ששוטר צריך לבדוק זה את מספר תעודת הזיהוי, הוא לא יכול להוציא רישום פלילי בלי זה. הוגשו דוחות סודיים, אני לא יודע מה הוגש לשופט. אני לא יודע מה הוגש, לא הוגש נגדי כתב אישום.

יש דו"ח של משרד המשפטים לגבי נתבע 2 שקובע שקמין עשה את זה לא רק לי אלא בעוד מקומות. אני חושב שהדברים נעשו בצורה מכוונת, למרות שאין לי ראיה להוכיח זאת. זה בניגוד לפקודות המשטרה.

 

החלטה

 

לאור עדותו של התובע, כפי שניתנה בפני עד כה ומשאישר התובע כי אין בידיו ראיה ישירה להוכיח כי מעשי נתבע 1 נעשו בזדון וביודעין, אלא הדברים מבוססים על החוק ועל הבנתו את האחריות המוטלת לפתחי שוטר המגיש בקשת מעצר לבית המשפט, הנני מחליט כי עומדת לנתבעים 1 ו – 2 חסינות בהתאם לסעיף 7א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

 

ניתנה היום כ"ח בטבת, תשס"ח (6 בינואר 2008) במעמד הצדדים.

                                                                                

התובע ממשיך:

התביעה על לשון הרע, אני הוכחתי את הפרסום ויש פסיקה לעניין זה.

הגשתי תלונה למח"ש על העניין הזה. אחרי שהתלונה במח"ש נסגרה בלי חקירה, החלטתי להגיש תביעה. הגשתי ערר ולא שמעתי מהערר הזה. אני בספק אם יקבלו את הערר. הטיפול בערר לא הסתיים עדיין.

יש תהליך של כניסה ורישום באבו כביר. מרגע שמגיע עצור, מצלמים אותו, מקבלים את הבקשה למעצר, ומקבלים רישום פלילי. הניירת הזו מתלווה לאותו עצור במשך כל ימי המעצר. גם אם המשטרה הגישה תיקון, זה מצטרף לדפים הקיימים. אין תחלופה של דפים בגלל טעות.

הרישום הפלילי של אותו אדם ליווה אותי בכל חמשת הימים האלו. ביום השחרור היתה לי בעיה להשתחרר כי הייתי צריך לתת תעודת זהות וזו לא היתה תעודת הזהות הנכונה. זה לא נעים.

אני חושב שהם טלפנו למישהו וסידרו את זה.

יש פסיקה שאומרת שטעות דפוס בפרסום זה מהווה חוסר תום לב לפי סעיף 16ב לחוק איסור לשון הרע.

מציג פסיקה לבית המשפט.

הפרסום הוא לשון הרע. אמת בפרסום אין פה. הנתבעים טוענים לתום לב וסעיף 16ב לחוק איסור לשון הרע מאפשר לתובע להראות שאין תום לב ופסק הדין הזה מראה את זה.

 

עו"ד סיסו:

מוותרת על חקירתו הנגדית של התובע מבלי להודות בכל טענה או עובדה.

 

מר אלקבץ, לאחר שהוזהר לומר את האמת, מעיד:

אחרי חיפוש שביצעתי בביתו של החשוד באותו יום בבוקר, הגענו למשרדי היחידה – הייתי ביחידה הארצית לחקירות הונאה במפלג עבירות מחשב והיום אני שייך ללה"ב 433 – ביצעתי חיפוש, הגעתי עם החשוד ולאחר שהוחלט על מעצרו, הוחלט להגיע לבית המשפט לבקש את מעצרו, הכנתי דו"ח סודי, כמו שאמור הייתי לעשות, והכנתי בקשה להארכת מעצר. את הבקשה הכנתי על טופס שהיה מבעוד מועד על המחשב שלי שזה היה הטופס של טל משה דרור. שיניתי את כל הפרטים, לרבות שמו של החשוד, פרטי העבירה, נסיבות המקרה וכיו"ב, כולל הפניות לדו"ח סודי אם וכאשר היו, למצער לא שיניתי את תעודת הזהות של החשוד ואת תאריך הבקשה.

אני לא שמתי לב שאת מספר הזהות של החשוד הקודם לא החלפתי במספר הזהות עם פרטיו של התובע. אם בית המשפט שואל אותי איך זה קורה, אני הייתי עסוק בלצאת מהחדר כל פעם ולדבר עם גורמי הפיקוד. אין לי הסבר לאיך זה קרה. זו אכן טעות, אבל זו טעות בתום לב. אם זה היה שלא בתום לב, הייתי יכול להסביר איך עשיתי את זה. אני אומר שזה לא היה בסדר. הדרך היחידה למנוע את זה שזה יעבור עוד סינון לפני בית המשפט. זה יכול להיות חוקר שנמצא איתי או בלש. אנחנו קיבלנו את ההודעה מאבו כביר באותו יום.

