בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

לפני השופטים ש' נתניהו, י' מלץ, א' מצא

בג"צ מס' 3472/92

יוסף ברנד ו-286 אח'

נגד

1. שר התקשורת

2. מנכ"ל חברת "בזק"

3. מנכ"ל רשות השידור

[27.6.93]

פסק-דין

השופטת ש' נתניהו: העתירה

מאתיים שמונים ושבעה הם העותרים שלפנינו, כולם תושבי היישוב גבעת זאב שליד

ירושלים. כולם משלמים אגרת טלוויזיה כחוק, אך תוך מחאה, כי שידורי הטלוויזיה

אינם נקלטים אצלם באיכות סבירה. פניותיהם אל המשיבים, שר התקשורת, מנכ"ל חברת

"בזק" ומנכ"ל רשות השידור, כי יפתרו את בעיית הקליטה שלהם, לא נענו. בעתירתם

ביקשו ליתן צו נגד המשיבים, כי ינמקו "מדוע אינם מתקינים את הציוד הדרוש

לשיפור קליטת שידורי הטלוויזיה והבאתם לרמה טובה על מנת שיהיה כיסוי לתשלום

האגרה, ולכיסוי סיסמת המשיב השלישי, הוא מנכ"ל רשות השידור, כי - יש תמורה

לאגרה ." העותרים אינם מבקשים לפטור אותם מאגרה או להחזיר להם אגרות ששילמו

תוך מחאה. הם מבקשים לעשות את הדרוש כדי ששידורי הטלוויזיה ייקלטו אצלם

באיכות סבירה. את העילה המשפטית לעתירתם הם מוצאים בחוק הגנת הצרכן,

תשמ"א-1981 - הם ה"צרכנים" והמשיבים ה"עוסקים" המספקים להם שירות פגום.

תצהיר התשובה מטעם חברת "בזק" (להלן - בזק) מאשר, כי הבעיה ידועה ל"בזק"

כבר מאז אמצע 1985, עת הובאה לפניה על-ידי ראש מועצת גבעת זאב; כי "בזק" בדקה

אז את הנושא ובדיקה חוזרת, בתוצאות זהות, עשתה בשנת 1992; כי מבדיקות אלה

נוכחה כי אכן "קיימות הפרעות קשות בקליטת השידורים בע"פ שתוארו בכתב העתירה"

וכי הביאה את הדברים לידיעת משרד התקשורת בצירוף המלצה בדבר הצורך להתקין

ביישוב אנטנה מרכזית, אשר תפיץ את השידורים באמצעות מערכת כבלים. אך העניין

לא זכה לטיפול.

על בעיית הקליטה ביישוב גבעת זאב ניתן ללמוד ביתר דיוק ממסמכים שצורפו

לתצהיר התשובה מטעם "בזק" - מכתבים ואישור של "בזק" לאחר הבדיקה מ-1985,

שתוצאותיה כאמור אושרו בבדיקה מ 1992. מאלה מתברר, שבמקומות הגבוהים ביישוב

ניתן לקלוט את השידורים באיכות טובה, אך ב"חלק מהמקומות הנמוכים הקליטה היא

בלתי מספקת ואילו בחלק אחר היא אפילו בלתי אפשרית".

לאחר שהמשיב הראשון, שר התקשורת, אישר בתצהיר שנתן מטעמו, כי הוא הינו

הגורם האחראי לתכנון ולהתקנה של הציוד הדרוש לשידור תכניות הטלוויזיה, ולא

המשיבים האחרים, נמחקה העתירה, בהסכמת כל הצדדים, נגד המשיבים 2 ו-3, והיא

מכוונת עתה נגד שר התקשורת בלבד (להלן - המשיב). מאוחר יותר, במהלך הדיון,

התעוררה אצלנו השאלה אם, לאור העובדה כי היישוב גבעת זאב מצוי מעבר לקו

הירוק, שר התקשורת הוא המשיב הנכון, מה גם - כפי שהתברר, ועל כך להלן -

שהמינהל האזרחי ליהודה ושומרון הוא שהוציא למועצה המקומית גבעת זאב רישיון

להקמת "תורן אזורי", כשהוא פועל, כך נאמר לנו בהודעתו המשלימה של בא כוח

המשיב, מכוח הדין הירדני (תקנות הטלפון מס' 1 לשנת 1951) והתיקונים שהובאו בו

בתחיקת ביטחון. אך בא-כוח המשיב הודיענו בשמו של השר, כי כל פסק דין שיינתן

בעתירה זו יכובד על-ידיו. לפיכך נמשיך לראות בו את המשיב בעתירה.

