כיצד מכינים נייר

כיצד מכינים נייר

את הנייר המציאו העמים שישבו ביבשת אסיה התיכונה. הם היו מכינים אותו בצורה הבאה: כותשים את סיבי העצים במכתשי אבן, מערבבים אותם במים ומקבלים תמיסה מימית דלילה. את התמיסה היו שופכים על גבי בד משי דק ומתוח על פני מסגרת. המים היו יורדים ועל גבי המשי נשאר קרום רטוב, שהיה למעשה גיליון נייר. גיליון זה היו מעבירים על אריג, סוחטים את המים שנותרו בערת מכבש ומייבשים באוויר. את הנייר היו מחליקים אחר כך בעזרת פטישונים וגוזרים אותו לגיליונות.

התהליך כיום הוא משופר בהרבה וגם מורכב יותר, אבל חומר הגלם, המשמש להכנת הנייר, הוא עדיין העץ. לשם כך בוחרים לרוב עצי אשוח. כורתים את העץ ולאחר שמקצצים את הענפים, שולחים את הגזעים אל בתי החרושת. בבתי החרושת גוזרים את הגזעים לגזרים בעלי אורך שווה. מן הגזרים הללו מסירים את הקליפה ואת גזרי העצים מכניסים לתוך צילינדרים (גלילים) שקירותיהם מצופים אבן קשה ומחוספסת. מכבש מסתובב לוחץ את הגזרים אך דפנות הצילינדר, העץ נמחץ ונהפך להמון סיבים דקיקים. הצילינדר מלא מים והסיבים נוזלים ממנו בצורת דייסה מימית דלילה.

למעשה, חומר הנייר מוכן, אבל יש להביא בחשבון שלא כל קיסמי העץ מטחנו במידה שווה ושלמעשה צפים עדיין בדייסה גזרים קטנים שלא נטחנו די צרכם ולא יצליחו לשימוש ואותם יש להוציא.

עוזים זאת בעזרת דוד מיוחד המצויד במדחף בעל ארבע זרועות. חומר הנייר, הדייסה הדלילה, נכנסת עם תוספת מים ואילו הקיסמים נעצרים ומוצאים בעזרת זרועות המדחף. בדרך זו הורחקו הקיסמים הגדולים יותר ואילו כדי לנקות את הדייסה הדלילה מקיסמים קטנים שבקטנים, מעבירים אותה דרך מכונה מנקה נוספת. היא נקראת מכונה ממיינת, מאחר ותפקידה למיין ולהוציא מתוכה רק את אותו החומר אשר יעזור לתעשיית הנייר.

צורת המכונה הממיינת היא צורת חרוט קטום (משפך) ובו הרבה נקבים קטנים. הדייסה הדלילה הנקייה עוברת מבעד לנקבים ואילו כל קיסם קטן נעצר ונזרק לתוך מיכל.

את הפסולת לא זורקים, אלא מעבירים אותה מחדש דרך המטחנה, שהיא כמעט כמו טחנת קמח, בעלת ריחיים, ומכאן היא מצטרפת לזרם הראשי של הדייסה הדלילה.

אולם, כדי לקבל נייר טוב, שאפשר יהיה לכתוב עליו או להדפיס, אין דייסת העץ מספיקה. מערבבים אותה עם תאית (צלולוזה).

גם התאית היא למעשה חומר של נימי עץ, אבל הנימים אשר מהם היא מורכבת, הם דקיקים במידה כזו שלא ניתן להבחין בהם אלא מבעד למיקרוסקופ.

את התאית עושים מעץ. מכונות הדומות למכונות בשר הטוחנות את הבשר המיועד לקציצות, מפוררות את גזרי העץ, ורוח הנוצרת על ידי זרועותיו של המדחף, מוציאה את הקיסמים הדקיקים מן המכונה.

גם כאן עוברים הקיסמים דרך כברה ממיינת והקיסמים הגדולים מדיי נטחנים פעם נוספת ומצטרפים לזרם הקיסמים הראשי.

את הקיסמים מבשלים בתוך חומצה שהיא תמיסה מימית של דו גופרית הסידן וגז גופריתי. עושים זאת בדודים המתמלאים קיסמים מלמעלה קיסמים מלמעלה בעוד שמלטה נכנסת החומצה לתוך צינור ודרך צינור שני נכנסים אדי מים. הטמפרטורה של האדים הללו מגיעה עד כדי 140 מעלות צלזיוס בלחץ של כמה אטמוספירות.

כתוצאה מהבישול הזה הופכים קיסמי העץ לתאית. תודות ללחץ, הטמפרטורה והחומצה, משתחרר כל קיסם מן החומר הדביק, ליגנין, המצמיד תא אחד למשנהו והעץ מתפורר לנימים בודדים.

התאים עוברת דרך כמה כברות (רשתות עם חורים יחסית גדולים, בניגוד למסננת) המנקות אותה מכל פסולת מינרלית, או קיסם שלא התפורר די הצורך ונכנסת לדוד נוסף הרוחץ אותה ומלבין אותה.

פעולה זאת נעשית בעזרת סיד כלורי המאכל את חומרי הצביעה של העץ. התאית יוצאת לבנה כשלג ונכנסת למכונה טוחנת נוספת שמועכת את דייסת התאית והופכת את הנימים לחומר רכרוכי אחיד: מעין רוק סמיך. ככל שהתאית טחונה, כן יעלה טיב הנייר.

עכשיו מגיעים למיכל מיוחד כל החומרים הדרושים להכנת הנייר: דרך צינור אחד משתפכת לתוך המיכל הדייסה הדלילה של העץ ודרך צינור שני מגיעה התאית. כדי להקנות לנייר את החוזק המכני הדרוש, מזרימים לתוך המיכל חימר וחימר לבן (קאולין) וכדי שהחומר יחזיק יפה, גם דבק.

כל התערובת הזו נכנסת לתוך תוף שדפנותיו כעין כברה (רשת עם חורים יחסית גדולים, בניגוד למסננת), וזאת לשם צייד אחרון של כל גרגיר או פסולת אחרת שנקלעה לתערובת.

עכשיו לפנינו תערובת הנייר המשתפכת והולכת מתוך ארגז לחץ על גבי סרט נע מלא נקבים.

המים החופשיים (כמו מי גבינה) נשפכים דרך הנקבים הללו והתערובת בהיותה כבר סמיכה במקצת, עוברת בין שני גלילים הסוחטים ממנה רטיבות נוספת. זוג גלילים נוסף סוחט עוד קצת מים והתערובת הופכת לסרט רחב מוצק למחצה. מערכת של תריסר גלילים נוספים חלולים ומלאים אדים חמים מייבשת את הסרט, עושה אותו דק יותר ומובילה אותו בצורת נייר של ממש למערכות גלילים מלאים, שתפקידם להחליק את הנייר, ללטש אותו ולהקנות לו פנים מבריקות. מכאן עובר הנייר למכונה הגוזרת אותו ברוחב הדרוש והופכת אותו לגליל מוכן ומזומן של נייר המוכן להישלח לבית הדפוס.

(מתוך "הטכנאי הצעיר" כרך 4, עמוד 132)