עדכון אחרון: 25 נובמבר 2004 | שלח
לי מכתב | צפה בספר האורחים | חתום בספר האורחים | אודות
חדר המידע | דף ראשי
|
|
|
|
|
|
פרשת אוטובוס קו 300, השב"כ, הצנזורה ועיתון חדשות 16/10/2003 | חדר המידע | משה הלוי halemo פרשת קו 300 היתה אבן דרך ביחסים בין העיתונות לבין מוסד הצנזורה הראשית
בישראל. בשנת 1984 נעשה נסיון של גורמים בשירות הבטחון הכללי להסתיר מידע על
פשעים שביצעו. הנסיון לא צלח, ועיתון צעיר גרם לכך שזו תהיה אחת מהפרשיות הכי
ידועות בישראל, ואבן דרך בין היחסים לעיתונות לבין מוסד הצנזורה. פרטים על הפרשה
מובאים כאן בצורה כרונולוגית לנוחיות הקורא. עיתון חדש בישראל
בתחילת חודש מרץ 1984 מוקם עיתון "חדשות" על ידי רשת שוקן
המוציאה לאור של עיתון "הארץ". עיתון הערב החדש של רשת שוקן ינסה
להתחרות בעיתוני הערב האחרים, בעיקר כנגד "ידיעות אחרונות"
ו"מעריב" ששלטו בזירה. כבר מתחילת דרכו, מתריס עיתון "חדשות" כנגד הממסד העיתונאי
ומסרב להצטרף להסכמים קיימים בין עורכי העיתונים לבין הצנזורה וצה"ל.
ההסכמים ידועים בשם "וועדת העורכים", ותפקידם היה לתאם פרסומים
בנושאים בטחונים בין עורכי העיתונים הגדולים לבין ראשי השלטון והצבא. ביום 2 מרץ 1984 לפני תחילת הופעת העיתון "חדשות", מוזמן יוסי
קליין, עורכו המיועד של עיתון "חדשות", למשרדי הצנזורה ושם נמסר לו צו
לפי תקנה 97 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 המחייבים את העיתון ועורכיו להגיש
לביקורת מוקדמת של הצנזורה, כל חומר לפי רשימת הנושאים שצורפו לצו. תקנה 97 לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 קובעת (ציטוט): 97. כוח לדרוש הגשת החומר לצנזורה לפני פרסומו (1) הצנזור רשאי לדרוש בצו מבעליו, מעורכו, ממדפיסו או
ממוציאו לאור של כל פרסום, או מבעליו או מנהלו של כל בית-דפוס או עסק של דפוס,
או ממחברו של כל חומר, או מכל אדם העומד להדפיס או לפרסם כל חומר, שיגיש לצנזור
לפני ההדפסה או הפרסום כל חומר שנועד להדפסה או להוצאה לאור. (2) כל צו כזה יכול להינתן בין בדרך-כלל ובין בדבר נושא מיוחד
או לסוג של נושאים, ובמקרה של פרסום המתפרסם לעתים קבועות או בלתי-קבועות הוא
יכול להינתן על כל הוצאה מיוחדת או סוג של הוצאות או על כל ההוצאות במשך תקופה
נקובה. (3) כל אדם המפר צו לפי התקנה הזאת יאשם בעבירה על התקנות
האלה. חטיפת אוטובוס של אגד ע"י מחבלים
ביום חמישי, 12 אפריל 1984, קבוצה של ארבעה מחבלים פלסטינים בני 17 חוטפת
באיומי סכין אוטובוס של "אגד" בקו 300 שנסע מתל אביב לכיוון אשקלון על
כביש החוף. קבוצת החוטפים מאיימת על חיי 25 הנוסעים בו. בנסיעה לכיוון רצועת
עזה, משחררים המחבלים נוסעת בהריון. זו, לאחר שהורדה, מזעיקה את כוחות הבטחון
ומדווחת להם על האוטובוס החטוף. בבוקר שלמחרת, יחידה של סיירת מטכ"ל עוצרים את האוטובוס בצפון רצועת
עזה, בקרבת מחנה הפליטים דיר אל בלאח. לאחר עצירת האוטובוס פורצים אנשי הסיירת
אל תוכו. על הפעולה מפקח קצין צנחנים וחי"ר ראשי תת אלוף יצחק מרדכי. במהלך הפריצה וההשתלטות על האוטובוס, נהרגת נוסעת חיילת ונפצעים מספר
נוסעים. שניים מן המחבלים נהרגים במקום, ואילו שני הנותרים נתפסים ומוכים על ידי
החיילים על מנת להממם, מחשש שיפעילו מטען נפץ שהיה ברשותם. עם הוצאתם מן האוטובוס ובדרכם אל שדה חיטה סמוך, ניצפו המחבלים כשהם
מובלים בידיהם של כוחות הבטחון. שני המחבלים שנותרו בחיים מוכים שוב בידי חיילים
וקצינים, בהם גם קצין צנחנים וחי"ר דאז, תא"ל יצחק מרדכי שעל פי
עדויות, מכה על ראש המחבל עם קת אקדחו האישי. לאחר מכן נמסרים המחבלים לאנשי
השב"כ לשם חקירה. שני המחבלים מועברים לידי אנשי השב"כ, בהם בכיר בשם אהוד יתום,
שמכניס אותם לרכב מסחרי ולוקח אותם לחקירה. בדרך מקבל יתום הודעה מראש