2. התשובה

בתצהיר התשובה, שניתן מטעמו על-ידי מנהל אגף הנדסה ורישוי במשרד התקשורת,

אין המשיב חולק על תלונות העותרים ועל מימצאי הבדיקה של "בזק". הוא מכיר בכך

שעקב התנאים הטופוגראפיים קיימות בחלק מהיישוב גבעת זאב בעיות קליטה

משמעותיות - שידורי הערוץ הראשון נקלטים שם " באיכות נמוכה מהרגיל, בעיקר

במקומות הנמוכים ..... ובעיקר בעונת הקיץ". הוא מסביר את הגורמים לקשיים בקליטה

ואת מיגוון הפתרונות הטכניים האפשריים, שכולם כרוכים בהוצאה כספית, וטוען, כי

נטל ההוצאה צריך ליפול על העותרים ולא על משרדו. אביא את הדברים בתמציתם:

תכניות הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית משודרות בשתי דרכים:

האחת - באמצעות משדרים קרקעיים. משדרים כאלה מפוזרים ברחבי הארץ ומוצבים

בדרך כלל במקומות גבוהים. השידורים אמורים להיקלט באמצעות האנטנה ומקלט

הטלוויזיה הביתיים. אך מטבע התפשטותם של גלי השידור בתדרים שבהם הם משודרים

מהתחנות הקרקעיות, הם נחסמים במסוך שנוצר על-ידי הרים ומבנים. הדבר פוגע

באיכות הקליטה באזורים שמעבר למסוך זה. על כך ניתן להתגבר לעתים על-ידי הגבהת

אנטנות אידיווידואליות על בית או על מבנה וכן על-ידי התקנת תורן על גגות

הבתים, היכול לשרת יישוב שלם.

השנייה - באמצעות לוויין. שידורי הלוויין יכולים להיקלט באיכות טובה בכל

בית בישראל, לרבות בבתי העותרים, אם תותקן בו אנטנת צלחת מתאימה המיועדת לכך.

אנטנת צלחת לקליטה מלוויין, כמו אנטנה לקליטה מתחנת שידור קרקעית, יכולה

להיות אינדיווידואלית, לכל דירה, או משותפת לבניין או אף ליישוב שלם.

בנוסף על שתי דרכים אלה לשידור תכניות הערוץ הראשון הניתנות לקליטה

באמצעות האמצעים המתאימים לכל אחת משתי דרכים אלה, כאמור לעיל, ניתן לקלוט את

שידורי הערוץ הראשון גם על-ידי התחברות למערכת טלוויזיה בכבלים. מנוייה של

מערכת הטלוויזיה בכבלים מקבלים, באמצעות כבלים המחוברים לתחנת קליטה ושידור

מרכזית, מיגוון של ערוצי שידור, ביניהם גם הערוץ הראשון של הטלוויזיה

הישראלית.

מבין האפשרויות הללו שולל המשיב את הראשונה כבלתי מעשית. שיפור רמת

הקליטה בגבעת זאב באמצעות תחנות קרקעיות יצריך התקנת שני משדרים מיוחדים.

הדבר אינו מעשי משני טעמים: האחד - תחום התדרים שתחנות כאלה משדרות בהם מנוצל

באופן אינטנסיבי לצרכים אזרחיים וביטחוניים, עד כי יש צורך לקבוע סדרי עדיפות

לשימוש בהם לצרכנים חדשים. בשל המחסור בתדרים שבהם משדרות התחנות, שהם משאב

לאומי חיוני אך מוגבל בכמותו, החליטה הממשלה על מדיניות של צמצום השימוש

בתחנות קרקעיות - דהיינו צמצום מספר המשדרים הקיימים. מכאן, שאין להוסיף

משדרים קרקעיים נוספים. השני - הקמתם ותפעולם של שני משדרים נוספים כרוכים

בהוצאה כבדה של כ 400 אלף דולר בתוספת הוצאות תחזוקה, סכומים הדרושים למשרד

למטרות הנמצאות בסדר עדיפות גבוה יותר. קיימת אמנם

אפשרות אחרת, של הקמת תורן לשיפור הקליטה מהמשדרים הקיימים. נאמר לנו, כי

ב-1995 יוקם לשם כך תורן חדש בגובה 150 מ (במקום 100 מ כיום), בהשקעה של כ

3-2 מיליון דולר בתהליך ביצוע שיימשך על פני שלוש שנים. אך זה עוד חזון

למועד, ומכל מקום, כך נאמר לנו, הדבר יביא רק לשיפור מוגבל של הקליטה בגבעת

זאב.