נתתי את הבקשה לבית המשפט ובית המשפט דן בה והאריך את מעצרו של החשוד עד 14 בצהריים למחרת. למחרת בבוקר, לאחר שביצענו עוד פעולות חקירה, התקשרה אלי פקידת הרישום מיח"א  ואמרה לי שהתקשרו אליה מבית המעצר ואמרו לה שיש טעות בתעודת הזהות והיא בעצמה רשמה להם מזכר ותיקנה להם את הרישום, כך שלא תהיה הזנה של מעצר של מישהו אחר. עוד באותו היום, כבר ב 12 בצהריים, כמה שעות לאחר מכן, ראיתי פלט של ההזנה של החשוד כפי שהוא צריך להיות רשום.

דאגתי לדבר עם פקידת הרישום ולוודא שהיא היתה בקשר עם אבו כביר, ולהעמידם על הטעות, כפי שמופיע במזכר. בנוסף, אני לא יודע שבית מעצר מוציא רישום פלילי על אדם. התובע אמר שבית המעצר מוציא רישום פלילי, אני לא חושב שהוא עושה את זה. בנוסף, כששמים מסמכים על תיקים, שמים אותם למעלה ולא למטה. כל מסמך שמצטרף, שמים אותו למעלה, כך שהאחרון הוא זה שמופיע מול העיניים. התובע לא תמך דבריו בעובדות.

בנוסף, התובע הצהיר כמה הצהרות, עם כל זה שמדובר בתביעה קטנה, אני עדיין חושב שהכרח לומר אמת. בסעיף 5 הוא אומר שחמישה ימים התביעה  היתה שגויה, אבל כבר למחרת בבוקר זה תוקן. כל ימי המעצר של החשוד מ 14 בצהריים למחרת וארבעת הימים הנוספים לא היו בגלל שביקשנו מעצר, אנחנו ביקשנו שחרור בתנאים והחשוד סירב לתנאים הללו. התובע כתב בתביעתו שמספר הזהות נרשם לא נכון רק ביום ראשון. אמרתי את מה שאמרתי כדי להוכיח את תום הלב. לא הייתי מעלה על דעתי מעולם לעשות דבר כזה, אבל אם הייתי הולך עם קו המחשבה של התובע, הייתי מבקש את מעצרו ולא את שחרורו בתנאים, כפי שביקשנו.

בנוסף, בבקשה להארכת מעצר, אם זה היה נכון מה שהתובע אומר, אז הייתי משנה את התאריך לתאריך הנכון. מה הטעם להשאיר את התאריך לתאריך הקודם? התובע אמר בתביעתו שהיו רמזים לתרגילים וכו'. מעולם לא עשיתי ו/או חשבתי לעשות תרגיל שכזה ומעולם לא רמזתי על נכונות לעשות תרגיל שכזה.

הנתבע 2 לא ידע שיש טעות בתעודת הזהות. באסמכתא שהוא מילא הוא רשם תעודת זהות נכונה.

מציג במ/1.

 

התובע:

אני מעיין בבמ/1. נכון שמספר הזהות זהה למספר הזהות שלי, כמו כן, הכתובת האורן 15 בעכו היא כתובתי הנוכחית, אבל לדעתי מדובר במסמך שהוכן לצורך הדיון היום, כי אם בית המשפט יראה, גם בבקשת המעצר שהוגשה לבית המשפט ב18.9.06 נרשמה כתובת אחרת שהיא הכתובת הקודמת, הרלוונטית ל 2006. תיק החקירה נפתח על הכתובת בן יהודה אליעזר 98 בעכו ושם גם התבצע החיפוש.

 

הנתבע 1 ממשיך:

כתובת האורן 15 היתה ידועה לנו טרם ביצוע החיפוש. החשוד כל פעם נע מכתובת לכתובת מבלי ששוטרי התחנה ידעו איפה אפשר להשיג אותו. הכתובת שבה בוצע החיפוש זו כתובת המגורים של הוריו.

מדובר בטעות. צר לי שכך קרה. אם הייתי מתבקש להתנצל, הייתי מדבר עם התובע והייתי מתנצל. לא שמתי לב לטעות. אני מתנצל גם עכשיו, זו טעות ותו לא.

 

בחקירה נגדית:

אפשר לבדוק רישום פלילי בלי תעודת זהות, אבל זה לא פשוט. יש שאילתא לאיתור שם, ולפי השם בודקים את תעודת הזהות. הסיכוי במקרה של שם נפוץ כמו 'משה הלוי' למצוא רישום פלילי שלך, הוא לא רב.

הקצין הממונה על החקירה מעלי היה נתבע מס' 2, סנ"צ ערן קמין.

פקידת הרישום הודיעה לי ובגלל שהיא כבר עשתה את ההליך מול בית המעצר, ביקשתי ממנה לוודא שההליך מתקיים ושהיא מתקנת את המעוות. המטרה היתה תיקון המעוות.

 

התובע:

אני מתנגד להגשת נספח ג'. זה עדות שמיעה.

 

עו"ד סיסו:

התובע ידע על הטעות הזו ביום של הדיון, מדוע לא טרח להפנות את תשומת הלב לכך?

לא הוכחש שמדובר בטעות. אנחנו טוענים שהיא תוקנה במהירות האפשרית.

 

החלטה

 

נדחה להמשך ליום 23.1.08 שעה 10:30.

 

ניתנה היום כ"ח בטבת, תשס"ח (6 בינואר 2008) במעמד הצדדים.

                                                                               

אורלי ר