בבית המשפט המחוזי בירושלים

ערעור פלילי מס' 12/94

יואב יצחק

נגד

מתי גולן

26/05/1994

לפני סגן הנשיא י' בזק והשופטים י' צמח, ר' אור

ד"ר ח' משגב - בשם המערער;

ד"ר א' קלגסבלד - בשם המשיב.

פסק-דין

1. זהו ערעור על הכרעת-דינו של בית-משפט השלום בירושלים, אשר זיכה את

המשיב מהאשמה של פרסום לשון הרע, בעקבות קובלנה פלילית אשר הגיש נגדו המערער,

על רקע פרסום מאמרו של המשיב בעיתון "הארץ".

2. שני בעלי הדין הם עיתונאים. המשיב - עיתונאי ותיק ובעל מעמד בקהיליה

העיתונאית. המערער - הוא עיתונאי מזה כעשר שנים, והיה בזמנו כתב לענייני

הבורסה בעיתון "מעריב" ואחר כך בעיתון "גלובס".

באמצע שנת 1988 החל המערער לחקור את דרכי עבודתם ועיסוקיהם של אהרן דברת

ויצחק שרם (העומדים בראש "כלל"), ובעקבות זאת, אף פרסם בעיתון "מעריב",

בו עבד באותה עת, סדרת כתבות (במהלך המשפט בבית-משפט קמא הוגשו 24 קטעי

עיתונות עם כותרות מרעישות שפרסם המערער בנושא זה (ת/3), מדצמבר 1988 עד

לפברואר 1990), מהן עולה כאילו אישים אלה ביצעו עבירות שונות בניגוד לדיני

החברות, חוקי המס, חוסר טוהר מידות וכיוצא באלה.

לאחר מכן, הוסיף המשיב ופרסם אף ספר בשם "עגל הזהב", המוקדש אף הוא - בין

השאר - לפרשת שרם ודברת (ראה ת/8 שהוא מודעת פרסומת לספר בה כלול משפט זה

באותיות גדולות: "האם דוברת מעל לחוק או האם למישהו בפרקליטות 'אין עניין'

להעמיד לדין בעלי שררה וממון"?).

3. נראה, כי לאות תגמול הפסיק קונצרן "כלל" לפרסם מודעות בעיתון "מעריב",

דבר אשר פגע מבחינה כלכלית בעיתון. לאחר מכן הגיעו "מעריב" והנהלת "כלל"

להסכמה, שעיקריה, התנצלות העיתון על המאמרים שפורסמו על ידיו. המערער התנגד

להסכמה זו ופרש מעבודתו בעיתון "מעריב".

4. באותו זמן הגיש המערער קובלנה פלילית פרטית נגד דברת, שרם ופלדמן, בה

האשימם בסחיטה באיומים, באיומים ובפרסום לשון הרע, וזאת, בקשר ללחצים אשר

הופעלו עליו ועל העיתון "מעריב", מצד אישים אלה, לאחר פרסום כתבותיו של

המערער שם.

בקובלנתו טען המערער, כי בעקבות כתבותיו, אשר הצביעו על פעולות לקויות

שביצעו האישים הנ"ל, חלה הפחתה דראסטית בשטח מודעות הפרסומת שרכשה "כלל"

(ישראל) בעיתון "מעריב" תוך פגיעה בהכנסתו הכספית של העיתון והטלת אימה על

"מעריב", על המערער ועל עורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק.

בקובלנה סופר, כי ביום 14.2.90 הוציא עורך "מעריב" את המערער לחופשה

בניגוד לרצונו של המערער, על אף שעוד קודם לכן נשללה ממנו היכולת לפרסם פרסום

כלשהו ביחס לאישים אלה ולחברת "כלל". לאחר מכן, נטען בקובלנה, כי באמצעות

תיווכו של פרופ' יצחק זמיר, נשיא מועצת העיתונות דאז, הסכימו "כלל" ועיתון

"מעריב" לקבל את הדרישות אותן הציבה "כלל", כולל פרסום הודעת התנצלות.

המערער טען, כי הודעת ההתנצלות שפורסמה אינה אמת ותוכנה פגע בשמו הטוב,

וכי ההסכם הושג כתוצאה מסחיטה באיומים.

בנוסף לאישום זה, ייחס המערער לחברת "כלל" ולעומדים בראשה עבירות על סעיף

6 לחוק איסור לשון הרע, על רקע פרסומים מצידם בעיתונים שונים.

בית המשפט קמא קיבל את טענתם המקדמית של הנתבעים כי העובדות המתוארות בכתב

האישום אינן מהוות עבירה וביטל את הקובלנה.

