סיכומי התביעה - משפט רומן זדורוב

עניינו של תיק זה פרשת רצח אכזרי של ילדה תמימה, בין כתלי בית ספרה. מקרה אשר זעזע, הסעיר וריתק מדינה שלמה. חקירת המשטרה שבעקבות המקרה הובילה למעצר הנאשם, רומן זדורוב, ולמשפט ארוך, סוער ומתוקשר. בפתח סיכומים אלה, נתאר בקצרה את המאורעות אשר הובילו לפתיחת החקירה, להגשת כתב האישום, ואת מהלך ניהולו של המשפט עד אשר אנו ניצבים בסיומו מקץ שלוש שנים. נפרוש את יריעת המחלוקת בין הצדדים, ואת טיעוני המאשימה אשר יובאו בהרחבה בהמשך סיכומים אלה.

1. הארועים נשוא כתב האישום וחקירתם

א. ביום 6.12.06, יום רביעי בשבוע, יצאה תאיר ראדה ז"ל (להלן: "המנוחה"), אשר באותה עת כמעט מלאו לה 14 שנים, כמו בכל יום רגיל ללימודיה בכתה ח' בבית הספר העל יסודי "נופי גולן" בקצרין (להלן: "בית הספר"), אולם לא שבה הביתה בתום יום הלימודים. באותו ערב, התגלתה גופת המנוחה, בתא נעול בשרותי הבנות בבית הספר, כשהיא מוטלת על האסלה, גרונה משוסף, בגופה חתכים, וסביבה שלוליות דם.

ב. עוד באותו לילה פתחה המשטרה בחקירת רצח, מהמקיפות שידעה המדינה. הוקם צוות חקירה מיוחד בראשות ראש היחידה המרכזית (ימ"ר) במרחב הגליל, סנ"צ שמואל בוקר (להלן: "בוקר"), וראש מחלק התשאול בימ"ר גליל, רפ"ק יורם אזולאי (להלן:"יורם"), שעבד סביב השעון במטרה לפענח את הרצח המזעזע .

ג. במהלך החקירה, נגבו הודעות ממאות עדים, נערכו מחקר תקשורת ומחשב מקיף ונתפסו מאות מוצגים שונים.

ד. שני חשודים שנעצרו בימי החקירה הראשונים שוחררו לאחר שהובהר כי אין להם קשר לרצח. המשטרה הוסיפה וחקרה ללא ליאות כל כיוון חקירה וכל קצה חוט שעלה, ולו ההזוי והדמיוני ביותר, הן בטרם נעצר הנאשם והן לאחר מכן.

ה. הנאשם, רומן זדורוב, הינו אזרח אוקראיני הנשוי לישראלית, אשר בזמן הרצח הועסק מזה כחודש בבית הספר באופן זמני, כעובד קבלן, לצורך עבודת ריצוף במקלטי בית הספר. יום הרצח היה יום עבודתו האחרון בבית הספר ובו השלים את עבודתו במקלט מס' 2, הנמצא בדיוק מתחת לשרותים זירת הרצח, כשהוא מצוייד בסכין יפנית אותה נשא על גופו כל העת.

ו. החשד כנגד הנאשם התעורר לראשונה לאחר שבחקירה שגרתית, במסגרת חקירת עובדי בית הספר, מסר כי השליך את המכנסיים אותם לבש ביום הרצח. ביום 12.12.06 הוחלט על מעצרו של הנאשם לחקירה, אשר הוארך מעת לעת עד הגשת כתב האישום. הנאשם נחקר באזהרה, כחשוד ברצח, על ידי צוות חוקרים שמרביתם דוברי רוסית, במקביל לכך, הוכנסו לתאו של הנאשם שני מדובבים אשר שוחחו עמו אף הם בשפה הרוסית בין החקירות. הן החקירות והן השיחות עם המדובבים הוסרטו בוידאו והוקלטו. הנאשם הכחיש לאורך חקירותיו הראשונות את מעורבותו ברצח.

ז. כשבוע לאחר תחילת החקירה הודה הנאשם ברצח המנוחה. תחילה הודה והדגים את הרצח בפני המדובב בתאו, ולמחרת היום, הודה אף בפני חוקרי המשטרה. הנאשם טען תחילה כי לקה ב"בלק אאוט" ואינו זוכר את הרצח, אולם בהמשך הודה בפירוט ברצח, והדגים את אופן ביצועו בפני החוקרים. מייד לאחר מכן שחזר הנאשם את הרצח בבית הספר. בפני חוקר שאינו בקי בפרטי החקירה, תוך ידיעת פרטי חקירה מוכמנים.

ח. מקץ מספר ימים חזר בו הנאשם מהודייתו, הכחיש ביצוע הרצח, וניסה ליתן הסברים, אשר לא התיישבו עם ההגיון והמציאות, בשאלה מדוע הודה ברצח שלא ביצע לטענתו, ומאין ידע את הפרטים שמסר בהודאה. המשטרה הוסיפה ובדקה ביסודיות את גירסאות הנאשם, במקביל לכיווני החקירה האפשריים הנוספים.

ט. בתום החקירה, הסתבר כי הודאת הנאשם נתמכת בראיות חיצוניות לא מעטות, ביניהן עקבות נעליים על מכנסי המנוחה, אשר בבדיקת מומחה לעקבות נעליים מהמעבדה לזיהוי פלילי, נמצא כי הן מתאימות, בסבירות גבוהה מאוד, לעקבות נעליים נדירות אשר הנאשם הודה שנעל ביום הרצח. מיקום העקבות על מכנסי המנוחה תאם את האופן בו הדגים הנאשם את יציאתו מהתא בעת השחזור – תוך טיפוס על האסלה וקפיצה מעל הדלת.

י. ראיות תומכות נוספות שנמצאו הן אמרה מפלילה של הנאשם בשעות הערב של יום הרצח, בטרם שמע פרטים אלה על הרצח מגורם חיצוני, העובדה כי הנאשם השליך את המכנסיים שלבש ביום הרצח, העובדה כי הנאשם גלש באינטרנט ימים ספורים לפני הרצח למאמר הנוגע ללוחמה בסכין ועוד.

יא. כיווני החקירה החלופיים הרבים שנבדקו ע"י המשטרה, לא הניבו כל ראיה נגד חשוד כלשהו זולת הנאשם. המשטרה אף הצליחה, תוך השקעת מאמצים ניכרים ובלי לחסוך בשום אמצעי להפריך חשדות שצצו לאורך החקירה נגד חשודים פוטנציאליים שונים.

יב. על סמך ראיות אלה, ואחרות אשר יפורטו בגוף הסיכומים, החליטה המאשימה בתום החקירה המקיפה, להגיש כתב אישום נגד הנאשם.

2. כתב האישום

בכתב האישום, שהוגש ביום 18.1.07, טענה המאשימה (הדברים מובאים פה בקיצור) כי:

א. המנוחה לא נכנסה ביום הרצח לשיעור התאטרון שהתקיים בשיעור השביעי, אלא ישבה בפרגולה בחצר בית הספר, ובסמוך לשעה 13:30 קמה ונכנסה למבנה בית הספר. המנוחה עלתה במדרגות המובילות מרחבת הכניסה אל הקומה השנייה, שם מצויים השרותים זירת הרצח.

ב. בסמוך לכך, יצא הנאשם מן המקלט בו עבד אותה עת לתוך חלל מבנה בית הספר, במקום הסמוך למדרגות בהן עלתה המנוחה, הבחין במנוחה ונכנס בעקבותיה לשירותים.

ג. הנאשם נכנס בעקבות המנוחה לתא השני מכניסת השרותים, כשבליבו גמלה החלטה להמיתה, הוא שלף את הסכין, הניף אותה, ושיסף את גרונה של המנוחה. ובהמשך, חתך אותה פעם נוספת בצווארה, וכן פצע אותה בחזה, בפניה ובידיה. החתכים גרמו למנוחה דימום מסיבי והיא התמוטטה. הנאשם השאיר את המנוחה בתא, כשהיא שרועה על מושב האסלה.

ד. בהמשך, נעל הנאשם את דלת התא מבפנים על מנת לעכב את גילוי גופת המנוחה, ויצא מן התא: הנאשם טיפס על גוף המנוחה, דרך עליה בשתי רגליו, נאחז בדפנות התא מלמעלה, וקפץ החוצה.

ה. הנאשם נמלט משרותי הבנות לשרותי הבנים הנמצאים בקומה הראשונה, שטף את הסכין וניקה מעליו את דמה של המנוחה. בהמשך, חזר הנאשם למקלט, והמשיך בעבודתו עד סוף יום העבודה בסמוך לשעה 17:30.

ו. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו למנוחה פצעי חתך בעורק התרדמה ובווריד היוגולארי, שהינם כלי הדם הראשיים באזור הצוואר. המנוחה נפטרה לאחר זמן קצר כתוצאה מאיבוד דם.

ז. לאחר הרצח, העלים הנאשם את להב הסכין ואת המכנסיים שלבש בעת ביצוע הרצח, במטרה למנוע או להכשיל את החקירה כנגדו.

ח. על סמך עובדות אלה, הואשם הנאשם בעבירת רצח בכוונה תחילה, בניגוד לסעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין, ובעבירת שיבוש מהלכי משפט בניגוד לסעיף 244 לחוק העונשין.

ט. כתב האישום כלל רשימת עדים, אשר לאחר תיקון והוספת עדים במספר הזדמנויות, מנתה 150 עדי תביעה, שוטרים ואזרחים.

3. המענה המפורט לכתב האישום

א. ביום 16.4.07 הגיש הסניגור בכתב תגובה מפורטת לכתב האישום, וכן הודיע כי בכוונתו לטעון טענות זוטא נגד קבילות ההודאות, אשר יוגשו בהמשך[1].

ב. בהתאם לתגובה המפורטת[2], הכחיש ב"כ הנאשם בשמו כל קשר לביצוע הרצח. הוא הודה כי עבד בבית הספר ביום הרצח, וטען כי הנאשם יצא בסמוך לשעה 13:30 מהמקלט, אבל אל מחוץ לשטח בית הספר, שם המתין לקבלן אשר הביא לו דבק, ושב למקלט והמשיך בעבודת הריצוף[3].

ג. ב"כ הנאשם לא הכחיש כי הנאשם נפטר לאחר הרצח מלהב הסכין והמכנסיים, אך לטענתו עשה זאת לתומו.

4. טענות הזוטא

א. טענות הזוטא של הנאשם נטענו בע"פ ובהמשך בכתב רק עם תחילת שלב ההוכחות ובמהלך עדות ראש הצח"מ[4]. טענות הזוטא ייפרשו ויידונו בהרחבה בהמשך סיכומים אלה.

ב. נציין על קצה המזלג כי הסניגור העלה טענות מן הגורן ומן היקב לגבי הפסול שדבק בהודאות הנאשם ובחקירותיו: החל מטענה כי החקירות היו ממושכות, ודורסניות, ע"י מס' רב של חוקרים יחד, המטיחים צעקות והשפלות, דרך איומים בחקירות נוסח הקג"ב, מניעת ייעוץ משפטי, הזנת הנאשם בפרטים ועובדות אודות הרצח, והטעיות זדוניות, אשר יחד עם העובדה כי הנאשם לא אכל דבר (מלבד תפוחי עץ) ולא עצם עין לאורך ימי החקירה, שברו את רוחו של הנאשם, הפכו אותו לחומר ביד היוצר המוכן לרצות את חוקריו, ונטעו במוחו את האמונה כי "בעת ביצוע המעשה היה נתון מן הסתם בהתקף של "בלק אאוט", ולכן אינו זוכר את אשר עשה".

ג. כפי שיפורט ויובחן בהמשך, חלק מ"טענות הזוטא" אינן כלל טענות פסול כנגד קבילות ההודאות, אלא נגד משקלן.

5. ניהול המשפט - מהלכו והגדרת המחלוקות בין הצדדים

א. כב' בית המשפט קבע, בהסכמת הצדדים, כי משפט הזוטא יתנהל במקביל לניהול התיק עצמו[5], ועל כן לא נוהל משפט זוטא נפרד, וכל העדים הרלוונטיים לטענות הזוטא העידו בנושא זה יחד עם עדותם בנושאים אחרים.

ב. לאורך המשפט, אשר נמשך קרוב לשלוש שנים, העידו מטעם התביעה 67 עדים, וכן הוגש בהסכמה חומר הנוגע לכ-30 עדים נוספים. התביעה ויתרה על כ-50 עדים מרשימת עדי התביעה בכתב האישום, במטרה לייעל את ההליכים ולחסוך זמן שיפוטי ולאחר שסברה כי הובאו די ראיות כדי לבסס כדבעי את אשמת הנאשם.

ג. בין עדי התביעה נכללו:

(1) כל השוטרים שהשתתפו בחקירת הנאשם והמדובב המכונה "ארתור", אשר העידו ושללו את טענות הנאשם כנגד החקירה וקבילות ההודאות. התביעה אף הגישה לבית המשפט את כל הקלטות המתעדות את חקירות הנאשם ושיחותיו עם המדובבים.

(2) עדים אזרחים, עובדי בית הספר ומעבידי הנאשם, אשר העידו לגבי התנהגותו ולבושו ביום הרצח. בנוסף, העידו מטעם התביעה שורת תלמידים בבית הספר אודות צעדיה האחרונים של תאיר וביקורים בזירה ביום הרצח.

(3) שורת מומחים מהמעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל ומהמכון לרפואה משפטית.

(4) קרובי משפחתו של הנאשם. אשר בהודעותיהם במשטרה הפלילו את הנאשם בנקודות משמעותיות (ובבית המשפט ניסו להתאים גירסתם לגירסתו).

(5) הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, כי המאשימה לא תביא מראש בפרשת התביעה את כל העדים הנוגעים לכיווני חקירה שנבדקו ונשללו, וכי בהתאם לכיווני החקירה החלופיים שיעלו במסגרת פרשת ההגנה, תוכל המאשימה לזמן עדים כאלה כעדי הזמה אם תמצא לנכון[6]. בהתאם לכך, הוכיחה המאשימה את שלילת כיווני החקירה החלופיים באמצעות עדות השוטרים אשר חקרו כיוונים אלה, הגשת דוחות תשאול של נחקרים ותיעוד של פעולות חקירה שונות שנועדו לסנן חשודים אפשריים ולבדוק את גירסתם.

ד. בתאריך 23.11.08 הודיעה המאשימה "אלה עדי". פרשת ההגנה נפתחה בעדות הנאשם בתאריך 8.1.09. וכן העידו מטעם ההגנה כ-50 עדי הגנה, וכן הוגש בהסכמה חומר הנוגע לעשרות עדים נוספים, במקום עדותם.

ה. משפט זה התאפיין בסיקור תקשורתי כמעט חסר תקדים, ולא פחות מכך, בשפע תיאוריות קונספירציה שעיקרן הטענה כי הרשויות מתנכלות לנאשם על לא עוול בכפו ובשל מוצאו, וכי הרצח בוצע על ידי גורמים שונים ומשונים. על רקע זה, צצו כפטריות לאחר הגשם לאורך כל החקירה והמשפט "עדים" לעת מצוא אשר חיפשו משווק למרכולתם, כל אחד מטעמיו: שרלטנים רודפי פרסום, מתקשרים והוזי הזיות, חובבי סרטים ודרמות, עבריינים המחפשים דרך לנקום במשטרה, בלשים חובבים, ומומחים מטעם עצמם. דומה כי ההגנה, בצר לה, אימצה אל ליבה את כל אלה בנפש חפצה, אולי מתוך תקווה כי מי מהם יצליח לחלץ את הנאשם מן הבוץ אליו נקלע נוכח הראיות המוצקות לאשמתו.

ו. נוכח כך, התפרש קו ההגנה של הנאשם לכל הכיוונים ונע למשב כל רוח חולפת. נוצר הרושם, כי לא גירסת הנאשם היא המעצבת את קו ההגנה, אלא אסופת עדי ההגנה ורעיונותיהם, הם אשר השפיעו גם על הגירסה שמסר הנאשם בעת העדות, וגם על החזיתות שנפתחו לאורך המשפט במקום שלא היו קיימות קודם, ואשר חלקן נזנחו לאחר שבעליהן לא סיפקו את הסחורה.

ז. עד ההגנה הראשון שזומן היה חיים סדובסקי, אדם אשר טען למומחיות שטיבה לא הוברר ואף הגיש לבית המשפט מסמך המתקרא "חוות דעת מומחה" והעיד בחקירה ראשית ביום 26.2.09. בראשית הישיבה הבאה, ביום 1.3.09, בה היה סדובסקי אמור לסיים את החקירה הראשית ולהחקר בחקירה נגדית, קם לפתע הסניגור והודיע כי בתום הישיבה הקודמת נקלע העד למצב בריאותי ונפשי אשר אינו מאפשר את המשך העדתו על כל המשתמע מכך. חרף התנגדות המאשימה אשר דרשה לחייב את סדובסקי לשוב לדוכן העדים ולהחקר, קבע בית המשפט כי חוות דעתו של העד, המוצגים שהוצגו באמצעותה וחקירתו הראשית יימחקו מתיק בית המשפט[7].

ח. עדות סדובסקי בטלה מן העולם, אולם רוחו הוסיפה לשרות על המשפט. הסניגור הודיע כי נוכח כך יהיה עליו "לפזר את הממצאים" שמצא סדובסקי בין מומחים אחרים אשר בדעתו לגייס לעדות בתיק[8], וכך נעשה – פשוטו כמשמעו. מומחים אחרים זומנו לעדות, כל אחד בתחומו: ומחקירותיהם עלה, כי הם נדרשו למעשה להעיד בבית המשפט על ממצאיו של סדובסקי במקומו (אף כי אף אחד מהם לא הרחיק לכת לחזור על כל מסקנותיו)[9], תוך ליווי פעיל של סדובסקי במהלך כתיבת חוות הדעת ונוכחותו באולם בית המשפט בעת עדותם. מומחים אלה חלקו על ממצאי התביעה בנושא עקבות הנעליים, זירת העבירה ונתיחת הגופה, בנסיון להראות כי הנאשם לא ביצע את הרצח ולא שחזר אותו באופן תואם לממצאי הזירה.

ט. נוסף על אלה, זימנה ההגנה לעדות שורה ארוכה של נחקרים מתיק החקירה עצמו, מהם עדי תביעה שהמאשימה ויתרה עליהם על מנת לנסות לייעל את הדיון ולקצרו, ומהם נחקרים שלא זומנו לעדות מטעם התביעה מחוסר רלוונטיות כלשהי לארוע.

י. זאת ועוד, בשלב טענות הזוטא נמנעה ההגנה מלטעון נגד קבילות הודאת הנאשם בפני המדובב, אולם, במהלך המשפט נמצאו עדים - אסירים שישבו בכלא עם ארתור אשר טענו כי הוא התוודה בפניהם, כי הוא "שם מילים בפיו" של הנאשם. הנאשם והסניגור אימצו בחום טענה זו אל ליבם, ומשלב זה החלו לטעון בלהט כנגד המדובב, אשר כביכול הוא שלימד את הנאשם את הגירסה שמסר בהודייתו.

יא. ההגנה אף הביאה, על אף הסכמתה הראשונית להגשת קלטות החקירה ללא טענה בדבר הקבילות הטכנית, חוות דעת מומחה אשר בה נטען כי חלק מהקלטות "בושלו" ואינן העתקים נאמנים למקור.

יב. שורת עדים נוספים נועדה להצביע על כיווני חקירה אחרים, רובם שמועות שמקורן לא נודע. ההגנה אף זימנה לעדות רבים מחבריה של המנוחה תוך נסיון להצביע על סכסוכים כלשהם בין ילדים בהם היתה המנוחה מעורבת, כמניע פוטנציאלי לרצח. מכל אלה לא עלה דבר וחצי דבר, כפי שיפורט בהמשך.

