ת"א 64/93
בפני: סגן הנשיא כב' השופט י. בזק
התובע: מתי גולן
נגד
הנתבעים:
1. רשת שוקן
בע"מ
2. יואל אסתרון
3. רון מייברג
4. אמנון דנקנר
בשם התובע: עו"ד קלגסבלד
בשם הנתבעים: עו"ד מוזר וטל ליבליך
1. תביעה על הוצאת שם רע בין עיתונאים לבין עצמם, על רקע של "חיסול
חשבונות".
התובע מתי גולן (להלן: גולן) הוא עיתונאי ועורך בעל ותק, שהיה בזמנו עורך
עיתון "הארץ" ואח"כ עורך העיתון הכלכלי גלובס. אף הנתבעים 3
ו-4 הם עיתונאים
ידועי שם. נשוא המשפט הוא כתבה שפורסמה בעיתון "חדשות", שבינתיים
נסגר.
הנתבעת 1 היתה הבעלים של עיתון זה והנתבע 2 היה עורכו.
הנתבעים 3 ו-4 רון מייברג (להלן: מייברג) ואמנון דנקנר (להלן: דנקנר),
פרסמו טור משותף קבוע בעיתון "חדשות", והתביעה הנוכחית היא בקשר
לרשימה
שנתפרסמה בטור משותף זה ביום 1.1.93 וכותרתה "אני אקח את מנהטן".
הרשימה דנה בידיעה לפיה עומד לקום עיתון כלכלי מתחרה ל"גלובס"
בשם
"טלגרף", ועורכו אמור להיות התובע, מתי גולן, שהיה עד אז עורכו
של העיתון
"גלובס". לטענת התובע הרשימה מוציאה עליו שם רע.
התובע העיד בתצהירו כי כאשר נודע לו ביום 31.12.92 שהנתבעים 3 ו-4 עומדים
לפרסם רשימה אודותיו פנה למר יואל אסתרון (הנתבע 2) והעמידו על העויינות
המוקדמת של הנתבעים 3 ו-4 כלפיו, וביקשו לעבור על הרשימה כדי למנוע פרסום
לשון הרע עליו, אך ללא הועיל.
2. לנוחות הדיון חילקתי את הרשימה (נספח א' לכתב התביעה) ל-11 קטעים.
בארבעת הקטעים הראשונים דנה הרשימה בנושא "גלובס" ועורכו המיועד,
מתוך גישה
שניתן לכנותה "נייטרלית", בהביאה דעות אודות התובע לכאן ולכאן. ואולם,
מכאן
ואילך מסירים הכותבים את הכפפות מעל אגרופיהם ושמים את התובע ללעג ולקלס.
התובע טוען בכתב התביעה (סעיף 6) כי הרשימה כולה כתובה בדרך מעליבה ושלילית
ומאפיינת אותה מגמה ברורה לפגוע בתובע ולהשפילו.
התובע מיקד את עילת התביעה על ארבעה קטעים בלבד מתוך הרשימה, כדי שלא
לפרסם על פני חזית רחבה מדי, ורשאי היה לעשות כן (ע"א 492/89 סלונים
נ' דבר,
פד"י מו(833 ,827 )3; ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פד"י כו(529
,524 )1).
הנתבעים טוענים כי עצם העובדה שהתובע לא הגיש תביעה על קטעים אחרים ברשימה
מעידים עליו שהוא מודה באמיתותם. אינני מקבל טיעון זה. ואולם, אפילו נניח
כי
כך הוא, גם אדם שיש בו דופי רשאי להגנה על שארית שמו הטוב וזכאי שלא יטילו
בו דופי שאין בו.
3. התובע טוען כי המניע של הנתבעים 3 ו-4 היה "חיסול חשבונות".
דנקנר כתב
את הספר "דן בן אמוץ" ומייברג פרסם ביקורת נלהבת על הספר ועל
מחברו. בעקבות
זאת כתב גולן מאמר בהארץ ובו ביקורת על הספר ועל משבחיו (ובתוכם מייברג).
בעקבות פרסום הכתבה פנה מייברג לתובע והודיע לו כי הוא "מחכה לו
בפינה".
גם דנקנר - כך טוען התובע - נושא טינה נגד גולן, שכן גולן, בהיותו עורך
אחראי של הארץ, יעץ לגרשום שוקן ז"ל לפטר את דנקנר מעבודתו
ב"הארץ" בעקבות
ראיון עיתונאי (ת/12) שבו הטיח דנקנר "דברים פוגעים וחסרי בסיס"
בעורכי עיתון
"הארץ". דנקנר מאשר כי מיד עם פרסום הכתבה ת/12 פיטר אותו גרשום
שוקן
(פרוטוקול עמ' 160). התובע טוען כי "מאז נוטר הנתבע 4 (דנקנר) טינה
מוצהרת
לתובע". ואכן דנקנר עצמו כותב בתצהירו (ס' 4) כי הוא אינו מדבר עם מתי
גולן
למעלה מ-9 שנים (התצהיר נחתם ב-9.1.94 פחות 9 שנים - אנו מגיעים לאמצע שנת
1984, הוא מועד פרסומו של ת/12). מייברג מכחיש כי אמר לתובע כי הוא
"מחכה לו
בפינה", אך בעדותו לא הסתיר את יחסו השלילי לתובע.
4. אעבור עתה לדון בכל אחד מארבעת הקטעים אשר לדברי התובע יש בהם משום
הוצאת שם רע. הכלל הוא שעל הנתבעים להוכיח את אמיתות האשמות שהם פרסמו כנגד
התובע. נבחן איפוא באיזה מידה עלה בידי הנתבעים להוכיח את האמור בכל אחד
מארבעת הקטעים שהם נשוא משפט זה.
5. וזו לשון הקטע הראשון, ולנוחיות הדיון אחלקו לקטעי משנה:
(1) "בנו של גולן, חייל בגולני, השתמש בשירותי הסדר והדפוס של
"גלובס" כדי להפיק חוברת ליחידתו, מתוך הבנה שאת ההוצאות יכסה
האב מתי גולן.
(2) בהמשך התברר כי אנשי העיתון התקשו לגבות מגולן את עלות ההפקה.
(3) בסופו של תהליך ארוך, שכלל גם חקירה של נסיבות מכירתה או חלוקתה
של החוברת לחיילים, סיפור מוזר ובו נסיעות לקיבוצים בנגב, נגבה
הסכום מגולן".
בראון, הבעלים של העיתון "גלובס", שאותו הכיר מתוך קשרי הידידות
שבין שתי
המשפחות, וסיכם איתו כי החוברת תופק ותודפס ב"גלובס" ותמורתה
תשולם מתרומות
שהתעתד הבן להשיג מגופים שונים. החוברת הופקה והודפסה, ומשלא עלה בידי בנו
של
התובע לגייס את הכסף לכיסוי ההוצאות הסכים אביו (התובע) לכסות את מלוא
ההוצאות והן נגבו משכרו בערכים דולריים.
אין מחלוקת על עיקר המעשה, אלא שהתובע טוען - ואף הוכיח - כי לא היה כל
קושי לגבות ממנו את עלות ההפקה, וכי האמור בכתבה שרק לאחר "תהליך
ארוך" נגבה
הסכום מגולן מוציא עליו שם רע כאילו הוא אדם שאינו עומד בדיבורו.