על החלטה זו ערער המערער בזמנו לפנינו. ב-ע"פ 43/93 נסקרה בפרוטרוט

השתלשלות האירועים והמסכת המשפטית הנוגעת לעבירות שנטענו בקובלנתו הפרטית

של המערער. בפסק הדין שנתנו קבענו כי בדין נמחקו על הסף האישומים של סחיטה

באיומים וכן דחינו את הערעור, ככל שהוא נוגע לעבירה של איומים בניגוד לסעיף

192 לחוק העונשין. עם זאת, קבענו כי יש לכאורה בעובדות הכלולות בקובלנה

שבארבעת האישומים כדי להוות עבירה על סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, בעיקר

משום שעל פי סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, התייחסותה של לשון הרע למתלונן

אינה חייבת להיות מפורשת וכי השאלה, אם במסיבות המקרה ניתן לומר כי קוראי

הדברים יכולים היו להבין כי מדובר בקובל אם לאו, היא שאלה התלויה בעובדות

ועל כן אין ניתן להכריע בה על הסף.

5. פסק-דינו האמור של בית-משפט השלום בירושלים היווה את הרקע למאמרה של

גב' אורית שוחט, אשר פורסם ביום 18.1.93 בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "עיתון

אינו חנות נעלים". במאמרה התייחסה הכותבת לתופעה של גופים כלכליים גדולים

המטילים חרם מודעות על עיתונים כאשר כתבות מסוימות אינן נראות לאותו גוף

כלכלי. בכתבה נאמר:

"בפרשת יצחק נגד דוברת ושרם התברר כי השרירנות הכלכלית משתלמת. השניים

ממשיכים להיות גורמים מרכזיים בשוק הפיננסים, ולמרבה האירוניה, הם

אפילו עומדים להוציא עיתון כלכלי משלהם. מתי גולן, עורכו המיועד של

העיתון החדש, חושב גם הוא שחרם מודעות הוא נשק לגיטימי.

גולן אומר שהוא בעד חופש מוחלט, הכולל גם את החופש של חברה לפרסם או

לא לפרסם בעיתון הכותב נגדה. לעיתונים לא מגיעה שום הגנה ושום חסינות.

שיילחמו וישלמו את המחיר".

מסקנתה של גב' שוחט במאמרה היתה, כי חרם מודעות בחברה חופשית אינו יכול

להיחשב לגיטימי משום שהוא מוליד עיתונות מכורה, או עיתונות התוקפת חלשים בלבד

ופוחדת לתקוף חזקים.

6. בתשובה למאמר זה שבו הוזכר שמו, פרסם המשיב, מתי גולן, ביום 20.1.93,

מאמר באותו עיתון, אשר כותרתו "שרירנות עיתונאית" (רמז לביטוי "שרירנות

כלכלית" שבו השתמשה גב' שוחט במאמרה). מתחת לשמו של המשיב צויין, כי "הכותב

הינו העורך המיועד של העיתון העיסקי 'טלגרף'".

במאמרו התייחס המשיב למאמרה של גב' שוחט וקבע, כי אין מקום לטענתה של שוחט

כי "אפשר לומר שנשק החרם הוכיח את עצמו במקרה זה כמכשיר יעיל להסתרת האמת",

משום שהעובדות הן שיצחק כתב רבבות מילים על דוברת ושרם ולא נמצא בדוברת ובשרם

כל פגם. המשיב טען במאמרו, כי אין זה סוד שבעלי עיתונים עושים שימוש

בעיתוניהם כדי לקדם את האינטרסים הכלכליים והמשפחתיים שלהם - תוך פגיעה בזכות

הציבור לדעת - ואלה אינם נזכרים במאמר. לדעתו, מגוחך הדבר לדרוש מאדם לפרסם

מודעות בעיתון הכותב נגדו מאמרים ביקורתיים.

המאמר מסתיים במילים הבאות:

"אינני יכול להיות שותף לקביעה הפשטנית,

לפיה 'במקצוע העיתונות דווקא העיתונאי

בעל הריח הדוחה, כלומר העיתונאי הביקורתי

והבלתי אהוד, הוא העובד המצטיין'. תלוי

מאיפה ולמה בא הריח הזה.

העיתונות של היום עמוסה לעייפה בעיתונאים

שנודף מהם ריח של ביב שופכין, שם הם מחפשים

ומוצאים את המרכולת שהם מוכרים.

עיתונאים רבים היום אינם מוכרים רק מידע,

הם מוכרים גם הרבה רפש. זאת השרירנות שצריכה

להטריד את העיתונאים שטובת הציבור לנגד עיניהם."

7. המערער סבר, כי המאמר הוא בגדר "לשון הרע" כלפיו והגיש את הקובלנה

הפלילית נושא ערעור זה.