יג. תקצר היריעה לפרט כאן את כל הטענות אשר הועלו במהלך המשפט כנגד כתב האישום וראיות התביעה. חלקן של טענות אלה אינו ראוי כלל להתייחסות לדעתנו, ולאחרות נתייחס במקום הרלוונטי לגביהן בסיכומים.

יד. בתום פרשת ההגנה אשר הסתיימה בתאריך 29.10.09, העידו מטעם המאשימה, ברשות בית המשפט הנכבד, תשעה עדי הזמה, הנוגעים לארבע נקודות שעלו מפרשת ההגנה: כיוון החקירה הנוגע לכת השטן ולנערה ל"ר, קבילות הקלטות, מהימנות המדובב, והאפשרות לנקות נעליים מדם באופן שלא יותיר שרידי ד.נ.א.

טו. שמיעת הראיות הסתיימה בתאריך 20.12.09, וביום 24.12.09 הודיעו הצדדים במשותף כי הם מוותרים על עדים נוספים, ומבקשים להגיש סיכומים תוך ששים יום כל צד.

6. מבנה הסיכומים ותמצית טענות המאשימה

מפאת היקפו ומורכבותו של תיק זה, והמחלוקות הרבות החוצות אותו לאורכו ולרחבו, בנויים סיכומים אלה במבנה שיפורט להלן, ואשר כולל סקירה "אורכית" של החקירה, ולאחר מכן הבאת הראיות והטענות המבססות את ההרשעה, על פי שלושה ראשים – ההודאה, הראיות המהוות "דבר מה נוסף", ושלילת הטענות כי מהחומר עולה ספק סביר:

א. סקירה כרונולוגית של החקירה

(1) בפתח הסיכומים נסקור את התפתחות חקירת הפרשה והראיות שנאספו, מרגע היעלמות המנוחה, והחיפושים אחריה, מציאת הגופה ופעולות החקירה לאיתור חשודים פוטנציאליים.

(2) בהמשך נפרט בהרחבה את מהלך חקירתו של הנאשם, תוך התייחסות לתוכן כל אחת מהודעותיו לפי סדרן הכרונולוגי, השיחות המוקלטות בינו לבין המדובב בין החקירות, ובהמשך התפתחות הודאתו בפני המדובב והחוקרים, השחזור, וההודאות המאוחרות בהן חזר בו מן ההודיה.

(3) נמשיך ונסקור את פעולות החקירה שנערכו במקביל ולאחר חקירות הנאשם במטרה לבדוק את גירסתו, והראיות שנתגלו בהמשך והמחזקות את אשמתו, ונפרט את הבדיקות שנעשו ע"י המשטרה בנוגע לכיווני חקירה חלופיים ואת המוצגים שנאספו ונבדקו ותוצאות בדיקות המעבדה.

(4) מטרתו של פרק זה היא קודם כל לפרוש בפני בית המשפט את תמונת הראיות בתיק כפי שעלו מחקירת המשטרה ואשר עליהן מתבססת התביעה. על מנת שניתן יהיה בהמשך לדון בהן ולהתייחס למשקלן ולמשמעותן. כך למשל – יקל על בית המשפט להתייחס לאופן ולתהליך שהביא להחלטת הנאשם להודות ברצח, ולמשקל ההודיה בהתאם לשאר נתוני החקירה.

(5) מטרה נוספת, הינה להצביע על היקף החקירה, השיטתיות שלה, והמאמצים הרבים שערכה המשטרה בכל כיוון רלוונטי, אשר בין היתר הובילו למעצר הנאשם, אולם לא נפסקו בו. כל זאת, בין היתר, על מנת להדוף טענות בדבר מחדלי חקירה, או "הינעלות" של החוקרים על מטרה נוחה ומזדמנת במקום לבדוק כיוונים מתבקשים אחרים.

ב. הודאות הנאשם

פרק נכבד זה לסיכומים יעסוק בהרחבה בהודאותיו של הנאשם ברצח – בפני המדובב ובפני החוקרים, המהוות, מטבע הדברים, הראיה המרכזית עליה מתבסס התיק (אף כי בהחלט לא הראיה היחידה), הכל בהתאם לעולה מההקלטות והתמלילים שהנציחו את כל ההודאות.

(1) קבילות טכנית – בפתח הדברים נתייחס לטענות שהועלו בדבר קבילות טכנית של קלטות חקירה וננמק מדוע אין ספק כי כל קלטות החקירה הינן קלטות מקוריות ואותנטיות שלא עברו בישול כלשהו.

(2) קבילות מהותית של ההודאות – נדון בקבילות ההודאות נוכח טענות הזוטא שהעלתה ההגנה. טענות אלה יידונו אחת לאחת, תוך הבחנה בין טענות היורדות לשורש הקבילות, לבין טענות הנוגעות למשקל, אשר יידונו בהמשך.

אנו נדון בכל טענה וטענה תוך הפנייה לחקירות המוקלטות עצמן, לעדויות החוקרים בבית המשפט, ולגירסאות הנאשם לגבי הטענה בחקירת המשטרה, במסגרת טענות הזוטא ובעדותו בבית המשפט.

המאשימה תראה להלן כי המדובר לאורך כל הדרך בחקירות שנוהלו באופן נאות, בשפה המובנת לנאשם, תוך שמירה על כבודו של הנאשם, וללא כל השפלות, איומים או יחס דורסני. נציג אחד לאחד, תוך הפניות והדגמות מפורטות, כי לא הופעל על הנאשם שום לחץ בלתי סביר שיש בו כדי לשבור את רוחו של אדם חף מפשע ולהביאו להודות ברצח שלא ביצע.

עוד נוכיח כי לא היתה כל פגיעה בזכות ההיוועצות של הנאשם, אשר היה מיוצג לאורך כל הדרך ונפגש עם עו"ד מספר פעמים לפני ובמהלך מסירת הודאותיו.

נדון בהרחבה גם בטענות בדבר הטעיות ע"י החוקרים, נתייחס לתרגילי החקירה שבוצעו במשורה, ונבהיר כי מדובר בתרגילים לגיטימיים לחלוטין מבחינה משפטית, ואשר לא היה בהם להשפיע על חף מפשע ולשכנעו להודות הודיית שווא.

בנוסף, תראה המאשימה כי גם המדובבים לא הפעילו על הנאשם לחץ פסול שיש בו כדי לפגוע בזכויות היסוד שלו או לגרום לו להודות הודיית שווא. בהקשר זה, לא מצאנו לנכון להתייחס לטענות שהעלתה ההגנה כנגד אמירות מאוחרות של המדובב ארתור, אשר יידונו בנפרד, אלא לראיה הטובה ביותר: היא ההקלטות של שיחות המדובבים עם הנאשם ותמליליהן.

לסיכום נבקש מבית המשפט הנכבד לדחות את טענות הזוטא ולקבוע כי הודאות הנאשם מהוות ראיה קבילה.

(3) משקל ההודאות

בהמשך לדיון בנושא הקבילות, נבדוק האם יש בסיס לטענה כי הנאשם הודה הודיית שווא, גם אם מסיבות סובייקטיביות, אשר אינן יורדות לשורש קבילות ההודאה.

בהקשר זה נבחן את גירסת הנאשם בבית המשפט, כי הוא הודה לאחר ששוכנע להאמין כי ביצע את הרצח במצב של "בלק אאוט" ולכן אינו זוכר אותו ונוכיח כי גירסה זו שקרית ובלתי סבירה בעליל, בהתחשב במכלול הראיות. נשלול אף את טענת הנאשם כי הוא הודה בהיותו במצב של "שבירה", בשל העדר אכילה או שינה ולחצים פסיכולוגיים.

עוד נשלול את טענות הנאשם, כי הוא ידע למסור את הפרטים שבהודאתו, כתוצאה מהדרכות מצד החוקרים והמדובבים ששמו מילים בפיו.

אנו נוכיח לאורך פרק זה, תוך סקירת התנהלות הנאשם וגירסאותיו לאורך כל החקירה והמשפט, כי הנאשם הינו אדם קר רוח ומניפולטיבי, שלא נשבר בחקירה, אלא פעל לאורך כל הדרך משיקולי כדאיות. הודאתו בחקירה באה לאחר שהגיע למסקנה כי יורשע ברצח שביצע, ומתוך נסיון להעמיד פנים כי ביצע אותו בנסיבות מקלות של "בלק אאוט", ומשהבין - כתוצאה מדברי עורך דינו, כי טענה זו לא תועיל לו, חזר בו מההודאה. במקביל להעמדת הפנים בפני החוקרים כי לקה בבלק אאוט, הודה הנאשם בפני המדובב בקור רוח בביצוע הרצח תוך שהוא לוחש באוזנו ומדגים את ביצוע הרצח, ובקול רם – מחשש להאזנות סתר בתא, עמד על חפותו.

נוכיח לאורך הסיכומים, כי הודאות הנאשם - בפני המדובב ובפני החוקרים בתאריך 19.12.06 הן הודאות אמת, וכי הנאשם מסר פרטים נכונים, אף כי השמיט פרטים מסויימים שלא התיישבו עם טענת הבלק אאוט שבפיו.

ג. ראיות מחזקות - דבר מה נוסף להודיה

אין להרשיע אדם על סמך הודיית חוץ, מבלי שיימצא דבר מה נוסף התומך בה. בתיק זה ראיות מחזקות רבות נוספות, המהוות לא רק דבר מה, אלא סיוע של ממש. ראיות מחזקות אלה מתחלקות לשלושה ראשים:

(1) ידיעת פרטי חקירה מוכמנים

נקודת המוצא היא כי מי שאינו מעורב ברצח לא ידע לספר בהודאתו פרטים ייחודיים אודות ביצוע הרצח, הקורבן והזירה שלא היו ידועים לו משום מקור חיצוני וכי ידיעת פרטים כאלה, מהווה חיזוק משמעותי להודאה.

בהקשר זה נסקור את הפרטים בהודאות הנאשם אשר תואמים את הראיות שנמצאו בזירת הרצח, תוך דיון בראיות שהובאו מטעם שני הצדדים הן לגבי הזירה. נבדוק לעניין כל פרט מוכמן את ההסברים שמסר הנאשם - לאחר שחזר בו מההודאה, בחקירתו ובעדות, למקורות ידיעתו את אותו פרט. נצביע על כך שבכל המקרים מסר הנאשם הסברים בלתי סבירים וסותרים לידיעת הפרטים.

במסגרת זו נתייחס לידיעת הנאשם לגבי: מיקום השרותים והתא, מיקום המנוחה בתוך התא בעת הרצח, כלי הרצח, ביצועו באמצעות חתכים ולא בדקירות, תיאור מספר הפגיעות בגוף המנוחה ומיקומן, העדר פגיעה מינית במנוחה, ידיעת הנאשם כי דלת התא נותרה נעולה וננעלה מבפנים, שחזורו של הנאשם את היציאה מהתא בקפיצה מעל הדלת תוך דריכה על האסלה, במקום בו ישבה המנוחה והתואם עקבות נעליו על גופה, ידיעת פרטים לגבי תיאור המנוחה ולבושה, הדם בשרותי הבנים ועוד.

(2) ראיות מחזקות שמקורן חיצוני להודאה

מעבר לפרטי החקירה המוכמנים, הובאו ראיות חיצוניות רבות התומכות במסקנה כי הנאשם ביצע את הרצח:

(1) ההתאמה בין עקבות הנעליים שעל מכנסי המנוחה לבין סוליות נעלי הסלמנדר שנתפסו מהנאשם ואשר אין מחלוקת כי נעל אותן לעבודה ביום הרצח. אנו נבקש מבית המשפט להעדיף את חוות דעתו של מומחה התביעה ירון שור, אשר נסיונו ומומחיותו בהשוואת עקבות נעליים גבוהים לאין ערוך מאלה של מומחה ההגנה קופר. נפנה לכך שגם על פי ממצאיו של קופר, אפשר שנעלי הנאשם הותירו את העקבות. ונטען כי בין היתר, בהתחשב בנדירות נעלי הנאשם בישראל, ובהתחשב במיקומן התואם את המקום בו דרך הנאשם בשחזור, מהוות עקבות הנעליים, בכל מקרה, ראיה מחזקת משמעותית להודאת הנאשם.

(2) דברי הנאשם לאשתו לאחר השיחה עם ראובן ג'נח בערב לאחר הרצח כי "הילדה נפלה בשרותים באסלה" – אימרה מפלילה שהנאשם לא ידע משום מקור חיצוני ולא הצליח להסבירה בעדותו, תוך שהוא ואשתו מסתבכים בשקרים.

(3) העובדה שהנאשם זרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח, המצטרפת לסתירה בין טענת הנאשם שלבש ביום הרצח מכנסי עבודה מבד כחול, לבין עדויות עובדי בית הספר ובני משפחתו כי עבד במכנסי ג'ינס, ולהיעלמה המסתורי של חולצה אשר לטענת הנאשם תאמה את המכנסיים והיתה אמורה להימצא בארון הבגדים שלו. גם בהקשר זה עלה כי בני משפחת הנאשם, שהפלילו אותו במשטרה, שיקרו ותיאמו עדויות על מנת לסייע לו.

(4) תחביבי הנאשם, כעולה מבדיקת מחשבו – סכינאות ופורנוגרפיה.

(5) המניע לרצח – ראיות בדבר היחסים הגרועים של הנאשם עם תלמידי בית הספר, עם צוותו, והארועים שפקדו אותו ביום הרצח עד למפגש עם המנוחה.

(6) אלימות בעברו של הנאשם, שהתבטאה בארוע בו תקף באכזריות את אחיו הצעיר.

(7) השקרים הרבים של הנאשם והתנהגותו המפלילה של הנאשם בחקירה ובמשפט.

(8) העובדה כי זמן קצר לאחר שהלך הנאשם לביתו ביום הרצח, כאשר הוא משאיר תיק ובו בגדיו וחפציו במקלט בית הספר, נמצא המקלט נעול כאשר במנעול תקוע קיסם המונע פתיחתו.

(9) עדות הפסיכולוגית רות נשרי לגבי התנהגות חשודה של אדם התואם במראהו את הנאשם (אשר היא זיהתה אותו בטעות בתור הגנן), בחדר המורים – במועד בו הנאשם אישר בחקירתו כי שהה בחדר המורים.

(3) מבחן ההזדמנות

(1) בפרק זה נפרט את הראיות המצביעות על כך שלנאשם היתה הזדמנות לבצע את הרצח. נתייחס לכך שהנאשם עבד במקום קרוב לזירה, נשא עמו דרך קבע כלי המתאים לביצוע הרצח, וכן היתה לו הזדמנות לשוב במהירות למקום - בשטח בית הספר, בו יכול היה להתנקות, להחליף בגדים, להסתיר את הראיות ולהיפטר מהן בהמשך.

(2) בהמשך לכך, נדון בשאלה האם היה לנאשם אליבי לשעת הרצח, ונוכיח כי מהשוואת הנתונים לגבי שעת היעלמות המנוחה, הזירה, ולוח הזמנים של הנאשם, לא היה לו אליבי כזה. נבהיר כי לא ניתן לחשב בצורה מדוייקת, כפי שניסה הסניגור לטעון, את השעה בה נרצחה המנוחה, וכי היה לנאשם זמן, מרגע כניסתו לבית הספר לאחר שקיבל דבק ממעבידו ועד לתום השיעור השביעי שהוא הזמן שבו ניתן לקבוע שהמנוחה לא היתה עוד בחיים, כדי לבצע את הרצח.

(3) נוכיח בנוסף כי לאור סתירות בגירסאות הנאשם בעניין זה, אין לו כל הסבר למעשיו בין השעות 13:30-14:00, שהן זמן הרצח המשוער.

ד. העדר ספק סביר

ההגנה ניסתה לערער את ראיות התביעה ולעורר ספק באשמת הנאשם, באמצעות הבאת מומחים אשר ניסו לטעון כי ממצאי הזירה מצביעים על רוצח חלופי לנאשם, ובאמצעות הצבעה על כיווני חקירה חלופיים אפשריים, אשר לטענת ההגנה לא נשללו עד תום.

עמדת המאשימה היא, כי משהוכחה אשמת הנאשם בראיות פוזיטיביות, לא די בסימני שאלה תאורטיים, אלא נדרשת ראיה ממשית שתעורר ספק סביר באשמתו וכזו לא נמצאה.

בהקשר זה, נדון במספר היבטים:

(1) הראיות הפורנזיות

נשיב לטענות שהועלו לאורך המשפט באמצעות מומחי ההגנה, תוך התייחסות גם לטיבם של אותם "מומחים", ובראשם אלכס פלג, אשר עדותו הותירה רושם מגמתי ובלתי מהימן בעליל, וחרגה מתחומי מומחיותו לתחומו של בית המשפט, נתייחס בין היתר לנושאים הבאים:

(1) עקבות נעליים נוספות בזירה מלבד העקבות המתאימות לנעלי הנאשם, שחלקן זוהו כעקבות של מחלצים וחלקן לא זוהו. נבהיר כי הימצאות העקבות ניתנת להסבר בכמה דרכים אפשריות, אשר אף אחת מהן אינה שוללת ואינה סותרת את אשמת הנאשם כמבצע הרצח.

(2) השערות שנמצאו דבוקות לידי המנוחה: נפנה את בית המשפט לראיות לפיהן הד.נ.א שהופק מכל השערות תואם את זה של המנוחה עצמה. וכי הבדיקה המורפולוגית עליה ניסתה ההגנה להסתמך לגבי חלקן, היא בלתי מדוייקת, ואינה יכולה לקבוע או לשלול בוודאות את מקור השערות.

(3) העדר דם או ד.נ.א של המנוחה על חפצי הנאשם – בהקשר זה נתייחס לניסוי שנערך במז"פ, אשר תוצאותיו הוגשו במסגרת ראיות ההזמה, ובו הוכח כי ניתן לנקות נעליים שטבלו בדם, באמצעים ביתיים פשוטים, כך שלא ניתן יהיה להפיק מהן פרופיל ד.נ.א, אולם תתקבל תגובה חיובית לבדיקת בלוסטאר – כפי שקרה לגבי נעלי הנאשם.

(4) העדר טביעות אצבע וד.נ.א של הנאשם בזירת הרצח - בהקשר זה נבהיר כי העדר ראיות פורנזיות לנוכחותו של פלוני אינן שוללות אותה. כמו כן – כי לא נמצאו בזירה ראיות המצביעות על מעורבות חשוד חלופי.

(5) נבהיר כי החתכים שבצוואר המנוחה אינם מצביעים בצורה ברורה על היות הרוצח ימני או שמאלי, ואף לא על מקום עמידתו ביחס למנוחה.

(2) פרשת המדובבים

(1) נתייחס לנושא אשר תפס נפח רב בפרשת ההגנה, אסירים שטענו כי המדובב ארתור "התוודה" בפניהם כי הוא מאמין בחפותו של הנאשם, וכי הכניס מילים לפי הנאשם, ואף סחט את אנשי המשטרה ודרש מהם טובות הנאה על מנת שלא "יחשוף" במשפט את הידוע לו.

(2) עמדתנו העיקרית היא כי משקלן של כל העדויות בנושא זה והרלוונטיות שלהן הינם אפסיים, מכיוון שכל שיחות הנאשם עם המדובב מוקלטות ומוסרטות. ובבוא בית המשפט לבחון את השאלה האם הודה הנאשם מרצונו החופשי וסיפר פרטים הידועים לו, או שמא אמר דברים ש"הושמו בפיו" על ידי המדובב, הוא מוזמן ללכת בדרך המלך - לצפות בקלטות ולהתרשם מהשיחות באופן בלתי אמצעי, ואינו זקוק לפרשנותן בדיעבד, מפי המדובב עצמו או מפי אחרים.

(3) למרות זאת, החלטנו להתייחס, בשולי הסיכומים, לטענות בעניין המדובב, משום שככל שנפרשו לאורך המשפט, הוברר כי המדובר במסכת שקרים, מתואמת היטב, של קבוצת עדים בעלי אינטרס משל עצמם לפגוע במשטרה, בפרקליטות ובארתור, בשל מניעים אישיים, אשר עשו יד אחת עם ההגנה, ולא בחלו בשום אמצעי על מנת להשיג את מטרתם.