השב"כ דאז, אברהם שלום, להרוג את השניים. מאוחר יותר, בשידורי הרדיו נמסר על ידי דובר צה"ל כי שני המחבלים
נלכדו חיים. לאחר שעות אחדות מוסר דובר צה"ל כי כל ארבעת המחבלים שחטפו את
האוטובוס, נהרגו. הפרסומים המנוגדים בעניין של המחבלים, גורמים לעניינים להסתבך. לפיכך, שר
הבטחון דאז, משה ארנס, מחליט לעשות שימוש בסמכותו, וממנה וועדת חקירה בראשות
אלוף במילואים מאיר זורע, עליה מוטל לקבוע את העובדות בקשר לסיבת מותם של
המחבלים, להסיק מסקנות ולהמליץ המלצות, לרבות מסקנות והמלצות בתחום האישי. עיתון "חדשות" מצטט מקורות זרים
שלושה ימים לאחר מקרה החטיפה, ביום ראשון, 15 אפריל 1984 מצטט עיתון
"חדשות" ידיעה
מהעיתון האמריקני ה"ניו יורק טיימס" ובה הוא מספר לקוראים בישראל על
תפיסתם בחיים של שניים מהמחבלים לאחר ההשתלטות על האוטובוס החטוף. הידיעה נאסרה
לפרסום בישראל. הציטוט ממקורות זרים לא מובא לאישור הצנזורה. הידיעה מכה גלים
בישראל. דרישה מן העיתונות לא לפרסם את פרטי הפרשה
ביום שלישי 24 אפריל 1984 מתקיימת פגישה בין מנהל עיתון חדשות עמוס שוקן,
הצנזור הראשי תת אלוף יצחק שני ויועץ שר הבטחון לענייני תקשורת נחמן שי. פגישה
זו מתקיימת לאחר פגישה עם וועדת העורכים שבה לא היה חבר עיתון
"חדשות". וועדת העורכים מחליטה שלא לפרסם את הידיעה בדבר הקמת ועדת
החקירה. הפגישה בין הצנזור הראשי ועמוס שוקן, למרות שעיתון "חדשות" לא
היה חבר בוועדת העורכים, ואין לו הסכם כלשהו עם הצנזורה, מתקיימת לאחר שנודע
לנחמן שי כי עיתון "חדשות" מחזיק בתמונה של אחד המחבלים שהומתו.
בתמונה נראה המחבל מובל חי על ידי שני אנשי בטחון ישראלים. התמונה צולמה על ידי
צלם העיתונות אלכס ליבק. התמונה תפורסם מספר ימים לאחר מכן, ותוכיח כי אחד
המחבלים שנתפס היה חי והובל על ידי אנשי שירות הבטחון הכללי (שב"כ) בהכרה
מלאה. דרישה מן העיתונות לא לפרסם את פרטי הפרשה
ביום חמישי, 26 אפריל 1984, פונה דובר שר הבטחון נחמן שי ליוסי קליין,
העורך הראשי של עיתון "חדשות", ומדווח לו על פגישת וועדת העורכים עם
שר הבטחון באותו יום, בה הסביר שר הבטחון את רצונו באי פרסום הידיעה על מינוי
ועדת חקירה בראשות אלוף במילואים מאיר זורע לבדיקת נסיבות הריגתם של המחבלים.
נמסר כי רצונו של שר הבטחון משה ארנס נובע מחשש לחייהם של ארבעה שבויים ישראלים
המוחזקים בידי ארגוני המחבלים של נאיף חוואתמה ואחמד ג'יבריל. באותו יום בשעה 21:00, מתקשר אדם בשם בני הר נוי ממשרדי הצנזורה הראשית
לעיתון "חדשות" ומציין שוב שכל החומר הנוגע לאירוע הפיגוע באוטובוס ותוצאותיו
כולל ציטוט מקורות זרים בנושא חייב הגשה לצנזורה מוקדמת. מאוחר יותר בערב, בשעה 22:30, מתכנסים עמוס שוקן, יוסי קליין, רינו צרור
ודני דור ומחליטים לפרסם ידיעה על החלטת שר הבטחון למנות ועדת חקירה לבדיקת מותם
של שני המחבלים שנתפסו חיים. אנשי "חדשות" מבקשים לבדוק האם היתה חריגה בפעולות כוחות
הבטחון בטיפול במחבלים. הכתבה שהם מבקשים לפרסם היא בניגוד לפניית שר הבטחון
ומבלי להביא הנושא בפני צנזורה מוקדמת. החלטת אנשי עיתון "חדשות" לפרסם את דבר הקמת וועדת החקירה נבעה
בשל החשש שכאן מנוצל בצורה צינית איסור פרסום בשם שמירה על הבטחון, למרות שמדובר
בסדרי שלטון לא תקינים. עיתון "חדשות" מפרסם
למחרת, ביום שישי, 27 אפריל 1984 בגיליון מספר 46 של עיתון
"חדשות" בעמוד הראשון, מתפרסמת הכותרת: "פרשת האוטובוס החטוף,
הוקמה ועדת חקירה לבדוק איך נהרגו המחבלים" בעמוד 3 בעיתון מופיעה הידיעה המלאה (ציטוט): "שר הבטחון מינה ועדת חקירה בפרשת האוטובוס החטוף שר הבטחון, משה ארנס, מינה אתמול ועדת חקירה לחקור את נסיבות
מותם של שני מחבלים, שהורדו מהאוטובוס שנחטף לפני שבועיים בדרך לאשקלון. בראש
הועדה עומד האלוף (מיל.) מאיר, ששימש עד לפני זמן קצר כמבקר מערכת הבטחון.