המערער טען, כי בארבעה קטעים מהמאמר יש משום פרסום לשון הרע עליו. אחד מהם

הוא הקטע שצוטט זה עתה (פיסקאות 2 ו-3), שלושת הקטעים הנותרים הם אלה:

א. "... האין כל חשיבות לעובדה שהאשמות אלו מעולם לא הוכחו? האין כל ערך

לעובדה שבכל חקירה שנערכה האשמות הללו נמצאו נטולות יסוד?..."

ב. "... העובדות הן שיצחק כתב רבבות מילים על דוברת ושרם ולא נמצא בהם כל

פגם..."

ג. "... למרות התביעות המשפטיות והחקירות לא נמצאה בפורום כלשהו הוכחה

לדברים שנכתבו ב'מעריב' על הנהלת 'כלל'."

8. בית המשפט קמא מצא, כי המשיב אכן התייחס במאמרו למערער, שכן שמו

("יצחק") הוזכר במאמר במפורש ארבע פעמים. כן קבע בית המשפט, כי גם כאשר לא

נזכר שמו של המערער במפורש, אין ספק כי הכותב התייחס לכתבותיו, להאשמותיו

ולממצאיו של המערער כנגד "כלל", דברת ושרם.

בית המשפט קמא הסכים, לטענת המערער, כי בפרסום כתבה זו היה משום פגיעה

בשמו הטוב כעיתונאי ולכן יש בכתבה זו כדי לשים ללעג ולקלס עבודה וחקירה

עיתונאית מקיפה שערך המערער על קונצרן "כלל" ומנהליו. עם זאת, זיכה בית-משפט

קמא את המשיב מאשמה לפי שלא הוכחה "כוונה לפגוע" הנדרשת לפי לשון החוק כאשר

מדובר בתביעה פלילית (להבדיל מתביעה אזרחית שבה לא נדרשת כוונה כזאת).

9. במאמרו טען המשיב, כאמור לעיל, כי יצחק כתב רבבות מילים על דברת ושרם

ולא נמצא בהם כל פגם וכי למרות התביעות המשפטיות והחקירות לא נמצאה בפורום

כלשהו הוכחה לדברים שנכתבו "במעריב" על הנהלת "כלל". המשיב התייחס לחקירה

המקיפה שנערכה בעקבות סדרת כתבותיו של המערער. יו"ר הרשות לניירות ערך הורה

ביום 22.1.89 לפתוח בחקירה כדי לבחון אם נעברו עבירות על חוק ניירות ערך.

בסיום עבודת החקירה המקיפה, שבמהלכה נבדקו אלפי מסמכים, פרסמה רשות ניירות

ערך, ביום 2.1.90, הודעה (ת/1) ובה נאמר, בין היתר, כדלקמן:

“

4. במרבית הנושאים שנבדקו לא נמצאו ראיות לכך שנעברו עבירות על חוק

ניירות ערך, ואולם במספר ענינים נמצאו ראיות לכאורה לביצוע עבירות

והומלץ בפני פרקליט המחוז על הגשת כתב אישום.

5. במהלך החקירה התברר קיומם של מספר ליקויים מהותיים, שאין לגביהם

ביסוס להמלצה על הגשת כתב אישום, אך הטעונים תיקון:

(א) התגלתה תופעה של הימצאות מתמדת של מידע פנים בידיו של מי שפועל,

בו זמנית, בשני 'כובעים': מצד אחד כמנהל בחברה האם, אשר אליה מתנקז כל

מידע הפנים של החברות הבנות הנסחרות בבורסה, ומצד שני, כמנהל בחברה

בקבוצת 'כלל', הסוחרת בניירות הערך של אותן חברות. תופעה פסולה זו

מחייבת את הרשות לקבוע כיצד להתמודד עימה.

(ב) הצגה חשבונאית של עיסקאות מכירה בחסר (SHORT) בדו"חות הכספיים

המאוחדים של חברת "כלל", בדרך שמעוותת שורה של סעיפים במאזן המאוחד

ובדו"ח רווח והפסד המאוחד. אף שלא נמצאו ראיות לכוונת הטעיה בצורת

הצגה חשבונאית זו, תפעל הרשות לקביעת הנחיה לגבי צורת ההצגה החשבונאית

הראויה.

(ג) דיווח של בעלי ענין על שינויים בהחזקות בחברות קבוצת "כלל"

הנסחרות בבורסה, עך דרך של דיווח גלובאלי ('דיווח מטריה'), על ידי

החברה האם עבור קבוצת 'כלל' כולה, ולא על דרך דיווח על השינויים בכל

חברה בנפרד. שיטת דיווח זו מקשה על המשקיע הסביר לקבל את המידע על

השינויים בהחזקות בכל חברה וחברה בנפרד.