7. חיים בראון מאשר (עמ' 145) כי לפני הדפסת החוברת דיבר איתו לי, בנו
של גולן, וסוכם שהוא (לי) ישלם. ובכן, לא נכון מה שנאמר בכתבה בקטע משנה
(1)
כי היתה הבנה מוקדמת שהאב, מתי גולן, הוא שיכסה את ההוצאות. ואכן החשבונית
בגין הפקת החובת הוצאה ע"ש הבן גולן ולא ע"ש אביו (נ/2). עם זאת,
כפי שמעיד
התובע (עמ' 4), בייחסי הידידות ששררו בין שתי המשפחות היה מובן מאליו שאם
הבן
לא ישלם מכל סיבה שהיא את חובו, יעשה זאת אביו, כפי שנוהג כל אב טוב כאשר
נקלע בנו למצוקה. לאחר מכן התקשה לי לגייס את הכסף (מדובר בסכום של 3,500
דולר) ובראון מעיד כי ראה זאת
בחומרה כי "זה חוב של אנשי בית, זו עבודה שנעשתה בלי רווח, רק
בעלויות". בכל
זאת - כך הוא עצמו מעיד - הוא לא אמר דבר בענין זה לאב מתי גולן.
8. החשב של גלובס, מר קמינסקי, העיד מטעם הנתבעים. הוא עיין בפרוטוקולים
של הישיבות הקודמות לקראת עדותו... את הפרוטוקולים המציא לו סמנכ"ל
"גלובס".
קמינסקי איננו מסתפק בקביעת עובדות, הוא גם מחלק ציונים לתובע. כך, למשל,
הוא
כותב בתצהיר (ס' 17) "זהו דבר שלא יעשה ועזות מצח". קמינסקי אומר
בעדותו כי
לאחר שהבן גולן התקשה בפרעון החוב "יצרתי קשר עם גולן וקבענו שנתחשבן
על זה
בסוף השנה בדולרים ובזה נגמר הסיפור" (עמ' 134). גולן לא התווכח בנושא
(עמ'
135). ובכן אין גם אמת באמור בכתבה כי אנשי העיתון התקשו לגבות מגולן (האב)
את עלות ההפקה, וכי רק בסופו של "תהליך ארוך" נגבה הסכום מגולן
(האב).
לדברי קמינסקי (עמ' 135) הרצל ושמעוני אמרו שגולן טען שזה לא חוב שלו אלא
של בנו. ברור שזו עדות שמועה, וגולן מכחיש זאת בכל תוקף.
9. העד מר אליעזר שמעוני - המנכ"ל של "גלובס" - טוען
בתצהירו ובעדותו
(עמ' 29) כי אמר למתי גולן שהעיתון יחייב אותו בעלות הממשית של ההוצאות
ומתי
גולן הסכים, אך אין בפיו תשובה מספקת לשאלת ב"כ התובע שטען בפניו שאם
אמנם כך
הוא. מדוע הוצאה חשבונית ע"ש בנו של התובע?
ועוד, בתצהירו אמר העד כי מתי גולן אמר לו שעם הכסף אין בעיה כי החיילים
ביחידה כבר אספו את הכסף, ואילו בעדותו (שם, ש' 20) ציין שהבן הוא שאמר -
בנוכחות התובע - כי כבר אספו מהחיילים סכום גדול. לשאלת ב"כ התובע
מסביר העד
את הסתירה בין שתי הגרסאות בכך ששניהם אמרו(שם).
בתצהירו (סע' 15) הוא אומר "מתי גולן לא שילם מייד אלא לאחר זמן ובתשלומים
לשיעורין". כיום ידוע לנו כי הסכום נוכה ממשכורתו של גולן בסוף השנה
בתשלום
אחד. בעדותו מסביר העד (עמ' 30) כי הוא לא יודע אם החוב שולם בתשלומים שכן
הוא לא עוסק בזה, ואין בזה בפיו תשובה מדוע כתב בתצהירו כי החוב שולם
בתשלומים. מדברי שמעוני עולה כי הוא ראה את הענין בחומרה רבה: "דבר
כמו הספר
שעשיתי לבן, זה מדהים! אתה חושב שזה דברים שלא זוכרים אותם?" (עמ'
32), לכן
- כך מסביר שמעוני - הוא סיפר את הסיפור לנתבע מייברג, כאשר הלה פנה אליו 4
שנים לאחר מכן, כדי לאסוף חומר לרשימה שהכין (שם).
בסעיף 13 לתצהירו טוען שמעוני כי פנה למתי גולן ושאל אותו מה קורה עם
התשלום "והוא אמר לי שהחיילים לא רוצים לשלם, וכי אין כסף. אני אמרתי
לו שהוא
הזמין את העבודה ועליו האחריות, והוא טען שאין מה לעשות, כי החיילים
מתנערים
מחובם".
שמעוני אומר כי לא האמין שפלוגה שלמה של חיילים לא רוצים לשלם, ולכן טרח
ונסע לקיבוצים שריד, נגבה, כיסופים, כדי לברר. "אז הגיע מכתב משריד
לנגבה
ומנגבה נתנו לי אותו ומזה ידעתי שהחיילים לא התבקשו לתת כסף בכלל..."
(עמ'
37).
ב"כ התובע טען בפני העד כי גולן מעולם לא דיבר איתו בענין התשלום בעד
החוברת (עמ' 38), אך העד עומד על דעתו כי פנה בענין זה לגולן פעמיים.
10. התובע מספר בעדותו (עמ' 4) כי החל לעבוד בגלובס ב-1.7.88. סמוך לאחר
מכן בא אליו בנו ואמר לו שהוא התנדב להפיק את החוברת הנ"ל. גולן התקשר
בטלפון
הפנימי לבראון "ואמרתי לו שבני נמצא כאן והוא התנדב להפיק חוברת. אמרתי
לו
שהוא יעלה אליו והוא
יגמור איתו מה שיגמור. הוא רוצה לממן את זה מתרומות. הבן שלי עלה לחדרו,
ובעקבות זאת חיים נתן הוראה להפיק את החוברת". הוא מכחיש שאמר לבראון
שהוא
מקבל עליו אחריות בענין החוברת, אך מוסיף כי מובן מאליו שאם תהיה תקלה
כלשהי
בענין הכסף "אני אעמוד מאחוריו. הוא בני!". (עמ' 5).
לאחר מכן פנה אליו בנו באחת החופשות ומר לו שאיננו מצליח להשיג את התרומות
שקיווה לקבל למימון הוצאת החוברת. "אז פניתי לבראון ואמרתו לו שבני לא
משיג
את התרומות ואני אשלם את החשבון. אז חיים (בראון) כדרכו, בצורה חברית, אמר
שאין בעיה, בסוף שנת התחשבנות ננכה לך את זה. אמרתי לו: בערכים דולריים!
כפי
שעשינו לגבי כל חוב שהיה לי עם גלובס. בסוף השנה שהיתה 30 ביוני של כל
שנה"
(עמ' 6) בתאריך זה עושים גם את חשבון הבונוסים המגיעים לתובע. העד טוען כי
לא
היו לו בנידון כל שיחות עם שמעוני. הוא דיבר עם החשב, בפברואר - מרץ 89',
ולא
ביקש לשלם בתשלומים, גם לא היה צורך בכך. העד מכחיש - ואני מאמין לו - שאמר
לשמעוני כי החיילים מסרבים לשלם בעד החוברת:
"(צוחק). שמעוני רדף אותי מיום בואי לגלובס ולא דיבר איתי מטוב ועד
רע. אני לא אמרתי את זה. חס וחלילה". (עמ' 7).
