לפני כבוד השופטת אורית אפעל – גבאי
ה.פ. 000595/02
1. בפני
בקשה למתן פסק-דין המצהיר, כי המבקש פטור מתשלום אגרת טלויזיה.
2. בדיון
שהתקיים בתאריך 31.12.02 הסכימו הצדדים על העובדות הבאות:
א. המבקש
מחזיק במכשיר טלויזיה ללא אנטנה.
ב. במצבה
הנוכחי, בהעדר אנטנה, לא ניתן לקלוט באמצעות הטלויזיה שידורים.
ג. לא
בוצע בטלויזיה כל שינוי טכני מלבד האמור לעיל.
ד. חיבור
המכשיר לאנטנה יאפשר קליטת שידורים.
ה. המבקש
אינו מחזיק באנטנה.
טענות
הצדדים
3. המבקש
טוען, כי החזקת מכשיר טלויזיה ללא חיבור לאנטנה מוציאה את המכשיר האמור מגדר המונח
"מקלט טלויזיה", כפרושו של מונח זה בסעיף 29(א) לחוק רשות השידור,
התשכ"ה-1965 (להלן: חוק רשות השידור), ולפיכך אינה מקימה חיוב באגרת טלויזיה.
המשיבה
טוענת, כי על-פי לשונו של חוק רשות השידור מוטלת אגרת טלויזיה בגין "החזקת
מקלט טלויזיה", ואין נפקא מינה אם המחזיק נהנה בפועל משידורי הטלויזיה.
בענייננו, מחזיק המבקש במקלט טלויזיה תקין, המאפשר קליטת שידורים, ולכן הוא חייב
באגרה. אי חיבורו של מקלט הטלויזיה לאנטנה באופן וולנטרי אינו פוטר את המבקש
מתשלום האגרה.
דיון
4. אחת
ממטרותיו של חוק רשות השידור היא הסדרת מימון פעילותה של רשות השידור. "אחד
האמצעים העיקריים שנקבעו בחוק לשם הגשמת תכלית זו הוא הטלת חלק מעלות פעילותה של
רשות השידור על קהל המשתמשים הפוטנציאליים בשירות שהיא מספקת. לשם כך יצר החוק,
בשילוב עם תקנות הפטור אשר הותקנו מכוחו, מנגנון הבורר מתוך קהל המשתמשים
הפוטנציאליים בשירותיה של רשות השידור את אלה אשר ישתתפו במימון פעילותה ואת מידת
השתתפותם בכך" (ע"א 935/00 מדיק מדיה קורפוריישן בע"מ (בכינוס
נכסים) נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 582, 588, מפי כבוד השופט אור). הציבור
משתתף במימון פעילותה של רשות השידור, בין היתר, באמצעות תשלום אגרה שנתית על
החזקת מקלט טלויזיה.
הבסיס
לחיוב באגרת טלויזיה קבוע בסעיף 29(א) לחוק רשות השידור, שזו לשונו:
"29(א) הועד
המנהל יטיל, בדרך שתיקבע בתקנות, אגרה שנתית (להלן: אגרה) בעד החזקת מקלט טלויזיה,
בין דרך כלל ובין לסוגי מקלטים; בתקנות כאמור ייקבע מועד תשלום האגרות, ובלבד
שיותר לשלם את מלוא האגרה בשיעורים; ...
..."
חוק
רשות השידור מסמיך את הועד המנהל להטיל "אגרה" על המחזיק במקלט טלויזיה.
המונח "אגרה" לקוח מתחום דיני המסים ומשמעותו תשלום חובה שאיננו מס טהור
מחד גיסא, אך גם איננו מחיר טהור מאידך גיסא. "אגרה נבדלת ממס טהור בכך
שהיא משתלמת כתשלום חובה בזיקה עם שרות מסוים שהשלטון נותן לפרט. לעומתו מס טהור
נגבה ללא זיקה לשירות מסוים. אגרה נבדלת ממחיר טהור בכך ששיעורה אינו מותנה בערך
השירות שבגינו היא ניתנת..." (ע"א 474/89 קריב נ' רשות השידור,
פ"ד מו(3) 374, 377, מפי כבוד השופט ברק [כתוארו אז]). ב-בג"צ 5503/94 ל.