(4) באי כוח ההגנה – אשר המטרה של השגת ראיות לטובת הנאשם קידשה בעיניהם את כל האמצעים, נפלו לידי אנשים אלה, שיחקו לידיהם (ואף נקטו הם עצמם אמצעים לא כשרים, דוגמת מצג השווא של הסניגורית עו"ד גליל שפיגל בפני אזרחים, כאילו נשלחה ע"י ראש צוות החקירה בתיק, על מנת להוציא מפיהם מידע).

(5) אנו סבורים כי בפרשה זו נחצו קווים אדומים ויש בה כדי לשמש תמרור אזהרה להתנהלות ההגנה בתיק כולו.

(6) נוסף על כך, ראוי בעינינו כי בית המשפט יאמר את דברו בעניין זה על מנת לנקות את שמם של צוות החקירה והמדובב נוכח ההכפשות כלפיהם בנושא זה.

(3) שלילת כיווני חקירה חלופיים

(1) במשפט הובאו ראיות רבות שעסקו בקיומם ובשלילתם של כיווני חקירה חלופיים לנאשם כמבצע הרצח. בנסיבות דוגמת תיק זה, כאשר מבוצע רצח ברשות הרבים, ובהימצא ראיות פוזיטיביות כנגד נאשם מסויים, אין זה עולה על הדעת לדרוש כי התביעה והמשטרה ישללו באופן מוחלט כל אפשרות, ולו התיאורטית והרחוקה ביותר, לביצוע הרצח על ידי אדם אחר. על מנת לשלול קיומו של ספק סביר באשמת הנאשם, די בכך שהמשטרה בדקה ושללה כיווני חקירה חלופיים ממשיים ומתבקשים מחומר הראיות.

(2) בענייננו – הוכח באמצעות עדויות ראשי צוות החקירה והחוקרים, כי המשטרה עשתה מעל ומעבר למוטל עליה, בכך שחקרה מאות רבות של עדים, בדקה כיווני חקירה תיאורטיים כגון חקירת תלמידים שלא באו ללימודים ביום הרצח, או טענות בדבר אנשים לא מוכרים שנראו בבית הספר, והשקיעה משאבים רבים עד כי שללה לחלוטין כיווני חקירה שנראו על פניהם משמעותיים יותר.

(3) דווקא העובדה כי ההגנה הביאה עדים רבים על מנת להצביע לכאורה על כיווני חקירה חלופיים, מהווה נדבך נוסף המוכיח את יסודיות חקירתה של המשטרה – כאשר כל אחד ואחד מכיווני החקירה החלופיים עליהם הצביע הסניגור בפרשת ההגנה, מקורו בחקירת המשטרה, וההגנה לא הצליחה, למרות הפרסום הרב שעורר התיק, להביא ולו ראיה אחת "חדשה" לכיוון חקירה חלופי, אשר המשטרה לא הגיעה אליו, ובדקה אותו.

(4) בכפוף להסכמה הדיונית שהושגה, הצגנו בפרשת התביעה את שלילת כיווני החקירה החלופיים באמצעות עדויות השוטרים, ומבלי להביא לעדות את החשודים החלופיים על מנת שישללו אשמתם, עד שלא תובא ראיה כלשהי בעניינם מצד ההגנה. ואכן, חלק מהטענות נזנחו ע"י ההגנה שלא הביאה את העדים להוכחתן.

(5) בפרק זה ננתח את כיווני החקירה העיקריים (כגון: כת השטן, אבי מטבריה, פרשת הטרמפיסטים) ונתייחס גם לטענות משניות שהועלו ע"י ההגנה (סכסוכים בבית הספר, דמויות שונות שנראו, ועוד).

(6) לסיכום פרק זה, נבקש מבית המשפט לקבוע כי לא התעורר כל ספק סביר באשמת הנאשם כתוצאה מכיוון חקירה חלופי כלשהו, וכי לא זו בלבד שהמשטרה לא התרשלה בבדיקת כיווני החקירה החלופיים, אלא ביצעה עבודתה באופן יסודי, מרשים, וראוי להתפעלות, אשר כמעט ולא נמצא לו אח ורע בשום תיק שנחקר במדינת ישראל.

ה. בסיום סיכומים אלה, נבקש מבית המשפט הנכבד לקבוע על סמך כל הנטען כי הוכחה אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, בעבירות המיוחסות לו.

7. הסכמות ראייתיות ודיוניות

א. במהלך פרשת התביעה, נדברו הצדדים ביניהם והגיעו לשורה של הסכמות ראייתיות, אשר הועלו על הכתב ביום 1.11.07 והוגשו לבית המשפט - במסמך שקיבל את הסימון ס/1, אשר בית המשפט הנכבד מופנה אליו, ואנו נתייחס במהלך הסיכומים לראיות שהוגשו בהסכמה בהתאם לאמור בו. הכוללות בין היתר את שרשרת המוצג, קבילות טכנית של קלטות חקירה, פלטי תקשורת, סקר הנעליים, הטוקבקיסטים וחוות דעת מומחים.

ב. בהתאם להודעה מוסכמת נוספת, הסכים הסניגור להגשת חומר הנוגע לעדי התביעה ברונו סיברט ועדת התביעה טרי מלטון[10].

ג. בנוסף על ההסכמות הכתובות, הסכימה ההגנה להגשת החומר שנערך ע"י חלק מהשוטרים תוך ויתור על חקירתם הנגדית.

ד. גם התביעה הסכימה בכתב ובע"פ במספר הזדמנויות להגשת החומר הנוגע לעדי הגנה שמסרו הודעות במשטרה או נרשמו לגביהם דוחות תשאול, תוך ויתור על חקירתם הנגדית, וכן להגשת חוות דעת של מומחי מז"פ אשר לא זומנו כעדי תביעה (מלבד העדה חניתה גרנט שהעידה כעדת הגנה ונחקרה נגדית ע"י התביעה).

ה. שני הצדדים הסכימו להגשת הודעותיהם של עדים רבים במקום או כחלק מהחקירה הראשית.

ו. מעבר להסכמות אלה, לא ניתנה הסכמה כללית מצד אף אחד מהצדדים להגשת עדויות שמועה כראיה לאמיתות תכנן. שני הצדדים אף הצהירו לאורך הפרוטוקול מספר פעמים על התנגדותם לעדויות שמועה.

ז. יחד עם זאת, במהלך חקירת עדים רבים (בעיקר עדי התביעה השוטרים), הוגשו – ע"י שני הצדדים, דוחות תשאול והודעות לא מעטות של נחקרים אשר לא זומנו להעיד, על מנת לשמש ראיה לעצם אמירת הדברים, ללא הסכמה מפורשת שישמשו לאמיתות תכנם (אלא במקרים בהם זומנו בהמשך אותם נחקרים כעדים).

ח. על מנת להבחין בין ההודעות ודוחות התשאול אשר הוגשו בהסכמה כראיה לאמיתות תכנם, ואלה שהוגשו אך לאמירתם, ולמען לא תחול תקלה שבהסתמכות על ראיה בלתי קבילה, מצורפות לסיכומים אלה שתי טבלאות המבחינות בין שני סוגי הראיות. בית המשפט הנכבד מתבקש להקפיד על ההבחנה ביניהן בהכרעת דינו, בתקווה כי אף ההגנה תעשה כן בסיכומיה[11].

ב. סקירה כרונולוגית של החקירה

בפרק זה של הסיכומים נסקור באופן כרונולוגי את השתלשלות החקירה מהרגע בו נודע למשטרה על היעלמות המנוחה ועד תומה. במסגרת זו נתייחס גם להודאתו של הנאשם בפני המדובב ובפני חוקריו, ואף ולפעולות החקירה שבוצעו על מנת לבחון את אמיתות ההודאה.

1. העלמות המנוחה

א. ביום 6.12.06 הגיעה המנוחה כמידי יום לבי"ס נופי גולן בו הייתה תלמידת כתה ח'.

ב. ביום הרצח, כאמור, הייתה המנוחה אמורה להשתתף בשני שיעורי תיאטרון - בשיעור השישי והשביעי של יום הלימודים. מעדויות תלמידים והמורה לתיאטרון עלה כי המנוחה אכן נכחה בשיעור התיאטרון בשעה השישית, המסתיימת בשעה 12:50, ולאחריו יצאה להפסקה הנמשכת עד לשעה 13:05[12]. לאחר ההפסקה, החליטה המנוחה שלא לשוב לכתה לשיעור השביעי. במקום זאת, ישבה המנוחה ביחד עם אחרים בפרגולה המצויה בחצר בית הספר, בסמוך לכניסה הראשית למבנה בית הספר התיכון[13].

ג. בשלב מסוים, במהלך השיעור השביעי, (להערכת המאשימה וכעולה ממכלול העדויות שנגבו בנושא זה[14], בסמוך לשעה 13:30), עזבה המנוחה את הפרגולה, כאשר היא מודיעה לחברתה שי כי בכוונתה לשתות מים בברזיה הנמצאת ברחבת כתות ט' בקומת הכניסה לבית הספר, ולשוב תוך דקות ספורות. המנוחה נראתה נכנסת למבנה בית הספר, אולם לא שבה אל הפרגולה, ולמעשה לא נראתה עוד בחיים לאחר השיעור השביעי של יום הלימודים.

ד. המשטרה חקרה עדים רבים שנכחו בבית הספר לעניין תנועותיה האחרונות של המנוחה, ורבים מהם אף העידו במשפט. הפסיפס שהתקבל מקשה על הרכבת תמונה ברורה לגבי ציר הזמן והמסלול המדויקים של המנוחה לפני מותה. הממצאים הנובעים מראיות לגבי ציר זמן זה והשוואתם למעשיו של הנאשם באותה עת ידונו בהמשך. בית המשפט מופנה בעניין זה לטבלת ציר הזמן המשווה, המסכמת את מכלול הראיות בנושא[15].

ה. המנוחה לא שבה לביתה בתום יום הלימודים.

ו. אמה של המנוחה, הגב' אילנה ראדה עמדה על העיכוב החריג בחזרתה של ביתה מבית הספר, והחלה לחפשה בין חברותיה[16]. כאשר חיפושיה לא העלו מאומה, הזעיקו בני משפחתה של המנוחה חברים ובני משפחה על מנת שהללו יסייעו בחיפושים אחריה[17].

ז. בסביבות השעה 17:00-18:00 אחה"צ[18], החלו עובדים בבית הספר ובמתנ"ס– ביחד עם חברים, בני משפחה ואזרחים נוספים בחיפושים וסריקות, בין היתר בבית הספר עצמו. במהלך החיפושים התגלה תיקה של המנוחה בכיתת התיאטרון, הכתה בה התקיים השיעור האחרון בו נכחה[19]. במהלך החיפושים הגיעו איש התחזוקה של בית הספר עד התביעה קובי סמברנו (להלן:"סמברנו") ועובד המתנ"ס בשם מאיר אמסלם למקלט מס' 2 שבהמשך הסתבר כי הוא המקלט בו עבד הנאשם ביום הרצח, וגילו כי לא ניתן לפתוח את דלת המקלט עקב מה שהוברר חבלה מכוונת במנעול, לפיכך פרץ סמברנו את המקלט, אולם לא מצא בו דבר[20].

ח. בשעה 18:25[21], כאשר התקבלה במשטרת ישראל הודעה מפיו של שמואל ראדה, אבי המנוחה על היעדרותה, היו כבר החיפושים בעיצומם[22], ואף בוצע איכון חירום של הפלאפון של המנוחה. האיכון הצביע על כך שהמכשיר נמצא באזור בית הספר[23].

2. נסיבות גילוי הגופה:

א. בין השעות 18:30 ל 19:00[24], בשירותי הבנות המצויים בקומה השניה של בית הספר, התגלתה גופתה של המנוחה, כאשר היא נעולה בתוך התא השני של השירותים.

ב. עד התביעה צבי חוטר, אשר השתתף בחיפושים אחר המנוחה ביחד עם העד יואב חדד הגיע לשירותי הבנות, ולאחר שהבחין בכתמי דם על רצפת תא מס' 2 הנעול, הוא טיפס אל התא מן התא הסמוך והבחין בגופתה של המנוחה[25]. לאחר שהסתבר כי לשונית המנעול שבורה באופן שלא ניתן לפתוח את התא מבחוץ[26] – הביא סמברנו, פלייר על מנת לפרוץ את הדלת, וכך נעשה[27].

ג. המנוחה נמצאה כאשר היא ישובה/מונחת על האסלה, כתפה שעונה אל הקיר[28], ושערה מסתיר את פניה[29]. מוצאי הגופה הזעיקו כח מד"א שהגיע למקום וקבע את מותה של המנוחה[30].

ד. סמברנו עזב את הזירה ויצא לשער בית הספר על מנת לפתחו ולאפשר כניסה של אמבולנס לזירה. כאשר יצא אל השער פגש שוטרים שחיפשו את המנוחה והודיע להם על מציאת הגופה[31].

3. זירת הרצח:

א. דבר גילויה של הגופה הודע באופן מיידי למשטרה גם ע"י עד התביעה אשר סייע בחיפושים יואב חדד[32], בשעה 18:50 לערך, ואז הגיע לזירת הרצח איש משטרה ראשון, קמ"ן ת. גולן, עד התביעה יוסי לוי[33].

ב. בשעה 19:00 בערב המה בית ספר נופי גולן בכלל ואיזור הזירה בפרט באנשים רבים, אזרחים, עובדי בית הספר, שוטרים ואנשי רפואה.

ג. אנשי המשטרה שהגיעו ראשונים לזירת הרצח היו אנשי ת. גולן של משטרת ישראל, תחנה המצויה בסמיכות לבית הספר.

ד. סמוך לשעה 20:00 הוזעק לשטח ימ"ר גליל- היחידה המרחבית המטפלת בפשיעה חמורה.

ה. בעדותו בפני בית המשפט היטיב לתאר את זירת הרצח יורם אזולאי, ראש מחלק התשאול בימ"ר, אשר היה אחד מן הקצינים הבכירים הראשונים שהגיעו אליה. ע"פ עדותו, בסביבות הזירה נכחו אנשים רבים, מסייעים, כוחות משטרה, עובדי בי"ס ואזרחים שונים. הזירה נסגרה רק זמן קצר טרם הגעתו ע"י טכנאי זיהוי של ימ"ר גליל, ויורם פעל להרחקת אנשים ממנה [34].

ו. יורם הבחין בגופתה של המנוחה מונחת על האסלה, כאשר גרונה משוסף. בתא השירותים עצמו היה דם רב בעוד האזור אשר מחוץ לתא-היה נקי. בתוך קומפלקס השירותים מצויים ארבעה תאים. דלתות התאים 1-3 היו פתוחים (דלת מס' 2, כאמור נפרצה ע"י מוצאי הגופה). דלת התא הרביעי הייתה נעולה.

ז. מאוחר יותר באותו ערב הגיעו למקום אנשי מעבדה ניידת אשר הנציחו את הזירה בצילומים, לקחו דגימות, העתיקו מעתקי ט"א ועוד.

ח. עד התביעה רפ"ק ינאי עוזיאל, ראש השלוחה הצפונית במעבדה ניידת לזירת עבירה, שעל מומחיותו אין חולק[35], הוזעק והגיע לזירה בשעה 21:30 בקירוב[36]. העד הנציח את הזירה באמצעות צילומה והכין חוות דעת בה מתועדות פעולותיו[37].

ט. התמונות המופיעות בת/1 מתעדות הן את הזירה הכללית, בית ספר נופי גולן, והן את זירת תא השירותים. עיון בתמונות מלמד על מיקומו של קומפלקס השירותים בתוך מבנה בית הספר (תמונות 1-10), על תנוחת המנוחה כפי שנמצאה בתא (תמונות 11-13), על הפגיעות בגופה של המנוחה (תמונות 14-27), על חפצים שנמצאו בבגדיה, פלאפון, מכשיר Mp3 ומפתח (תמונות 28-33),ועל ממצאים נוספים שנתגלו בתא ועל הגופה.

י. בנוסף, (מתמונה מס' 51 ואילך) – הונצחו בתמונות כתמי דם שונים ופרטים נוספים בזירת הרצח, וכן צולמו תמונות בשירותי הבנים המצויים בקומה הראשונה (מתמונה 69 ואילך).

יא. עיון ראשוני בתמונות מלמד כי קומפלקס השירותים עצמו היה נקי, להבדיל מתא מס' 2 שהיה מוכתם בדם רב.

יב. פעולותיהם של אנשי המעבדה הניידת כללו איסוף ממצאים מזירת הרצח. העד תיאר בפירוט את אופן העבודה ותהליכיה בעדותו.

יג. ממצא ראשוני וברור אליו הגיע המומחה ואותו תיעד בתמונה מס' 49-53, הצביע על תנוחת המנוחה עובר לרצח. ע"פ עדות המומחה שלא נסתרה[38], תצורת התזות הדם על הקיר המפריד בין תא מס' 1 ל 2 מלמדות על כך שהמנוחה עמדה, בעת הרצח כאשר פניה נמצאים מול ההתזות הללו, קרי: אל מול הקיר המפריד בין התא בו נמצאה ובין תא מס' 1 של הקומפלקס.

יד. המומחה פירט כאמור את פעולותיו בזירת הרצח, הן בחוות דעתו והן בעדותו בפני בימ"ש נכבד זה ובכללם תפיסת מוצגים שונים כגון שערות כפי שיפורט בהמשך.

4. פעולות וכיווני חקירה מיידיים:

א. עוד באותו ערב הוקם, כאמור, צח"מ משטרתי חריג בגודלו, אשר כלל עשרות קצינים ושוטרים [39]. המטרה המיידית של הצח"מ הייתה לימוד לעומק את אורח חייה של המנוחה, קשריה המשפחתיים והחברתיים, ומניעים אפשריים לפגיעה בה. כן התמקדו אנשי הצח"מ בלימוד אופטימאלי של זירת הרצח, ובהכרות עם אוכלוסיית בית ספר על כל רבדיה.

ב. כעולה מעדותו של יורם אזולאי - מיד בתחילתה של החקירה נעשו פעולות שנועדו להתחקות אחר צעדיה האחרונים של המנוחה, ולברר כיווני חקירה פוטנציאליים. כבר באותו לילה נערכו סריקות ברחבי בית הספר במטרה למצוא חפצים הקשורים לרצח, ואף נעצרו שני חשודים כפי שיפורט בהמשך.

ג. הצח"מ שהוקם החל בעבודה "סביב השעון" במטרה לאתר את הרוצח. לצורך ביצוע המשימה העמידה משטרת ישראל לטובת הצח"מ את מלוא האמצעים שידרשו לו, הן בהקצאת כח אדם והן ברמה הטכנית. בסיס הצח"מ נקבע להיות בתחנת קצרין הסמוכה לבית הספר וצוותי צח"מ שונים נשלחו ללמוד להכיר ולהבין את הלך הרוח, האווירה, וכן את הנפשות הפועלות בבית הספר ובסביבתה של המנוחה.

ד. הצח"מ חולק לצוותים שהתמקדו כל אחד בנושא עליו הופקד. חלק מהצוותים התמקם בין כתלי בית הספר עצמו וזאת כדי לתחקר ולחקור כמה שיותר אנשים הקשורים לבית ספר, תלמידים, מורים ואנשי צוות.