“

על רקע זה המליצה הרשות לניירות ערך בפני פרקליט המחוז על הגשת כתב אישום,

אם כי הרשות מצאה לנכון להבהיר בהודעתה כי ההחלטה בכל שאלה הנוגעת להגשת כתב

אישום או הימנעות מהגשתו נתונה בלעדית לפרקליט מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה).

10. פרקליט המחוז החליט (ת/7) כי יש לגנוז את כל חומר החקירה אם כי ציין

"שלפי חומר הראיות ניתן להגיש כתב אישום ואף להשיג הרשעה ללא כל קושי בנושא

אחד". בנתחו את חומר הראיות קבע פרקליט המחוז (כלכלה ומיסוי) כי אין ראיות

המצביעות על ביצוע עבירה של שימוש במידע פנים, לא לעניין קניית

מניות "אזורים", ולא לעניין מכירתן. "נראה לי" - כך מסכם פרקליט המחוז את

מכתבו - "שבהתחשב בהיקף החקירה, כאשר לא מצאנו מקום להגיש כתב אישום בעבירה

ממשית, מהותית כלשהי, יהיה זה מגוחך לנהל משפט בעבירה הטכנית הנ"ל (הכוונה

לעבירה הטכנית של ניהול חשבונות ניירות ערך על ידי שרם ודוברת אצל ברוקרים.

'טכנית' - הואיל ובחשבונות דברת ושרם נמצא לגופם של דברים שלא היו

מניפולציות, ממילא כל העבירה הופכת להיות טכנית" - (נ/1)).

לפיכך, החליט הפרקליט לגנוז את כל חומר החקירה בנושא "כלל".

לאור ממצאי החקירה של הרשות לניירות ערך קבע בית המשפט קמא כי אין זה נכון

ש"לא נמצא כל פגם בדוברת ושרם ברבבות המילים שכתב המערער". המשיב (בעמ' 116

לפרוטוקול) אישר כי הוא ידע הן את האמור בהודעתה של הרשות לניירות ערך (נ/1)

והן את תוכנה של חוות דעתו של פרקליט מחוז תל-אביב (כלכלה ומיסוי). כל אחד

מהצדדים מפרש את ממצאי החקירה לטובתו. המשיב טוען כי הודעתה של הרשות לניירות

ערך תומכת בעיקרה בטענתו, שהרי למרות החקירות הממצות והמקיפות שערכה הרשות

ואלפי המסמכים שנבדקו, לא הוגש בסופו של דבר כתב אישום נגד דברת ושרם,

ובוודאי הם לא הורשעו, מבחינה זאת - כך טוען המשיב - צדק באומרו כי לא נמצא

פגם בדברת ושרם. מאידך גיסא, טוען המערער כי החקירה גילתה עבירות בגין פגמים

שונים - אף כי מצאה "שאין לגביהם ביסוס להמלצה על הגשת כתב אישום, אך הטעונים

תיקון". נמצא, כי צדק המערער בפרסומיו נגד שרם ודברת וכי המשיב צייר במאמרו

תמונה כוזבת כאילו לא נמצא פגם בהתנהגותם של שרם ודברת ופגע במערער כאילו כל

הכתבות והמאמרים שכתב בעניין זה, לא העלו דבר.

11. בית המשפט קמא קבע כי סיומה של הכתבה מהווה פגיעה במאשים וכי המילים

"עיתונאים שנודף מהם ריח של ביבי שופכין... אשר אינם מוכרים רק מידע אלא גם

מוכרים הרבה רפש" מתייחסות גם ובעיקר למערער ולא לגוף ערטילאי של עיתונאים.

כמו כן, נקבע בפסק הדין כי פרסום המילים הפוגעות המופיעות במאמרו של המשיב יש

בהן כדי לפגוע לכאורה במשלח ידו של המערער, באשר הוא מוצג כבעל ליקויים

מקצועיים ויש בהם כדי לבזותו ולפגוע במשלח ידו כעיתונאי.

12. כאמור, למרות קביעותיו האמורות לעיל זיכה בית המשפט קמא את המשיב

מאשמה, הואיל ולא הוכח היסוד של "בכוונה לפגוע".

סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור:

"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע,

דינו - מאסר שנה אחת".

המילים "בכוונה לפגוע" אינן מופיעות בהגדרה של "לשון הרע" כעוולה אזרחית.