סגל ואח' נ' יושב ראש הכנסת ואח', פ"ד נא(4) 529, נאמר בהקשר זה מפי כבוד
השופט חשין (בעמ' 557): "אגרה משלמים בעבור שירות, ובאין שירות אין חובת
אגרה. סימן זה הניתן באגרה הוא לענייננו עתה. רשות השידור נותנת שרות לציבור הרחב.
שירות זה ניתן על דרך שידור הנקלט במכשירי קליטה שנועדו לדבר, וחובת תשלום האגרה
תולה עצמה בהחזקתו של מכשיר מאותם מכשירי קליטה. כך, למשל, קובע סעיף 29(א) לחוק
רשות השידור, כי הועד המנהל של רשות השידור מוסמך להטיל אגרה שנתית 'בעד החזקת
מקלט טלויזיה'" (על תפקידיה וחובותיה של רשות השידור המופקדת על שידורי
הרדיו והטלויזיה הממלכתיים, ראה: בג"צ 3472/99 ברנד ואח' נ' שר התקשורת
ואח', פ"ד מז(3) 143).
סיכומה
של נקודה זו. סעיף 29(א) לחוק רשות השידור קובע חיוב באגרה בגין החזקת מקלט
טלויזיה. המדובר בתשלום חובה, המכיל רכיב של מס ורכיב של מחיר, הנגבה בגין שידורי
הטלויזיה שמספקת המשיבה.
5. כפי
שכבר הוזכר, הבסיס לחיוב באגרה הוא החזקת מקלט טלויזיה. "...הקריטריון
היחיד הקובע את בסיס החיוב באגרה הוא קריטריון ההחזקה במקלט. קריטריון זה מהווה את
תנאי הסף לחיוב באגרת טלויזיה. אין חבות באגרת טלויזיה ללא החזקה במקלט. למרות
מרכזיותו של תנאי זה להטלת החיוב באגרה אין החוק מגדיר מה טיבה של החזקה זו"
(ע"א 935/00 הנ"ל, שם, בעמ' 589). ודוק: אגרת טלויזיה מוטלת על
החזקת מקלט טלויזיה, ולא על השימוש בו. לפיכך, העדר שימוש במקלט טלויזיה או שימוש
אחר בו, אינם פוטרים מתשלום האגרה, ובלבד שהמכשיר בו מדובר הוא "מקלט
טלויזיה".
המונח
"מקלט טלויזיה" אינו מוגדר בחוק רשות השידור, ואולם הוא זכה לפרשנות
בפסקי הדין. באותם עניינים סיפקו נסיבות החיים המשתנות וההתפתחויות הטכנולוגיות
האחרונות לבתי-המשפט הזדמנות להידרש למשמעות המונח "מקלט טלויזיה",
האמור בחוק רשות השידור אשר נחקק בשנת 1965. כך, ב-ע"א 1934/91 רשות
השידור נ' שור פ"ד נ(4) 856, נדון עניינו של מי שהחזיק במכשיר וידאו,
שהיה בכוחו לקלוט תחנות טלויזיה שונות, ואשר אליו היה מחובר צג מחשב אשר איפשר
הצגת התמונות שנקלטו. המשיב טען, כי אין הוא מחזיק במקלט טלויזיה, ואולם טענה זו
נדחתה. וכך קובע בית-המשפט (מפי כבוד השופט אור): "...בגדר מקלט טלויזיה
נמצא כל מכשיר, או מערכת של מכשירים, אשר מבצע את הפונקציה האמורה של קליטת גלי
רדיו והמרתם לכלל תמונה. על-פי פשוטם של דברים אלה, עולה מן הראיות בענייננו כי
המשיב מחזיק במקלט טלויזיה. זאת ועוד. גם פרשנות הוראת סעיף 29 על-פי תכליתה
מחייבת את אימוצו של המבחן הפונקציונלי המוצע על-ידי הרשות. חוק רשות השידור מטיל
חיוב באגרה על מי שמחזיק במקלט טלויזיה. מבלי למצות, דומה שהמחוקק ביקש להטיל את
החיוב באגרה על כל מי שמחזיק במכשיר טלויזיה ועשוי ליהנות משידורי הטלויזיה. על
רקע זה ניתן להסביר את הוראת הפטור שבתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות
והצמדה), הקובעת כי לא תוטל אגרה אם מקלט הטלויזיה 'מקולקל ואי אפשר להשתמש בו,
ובודק מוסמך מטעם הרשות אישר את הדבר' (תקנה 5(א)(6)). מהוראה זו עולה, כי הוכחה
בדבר שלילת הפוטנציאל להנאה מן המכשיר, תביא לגיבושו של פטור מן החיוב באגרה. מן
הצד השני, קיום פוטנציאל להנאה מן השידורים בידי מי שמחזיק במקלט טלויזיה, מהווה
עילה לחיוב באגרה... מרכז הכובד הוא בקיומו ובמימושו של פוטנציאל לקלוט את האותות
ולתרגמם לכלל תמונה. לעניין זה, לא החזות החיצונית היא הקובעת, אלא השלמות
הפונקציונלית" (בעמ' 861).
