עדכון אחרון: 20 נובמבר 2002 שעה 02:00 | שלח לי מכתב | צפה בספר האורחים | חתום בספר האורחים | אודות חדר המידע | דף ראשי

	בכיינות אינטרנטית לא נאותה/ מאמר
	משה הלוי halemo [email protected] פורסם לראשונה בפורומים השונים ביום 17/11/2002 שעה 23:30
	"גולשים רבים באתרי אינטרנט, המסתתרים מאחורי מעטה האנונימיות, משחררים את חרצובות לשונם ומפרסמים בפורומים דברים חמורים ופוגעניים על אנשים אחרים. ומי ישלם את המחיר?" - עו"ד אמיר טיטונוביץ, גלובס, 17 נובמבר 2002 ביום 17 נובמבר 2002, באתר הכלכלי של גלובס, הופיע במדור המשפטי מאמר של עו"ד אמיר טיטונוביץ' שהוא ומשרדו ייצגו את העיתונאי יואב יצחק בתביעה על לשון הרע כנגד ישעיהו ונעם רוטר וכנגד הח"מ (משה הלוי). התביעה כנגד רוטר היתה על סך 1,050,000 ש"ח וכנגד הח"מ על סך 100,000 ש"ח. במאמר בין יותר מ 2000 מילה, כותב עמיתו המלומד של עורך דיני על כך שרשת האינטרנט הישראלית הפכה למקום שבו כותבים גולשים בכינויים אנונימיים ולא בשמם האמיתי בכל מיני פורומים שהתגבשו לקהילה מקוונת ברשת. לקריאת המאמר המלא (מומלץ בחום), זו הכתובת למאמר: http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=635567&fid=598 אם נתקלתם בבעיית רישום, נא להקיש את השם koko99 ואת הסיסמה koko99 הטענה העיקרית במאמרו של עו"ד טיטונוביץ' היא על כך שרשת האינטרנט הישראלית בכלל והפורומים בפרט נותנים במה רחבה להשמצות פרועות והכפשות לרוב. הכותב קובל על כך שמפרסמי ההודעות הללו אינם ניתנים לזיהוי, ובכך חוסכים מעצמם את עצם ההתמודדות עם תביעה משפטית. במאמר מצוינת העובדה כי חוק איסור לשון הרע שנחקק בשנת 1965 אינו מותאם לזמננו כיום, וההגדרה של אמצעי תקשורת כפי שהוא מוגדר בחוק ובפקודת העיתונות, אינו מתאים למדיום של האינטרנט. במאמר נכתבו דברים נוספים ורמיזה על "מעשיו" של הח"מ שהוזכר בהקשר של כינוס וועדת האינטרנט של הכנסת "בעקבות אירוע שבו משטרת ישראל החרימה את מחשבו האישי של גולש, אשר פרסם בפורום, תחת מעטה האנונימיות, דברי נאצה כלפי שופטת בית המשפט העליון, ואשר הציגם כאילו נכתבו על ידי העיתונאי יואב יצחק באתר האינטרנט שלו". המאמר גם מתאר את המצב המשפטי בארץ הקודש וכיצד אינו מותאם לזמן החדש שבו מילים לא יפות מוצאות את עצמן על קווי הטלפון, בניגוד לפעם שהן היו נפוצות על נייר נטול עץ בלבד, תחת פיקוח של עורך. מכיוון שאין לי חברים בעיתון גלובס או בעיתון מעריב ומלבד תגובה מוגבלת במספר המילים ובפורמט שאפשר לשים תחת המאמר של עו"ד טיטונוביץ (שתעלם מאוחר יותר כשהמאמר יתויק בארכיון), מצאתי לנכון לשים תגובה על מאמרו של בא כוחו של העיתונאי יואב יצחק כאן בפורום. היסטוריה של התחזות ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ התחזות של כותבים אינה המצאה של הרשת. לא האינטרנט ולא הפורומים באינטרנט המציאו את ההתחזות. את ההתחזות המציאה הספרות והעיתונות. כותבי מאמרים, מבקרים ופובליסיצטים עשו שימוש באנונימיות כדי לכתוב את הגיגיהם. עשו זאת "אחד העם", "שלום עליכם" ו"מרק טווין" שכתבו ספרים וסיפורים בכינוי בדוי. בעיתונות העברית עשו זאת מבקרי מסעדות ומבקרי קולנוע שכתבו פסבדונים כדי לנער את עצמם מלחץ ומאיומים של כאלו שלא אהבו את מה שכתבו. בעיתונות של היום, קיימים אפילו עיתונאים שאינם מחמיצים את