"מעולם לא שמעתי מפיו (של שמעוני) טרוניה. הוא לא דיבר איתי בכלל.
לשמעוני היתה טרוניה על עצם קיומי (עמ' 12). לא דיבר איתי ונטר לי
טינה לאורך כל עבודתי בגלובס" (עמ' 14).
11. גם בראון מאשר בעדותו (עמ' 153) כי תקופה קצרה מאוד לאחר שגולן נכנס
לתפקיד הגיעו שמעוני וגולן לסכסוך.
שמעוני (מנהל גלובס) פרסם ב"דבר" (נ/4 מיום 12.4.90) מאמר ביקורת
נגד גולן
(עורך גלובס) בתקופה שגולן היה העורך, על כך שגולן העיד על עצמו שמעולם לא
השתתף בהפגנה כלשהי, ועל כך
שביום שישי 6.4.90 חרג גלובס ממנהגו שלא להכנס לויכוחים פוליטיים.
"הדבר לא
אירע במקרה, אלא בחתימתו של העורך הראשי מתי גולן". דבר מוזר הוא
שמנכ"ל של
עיתון מפרסם בעיתון אחר רשימה בגנות עורך עיתונו. לאור כל האמור לעיל, אין
לי
כל ספק כי שמעוני נוטר טינה לגולן ומוטב להזהר מקביעת ממצאים במשפט זה על
פי
עדותו, שכן ראייתו את הדברים מושפעת מרגשות ואיננה ראייה של אדם נייטרלי.
כאמור לעיל, אף אחד מהעדים, פרט לשמעוני, לא אומר כי הוא פנה אל התובע
בענין החוב של בנו וכי התובע התחמק מלשלם. העד, שלדברי הכל אמור לטפל
בנושא,
חשב העיתון מר קמינסקי (שלא הפגין בעדותו ידידות מיוחדת לתובע), אומר כי לא
היתה כל בעיה בגביית החוב מאת התובע. בפנייתו הראשונה אל התובע סוכם ללא כל
ויכוחים שהחוב ינוכה משכרו של התובע בסוף שנת העבודה, וכך היה.
נסיעתו של שמעוני לקיבוצים "לחקור" אם חיילי היחידה שילמו בעד
החוברת
(לבסוף התברר שלא שילמו) היא באמת "סיפור מוזר", כפי שמציינים
מייברג ודנקנר
עצמם בכתבתם בקטע הראשון. ואולם מי שקורא את הרשימה מקבל את הרושם כאילו
התובע מעורב בפרשייה סודית ומוזרה בעוד שהדבר המוזר הוא עצם נסיעתו של
מנכ"ל
"גלובס", איש עסוק לכל הדעות, לקיבוצים, על מנת
"לחקור" מפי חיילי הפלוגה אם
שילמו כסף עבור החוברת, בזמן שלא היה כל קושי לקבל את הכסף מאת התובע.
12. אני קובע כי הקטע הראשון אכן מוציא שם רע על התובע בכך שהוא מציג את
התובע כאילו הוא התחייב לשאת בהוצאות הפקת החוברת האמורה ואח"כ התחמק
מלקיים
את התחייבותו וכי רק לאחר "תהליך ארוך" נגבה ממנו החוב. האמת היא
שבנו של
התובע, קצין בגולני,
הוא שהתחייב לשאת בהוצאות, ולאחר שלא עלה בידו לאסוף את הכסף הדרוש הודיע
אביו (התובע) לחשב העיתון, ללא כל ויכוחים, כי הוא יסלק את חובו של בנו.
הוסכם כי החוב ינוכה משכרו בסוף שנת העבודה (סוף יוני) בערכים דולריים
משכרו
של התובע, וכך נעשה.
13. אעבור עתה לדון בקטע השני, שאף אותו אחלק לקטעי משנה:
(1) "גולן - כך טענו אנשי "גלובס" - בילה מחוץ למערכת יותר
מאשר בה.
(2) בתום ישיבת המערכת נהג לנהל שיחות עם רופאיו (גולן הוא היפוכונדר
ידוע) שבסופן, וכנראה בהמלצתם, יצא לנוח בקפה הבימה לארוחת
צהריים ולעיסוקים אחרים.
(3) שמהם היה חוזר בשעת צהריים מאוחרת, קרוב מאוד לשעת הסגירה של
העיתון.
(4) את העבודה השחורה עשה חגי גולן (אין קשר משפחתי).
(5) מצב הענינים הגיע לידי כך שבהוראת בראון ובהמלצת מנהל ההפקה נאסר
על גולן לשנות כותרות וידיעות בעיתון בשעה מאוחרת, כדי לא לשבש
את זמני הירידה לדפוס.
(6) שעת סגירת הגליון הפכה לסיוט, גולן היה חוזר, מתרשם מהעימוד,
דורש שינויים ונכנס לעימותים עם הצוות שלו.
(7) היתרון של "גלובס", עיתון ערב אמיתי המגיע באמצעות שליחים,
היה
עלול להפגע בשל שינויי עריכה של הרגע האחרון".
14. התובע מוצג בקטע השני כעורך שנח יותר מאשר עובד, שוהה במקום העבודה
זמן קצר ביותר, חוזר לעבודה סמוך לפני שעת הסגירה ומשנה כותרות וידיעות עד
ששעת הסגירה הפכה לסיוט. מנהל ההפקה (שמעוני) התערב ובהוראותו של בראון
נאסר
על התובע לשנות כותרות וידיעות. התובע מרבה בשיחות טלפון לפרטיות,
היפוכונדר
המתייעץ תדיר עם רופאיו.
15. הוכח שגולן היה מגיע לעבודה ב-8:30, אף שיום העבודה החל ב-9:00 (ונמשך
עד 16:30 - עדות בראון, עמ' 149). בכתבה עצמה נאמר כי ביוזמתו של התובע
הונהגו ישיבות בוקר. הוכח כי היו לתובע עימותים - לפחות בתחילת העבודה - עם
סגנו (חגי גולן) על רקע זה, שכן התובע רצה שחגי יבוא לעבודה מוקדם יותר
(עמ'
117). חגי גולן מאשר כי יחסי העבודה בינו (חגי) לבין התובע היו טובים בהחלט
(עמ' 27).
16. לדברי חיים בראון יצא התובע לארוחות צהריים שנמשכו כשעה וחצי. אין
איפוא אמת באמור בכתבה שגולן חזר מהפסקת הצהריים "סמוך מאוד"
לשעת סגירת
העיתון, ולא היתה כל סכנה שהעיתון יצא באיחור עקב שינויי העריכה, במידה
שנעשו, נעשו ב-2:30 - 3:30, זמן מספיק לפני שעת הסגירה (ב-4:15) עובדה שאין
עליה מחלוקת היא שבפועל מעולם לא היה איחור במשך ארבע שנות עבודתו של
התובע.
אדרבה שעת הסגירה בתקופתו של התובע אף הוקדמה לפי יוזמתו של התובע בשעה
וחצי.
ראה עדותו של בראון, שאף הוא לא הפגין בעדותו ידידות מיוחדת כלפי התובע.
בראון מאשר כי גולן עמד על כך שהעיתון ייסגר כמה שיותר מוקדם (עמ' 153),
וכי
מאז כניסתו של גולן הוקדמה שעת הסגירה והורחבה המתכונת של גלובס ותפוצת
העיתון גדלה בהרבה (מ-8,000 ל-22,000 מנויים - עמ' 157).