האפשרויות האחרות שהוצגו לנו מטעם המשיב הן אלה:

א. (1) צלחת לוויינים לכל בית אב.

המחיר לצלחת כ-700 דולר לבית אב ול 1300 בתי האב ביישוב - 920,000 דולר.

(2) צלחת לוויינים קבוצתית לבית בן 4-2 בתי אב.

המחיר הממוצע לבית אב 280 דולר וסך כל העלות ליישוב - 360,000 דולר.

פתרונות אלה כרוכים בכיעור מסוים של הנוף.

ב. תורן אזורי מקש"מ (מערכת קליטת שידור משותפת), שהיא מערכת כבלים

שבמרכזה צלחת לויין.

המחיר לבית אב 250 דולר וסך כל העלות ליישוב - 325,000 דולר.

כל אחת מחלופות אלה תאפשר קליטה גם של הערוץ הראשון וגם של השני. החלופה

האחרונה תאפשר קליטה גם של ערוצים נוספים וכן שילוב של טלוויזיה בכבלים.

ג. התחברות לרשת הטלוויזיה בכבלים המתקראת "תורן אזורי".

דמי ההתקשרות - 300 ש"ח (תשלום חד פעמי) ודמי שימוש לקליטת מיגוון ערוצים

79.83 ש"ח לחודש (כבירושלים).

באשר לקליטה על-ידי התחברות למערכת טלוויזיה בכבלים אומר המצהיר, מנהל אגף

הנדסה ורישוי במשרד התקשורת, כך:

"ידוע לי, כי המועצה המקומית בגבעת זאב ביקשה ועומדת לקבל בקרוב, מראש

המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, רישיון להקמתו ולהפעלתו של תורן אזורי

בישוב. כן ידוע לי, כי בעקבות מעורבותו של משרד התקשורת ובעידודו,

הגיעה לאחרונה המועצה המקומית גבעת זאב להסכמה עקרונית עם חברת ערוצי

זהב , לפיה יחובר ה תורן האזורי של הישוב למערכת הטלויזיה בכבלים

הפועלת בירושלים. פירוש הדבר הוא, כי לכשתופעל מערכת הטלויזיה בכבלים

בישוב, יוכל כל בעל מקלט טלויזיה להתחבר למערכת הטלויזיה בכבלים,

תמורת תשלום, ולקלוט דרך מערכת הכבלים, באיכות טובה, מספר רב של תחנות

שידור, ובהן את הערוץ הראשון של הטלויזיה הישראלית".

עוד נאמר לנו, כי תחילת ההתחברות לרשת תהיה תוך 6-4 שבועות.

על כך לא הגיבו העותרים בתצהיר נגדי. נוכל אפוא לקבל את הדברים כבלתי

שנויים במחלוקת. מסתבר, כי בינתיים קיבלה המועצה המקומית גבעת זאב רישיון מאת

המינהל האזורי ליהודה ושומרון להקמת "תורן אזורי"; כי "תורן אזורי" אינו תורן

אלא מערכת סיבים אופטיים המופצת בכבלים תת קרקעיים; כי המועצה המקומית כבר

התקשרה בהסכם עם חברת טלראן תקשורת בע"מ ולפיו החברה תקים על חשבונה את תשתית

רשת הכבלים ביישוב; כי כל בית אב יוכל להתחבר לרשת הכבלים תמורת תשלום חד

פעמי של 300 ש"ח ודמי מנוי חודשיים של 74 ש"ח לקליטת כל מיגוון הערוצים או של

30 ש"ח לקליטת הערוץ הראשון והשני של הטלוויזיה הישראלית בלבד, לפי בחירתו,

וכי כל מנוי יוכל להתנתק מהרשת כרצונו, ואם ירצה אף יוכל להתחבר אליה מחדש

בתשלום של 150 ש"ח.

העותרים לא שללו, שמי מהם אכן יבחר להתחבר למערכת הטלוויזיה בכבלים.

עמדתם, כפי שהציג אותה לפנינו העותר 287, שהיה להם לכולם לפה, היא זו:

העותרים אינם חייבים להתקין אנטנת צלחת אף לא להתחבר לכבלים:

"אנו מבקשים רק קליטה סבירה של הערוץ הראשון. היתר, כל אחד ידאג לעצמו".