ההזדמנות לחתום את שמם תחת תחקיר על אנשי סררה וכוח, ובוחרים לכתוב את הכינוי "סופר מעריב" או "סופר הארץ" תחת מאמר כלשהו שאינם רוצים להיות מזוהים עמו. הכינוי "כתב עתים" הוא גם כינוי נפוץ לעיתונאים כאלו. הנה דוגמה ממעריב (שייחס לח"מ שקר כאילו עבד בסוכנות ידיעות זרה) http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/13032001/ART125731.html חשוב לזכור שתביעות לבית משפט אפשר להגיש חופשי חודשי כנגד כל אדם שנחשד ב"חופש הביזוי", גם אם זה לא נכון. תמיד אפשר למשוך את התביעה, ללכת לגישור ולצאת עם מכתב התנצלות משתפך שמוכתב מראש, ועם מינוס מליון ש"ח וירטואלי בתקציב השנתי. בית המשפט הישר בעיניו יעשה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ כמעט לכל אתר אינטרנט יש כתובת ובעלים. אין זה נכון כמו שמציין עו"ד טיטונוביץ' במאמרו כי לא ניתן להגיע לעורך האתר שנכתבו בו דברי לשון הרע, כמו שאפשר לעשות את זה בכלי תקשורת ממוסד. כל התביעות בישראל כנגד אתרי אינטרנט, הן תביעות שהוגשו כנגד בעלי האתרים שלא הסתירו ולא ניסו להסתיר את בעלותם על האתר. רק אנשים טירונים ברשת האינטרנט אינם מעלים על דעתם כיצד להגיע לאותם אנשים ללא עזרת המשטרה. רצוי שישכרו את שירותיהם של מומחים בעניין, כשם שאחרים שוכרים את שירותיהם של עורכי דין כשהם רוצים לאיים על מישהו בצורה משפטית על כך ששם קישור לאתר שלהם בלי רשות. קיימים אתרים קיקיוניים שנמצאים על שרתי מחשב חינמיים ומרשים לעצמם להשמיץ, אבל קיקיוניים הם יישארו וזה בדיוק היחס שצריך לתת על תוכניהם, ולא לחפש ולנסות לעשות עליהם קופה או פסק דין תקדימי. בתי המשפט בישראל אינם גננת של כלי התקשורת או של גולשי הרשת. ומה אומר המחוקק הישראלי ? ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ המחוקק הישראלי, וח"כ מיקי איתן בראשו, עושה מה שנכון לעשות, וזה לבלום תופעה של תביעות קנטרניות מצד אנשים שעושים זאת במציאות כנגד נשואי כתבותיהם חדשות לבקרים. ביום שחוק לשון הרע יתוקן וייחס לשון הרע לכל דבר שנכתב ברשת האינטרנט כאילו הוא כלי תקשורת אמיתי ולא שיחת סלון וירטואלית, ניתן יהיה לתבוע כל אדם על כל שיחת רחוב על כך שכביכול הוציא דיבה, גם אם לכולם ידוע שהוא מספר בדיחה. בכינוס של וועדת האינטרנט של הכנסת מיום 8 מאי 2001 ניסה מרשו של עו"ד טיטונוביץ לטעון לכאורה כנגד חופש הביטוי של אחרים ברשת. המחוקק, חה"כ מיקי איתן נדהם מדבריו, והשיב: כי "למה אני צריך לסתום פיות? כל אחד נלחם נגד חופש הביטוי בפרט שזה מגיע לו. אני שומע כאן עיתונאי שנלחם נגד חופש הביטוי". קישור לפרוטוקול הישיבה בוועדת האינטרנט של הכנסת - כאן: http://www.knesset.gov.il/committees/heb/online/protocol.asp?tid=25 ואכן, עיתונאים מוגנים תחת חופש הביטוי ותחת חופש העיתונות שמגנה עליהם משוטרים שאפשר לעבוד עליהם ולהגיש תלונה על "העלבת עובדת ציבור" ולא תלונה על "לשון הרע" שהיא גם כן פלילית, ולגרום להם לבקר בביתו של מעליב עובדת הציבור. זה כלל אינו משנה שהמתלונן כתב ספר שקבע שלאותה עובדת ציבור אין כישורים להיות שופטת ואף שוטר לא קרא אותו (לא קראתי את הספר. לא ניתן להשיגו בחנויות. אני מתבסס על פרוטוקול בית משפט - יואב יצחק נגד ידיעות אחרונות). העיקר חוסר תום הלב והעבודה בעיניים על הציבור. תארו לכם שבעקבות תלונה