בנספח ח', מיום 10.10.91, קובל התובע על שינויים שהוכנסו ברגע האחרון
ע"י
מחלקת המודעות, וכך נגרם איחור של כ-30 דקות.
17. התובע מאשר בעדותו (עמ' 11) כי היה נוהג לפעמים לאכול ארוחת צהריים
בקפה "הבימה" ולפעמים במסעדות אחרות, וקיים שם גם פגישות - 90%
מהם בענייני
העבודה, "כדי שאוכל לשוב בסביבות
3:00 - 2:00 מקסימום על מנת לעבור על העמודים לפני סגירת העיתון, על
העמודים
שלא עברתי עליהם בבוקר. היו שני חלקים בעיתון" (אחד פנימי - הכולל
מאמרים,
ועליו עבר התובע בבוקר, והשני חיצוני - הכולל חדשות - שעליו עבר אחרי
הצהריים
- י.ב.). מטבע תפקידו כעורך היה עליו לעשות חלק מהעבודה בחוץ, ולעיתים אף
נסע
בענייני העיתון עם בראון לירושלים או למקומות אחרים. התובע מכחיש שנאסר
עליו
להכניס שינוי בכותרות ללא אישורו של שמעוני (עמ' 13). לפי ההסכם העבודה
(נספח
ו' לתצהירו של גולן) הוקנה לו בפרוש חופש מערכתי כעורך "גלובס".
18. מכל האמור לעיל עולה אין אמת בטענה שהועלתה בכתבה כי שעת סגירת
הגיליון הפכה לסיוט וכי "היתרון של גלובס, עיתון ערב אמיתי המגיע
באמצעות
שליחים, היה עלול להפגע". חגי גולן אומר (עמ' 13) שבארבע שנות עבודתו
עם הוא
עשה לו שינויים (בעמודי החדשות החיצוניים) רק פעמים בודדות.
19. טענת הנתבעים היא כי מדובר ב"הבעת דעה" בלבד על האפשרות
שהעיתון ייפגע
ולא בקביעה עובדתית. הם לא טענו כלל כי העיתון נפגע, אדרבה, בראשית הכתבה
הם
הזכירו את דבריהם של "אחרים" שהצביעו על תרומתו של התובע לעיתון
ועל הישגיו,
וכן את העובדה כי הוא הנהיג ישיבות בוקר דינמיות (וכן אתן משקל לכך בקביעת
גובה הפיצויים שעל הנתבעים לשלם). "גולן יכול לטעון בבטחון גמור, כפי
שהוא
אכן עושה, כי בימיו הכפיל העיתון את תפוצתו".
אינני מקבל את הטענה כי אין כאן אלא "הבעת דעה" על מה שעלול היה
לקרות. יש
כאן קביעת עובדה כי גולן הכניס שינויים ברגע האחרון ממש, עד כי הדבר היה
עלול
להביא לאיחור בהדפסת העיתון בשל שינויי עריכה של הרגע האחרון. עובדה זאת
איננה נכונה.
20. אין גם אמת בטענה שגולן "יצא לנוח בקפה הבימה לארוחת צהריים
ולעיסוקים
אחרים". אני מקבל את דברי גולן כי הפגישות שקיים בקפה הבימה, או
מקומות
אחרים, היו בעיקר בענייני עבודה. גם עד ההגנה ליכטמן (עמ' 127) מודה כי
יכול
להיות שגם בקפה הבימה עסק התובע בענייני העיתון.
21. אין גם אמת בטענה כי בראון אסר על גולן לשנות כותרות וידיעות בעיתון
בשעה מאוחרת. בראון אומר בתצהירו ובעדותו (עמ' 150) כי במהלך 4 שנות עבודתו
של גולן קיבל תלונות על כך (מהמשך הדברים ברור שהמתלונן היה שמעוני) שגולן
מכניס שינויים ואח"כ הוא מוסיף:
"זה לא ב-4 שנים, זה פרק זמן קצר שאז הוריתי, ניגשתי למתי גולן והערתי
לו על זה, ומתי (גולן) בא אלי מספר פעמים שבהם הוא ביקש שיאשרו לו,
למרות דבריו של שמעוני, כן לסיים את העמוד החדש. מבחינתי זה נגמר ולא
קיבלתי דיווחים נוספים. אז, או שזה המשיך להיות כך ושמעוני ויתר, או
שמתי ויתר, אני לא יודע".
לאחר מכן אומר בראון כי 3-4 פעמים שמעוני לא אישר למתי לצלם (עמ' 151).
זה קרה כשנה וחצי - שנתיים לאחר תחילת עבודתו:
"ש. שמעוני אמר שהוא נתן הוראה שאחרי שעה מסויימת לא מצלמים מחדש
עמודים בלי אישורו?
ת. נכון. אני ידעתי על הוראה זו. אני אישרתי הוראה זו". (עמ' 151).
מחדש של עמודים. "הוא לא אמר לי את הזמנים" (עמ' 152). בראון
טוען כי אם נפלה
טעות בעמוד או שצריך לשנות מודעה היה צריך לפנות לשמעוני ולא לעורך הראשי,
גולן.
גולן מכחיש זאת בתוקף, ואכן לא מתקבל על הדעת שעורך ראשי ברמתו של גולן
יסכים לכך שאם מתעורר צורך לשנות עמוד שכבר סודר וצולם, שלא הוא יכריע בכך
אלא המנכ"ל של העיתון מר שמעוני.
22. אני מעדיף את גרסתו של גולן על פני גרסת שמעוני ובראון. חגי גולן (סגן
עורך) אינו זוכר שהיתה בכלל הוראה של שמעוני שלא יעשו שינויים בעמודים לאחר
שעה מסויימת בלי אישורו (עמ' 114) ולא ידוע לו אם בראון נתן גיבוי להוראה
כזאת. חיים בראון לא אמר לו שהוא נתן הוראה כזאת. לא מתקבל על הדעת שאם
היתה
הוראה חריגה כזאת לא היה חגי גולן זוכר את דבר קיומה. בראון הודה בעדותו
בביה"ד לעבודה כי הוא היה מרוצה מאוד מהעבודה "הטובה
והמעולה" שעשה התובע
ב"גלובס". הוא היה מעונין להאריך את כהונתו של התובע בחוזה חדש
לשלוש שנים.
אילו היה תיפקודו של התובע כה גרוע כפי שנאמר ברשימה, אין להבין את השבחים
שהעריף בראון על התובע ואת רצונו להאריך תוקף כהונתו של התובע כעורך.
23. חגי גולן מאשר (עמ' 116) כי לפני תקופת מתי גולן היה העיתון נסגר
ב-5:15, והיו ימים יוצאי דופן שזה היה נגרר עד 6:00. בימי גולן השאיפה היתה
לסגור את העיתון בשעה 4:15, וכמעט תמיד זה בוצע. בזמנו של גולן גדל מספר
העמודים בעיתון באופן משמעותי. עם זה הוא מעיד כי לפחות כיומיים בשבוע נעדר
גולן מהמערכת במשך שעות (עמ' 117): "היו ימים, יותר מפעם בחודש, שהוא
בכלל לא
חזר למערכת אחה"צ. יתכן שהיה עסוק אז בענייני העיתון. כאשר גולן חזר
למערכת
וביקש לעשות שינויים בעיתון, זה היה בדרך כלל בעמודים הפנימיים ולא בעמודי
החדשות" (עמ' 119). במשך 4 שנים הוא עש לחגי גולן (שהיה עורך עמודי
החדשות)
שינויים רק במקרים בודדים. לפעמים בשעה 2:30 ולפעמים בשעה 3:00, ולפעמים
לפני
זה. עמודי החדשות נסגרו רק עם סגירת העיתון, ואז לא היה זמן
לשינויים, מה גם שבדרך כלל הוא סמך על שיקול דעתו של חגי גולן בענין זה
(עמ' 122).