בפסק הדין של בית המשפט קמא, נקבע, כי באשר ליסוד הכוונה שבסעיף 6 לחוק

איסור לשון הרע, נדרשת, על פי פסיקת בית המשפט העליון, הוכחה כי למשיב היתה

כוונה טהורה ובלעדית לפגוע במערער, וכי לאור הממצאים העובדתיים בפרשה זו -

דהיינו, כי מאמרו של המשיב בא כתגובה למאמרה של גב' שוחט, אשר התפלמסה עם

המערער וכי נושא המאמר הינו חרם המודעות ולאו דווקא המערער עצמו - לא נתקיים

במקרה שלפנינו היסוד הנפשי של "בכוונה לפגוע".

אשר על כן, למרות שדעתו של בית המשפט קמא לא היתה נוחה מן הפרסום, זיכה

בית המשפט קמא את המשיב מאישום בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע.

13. לפנינו מערער יואב יצחק על זיכוי זה.

לטענתו, יסוד "הכוונה לפגוע" עולה ממאמרו של המשיב, ובעיקר מן הביטויים

הבוטים, בהם השתמש המשיב בסיומו של המאמר, והפוגעים במיוחד במערער. לטענתו של

המערער, לא יכולה להיות למשיב כל כוונה אחרת זולת פגיעה במערער, שכן המשיב לא

הסתפק בביקורת אלא אף השמיץ את המערער באופן אישי.

14. המחשבה הפלילית מוצאת ביטויה במודעות של העבריין לכל רכיביו של היסוד

העובדתי של המעשה הפלילי. המודעות משתרעת על מהות התנהגותו של העבריין, על

הידיעה בדבר קיומן של הנסיבות אשר אותן מתאר סעיף העבירה, ועל החזות מראש כי

תיגרם התוצאה שהמחוקק הגדיר במסגרת ההוראה הרלוואנטית בדיני העונשין. אם

מצטרף למודעות המתוארת לעיל גם הרצון להביא לתוצאה האמורה, נוצרת הכוונה.

הכוונה פירושה, בדרך כלל, הרצון לממש את התוצאה אשר גרימתה היא ההשלמה של

מעשה העבירה (פרופ' ש' ז' פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה

ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך א, תשמ"ד) 489; פרופ' י' לוי ופרופ' א'

לדרמן, עיקרים באחריות פלילית (רמות מערכות חינוך, תשמ"א) 465).

15. ב-ע"פ 1[ 677/83], דן כבוד השופט גולדברג בשאלה, אם נדרשת על פי

סעיף 6 הנ"ל "כוונה" במשמעות שאיפה להשגת המטרה על ידי עשיית המעשה, או שמא

עניינו של הסעיף ב"מניע", לאמור, הסיבה שהביאה את העושה לחפוץ באותה תוצאה,

כאשר המניע בא על סיפוקו רק לאחר שהושגה המטרה המיידית.

יסוד ה"בכוונה לפגוע" הועלה גם ב- ע"פ 2[ 506/89], שם קבע כבוד השופט

גולדברג כי שונה המצב כאשר מדובר בעבירת פרסום לשון הרע:

"... שהרי הפעילות המביאה לידי עבירה (הפרסום) עשויה, במקרים מסוימים,

גם להיות חיובית. כך הוא כאשר אדם מפרסם דבר מתוך ודאות שהוא יפגע

באחר אך מתוך מטרה חיובית כנה בעיניו להביא עניין, שיש בו לדעתו

חשיבות ציבורית, לידיעת הציבור. אפשר שלא יהיה ראוי לשבח

על כך, ומעשהו יכוסה על ידי העוולה האזרחית של לשון הרע. אולם, אין

לאמר שמן הבחינה הערכית שקולה התנהגות זו לפרסום דבר מתוך רצון טהור

ובלעדי (ההדגשה במקור) לפגוע".

וראה ש"ז פלר, "בכוונה לפגוע כסימן ייחודי של העבירה לפי סעיף 6 לחוק

איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, גישה פרשנית עד היכן ועל סמך מה?" משפטים יז

(תשמ"ח) 439; ב' סנג'רו, "היהפכו המטרות למניעים? ומה צפוי להלכת הצפיות?"

משפטים יח (תשמ"ח-תשמ"ט) 337.

בית-משפט קמא מצא, כי לא הוכחה "כוונה לפגוע" במערער ועל כן זיכה את המשיב

מהאשמה שיוחסה לו בכתב האישום ועל כך הערעור שלפנינו.

16. בא-כוח המערער טוען, כי סגנונו ותוכנו של מאמרו של המשיב מוכיחים

בעליל כי כוונתו במאמר הנ"ל היתה לפגוע במשיב. כוונה זו מוכחת מכך שהמשיב כתב

במאמרו כי בחקירה שנערכה לא נמצא כל פגם בהתנהגותם של שרם ודוברת, למרות

רבבות המילים שפרסם המערער נגדם, וכי האשמותיו נמצאו נטולות יסוד. בכך הוא

הציג את המערער כעיתונאי שקרן ובלתי-אמין, ואילו האמת היא, כי בחקירה שנערכה

מטעם הרשות לניירות ערך נמצאו פגמים הטעונים תיקון, ואף נמצא יסוד להגיש

תביעה פלילית בנושא אחד, אלא שפרקליט המחוז החליט שלא להגיש תביעה פלילית.