3. מקור החובה לאפשר קליטה סבירה

העותרים, כאמור, מוצאים את המקור לחובה זו בחוק הגנת הצרכן - הם ה"צרכן"

והמשיב הוא ה"עוסק" כהגדרתם בחוק, ו"העוסק" מספק להם שירות פגום. מקור זה,

מהמשפט הפרטי, אינו המקור לחובתה של רשות הפועלת כאורגן של מדינת ישראל לספק

שירות לציבור. מקור החבות צריך להימצא, והוא אכן נמצא, במישור המשפט הציבורי.

רשות ציבורית הפועלת על-פי דין חייבת לנהוג על-פי העקרונות והכללים של המשפט

המינהלי. עליה לנהוג בתום לב, ביושר, בשוויון, בסבירות וללא מניע זר. כך הדבר

בין שקיים הסדר משפטי המחייב אותה לתת שירות לציבור ובין אם היא עושה כן

מתוך שימוש בשיקול דעת. אך על אחת כמה וכמה כך לגבי רשות, שחובתה לספק שירות

לציבור היא מכוח הדין. כזו, כפי שאראה, היא חובתה של רשות השידור לשדר וחובתו

של השר, הממונה על משרד התקשורת, להבטיח שהשידורים ייקלטו על-ידי הציבור

באיכות סבירה על-ידי תכנון והתקנה ראויים של הציוד הדרוש לשם כך.

רשות השידור היא המופקדת, על-פי החוק, על שידורי רדיו ועל שידורי טלוויזיה

הניתנים לציבור. סעיף 2 לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, מורה כי שירות השידור

הוא שירות ממלכתי. בסעיף 3 נאמר, כי רשות השידור תקיים את שירות השידור

הממלכתי לשם מילוי התפקידים, המנויים בו בסעיפים קטנים 5-1:

"(1) לשדר תוכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בשטחי המדיניות, החברה,

הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאמנות, במגמה -

(א) לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה;

(ב) לטפח אזרחות טובה;

(ג) לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את ידיעתה;

(ד) לשקף את חייהם ונכסי תרבותם של כל שבטי העם מהארצות השונות;

(ה) להרחיב השכלה ולהפיץ דעת;

(ו) לשקף את חיי היהודים בתפוצות הגולה;

(ז) לקדם את מטרות החינוך הממלכתי כמתואר בחוק החינוך הממלכתי,

תשי"ג-1953;

(2) לקדם את היצירה העברית והישראלית;

(3) לקיים שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסיה הדוברת ערבית

ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד

של המדינה;

(4) לקיים שידורים ליהודי התפוצות;

(5) לקיים שידורים לחוץ לארץ".

ועוד נאמר בחוק, בסעיף 4, כי

"הרשות תבטיח כי בשידורים יינתן מקום לביטוי מתאים של השקפות ודעות

שונות הרווחות בציבור ותשודר אינפורמציה מהימנה".

היות השירות שירות ממלכתי עדיין אינו מלמד על חובה לספקו. כפי שניתן

ללמוד מסעיף 4, הרעיון הגלום בו הוא שתוכני השידורים יענו על מטרות ואמות

מידה ממלכתיות.

על החובה לא רק לשדר, אלא גם לאפשר קליטה סבירה, ניתן ללמוד ממקור אחר של

המשפט הציבורי, מעקרון היסוד של חופש הביטוי, שהפן האחר שלו הוא זכות הציבור

לדעת.

חופש הביטוי הוא זכות יסוד ומעקרונות היסוד של השיטה המשפטית שלנו. כך

נקבע מכבר הימים בבג"צ 87 ,73/53 חברת "קול העם" בע"מ ואח' נ' שר הפנים [1].

חופש הביטוי משמעותו לא רק חופש הפרט "להשמיע את אשר עם לבו", אלא גם "לשמוע

מה שיש לאחרים להשמיע" (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עיתון

"הארץ" בע"מ ואח' [2], בעמ' 343). מכאן גם הזכות לקבל מידע (בג"צ 399/85 כהנא

ואח' נ' הוועד המנהל של רשות השידור ואח' [3]), שכנגדה עומדת חובת השלטון

לספק מידע (בג"צ 243/82 זכרוני נ' הוועד המנהל של רשות השידור ואח' [4], בעמ'

757). הזכות לדעת היא לא רק זכותו של הציבור, היא גם זכותו של היחיד (בג"צ

1604 - 1601/90; בשג"צ 1890/90 שליט ואח' נ' פרס ואח' [5], בעמ' 365).