24. העד משה ליכטמן, עיתונאי ב"גלובס" מאז שנת 1986 אומר בתצהירו
כי "בדרך
כלל, נעדר מר גולן מהמערכת החל מהשעה 11:00 - 10:30 (אחרי הבוקר שאת קיומה
הוא הנהיג). כאשר מר גולן חזר למערכת העיתון, זה היה בסביבות השעה 15:00 -
16:00. והיו מקרים שגולן יצא אחרי ישיבת הבוקר ולא חזר באותו יום למערכת.
"היו מקרים רבים בהם, שעה שהגיע למערכת, ניגש מר גולן לשולחנות
הגרפיקה ושמעתי אותו דורש בקול רם לערוך שינויים בכותרות או במיקום של
ידיעה, או שדרש להוציא מודעה ממיקומה. בעקבות דרישותיו של מר גולן
נגרם לעיתים עיכוב בהשלמת העיתון והיו עימותים עם צוות הפקה שנדרש
ללוח זמנים המבוסס על מועדים שמר גולן עצמו הציב ובמעשיו שיבש".
של מר גולן בסגירת העיתון.
25. ליכטמן מאשר כי הורשע בעבר בעבירות של איום וסחיטה באיומים, בקשר לכך
שניסה לסחוט באיומים מידע מקציני משטרה ביחידה לחקירות הונאה. על מעשיו אמר
ביהמ"ש המחוזי, שהרשיעו בדין, כי זו דוגמה של שימוש לרעה בכוח אותו
מעניקה
החברה לעיתונות (עמ' 124). לדבריו (עמ' 127) היו 5-7 פעמים בחודש שגולן דרש
לעשות שינויים בכותרות בעמודי החדשות. אם כך הדבר, איך זה שחגי גולן, עורך
החדשות, מדבר על מקרים ספורים כאלה בשנה? "יכול להיות שזכרונו של אחד
גדול
מהשני, (עמ' 128).
26. יהודה זקן, צלם אופסט בעיתון גלובס מאז 1986, אמר בתצהירו שהיו מקרים
שמתי גולן העיר הערות לאחר שהעמודים הורדו לדפוס וצולמו
והיה הצורך לצלם את העמודים לפעם נוספת. ההוראות לשנות יתנו בערך בשעה
15:00.
זקן מוסר בתצהירו כי הוא התלונן על כך בפני שמעוני "ואמרתי שאיני מוכן
להיות אחראי למעשיו של מתי גולן שמחזיר עמוד לצילום נוסף" (ס' 5).
"הייתי עד
לויכוחים של שמעוני עם גולן לגבי הצילומים". בהמשך עדותו הוא טוען שלא
שמע את
תוכן הדברים. זקן עצמו מודה כי שמעוני הוא שביקשו להעיד במשפט הנוכחי
"הוא
אמר לי מה צריך להעיד, על מה המשפט, מה קרה בדיוק ומה אני צריך, מה שהיה
אני
צריך לספר, הוא לא הכתיב לי מה להגיד". ניכר מעדותו של זקן - בחלקה
עדות
שמועה - כי עדותו באה לרצות את שמעוני, ומתוך תיאום עימו, ואינני מקבל את
עדותו כמהימנה.
דליה דוידוב (שהובאה להעיד במשפט מהשפלה במכוניתו של שמעוני) היתה מזכירתו
של התובע חודש וחצי. בעדותה היא אומרת "מר שמעוני סיפר לי על המשפט
ואמרתי
לו שיש לי גם דברים להוסיף" (עמ' 54). גם מעדותה ניכר תיאום עדויות עם
מר
שמעוני וחוסר מהימנות.
כך למשל העידה בתצהירה (ס' 5) כי התובע היה מגיע לעבודה בבוקר "לקראת
ישיבת המערכת שהתקיימה כמעט מדי בוקר" ואולם בעדותה אמרה (עמ' 56):
"הוא היה
מגיע אחרי ישיבות המערכת - בין 10:00- 9:00". אך מיד לאחר מכן:
"הוא היה מגיע
ב-8:30".
שמעוני העיד (עמ' 34) כי התובע היה מגיע מאוחר לעבודה, אך מעדותו של חגי
גולן עולה כי מתי גולן הגיע לעבודה לפניו, וכי מתי גולן דרש ממנו להקדים
לבוא
כדי כדי שיספיק להגיע לישיבות הבוקר (עמ' 117).
27. סיכומו של דבר, בקטע השני מוצג התובע כאדם עצל המבלה את רוב זמנו מחוץ
למערכת לשם מנוחה. ואולם האמת היא כי הוא היה עורך
דינמי ומצליח, עורך מסור לעיתון, שהבעלים של העיתון, מר חיים בראון, שיבח
את
הצלחתו ובתום תקופת העסקתו היה מעונין להאריך את כהונתו של התובע בשלוש
שנים
אחרות. אני מקבל כמהימנה את עדותו של התובע כי כאשר היה מחוץ לעבודה לא היה
זה לשם מנוחה וכדי לעסוק בענייניו הפרטיים, אלא בעיקר בענייני העיתון. לא
הוכח הכי "בתום ישיבות המערכת נהג (התובע) לנהל שיחות עם רופאיו
שבסופן...
יצא לנוח בקפה "הבימה"".
לא שוכנעתי בנכונות הטענה כי גולן חזר לעבודה סמוך לפני שעת האפס ודרש
להכניס שינויים וכי הדבר גרם לכך כי שעת סגירת הגליון הפכה לסיוט. אין אמת
בנאמר ברשימה כי "בהוראת בראון ובהמלצת מנהל ההפקה (שמעוני) נאסר על
גולן
לשנות כותרות וידיעות בעיתון בשעה מאוחרת".
28. בקטע השלישי נאמר:
"גולן התגלה כעורך יקר עד יקר מאוד עם חשבון הוצאות שיכול לסחרר את
ראשיהם של חשבים ואנשי כספים, והעסקתו הפכה למטלה כלכלית כבדה...
חשבונות הוצאות מטורפים שהיה מגיש מדי חודש העלו את חמתו של בראון".
משכורתו היו טובים מאוד, אך מאחר שהדבר נעשה בהסכמה הדדית יש להניח כי הדבר
השתלם גם למעסיק. מבחינה זאת עצם העובדה כי הנתבעים כתבו כי גולן היה
"עורך
יקר" היא במידה מסויימת נכונה, אך אין בה כדי להוציא עליו שם רע,
אדרבה, כבוד
הוא לאדם שמוכנים לתת לו תנאי שכר מפליגים.
ואולם ברשימה נאמר "גולן התגלה כעורך יקר", משמע, לא לפי תנאי
החוזה אלא
לאור מה שקרה בשטח לאחר מכן, לאמור - לפי חשבון ההוצאות שהגיש.