הוועדה תחקור את האירועים, שהיו בשעתיים שלאחר השתלטות חיילי צה"ל על
האוטובוס החטוף. כזכור, פרסמו עיתונים במערב, על סמך עדויות של עיתונאים
ישראליים שהיו במקום, ששניים מהמחבלים נראו בחיים כשהורדו מהאוטובוס. דובר שר
הבטחון אמר אתמול, שמסקנות הוועדה יפורסמו לאחר שיוגשו לשר הבטחון." צו סגירה נגד עיתון "חדשות"
ביום הפרסום, יום שישי, 27 אפריל 1984, מגיש הצנזור הראשי תלונה לראש אגף
החקירות במשטרת ישראל, בדבר חשד לביצוע עבירה על ידי העיתון בניגוד לתקנה 97
בתקנות ההגנה לשעת חירום. התלונה במשטרה היא נסובה על פרסום הידיעה האמורה
בעיתון "חדשות", מבלי שהוגשה לצנזורה מוקדמת ובלי אישור הצנזור. למחרת, ביום שבת, 28 אפריל 1984, מוציא הצנזור הראשי תת אלוף יצחק שני,
צו סגירה לארבעה ימים כנגד עיתון "חדשות" וכנגד דפוס
"גרפופרינט" בעקבות פרסום הידיעה האסורה בעיתון. וכך הוא כותב בצו (ציטוט): "תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 צו בענין איסור הדפסה בתוקף סמכותי ע"פ תקנה 1(100)(ב) לתקנות ההגנה (שעת
חרום) 1945 (להלן התקנות), אני מצווה בזאת לאמור: הואיל ומכונות הדפוס של העתון
"חדשות" המצויות בדפוס גרפופרינט בע"מ בחולון שמשו להדפסת ידיעה
ביום 27 באפריל 1984, תחת הכותרת 'פרשת האוטובוס החטוף; הוקמה ועדת חקירה לבדוק
איך נהרגו המחבלים' (להלן הידיעה). והואיל והידיעה פורסמה בניגוד לתקנות 87 ו 97 לתקנות אני אוסר
עליכם ועל כל אדם להפעיל את הדפוס לשם הדפסת העיתון 'חדשות' בשם זה או בשם אחר. וכל זאת מעת חתימתי על צו זה ועד יום ד' 2 במאי 1984 שעה
18:00. יצחק שני, תא"ל הצנזור הראשי לעתונות ותקשורת" ערעור לבית המשפט העליון
ביום 29 אפריל 1984, מיד לאחר קבלת צו הסגירה, מגישים אנשי עיתון
"חדשות" עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד סגירת העיתון לארבעה ימים.