חופש הביטוי בהקשר לאמצעי התקשורת ההמוניים - ובאופן ספציפי בהקשר לשידורי

טלוויזיה - נדון אצלנו בבג"צ 3[ 399/85] הנ"ל. שם התעוררה השאלה מנקודת

המבט של הזכות להשמיע, אך הדברים שנאמרו שם מפי השופט ברק יפים גם מנקודת

המבט האחרת - של הזכות לשמוע, שכן

"החירויות והזכויות המרכיבות את חופש הביטוי חלות גם לעניין שידורי

הרדיו והטלוויזיה" (שם, בעמ' 268).

תפקידה של הטלוויזיה אינו רק לשמש דובר אלא גם לשמש במה לדעות שונות

ומגוונות, כפי שמורה סעיף 4 של החוק, על סעיפי המשנה שלו שכבר צוטטו לעיל.

כבמה היא המכשיר רב העוצמה והיעיל ביותר להפצת דעות שונות ומגוונות:

"..... הקול היוצא מתיבת הטלוויזיה נשמע מסוף העולם ועד סופו, ולית אתר

דפנו מיניה" (השופט אלון (כתוארו אז) בע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים"

נ' רשות השידור ואח' [6], בעמ' 369).

"בעידן המודרני ניתן להחליף דעות, לשכנע ולהשתכנע, רק אם אמצעי

התקשורת ההמוניים (הרדיו והטלוויזיה) ..... שמוצא פיהם ומראה פניהם

מרתקים קהל המונים, והשפעתם על דעתם ועל טעמם מי ישורנה (מ"מ הנשיא ח'

כהן בע"א 7/79 הנ"ל, בעמ' 368), ישמשו במה המקיימת את חופש הביטוי"

(השופט ברק בבג"צ 3[ 399/85] הנ"ל, בעמ' 268).

"התהליך הדמוקרטי מותנה, כאמור באפשרות לקיים ליבון גלוי של הדעות,

העומדות על סדר יומה של המדינה, ולהחליף דעות עליהן בצורה חופשית .....

בבירור ובליבון האמורים ממלאים כלי התקשורת ההמוניים תפקיד בעל חשיבות

ראשונה במעלה. הם המאפשרים פירסום משמעותי ברבים של מידע, על כל

תחומי החיים, מה שהופך אותו לנחלת הכול, והם כלי מרכזי להסברת תורות

והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהם" (הנשיא שמגר בבג"צ 372/84

קלופפר נוה ואח' נ' שר החינוך והתרבות ואח' [7], בעמ' 239-238).

"זכותו של הכלל היא, כי תישמר חירות הביטוי בכלי התקשורת - הרדיו

והטלוויזיה - וכי כלים אלה יופעלו בדרך ובאופן שיש בהם כדי לקיים

חירות זו הלכה למעשה. הזכות הנשמרת, כאמור לעיל, היא בעיקרה זכותו של

הציבור הרחב, היינו, של המאזינים והצופים, לא רק של המבקשים לשדר את

התכנית ..... כי גם גלי האתר הם רכוש הצבור ולא רכושו של פרט זה או

אחר." (השופט שמגר (כתוארו אז) ב בג"צ 1/81 שירן ואח' נ' רשות השידור

ואח' [8], בעמ' 378).

"לא רק הדובר הוא בגדר מי שמפעיל חירויותיו ונהנה מן הזכות המוקנית

לאדם בחברה חופשית. קהל השומעים או הקוראים בכוח זכאי לשמיעתם

ולקריאתם של דברי הזולת, וצמצום ההאזנה והעיון בדברי אחרים הוא לא רק

פגיעה בזכותו של הכותב או הדובר אלא לא פחות מכך גם בזכויותיהם של

אלה, אשר אליהם מופנים דבריו" (הנשיא שמגר בעש"מ 5/86 ספירו נ' נציב

שירות המדינה [9], בעמ' 240).

"אכן, בעידן המודרני קשה לקיים חופש ביטוי בעל משמעות ללא שימוש ברדיו

ובטלוויזיה .....

מכאן שליחיד ולכלל זכות כלפי רשות השידור, ועל זו מוטלת החובה לקיים

חופש ביטוי על במת השידור .....

מכאן חובתה של רשות השידור בחברה דמוקרטית לא רק לשדר חדשות באופן מלא

ואובייקטיבי אלא גם ליתן ביטוי לדעות ולהשקפות של זרמי הציבור....."