נבחן איפוא אם הוכיחו הנתבעים את טענתם כי בפועל התגלה כי גולן היה
"עורך
יקר עד יקר מאוד". ראשית, יש לציין כי לתובע נקבע סכום הוצאות דולרי
קבוע
כחלק מתנאי עבודתו, וכל הוצאה מעבר לכך נגבתה בחזרה מן התובע בדרך של ניכוי
משכרו. מבחינה זאת לא יכול היה התובע להתגלות כ"עורך יקר" מעבר
למה שהוסכם
מראש בחוזה.
29. חשב "גלובס", מר קמינסקי, טוען בתצהירו כי אכן גולן התגלה
כ"עורך יקר
מאוד" וגם הוצאותיו היו "מטורפות".
כהוכחה לכך הוא מביא את העובדה שלאחר שגולן פרש מ"גלובס" הוא
הגיש חשבונית
על דלק (45 ש"ח) וחשבון מסעדה (37.80 ש"ח) שהוצאו בארץ בעוד שהוא
היה באותה
עת בניו-יורק. קמינסקי התקשר עם גולן בקשר לכך (לאחר שגולן כבר עזב את
"גלובס") "הוא ענה לי בתקיפות כי הוא קיבל את המכונית
מהחברה והוא יכול לעשות
בה כרצונו ולכן דרש שאשלם את הסכומים שהגיש. אמרתי לו שהחברה אינה צריכה
לממן
את הבן שלו וכי הדעת לא תופסת מעשה כזה". ואכן החשבון הנ"ל לא
שולם.
גולן מסביר כי הרכב הועמד לרשותו גם לצרכים פרטיים, ועל כן שילם עבור הטבה
זאת מס הכנסה, לפיכך זכאי היה לדרוש כי המעביד יכסה הוצאות דלק של המכונית
גם כאשר המכונית בשימוש בני משפחתו. נניח לטענה זו בצריך עיון, דבר אחד
נעלה
מכל ספק והוא כי לא היתה כל הצדקה להגשת חשבון עבור הוצאות מסעדה שהוציא
הבן.
עם זאת, אינני סבור כי מקרה זה - הראוי בהחלט לביקורת - מצדיק את האמור
בקטע השלישי "עורך יקר מאוד והוצאות מטורפות".
הוא הדבר לענין הנושא של 326 דולר נטו (כלומר - המס על המעביד, עדות
קמינסקי, עמ' 140) לחודש עבור קרן השתלמות, והוא הדבר לגבי תוספת למשכורת
שקיבל גולן, וביקש לקבלה - לדברי קמינסקי - בדרך שהכנסה זו תהיה פטורה ממס
הכנסה. כל אלה, או חלק מהם, יכלו להצדיק ביקורת לגיטימית, אך אין בהם כדי
להצדיק את האמירה "עורך יקר מאוד והוצאות מטורפות". אגב, קמינסקי
עומד על
דעתו שכדי לקבל את התשלום המקביל לקרן השתלמות בסך 326 דולר לחודש, היה על
גולן להמציא קבלות. אולם צודק ב"כ התובע כי מעיון ב-ת/7 ברור כי קבלות
היה
צריך להגיש (כך נאמר בחוזה בפירוש) בגין הוצאות נסיעה לחו"ל ובגין
אש"ל, אך
לא נאמר בחוזה כי היה על התובע להמציא קבלות קרן השתלמות שאותו מקבל התובע
"נטו".
30. בס' 15 לתצהירו כותב קמינסקי:
"גולן חרג מהתקציב שהוקצב לו בצורה קיצונית (כפי הדוחו"ת
המצ"ב
ומסומנים 4-5). בדו"ח מס' 5, הוצאות מס' 5, הוצאות חו"ל שהיו
לגולן
במשך שנה היו 12,747 דולר, שזה בהחלט הוצאה עצומה ומטורפת. ובסה"כ
הסתכמה השנה בהוצאות של למעלה מ- 21,000 דולר שזה סכום עתק לעורך
עיתון בעל תפוצה קטנה יחסית לעיתוני הערב, ובהחלט הוצאה מטורפת".
את הזיכויים והחיוביים שהיו לתובע בתקופה יולי 89' עד יוני 4( '90),
ובתקופה
יולי 90' עד יוני 5( '91).
הסיכום לשנת 89-90 הוא שעמדו לזכות התובע (בחשבון קרן השתלמות ואש"ל)
כ-8,000 דולר והוא ניצל 551 דולר מעבר לזה.
בחשבון הקצבת חו"ל עמד לזכותו סכום של 3000 דולר והוא ניצל 4000 דולר,
אלף
דולר מעבר לסכום המוקצב.
אין לומר על חריגה זו שהיא "חריגה בצורה קיצונית מהתקציב שהוקצב
לו"
(כלשון ס' 15 לתצהירו של קמינסקי) מה גם שהחריגה נוכתה בסופו של דבר משכרו
של
התובע.
בשנת 90-91 היתה חריגה של 711 דולר מעבר לסכום כולל של כ-8,300 דולר
שהוקצבו לו עבור קרן השתלמות ואש"ל. אף חריגה זו אינה "חריגה
קיצונית", ואף
היא נוכתה משכרו.
בחקירתו הנגדית של קמינסקי מתברר כי גולן חזר מניו-יורק ביום 7.5.92 ואז
הוא כבר לא היה יותר עורך "גלובס", אף כי המשיך להיות עובד "גלובס"
עד
4.6.92. את החשבונות האמורים הוא הגיש לאחר מכן.
31. קמינסקי מעיד (עמ' 141) כי גולן חרג ממסגרת הסכום שהועמד לרשותו לצרכי
נסיעה לחו"ל. "בשנת 89' ידעתי שהוא חרג ואמרתי לו שנתחשבן בסוף
השנה ואומנם
התחשבנו בסוף השנה (בדולרים) על חריגה זו. אני הצעתי והוא הסכים".
"ש. אם התובע לא משלם, איך זה שאח"כ אישרתם לו הלוואה של 40,000
ש"ח?
ת. זה לא סתם אדם. זה עורך ראשי ופיגורה במערכת" (עמ' 142).
העד מאשר (עמ' 143) כי כאשר גולן היה מוציא הוצאות לצורך יציאה לחו"ל
זה
היה באישורו של העד או באישור "גלובס". לפי הסכם העבודה יתחשבנו
איתו בקשר
לכך בערכים דולריים בסוף השנה. (שם).
32. הנתבעים אינם חולקים על כך אך טוענים כי מאחר שההתחשבנות נעשתה בסוף
השנה צמוד לדולר הרי בכל זאת הפסיד העיתון ריבית וכן את
ההפרשים שבין הצמדה לדולר והצמדה לריבית. ואולם אין בהפסד כזה כדי להצדיק
את
הטענה כי "העסקתו הפכה למטלה כלכלית כבדה" וכי הוא הגיש
"חשבונות הוצאות
מטורפים". הנתבעים לא הגישו כראיה "חשבונות מטורפים" (פרט
לאלה שפורטו לעיל)
להוכחת טענתם.
כל שהוכח הן הקבלות שצורפו לתצהירו של קמינסקי.
האחת - עבור דלק + טיפול (אין תאריך בתצלום שהוגש) ע"ס 695.50
ש"ח;
השניה - עבור דלק + טיפול - 45 ש"ח;
השלישית - עבור ארוחות ליד המשרד ע"ח "גלובס" - 19.5.92(
195.90?);
הרביעית - עבור ארוחה בבורגר-רנץ - 37.80 ש"ח (1.5.92).
