1

 

   

בתי המשפט

 

תק 004919/04

בית משפט לתביעות קטנות ירושלים

 

16/02/2005

 

כב' השופט טננבוים אברהם

בפני:

 

 

 

 

בן-ברוך מאיר ורות

בעניין:

תובע

 

 

 

 

נ  ג  ד

 

 

רשות השידור-אגף הגביה-ירושלים

 

נתבע

 

 

 

פסק דין

 

גדר המחלוקת בקליפת אגוז

 

1.         רשות השידור (להלן: "הרשות") שלחה לתובע הודעה על חוב בגין אי תשלום אגרת טלוויזיה, ואף עיקלה את רכבו בשל אותו חוב נטען.

 

2.         התובע מחה על כך, וטען כי אינו מחזיק בטלוויזיה ואינו מחויב באגרה. פנייתו בעניין זה לא נענתה.  מכאן תביעתו להצהיר, כי אינו מחזיק בטלוויזיה, אינו חייב בכל אגרת טלוויזיה לפי חוק רשות השידור, להסיר העיקול שהוטל על רכבו בגין חוב זה, ולשלם לו הוצאות ופיצויים.

 

3.         ושתיים הן נקודות המחלוקת בין הצדדים, עובדתית ומשפטית.

 

העובדתית היא האם ברשותו של התובע מכשיר טלוויזיה המאפשר קליטת שידורים, או שמא "מוניטור" בלבד כטענתו.

 

והמשפטית; בהנחה כי בידי התובע "מוניטור" מהסוג שהוא טוען לו, האם חייב הוא לשלם את האגרה אם לאו.

 

ונענה על שאלות אלו לפי סדרן.

 

 

השאלה העובדתית – איזה מכשיר היה בידי התובע?

 

4.         לטענת הנתבעת, התובע החזיק מכשיר טלוויזיה פועל שבו ניתן לצפות בתוכניות טלוויזיה.  הנתבעת מסתמכת על דו"ח שרשם מר אבי כץ על פיו ערך ביקור בביתו של התובע וראה כי בני הבית צופים בתוכנית טלוויזיה.  אולם דו"ח זה הוא חסר מכדי שניתן יהיה להסתמך עליו. נציג הנתבע הודה כי לא בדק את המכשיר עצמו אלא הסתפק בכך שראה כי המכשיר פועל.  אולם אין בכך די.  מי ערב לנו כי בני הבית חזו בוידיאו?  ואפילו לו הייתה תוכנית מוקרנת, מי ערב לנו כי אותה תוכנית אותה ראה נציג הנתבעת לא הייתה תוכנית מוקלטת או כל קלטת אחרת?  נציין כי התובע טוען בלהט כי מה שראה נציג הנתבעת איננו טלוויזיה כי אם קלטות וידיאו.

 

5.         מן הצד השני טוען התובע כי כל שהיה ברשותו הוא מוניטור בלבד.  התובע אף הציע מספר פעמים לנתבעת לבדוק את המכשיר שברשותו אך היא לא עשתה כן, ובסופו של דבר הטילה עיקול על רכבו.  התובע הסביר כי הוא אדם דתי וילדיו לומדים במסגרות חינוכיות שאינן מעודדות ציפייה בטלויזיה ולכן לא היה ברשותו ואין לו כיום מכשיר טלויזיה.

 

6.         לחיזוק עדותו של התובע, ישנה את עדות נציג הנתבעת לפיה מבדיקה שנערכה בחב' הכבלים והלווין אכן עולה כי התובע לא מחובר ולא היה מחובר בעבר למי מן החברות לצורך הספקת שירותי טלוויזיה.

 

7.         אשר לכן, לאחר ששמעתי את הצדדים והתרשמתי מהופעתם לפני, אני מאמין לתובע וקובע כי אין בידו מכשיר טלוויזיה אלא מה שהוא מכנה "מוניטור".