(השופט ברק בבג"צ 3[ 399/85] הנ"ל, בעמ' 269; ההדגשות שלי - ש' נ').

כאן אפוא, בזכות היסוד של חופש הביטוי, של הציבור ושל כל פרט הנמנה עמו,

טמון מקור חובתה של רשות השידור לשדר. כאן גם מקור חובתו של המשיב לעשות את

הדרוש כדי ששידוריה של רשות השידור ייקלטו באיכות סבירה בכל אתר. ענייננו

בעתירה זו אינו בחובתה של רשות השידור לשדר; חובה זו היא מקיימת. ענייננו

הוא בחובתו של המשיב להבטיח קליטת השידורים באיכות סבירה.

4.הקצאת משאבים

חובה זו אינה יכולה לעמוד בפני עצמה כהחלטית ומנותקת מאילוצי תקציב. אין

חברה שמשאביה בלתי מוגבלים. אין רשות, הפועלת בחברה על-פי חוק, רשאית ויכולה

להתעלם מאילוצי תקציב ולספק שירותים ללא חשבון, ותהא חשיבותם של השירותים רבה

וחיונית ככל שתהא. מאילוצי תקציב רשאית למשל הרשות המוסמכת לסגור בתי ספר

ולפזר את תלמידיו בין בתי ספר אחרים, אפילו נותר בכך האזור ללא בית ספר

ממלכתי (בג"צ 453/85, בשג"צ 221/85 סיטנר ואח נ עיריית חיפה ואח' [10]);

מאילוצי תקציב לא ניתן להקים מעונות נעולים ובכך נמנעת הוצאת צווים על-פי חוק

הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (ראה בשג"צ 11[ 6277/92]),

והערתו של הנשיא שמגר על בעיה זו בבג"צ 889/86 כהן נ' שר העבודה והרווחה

[12]). המחוקק הראשי עצמו נאלץ להתפשר עם אילוצי תקציב, אף במחיר הפרת עקרון

השוויון. כך, למשל, בהנהגת סדרי ענישה מתקדמים של שירות לתועלת הציבור באופן

הדרגתי על-פי אזורים (סעיף 71א לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שהוסף לחוק בחוק

העונשין (תיקון מס 6) תשל"ט-1979, והוראת המעבר שבסעיף 3 לחוק המתקן, וראה

בג"צ 12[ 889/86] הנ"ל). כך גם בהחלה הדרגתית לפי סעיף 5 של חוק יום חינוך

ארוך, תש"ן-1990, שנועד להרחיב את הידע וההשכלה של התלמידים, להוסיף חינוך

ו"ערכים ופעילות חברתית, הכל במסגרת מטרות החינוך הממלכתי ....." (סעיף 2 לחוק

הנ"ל ובג"צ 3954/91 אגבריה ואח' נ' שר החינוך והתרבות ואח' [13]). משיקולי

תקציב נדחה גם הטיפול בעניינים של פיקוח נפש, ודי לכך בדוגמה של "כבישי דמים"

או צומתי רכבות ללא מחסומים, הגובים קורבנות אדם.

החקיקה שלנו, ככלל, אינה קובעת תקנים לרמת השירות הציבורי שלו זכאי האזרח.

הדבר נשאר לשיקול הדעת של הרשות, הקובעת את סדרי העדיפויות והקדימויות שלה

במסגרת אילוצי התקציב שלה (ראה א רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת

ישראל (שוקן, מהדורה 4, תשמ"א) 320; ז' פלק, "תקציב המדינה וסמכויות המינהל"

הפרקליט יט (תשכ"ג) 35 ,32).

כל רשות עומדת בפני הצורך למצוא את האיזון הראוי בין ההיקף, האופן והמידה

של קיום תפקידיה חובותיה על-פי הדין, לבין חובתה לשמור על המסגרת התקציבית

שלה. לעולם אין היא יכולה לצאת ידי חובת הכול ולקיים את כל תפקידיה באופן

אופטימלי, ללא התחשבות במגבלות התקציב. עליה לקבוע לעצמה סדרי עדיפויות

וקדימויות וכללים וקריטריונים מנחים ליישומם, אשר יעמדו במבחן הסבירות אותם

עליה להפעיל תוך שוויון. הסבירות, מחייבת כי בקביעת סדר הקדימויות בין נושאים

שונים שהרשות מופקדת עליהם תינתן עדיפות לנושאים הנכבדים בחשיבותם מהאחרים.