(בתאריך 10.6.92 יש מסמך המהווה חשבון הוצאות מאי 92', חלק מזה הן הקבלה
הראשונה והשלישית שצויינו לעיל, והנותר - אש"ל 3,753.19. כזכור, היה
התובע
זכאי בכל חודש לתשלום 325 דולר לחודש עבור אש"ל תמורת קבלות. אני מניח
כי
הוצאה זו היא עבור מספר חודשים, אך הנושא לא התברר דיו במהלך המשפט ולא
בסיכומים), וכן מוניות - 105.60 ש"ח; עיתונים - 20.70 ש"ח; חניה
- 165
ש"ח. אני קובע כי לא הוכח כי "התובע היה מגיש מדי חודש חשבונות
הוצאות
מטורפים".
33. לעומת זאת היתה חריגה משמעותית בשנת 90-91 בנושא של הקצבת חו"ל.
ההקצבה שעמדה לרשותו בנושא זה עמדה על 3000 דולר והוא הוציא בפועל 12,747
דולר, כלומר, חריגה של 9750 דולר בערך. קמינסקי קורא להוצאה זאת בתצהירו
"הוצאה עצומה ומטורפת". אני מסכים לטענה כי מדובר בהוצאה חריגה
בגודלה, אולי
אפילו "עצומה". התואר "מטורפת" הוא ביטוי חריף, אך הוא
לגיטימי בהיותו בגדר
הבעת דעה. בסופו של דבר, החריגה - כך הוסכם עוד
בשנים שלפני כן - מנוכה מהסכום העומד לזכותו של התובע. אך עדיין אין
בהוצאה יחידה זו, שנעשתה לאחר שהתובע כבר סיים את תפקידו כעורך, כדי להצדיק
את האמור ברשימה כי העסקתו של התובע הפכה למטלה כלכלית, ואין יסוד לטענה כי
התובע היה מגיש "מידי חודש חשבונות הוצאות מטורפים".
הסכם העבודה (נספח י' לתצהירו, מסומן "ד" בתיק המוצגים) של התובע
היה
מיום 1.7.88 ועד 31.3.91 עם אופציה לגולן להאריך ההסכם ל-24 חודשים נוספים.
בפועל עבד התובע ב"גלובס" 47 חודשים.
הקטע הרביעי
34. וזה לשון הקטע הרביעי ברשימה, והוא מחולק, לנוחות הדיון, לחלקי משנה:
"
(1) גולן טיפח יחסי ידידות טובים עם דברת ושרם, בימים שבהם היה
"גלובס" זקוק לעורך שאין לו חברים בכלכלה הישראלית. כמובן שזה
המקום בו צריך להשתרבב לסיפור שמו של יואב יצחק, העיתונאי שלא
הרפה מדברת-שרם וכלל.
(2) במשך חודשים ספורים אחרי שנפלט מ"מעריב", כתב יצחק ב"גלובס".
(3) זו תשובתו של גולן לטענה כי ניסה למנוע את העסקתו של יצחק כדי
להגן על ידידיו: "יואב יצחק פנה אלי כדי לקבל עבודה", אומר גולן,
"אמרתי לו שאני צריך לחשוב על זה. עוד אני חושב, צילצל אלי דרור
שרביט מ"כלל", ושח באוזני שהוא מקווה כי לא אקבל את יצחק לעבודה.
אם שרביט היה מכיר אותי, הוא לא היה מתקשר. מבחינתי זה היה טלפון
אחד יותר מדי. אמרתי ליצחק
שהוא יכתוב ב"גלובס", חוץ מאשר בנושא כלל ודברת, שהוא שם כבר
אינו עיתונאי אלא אזרח פרטי שמגיש עתירות לבתי משפט. וכך היה".
(4) גירסה נוספת שמוציאה אויר מהפוזה של גולן אומרת, שיואב יצחק
הועסק ב"גלובס" רק בשל לחץ כבד של חיים בראון על גולן. מכל מקום,
גולן פיטר את יצחק חודשים ספורים לאחר מכן.
(5) לא היה קל לשכנע את גולן לשכור את שירותיו של יצחק, קשה היה
לאסור עליו לפטר אותו. עובדה שיצחק פוטר, וחזר לכתוב ב"גלובס" רק
עם מינויו של ברוך לעורך.
"
35. התובע טוען בכתב תביעתו כי הקטע הרביעי מייחס לתובע שיקולים פסולים
לגבי העסקת הכתב יואב יצחק, ואין בדברים אלו אמת. התובע פיטר את יואב יצחק
מטעם מוצדק וענייני ולא בשרירות או מחמת עוינות או בתכנון מוקדם. התובע
טוען
כי לא היה קשר בין יחסיו של התובע עם ה"ה שרם (שאותו לא הכיר) ודוברת,
לבין
העסקתו או פיטוריו של יואב יצחק.
36. בקטע הרביעי, בפסקה 3, מביאים הכותבים טענה כי התובע "ניסה למנוע
את
העסקתו של יצחק כדי להגן על ידידיו" (דוברת ושרם), ואת תשובתו של
התובע לטענה
זו. בפסקה 4 מביאים הנתבעים את עמדתם כי טענתו זאת של התובע אינה אלא
"פוזה",
שכן יואב יצחק הועסק ב"גלובס" רק בשל לחץ כבד של בראון על גולן
ומכל מקום,
גולן פיטר את יצחק חודשים ספורים לאחר מכן.
37. התובע, בתצהירו בעמ' 6, טוען כי קיבל את יואב יצחק לעבודה
"מיוזמתו
ומרצונו", ואילו בעדותו בביהמ"ש, בעמ' 24, הוא מספר כי באחד
הימים פנה אליו
בראון ואמר לו שיואב יצחק פנוי והיה
רוצה לעבוד עם "גלובס". "אמרתי לחיים שאין לי שום בעיה עם
זה, חוץ מהבעיה
מקצועית שהוא לא נחשב בעיניי לעיתונאי אמין, אבל אני מוכן לשוחח
איתו". בצדק
טוען ב"כ הנתבעים כי מדבריו אלה של התובע עצמו עולה כי היוזמה להעסיק
את יואב
יצחק היתה של בראון ולא של התובע. ברם, מאידך, אין אמת באמור בפסיקה 4 כי
"יואב יצחק הועסק ב"גלובס" רק בשל לחץ כבד של חיים בראון על
גולן". חיים
בראון עצמו העיד (עמ' 154-5) כי הוא פנה למתי ואמר לו שכדאי לקבל את יואב
יצחק כי הוא עיתונאי טוב. "אני לא זוכר אם מתי השיב חיובי באותו רגע.
הוא
חשב. כעבור שבועיים פנה (יואב יצחק) אלי ואמרתי לו: הכתובת היחידה - זה
מתי.
כי אני לא מקבל אנשים לעבודה. הוא פנה למתי, ומתי קיבל אותו". ובכך,
אין אמת
בטענה על "לחץ כבד" בענין זה של חיים בראון על גולן.
38. כמו כן עולה בבירור מעדותו של בראון (עמ' 155) כי פיטוריו של יואב
יצחק היו על רקע של החשד נגדו שהוא הדליף לג'רוסלם פורסט ידיעות פנימיות על
הנעשה בגלובס, וכי לא היה כל נסיון מצידו של בראון למנוע פיטוריו של יצחק.
אדרבה, בראון עצמו ראה בחומרה את העברת האינפרומציה החוצה ע"י יואב
יצחק, ואת
סרובו של יצחק ללכת למכונת אמת (עמ' 156) והוא ראה באותה שעה את פיטוריו של
יצחק כמוצדקים. אין איפוא אמת בטענה כי "קשה היה לאסור על התובע לפטר
את
יצחק". לא היה כל נסיון קל שבקלים לאסור זאת על התובע, שכן בראון עצמו
ראה את
הפיטורים כמוצדקים.