את העתירה (בג"צ 234/84) מגישים חברת "חדשות" בע"מ, דפוס
גרפופרינט בע"מ, חיים סולן, מנהל דפוס גרפופרינט בע"מ, רוני ארן,
מנכ"ל העיתון "חדשות" וכן יוסי קליין, עורך עיתון
"חדשות". העתירה מוגשת כנגד שר הבטחון וכנגד הצנזור הראשי. סגירת העיתון נדחית ביום אחד לאחר הסכמה של בעלי הדין להשמיע את טענותיהם
בבית המשפט העליון כבר באותו היום. בדיון בבית המשפט שמתקיים ביום 29 אפריל 1984, מתברר כי עיתון
"חדשות" הצעיר אשר לו פחות מחודשיים ימים, זהו לו המקרה החמישי שבו
הפר את דיני הצנזורה. לטענת הצנזור, בארבעת המקרים הקודמים העיר לו על כך. פעם
אחת התנצל עורך העיתון, ויתר המקרים טרם יושבו. במקרים קודמים אלה לא השתמש
הצנזור בסמכותו המינהלית. בית המשפט העליון בהרכב של השופטים מנחם אילון, שלמה לוין וא' חלימה דוחה
את העתירה ומשאיר את הצו על כנו. את הנימוקים לדחיית העתירה מספק בית המשפט
העליון רק ביום 9 מאי 1984. בפועל נסגר העיתון ליומיים בלבד, משום שאחד הימים, שלגביהם הוחל הצו, היה
אחד במאי, יום שבו לא הופיע העיתון ממילא. היום האחר היה יום הדיון. מאוחר יותר,
אחרי שהוצא נגדו צו סגירה נוסף, שביצועו הושעה, מחליט עיתון "חדשות"
להצטרף לממסד התקשורתי ולוועדת העורכים ובכך לקבל חסיון בדומה לעיתונים
האחרים, מפני החלטות חד צדדיות של
הצנזורה לסגירת העיתון. הסיפור על המחבל החי עושה כותרות
בתקופת שלאחר מכן, בחודשים אפריל ומאי 1984, מתפרסמים בעיתונות הישראלית
והעולמית ידיעות כי שניים מן המחבלים מתוך הארבעה שחטפו את אוטובוס אגד קו 300
הורדו חיים לאחר ההשתלטות על האוטובוס. שיא הפרסום בפרשה הוא כאשר מתפרסמת בעיתון "חדשות" תמונה בה
נראים שני אנשי שב"כ כשפניהם מוסתרים תחת ריבוע שחור, מובילים את אחד
המחבלים חי וכפות בידיו מלפנים. התמונה שצולמה על ידי צלם העיתונות אלכס ליבק.
התמונה מוכיחה מעל לכל ספק כי אחד המחבלים החוטפים היה חי ובהכרה מלאה בעת
שנתפס. העמדה לדין וכתב אישום כנגד אנשי עיתון
"חדשות"
הידיעה בעיתון "חדשות" של יום שישי, 27 אפריל 1984, התפרסמה
בלא שהובאה קודם לכן לידיעתו של הצנזור, ועל כך מועמדים בעלי העיתון ועורכיו
לדין פלילי, לאחר שהצנזור הראשי טרח להגיש תלונה במשטרת ישראל כנגד אנשי עיתון
"חדשות". כתב אישום הראשון מוגש לבית משפט השלום בתל אביב כנגד עמוס שוקן - מנהל
ומוציא לאור של עיתון חדשות (נאשם מספר 1). כנגד יוסי קליין - העורך הראשי של
עיתון חדשות (נאשם מספר 2). כנגד רינו צרור - עורך יום בעיתון חדשות (נאשם מספר
3). כנגד דני דור - עורך לילה בעיתון חדשות (נאשם מספר 4). וכנגד חברת
"חדשות" עיתון יומי בע"מ (נאשמת מספר 5). אנשי עיתון "חדשות" מועמדים לדין בעבירה של "פירסום חומר
בנושא המחייב צנזורה מוקדמת ללא הבאתו לצנזורה", שהיא עבירה המוגדרת בתקנה
97 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. בבית משפט השלום בתל אביב יושבת לדין השופטת אסתר קובו, ולאחר שמיעת
הראיות, היא מחליטה בפסק דין ארוך ומנומק, לזכות את עמוס שוקן ולהרשיע את שאר
אנשי עיתון "חדשות", הם יוסי קליין (העורך הראשי), רינו צרור (עורך
יום), דני דור (עורך לילה) וחברת "חדשות" עיתון יומי בע"מ. אנשי עיתון "חדשות" סירבו להעיד מטעם ההגנה, מה שהיה להם לרועץ
בהחלטתה של השופטת קובו להרשיעם. אנשי עיתון "חדשות" מחליטים לערער על הרשעתם בבית המשפט המחוזי
בתל אביב. וועדת זורע
וועדת זורע, בראשות אלוף (מיל') מאיר זורע שהוקמה ביום 26 אפריל 1984 על
ידי שר הבטחון משה ארנס, קובעת כי שניים מהחטופים מתו משברים בגולגולת, שנגרמו
ממכות. בוועדת זורע שותף כחבר גם איש השב"כ יוסי גינוסר. גינוסר, כחבר
וועדת זורע, פועל להעלמת חלקם של אנשי שירות הביטחון הכללי בפרשה. על חלקו בפרשה
זו קיבל מאוחר יותר חנינה מנשיא המדינה ולא הועמד לדין. גינוסר היה מעורב בפרשה
אחרת שבה היה מעורב, פרשת נאפסו. (פרשת נאפסו: יוסי גינוסר היה ראש צוות חקירה של קצין צה"ל בשם
עיזאת נאפסו. בשנת 1982 הורשע נאפסו בריגול ובגידה. הוא נשפט ל 18 שנות מאסר.