ב-ה"פ
(ת"א) 1964/92 גולדין ואח' נ' רשות השידור ואח', פ"מ נד(1) 345,
נדון עניינם של מבקשים אשר התחברו לרשת הטלויזיה בכבלים של המשיבה 2. טענתם היתה,
כי מכשירי הטלויזיה שברשותם אינם מתפקדים עוד כמקלטי טלויזיה אלא כתחנות קליטה של
שידורי טלויזיה בכבלים בלבד, ולכן הם פטורים מתשלום אגרת הטלויזיה. טענה זו נדחתה.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב קבע, כי ניתוק וולנטרי של מכשיר הטלויזיה מן האפשרות
לקלוט את שידורי רשות השידור באופן אלחוטי וקליטתם באמצעות רשת הטלויזיה בכבלים,
אינו משנה את הפונקציה העיקרית של מכשיר הטלויזיה כ"תחנה אלחוטית לקליטה
של שידורי תמונות וקול". ואלה דבריו: "...העובדה שכיום, באופן
ארעי הניתן לשינוי בכל עת, מחוברים מקלטי הטלויזיה של המבקשים לרשת הטלויזיה
בכבלים, אין בה כדי ללמד שהמכשיר חדל מלהוות 'תחנה אלחוטית'. מקובלת עלי בהקשר זה
עמדת פרקליטת המשיבה, כי השימוש שבוחר אדם לעשות במקלט הטלויזיה בביתו באופן
וולנטרי, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין הגדרת המכשיר כמקלט טלויזיה, שכן אין חולק
שבמכשיר גופו לא בוצע כל שינוי טכנולוגי" (בעמ' 348, מפי כבוד השופט א.
גורן).
ובהמשך:
"המחוקק קבע, כאמור לעיל, את מבחן החזקת המכשיר לצורך גביית האגרה בלבד.
בפועל, כוונת המחוקק היתה למנוע ככל האפשר נסיונות התחמקות מתשלום האגרה, כפי
שנעשה במקרה שלפני. אולם, אחזקת המכשיר אינה הטעם להטלת האגרה. אחזקת המכשיר היא
אמצעי לגבייתו בלבד. שכן כאמור בפסק-הדין בעניין קריב [3] הנ"ל, האגרה נגבית
בגין השידורים, ולא בגין עצם ההחזקה. ומכאן, מה לי קליטת שידורי טלויזיה באמצעים
אלחוטיים ומה לי קליטתם באמצעות כבלים? כל עוד נהנים המבקשים (בין בפועל ובין
בכוח) משידורי המשיבה, באמצעות מקלטי טלויזיה (ההולמים את ההגדרה האמורה לעיל),
מחוייבים הם בדין בתשלום האגרה" (בעמ' 350).
6. סיכומה
של נקודה זו. החזקה במקלט טלויזיה, במובחן מן השימוש בו, מחייבת את המחזיק בתשלום
אגרת טלויזיה. למונח "מקלט טלויזיה" ניתנה משמעות פונקציונלית. מקלט
טלויזיה הוא כל מכשיר, או קבוצת מכשירים, בעל פוטנציאל לקלוט שידורי טלויזיה.
על-פי האמור לעיל, הוגדרו מכשיר וידאו ומוניטור, אשר ניתן לקלוט באמצעות פעולתם
המשולבת שידורי טלויזיה, כ"מקלט טלויזיה". אותו רציונל מונח גם ביסוד
הקביעה, כי ניתוק וולונטרי של מקלט טלויזיה מן האפשרות לקלוט את שידורי הטלויזיה
באופן אלחוטי וקליטתם באמצעות רשת הטלויזיה בכבלים, בהעדר כל שינוי טכנולוגי
במכשיר עצמו, אינו גורע מן הפוטנציאל של מקלט הטלויזיה לחזור ולשמש כ"תחנה
אלחוטית".
