גיורא שור - המערער
נגד
רשות השידור - המשיבה
[30.01.91]
השופט צ' כהן:
1. המערער מחזיק מכשיר וידאוטייפ, המצויד בסורק ("טיונר") שמאפשר
לקלוט תחנות שידור בערוצי טלויזיה. חבורו של המכשיר הנ"ל לצג
("מוניטור") מאפשר לראות על מרקע הצג תמונות של שידורי טלויזיה, מן
הערוצים שהמשתמש בורר בעזרת הסורק שבמכשיר הוידאו. המשיבה גורסת, כי בכך נמצא
המערער מחזיק "מקלט טלויזיה", כמשמעותו בסעיף 29(א) לחוק רשות השידור,
תשכ"ה - 4[ 1965], ובתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלויזיה),
תשמ"א - 5[ 1981].
הסברה של המשיבה הוא, כי גם קבוצת מכשירים שבהצטרפם מאפשרים לקלוט שידורי
טלויזיה ולצפות בהם, היא בגדר "מקלט טלויזיה". המערער גורס, כי אין לך
מקלט טלויזיה אלא אם מדובר במכשיר ידוע, אשר יוצר ויועד לקלוט שידורי טלויזיה.
2. המחלוקת הממשית אינה אפוא בשאלה המוחשית, אם "מקלט טלויזיה"
צריך שיהיה נתון כולו בתיבה אחת או שמא אפשר שרכיביו השונים יימצאו בתיבות אחדות,
אלא שאלה מושגית, כפי שיתבאר להלן.
היחס בין הביטויים "טלויזיה" ו"מקלט טלויזיה" עולה
ומסתבר מתוך מקורם הלועזי של שני הביטויים. הראשון מצביע על שיסה לקליטת תמונות
וקולות בעזרת גלי רדיו, השני - על מכשיר מוגדר, הפועל בשיטה הנ"ל ושמו העממי SET TELEVISION כנושא להטלת האגרה, בחר המחוקק בראשון מבין השניים, לאמור במבחן
של החזקת המכשיר, ולא במבחן של ניצול השיטה. מקום שביקש ללמוד על טיבו של חפץ מן
התוצאה המופקת ממנו, ידע לעשות כן במלים ברורות, והוא בהגדרת "נשק"
(סעיף 144(ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 6[ 1977]), כ"כלי שסוגל" לירות
או לפלוט, הווי אומר "כלי שיוצר במודע ובמכוון כך שהתכונות והסגולות שהוקנו
לו יאפשרו למשתמש בו לפלוט חומר, שנועד להזיק לאדם" (ע"פ 398/82 שטרית
נ' מדינת ישראל [1] בעמ'
671 - 670).
בחירתו זו של המחוקק, בהחזקת המכשיר כמבחן בלעדי, משמשת בידי המשיבה עצמה
כדי לדחות את מבחן האפשרות לקלוט את שידוריה: לשיטתה, גם מקלט מקולקל הוא עדיין
בגדר מקלט טלויזיה, כל עוד לא אישר בודק מוסמך מטעמה, כי אי אפשר להשתמש במכשיר
(תקנה 5(א)(6) לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדות), תשל"ד -
7[ 1974]).
במצב דברים זה, מן הראוי שהבחירה תפעל גם בכיוון ההפוך: העובדה, שהמערער
מצא דרך לקלוט את שידוריה של המשיבה, אין בה כדי ראיה, שבהחזקתו "מקלט
טלויזיה".
3. משום כך הייתי מקבל את הערעור.
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה לקבלת הערעור.
הלכה היא כי תחיקת מס, ככל תחיקה אחרת, יש לפרש לאור מטרתה. "מבין
האפשרויות הלשוניות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת
המס" (ע"א 165/82 קיבוץ מצור נ' פקיד שומה רחובות [2] בעמ' 75).