בשנת 1980, כאשר נתפס נאפסו בעקבות הלשנה של ערבי לבנוני, החוקרים נקטו כלפיו
אמצעי חקירה פסולים והעידו שקר לפני בית המשפט הצבאי המיוחד שהרשיע אותו. רק
בחודש אפריל 1987 שוחרר עיזאת נאפסו מהכלא לאחר שעתר לבית המשפט העליון. העתירה
לבית המשפט העליון התאפשרה לאחר שהכנסת חוקקה בשנת 1986 חוק המתיר לאדם לערער על
פסיקות בתי דין צבאיים בבית המשפט העליון. יוסי גינוסר לא הועמד לדין בגין
מחדליו ושקריו בפרשת נאפסו). בפני הוועדה מעיד גם אהוד יתום, המכהן בתפקיד ראש אגף המבצעים
בשב"כ, המקביל תפקיד אלוף בצה"ל. בעדותו לפני וועדת זורע מספר יתום,
כי לשדה החיטה שאליו הובלו המחבלים לאחר הורדתם מן האוטובוס, הגיעו אנשים רבים
שהקיפו את המחבלים, היכו אותם בידיהם ובעטו בהם. יתום יודע לספר כי אף הוא סטר
לאחד המחבלים. בין המכים, כדבריו, לא ראה אנשי שב"כ, אך ראה כיצד תת אלוף יצחק
מרדכי (מי שהיה בזמן האירוע קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי) חובט באקדחו בראשי
המחבלים עם קת אקדחו. לבסוף, סיפר יתום, העלה את המחבלים על רכבו במטרה להובילם
לחקירה. במהלך הנסיעה, העיד יתום, המחבלים דיממו ומצבם החמיר. לכן הסיעם לבית
חולים, שם קבע רופא את מותם. בדיעבד, אומר יתום לוועדת זורע, הריהו מצטער שלא לקח את המחבלים לטיפול
רפואי בטרם יעבירם לחקירה. בדומה ליתום, גם אנשיו מוסרים עדויות שקריות לפני וועדת
זורע. אנשי השב"כ יודעים לספר כי עשו כן על פי הנחייתו המפורשת של אהוד
יתום, שניתנה להם על דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי. בסיועו של יוסי גינוסר, שמכהן כחבר בוועדת החקירה, ומשמש גם כשותף לסודם
של אנשי השב"כ ומדליף להם מידע מדיוניה, עולה בידי יתום ואנשיו לשבש את
מהלכי חקירתה של וועדת זורע. בדין וחשבון שמוגש על ידי הוועדה ביום 20 מאי 1984
נקבע, כי שני המחבלים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך על איש מאנשי
השב"כ לא הוטלה אחריות למות המחבלים. ביחס ליתום קובעת הוועדה, כי בין התנהגותו והנסיבות בהן לקח את המחבלים
ברכבו ולבין מותם של המחבלים לא נמצא כל קשר. על פי המלצת הוועדה, שהתבססה על
הודייתו כי מתוך ש"נסחף" סטר לאחד המחבלים, מועמד יתום לדין משמעתי,
והליך זה מסתיים בזיכויו. בהמלצת הוועדה, ועל יסוד עדותו של יתום לפניה, מועמד
לדין משמעתי גם תת אלוף יצחק מרדכי. גם הליך זה מסתיים בזיכוי. מסתבר כי אנשי שב"כ היטו וסילפו את החקירה והכל בעידודו ובפיקוחו של
יוסי גינוסר, גם כן איש שב"כ. הקנוניה התגלתה, וגינוסר הואשם בבידוי ראיות,
עדויות שקר והדרכת עדים, בדיוק אותן הטענות שטען עיזאת נאפסו לאורך השנים. יוסי גינוסר
פוטר מהשרות. מאוחר יותר הוא מקבל חנינה מנשיא המדינה חיים הרצוג ביחד עם עוד
מספר אנשי שב"כ. החנינה מספיקה להנתן עוד לפני שהם מועמדים לדין. כתוצאה מהפרשה הוקמה "ועדת לנדוי" בראשות השופט משה לנדוי,
שתפקידה לקבוע את עניין שיטות החקירה של השב"כ. בסופו של דבר ובפועל, הורתה
וועדת לנדוי לשב"כ לחקור את עצמו. וועדת בלטמן
התוצאות של וועדת זורע לא היו מקובלות על היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק
זמיר. מכיוון שוועדת זורע לא הצליחה לקבוע בידי מי ובאילו נסיבות נגרם מותם של
המחבלים, הוחלט ביום 4 יוני 1984 להטיל על צוות בראשות פרקליט המדינה דאז, יונה