ה. הצוותים היו אמורים להתמודד עם מאות רבות של נחקרים בו זמנית, וכך נחקרו באינטנסיביות ע"י הצוותים השונים במטרה לעמוד על תנועותיה של תאיר, על דמויות חשודות ועל מניעים אפשריים לביצוע הרצח עשרות אנשים כמפורט להלן:

(1) תלמידי כתות ט', שלמדו במבנה בו בוצע הרצח.[40]

(2) תלמידי כתות י', שלא השתתפו בטיול שכבתי שהתרחש ביום הרצח.[41]

(3) תלמידי שכבתה של תאיר, וחברותיה וחבריה מכתות אחרות.[42]

(4) מורי בית הספר.[43]

(5) עובדים אחרים של בי"ס בדגש על עובדי ניקיון ותחזוקה שנמצאים בבית הספר, על כל חלקיו, כולל חדרי השירותים, גם מעבר לשעות הפעילות הרגילות שלו – במסגרת זו נחקר גם הנאשם לראשונה כפי שיובהר בהמשך.[44]

(6) תלמידים של שכבות אחרות מבית הספר שנחשדו בביצוע עבירות אלימות, סמים או השתייכות ל"כת שטן".[45]

(7) זרים הפוקדים את בית הספר, בוגרים של בית הספר, תלמידי התיכון האקסטרני ברנקו וייס.[46]

ו. בנוסף, התמקדו הצוותים בחקירה פורנזית אינטנסיבית. בית הספר וסביבותיו, ולמעשה חלקים שונים מהעיר קצרין נסרקו, ניטלו מאות רבות של דגימות ומעתקי ט"א, שנבדקו במעבדות המשטרה, וכן נחקרו תושבי רחובות הסמוכים לבית הספר שמא ראו דבר מה שיכול להשליך אור על מקרה הרצח[47].

ז. נתפסו נעליים ובגדים של חשודים פוטנציאליים על מנת לזהות כתמי דם ו ד.נ.א, וכן על מנת לנסות להתאים ביניהם לבין עקבות נעליים אשר נמצאו בזירת הרצח[48].

ח. במסגרת החקירה, הפכו החוקרים לחלק מנוף בית הספר, זמינותם וקרבתם למושאי החקירה ייעלו אותה ואפשרו חקירה של מאות אנשים בזמן יחסית קצר. החוקרים כינסו את כל מורי בית הספר ועמדו על החשיבות במסירת כל מידע ויהא זה הפעוט ביותר לצוות החקירה (מורי בית הספר התייחסו ברצינות רבה לבקשה זו והעבירו לצח"מ חדשות לבקרים חשדות וחלקיקי חשדות שהוזמו והופרכו במהלך החקירה[49]).

ט. תחילה בוצעו תחקורים לכל אותן מאות שהוזכרו. כל מי שהחזיק בידו מידע שנראה רלבנטי אף בצורה קלושה- זומן לחקירה. כל מי שעלה כנגדו חשד קל שבקלים- נחקר באזהרה ואף עבר בדיקות פוליגרף.

י. בנוסף, הונחה בבית הספר תיבה עם מצלמה סמויה בה התבקשו תלמידים ועובדים להניח מידע אנונימי – לא נעשה כל שימוש בתיבה זו[50].

יא. נערכו מחקרי תקשורת מקיפים בה נבדקו כל סדרי התקשורת של המנוחה, הן הטלפוניים הן באמצעות האינטרנט[51].

יב. החקירות הניבו תמונה ברורה למדי של צעדיה האחרונים של המנוחה, וציירו את התנהגותה כרגילה ונורמאלית ללא שום סימן שיכול להעיד על האירוע המזעזע העומד להתרחש.

יג. על בסיס הנתונים שנאספו בראשיתה של החקירה הנחת העבודה של הצח"מ כעולה מעדותו של יורם אזולאי[52] הינה כי הרצח של המנוחה היה רצח אקראי ולא כזה שתוכנן מראש, וזאת מן הטעמים הבאים:

(1) עזיבתה של המנוחה את הפרגולה והליכתה אל השירותים הספציפיים בשעה בה הלכה אליהם הייתה אקראית ושרירותית. תא השירותים בו נמצאה אינו נמצא בבניין בו היא לומדת בד"כ, והשעה בה הלכה הינה שעה בה הייתה אמורה להיות בשיעור.

(2) הליכתה של המנוחה לשירותים הייתה ספונטנית. לחבריה בפרגולה היא אמרה כי היא הולכת לשתות[53], וגם התלמידים שהיו עימה בפרגולה לא ידעו כי היא מתכננת לעלות גם לשירותים.

(3) העדים שנכחו בשטח בית הספר הרלבנטי לא ראו אדם שעולה אחריה לשירותים, או נכנס אחריה אל תוך בנין בית הספר[54].

(4) גם ממחקרי התקשורת שנערכו לה, כפי שיובהר בהמשך, לא עולה כל ממצא שיצביע על כך שמאן דהו היה מעוניין במותה של המנוחה.

5. החשודים שנעצרו ושוחררו:

א. נושא שלילת כיווני חקירה נוספים ידון בהמשך בפרק שייוחד לנושא זה, בפרק זה נתייחס לשני החשודים שנעצרו בימיה הראשונים של החקירה, ושוחררו מיד לאחר שנשללה מעורבותם בביצוע הרצח.

ב. רפאל כהן נעצר ביום הרצח. ע"פ עדותה של עדת התביעה השוטרת איילת אזולאי [55], הנ"ל הגיע, מיוזמתו, לתחנת המשטרה עוד טרם קבלת הדיווח על הרצח, כאשר הוא חבול ופצוע לצורך דיווח על גניבת תיקו.

ג. מאוחר יותר, לאחר שהתקבל דווח על הרצח, עלה החשד שמא החבלות שנראו על גופו של כהן מצביעות על מעורבותו ברצח.

ד. עד התביעה שי פלג תיאר את החשד שהועלה למרות שלא נמצאו בזירת הרצח אינדיקציות למאבק[56], ואת העובדה ששלח את הנ"ל לבדיקת חיים במכון לרפואה משפטית. תוצאות הבדיקה היו חד משמעיות[57]. נמצא כי הפצעים שהיו על גופו של כהן הינם פצעים בני מספר ימים, שנגרמו לו עוד לפני מועד הרצח.

ה. מאחר ומלכתחילה החשד כנגד רפאל כהן היה קלוש, והסיבה היחידה בגינה נעצר הינה פצעים שהובהר כי אינם נוגעים לרצח - שוחרר כהן ממעצר[58].

ו. במאמר מוסגר יצויין גם כי הדם שנמצא על העצור נדגם ונבדק, ונמצא כי דמו הוא[59].

ז. ביום 9.12.06, נעצר ישראל נפתלי, גנן בית הספר (להלן:"הגנן")[60] , וזאת לאור עדותה של פסיכולוגית בית הספר רות נשרי[61], אשר זיהתה אותו כמי שנכנס סמוך לאחר שעת הרצח המשוערת אל חדר המורים, לצורך הכנת קפה ונראה נסער.

ח. בעקבות עדות זו נעצר הגנן, דא עקא שטענת האליבי שמסר אומתה במלואה. ע"פ טענתו- ביום בו בוצע הרצח הוא לא שהה כלל בין כתלי בית הספר, אלא עבד בגינון בבית משותף בעפולה ולאחר מכן, בשעות הצהריים היה בטיפול אצל רופא שיניים המתגורר בעפולה[62]. חוקרי המשטרה, עדי התביעה שהתייחסו לנושא תיארו את הפעולות בהם נקטו כדי לאמת את האליבי ולעניין זה יפים אף דבריו של יורם אזולאי על פיהם גם מחקר התקשורת שבוצע תמך בגרסת הגנן[63].

ט. עדת התביעה רות נשרי שעדותה הייתה העילה היחידה למעצרו של הגנן, כאמור, חזרה בה מאוחר יותר, בעת ראיון שנערך לצורך הכנתה לעדות בבית המשפט מטענתה על פיה האדם אותו ראתה בחדר המורים הוא הגנן. בעדותה היא עמדה על כך שהסיטואציה אותה תיארה אכן התרחשה כפי שתיארה, ואולם חזרה בה מזיהויו של הגנן. בעדותה בבית המשפט[64], קבעה העדה כי הדמות שראתה אינה של הגנן, אלא של הנאשם (עובדה המתיישבת עם כך שאינה עובדת בבי"ס כלל באותם ימים בהם הגנן עובד שם[65]), אך מאחר ומצפונה יסרה על שגרמה בעבר למעצרו של חף מפשע- סירבה "להתחייב" על כך.

י. בנסיבות אלה, שוחרר הגנן ממעצרו.

יא. יורם אזולאי בעדותו[66] התייחס לעדותה של רות נשרי, ומצא לה תימוכין בחומר הראיות. הכשרתה כפסיכולוגית סייעה לה להבחין כי האדם שהכין לעצמו קפה בחדר המורים מיד לאחר שעת הרצח המשוערת היה נסער, אך היא טעתה בזיהוי אותו אדם. יורם אזולאי עמד על הדמיון בין הנאשם שבעת מעצרו היה עטור זיפי זקן - לגנן[67], ועל העובדה כי לאחר מעצרו של הנאשם והודאתו ברצח הוא תיאר את אותה סיטואציה אותה תיארה הפסיכולוגית בהתאמה מושלמת של זמן מקום ופרטים נוספים[68]. דיון בעדותה של רות נשרי כראיה מחזקת להודאת הנאשם- יתקיים בהמשך.

6. איתור הנאשם כחשוד:

א. כפי שפורט, הוקצה צוות חקירה אחד מכוח הצח"מ לחקור את כל עובדי בית הספר. העובדים נחקרו הן כעדי ראיה פוטנציאליים, כאשר נקודת ההנחה הייתה כי עשרות עובדי בית הספר נמצאים כל שעות היום (לפני, במהלך ואחרי הלימודים) במסדרונותיו, כיתותיו וחדריו של בית הספר, ויתכן שמי מהם הבחין במשהו שיוכל לסייע לפענוח הרצח. בנוסף נחקר כלל הצוות במטרה לאתר חשודים פוטנציאליים, כאשר ההערכה הייתה כי גורם מן החוץ יתקשה להיכנס לבית הספר, לשוטט בו ולרצוח ללא שמאן דהוא יבחין בו[69].

ב. במסגרת זו נחקר הנאשם ביום 10.12.06[70], ואף ניטלו ממנו דגימות ד.נ.א וט"א[71].

ג. בחקירה הראשונה מסר הנאשם פרטים ראשוניים על עצמו (אזרח אוקראיני, נשוי לישראלית) ותיאר את יום הרצח כיום עבודה שגרתי, האחרון מבחינתו בבית הספר. הנאשם תיאר את המקום בו עבד כרצף מטעם הקבלן אלי דעי (קומה מתחת לקומת הכניסה בבניין בו בוצע הרצח), ואף טען כי לא נתקל בשום דבר חריג באותו יום.

ד. בתום החקירה שב הנאשם לביתו.

ה. למחרת, ביום 11.12.06, יזם יורם אזולאי בדיקה נוספת של עובדי בית הספר[72]. יורם התרשם כי חקירת עובדי בית הספר לא מוצתה, והניח כי אם "הרשת הצפופה" אותה הניחו אנשי הצח"מ בבית הספר לא העלתה דבר, הרי שיש להעמיק בחקירה, וכך הנחה את קצין החקירות סשה סטרז'ינסקי (להלן:"סשה") – לעשות.

ו. במסגרת זו זומן הנאשם לתשאול נוסף. במהלך התשאול, ולכשנשאל הנאשם מה לבש ביום הרצח, נשמעה לראשונה מפיו הטענה כי הוא זרק את המכנסיים אותם לבש ביום הרצח- לפח[73]. לנוכח גרסה זו, ומשהבחין יורם בדמיון מסוים בין הנאשם לבין הגנן[74] המוזכר בדבריה של רות נשרי – הוחלט על חקירה של הנאשם, לראשונה- באזהרה[75].

ז. בחקירה זו מסר הנאשם כי יומיים לאחר הרצח (ויומיים לפני החקירה), זרק לפח את המכנסיים אותם לבש ביום הרצח, משום שגילה, לטענתו, כי הן קטנות עליו. המכנסיים אותם תיאר הנאשם הינן לטענתו חלק מחליפה שהחלק העליון שלה אמור להיות בביתו (בדיעבד התברר כי חלק עליון כזה לא קיים בביתו של הנאשם – בעניין זה יתקיים דיון בנפרד).

ח. עוד מסר הנאשם כי יתר בגדי העבודה שלבש ביום הרצח, נעלי העבודה והכלים מצויים אצל המעביד החדש אצלו החל לעבוד, ראובן ג'נח.

ט. אנשי הצח"מ יצאו עימו לביתו של ראובן ג'נח ותפסו תיק ובו נעליים מסוג סלמנדר אותם לבש ביום הרצח, (לנעליים אלה, אשר מאוחר יותר התברר כי טביעתן נמצאה על מכנסי המנוחה ייוחד פרק מיוחד בסיכומים אלה), ואף סכין יפנית אשר הנאשם הודה כי השתמש בה לצרכי עבודתו ביום הרצח.

י. למרות שגרסתו של הנאשם עוררה את חשדם של החוקרים, לאור ניסיון העבר ולאחר שחרורם של שני חשודים פוטנציאליים שהובהר כי אינם קשורים לרצח הוחלט שלא לעצור את הנאשם, הוא שוחרר למעצר בית[76] וזומן להמשך החקירה ליום המחרת 12.12.06.

יא. ביום המחרת – 12.12.06 התייצב הנאשם לחקירה, ובסיומה הוחלט על מעצרו, וזאת מן הטעמים הבאים[77]:

(1) בהודעותיו התגלו סתירות[78].

(2) הנאשם לא הצליח לספק הסבר מניח את הדעת מדוע זרק את מכנסי העבודה שלו לפח לאחר הרצח. "צירוף המקרים" עורר סימני שאלה בנוגע לאמיתות גרסתו.

(3) הנאשם עבד סמוך לזירה כאשר ברשותו כלי חד שיכול היה לשמשו לביצוע הרצח.

(4) הנאשם לא יכול היה לספק אליבי לשעת הרצח.

(5) חזותו של הנאשם תאמה עדויות של תלמידים ועובדת בי"ס על אנשים שנראו מתנהגים מוזר בשעות הסמוכות לרצח[79].

העובדה כי בעת מעצרו של זדורוב הבחינו החוקרים בכך כי מדובר בסכינאי חובב, אשר אוסף סכינים אימתניים תלוי על קירות ביתו אף היא לא נעלמה מעיני חוקריו[80].

7. חקירת הנאשם משלב המעצר ועד ההודיה(לא כולל)

עם מעצרו ביום 12.12.06 בשעות הערב, נכלא הנאשם בתא מעצר בתחנת ראש פינה (ירדן), יחד עם מדובבים משטרתיים. יורם העיד כי מרגע המעצר תועדו חקירותיו של הנאשם וכן שהותו בתא עם המדובבים בהקלטות אודיו ווידאו. הצוות שמונה לחקירתו כלל חוקרים דוברי רוסית, ובראש הצוות עמד הקצין סשה[81].

א. חקירת הנאשם מיום 12.12.06 - מ"ט 160/06[82]

(1) התנהלות החקירה

חקירה זו החלה מייד עם המעצר, בשעה 18:30 בקירוב[83] ונמשכה עד לשעה 22:15[84]. החקירה צולמה במצלמת וידאו ניידת גלויה ותועדה בהודעה כתובה בשפה הרוסית ע"י החוקר סשה אשר נרשמה לקראת סיום החקירה המוקלטת וחתומה ע"י הנאשם[85].

בחקירה השתתפו שני חוקרים - סשה ויוסי זמואלסון (להלן: "יוסי")[86], שניהם דוברי רוסית, ועל כן התנהלה החקירה כולה ברוסית. במרבית הזמן נכח בחדר אחד משני החוקרים[87].

(2) תוכן החקירה

במהלך החקירה, מסבירים החוקרים לנאשם את טיב החשדות נגדו, ואת מהות הראיות נגדו שהן בקווים כלליים - הפוליגרף, השלכת המכנסיים, העובדה כי אדם הלבוש כמותו נראה כשהוא מתנהג בצורה חשודה, וכי הוא עובד ושהה בקרבת הזירה. הנאשם מבין היטב את החשדות נגדו ומכחיש אותם ואף טוען כי ברצונו לשתף פעולה ולסייע לחקירה.

במהלך החקירה עלו הנושאים העיקריים הבאים:

לו"ז ביום הרצח: הנאשם תיאר במפורט, לבקשת החוקרים, את סדר יומו ולוח הזמנים ביום הרצח, במהלכו סיים את הדבקת הקרמיקה בארבעת חדרי השרותים במקלט[88].

הנאשם מסר כי בסביבות השעה 13:00[89] יצא להמתין לקבלן דעי שהיה אמור להביא לו דבק, ליד השער עם השומרים, במשך כ-40 דקות. לאחר קבלת הדבק שב למקלט 2 ולא יצא ממנו עד סיום יום העבודה, למעט פעם אחת בה יצא לשרותים למלא מים וחזר מיד[90]. הנאשם מציין כי ביום הרצח ביקר מס' פעמים בחדר המורים. הוא מכחיש כי התנהג בעצבנות כפי שנטען בפניו, וטוען כי יתכן שרקד לצלילי המוסיקה לה הקשיב באוזניות[91]. [92].

לבושו של הנאשם ביום הרצח וזריקת המכנסיים: הנאשם נחקר על הבגדים שלבש ביום הרצח, ובעיקר המכנסיים אותם זרק. הוא חוזר על גירסתו לפיה ביום הרצח לבש מכנסי עבודה מבד דק שהביא מרוסיה כחלק מסט של מכנסיים וחולצה. כמו כן לבש לעבודה חולצה שאותה הביא ומסר למשטרה ביום החקירה נעל ועבד בנעליים שנתפסו ממנו[93] .

הוא זרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח מכיוון שנהיו קצרים עליו לאחר שהשמין במהלך חצי שנה בה לא לבש אותם. הוא סיפר כי המכנסיים נותרו עם שאר הבגדים והחפצים בבית הספר עד שלקח אותם ביום ו', והשליך אותם למחרת[94]. הנאשם מבקש מהחוקרים לחפש את המכנסיים שלבש במזבלה, ואף מציע ללכת לשם בעצמו כדי להוכיח את חפותו[95].

הימצאות דם על חפציו של הנאשם: הנאשם נשאל באופן תאורטי האם "יכול להיות" דם של הילדה עליו, על בגדיו או על הדברים שלו. מודגש כי לאורך חקירה זו לא נאמר לנאשם פוזיטיבית כי קיים ממצא שכזה. הנאשם משיב לשאלה בביטחון רב ובשלילה חד משמעית[96].

דם בשרותי הבנים: בתשובה לשאלה האם ראה פעם קטטות בבית הספר, מספר הנאשם כי כשבוע לפני הרצח, בסוף נובמבר, הבחין בטיפות דם בשרותי הבנים הנמצאים ליד מקלט 2, ולא ייחס לכך חשיבות[97]. כאשר נשאל מפורשות האם ביום הרצח הבחין בדם בשרותי הבנים השיב הנאשם בשלילה חד משמעית כי באותו יום לא ראה דם בשום מקום בבית הספר[98] . תשובה זו התבררה בהמשך חקירותיו כשקר רב משמעות.

יחסים עם התלמידים: הנאשם טען כי לא היה לו קשר עם התלמידים בביה"ס, ובכל חודש עבודתו שוחח עם ארבעה ילדים בלבד. הוא תיאר ארוע של בנות שבאו למקלט והפריעו לו, אולם טען כי לא גירש אותן משום שאח"כ יאשימו אותו כי הכה אותן וניסה לאנוס אותן.[99] ומוסיף כי כל פניה לבנות היתה עלולה להסתיים בצורה עגומה[100].