עם זאת, כאשר המטרה החקיקתית אינה ברורה, "על השופט לפרש את חוק המס
על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה. אחד מאותם עקרונות כלליים, שהוא רלוונטי
לחקיקת מס, הוא השמירה על חופש הפרט ועל הקניין הפרטי וההגנה עליהם מני התערבות
שלטונית. בהניחו עיקרון זה נר לרגליו ובהעדר כוונת מס ספציפית, עשוי השופט להגיע
למסקנה, השוללת הטלת מס....." (שם, 77 - 76). ראה גם ע"א 364/80, 504
בר"ע 41/80 מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, חיפה נ' פרוסקאואר ואח' [3]
בעמ' 581 מול האות א'.
אכן, מן הבחינה הלשונית אפשר כי גם המכשירים שבאמצעותם צופה המערער בשידורי
טלויזיה הם בגדר "מקלט טלויזיה". עם זאת, הטעמים שאותם ציין חברי הנכבד,
השופט צ' כהן, מותירים - לכל הפחות - ספק האם כוונת המחוקק היתה לחייב בתשלום
האגרה גם את המחזיקים במכשירים מן. הסוג שבו מחזיק המערער.
אשר על כן, דעתי היא כי יש לקבל את הערעור.
השופט ש' פינקלמן:
חלוק אני על חברי הנכבדים ועמדתי היא כי דין הערעור להדחות.
"הרשות" שהוקמה על פי חוק רשות השידור, תשכ"ה - 4[ 1965],
קבלה על עצמה מכוח אותו חוק, לקיים שידורי רדיו ושידורי טלויזיה לציבור הרחב. סעיף
29 לחוק [4] שענינו "אגרות בעד מקלטים" קובע ובלשונו:
"א. הועד המנהל יטיל, בדרך שתקבע בתקנות, אגרה שנתית..... בעד החזקת
רדיו המיועד להתקנה או המותק ברכב מנועי ואגרה בעד החזקת מקלט טלויזיה, בין דרך
כלל ובין לסוגי מקלטים.....".
מכח אותו חוק, הותקנו תקנות רשות השידור (אגרת החזקת מקלטי רדיו ברכב
מנועי), תשכ"ז - 8[ 1966] וכן תקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט
טלויזיה) התשמ"א - 5[ 1981].
לנו ענין בשני מונחים שהמחוקק עושה בהם שימוש, קרי: "מקלט רדיו"
וכן "מקלט טלויזיה". על אודות המונח מקלט רדיו אנו מוצאים:
"מקלט רדיו - מקלט רדיו המוחזק ברכב מנועי כמשמעותו בפקודת
התעבורה".
במקום אחר, וכאן אני מכוון לפקודת הטלגרף האלחוטי (נוסח חדש) תשל"ב -
9[ 1972], אנו מוצאים:
"מקלט רדיו - תחנת קליטה אלחוטית בין קבועה בין מיטלטלת".
בחינה של אותן הגדרות מעלה, כי פקודת הטלגרף האלחוטי [9] הניחה בפנינו
הגדרה רחבה ביותר של ניצול השיטה. כל תחנת קליטה אלחוטית, הרי היא בחזקת מקלט
רדיו. תהא הצורה או הטכניקה על פיה מתבצעת הקליטה, אשר תהא. אם נשוב לחוק רשות
השידור [4] ולתקנות שהותקנו מכוחו כמצוטט, נמצא כי ההגדרות שפורטו שם בהתיחס למקלט
רדיו, אינן מכוונות למונח "מקלט רדיו" הוא גוו. ההתיחסות היא ליעוד
ומקום. קרי: הגבלת ההקף לאותו מקלט רדיו המיועד להתקנה ברכב מנועי והוא מותקן בו
או מוחזק בו ליעודו. בהקשר זה, אפנה תשומת הלב להבדלי נוסח בין סעיף 29 לחוק לבין
הגדרת "מקלט רדיו" בתקנות רשות השדור שצוטטה. מכאן לדברים שרשמתי לעיל,
אך לא כאן המקום להרחיב. רק בגין מקלט רדיו המצוי בגדר זה
שפורט, קיימת החובה לשלם אגרה. מקלט רדיו שאינו מצוי בגדר זה שפורט פטור.