בלטמן, לשוב ולחקור נושא זה. בוועדת בלטמן חוזרים אנשי השב"כ ואהוד יתום על הגירסה השקרית אותה
מסרו לפני וועדת זורע, תוך העלמת העובדה כי הרגו את שני המחבלים בפקודתו של ראש
השב"כ אברהם שלום. וועדה בלטמן קובעת כי חמישה אנשי שב"כ, שלושה אנשי מג"ב (משמר
הגבול של משטרת ישראל) ושני חיילים היכו את המחבלים לאחר שנתפסו. אבל, גם וועדת
בלטמן מסתיימת בלא כל ממצאים ומסקנות לגבי מי באמת אחראי למותם של המחבלים. ראש הממשלה מתחלף
בחודש יוני 1984, לאחר הבחירות לכנסת, מוקמת ממשלת האחדות בין הליכוד
בראשות יצחק שמיר, לבין המערך בראשות שמעון פרס. שמעון פרס מחליף את יצחק שמיר
בראשות הממשלה למשך שנתיים, עד לכינונה של הרוטציה בתפקיד, בה יחזור שמיר לראשות
הממשלה. יצחק שמיר שהיה ראש הממשלה בעת החטיפה, מתמנה לשר החוץ בעת הקמת הממשלה. שלושה בכירי שב"כ מתפטרים
בחודש נובמבר 1985 מבקשים שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק
ופלג רדאי, מראש השב"כ אברהם שלום לחשוף את פרטי הפרשה ואת פרטי הטיוח או
להתפטר מתפקידו. שלום מסרב להתפטר והשלושה פורשים מן השירות. פנייה ליועץ המשפטי
בחודש מאי 1986, שלושה מבכירי השב"כ פונים ליועץ המשפטי לממשל יצחק
זמיר ומספרים לו על הפרשה. כבר בחודש פברואר 1986 פונה איש השב"כ
הפורש ראובן חזק לדורית בייניש, אז אשת פרקליטות המדינה, ומיידע אותה על פרטי
הפרשה והטיוח. היועץ המשפטי לממשלה פונה אל ראש הממשלה שמעון פרס ומבקש להתריע על שיבוש
החקירה בוועדות שהוקמו. מתברר, כי המחבלים הוצאו להורג על ידי אנשי השב"כ
בהוראתו הישירה של ראש השב"כ, אברהם שלום, וכי אנשי השב"כ תיאמו
גרסאות, שיבשו ראיות והעידו עדויות שקר בפני וועדת החקירה הראשונה. אל מול הטענות הללו, טוען ראש השב"כ אברהם שלום כי הוראותיו היו
"ברשות ובסמכות", כלומר באישורו של ראש הממשלה הקודם ביום האירוע -
יצחק שמיר. היועץ המשפטי מפעיל את משטרת ישראל
ביום 18 מאי 1986, קרוב לשנתיים לאחר שנושא החקירה נקלע למבוי סתום,
מדווח היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, למפכ"ל משטרת ישראל, כי הגיע אליו
מידע המקים יסוד לחשד בדבר עבירות פליליות, שנעברו בפרשה האמורה על ידי ממלאי
תפקידים בשב"כ. פניית היועץ המשפטי חזרה והעלתה לסדר היום הציבורי את הפרשה. היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, מבקש לחקור את החשדות של שיבוש החקירה.
בקשתו זו גורמת לכך שממשלת ישראל מחליטה לפטר אותו חודש לאחר פנייתו למשטרה. גם
היועץ המשפטי לממשלה החדש שנבחר במקומו של זמיר, יוסף חריש, דורש למצות את הדין
עם האחראים. בחלק מהציבור יש דרישה לחקור את הפרשה. היועץ חריש מתכונן להורות על
חקירה משטרתית בעניין. בעקבות זאת, ובטרם הספיק העניין כולו להתברר בבית המשפט,
מגישים השב"כ ושלושה מבכיריו, ביניהם יוסי גינוסר ואהוד יתום, בקשת חנינה
לנשיא המדינה חיים הרצוג. חנינה לאנשי השב"כ
ביום 10 אוגוסט 1986, כותב איש השב"כ אהוד יתום כי הוא ופקודיו הרגו
את שני המחבלים בפקודת ראש השב"כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה
"על מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". יתום מודה כי בעדויותיהם בהליכי החקירה, לפני וועדת זורע ולפני הצוות
ברשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם אשר הרגו את המחבלים.