מתי נודע לו על הרצח והשיחה עם ראובן: הנאשם מסר כי לא שמע דבר על הרצח, עד כי בשעה 21:30 של יום הרצח, התקשר אליו אדם שאצלו עמד להתחיל לעבוד בשם ראובן ג'נח[101] ואמר לו כי מחר לא תהיה עבודה בבית הספר, שכן קרה משהו לילדה. הנאשם טען שלא הבין את כל דברי ראובן בעברית וחשש לאחר השיחה כי הילדה נפלה במקלט שבו עבד, ויתבעו אותו בשל כך. רק למחרת, ביום ה', כשהלך עם אשתו לביה"ס ושוחח עם החוקרים, נודע לו כי היה רצח[102]. הנאשם סיפר כי בהמשך שמע על הרצח שמועות רבות מאנשים ברחוב, אולם אינו יודע שום פרטים מהתקשורת בשאלה איך בוצע הרצח[103].

מעניין לציין, כי בשלב מוקדם מאוד של החקירה, מעיר הנאשם לפתע מיוזמתו, כי לא רצח את המנוחה כי הוא איננו פועל בלי לחשוב, וכי קשה להביאו למצב של "אי שפיות"[104]. דברים אלה באו לראשונה מפי הנאשם, עוד בטרם עלו מפי החוקרים או המדובב.

ב. שיחות הנאשם עם המדובב בתא בין 12.12.06 – 13.12.06 - מ"ט 161/06[105]

לאחר תום החקירה, הוכנס הנאשם לתא מעצר יחד עם מדובב שוטר בשם יבגני/ ג'ניה (להלן: "יבגני") עמו שוחח במשך הלילה ועד הוצאתו בבוקר להארכת מעצר. הנאשם מציג עצמו בפני יבגני ומספר לו על החשדות נגדו, על השאלות שנשאל בחקירה, ועל הראיות שהוטחו בו.

הנאשם טוען כי מצבו אינו מפחיד אותו, וכי הוא מוכן לשבת במעצר עד שתוכח חפותו, אולם כשיצא יחתוך חצי קצרין כדי לגלות את החמור שבגללו ישב[106].

במהלך השיחה, מפגין הנאשם בפני יבגני הבנה מעמיקה במשפט הפלילי ובהבדלים בין עבירות המתה שונות, ביניהן מה שהוא מכנה "הריגה במצב אפקט"[107]. הנאשם מתגאה כי למד את הקודקס הפלילי של אוקראינה, על מנת להגן על עצמו אם יזדקק לכך. הוא מציין עם זאת, כי אינו בקי בזכויותיו בישראל. יבגני מרגיע את הנאשם כי בישראל לא ילחצו אותו כמו באוקראינה, והנאשם מאשר כי יודע זאת[108].

הנאשם מציין כי הוא ממתין לבדיקת המעבדה שתוכיח את חפותו, וכי אם ימצאו עליו דם, יתחיל ללחוץ על העו"ד שימצא את מכנסיו במזבלה[109].

הנאשם אף אומר ליבגני כי בסכין היפני שברשותו קשה לדקור אולם ניתן לחתוך בן אדם ומסכים כי ניתן בקלות לחתוך גרון[110].

ג. חקירת הנאשם מיום 13.12.06 – מ"ט 119/06[111]

למחרת מעצרו, ביום 13.12.06, הוארך מעצרו של הנאשם בשמונה ימים בבית משפט השלום בעכו[112]. לאחר הארכת המעצר, הובא לחקירה במשרדי התשאול בעכו ע"י החוקרים יוסי ואלכס גורודינסקי (להלן, ועל מנת להבדילו מאלכסנדר המכונה סשה, "גורודינסקי").

(1) התנהלות החקירה

המדובר בחקירה קצרה שמשכה כשעה, ואשר החלה בשעה 11:25[113]. לא נגבתה הודעה כתובה. החקירה מתנהלת באווירה נינוחה בשפה הרוסית, מרבית הזמן הוא נחקר ע"י חוקר יחיד.

(2) תוכן החקירה

החקירה נסבה סביב אותם נושאים שעלו ביום הקודם.

חקירת לוח הזמנים: מתמקדת בשעות הצהריים ואילך. הנאשם מוסר שניתן לחשב את שעות ההמתנה לדבק בהתאם לשיחות היוצאות מהטלפון שלו, ומעריך כי ההמתנה היתה בין 12:30 ל-13+. הוא אף נזכר כי במהלך ההמתנה לדבק היה עד להחלפת נורה ברכב ע"י בחור צעיר שעמד ליד השומרים[114]. הוא חוזר על כך כי לאחר קבלת הדבק, שב לדבריו למקלט ועסק בהדבקת הקרמיקה מבלי לצאת מהמקלט מלבד במקרה אחד בסביבות השעה 14:10 למלוי מים בשרותי הבנים.

הבגדים שלבש ובגדים שנתפסו ברשותו: הנאשם שב ומאשר כי הנעליים החומות שנתפסו ממנו הן היחידות שנועל לעבודה. הוא מציין כי כיבס את כל בגדי העבודה שלו בטרם נתפסו, ואילו את המכנסיים שזרק לא כיבס[115].

חקירה בעניין הדם - בחקירה זו, מבצעים החוקרים "תרגיל חקירה"[116] במסגרתו הם טוענים בפניו כי נמצא דם של הילדה על משהו מחפציו או מבגדיו, מבלי לומר לו מהו אותו אובייקט, ומבקשים ממנו לספק לכך הסבר[117] . הנאשם משיב כי אין כל אפשרות כי דם של הילדה יגיע לבגדים שהיו על גופו, וכי אם הרוצח התחבא במקלט בהעדרו, יתכן רק שהדם הגיע לתיק שעמד ליד המעבר ולכלים שהיו בו[118].

הנאשם מציין מיוזמתו כי איש לא הרגיז אותו ביום הרצח והיה רגוע[119]. הוא נחקר ומתאר את מהלך חייו בישראל, עבודתו, ושמועות ששמע אודות הרצח[120].

(3) שיחה בין הנאשם לבין החוקר יעקב מלכא (ת/441)[121]

בתום החקירה הוחזר הנאשם לתחנת גולן, שם התפתחה שיחה בינו לבין החוקר יעקב מלכא (להלן: "מלכא") אשר השגיח עליו עד להכנת התאים עבור המדובב הנוסף. מלכא העיד כי לא היה מדובר בחקירה מתוכננת, ועל כן השיחה לא הוקלטה, אולם הוא הזהיר את הנאשם בפתח השיחה, וכי שוחח עם הנאשם בעברית, באוירה רגועה, והוא התרשם כי הנאשם מבין את דבריו ומשיב לעניין[122].

על פי זכרון הדברים ת/441, נשאל הנאשם אודות בדיקת הפוליגרף והשיב כי היה בלחץ ואין לו קשר לרצח. הוא שלל אפשרות כי יימצא ט"א שלו בזירה. כמו כן נשאל הנאשם האם יש לו הסבר להימצאות דם על הכבל המאריך שהוא משתמש בו, והשיב בשלילה. מלכא הסביר בעדותו כי בידי המשטרה נתפס כבל מאריך של הנאשם ועליו כתם החשוד כדם אשר בשלב זה טרם נבדק טיבו, וכי הוא לא אמר לנאשם שמדובר בדם של המנוחה[123].

ד. שיחות בין הנאשם והמדובבים בין 13.12.06 – 14.12.06 (מ"ט 163/06)[124]

בשעות הערב של 13.12.06 הוחזר הנאשם לתא בראש פינה עם יבגני, ובמהלך הערב הועבר לתאם המדובב הנוסף המכונה ארתור מנישרוב (להלן: "ארתור")[125], אשר השתלב בשיחות עם הנאשם אודות הרצח.

עם כניסתו של הנאשם לתא, הוא מעדכן את יבגני כי מעצרו הוארך ב-8 ימים, וכי העו"ד שלו "כיסח את החוקרים". עוד הוא מבשר כי הגיעו תוצאות בדיקות לפיהן נמצא דמה של הילדה על כבל החשמל שלו, וכי אמר לחוקר שראה דם בשרותים ויתכן שנגע באותו דם[126].

בהמשך, משוחח הנאשם אף עם ארתור אודות הדם שראה ועל האפשרות שנגע בו והדבר מסביר את הימצאות הדם על חפציו. יצויין כי עד אותו שלב לא אמר לחוקרים דבר בנושא זה בחקירותיו[127].

עם כניסתו של ארתור לחדר, מתחיל הנאשם לשאול אותו מהו העונש על רצח, ועל התנאים בבתי הכלא[128]. הנאשם דן עם ארתור ויבגני בפרטי הראיות נגדו תוך שהוא מונה אותן ודן בסיכוייו להוכיח את חפותו. ארתור אינו מגלה עניין רב בסיפורי הנאשם, ואף מעיר לו מדי פעם כי לכל אחד יש את הסיפור שלו, ומוטב שלא לסמוך על מי שאינו מכיר[129].

ה. חקירת הנאשם ביום 14.12.06 – מ"ט 164/06[130]

(1) התנהלות החקירה

מדובר בחקירה שאורכה כשלוש שעות[131], ע"י חוקר יחיד – סשה. החקירה כולה בשפה הרוסית, באוירה רגועה. בתחילתה יושב הנאשם לבדו ורושם את לוח הזמנים שלו ביום הרצח. לוח זמנים נוסף נרשם במהלך החקירה[132].

(2) תוכן החקירה

בפתח החקירה, פונה הנאשם מיוזמתו לחוקר ומבקש להוסיף דבר בו "נזכר" לטענתו ואשר לא סיפר בעבר בחקירותיו. כאן מספר הנאשם לראשונה[133] כי ביום הרצח, סמוך לשעה 14:00-14:30, הבחין בטיפות דם גדולות בשרותי הבנים[134]. בהמשך נחקר הנאשם בשאלה אם יתכן שאותו דם יגיע לחפציו, וטוען עתה כי אפשר שנגע בדם וכי הדם יימצא על בגדיו, על סוליות נעליו ואף על הסכין שעבד בה! יצויין כי הנאשם מזכיר את הסכין בעצמו ומבלי שנשאל לגביה מפורשות [135]. הנאשם נחקר עוד בצורה יסודית אודות לוח הזמנים שלו ביום הרצח ובפרט משעות הצהריים, ורושם את תנועותיו בפירוט. בחקירה זו הוא מוסיף לראשונה, בניגוד לטענתו בחקירות הקודמות, כי לאחר שובו עם הדבק לביה"ס, בין השעות 14:00-15:00 (לאחר זמן הרצח), לא נשאר במקלט אלא הסתובב בבית הספר, לקח מפתח מהשרת ותיקן פאנלים במקלט 4 [136].

ו. שיחות בין הנאשם והמדובבים בין 14.12.06 – 15.12.06[137]

לאחר החקירה, בשעות אחה"צ של 14.12.06, מוחזר הנאשם לתא בו ישב עם שני המדובבים, ארתור ויבגני, משוחח איתם ומספר להם על החקירה, כאשר לדבריו, הבין מרמיזות החוקרים כי נמצא דם על חפציו והוא התבקש לחשוב לבדו היכן.

הנאשם מספר למדובבים כי שמע מאחד השוטרים כי המנוחה נאנסה[138]. בשלב זה הוא מתבטא לפתע כי הוא מוכן "לקחת על עצמו" את הרצח, ובלבד שלא יורשע באונס - וזאת בשל היחס הקשה לאנסים בין כתלי הכלא. ארתור מגיב לכך ומסביר לנאשם כי בישראל, להבדיל מרוסיה, גם מי שמרצה מאסר על אונס זוכה להגנה ראויה על זכויותיו[139].

בהמשך לכך, מציין הנאשם כי יתכן שאכן יש טיפות דם על בגדיו, כולל המכנסיים, אך לא בכמות גדולה, ובהקשר זה, מתקיים דיון בין הנאשם לבין המדובבים בשאלה כיצד בוצע הרצח, ועד כמה בגדיו של הרוצח אמורים להיות מגואלים בדם. חשוב לציין כי הדיון כולו מתקיים באופן תאורטי, כאשר הן הנאשם והן המדובבים מצהירים כי לא ידוע להם כיצד בוצע הרצח בפועל, ומעלים השערות שונות, בהתחשב בשאלה האם הרוצח בא אל המנוחה מאחור או מקדימה והיכן בגופה חתך אותה. הנאשם מפגין בשלב זה ידע באנטומיה ובשאלה היכן עוברים כלי הדם הראשיים שחיתוכם גורם למוות[140]. הנאשם אף דן עם המדובבים בשאלה האם הילדה הכירה את הרוצח והאם מדובר ברצח ספונטני או מתוכנן. בתוך כך הוא מביע דעתו כי הילדה ודאי היתה צורחת בשל היותה "מרוקאית"[141]. בהמשך, מספר הנאשם כי הילדים בבית הספר היו חצופים, ביקשו סיגריות וקיללו אותו[142].

השיחה בין הנאשם למדובבים מתנהלת באווירה טובה, הנאשם מפגין בשעות הלילה מצב רוח מרומם, מתבדח עם המדובבים, ואף מעיר כי לא רע לו לשבת במעצר עם החבר'ה, אולם כואב לו על כך שבינתיים "ההומו" (הכוונה לרוצח האמיתי), נמצא בחוץ[143].

ז. חקירת הנאשם ביום 15.12.06 – מ"ט 167/06[144]

(1) התנהלות החקירה

ביום 15.12.06 בשעות הבוקר נחקר הנאשם שוב במשך כ-3 שעות, חקירה מצולמת ומוקלטת. מרבית החקירה ע"י החוקרים מלכא ויוסי, (בקטעים קצרים נכנסים סשה [145] וגורודינסקי[146]). החקירה מתנהלת בעברית קלה בפרקי הזמן בהם נמצא מלכא בחדר, כאשר הנאשם מבין את השאלות, משיב בעברית, ובמידת הצורך נעזר ביוסי לצרכי תרגום. בפרקי הזמן בהם נמצא הנאשם לבדו עם יוסי או גורודינסקי, החקירה ברוסית.

מרבית החקירה מנוהלת בטון שקט ובאוירה עניינית ורגועה. עם זאת , בחקירה זו מבהירים החוקרים לנאשם כי אינם מקבלים את גירסתו, וכי היא אינה מתיישבת עם הראיות. מדי פעם, בעת הטחות אלה, עולים הטונים משני הצדדים, כאשר הנאשם משיב בתוקף ובביטחון ועומד על גירסתו.

בשלב מסויים, בעת שהחוקרים מצביעים בפני הנאשם על סתירה בגירסתו בנוגע לסדר הזמנים, מתפרץ הנאשם ומטיח בחוקרים כי הם "תולים עליו את התיק".

החוקרים מגיבים להתפרצות זו בסבלנות, מצביעים בפני הנאשם על הראיות המפלילות, ועל התשובות המפלילות שמסר בחקירותיו (למשל בעניין דם על הסכין) אותו ומבקשים ממנו לתת הסברים[147]. הנאשם נרגע וממשיך למסור את גירסתו ולהשיב לשאלות[148].

(2) תוכן החקירה

חקירה זו המשיכה להתמקד בנושא לוח הזמנים של הנאשם ביום הרצח, זריקת המכנסיים ולבושו של הנאשם ביום הרצח, לרבות חולצה ונעליים – הנאשם מספר שנעל ביום הרצח נעליים שהובאו לו מאוקראינה ע"י אביה של אשתו וכי אלה הנעליים היחידות בהן עבד[149].

בנוסף, מתמקדים החוקרים בסתירות ובחוסר ההגיון שבגירסת הנאשם בשאלת הדם שראה ביום הרצח ואשר יתכן לטענתו שנגע בו והעבירו לחפציו[150]. הנאשם מסתבך בסתירות נוספות כשהוא מנסה להסביר מדוע לא סיפר על הדם מלכתחילה[151]. יודגש כי בחקירה זו לא נאמר לנאשם כעובדה כי יש דם על חפציו, והחוקרים אף מדגישים בפניו כי השאלה היא מדוע הוא חושב שיש דם על חפציו ולא מדוע יש עליהם דם[152].

עוד נשאל הנאשם בחקירה זו, האם יתכן שהרג את המנוחה בטעות או לאחר שהציקה לו או העליבה אותו הנאשם מכחיש דברים אלה וטוען שהילדים בבית הספר לא דיברו אליו כלל וכי הוא הסתובב כל הזמן עם אוזניות[153]. החוקר מלכא העיד בבית המשפט כי החוקרים העלו אפשרות זו באוזני הנאשם, לאור שיחתו עם המדובב מהיום הקודם, בה התלונן על התנהגות התלמידים בבית הספר[154].

ח. שיחות בין הנאשם והמדובב בין 15.12.06 – 16.12.06[155]

החל מחזרתו של הנאשם לתא לאחר החקירה ביום 15.12.06, הוא שוהה בתא עם המדובב ארתור, לאחר שיבגני הוצא מהתא ולא הוחזר אליו. הנאשם מספר לארתור על החקירה וטוען בפניו כי הוא הציע לחוקר "לחתום" על הודאה ולקחת על עצמו את הרצח, אולם החוקר דחה את ההצעה, הבהיר לנאשם כי זה לא ייגמר בכך, ויהיה עליו לשחזר כיצד ביצע את הרצח, וכי החוקרים מחפשים את הרוצח האמיתי, וישמחו לגלות שהנאשם אינו הרוצח ולשחררו[156].

לאורך השיחה מזהיר ארתור את הנאשם כי התבטאויותיו בפני החוקרים כי "יקח על עצמו" את הרצח מסוכנות עבורו[157]. הוא מבהיר לנאשם כי החוקרים בישראל לא יזייפו ראיות ולא "יתפרו לו תיק"[158].

כל השיחה מתנהלת על בסיס הדיון בראיות נגד הנאשם, החושש כי נמצא דם על הסכין על בגדיו, ואינו בטוח האם אכן המנוחה נאנסה והוא יואשם באונס[159].

הנאשם מתבטא מס' פעמים לאורך השיחה כי האונס הוא ההאשמה הקשה ביותר, וכי את הרצח ניתן "להפיל" על כך שהמנוחה אמרה משהו שעצבן אותו, ומגלגל את הרעיון כשהוא מתלבט האם להקל בעונש באמצעות עסקה עם החוקרים, על מנת שלא יורשע באונס, או "ללכת עד הסוף במאבק על חפותו"[160].

ארתור מצידו, מפרט בפני הנאשם את היתרונות והחסרונות, לדעתו, בכל אחת מהדרכים[161], את האפשרויות לעשות עסקה עם התובע[162], ואת רמת הענישה והתנאים המשופרים להם יזכה רומן בכלא כאדם בעל מקצוע וללא עבר פלילי[163].

יחד עם זאת, ארתור מבהיר, לאורך כל השיחה, כי אינו מאמין שאדם יקח על עצמו רצח שלא ביצע, וכי הוא עצמו לא היה עושה זאת לעולם, אף לא לאחר עינויים, ואינו מציע לנאשם לעשות זאת[164].

כאשר הנאשם טוען כי החוקרים "שיגעו אותו" בכך שטוענים בפניו כל הזמן שרצח, וכי הם "שברו אותו פסיכולוגית". ארתור אינו מתרשם ומשיב כי הנאשם הוא אדם חזק שלא נשבר בשבוע, וכי פשוט נמאס לו מהכל וחושש לקבל מאסר עולם[165].

ט. בדיקת גירסת הנאשם עובר לחקירות 16.12.06 - 17.12.06

במקביל לחקירות הנאשם, חקרה המשטרה עדים ששמם עלה בחקירות או מקורבים לנאשם בנסיון לאמת או להפריך את גירסתו:

(1) המשטרה בדקה את טענת הנאשם כי בשעות הצהריים המתין לדבק ליד השער בנוכחות השומרים. שני השומרים חנוך סימנה ואביחי אריאל טענו בהודעותיהם[166] כי ראו את הנאשם ממתין לדעי ליד השער בין השעות 11:00-12:00 ולא בין 12:30-13:20 כפי שטען הנאשם. גם הקבלן דעי מסר תחילה כי הביא את הדבק בסביבות 11:00[167]. עדויות אלה, שתאמו זו את זו, הובילו את החוקרים להנחה (שבדיעבד הובררה כשגויה) כי הנאשם משקר בעדותו לעניין מעשיו בסמוך לשעת הרצח. רק ביום 17.12.06, התקבלו פלטי הטלפון הסלולארי של הנאשם[168], מהם עלה כי שיחות הטלפון לדעי בוצעו בין השעות 12:15-13:23, וכי דווקא הנאשם דייק בלוח הזמנים שמסר.