17. בית-משפט קמא מצא שלא הוכחה "כוונה לפגוע", שהרי מאמרו של המשיב פורסם

בתשובה למאמרה של אורית שוחט, והנושא העיקרי במאמרה ובמאמר התשובה היה הנושא

של "חרם מודעות". גב' אורית שוחט סברה כי "חרם מודעות" הוא דבר פסול, ואילו

המשיב טען במאמר התשובה שלו שהתפרסם, כאמור, ב"הארץ", כי "מגוחך לדרוש מאת

מפרסם למסור מודעות לעיתון הכותב נגדו מאמרים ביקורתיים", והוסיף: "קיימת

בהקשר זה שאלה שהמאמר אינו נוגע בה, כיצד על המפרסם לנהוג אם וכאשר המידע

שמפרסם עליו העיתון הוא כוזב. האם גם אז חלה עליו החובה להמשיך ולהזרים מכספו

לעיתון? זהו בדיוק המקרה שלפנינו, שהרי למרות התביעות המשפטיות והחקירות לא

נמצאה בפורום כלשהו הוכחה לדברים שנכתבו ב'מעריב' על הנהלת 'כלל'.

18. בסיומו של המאמר מופיע הקטע שצוטט לעיל בפיסקה 6. קטע זה מדבר בפירוש

על "עיתונאים רבים" ואינו מזכיר את המערער דווקא, אף כי ברור, מתוך הקשר

הדברים, כי המשיב רואה גם את המערער כאחד מאותה קבוצה של עיתונאים שהעיתונות

של היום - כדברי המשיב במאמרו - "עמוסה מהם לעייפה".

נביא כאן שנית קטע זה, אשר לצורך הדיון חילקנוהו לשלושה חלקי משנה:

"1. אינני יכול להיות שותף לקביעה הפשטנית,

לפיה "במקצוע העיתונות דווקא העיתונאי

בעל הריח הדוחה, כלומר העיתונאי הביקורתי

והבלתי אהוד, הוא העובד המצטיין". תלוי מאיפה ולמה בא הריח הזה.

2. העיתונות של היום עמוסה לעייפה בעיתונאים

שנודף מהם ריח של ביבי שופכין, שם הם מחפשים

ומוצאים את המרכולת שהם מוכרים.

3. עיתונאים רבים היום אינם מוכרים רק מידע,

הם מוכרים גם הרבה רפש. זאת השרירנות

שצריכה להטריד את העיתונאים שטובת הציבור

לנגד עיניהם".

19. כאמור לעיל, גב' שוחט, במאמרה "עיתון אינו חנות נעלים" (ת/9), הביעה

את דעתה הנחרצת נגד הלגיטימיות של הפעלת "חרם מודעות" נגד עיתון מסוים על ידי

מי שנפגע מכתבה שפורסמה באותו עיתון. היא התייחסה לטענתו של עו"ד שלמה

תוסיה-כהן (ז"ל) במשפט שהגיש המשיב נגד דוברת ושרם, שם ייצג עו"ד תוסיה-כהן

את הנתבעים. עורך הדין המשיל משל לקונה שנכנס לחנות נעליים ונתקל בזבנית שריח

רע נודף מפיה והוא דורש מבעל החנות שיחליף את הזבנית כתנאי לכך שירכוש שם

נעליים. האם אפשר לקרוא לכך סחיטה? שאל עורך הדין. על כך מתחה גב' שוחט

ביקורת חריפה במאמרה, ובין היתר כתבה:

"עיתונאי שמריח טוב בעיני האיש שעליו הוא כותב, מריח בדרך כלל רע מאוד

בעיני הקוראים. אם להמשיך את משל הזבנים של תוסיה-כהן, הרי שבמקצוע

העיתונות דווקא הזבן בעל הריח הדוחה הוא העובד המצטיין".

דימוי הריח שהתחיל בו עו"ד תוסיה-כהן ז"ל והמשיכה בו גב' שוחט, בא

לשיאו במאמרו של המשיב.

20. אין חולק על כך, כי הקטע במאמרו של המשיב (המסומן במספר 1) אין בו

משום הוצאת שם רע אלא הבעת דעה לגיטימית בנושא שהעלתה לדיון גב' שוחט במאמרה.