כך נהג בעצמו, והינחה את אנשיו לנהוג, על דעתו של ראש השב"כ. הוא האמין,
לטענתו, כי אילוץ ביטחוני מחייבו לעבור על החוק, בהיות הדבר דרוש, למיטב הכרתו
ואמונתו, לקיום ביטחונה של ישראל. ביום 24 אוגוסט 1986, מחליט הנשיא חיים הרצוג לחנון את אנשי השב"כ
עוד לפני שנפתח הליך משפטי כלשהו, ולפני שבכלל מוגש כנגדם כתב אישום. הנשיא נענה
לבקשת אנשי השב"כ המעורבים בפרשה. בכך מסוכלת האפשרות שאיש כלשהו יועמד
לדין על אירועי פרשת קו 300. בנוסף מעניק הנשיא הרצוג חנינה ל 11 קצינים בכירים שהיו מעורבים בפרשת
אוטובוס 300, ומעורר בכך פולמוס ציבורי בקשר לסמכות החנינה של הנשיא. משטרת ישראל חוקרת
משהושלם הליך החנינה על ידי נשיא המדינה, מתחילה משטרת ישראל לחקור את
הפרשה, במטרה להעמיד את העובדות על דיוקן. ביום 27 אוגוסט 1986, בחקירה במשטרת ישראל, מתאר אהוד יתום בפרוטרוט כיצד
נטלו הוא ואנשיו את שני המחבלים משדה החיטה אליו הובאו על ידי החיילים, כיצד
הובילו אותם למקום מבודד וכיצד חבטו בראשיהם בעזרת אבנים ומוט ברזל עד למותם. יתום מתאר את המהלכים שננקטו, בתיאום מוקדם מלא בינו לבין חבר הוועדה
יוסף גינוסר, לשיבוש חקירתה של וועדת זורע ולהכשלת הצוות החוקר בראשות פרקליט
המדינה, יונה בלטמן. עם קבלת ממצאי חקירת המשטרה ממנה היועץ המשפטי לממשלה החדש, יוסף חריש,
צוות של משפטנים בכירים בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה יהודית קרפ, שתפקידו
להרחיב ולהעמיק בחקירת הפרשה העגומה ולסכם את מסקנותיה. וועדת חקירה נוספת - וועדת קרפ
ביום 23 ספטמבר 1986 מוקמה וועדת חקירה נוספת לחקור את פרשת קו 300 ואת
נסיבות מותם של שני המחבלים. הוועדה כוללת את יהודית קרפ - המשנה ליועץ המשפטי
לממשלה, עדנה ארבל - אז פרקליטת מחוז המרכז, וי' אליסוף - הממונה הבכיר לחקיקה
ויועץ לשר המשפטים. אחת המסקנות של וועדת קרפ היתה ששני המחבלים הומתו בהוראתו הישירה של ראש
השב"כ אז אברהם שלום. בסופו של דבר, ובשל החנינה שניתנה לארבעה מאנשי השב"כ שהיו מעורבים
בהריגת המחבלים, מחליט היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש שלא להעמיד לדין גם אנשי שב"כ
אחרים, שלגביהם נקבע כי נטלו חלק בשיבוש מהלכי החקירות. מדינת ישראל משנה את חוקי איסור הפרסום
ביום 18 ספטמבר 1988 מפרסמת המדינה צו חדש המגדיר את היחס של מפרסם
בעיתון, בספר או בכל דבר דפוס, את אופי התנהגותו ואת הצורך להגיש את הפרסום
לעיון מוקדם ולאישורה של הצנזורה. בקובץ התקנות של מדינת ישראל מתפרסם "צו שעת חירום (הגשת דברי דפוס
ופירסומים לביקורת מוקדמת ואיסור דפוס ופירסום), התשמ"ט 1988". צו זה קובע בסעיף 2 בו, כי "כל אדם המדפיס או המפרסם דבר דפוס או
פירסום הנוגע לבטחון המדינה, בין שהוא מיועד לפירסום בארץ ובין שהוא מיועד
לפירסום בחוץ לארץ, חייב להגישו לצנזור לפני הדפסתו או פירסומו". סעיף 3 לצו אוסר פירסום או הדפסה של דבר דפוס כאמור, כל עוד לא הוגש
לצנזור וניתן היתר בצידו. סעיף 4 לצו מוסיף וקובע כי "צו זה לא יחול על אדם
המדפיס או מפרסם אשר נמסר לידיו צו אישי בדבר הגשת פירסומים ודברי דפוס לביקורת
מוקדמת לפי תקנה 97 לתקנות". צו זה פותר את השאלות המשפטיות שהתעוררו בעקבות העמדת לדין של אנשי עיתון
"חדשות" שהועמדו לדין בשל פרסום אסור. פרסום הצו ברשומות, פותר את
הבעיה המשפטית של תוקפן החוקי של תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945, לאחר שהללו
לא פורסמו ברשומות, ותוקפן החוקי הוטל בספק לאחר כינונה של מדינת ישראל. רבים בעבר הועמדו לדין על הפרת תקנות ההגנה לשעת חירום, כאשר בעצם לא היה
להם תוקף חוקי מאחר שלא פורסמו כמו כל חוק ותקנה בספר הפרסומים הרשמי של מדינת
ישראל - קובץ התקנות - הרשומות. בית המשפט המחוזי מזכה את אנשי "חדשות" ביום 23 דצמבר 1992 נותן בית המשפט המחוזי בתל אביב (תיק ע"פ 27/90)
את פסק הדין לגבי אנשי עיתון "חדשות" שהורשעו בבית המשפט השלום.