(2) ראיה נוספת שעלתה מהודעות השומרים ודעי היתה כי כולם זכרו כי הנאשם המתין בשער לדבק כשהוא לבוש מכנסי ג'ינס דווקא[169], ולא מכנסי עבודה מבד כחול כפי שטען בחקירותיו.

ראיה זו התחזקה ע"י עדויות בני משפחת הנאשם – אשתו - אולגה גרשייב (להלן: "אולגה")[170] וחמו ולדימיר גרשייב[171] אשר זכרו בוודאות כי הנאשם נהג לעבוד במכנסי ג'ינס ולא הכירו כלל את מכנסי הבד הכחולים, וחמותו- יבגניה גרשייב (להלן:"יבגניה"), אשר מסרה בהודעתה כי ראתה בפח הזבל לאחר הרצח מכנסי ג'ינס של הנאשם[172].

בנוסף - לא אותרה בבית הנאשם בחיפוש שנערך, חולצה האמורה לשמש חלק עליון של החליפה, להתאים לכאורה למכנסיים שנזרקו, ואולגה ציינה כי לא ידוע לה דבר על חליפה כזו[173].

(3) בהמשך ובמקביל לדברי הנאשם בחקירתו, כי שמע לראשונה על משהו שארע בבית הספר בשיחתו עם ראובן (המעביד אצלו היה אמור לעבוד למחרת הרצח) מסרה אולגה בחקירתה מיום 16.12.06 כי לאחר השיחה עם ראובן אמר לה הנאשם כי "ילדה נפלה מאסלה בשרותים"[174]. בחקירתו של ראובן – טען הנ"ל כי בעת ששוחח עם הנאשם, הוא כלל לא ידע שהרצח בוצע בשרותים וודאי שלא אמר דברים כאלה לנאשם[175].

י. חקירת הנאשם - 16.12.06 (מ"ט 166/06)[176]

(1) התנהלות החקירה

ביום 16.12.06 בבוקר הוצא הנאשם לחקירה נוספת שנמשכה כ-4 שעות (10:20-14:30). הנאשם נחקר ע"י סשה ויוסי[177], כאשר רוב הזמן הוא נמצא עם חוקר יחיד, בעיקר סשה הרושם גם הודעה כתובה. החקירה כולה מתנהלת ברוסית.

בפתח החקירה וגם במהלכה, מתייחס סשה לארוע שהתרחש ביום הקודם[178], ככל הנראה הכוונה להתפרצות שתוארה לעיל במ"ט 167/06[179] . סשה מסביר לנאשם בהגיון כי מטרת החקירה היסודית אינה לתפוס אותו בדקויות של לוח זמנים, אלא לבדוק את גירסתו עד שינוקה או עד שתוכח אשמתו. סשה שואל את הנאשם האם לוחצים עליו שלא "לעצם העניין". הנאשם משיב כי הלחץ הוא לעצם העניין. סשה מסביר לנאשם כי חקירתו היא בכפפות של משי, וכי הוא לא יראה פה לחץ פיזי, אלא חיפוש הוכחות. הנאשם מאשר כי מבין את הדברים[180].

בחקירה זו מטיחים החוקרים בנאשם את גירסאות העדים שנחקרו ואינן תואמות את גירסתו. בשלב מסויים בחקירה, לאחר שאינו מצליח ליישב את טענות העדים בעניין מכנסי הג'ינס שלבש, מבקש הנאשם מסשה לעצור את החקירה ולחזור לתא על מנת להיזכר בזמנים המדוייקים, ולהמתין לתוצאות בדיקות מעבדה שיוכיחו את חפותו. סשה מגיב בסבלנות, מסכים להפסיק את החקירה אולם מציע לנאשם לחשוב כיצד נראית התנהגותו בעיני החוקרים. הנאשם מסכים כי הוא נראה כמתחמק מהחקירה, לאחר הפסקה קצרה הוא נרגע וממשיך בחקירה[181].

עם סיום החקירה יוצא סשה מהחדר, ולחדר נכנס בוקר, ראש ימ"ר גליל וצוות החקירה, יושב ליד הנאשם ומשוחח עמו מספר דקות בעברית, שיחת חולין, בה הנאשם נינוח ואף מתבדח על הרעיון כי החוקרים מוכנים להשאירו לבד בחדר החקירות שבו תלויה על הקיר "חרב" ואינם חוששים כי ישים קץ לחייו[182].

לאחר יציאתו של בוקר, נכנסים לחדר סשה והקצין יחיאל אדרי, המבקש מהנאשם להתפשט על מנת לבצע בו בדיקה ויזואלית בעירום. בשלב זה מופסקת ההקלטה אדרי העיד כי הבדיקה נועדה לחפש ממצאים או חבלות על גוף הנאשם, נמשכה כדקה, ללא תוצאות[183].

(2) תוכן החקירה

חקירה זו מתמקדת בנושאים שנבדקו ע"י המשטרה כאמור לעיל, ואשר העלו ראיות סותרות לגירסת הנאשם.

החוקרים מטיחים בנאשם את גירסת השומרים שאינה תואמת את דבריו לעניין השעה בה המתין לדבק, ובעניין מכנסי הג'ינס שלבש לטענתם בעת ההמתנה.

הנאשם מוכן, לאור גירסת השומרים, לקבל את האפשרות כי טעה בעניין השעות, וכי המתין לדבק בשעה מוקדמת יותר (מה שמזיז אחורה את כל לוח הזמנים שמסר, ומביא למסקנה כי הוא הסתובב בבית הספר בשעת הרצח), אף כי הוא אינו משתכנע בכך לחלוטין ומפנה לשיחות הטלפון (שבשלב זה עדיין אינן בידי החוקרים)[184].

לעומת זאת, בעניין המכנסיים, עומד הנאשם על כך שביום הרצח עבד במכנסי עבודה ולא במכנסי ג'ינס, שולל את הטענה כי המתין לדבק בג'ינס, ומסתבך בסתירות כאשר אינו מצליח לתת הסבר לטענת השומרים שזכרו כי ניהלו איתו שיחה בנושא הג'ינס שלבש[185].

בחקירה זו, לראשונה, מטיחים החוקרים בנאשם את דבריו לאשתו לאחר השיחה עם ראובן, הכוללים פרטים אותם לא יכול היה לדעת אודות הרצח (שרותים, אסלה). הנאשם מאשר כי אמר לאשתו כי הילדה נפלה בשרותים ונחתכה מהאסלה וטוען (טענה בלתי סבירה בעליל כמובן) כי הסיק זאת מעצמו לאור השיחה עם ראובן אף שלא שמע דברים אלה מראובן או ממקור חיצוני אחר[186].

יא. שיחות בין הנאשם והמדובב בין 16.12.06 – 18.12.06[187]

ביום 16.12.06 בשעה 15:30 הוחזר הנאשם לתא עם המדובב ארתור. ולא הוצא לחקירה נוספת עד ליום 18.12.06 בבוקר, ובמהלך כל יום 17.12.06 התאפשר לו לנוח בתא, יחד עם המדובב, למעט שתי יציאות קצרות – האחת למפגש עם עו"ד[188] והשניה לצורך תחקור קצר בתחומי בית המעצר[189] .

(1) השיחות בתאריך 16.12.06 בשעות אחה"צ והערב[190]

הנאשם חוזר מהחקירה במצב רוח לוחמני ומרומם יחסית. הוא מתאר את החיפוש הגופני שנעשה עליו, במילים גסות[191], טוען כי השומרים מדברים שטויות, מקלל את החוקרים, ומתגאה כי צעק עליהם[192].

הנאשם מתאר לארתור את הראיות כפי שהוצגו לו בחקירה. בשיחה המתקיימת במהלך אחה"צ והערב של יום 16.12.06, מוסיף הנאשם להזכיר את הרעיון "לקחת עליו את התיק" ולהודות ברצח בנסיבות מקלות, על מנת להקל בעונשו ואף מתבטא כי אילו היה מבצע את הרצח היה מודה [193], אולם בכל פעם הוא פוסל רעיון זה משני טעמים: הראשון - מאחר והוא מבין (בעצמו וגם מדברי המדובב) כי החוקרים לא יסתפקו בהודאה סתמית ומעוניינים למצוא את הרוצח האמיתי[194], והשני – מכיוון שהוא אינו משוכנע שדי בראיות העקיפות הקיימות נגדו כדי להוביל להרשעתו ברצח[195]. ניכר בנאשם כי אף שהוא חושש להיות מורשע בתיק הוא מעודד יחסית ואיתן ברוחו. לפני לכתו לישון הוא מצהיר כי יילחם על חפותו ויהי מה[196].

(2) השיחות בתאריך 17.12.06[197]

בתאריך 17.12.06, בסביבות השעה 10:00, מוצא הנאשם מהתא לפגישה עם עורך דינו שבא לבקרו בבית המעצר. בתום הפגישה, הנמשכת 20 דקות, שב הנאשם לתא כשהוא מעודד עוד יותר ומספר לארתור כי העו"ד אמר לו כי אין ממש בראיות נגדו, כי בני משפחתו תומכים בו, ובתקשורת פורסם כי הוא נעצר על לא עוול בכפו, והמשטרה מפעילה עליו לחץ למרות שאינו קשור למעשה[198].

בהמשך מוצא הנאשם שוב מהתא ובשובו מספר לארתור כי החוקרים שוחחו איתו לגבי שרותו הצבאי משום שהזמינו את תיקו מהאינטרפול[199].

בהמשך, משוחחים הנאשם והמדובב אודות בני הנוער בבית הספר, כאשר ארתור מוביל את הנאשם לשיחה אודות נערות בגילה של המנוחה (כנראה בנסיון לבדוק האם מעוניין בהן מינית). הנאשם מתבטא כי אינו מסתכל על הנערות שמאופרות ומבושמות יתר על המידה, וטוען כי בני הנוער משוחררים מדי ובלתי מחונכים[200]. ארתור מתחיל לשאול בכיוון זה - האם בני הנוער הציקו לנאשם או הקניטו אותו – בתגובה מתחיל הנאשם לתאר את התנהגות התלמידים תוך הבעת זעם ועויינות בולטים. הוא מספר כי התלמידים הציקו לו, קיללו אותו כשסירב לתת סיגריות, ואף ניתקו בכוונה את הכבל עמו עבד, פעם אחר פעם, והפריעו לו בעבודתו[201]. הנאשם חוזר לא פעם על אמירות כי התקשה להתאפק שלא להכות את התלמידים ולפגוע בהם פיזית[202] הנאשם אף מספר לארתור כי נמנע בכוונה מלספר לחוקרים אודות הצקות התלמידים וניתוק הכבל, משום שחשש שהדבר יפליל אותו, ומתלבט האם כדאי לספר על כך בהמשך החקירות[203].

במהלך היום מביע הנאשם הפתעה מדוע לא הוצא לחקירה, ואף מעלה השערה כי זה משום שמכינים נגדו כתב אישום, או שאיפשרו לו לנוח לפני תחילת החקירות[204].

הנאשם וארתור שוכבים לישון מוקדם – בסביבות השעה 20:00 בערב, כאשר הנאשם איתן ברוחו, ומצהיר כי לא יודה ברצח, אף לא כדי לקבל עונש קל, מכיוון שהראיות נגדו עקיפות, וכי לא יספר דבר לחוקרים בעניין הדם על הכבל[205].

יב. חקירת הנאשם - 18.12.06 (מ"ט 168/06)[206]

(1) התנהלות החקירה

ביום 18.12.06 בבוקר נחקר הנאשם פעם נוספת. החקירה נמשכה כשעה וחצי ע"י החוקרים יוסי, מלכא וגורודינסקי[207] (לאורך רוב החקירה שני חוקרים יחד ולפרקי זמן קצרים ביותר שלושה), והתנהלה לסירוגין בעברית וברוסית.

מרבית החקירה מתנהלת באוירה נינוחה ועניינית, תוך שהנאשם וחוקריו מעשנים בצוותא, וכאשר מדי פעם מתלהט הויכוח תוך הרמות קול הדדיות, אשר אינן מעלות או מורידות לנאשם העומד על הכחשתו לאורך החקירה.

לאורך החקירה עומדים החוקרים על כך כי בידיהם ראיות המפלילות את הנאשם, ועליו לספק להן הסברים. החוקרים אף מטיחים בנאשם כי גירסאותיו סותרות עדויות עדים אחרים וכי הוא משנה אותן ללא הרף. הנאשם עומד על הכחשתו.

בשלב מסויים בחקירה, אומרים החוקרים לנאשם, כי הוא משקר וכי אם יספר מה שהיה באמת, יתכן כי יוכלו לעזור לו. מלכא שואל את הנאשם האם יתכן כי היה עצבני בעקבות העיכוב בהבאת הדבק, והתעצבן על הילדה שאמרה לו דבר מה. הנאשם מכחיש אפשרות זו, וטוען בתוקף כי לא הרג את הילדה, וכי כאשר יגיעו הראיות ה"ביולוגיות" יוכלו החוקרים להיווכח שאינו הרוצח[208].

(2) תוכן החקירה

חקירה זו מתקיימת כשבידי החוקרים פלטי ההתקשרויות הסלולאריות של הנאשם, אשר למעשה אימתו את גירסתו בעניין שעות ההמתנה לדבק, ועל כן החוקרים מקבלים את גירסתו בעניין זה[209], הוא נחקר אודות שיחות שונות המופיעות בפלט[210].

החוקרים מעמתים את הנאשם עם גירסאותיהם של ראובן ושל אולגה לגבי השיחה עם ראובן. הם אינם מקבלים את הסברי הנאשם כי הוא "ניחש" בעצמו שהילדה נפלה בשרותים ובאסלה, ומצביעים על חוסר ההגיון והסתירות בדבריו[211].

החוקרים מטיחים בנאשם את עדויות בני משפחתו שמסרו - בדומה לעובדי בית הספר, ובניגוד לגירסתו, כי עבד בג'ינס, ואת העובדה כי בחיפוש בביתו לא נמצאה החולצה התואמת כביכול למכנסי העבודה, ואשתו אף לא ידעה על איזו חולצה מדובר. הנאשם ממשיך להתעקש על קיום המכנסיים והחולצה הכחולים, אך אינו יודע להסביר את עדויות בני המשפחה[212].

החקירה מסתיימת בסביבות השעה 12:00 ואז מוחזר הנאשם לתא. מכאן ואילך מתחיל השלב המוביל להודייתו, שיתואר בפרק הבא.

8. הודיות הנאשם (ממ"ט 165/06 דיסק 25 ועד מ"ט 120/06)

נפרט להלן, כחלק מהסקירה הכרונולוגית של החקירה בתיק, את תהליך הודיית הנאשם, החל משיחותיו עם המדובב בתא, ובהמשך בפני החוקרים. הדברים יובאו כאן בקצרה, תוך התייחסות לפרטים הרלוונטיים, וכבסיס לדיון בהמשך בטענות נגד קבילות ומשקל ההודיות, ובפרטים המוכמנים.

א. ראשית הודיה בפני המדובב (דיסק 25[213])

עם שובו של הנאשם לתא, בתאריך 18.12.06, לאחר החקירה נשוא מ"ט 168/06 לעיל, התפתחה בינו לבין המדובב שיחה שנמשכה משעה 14:30 עד לשעה 17:40, בה הוצא הנאשם ונלקח לבדיקה פסיכיאטרית. (קטע שיחה זה יכונה להלן לאורך סיכומים אלה "דיסק 25"). שיחה זו מתפתחת במספר שלבים שיתוארו להלן:

(1) הנאשם חוזר מהחקירה במצב רוח ירוד, בניגוד לבטחון שהפגין בערב הקודם, ומספר לארתור כי בחקירת היום הציגו החוקרים בפניו ראיות נסיבתיות המספיקות על מנת להטיל עליו מאסר עולם[214]. הנאשם מפרט בפני ארתור את אותן ראיות מפלילות שהוצגו בפניו בחקירה האחרונה: דבריו לאשתו לאחר השיחה עם ראובן בעניין השרותים והאסלה, העדויות על כך שעבד בג'ינס, העובדה שהחולצה לא נמצאה בארון, והעובדה שפחד לספר לאשתו על הדם שראה בשרותים[215]. הוא מציין כי הוא מבין שהרבה מדבריו בחקירה אינם הגיוניים[216].

עוד מספר הנאשם למדובב כי החוקרים דיברו איתו על "הריגה" ואמרו לו כי אם יספר מה קרה, יורידו לו את "התקופה" (הכוונה לעונש)[217]. הוא אומר כי אילו היה הורג את המנוחה היה הולך על הריגה כדי להקטין את תקופת המאסר, אולם הוא אינו יודע כיצד בוצע הרצח[218]. הנאשם מתבטא כי לא יקח על עצמו את הרצח בשל ראיות נסיבתיות וישמח את החוקרים, ואף מתבטא כי ישים קץ לחייו בכך שילך לגדר על מנת שיירו בו[219]. לצד זאת, ממשיך הנאשם לטעון כי הוא יודע שבדיקות המעבדה שטרם התקבלו יהיו "לטובתו"[220].

ארתור מנסה להרגיע את הנאשם, מציע לו לחשוב על משפחתו, ו"לא לדבר שטויות", ולקבל את ה"החלטה הנכונה"[221].

ארתור מסביר לנאשם כי החוקרים אינם מנסים להכניסו בכוח לבית הסוהר, אולם הראיות האמיתיות, כפי שפירט אותן הנאשם עצמו, הן חזקות ועלולות להספיק להרשעתו. הוא מציע לנאשם לחשוב כיצד להימנע מתקופת מאסר ארוכה[222]. ארתור מדגיש בפני הנאשם כי אינו רוצה לומר לו מעבר לכך, וכי על הנאשם, שהוא היודע בליבו מה עשה, לקבל החלטה זו לבדו[223].

מרגע זה ואילך, מציין הנאשם בפני ארתור כי שמע מפיו מהן הדרכים לפתרון, והוא "מסתכל מה מזה מתאים לו"[224]. משפט זה לדעתנו מהווה ה"מפתח" להבנת התנהגות הנאשם לאורך התיק כולו.

(2) הנאשם מתחיל לטעון בפני ארתור, כי הראיות אכן מצביעות על כך שהוא מסתיר דבר מה. הוא מתעניין האם במידה ויודה בהריגה יהיה עליו ללכת לשחזור, ויחד עם ארתור, מפתח את הרעיון, כי יתכן שאכן הרג את המנוחה, לאחר שהרגיזה אותו באופן שגרם לו לאובדן שליטה[225].

הנאשם מתלהב מהאפשרות לזכות להקלה, מבין את הפוטנציאל הטמון בכך, ומספר לארתור כי אירוע של "מסך שחור" קרה לו בעבר, כאשר תקף את אחיו במכות אכזריות שכמעט הרגו אותו (עד ששבר מחבט טניס על גופו וגרם לו להשתין דם) וכי לאחר מכן לא זכר זאת[226].

הנאשם מתאר את הסבל וההשפלות שספג מאז עלייתו ארצה מצד הרשויות, ואת הצקות התלמידים שניתקו את הכבל, ביקשו סיגריות וקיללו, הוא מסביר כי בניגוד לחייו ברוסיה, שאיפשרו לו מדי פעם "שחרור פיזי" במכות, ידע כי בישראל עליו לשמור על איפוק ולא לגעת באיש. הוא מעלה את האפשרות שכל אלה התאספו בתוכו וגרמו לו לאבד את שליטתו העצמית ולהרוג את המנוחה, ומציין כי דבר כזה יכול היה לקרות לו[227].