7. מן
הכלל אל הפרט.
כפי
שהובא לעיל, "דומה כי המחוקק ביקש להטיל את החיוב באגרה על מי שמחזיק במכשיר
טלויזיה ועשוי ליהנות משידורי הטלויזיה" (ע"א 1934/91 הנ"ל, שם,
בעמ' 861). לפיכך, הוכחה בדבר שלילת הפוטנציאל להנאה מן המכשיר תביא לגיבושו של
פטור מן החיוב באגרה, בעוד שקיום פוטנציאל להנאה מן השידורים יבסס חיובו באגרה של
המחזיק במקלט הטלויזיה. במלים אחרות, המדובר בהחזקה שיש עימה פוטנציאל להנאה, בין
אם המחזיק נהנה בפועל משידורי הטלויזיה ובין אם לאו.
יישומם
של הכללים שהותוו לעיל לעובדות המקרה שבפנינו מוביל לכלל מסקנה, כי המכשיר שהמבקש
מחזיק ברשותו הוא מקלט טלויזיה, ולכן אין המבקש פטור מתשלום אגרת טלויזיה. במה
דברים אמורים.
8. על-פי
המוסכם בין הצדדים, ברשותו של המבקש מקלט טלויזיה ללא אנטנה. המדובר במקלט טלויזיה
תקין, אשר לא בוצע בו כל שינוי טכנולוגי. אין חולק גם, כי ללא חיבור המקלט לאנטנה
(חיצונית או פנימית) לא ניתן לקלוט שידורי טלויזיה, לרבות אלה של המשיבה. השאלה
היא, האם ניתוק מקלט הטלויזיה מן האנטנה (ניתוק בדיעבד או אי חיבור מלכתחילה)
מהווה הוכחה בדבר שלילת פוטנציאל ההנאה מן המכשיר. האם כתוצאה מהניתוק מן האנטנה
אין המכשיר משמש עוד כ"תחנה אלחוטית", ובכך הוא מוצא מהגדרתו של
"מקלט טלויזיה" לעניין החיוב באגרה על-פי הוראות חוק רשות השידור.
ב-ע"א
1934/91 הנ"ל נקבע, כי "לא החזות החיצונית היא הקובעת, אלא השלמות
הפונקציונלית" (שם, בעמ' 861) בענייננו, מוסכם כי מקלט הטלויזיה
שמחזיק המבקש הוא תקין. המדובר במכשיר שלם, שלא בוצע בו כל שינוי טכני. במצב דברים
זה, מהווה מקלט הטלויזיה "שלמות פונקציונלית" גם ללא האנטנה, המאפשרת את
קליטת השידורים. האנטנה היא אביזר חיצוני למקלט הטלויזיה, ואיננה מהווה חלק ממנו.
אי חיבור טלויזיה תקינה לאנטנה, כמו גם אי חיבורה לרשת החשמל, איננה גורעת מהשלמות
הפונקציונלית של המכשיר, שהרי האנטנה איננה רכיב של מקלט הטלויזיה, אלא רכיב מלבר
לו. המדובר באמצעי חיצוני המאפשר את קליטת השידורים, בדומה לחיבור לרשת טלויזיה
בכבלים שהוא אמצעי חלופי לקליטת שידורים, כפי שהיה בעובדות ה"פ 1964/92
שהובאה לעיל. זאת ועוד. אי חיבור מקלט טלויזיה תקין לאנטנה אין בו כדי לבטל את
פוטנציאל ההנאה שיש למחזיק במכשיר משידורי הטלויזיה, שהרי אי חיבור זה הוא ארעי
בלבד וניתן לשינוי בכל עת, על-פי רצונו של המחזיק. ירצה המחזיק לממש את פוטנציאל
ההנאה, יחבר את מקלט הטלויזיה לאנטנה או לרשת טלויזיה בכבלים. לא ירצה בכך, ינתק
את החיבור בדיעבד או לא יחבר את המקלט מדעיקרא.