השופטים י' גלעדי, י' גולדברג וד"ר ג' קלינג מזכים את אנשי העיתון מהרשעתם
בבית המשפט השלום. בית המשפט המחוזי מזכה את המערערים בקובעו כי תקנות ההגנה משנת 1945 לא
פורסמו ברשומות, הן הפרסומים הרשמיים של המדינה, ולפיכך לא ניתן להסתמך על תקנה
שלא פורסמה בצורה רשמית. אי פירסומה ברשומות של התקנה, שולל את תוקפה. נימוק נוסף שמאפשר לזכות את אנשי עיתון "חדשות" הוא שהצנזור לא
היה מוסמך להאציל סמכויותיו לאחר כפי שעשה, כך שיורה לעיתון "חדשות"
לא לפרסם את הקמתה של וועדת החקירה. זיכויים של אנשי עיתון "חדשות" אינו מקובל על המדינה, וזו
מערערת לבית המשפט העליון (תיק רע"פ 1127/93). סגירה סופית של עיתון "חדשות"
בינתיים, ביום 30 נובמבר 1993 נסגר סופית עיתון "חדשות" לאחר
השקעות כושלות והפסדים כספיים. בעליו של עיתון "הארץ" ועיתון
"חדשות", עמוס שוקן, ניסה לקבל זיכיון לרדיו האזורי וזיכיון לערוץ
השני, וכשל. גם הלוואת ענק שקיבל עיתון "חדשות" מעיתון "ידיעות
אחרונות", לא עזרה לו להתרומם. ערעור וזיכוי נוסף של אנשי "חדשות" בבית
המשפט העליון
ביום 30 מאי 1994, מזכה בית המשפט העליון את אנשי עיתון
"חדשות" לאחר שהמדינה הגישה ערעור על זיכויים בבית המשפט המחוזי בתל
אביב. הדיונים בערעור המדינה מתקיימים ביום 2 נובמבר 1993 (כאשר עיתון
"חדשות" עדיין פועל) וכן ביום 12 אפריל 1994 (לאחר שהעיתון כבר הפסיק
לפעול). כאמור, השופטים דב לוין, אליהו מצא ומישאל חשין (שכתב את רוב פסק הדין)
מזכים את אנשי עיתון "חדשות". כמעט 10 שנים לאחר שהוגש כתב אישום כנגד אנשי עיתון "חדשות"
בגין פרסום שלא הוגש ולא אושר על ידי הצנזורה הראשית, מתפרסם פסק הדין הסופי
לגבי אנשי עיתון "חדשות". הללו מזוכים מכל אשמה. כתב האישום המקורי
הוגש כאשר לעיתון "חדשות" הצעיר לא מלאה אפילו חצי שנה לקיומו. הזיכוי
המוחלט בבית המשפט העליון גם הוא מתקבל לאחר שלא מלאה חצי שנה לסגירתו של
העיתון. עיתון "חדשות" חשף טיוח, מחדל ושיבושי משפט של אנשי שב"כ
שסרחו ושילם על כך את המחיר. אנשי השב"כ הסורחים לא היו צריכים לעבור את
המסלול הזה. הללו דאגו לקבל חנינה מנשיא המדינה חיים הרצוג עוד בשלב גיבוש כתבי
האישום כנגדם. חשיפה בעיתון ידיעות אחרונות של הורג המחבלים בשנת 1996 מודה אהוד יתום בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות" כי
הוא היה זה שהרג את שני המחבלים. יתום, שנמצא בתהליך של פרישה לגמלאות משירות
הבטחון הכללי בו הוא משרת משנת
1972, מספר כי הסיט את הרכב לפרדס, הוריד את המחבלים והיכה בראשיהם באבן, כדי
ליצור רושם שהם נהרגו בזמן פעולת הפריצה: "תאמין לי שלא היה צריך להתאמץ
מדי, כי הם היו גמורים" ציטט העיתונאי מרדכי אלון מ"ידיעות
אחרונות" את יתום. לאחר פרסום הראיון חזר בו יתום, וטען כי מעולם לא אמר שהוא שהרג את
השניים במו ידיו. איש השב"כ כוכב הפרשה, השיבוש והטיוח, נבחר
לכנסת
לאחר שנכשל בקבלת תפקידים ציבוריים בגלל הרבב המוסרי והפלילי שדבק בו,
והן בגלל עתירת לבג"צ שהוגשו כנגד מינויו, מחליט אהוד יתום לרוץ ברשימת
הליכוד לכנסת. יתום ניסה להתקבל לתפקיד קצין הכנסת וכן לתפקיד ראש מטה למלחמה בטרור שייעד לו ראש הממשלה אריאל
שרון בשנת 2001. יתום נכשל בקבלת תפקידים ציבוריים אלו. בבחירות שהתקיימו בשנת 2003, נבחר אהוד יתום ברשימת הליכוד לכנסת. כיום
יתום הוא חבר כנסת במשרה מלאה. מקורות
פסקי הדין השונים בפרשת קו 300 |
הצילום שבו
נראה אחד מהמחבלים
החוטפים מובל חי על
ידי אנשי שב"כ. צילום: אלכס
ליבק (לחץ על
התמונה להגדלה)
הצילום הלא
מצונזר שפורסם
בדצמבר 2003 צילום: אלכס
ליבק (לחץ על
התמונה להגדלה)
|
|
תגובות הקוראים |
|
|
|
|