כל עוד כך תנהג הרשות, לא יתערב בית המשפט ולא יחליט במקומה על אופן חלוקת

המשאבים הכספיים שלה (ראה בג"צ 14[ 1793/91]), שכן חובה המוטלת על הרשות כלפי

הציבור -

"..... יש עמה, בדרך כלל, שיקול דעת לגבי זמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל

הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אומרת לעמוד

בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכלתה, הנקבעת בראש

ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה ..... לדברים אלה משנה תוקף לגבי

רשויות מקומיות הפועלות בשטחים בהם גדלה האוכלוסיה במהירות, וקשה להן

להדביק את קצב ריבוי הצרכים, על-ידי הספקת שירותים מלאים בכל מקום יחד

עם היווצר הצורך ..... כך הוא לגבי החובה לספק שירותים ציבוריים,

וביניהם החובה לספק שירותי ביוב נאותים....." (השופט לנדוי (כתוארו אז)

בע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר תל-אביב-יפו ואח'

[15], בעמ' 1117-1116).

בית המשפט לא יורה לרשות כיצד להקצות ולחלק את משאביה. חיוב בהוצאה למטרה

מסוימת חייב לבוא על חשבון מטרה אחרת, אולי חשובה ממנה, או אולי על-ידי הגדלת

התקציב שיינתן לה על-ידי אוצר המדינה ואשר חייב יהיה להיעשות על חשבון

תקציבים שנועדו למטרות אחרות, אולי חשובות יותר. בית המשפט אינו הגוף המוסמך

לעסוק ואינו יכול לעסוק בהקצאת משאביה של החברה (ראה ס' גולדשטיין, "מגבלותיה

של המערכת המשפטית" משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 19 ,7). בית המשפט יכול רק לבקר את

פעולותיה של הרשות בחלוקת משאביה, אם עומדים הם בכללי המשפט המנהלי, וביניהם

במבחן השוויון והסבירות.

5. שוויון

מקובלת עלי טענתו של עורך דין רומנוב, בא כוחו המלומד של המשיב, כי

מלכתחילה אין שוויון, ולא ייתכן שוויון, בקליטה של שידורי טלוויזיה מתחנות

קרקע.

נתונים טופוגראפיים, גובה המבנים ותנאי המקום שוללים כל אפשרות מעשית

לגרום לכך ששידורים מתחנות הקרקע ייקלטו באיכות זהה בכל מקלט טלוויזיה בארץ.

ניתן אמנם לשפר את הקליטה במידה זו או אחרת על-ידי תוספת אנטנות, כאמור לעיל,

אך לשוויון בקליטה לא ניתן להגיע. לכן אין לדבר על הפליה. ניתן לדבר רק על

קליטה סבירה ועל החובה לנקוט אמצעים סבירים כדי לאפשר אותה.

6. סבירות

מהו האיזון הראוי והסביר בין ההיקף, האופן והמידה של קיום חובתה של הרשות

להבטיח קליטה סבירה של שידורי הטלוויזיה בכל אתר, לבין אילוצי התקציב שלה?

שידור קליט של תוכניות טלוויזיה הוא בעל רמת חשיבות ראשונה במעלה. הוא

נובע, כאמור, מעקרון יסוד של שיטתנו - העיקרון של חופש הביטוי, אשר יש אף

הרואים בו את מקור כל החירויות האחרות:

"..... חשיבותה המכרעת של זכות עילאית זו (הזכות לחופש הביטוי - ש' נ'),

..... ביחד עם בת זוגתה - הזכות לחופש המצפון - מהווה את התנאי המוקדם

למימושן של כמעט כל החרויות האחרות" (השופט אגרנט כתוארו אז בבג"צ קול

העם 1[ 87 ,73/53] הנ"ל, בעמ 878).

וכן:

"זכות היסוד של חופש הביטוי ..... הוא יסוד מסד ותנאי מוקדם להבטחת

קיומן ולשמירתן הנאמנה של רוב זכויות היסוד האחרות ..... בלעדיה מתערערת

יציבותן של זכויות יסוד אחרות ....." (השופט שמגר כתוארו אז בע"א 723/79

הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' [16],

בעמ' 295).

מקומה של החובה לאפשר קליטה סבירה הוא אפוא מקום גבוה בסולם הקדימויות של

הרשות, ובהתאם לכך גם מקומה בהקצאת משאביה של הרשות. אך חובה זו חבה הרשות לא

רק לעותרים אלא לכל אחד ואחד מהבעלים של מקלטי טלוויזיה במדינת ישראל.