21. הקטע המסומן לעיל במספר 3 מתייחס לעובדה - "עיתונאים רבים היום

אינם מוכרים רק מידע אלא גם הרבה רפש". הכוונה בדימוי "רפש" היא, כנראה,

לפרסומים משמיצים שאינם נכונים או שאין בהם עניין לציבור. טענה זאת היא,

לצערנו, בגדר עובדה שלא ניתן להכחישה. אכן מצויים עיתונאים המשתמשים בכוחם

כדי להשליך "רפש" באנשים שונים שאותם הם שמים מטרה לחיציהם, ובצדק רב מתח

המשיב ביקורת על תופעה זאת, אותה כינה "שרירנות", באומרו כי שרירנות זאת היא

הצריכה להטריד את העיתונאים שטובת הציבור לנגד עיניהם. מתוך כלל המאמר

משתמע כי גם המערער הוא בעיני המשיב אחד מעיתונאים רבים אלה, וכי ההוכחה לכך

היא העובדה שהמערער פרסם בהתמדה ובעקביות ובעקשנות בלתי-נלאית, האשמות מרובות

וחמורות נגד שני האישים הנ"ל (ראה קטעי העיתונות ת/3 על כותרותיהם הרעשניות),

והנה בחקירה מדוקדקת שנערכה בקשר לכך על ידי גורמים אובייקטיביים - לא נמצא

שיש מקום להגיש נגדם כתב אישום.

נראה לנו, כי בנסיבות שהוכחו במשפט זה, גם הקטע השלישי חוסה בצל ההגנה

הפרושה מכוח סעיף 15 לחוק.

22. הקטע המסומן במספר 2 הוא הקטע החריף ביותר במאמרו של המשיב, ובו הוא

ממשיך את דימוי הריח שהחלו בו - כאמור לעיל - אחרים לפניו ומביאו לידי שיא.

אם שם דובר על זבנית בחנות נעליים שריח רע נודף מפיה, בא המשיב ומדבר על

עיתונאים רבים "שנודף מהם ריח של ביבי שופכין, שם הם מחפשים ומצוצאים את

המרכולת שהם מוכרים". אף קטע זה אינו מתייחס למערער דווקא אלא לעיתונאים

רבים. הדימוי של "ריח של ביבי שופכין" הוא, כמובן, דימוי ומשל בלבד, אף כי

דימוי קשה ופוגע. ההתייחסות היא לאותם עיתונאים המחפשים אחר פגמים "בתוך ביבי

השופכין". קשה להבין למה בדיוק התכוון המשיב במשפט זה. אולי הכוונה היא

לעיתוניאם המעוניינים בכל מחיר לגלות פגמים ולכלוך באישים שעליהם הם כותבים

ולשם כך הם נוברים בכל מיני מקורות מידע שהנפש היפה סולדת מהם. אך יותר מהסבר

זה נראה שהמשיב נגרר למשפט פסול זה ("שנודף מהם ריח של ביבי שופכין"), עקב

השימוש שעשה בדימוי של ריח רע, בעקבות השימוש שנעשה בדימוי זה על ידי קודמיו.

ראוי, איפוא, לקרוא קטע זה, כמו קטעים אחרים במאמר, בהקשרו, דהיינו - על

רקע מאמרה וביטוייה של גב' שוחט, ועל רקע התבטאויותיו של המערער. שאילמלא כן,

היה מקום לראות בעצם השימוש בדימוי חריף ופוגע כזה משום עבירה על חוק איסור

לשון הרע.

מכל מקום, במסיבות שלפנינו, יש לדון קטע זה בפרופורציה הנכונה: המערער

פרסם שורה ארוכה של האשמות חמורות נגד שני האישים הנ"ל לאורך זמן, בעקביות

ובהתמדה, ולא נחה דעתו עד שפרסם את האשמותיו בספר, ובסופו של דבר, לא נמצא

מקום להגיש נגדם אפילו כתב אישום אחד.

בנסיבות אלה היה בפרסום מאמרו של המשיב עניין ציבורי.

23. הדברים האמורים ("ריח של ביבי שופכין") הם קשים, חריפים ופוגעים בטעם

הטוב, שראוי לעיתונאי אחראי להישמר מהם. ואולם, בנסיבות המיוחדות שלפנינו,

ניתן לראותם כחוסים בצל ההגנה של תום-לב הפרושה מכוח סעיף 15 לחוק, כפי שנאמר

על ידי הנשיא מ' לנדוי בעניין חברת החשמל נ' הארץ" [3]:

"מן הרישא של סעיף 15 עולה שפרסום הבעת הדעה צריך להיעשות בתום לב.

