עדכון אחרון: 05 דצמבר 2002 שעה 06:00 | שלח לי מכתב | צפה בספר האורחים | חתום בספר האורחים | אודות חדר המידע | דף ראשי

הסיפור הבא נשלח ב 22 לספטמבר 2002 לתחרות הסיפור הקצר לחג החנוכה של עיתון סופשבוע "מקור ראשון". הסיפור הזה לא זכה באף מקום משלושת המקומות הראשונים, ולכן גם לא התפרסם בעיתון. שלושת הסיפורים הקצרים הזוכים התפרסמו בעיתון בחג החנוכה ביום 29 לנובמבר 2002. חיים ללא דאגות / סיפור קצר משה הלוי halemo נקישה רמה נשמעה מכיוונה של דלת הכניסה. אני עדיין במיטה, מנמנם את שנת הבוקר ולא ממהר לפתוח את הדלת. ושוב פעם אותה נקישה. חזקה יותר. רעש של אנשים עצבניים נשמע מכיוון חדר המדרגות. . אני עושה את הטעות וקם מהמיטה, טרוט עיניים, שיער יבש ולא מסורק, עם פה יבש וסדוק ומרגיש כמו חצב שנתלש טרם זמנו מן הקרקע הדשנה לכיוון דלת הכניסה הרועדת. אני פותח ובחדר המדרגות עומדים להם שני בריונים ומאחוריהם משקיף כחול מדים מתחנת המשטרה המקומית. . "אנחנו מרשות השידור, ואתה לא שילמת את האגרה כבר שנה שלמה" אומר הבריון הקטן מביניהם. "או שתשלם עכשיו, או שניקח לך את הטלוויזיה". הבריון הגדול שולף צו תפיסה, ואני לוקח אותו מידיו וכאילו מבין איך בכלל נראה הצו הזה, מהנהן בראש הרדום שלי. . "אני לא יכול לשלם לכם" אני קובע די ביובש. "אין עליי מזומן או פלסטיק והצ'קים שלי לא שווים את הנייר שממנו הם עשויים". שני הבריונים נכנסים לדירה. הם סורקים את הסלון שבו אני ישן. בין העיתונים שעל הרצפה לבין הנעליים והבגדים הפזורים, הם מפלסים את דרכם אל הטלוויזיה 29 אינטש הישנה שלי, טלוויזיה "סילורה" שנבנתה פעם מעץ משובח שעוטף את חלקיה החשמליים. . "איפה השלט שלה?" מתעניין הבריון הקטן, ואני מסביר לו בקול די צרוד שאין לה שלט כי זו טלוויזיה שיוצרה בשנת 1977 ואז לא היו שלטים לטלוויזיות. די מבואסים הם מעמיסים את הטלוויזיה בידיהם והולכים לכיוון דלת הכניסה כשהשוטר המשועמם מחכה להם שעון על המשקוף. . בעיניים כלות אני צופה בהם מהחלון לאחר שירדו עם השלל אל רכב העיקול שלהם, ומרגיש שהחיים שלי מגיעים לקיצם וסוף העולם הפרטי שלי כבר מגיע לשלב האחרון שלו. מזה תקופה ארוכה אינני משלם את חשבונות החשמל שלי, הטלפון, המים הארנונה והגז. גם בהחזרי המשכנתא אני די מפגר והבנק כבר התחיל לנקוט צעדי ענישה כנגדי ובעוד מספר ימים אני בטח אסולק מהדירה בחסות אנשי ההוצאה לפועל. . למרבה הפלא, עדיין לא נותקתי מהקצת חשמל שאני צורך ומהקצת אינטרנט שמגיע בקו הטלפון למרות מספר איומים טלפוניים שקיבלתי מהמזכירות האלקטרונית של בזק ושל חברת החשמל. הטלוויזיה נשארה המפלט האחרון שלי לפני שמשחררים אותי לשדה הפתוח בין שמים וארץ. . פעם, לפני כשנתיים, כשהייתה עבודה במדינה, אדם היה עובד, מרוויח את לחמו, הכסף היה מופקד בחשבונו בבנק, והוא היה משלם את חובותיו לכל מי שסיפק לו שירות. וגם לאילו שלא סיפקו. היתה התנהלות מסודרות של כסף נכנס וכסף יוצא והיתה כלכלה הגיונית. אבל היום, זה כבר לא כך. אין עבודה, אין פרנסה ורק החזקים שורדים על חשבון החלשים. ההוצאות הקבועות שעוד נותרו, גומרות לך את העודפים, ואתה חוסך מעצמך הנאות גשמיות כדי לשלם חובות. הממשלה מצידה לא עושה דבר כדי לתקן את המצב ורק דורשת מהאזרחים שלה למלא את חובותיהם האזרחיים. . ניסיתי להתקבל לעבודה בשמירה, אבל נודע לי שיש לי רישום פלילי ישן שמונע ממני להתקבל לעבודה הסיזיפית של שומר בקניון לאחר שפעם הוגשה נגדי תלונה ע"י השכנה שגרה מתחתיי בטענה של רעש שגרמתי בשעת חצות וקצת. אני זוכר שנחקרתי, אבל מאז לא יצא מזה כלום. אבל הרישום במשטרה נשאר. ככה סתם, מין רישום כזה לא מוצדק אבל מציק. רישום כזה מונע ממני לקבל נשק, מה שלא מונע ממני בכלל לקבל כל שנה נשק במילואים. . הימים הם ימי פיגועים רבים. לאזרח הקטן כבר לא נותר הרבה בטחון. גם לא כשיותר מדיי שומרים במדים ובנשק מסתובבים ברחובות ובכל כניסה למבנה, נמצא שומר שמחטט לך בחפצים, סורק את גופך בגלאי מתכות ושואל אם יש עליך נשק. . לאחר ששטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי, לא חסכתי מעצמי גם מקלחת צוננת בזרם של מים קרים שאני כבר לא משלם עליהם ועדיין זורמים בצינורות הבית כי בעירייה עובדים לאט ולא יעיל כמו במשרדי אגף הגבייה של רשות השידור. . במטבח על השולחן, בין כל הניירות והחשבונות שלא שילמתי, מצאתי את צו המילואים שקיבלתי לפני כחודשיים לביתי. הוזמנתי שוב כמו כל שנה ל 30 יום בתעסוקה מבצעית אי שם בבקעת הירדן, רחוק מהציוויליזציה, ללא חשמל זורם, ללא קווי טלפון ורק אדמה ושמש עוטפים אותך מלמטה ולמעלה. . התעסוקה המבצעית נקבעה לעוד יומיים מהיום. ולי אפילו כסף לנסוע באוטובוסים כבר לא נותר, ורק שובר הנסיעה שמצורף לצו יכול להביא אותי למילואים, אבל ללא אפשרות לקנות כריך ושתייה בדרך לחור הנידח. . . יום המילואים ההוא היה יום המילואים האחרון שעשיתי בחיי. אינני זוכר בדיוק מה קרה שם. אני זוכר שחתמתי על ציוד ומדים. אני גם זוכר שלאחר מכן עם טופס קליטה ביד ימין וקיטבג נגרר ביד שמאל, גררתי את עצמי לכיוון הנשקייה. בנשקיה חתמתי על שני ניירות וקיבלתי רובה סער אם 16 ארוך קנה, אפוד קרוע וחמש מחסניות מתכת שבאחת מהן היו 29 כדורים חיים מוכנים למטווח. . סיפרו לי שהיו שם צרחות אימים. אני זוכר שאנשים רצו, נשכבו על החול היבש, חלקם אפילו כיסו את ראשם בידיהם. חלקם פערו פה כאילו הם משמיעים צעקות רמות, אבל אני לא שמעתי כלום. אני זוכר את גופי עומד על הקרקע, אבל הנשמה שלי מרחפת מעל המבנה שבו נמצאה אותה נשקייה. ואז, כאילו בא אדם וכיבה את הטלוויזיה ככה פתאום באמצע עלילה של סרט מותח כשהצופה בה כבר נרדם. . התעוררתי לעוד בוקר סיזיפי בבית הכלא "נווה צוף". מישהו באמת דאג לכבות את הטלוויזיה שנמצאת בתא ודלקה כל אותו הלילה. על השולחן ליד המיטה היו מספר מכתבים שקיבלתי ולא טרחתי לפתוח. בכלל, מאז שאני בכלא, אני לא טורח לפתוח מכתבים ולקרוא. אני די מנותק מהעולם. בלי שיחות טלפון יזומות, בלי לקרוא חדשות, ורק טלוויזיה שדלוקה על ערוצים משעממים שיכולים להעביר את היום ויותר מכך את הלילה. . החיים שלי כעת הם ללא דאגות. בלי חשבונות חשמל, טלפון, ארנונה, מים ,גז, משכנתא, סלולארי, אינטרנט, ועד בית ואגרת טלוויזיה. אני חי בחינם. אנשים "טובים" דואגים לכל צרכיי ואני מצידי תורם מזמני כדי לשעשע אותם בסיפורים מחיי בגלגול הקודם. . השגרה הזו בדרך כלל נפסקת כשמישהו זורק לעברי את העקיצה הקבועה שזה בכלל לא היה שווה לי להתנתק מן העולם הקודם במחיר ששילמתי. ואני קובע נחרצות שכן. ואז, סוהר אחד שעובר במסדרון ושומע את השיחה, עוצר ליד דלת התא, מתרגז וצועק לי: "לא היית צריך לירות לכל הכיוונים ללא הבחנה וליצור מהומת אלוהים. בגללך אזרחים בעלי רישום פלילי כבר לא עושים מילואים. מערך המילואים קרס בגלל המעשה שלך. כעת, רק אזרחים ללא דופי עושים 90 יום מילואים בשנה. יכולת להשתחרר על סעיף נפשי ולחסוך מעצמך את הישיבה בכלא. יצרת מצב שהמדינה התנקמה בך בגלל שחשפת את ערוותה ברבים. המערכת הכלכלית במדינה קרסה בגללך. רק בגללך". . "כן, בטח" אני ממלמל לעצמי בציניות. "הם פשוט לא היו צריכים לתת לי נשק במילואים. זה הרי היה רשום להם במחשב של המשטרה. אפילו וועדת החקירה הממלכתית שחקרה את המעשה שלי קבעה את זה בדין וחשבון שלה. היא גם קבעה שאזרח שלא מקבל נשק בגלל רישום פלילי, אינו צריך לקבל נשק במילואים ומשוחרר מהמטלה המעיקה של השמירה על בטחון המדינה". . . כשהסוהר עוזב את פתח התא, החברים בתא בדרך כלל מפסיקים לדבר, נשכבים על המיטה ומביטים בתקרה. כל אחד ומחשבותיו. כל אחד בעיסוקיו ובענייניו. לאף אחד אין חשק לדבר אחרי שנציג המערכת המענישה אומר את דברו בצורה נחרצת כל כך. . ואני, כמו כולם, שוכב לי על הגב, מביט על התקרה לכיוון אלוהים וחושב לי שאם רק היו מאשרים לי לקבל נשק כאזרח כדי לפרנס את עצמי בכבוד בעבודת שמירה סיזיפית ולהרוויח את לחמי כדי לשלם את חובותיי, לא הייתי מגיע לכאן. תריסר אנשים היו יכולים להישאר עדיין בחיים עם הרבה דאגות.