בהקשר
זה יש לשוב ולהזכיר, כי החיוב באגרה אינו מוטל על השימוש במקלט הטלויזיה, אלא על
החזקתו. השימוש שאדם בוחר לעשות במקלט הטלויזיה שבביתו הוא וולנטרי ומשתנה על-פי
רצונו ועל פי האפשרויות הטכנולוגיות הפתוחות בפניו. האגרה מוטלת על הרכיב הקבוע של
היות המכשיר מקלט טלויזיה, בעל פוטנציאל לקלוט שידורי טלויזיה.
במצב
דברים זה, טענת המבקש, כי בפועל הוא איננו נהנה משידורי הטלויזיה שכן הוא איננו
צופה בהם, וכי מקלט הטלויזיה שברשותו משמש להקרנת קלטות וידאו בלבד, איננה מעלה
ואיננה מורידה. דומה הדבר לאדם הטוען שאינו צופה כלל בשידורי המשיבה, אלא בשידורי
רשתות טלויזיה זרות בלבד, ולכן אין לחייבו בתשלום האגרה. כפי שהובא לעיל, אין בעל
המקלט משלם עבור השידורים הנקלטים במקלט הטלויזיה שבהחזקתו, אלא עבור האפשרות
לקליטתם במכשיר שבהחזקתו. "אכן, לא כמות השידורים, ובעצם גם לא טיבם
ואיכותם, הם המחייבים את בעל המקלט בתשלום האגרה, שהרי, אפשר שפלוני, בעל מקלט
טלויזיה או רדיו, אינו נזקק כלל לשידורים המשודרים על-ידי רשות השידור, ועדיין יהא
הוא חייב בתשלום האגרה" (ע"א (חיפה) 318/87 רשות השידור נ' יוסף
כהן - לא פורסם. צורף לסיכומי המשיבה).
9. סיכומה
של נקודה זו. המבקש מחזיק במקלט טלויזיה תקין ושלם, וככזה הוא בעל פוטנציאל ליהנות
משידורי המשיבה. אי חיבורו של מקלט הטלויזיה לאנטנה, כמו גם השימוש שהמבקש עושה
במקלט הטלויזיה כמכשיר להקרנת קלטות וידאו, אינם מעלים ואינם מורידים ואין בהם כדי
לפגום במהותו של המכשיר כמקלט טלויזיה, שהמחזיק בו חייב באגרה.
10. איני
מקבלת את טענת המבקש, כי פרשנות זו של חוק רשות השידור נוגדת את הוראות חוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו, בהיותה פוגעת בקניינו של המבקש שלא לתכלית ראויה ובמידה העולה
על הנדרש. יש להזכיר, כי אין בהוראות חוק היסוד כדי לפגוע בתוקפם של חיקוקים
שהתקבלו לפניו, כמו בענייננו. "עם זאת, מחוייבות כל רשויות השלטון - לרבות
בית-המשפט - לכבד את הזכויות המעוגנות בחוק היסוד, ככל שהדבר מתיישב עם החיקוקים
התקפים שעל יסודן הן פועלות (סעיף 11 לחוק היסוד)..." (בש"פ 537/99 עימאד
גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 375, מפי כבוד השופטת דורנר).
יתרה מכך: "פרשנותו של הדין הישן צריכה להיעשות ברוח הוראות חוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו" (שם, בעמ' 411, מפי כבוד המשנה לנשיא (כתוארו
אז) ברק; וראה גם: בג"צ 8084/02 עבאסי נ' אלוף פיקוד העורף, פ"ד
נז(2) 55, 59). בעניין זה מתבקשות מספר הערות, כדלקמן.
ראשית,
לא למותר להזכיר, כי המדובר בענייננו באגרה שנועדה להבטיח מקור תקציבי עצמאי
למימון צרכיה של רשות השידור. "בקיומה של תכלית זו מותנית הגשמת עצמאותה
הכלכלית של רשות השידור, שבלעדיה עלולה להיפגע גם האוטונומיה שלה... ביכולתה של
רשות השידור לפעול כ'במה ציבורית' טמונה ערובה חשובה להגשמתו של עקרון חופש
הביטוי, ויכולת זו מותנית בהבטחת אי תלותה של רשות השידור ברשות המבצעת"
(בג"צ 5503/94 הנ"ל, שם, בעמ' 545, מפי כבוד השופט מצא) (וראה גם
דברי הנשיא ברק ב-בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור ואח', פ"ד
נ(2) 793, 817-818).