39. אני קובע איפוא כי פסקה 4 אף היא מוציאה שם רע על התובע, באשר היא
רומזת כי התובע סרב להעסיק את יואב יצחק בגלובס בשל הפרסומים שהלה פרסם נגד
"ידידיו", דוברת ושרם, ורק לאחר לחץ כבד של בראון הוא הסכים
להעסיקו וכעבור
זמן קצר פיטרו ללא כל הצדקה. הוכח כי התובע הוא שהחליט להעסיק את יואב יצחק
ב"גלובס"
וכי פיטוריו של יצחק היו בעצה אחת עם בראון, בגלל החשד כי יצחק הדליף
לג'רוסלם פוסט מידע על הנעשה ב"גלובס", ובגלל סירובו של יצחק
להיבדק במכונת
אמת בקשר לחשד זה.
40. הנתבע 3 מודה כי הוא שחיבר את הרשימה, אך מוסיף כי הוא בלבד עשה זאת
ולא הנתבע 4 (דנקנר). דנקנר לא רצה להיות מעורב בהכנת הרשימה, כי יש לו ריב
עם גולן. ברם הוא מאשר כי דנקנר ידע כיומיים מראש (דנקנר אומר 4-8 ימים
מראש
- עמ' 161) שהוא עומד לפרסם - בטור המשותף שלהם - רשימה שנושאה הוא גולן,
כי
דנקנר קרא את הכתבה לפני ירידתה לדפוס (עמ' 42) וכי הוא שוחח עם דנקנר על
תוכן הרשימה לפני הורדתה לדפוס, אם כי - בקווים כלליים בלבד. אין חולק כי
הכתבה נכתבה בביתו של דנקנר (עמ' 90) ומשם נשלחה במודם לעיתון (עמ' 163)
וכי
מאותו בית שוחח מייברג עם מקורותיו (עמ' 163-4). דנקנר עצמו מאשר כי הוא
ומייברג שוחחו על גולן לקראת הכנת הכתבה, והוא מאשר (עמ' 163) כי בדרך כלל
"כלפי חוץ - שנינו אחראים" (למה שמתפרסם בטורם המשותף).
נראה לי כי מאחר שהכתבה פורסמה בטורם המשותף אחראים שני הנתבעים (3 ו-4)
לכל האמור בה, ולא רק מי שבפועל כתב את הרשימה.
דנקנר קרא את הרשימה לפני שהועברה לדפוס, הוא ידע והסכים כי היא תתפרסם
גם בשמו, ובכך נושא הוא באחריות יחד עם מייברג לכל מה שהתפרסם באותה רשימה.
צרוף שמו של דנקנר כמחבר משותף של הרשימה נותן לה משקל נוסף בעיני הקורא
הרגיל, בחינת "טובים השניים מן האחד".
41 הנתבע 2 (יואל אסתרון) נושא באחריות עם מייברג ודנקנר כי היה באותה עת
עורך העיתון. הוא לא עשה דבר למניעת פרסום הרשימה, אף שהתובע פנה אליו יום
לפני כן וביקשהו למנוע את פרסומה של הרשימה, באשר היא מוציאה עליו שם רע.
הנתבעת 1 (רשת שוקן בע"מ) אחראית מכח היותה מוציאה לאור של העיתון.
42. במהלך המשפט נקטו הנתבעים בקו הגנה לפיו כל מה שנאמר בקטעים הנידונים
הוא אמת, ולא חזרו בהם מהאשמות שהעלו כנגד התובע באותה רשימה.
ב"כ הנתבעים טוען להגנה של "תום לב", על פי ס' 4(15) לחוק
איסור לשון הרע,
באשר הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות התובע בקשר לענין ציבורי, או על
אופיו,
עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.
לעומתם טוען ב"כ התובע כי אין כאן "הבעת דעה" גרידא, אלא
קביעת עובדות.
כמו כן טוען ב"כ התובע לתחולת סעיף 16(ב)(2), לפיו חזקה על הנתבע שעשה
את
הפרסום שלא בתום לב, אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום
אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לא.
נראה לי כי אכן לא נקטו הנתבעים אמצעים סבירים להיווכח אם האמור בפרסום
אמת, אם לא. אמצעים סבירים כוללים חקירה יסודית וחסרת דעה קדומה, חקירה
בתום
לב בדבר האשמות המוטחות כלפי הנפגע, ואילו המקור העיקרי של הנתבעים היה
שמעוני, שעמדתו העויינת כלפי התובע חייבה התייחסות זהירה ביותר אליו כמקור
מהימן. גם העובדה שהתובע היה לעורכו של "טלגרף", העיתון המתחרה
המגיע ממקורות
שהם מאנשי הצמרת של העיתון המתחרה - "גלובס".
חקירה בתום לב נותנת לתובע שהות מספקת כדי לאפשר לו להזים את הטענות נגדו,
ולא היה די בשיחה טלפונית עימו זמן קצר ביותר (36 שעות לדברי מיברג, עמ'
69)
לפני הורדת הכתבה לדפוס. יש לתת לנפגע שהות מספקת לערוך את תגובותיו ולבסס
את
טענותיו. יש להקשיב לדבריו בכנות ולא כדי לצאת ידי חובה בלבד.
גם לאחר שנתפרסמה הרשימה סרבו הנתבעים להתנצל על פרסומה, על אף פניית
התובע אליהם (נספח יב, יג לתצהיר התובע).
איני סבור כי מדובר בהבעת דעה גרידא. עיקרה של הרשימה הן עובדות שרובן
הוכחו כבלתי נכונות וחלקתן לא הוכחו כנכונות.
43. וכך נאמר בפסק הדין המנחה בענין "הארץ":
"חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 4(15), הפרדה
ברורה בין ציון העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב
בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתב ולאפשר 'הגנבת' עובדות בלתי
נכונות, משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות
הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט לפרטי לוואי שאין בהם
פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו
בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין
מסקנה" (ד"נ 9/77, חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת
עיתון "הארץ"
בע"מ ואח' פ"ד לב(349-350 ,337 )3).
הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים: אם נוצר
רושם מסוים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על ידי דברים אחרים
יש לומר שבכתבה זו עורבבו קביעה עובדתית והבעת דעה באופן שהקורא אינו
יכול להפריד ביניהם - ודי גם בכך כדי לחייב את המשיבים" (ד"נ
9/77 שם,
354).
44. אני מחייב את הנתבעים הדדית לשלם לתובע פיצויים בסך 80,000 ש"ח,
וכן
אני מחייבם, הדדית, לשלם לתובע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך
20,000 ש"ח בצרוף
מע"מ, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, החל מהיום ועד התשלום המלא.
אני מחייב את הנתבעים הדדית לפרסם על חשבונם בעיתון "הארץ" תוך
15 יום
מהיום את הקטעים הבאים מפסק דין זה:
33 ,28 ,27 ,23 ;22 ,14 ;12 ;6 - 1 (קטע ראשון), 44 ,42 ,41 ,39 ,36 ,35,
והכל בגודל, במיקום, ביום ובהבלטה זהים לאלה של פרסום הרשימה.
ניתן היום ג' בכסלו תשנ"ה (6.11.94).