הנאשם מתלבט עם ארתור האם כדאי לו לספר לחוקרים כי יתכן שאיבד שליטה והרג את המנוחה. ארתור מציע לנאשם לשקול את הדברים, ושלא לספר זאת לחוקרים כדי לרצות אותם, אלא כדי להקל על עצמו ולהוריד את האבן הרובצת על ליבו[228]. הנאשם משיב כי הוא מפחד שבאמת היה מסוגל להרוג את הילדה ולא לזכור זאת. בשלב זה הנאשם מזיל דמעה מדי פעם, ואף מתבטא באופן שניתן לראות בו הודייה ברצח: "אני עשיתי את זה..", ומצהיר כי מחר יספר זאת לחוקרים[229].

(3) ארתור, אשר נבהל מדיבורי הנאשם, ואולי גם מהקרבה היתרה שבה הוא מצוי עם מי שביצע רצח מזוויע ובלתי מוסבר לכאורה - ניסה להרגיעו, ובמקביל קרא לשוטר המשגיח על תאי העצורים, ודיווח לו כי הנאשם לא חש בטוב ומאיים להתאבד[230]. אחראי בית המעצר דיווח על כך לצוות החקירה, אשר פעל להוצאת הנאשם מהתא לבדיקה פסיכיאטרית[231].

במהלך כ-40 דקות החולפות עד להוצאת הנאשם מהתא, הוא נרגע, ומתכנן מה יאמר לחוקרים לגבי האפשרות שאיבד את זכרונו. הוא מציין בפני ארתור שאיננו זוכר את הקטע בו פגש את המנוחה, או שעלה לקומה השנייה, וכי נמחק מזכרונו קטע של 5-10 דקות במהלכו יתכן שהרג אותה, וכי אפשרות זו מתיישבת היטב עם הראיות נגדו: דם על הכבל ועל הסכין, זריקת המכנסיים, היעלמות החולצה ודבריו בעניין השרותים, ואפילו עם התעקשותו כי לא היה אונס.

בשעה 17:40 נקטעת השיחה כאשר שוטר מגיע בעקבות דיווחו של ארתור ומוציא את הנאשם מהתא[232].

ב. דברי הנאשם לפסיכיאטר ובדרך מהבדיקה

בשעה 18:11 הובא הנאשם לחדר המיון בבית החולים זיו בצפת, שם נבדק ע"י ד"ר בועז רוזמן, רופא מתמחה בפסיכיאטריה ששימש כתורן הפסיכיאטרי בחדר המיון (להלן: "ד"ר רוזמן", בדיקה שמטרתה לשלול חשש כי יפגע בעצמו, לאבחן את מצבו הנפשי ולברר האם נשקפת ממנו סכנה לעצמו או לסביבתו. הבדיקה נמשכה כ-50 דקות במהלכן שוחח ד"ר רוזמן עם הנאשם ביחידות בשפה הרוסית השגורה בפיו[233]. תוצאות הבדיקה תועדו בגליון חדר המיון (ת/57) [234].

ת/57 מעלה כי הבדיקה נערכה עקב דיווח המשטרה כי הנאשם היה במצב אי שקט ואיים לפגוע בעצמו. במהלך השיחה עם ד"ר רוזמן שלל הנאשם עבר פסיכיאטרי ושימוש בתרופות פסיכיאטריות, וסיפר לד"ר רוזמן כי לפני 8 שנים הכה באכזריות את אחיו, ואינו זוכר פרטים על הארוע.

ד"ר רוזמן התרשם מבדיקת הנאשם, כי הוא מתמצא בכל המובנים ואינו מגלה סימני מצב פסיכוטי, מתאר מצב רוח מאוזן, ללא נטיה לדיכאון, שלל רצון למות או לפגוע בעצמו, משתדל להתמודד עם הקשיים הנוכחיים שלו ורוצה לשתף פעולה עם החקירה. בשיחה על הארוע שהואשם בו, גילה גוון של סבל נפשי, תוך שמירה על שיפוט תקין ותובנה למצבו.

בצאתו מהבדיקה, שוחח עם הנאשם הבלש שמשון גולדשטיין אשר ליווה אותו לבדיקה וממנה. גולדשטיין תיאר, בזכרון דברים שכתב[235] כי הנאשם אמר לו:

"אני זוכר מה לא עשיתי, אני לא זוכר מה עשיתי. לפני 8 שנים אמא שלי אמרה לי תראה מה עשית לאחיך הקטן יש לו דם בפיפי. אני אמרתי שהיה לי שחור ואני לא זוכר מה עשיתי. אולי ככה קרה עם הילדה"

בהמשך אמר הנאשם לגולדשטיין כי לאחר המסך השחור לא ראה דם על ידיו, בגדיו או על הסכין וכי זרק את המכנסיים כי היו קטנים עליו והביע צער על שעשה זאת.

ג. חקירת הנאשם לאחר הבדיקה הפסיכיאטרית (מ"ט 171/06[236])

הנאשם הוחזר מבית החולים לתחנת ירדן, שם הוכנס תחילה לחקירה ע"י סשה, אשר בינתיים שמע מארתור על מהלך השיחה בתא שתועדה בדיסק 25[237].

החקירה החלה בשעה 20:23 ונמשכה כשעתיים, ע"י החוקר סשה לבדו, בשפה הרוסית.

הנאשם מספר לסשה כי נלקח לבדיקה עקב "התמוטטות עצבים", וכי לא סיפר את הכל בחקירתו. הוא מספר על האירוע בו השתגע והתפרץ על אחיו, ועל הצקות התלמידים בבית הספר, ואומר כי הוא חושש שהשתגע והרג את הילדה. הנאשם אומר כי אינו זוכר את המעשה, אך יודע שהיה מסוגל לבצעו, ומבקש עזרה בהיפנוזה על מנת להיזכר[238].

סשה מסביר לנאשם כי עליו למסור גירסה למעשה, וכי לא די בהשערות ופנטזיות, ומזהיר אותו כי אם לא יספר את כל האמת, עלול בית המשפט לראות בהתנהגותו מניפולציה, מה שלא יפעל לטובתו[239]. הנאשם מתעקש כי מסר את כל הידוע לו ומבקש היפנוזה. כאשר מבקש סשה לרשום את דברי הנאשם בהודעה כתובה, נסוג בו הנאשם פתאום, מסרב כי הדברים שאמר יירשמו, ומדקלם כי הוא בטוח שלא ביצע את הרצח ולא יודה במה שלא עשה[240].

ד. התוודות בפני המדובב – דיסק 26[241]

בתום החקירה, בשעה 22:31[242], מוחזר הנאשם לתא עם ארתור. הנאשם מספר לארתור על הבדיקה הפסיכיאטרית, ועל החקירה, בה סיפר לחוקר סשה כי יתכן שרצח את המנוחה במצב של אובדן זיכרון, ודרש עזרה ברענון זיכרון אולם החוקר שאינו טיפש, לא האמין לטענתו, והבהיר לו כי עליו לספר כיצד ביצע את הרצח כדי להקל באשמתו. הנאשם מספר גם כי השוטר שליווה אותו לבדיקה אמר לו, כי אם באמת לא רצח, ישוחרר בתוך שבועיים שלושה, ומציין כי הוא רגוע, אינו מודאג, ויודע שלא רצח את הילדה[243]. יצויין כי בניגוד לסערת הרגשות בה היה הנאשם נתון לפני שהוצא מהתא בסוף דיסק 25, כאן הוא נראה במצב רוח מרומם, ואף אוכל בתיאבון ארוחת ערב המוגשת לו.[244]

ארתור מביע השתוממות מדברי הנאשם כי סיפר לחוקרים שאם התעצבן היה מסוגל לבצע את הרצח, מכנה את הנאשם טיפש, ומסביר לו כי הוא עלול לסבך את עצמו בדברים אלה וכי הוא מפיל את עצמו בדבריו[245]. הנאשם מספר כי החוקר אמר לו שגירסה שקרית לפיה רצח את המנוחה במצב של "אפקט" ואינו זוכר כלום לא תתקבל, וכי עליו לבחור אחת משתיים – למסור גירסה כיצד רצח אותה, או לומר שלא רצח, ועל כן אמר שלא רצח[246].

בשלב זה, מבהיר ארתור לנאשם כי הוא יודע שהנאשם אינו נותן בו אמון מלא, ואף מתנהג כנעלב מהתנהגות הנאשם החושב אותו לטיפש ומהתל בו בעוד שלמעשה הנאשם מנהל משחק מתוחכם. הנאשם אינו מכחיש זאת ומציין כי ארתור מבין היטב ש"יש דברים עליהם אסור לדבר"[247] ארתור מוסיף ואומר לנאשם כי לא יוכל לעבוד עליו, וכי אם יפגוש בעתיד את הנאשם בכלא, ידע כי צדק.

ארתור מוסיף ואומר כי כמעט והאמין לנאשם בשיחתם הקודמת (דיסק 25), כי הוא לא רצח את המנוחה במצב שפוי, אולם עם שובו לתא, החל הנאשם לדבר אל ארתור כאילו הוא שוטר. בתגובה, מבקש הנאשם להוכיח לארתור כי ארתור טועה לגביו, ולהסביר לו. בשלב זה, מציע הנאשם לכבות את האור, ארתור מתנגד, הנאשם ניגש בכל זאת ומכבה את האור וארתור שב ומדליק אותו[248] . ארתור שואל את הנאשם האם יש לו אמון בו (בארתור), והנאשם משיב:

"רומן: טיפת אמון קיימת, אבל ישנו גבול שגם אתה וגם אני לא עוברים אף פעם, לא מספרים את הכל.

מ' נכון, לא מספרים הכל. אין בעיה, אין בעיה. אתה חושב שאני טיפש?

ר' : אתה לא טיפש, אתה חכם מאוד.

...

ר: לא הבנת. זה עיצבן אותי (בלחש)

מ: מי ילדה?

ר: כולם. כולם עצבנו אותי. זאת היתה טיפה אחרונה, אחרונה. "[249].

הנאשם מביע חשש כי בחדר נמצאת האזנה[250], ועל כן מתיישב ארתור לצד הנאשם על המיטה, והשיחה ביניהם מתנהלת בלחישות.

במהלך השיחה, מתוודה הנאשם כי טענתו בדבר אי השפיות שקרית[251]. הנאשם אומר לארתור כי הוא אינו סומך על איש, ומפחד לדבר מחשש להאזנה, וכי אם ייפגשו בעתיד בכלא, ידע ארתור כי הוא לא הצליח לעבוד על החוקרים, ואם לא ייפגשו, ימשיך הנאשם לאהוב את אשתו ובנו וישתדל שלא להסתבך בבעיות[252]. ארתור שואל את הנאשם כיצד הגיע למצב בו הסתבך כך?

בשלב זה מתחיל הנאשם להודות במפורט בביצוע הרצח. הוא מספר כי נמאס לו מקללות הילדים. הוא פגש את הילדה בעת שהסתובבה למטה ועלתה לקומה השניה, וכי הילדה קיללה אותו וביקשה סיגריה, והוא הלך בעקבותיה ונכנס אחריה לשרותים שם רצח אותה בסכין שברשותו וברח[253].

הנאשם סיפר כי הטעות שעשה היתה כי לא ניקה את טיפות הדם שטפטפו מהסכין בשרותי הבנים. הוא הסביר כי הוא בטוח שלא היו עדים למעשה. לשאלת המדובב מדוע הוא בטוח שבדיקות המעבדה לא יעלו כל ראיה מפלילה נגדו השיב כי שטף וזרק את להב הסכין, וכי לא טפטף דם על ידית הפלסטיק של הסכין או על החולצה, אלא רק כמה טיפות על המכנסיים, ועל כן אמר לחוקרים שזרק אותם כדי לא לקחת סיכון[254]. הנאשם הביע ביטחון כי לא ימצאו את המכנסיים ולהב הסכין, שאותם זרק בתוך שקית, וקבר במקום שבו שופכים בטון[255]. הנאשם מציין עם זאת כי הוא בטוח שדרך על הדם בשרותים[256], אולם הוא חושב שנעליו נקיות, ומביע דיעה כי החוקרים לא יקנו את זה ששיחק אותה לא שפוי, מכיוון שניקה את כל הראיות[257].

לעניין אופן ביצוע הרצח, תיאר הנאשם כי שיסף את גרונה של המנוחה, ואף הסביר למדובב כי משני צידי הצואר עוברים כלי דם גדולים ששמם לדבריו "אאורטה" ו"ארטריה", אשר האחד מהם מוביל דם למוח והשני מהמוח דרך הגוף ללב[258]. הנאשם מצביע על צוארו של ארתור, ובהמשך של צוארו שלו, ואומר כי חיתוך במקום זה הוא הדרך המהירה ביותר להרוג[259]. הוא מספר כי למד כיצד להרוג מספר על לוחמה בסכין של הקג"ב אותו קרא באינטרנט[260].

בהמשך, מציע הנאשם למדובב לקום, ומוביל אותו לשרותים שבתא. הנאשם מציב את המדובב כשפניו אל הקיר הימני של השרותים, ומדגים עליו כיצד חתך את המנוחה, בשתי תנועות סכין מקבילות העוברות מצדו הימני של צואר המדובב לצידו השמאלי[261].

הנאשם מציין כי ראה את המנוחה גוססת ומפרפרת, וכי הוא לא אנס אותה, מכיוון שהיה עליו לברוח מהר מחשש שיראו אותו[262].

לאורך כל ההתוודות, הנאמרת בלחש, מצהיר הנאשם מדי פעם, בקול רגיל (המיועד לאוזניו של מי שמאזין לשיחה) כי הוא חף מפשע ומקווה כי בית המשפט יקבע את חפותו וימצאו את הרוצח האמיתי, ומייד לאחר מכן ממשיך להודות בלחש באוזני ארתור[263]. למען הסר ספק, הלחישות נקלטות היטב בהקלטה ותכנן מופיע בתמליל.

הנאשם וארתור שוכבים לישון בסביבות השעה 00:30, כאשר הנאשם במצב רוח מרומם, ומציין כי הוא יודע שמה שסיפר יישאר בינו לבין ארתור לתמיד ואף אחד לא ידע על כך[264].

יצויין כי לאחר התוודותו של הנאשם, חשש ארתור להירדם פן הנאשם יפגע בו, ולכן נותר ער במהלך הלילה, ואף הדליק את האור בתא[265].

ה. הודאת הנאשם בחקירה מיום 19.12.06 (מ"ט 172/06[266])

בתאריך 19.12.06 בבוקר, הוצא הנאשם מהתא, והובא לתחנת קצרין, שם הוחזק בהשגחת בלשים עד לשעה 12:55[267], ומשעה 13:08, נחקר הנאשם - תחילה ע"י החוקר סשה ובהמשך גם ע"י יורם. החקירה הוקלטה ברצף מתחילתה ועד לסיום החקירה הפרונטלית. משעה 18:22 (סוף קלטת וידאו 2/ קלטת אודיו 4). שהה הנאשם בחדר ללא הקלטה בהשגחת בלשים, ובהמשך, לאור ארועים שיפורטו להלן, חודשה ההקלטה בסביבות השעה 19:10 על קלטת וידאו 3/ אודיו 5, למשך פרק זמן קצר של כ-6 דקות, שמייד לאחריו הוצא הנאשם לשחזור[268] .

הנאשם מובא לחקירה זו לאחר שהחוקרים עודכנו כבר בארועי הלילה והודאתו המלאה בפני המדובב, וידעו כי טענתו בדבר אובדן הזיכרון (להלן: " טענת הבלק אאוט"), היא שקרית, אולם הם לא חשפו עובדה זו בפני הנאשם[269].

(1) החקירה עד שלב ההודיה

חלקה הראשון של החקירה[270] מנוהל ע"י סשה לבדו, בשפה הרוסית. בשלב זה, מזכיר סשה לנאשם את השלב בו נפרדו אתמול (בו טען הנאשם כי יתכן ורצח במצב בלק אאוט ואינו זוכר זאת), וטוען בפני הנאשם כי הראיות נגדו הולכות ומתחזקות, וכי זו למעשה ההזדמנות האחרונה מבחינתו להודות מרצונו הטוב ולמסור את גירסתו[271]. הנאשם אינו מתרשם מהדברים, ולמעשה נסוג בו מ"ראשית ההודיה" ביום הקודם במסגרת טענת הבלק אאוט, למצב של הכחשה מוחלטת[272].

עם זאת, בשתי הזדמנויות נפרדות, בחלק זה של החקירה, מתחיל הנאשם מהלך הנראה כ"הודיה על יבש": כאשר הוא מתחיל לתאר את הרצח, אך מייד נסוג בו וטוען כי לא רצח ואינו יודע כיצד בוצע הרצח[273]. הנאשם אף מציע לסשה "לקחת את התיק" ולטעון רצח את המנוחה במצב אי שפיות, ואינו זוכר זאת, למרות שלא רצח אותה. סשה מבהיר לנאשם כי הוא לא מתבקש "לקחת את התיק" אלא לספר את האמת[274].

(2) שלב ההודיה

בהעדר התקדמות בחקירה, מחליט ראש הצח"מ, יורם להכנס לחדר החקירות[275]. מרגע זה, מתנהלת החקירה בעברית ע"י יורם, כאשר סשה מתרגם לרוסית את דברי יורם, והנאשם עונה בעברית או ברוסית המתורגמת ע"י סשה.

יורם העיד כי בחר בכוונה בטקטיקה של גילוי אמפתיה ומתן לגיטימציה לטענת הבלק אאוט של הנאשם, אף שבפועל לא האמין לאמיתותה, בהנחה כי בדרך זו יהיה לנאשם קל יותר להודות ברצח שביצע[276]. בנוסף, העיד נצ"מ בדימוס אבי שי, קצין האח"מ המחוזי שליווה את החקירה ופיקח עליה (להלן: "אבי שי"), כי טקטיקה זו גובשה בהנחייתו, ועל סמך נסיון קודם, בהנחה כי מי שמעמיד פנים שאיבד את זכרונו על רקע מטרה מיוחדת, ונחזה לשתף פעולה עם החוקרים, הוא יוסיף בכל פעם פרטים בתהליך ה"היזכרות"[277].

יורם פותח בהבעת הזדהות עם הנאשם וטען כי הוא מאמין לו שאיבד את זכרונו, וכי הוא מעוניין להיזכר במה שקרה, על מנת שלא יחזור חלילה על המעשה ויפגע באנשים היקרים לו. הוא אומר לנאשם כי חוקר דובר רוסית (המכונה "בוריס"), המתמחה במצבי בלק אאוט, נמצא כעת בדרכו לקצרין מת"א ויוכל לסייע לנאשם ברענון זכרונו[278]. הנאשם מסכים ומביע עניין לרענן את זכרונו ולקבל טיפול על מנת שלא יקבל "בלק אאוט" ליד אשתו ובנו[279].

עד להגעתו לכאורה של בוריס, מציע יורם כי הנאשם ינסה להיזכר במתרחש ביום הרצח עד לשלב בו "איבד את זכרונו". יורם חוזר עם הנאשם לארוע עליו סיפר בו תקף את אחיו, ושואל כיצד הרגיז אותו האח, כאשר הנאשם מספר זאת, טוען יורם כי לפי אותו הגיון, עליו לזכור גם את מפגשו עם המנוחה, אשר קדם לאיבוד הזיכרון[280]. תרגיל החקירה פועל, והנאשם החל "להיזכר" בפרטי מפגשו עם המנוחה[281]. החוקרים מתקדמים עם סיפורו קדימה ואחורה, כאשר בכל פעם שהנאשם טוען כי אינו זוכר מה ארע הלאה, הם מרגיעים אותו כי שלב ה"בלק אאוט" טרם החל, או עוזבים נקודה זו תוך שהם מבטיחים לנאשם כי בקרוב יגיע בוריס וירענן את זכרונו, וחוזרים אליה בהמשך[282], עד כי בסופו של דבר, מספר להם הנאשם, פרט אחר פרט, את כל מהלך הרצח.