העותרים אינם היחידים שאינם זוכים לקליטה סבירה. נאמר לנו מטעם המשיב, כי

באזורים שונים של הארץ קיימים עוד רבים שהקליטה שלהם אינה סבירה, ומספרם מגיע

לכחמש מאות אלף.

אין זה ממידת הסבירות שהרשות תישא בהוצאה הכרוכה בפתרון מלא של בעייתו של

כל פרט ופרט מהציבור, בכל מחיר שיידרש לכך, תוך בידוד בעיית הפרט מהבעיה

הכללית, על היקפה המלא ועל העלות הכוללת והנטל שהיא תטיל על תקציבה של הרשות.

כשאילוצי התקציב אינם מספיקים לתת מענה לכול, מידת הסבירות מחייבת קביעת

סדר קדימויות, שיעדיף את אלה שבעייתם קשה ופתרונה יקר יחסית, על אלה שבעייתם

קלה יותר ונמצא לה פתרון בהישג יד ובהוצאה סבירה.

סולם עדיפות סביר יעמיד בתחתית את אלה שבעיית הקליטה שלהם ניתנת להיפתר על

ידי התקנת אנטנות או הגבהתן ויעמיד בראש את אלה שבעייתם לא תיפתר באנטנות ואף

לא באמצעי הקליטה הזולים יחסית מבין אלה שנמנו לעיל, כמו צלחת לוויין משותפת

או התחברות לטלוויזיה בכבלים. ואכן, מהמידע שנמסר לנו עולה, שהמשיב אכן נוהג

לפי עיקרון זה. ביישובים, שלהם אין אפשרות להתחבר למערכת טלוויזיה בכבלים,

התקין המשיב מתקציב משרדו תורן אזורי

למערכת קליטת שידור משותפת שעלותו כאמור 250 דולר לבית אב, והתושבים נדרשו

להשתתף רק בסכום השווה לעלות אנטנה שנחסך מהם ואשר היה עליהם להוציאו, אילו

ישבו באזור שבו ניתן היה לשפר את הקליטה באמצעותה.

איפה מקומם של העותרים בסולם העדיפות? מהנימוקים שהועלו על-ידי המשיב,

שכבר הובהרו לעיל, מקובל עלי שאין לחייב את המשיב להקים תחנות קרקע נוספות,

וכי הפתרונות המעשיים והזולים ביותר הם שניים: התקנת אנטנת צלחת משותפת

לקליטה משידורי לוויין, שעלותה הממוצעת היא סכום חד פעמי של 280 דולר לבית

אב, או התחברות למערכת כבלים שהמועצה המקומית כבר קיבלה רישיון להנחתה וכבר

התקשרה בחוזה לכך, בעלות 30 ש"ח לחודש לקליטת הערוצים הראשון והשני.

רובם של 287 העותרים הם זוגות נשואים, כך שמניין בתי האב שבהם הוא רק כ-

140 מתוך 1,300 בתי האב ביישוב. לא שמענו שהם אינם רוצים ואינם מתכוונים

להתחבר לרשת הכבלים. עמדתם היא זאת - אנו זכאים לקליטה סבירה של הערוץ

הראשון, ואותה על המשיב לספק לנו. היתר הוא ענייננו, משמע: אם נרצה נתחבר

למערכת הטלוויזיה בכבלים או נשתתף בצלחת לווין, אבל אין זה מעניינו של המשיב.

עליו לשאת במלוא ההוצאה הדרושה כדי לספק לנו קליטה סבירה, ואין זה משנה שהרוב

המכריע של התושבים ממילא יתחבר לטלוויזיה בכבלים. לא שמענו שיש לעותרים

התנגדות עקרונית להתחבר לטלוויזיה בכבלים. גם אין סיבה אובייקטיבית להתנגדות

כזאת, כאשר ניתנת להם הבחירה לקלוט את הערוץ הראשון והשני בלבד, ובמחיר

מופחת.

במצב זה, שבו עומדות לעותרים שתי האופציות של השתתפות בצלחת לוויין או של

התחברות למערכת כבלים, שתיהן בהוצאה סבירה, עמדתם שלהם, ולא של המשיב, היא

הבלתי סבירה. בידי כל אחד מהם לבחור באיזו משתי האופציות הרצויה לו. בכך יבוא

על פתרונו.

את העתירה יש לדחות, אך לא יהיה חיוב בהוצאות.

השופט י' מלץ: אני מסכים.

השופט א' מצא: אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת נתניהו.

ניתן היום, ח' בתמוז תשנ"ג (27.6.93).