אבל הבעת הדעה אינה חייבת להיות אמת, דהיינו נכונה מבחינה עובדתית,

שאם לא כן לא היה, על פי רוב, צורך בהגנה המיוחדת שסעיף 4(15) מעניק,

כמו יתר הסעיפים הקטנים שבסעיף 15; על הבעת דעה שהיא אמת מגן גם בלאו

הכי סעיף 14, אם היה בפרסום ענין ציבורי. רק אם לא היה בפרסום ענין

ציבורי, זקוק המפרסם להגנה לפי סעיף 15, אם היתה הבעת הדעה אמת" (עמ'

348).

ובהמשך (עמ' 351) נאמר:

"... ביחס להיקף הזכות להבעת דעה בתום לב (להבדיל מהצגת העובדות) מוכן

אני לקבל את דברי השופט BRENNAN שחברי הביא (בעמ' 297-296) מפסק

הדין בעניין N.Y. TIMES, שהוויכוח בעניינים ציבוריים השנויים

במחלוקת מותר לו להיות UNINHIBITED, ROBUST ANS WIDE-OPEN (ללא

מעצורים, ללא איסתניסיות ופתוח לרווחה). הדבר דרוש כדי לא לחסום בירור

חופשי של פלוגתות מדיניות ואחרות שלציבור ענין בהן. כאן גובר חופש

הביטוי על המגמה להגן על שמו הטוב של הפרט. אבל החוק שלנו מציב גבולות

לחופש זה: (א) הבעת הדעה חייבת להיות בתום לב (סעיף 15, רישא) ו-(ב)

הפרסום צריך שלא יחרוג מתחום הסביר בנסיבות הנזכרות בסעיף 4(15).

דרישה (ב) אמנם מופיעה בסעיף 16 הדן בחזקות בקשר לעניין תום הלב, אבל

ניתן ללמוד ממנו גם על דרישה מהותית של סבירות הדעה אשר הובעה".

24. נראה לנו, כי האמירות בקטעים שסומנו במספר 2 ו-3 - חריפות וקשות ככל

שהן - מוגנות, בנסיבות המיוחדות שלפנינו, בזכות היסוד של חופש ההבעה. המשיב

מתח ביקורת על תופעה של עיתונאים "שרירנים" כלשונו, המנצלים את קולמוסם

להשליך "הרבה רפש" ולפגוע בזולתם ללא הצדקה. זוהי ביקורת מותרת, מכוח סעיף 15

לחוק איסור לשון הרע. אמנם, המשיב לא דייק כאשר כתב כי "לא נמצא בהם (בדברת

ושרם) כל פגם". שהרי האמת לאמיתה היא - כפי שכבר נאמר לעיל - שאמנם במרבית

הנושאים שנבדקו לא נמצאו ראיות לכך שנעברו עבירות על חוק ניירות ערך,

ואולם, בכל זאת, נמצאה אשמה אחת - "טכנית" כלשון פרקליט המחוז - שניתן היה

להשיג לגביה בקלות הרשעה, אך במסיבות העניין - כך סבר פרקליט המחוז - יהיה זה

מגוחך להגיש בגינה כתב אישום. ונמצאו עוד ליקויים שאין לגביהם ביסוס להמלצה

על הגשת כתב אישום, אך הטעונים תיקון.

נוכח כל זאת ניתן לומר, כי, בעיקרו של דבר, צדק המשיב בטענתו, כי למרות

החקירה המקיפה והארוכה לא נמצא פגם באותם אישים, במובן זה שלא נמצאה עילה

מספקת להגשת כתב אישום נגדם. זאת, בניגוד גמור לטענות הקשות שהעלה נגדם

המערער בכתבותיו, בעקביות ובהתמדה ובהבלטה מרובה, במשך תקופה ארוכה, כפי

שעולה מסדרת קטעי העיתונות שהוגשה לבית-משפט קמא (ת/3).

25. בנסיבות אלה יש לראות באי הדיוקים שפרסם המשיב במאמרו הנ"ל בגדר

"פרטים חסרי חשיבות מהותית לנוסחו של הכתוב" (כדברי השופט (כתוארו אז) שמגר

בפסק הדין בעניין חברת החשמל [3], עמ' 361 מול האות א).

עיקרו של המאמר הוא בגדר "הבעת דעה" לפי סעיף 4(15) לחוק, או "ביקורת"

בגדר סעיף 6(15) לחוק.

על אף הדימויים הקיצוניים בקטע שצוטט לעיל, הרי בנסיבות המיוחדות של

העניין לא נראה לנו למוצדק להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא לזכות את המשיב

מאשמה.

26. לפיכך, אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיב הוצאות

המשפט ועוד 10,000 ש"ח שכ"ט עו"ד, בצירוף מע"מ.

ניתן היום, טז בסיוון תשנ"ד (26.5.94).