שנית,
בניגוד ל-בג"צ 5503/94 הנ"ל שם נדון - ואושר - חיובם באגרת רדיו של מי
שברכבם לא הותקן מקלט רדיו, בענייננו המדובר בחיובו באגרת טלויזיה של מי שברשותו
מקלט טלויזיה. אין לשכוח, כי המבקש מחזיק במכשיר המהווה מקלט טלויזיה, שבאמצעותו
הוא יכול לקלוט שידורי טלויזיה ולצרוך את השירותים שמספקת המשיבה. בכך נשמר הקשר
בין תשלום החובה לבין קבלת השרות, או הפוטנציאל לקבלת השרות. אכן, שלא כבמקרים
אחרים בהם ביקשו צרכני שרותי הטלויזיה לקבלם בלא לשלם אגרה, המבקש מצהיר כי הוא
איננו צופה בשידורי הטלויזיה ואינו מתכוון לעשות כן. ואולם, כאמור, בסיס החיוב
שנקבע בחוק רשות השידור איננו השימוש במקלט הטלויזיה אלא החזקתו, ולכן בחירתו של
המבקש שלא לקלוט שידורי טלויזיה באמצעות המקלט שברשותו איננה מוציאה אותו מכלל
החייבים באגרה.
שלישית,
הקריטריון המוצע על-ידי המבקש לפיו יוטל החיוב באגרה רק על השימוש בטלויזיה,
במובחן מן ההחזקה במקלט הטלויזיה, עלול להביא להשתמטות מתשלום האגרה על-ידי מתן
הצהרות כזב בדבר אי צפייה בטלויזיה, איש איש וטעמיו. במצב דברים זה יהיה תשלום
האגרה מותנה ברצונו הטוב של המשלם וביושרו. תוצאה זו איננה רצויה, שהרי לא ניתן
לבסס את תקציבה של רשות השידור על רצונם הטוב של האזרחים ליטול בו חלק.
רביעית,
העותרים ב-בג"צ 5503/94 הנ"ל השתיתו את עתירתם על הטענה, כי חיובם באגרת
רדיו באין ברכבם מכשיר רדיו נוגד את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובעות
כי אין פוגעים בקניינו של אדם, ואינו עומד בדרישות הקבועות בסעיף 8 לחוק האמור.
בית-המשפט העליון, ברוב דעות, דחה את העתירה. במהלך הדיון מציין בית-המשפט, כי
"אין העותרים טוענים שלאזרח זכות חוקתית עקרונית שלא להשתתף במימון פעילות
שאין הוא נהנה ממנה במישרין. הם גם אינם חולקים על כך שחובת תשלום כזו אינה חייבת
להיות כללית, וכי שיקולי מדיניות (כגון פרוגרסיביות) עשויים להביא להטלת
החבות על קבוצה מסויימת מהאוכלוסיה. נראה גם כי העותרים אינם חולקים על כך שניתן
לגבות מכלל האוכלוסיה תשלום שאופיו מעורב, במובן זה שחלק מהאוכלוסיה מקבל תמורה
בעדו, וחלקה האחר אינו מקבל תמורה בעדו" (שם, בעמ' 543). דברים אלה יפים לענייננו
מקל וחומר, שכן בענייננו, כאמור, המדובר בחיוב באגרת טלויזיה בגין החזקה במקלט
טלויזיה. נראה גם, כי למבקש, על אף שאינו צופה בשידורי המשיבה, אינטרס כאזרח
בקיומה של רשות השידור כרשות שידור ממלכתית ועצמאית שאינה תלויה ברשות המבצעת או
בגופים כלכליים אינטרסנטיים.
11. המסקנה
המתבקשת על יסוד כל האמור לעיל היא, כי דינה של הבקשה להידחות. המבקש חייב, איפא,
בתשלום אגרת טלויזיה על יסוד החזקתו במקלט טלויזיה.
בנסיבות
העניין, איני עושה צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ט בסיון התשס"ג (29 ביוני 2003), בהעדר
הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
|
אורית אפעל
- גבאי, שופטת |
000595/02הפ 130 אורית שִׁישׁ.