 

השאלה המשפטית – מה דינו של "מוניטור" מעין זה לעניין אגרה? (והתשובה, פטור מכל)

 

8.         נסביר בקצרה מהו "מוניטור" זה שעליו מדבר התובע.  המוניטור איננו אלא מכשיר טלוויזיה רגיל שממנו הוצא הטיונר.  תפקידו של הטיונר הוא לברור בין התחנות ובלעדיו לא ניתן לקלוט כל שידור טלוויזיה שהוא.  ללא הטיונר, כל שיכול המקלט הוא לשדר תוכן שמועבר אליו אך לא ניתן לקלוט בו שידורים.

 

9.         יש להדגיש כי אין תמיד צורך בטיונר במקלט עצמו.  כך למשל, אם מחובר מקלט הטלוויזיה למכשיר וידיאו כאשר במכשיר הוידיאו יש טיונר, הרי ממילא ניתן לקלוט את השידורים דרך הוידיאו.  באותה צורה, כאשר מחובר דייר לכבלים או לווין, יכול הוא לקלוט את השידורים דרך הכבלים או הלווין גם ללא טיונר.

 

10.        עוד יש להוסיף כי אין אפשרות מעשית לרכוש מוניטורים באופן עצמאי (מלבד מוניטורים מקצועיים שהם ייחודיים ויקרים).  מי שמעוניין במוניטור צריך בפועל לרכוש מקלט טלוויזיה ולדאוג להוצאת הטיונר מתוכו.  אין מדובר בפעולה מסובכת אולם זאת פעולה שאותה צריך לבצע טכנאי בעל מקצוע ואיננה ניתנת לביצוע על ידי מי שאיננו כזה.

 

11.        כפי שהסברנו, במקרה שלפנינו טען התובע בלהט כי אין לו טיונר לא במקלט, לא בוידיאו ובוודאי איננו מחובר לכבלים או לווין.  כל החיבור נעשה על מנת לאפשר למשפחתו ולילדיו לצפות בקלטות וידיאו שעל תוכנן יכול הוא לפקח.

 

12.        המבחן המקובל בפסיקה הוא המבחן הפונקציונלי.  דהיינו, השאלה היא האם ניתן לקלוט שידורי טלוויזיה מהמכשירים או אפילו מחיבורם (ראו : ע"א 1934/91 רשות השידור נ' שור פ"ד נ (4) 856).  במקרה שלפנינו לא הייתה אפשרות לכך וממילא לא חייב התובע בכל אגרה.)

 

13.        כהערת אגב אעיר שתוצאה זו היא מחויבת ההיגיון.  אין זה סוד שישנם חוגים לא מעטים של אזרחים שאינם מעוניינים בצפייה בטלוויזיה ונימוקיהם עימם.  לבוא ולטעון כי הללו דווקא יצטרכו לשאת בעלות הטלוויזיה לה הם מתנגדים נראית בעייתית.

 

מהי התרופה לה זכאי התובע?

 

14.        התובע בקש ביטול העיקול על רכבו, ביטול האגרה, ולחילופין את סכומם של אלה יחד עם הוצאות שונות.  אולם צריך לזכור כי סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות על פי סעיף 60 לחוק בתי המשפט איננה מאפשרת תרופות אלו.  לצורך כך ניתן היה לפנות לבית משפט השלום כפי שאכן נעשה במקרים דומים (ראו למשל  הפ 000353/04 אלגיוסי יוסף נ. רשות השידור שניתנה ע"י כב' השופט רמי אמיר בכפר סבא ביום 30.12.2004).

 

15.        אולם חזקה על הרשויות שיפעלו כדין, ויבטלו כנגדו את העיקולים ולכן אין מקום לפסוק לתובע את מלוא התביעה כפי שביקש.  אני פוסק לו לכן סכום של חמש מאות ₪ על הטרדה, עוגמת הנפש, והוצאות המשפט.  הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום ובמידה ולא ישולם ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

 

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

זכות בקשת רשות ערעור תוך חמש עשרה יום לבית המשפט המחוזי בירושלים.

 

ניתן בלשכתי בהעדר הצדדים ובהסכמתם היום יום רביעי 16 פברואר 2005.

 

 

                                                                                                            אברהם נ.  טננבוים

                                                                                                                שופט תעבורה