מול הגדרות כמפורט, אין בנמצא הגדרה של המונח "מקלט טלויזיה".
ההתיחסות היא לכל מכשיר או מתקן מכל סוג שהוא העונה למונח "מקלט
טלויזיה". וכל המחזיק ב"מקלט טלויזיה" חייב בתשלום אגרה בגינו.
במילון החדש של אברהם אבן שושן (הוצאת קרית ספר בע"מ) [10] ערך
"טלויזיה" אנו מוצאים:
"TELE - רחוק VISIO - ראיה. מתקן אלחוט לשידור קולות
ודמויות באמצעות גלים ולקליטתם (התמונות מופיעות על הבד של המקלט)".
אשר למונח "מקלט" במילונו החדש של אברהם אבן שושן:
"מתקן הקולט אותות בצורה חשמלית והופכם לצורה אחרת (קול או תמונה).
מכשיר הקולט שידורי תחנות רדיו או משדר טלויזיה".
אשר למונח "מתקן", שם תחת אותו ערך:
"מכשיר או מערכת של כלים או חלקים שהותקנו להפעלת משהו".
ובאשר למונח "מכשיר" שם תחת אותו ערך:
"כלי מלאכה. כלי או מתקן כלשהו המשמש לתפקיד מסוים".
עינינו הרואות. הטלויזיה, זו כשלעצמה, הנה מנגנון המעביר דמויות או תמונות
מתחנת השידור למקומות רחוקים, באמצעות גלי רדיו. מקלט טלויזיה הנו כל מתקן או
מכשיר היודע לקלוט את אותם גלים, להפכם לדמות ותמונה, ולהקרינם על גבי המסך,
לאמור: על גבי כל מחיצה עליה ניתן לראות את אותן תמונות ודמויות. (ראה בהקשר זה את
פרושו של רש"י לביטוי "פרכת המסך", שמות ל"ה 12).
אמור מעתה. כל מתקן או מכשיר היודע להביא לעייני הצופה בו, את אותן דמויות
ותמונות המשודרות באמצעות הטלויזיה, הרי הוא בבחינת "מקלט טלויזיה".
פרשנות זו שאני מציע אותה, אף שהיא רחבה, היא מגשימה את מטרת החקיקה. לא
במסים הכתוב מדבר, אלא באגרת שירותים. המדינה מספקת שירות של טלויזיה. כל המחזיק
ב"מקלט טלויזיה" מגלה דעתו, כי נוח לו באותו שירות של טלויזיה. מטעם זה
הוא חייב למדינה את אגת הטלויזיה.
חברי הנכבד, כב' השופט כהן, בקש ללמוד לעניננו ממקלט מקולקל, שלא יוכר
ככזה, כל עוד לא אשר זאת בודק מוסמך מטעם רשות השדור. ולא היא. בעקרון, כל מקלט
מקולקל שאין עוד חפץ בו, איננו יותר "מקלט טלויזיה", אלא סתם גרוטאה.
אלא מאי. סייג עשו, שלא תוצף רשות השדור בחוות דעת מטעם ושלא מטעם, אל אודות
כשירותו של אותו מקלט, אם תקין הוא אם לאו, ונמצא שאין הצר שווה בנזק המלך, לו
דעתי היתה נשמעת, היה הערעור נדחה שכן, אותו מכשיר שהמשיב מחזיק בו גם הוא מצוי
בגדר "מקלט טלויזיה".
הוחלט ברב דעות, נגד דעתו החולקת של השופט ש' פינקלמן, לקבל את הערעור.
המשיבה תשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך
3000 ש"ח בצירוף מע"מ ריבית והפרשי הצמדה כדין.
ניתן ביום 30.1.91.