של גולש פשוט, המשטרה מגיעה לביתו של עיתונאי או עורך דין ומנסה להחרים לו את המחשב ? הרי ישמעו את הצעקות של מועצת העיתונות או של לשכת עורכי הדין עד לבית המעצר שבו מוחזק גולש אחר שאיים על מישהי בצ'אט. עו"ד טיטונוביץ מאיר במאמרו כי "רק נציגי לשכת עורכי הדין היו בדעה שאין לאפשר לאינטרנט להיות 'עיר מקלט' למפרי חוק אנונימיים". ממש שמחת עניים. אם החוקים במדינת ישראל היו תלויים בלשכת עורכי הדין ולא בחברי הכנסת, היו הרבה יותר חוקים, והיתה יותר פרנסה לעורכי דין שעברו טקס השבעה באצטדיון טדי בירושלים. ומה עמדת בתי המשפט ? ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ עו"ד טיטונוביץ כותב ש"ידיהם של בתי המשפט כבולות". במאמר מוזכר פסק הדין של "אוקספורד נגד מלך הערפדים", פסק דין שהתייחס ללשון הרע באינטרנט. מקריאה שלי ושל אנשים פשוטים כמוני, הבנתי שבית המשפט קבע שכאשר אדם תובע אדם אחר על לשון הרע, הוא צריך לבוא בידיים נקיות לבית המשפט כדי לקבל את ההגנה הקבועה בחוק. במקרה של יואב יצחק כנגד רוטר והח"מ אין זה כך, מכיוון שהיה פינג פונג של השמצות בין הצדדים והתובע לא עשה מאמץ לצמצם את הנזק, אלא הוסיף וכתב מאמרים בגנות הנתבע ובגנות גולשי האתר של הנתבע כמו הח"מ (כהניסטים, פורעי חוק, קיצוניים). במאמר מציין עו"ד טיטונוביץ' את הפסיקה האירופית אשר מטילה אחריות על הבעלים של אתר אינטרנט שהתפרסמה בו דיבה, אם לבעל האתר נודע על כך מראש, וכן יש אזכור של הפסיקה האמריקאית הליברלית יותר שקובעת שבעל אתר או פורום אינו אחראי על תוכן דיבה שאחר כתב, גם אם נודע לו על כך מראש. בלי קשר, אציין שהאירופים תומכים בחמאס ובהעמדת אישים ישראלים לדין בבית דין לפשעי מלחמה, והאמריקאים, לא. כמו כן, האינקוויזיציה נולדה באירופה, ובכל תקופה העמידו שם לדין אנשים שנחשדו בלשון הרע כנגד הקיסר, כנגד הכנסייה, כנגד המהפיכה וכנגד הפאשיזם. אירופה אוהבת להעמיד לדין אחרים. בהמשך המאמר קובע עו"ד טיטונוביץ כי "מי שמחליט להקים באתרו פורום יש את הטעמים לכך ובדרך כלל המדובר בטעמים כלכליים". ואין זה כך. פורומים וקבוצות דיון באינטרנט היו לפני עידן הכסף ברשת ולפני שחברות כלכליות גילו את האפשרות לשים באנרים פרסומיים מעל דפי קבוצות דיון. לשון דיבה וריבים בין גולשים היו קיימים הרבה זמן ברשת. הנושא הגיע לבתי המשפט כשהעיתונות הממוסדת הגיעה לרשת וכל עיתונאי יכול היה לפתוח אתר בהלוואה שנתן לו בעל עיתון. הקו הישר שמותח עו"ד טיטונוביץ' בין אינטרסים כלכליים של בעלי אתר אינטרנט לבין הרצון שלו לחייבם במחיר מלא על דיבה שפורסמה באתר, אינה נכונה. כשאדם מפרסם לשון הרע לכאורה על אדם אחר, הוא לא עושה זאת משיקולים כלכליים, אלא משיקולי אגו. נכון יותר לגרום לאדם לוותר על האגו ע"י כתיבת מכתב התנצלות מאשר לחייב אותו בכסף שאולי יכול היה לכלכל בעתיד אתר אחר. חוק לשון הרע קובע כללים ברורים מה הוא לשון הרע, ומאפשר לבית המשפט להפחית מסכום הפיצויים אם אדם התנצל או עשה מעשה של מניעת לשון הרע שכבר פורסם. בית המשפט לוקח בחשבון גם את הנסיבות ולפעמים אף את אופיו השנוי במחלוקת של התובע. התובע לפעמים לוקח על עצמו סיכון שמעשיו ואופיו ימצאו עצמם במילים שתכתוב כבוד השופטת על גבי פסק הדין שימצא את עצמו ברשת. (הכותב נתבע על לשון הרע ע"י מרשו של עו"ד אמיר טיטונוביץ')