החקירה מתנהלת באוירה רגועה, כשהחוקרים מפגינים אהדה והבנה כלפי הנאשם המשתף פעולה כביכול. הנאשם מתרגש ואף מזיל דמעות במהלך ההודיה ונראה כי הוא מבטא הקלה מכך שפרק את אשר על ליבו.

עם תום מסירת הגירסה הראשונית, המלווה בהדגמות על החוקרים של אופן ביצוע הרצח, יוצא יורם מחדר החקירות[283]. הנאשם נשאר לבדו עם סשה, אשר מבהיר עמו מספר נקודות[284]. בהמשך, רושם סשה את גירסת הנאשם בהודעה כתובה[285], כאשר במהלך הרישום חוזר הנאשם שוב על הדברים, ונשאל שאלות הבהרה. לאחר תום הרישום[286] יוצא סשה מהחדר והנאשם נשאר בהשגחת שוטרים אחרים במהלך ההמתנה ליציאה לשחזור.

(3) תוכן ההודייה בקווים כלליים[287]

גירסת הנאשם בפני החוקרים בהודיה מ19.12 תואמת בעיקרון את הגירסה שמסר למדובב בקלטת 26, בהבדל יסודי אחד: הנאשם עומד בפני החוקרים על הטענה כי ביצע את הרצח במצב של בלק אאוט. כפועל יוצא מכך, הוא משמיט פרטים שסיפר למדובב שאינם מתיישבים עם הטענה, כגון: ניקוי והעלמת ראיות הקשורות לרצח.

(1) הנאשם מוסר כי הבחין במנוחה עולה במדרגות לכיוון הקומה השניה לאחר שחזר לביה"ס עם הדבק, הניח את הדבק במקלט, ועלה להכין קפה בחדר המורים[288]. לדבריו המנוחה קיללה אותו, ועל כן עלה בעקבותיה ונכנס אחריה לשרותי הבנות[289].

(2) הנאשם מתאר כי בתוך השרותים עמדה המנוחה תחילה בין התא הראשון לתא השני[290], הנאשם שלף את הסכין היפנית שהיתה על חגורתו וזינק לעברה כשהיא ליד התא השני[291]. המנוחה ניסתה להיכנס לתא השרותים השני ולא הספיקה לסגור את הדלת, ואז תקף אותה בסכין[292].

(3) הנאשם מתאר כי המנוחה עמדה כלפיו עם הצד – ולא עם הפנים או הגב אך מתקשה להיזכר האם מדובר בצד ימין או שמאל. הוא מדגים את אופן עמידתה ומיקומו ביחס אליה על החוקרים[293].

(4) הנאשם מוסר כי הוא חתך את המנוחה בגרונה פעמיים, כשהוא משסף את הגרון עד אמצעו[294], וכי באחת מהנפות הסכין פגע בה בחזה.

(5) כאשר נשאל האם פגע במקומות נוספים בגוף המנוחה, הוא מציין כי פגע בידה הימנית בעת שניסתה להתגונן מהסכין(מדגים על פרק היד)[295], ויתכן גם שפגע בה מתחת למותן[296].

(6) הנאשם מוסר כי לאחר הרצח נפלה המנוחה בתא השני, במקום שמתואר על ידו "בין האסלה ובין הקיר", כאשר בתחילה הוא טוען שנפלה בצד ימין של האסלה, ובהמשך מתקן כי נפלה לצד שמאל, ואף מצייר את מקום נפילתה[297].

(7) הנאשם מתאר כי הדם התיז על דלת תא מס' 2 , על רצפת התא ועל הקיר[298].

(8) הנאשם מוסר כי לאחר הרצח יצא מהתא, ונעל את דלת התא מבחוץ, בעזרת הסכין, על מנת שיחשבו שהתא תפוס[299], וכי בצאתו מקומפלקס השרותים סגר את הדלת עם המרפק[300].

(9) לאחר הרצח, ירד הנאשם לדבריו לשרותי הבנים, שטף את הדם מידו ומהסכין[301], ולאחר מכן הלך להכין לעצמו קפה בחדר המורים, שם נראה ע"י מורות[302].

(10) לאחר מכן, טען הנאשם כי המשיך לעבוד עד סוף היום, מבלי להבין לאשורו את מה שהתרחש- הנאשם מתאר כי שבר וזרק את להב הסכין בזבל שבכניסה למקלט , ואת המכנסיים השאיר בתיק שבמקלט, לקח אותן לביתו ביום ששי וזרק אותן[303].

(11) הנאשם טען כי כששב הביתה חש עייפות גדולה והקדים לשכב לישון, וכי בימים שחלפו לא היה מודע למעשיו, ונזכר בהם רק אתמול, בעקבות השיחה עם הפסיכולוג[304].

(12) הנאשם מתאר את המנוחה כלא גבוהה, שערה בצורת צמה מגולגלת בלי גומי, לבשה מכנסי ג'ינס כחול, ונעלי ספורט שצבען לבן שחור או אפור שחור, וחולצה שאינו זוכר את צבעה מכיוון שהתמקד בחלק גופה התחתון[305].

(13) הנאשם ציין כי לא התכוון לרצוח את המנוחה, וכי במקומה יכול היה להיות כל אחד, וגם ילד, וכי רק עתה הוא מבין את משמעות מעשיו הוא הוסיף, כי הוא נזכר בקטעים מסויימים של מה שעשה, אך לא בתמונה במלואה[306].

(4) ההמתנה בין החקירה לשחזור

עם סיום רישום ההודעה, נשאל הנאשם ע"י סשה האם הוא מסכים לשחזר את הרצח. הוא משיב בחיוב, אך מוסיף כי הוא מעדיף שהשחזור לא יבוצע בביה"ס מול עיני מצלמות. סשה מסביר לו כי הדבר בלתי אפשרי וכי הוא ילווה ע"י החוקרים בלבד. הנאשם מסכים[307].

בסיום רישום ההודעה, יוצא סשה מן החדר, והנאשם נותר בחברת החוקר יוסי, ולפרקים עם גורודינסקי ומלכא, אשר יושבים ומשוחחים עמו בעוד ההקלטה מופעלת, על החקירה ועל נושאי חולין. מפעם לפעם נכנסים לחדר שוטרים אחרים במהלך ההכנות לשחזור, מחליפים את אזיקי הנאשם, מביאים לו אוכל (הנאשם מסרב לאכול) וכו'[308].

במהלך זמן זה, עולה מספר פעמים נושא השחזור. הנאשם מביע חשש כי השחזור יועבר לאמצעי התקשורת. וכן טוען כי ביצע את הרצח אך אינו זוכר את כל הפרטים. יוסי מסביר לנאשם כי השחזור חשוב על מנת לוודא כי הוא אכן ביצע את הרצח וכי החוקרים אינם רוצים שאדם חף מפשע יודה תחת לחץ במה שלא עשה, וכי אדם כזה לא יידע כיצד לשחזר במקום הרצח. הוא מרגיע את הנאשם כי ישחזר את הפרטים שזכורים לו. הנאשם מסכים[309]. בשעה 18:22 מופסקת ההקלטה[310].

יורם העיד כי חל עיכוב ביציאה לשחזור, בעקבות דרישתו של אבי שי כי השחזור יבוצע ע"י קצין חקירות דובר רוסית אשר אינו מכיר את החקירה, וקצין זה (אנטולי שקלאר) היה צריך להגיע מחדרה. במהלך זמן זה, הופסקה ההקלטה מכיוון שהנאשם לא נחקר אלא ישב עם בלשים[311].

שהות הנאשם בחדר מתועדת בדוח של הבלש ראובן אזולאי, לפיו שהה הנאשם בהשגחת הבלשים משעה 18:35 ועד ליציאה לשחזור בשעה 19:18, ובמהלך זה הוצא לשרותים וקיבל קפה וסיגריה[312].

לפי עדות סשה, במהלך פרק זמן זה, התקיימו שיחות בינו לבין הנאשם, אשר תועדו על ידו בדוחות זכ"ד[313] (סשה ציין כי שעות השיחות נרשמו על ידו בצורה שגויה כך שרשם בטעות 16 במקום שש[314] ו-17 במקום שבע [315]). על פי הדוחות ועדות סשה - נכנס סשה לחדר בפעם הראשונה בשעה 18:50, ושאל את הנאשם אם יש לו מה להוסיף בעניין התנהגותו בתוך תא השרותים. הנאשם השיב כי יתכן שעלה על האסלה כדי להסתכל אל מחוץ לתא מלמעלה לפני שיצא מהתא, אולם הוא אינו זוכר זאת בוודאות[316].

בהמשך לכך, בסביבות השעה 19:10, נקרא סשה לשוב לחדר ע"י הבלשים שהשגיחו על הנאשם, בטענה כי הנאשם מבקש לשוחח עמו בארבע עיניים. סשה ציין כי הנאשם נראה רועד ובוכה, ואמר לו כי לאחר שישב עם עצמו וחשב על מה שסיפר בחקירה, הוא רוצה לומר כי לא רצח את המנוחה, אולם ראה את גופתה, וניגב דם עם נייר טואלט. סשה יצא מהמשרד, קרא לבלשים לשוב, ודיווח על כך ליורם ולאבי שי שעמדו במסדרון[317]. דיווחו של סשה על השיחה עם הנאשם מאושרת בזכ"ד שנערך ע"י יורם[318], יורם העיד כי בעקבות דיווח זה, הוא נכנס לחדר החקירות, ובמקביל לכך חודשה ההקלטה, בהוראתו של אבי שי[319].

ההתרחשות בעת כניסתו של יורם לחדר מתועדת בקלטת וידאו מ"ט 172/06(3)[320]. לבית המשפט הוגשו שלושה תמלילים של קלטת זו: אין מחלוקת כי התמליל המשטרתי (ת/22(5) שהוגש אינו מלא. ההגנה ערכה תמליל מטעמה (נ/9), ולאחר בדיקתו הגישה התביעה תמליל מתוקן(ת/45), המבוסס על נ/9 אולם כולל שינויים, חלקם מהותיים - שהוכנסו לאחר האזנה של התובעת, עו"ד ענבר לקלטת באמצעות מגבר איכותי ואוזניות. אנו נסתמך להלן על ת/45[321], שלדעתנו הוא המשקף ביותר את השיחה שנערכה, ובית המשפט מוזמן להאזין לקלטת ולהתרשם בעצמו מן הדברים[322].

מן הקלטת והתמליל עולה כי הנאשם יושב בחברת הבלשים, עם כניסתו, מתיישב יורם ליד הנאשם, ומדבר אל ליבו כי החוקרים יודעים כל מה שקרה, וכי הוא ירגיש טוב יותר אם יתנקה מאשר אם יחזור לאחור. הנאשם שואל את יורם האם הוא רוצה להבין כיצד ביצע את הרצח ("אתה רוצה מבין מה אני עושה רצח? אתה רוצה מבין מה אני רצחתי אותה?"), יורם מאשר. הנאשם מסכים, אולם מוסיף כי אינו יודע "איך זה היה". יורם משיב לנאשם כי יספר מה שהוא זוכר, כפי שסיפר בחקירה. הנאשם מסכים לכך[323].

יורם נעדר מהחדר דקה וחצי בה נשאר הנאשם שוב עם הבלשים, אשר ממשיכים להרגיעו ולדבר על ליבו כי מוטב לו להתנקות, בקטע מסויים של השיחה נפסק הקול שוב למשך מס' שניות. הבלש ראובן אזולאי שנכח בחדר העיד, לאחר שצפה בקלטת עובר לעדותו, כי על פי זכרונו, אמר לו הנאשם בקטע זה כי הוא בטוח ב-99% שרצח את המנוחה. דברים אלה לא תועדו בזמן אמת[324].

עם שובו של יורם, פונה אליו הנאשם, מבקש להתנצל בפני סשה, מסביר בתנועות ידיים כי פחד, ומבטיח כי "יהיה עד הסוף"[325].

מהדוחות שכתבו סשה ויורם ומעדותם עולה כי לאחר שהוצא הנאשם מהמשרד בדרך לשחזור, פגש את סשה במסדרון, התנצל בפניו על דבריו הקודמים, ואמר לו כי אכן רצח את המנוחה ופשוט רצה להציל את עורו [326].

יש לקחת בחשבון כי הנאשם לא העלה כל גירסה נגדית באשר לדברים שנאמרו בקטעים הלא מוקלטים בהם ישב עם הבלשים והשיב לשאלות הסניגור כי אינו זוכר את הדברים[327]. גם הבלש הנוסף אלדד חדד, שהוזמן כעד הגנה, העיד כי אינו זוכר את השיחות, ומכל מקום לא ארע בהן שום דבר חריג[328]. לפיכך יש לקבל לעניין תוכן הנאמר את עדויות עדי התביעה.

נוסיף בעניין זה במסגרת הדיון בקבילות הקלטת.

ו. השחזור[329]

(1) התנהלות השחזור

ביום 19.12.06, בשעה 19:18 נלקח הנאשם לשחזור בבית הספר. השחזור נוהל ע"י אנטולי שקלאר (להלן: "אנטולי") – קצין חקירות מתחנת חדרה, אשר נבחר ע"י אבי שי, קצין האח"מ המחוזי, במיוחד לצורך המשימה בשל שתי תכונות: שליטתו בשפה הרוסית, והעדר כל מעורבות או ידע על החקירה. אבי שי העיד כי מצא לנכון לבחור לניהול השחזור קצין "זר" לצוות החקירה, על מנת שלא ייחשד כי ידע פרטי חקירה מוכמנים והוביל את המשחזר לכיוון הרצוי לו[330]. אנטולי עצמו העיד כי עד לשחזור ידע על החקירה רק מהתקשורת, כל שידע על הזירה הוא כי היא בתוך בית ספר, והוא לא ידע דבר על הדרך בה נרצחה, על הנאשם, או על גירסתו בחקירה[331]. אנטולי תודרך ע"י אבי שי עצמו, רק לגבי אופן ניהול השחזור מבחינה טכנית, ולא קיבל פרטים לגבי החקירה או הזירה[332].

הנאשם הוצא לשחזור כשהוא כבול אל הבלש ראובן אזולאי, אשר אף הוא העיד כי מעולם לא היה בתוך בית הספר ולא ידע היכן נמצאת הזירה[333]. השיחזור נערך בפיקוחו של אבי שי, אשר ליווה אותו, יחד עם קצין אח"מ גליל, ממרחק של מס' מטרים, והתערב בנקודה מסויימת (הדגמת יציאת הנאשם מהתא שתידון בהמשך), ובנוכחות כוחות אבטחה, וכן צוות מעבדה ניידת אשר הנציח את השחזור בוידאו[334].

אבי שי העיד כי מכיוון שלא היתה מחלוקת כי הנאשם יודע היכן ממוקם בית הספר, ובשל נוכחות התקשורת בסביבה, הובל הנאשם עד בית הספר בניידת סיור, והשחזור החל בפתח בית הספר[335].

יודגש כי ראשי הצח"מ, יורם ובוקר, לא השתתפו בשחזור[336]. לעניין זה, יש מקום להתייחס לעדות עד ההגנה, הבלש אלדד חדד, אשר השתתף בשחזור כמאבטח, והשיב לשאלת הסניגור, כי מי שנתן הוראות בשחזור היו בוקר ויורם אזולאי. בחקירתו הנגדית ע"י ב"כ המאשימה, השיב אלדד כי בוקר ויורם זכורים לו באופן כללי מהתחנה כראשי הצח"מ ומי שנתנו הוראות בחקירה, ולאו דווקא מהשחזור, וכי בשחזור היו הרבה אנשים והוא אינו יכול לומר אם בוקר ויורם נכחו בו אם לאו[337]. יורם העיד בעדות הזמה מטעם המאשימה, כי במהלך השחזור היה בתחנת קצרין ולא התקרב לבית הספר וכי הוא בטוח שאלדד חדד טעה בדבריו בתום לב, מכיוון שבתודעתו, כאיש צוות ליווי, הכיר את יורם ואת בוקר כנותני הנחיות, ועל כן הניח כי היו בשחזור[338]. יצויין גם כי יורם ובוקר אינם נראים בשום מקום בקלטת השחזור, אף לא מרחוק.

בפתח השחזור, מצולמים הנאשם ואנטולי בתחנת גולן, כאשר אנטולי מזהיר את הנאשם ומחתים אותו על הסכמתו לשחזור בשפה הרוסית. ההקלטה מופסקת בשעה 19:18 לצורך הסעת הנאשם לבית הספר[339], ומתחדשת בכניסה לבית הספר בשעה 19:32. אנטולי העיד כי לא התקיימה שיחה עם הנאשם בשלב הנסיעה[340].

כל המשתתפים בשחזור: אנטולי וכן הבלשים הצמודים לנאשם, העידו כי מי שהוביל את השחזור לכל אורכו היה הנאשם עצמו, אשר אף קבע את המסלול – מהמקלט בו עבד, לזירה, ומשם לשרותי הבנים[341], וכך נראה בבירור גם בקלטת. בתום השחזור התבקש הנאשם ע"י אבי שי לשוב לזירה ולהדגים את יציאתו מהתא (להלן).

עם תום השחזור בבית הספר, בשעה 20:15[342], מופסקת ההקלטה, ומתחדשת בשעה 21:30 בתחנת קצרין[343], שם מאשר הנאשם בחתימתו [344] כי צפה בסרט השחזור וכי הוא מתעד את המתרחש בשחזור, ונשאל מס' שאלות נוספות ע"י אנטולי. ההקלטה מסתיימת סופית בשעה 21:42. אנטולי העיד, כי במהלך הזמן שלא צולם, הוסע הנאשם מבית הספר לתחנת גולן, וצפה בהקרנת סרט השחזור שאורכו כ-45 דקות. כמו כן, התבקש אנטולי במהלך זמן זה, ע"י שוטרים שאינו יודע את זהותם, לשאול את הנאשם מס' שאלות הבהרה, אשר אותן שאל בהמשך החקירה המצולמת לאחר הצפיה, יחד עם שאלות נוספות ששאל מיוזמתו הוא[345].

(2) תוכן השחזור

(1) בפתח השחזור, בשלב האזהרה בתחנה, מבקש הנאשם מיוזמתו להודיע לעורך דינו, כי הודה ברצח המנוחה "מלב נקי", ומוסיף כי הוא מרגיש רע, מכיוון שעשה דבר שאף פעם לא רצה לעשות[346].

(2) עם הגעתו לביה"ס, לבקשת אנטולי לספר מה ארע, מספר הנאשם בהתרגשות, כי שמע מילדים בביה"ס ובכלל בשנות שהותו בישראל קללות והשפלות, לרבות קללות כנגד אמו שהביאו אותו להתפרץ ביום הרצח. הוא מספר כי עלה להכין קפה, כשהוא כבר עצבני, המנוחה קיללה אותו והוא התפרץ ורצח אותה. הוא מציין כי הוא "בקושי זוכר" את הרצח, ונזכר בקטעים מסויימים שלו[347].

(3) אנטולי מבקש את הנאשם להוביל למקום בו ראה את המנוחה לראשונה. הנאשם מתחיל את השחזור, מיוזמתו, בכך שהוא מוביל למקלט 2 בו עבד עובר לרצח[348].

(4) הנאשם מראה כיצד יצא מהמקלט והחל לעלות לכיוון חדר המורים. הוא מדגים היכן עמד בעת שראה לראשונה את המנוחה – במפלס חדר המורים, וממקם את השוטרת המשחקת בתפקיד המנוחה, בתחילת גרם המדרגות המוביל ממפלס חדר המורים אל שרותי הבנות זירת הרצח[349]. הוא מתאר כי המנוחה קיללה אותו ואת הרוסים ועלתה במדרגות, וכי הוא עלה בעקבותיה - במרחק 3-4 צעדים[350].

(5) בהגיעו לראש המדרגות, מבקש הנאשם מהמנוחה לפנות ימינה. בשלב זה הוא מהסס, בטענה כי אינו זוכר. ולאחר רגע הוא מצביע בבטחון על השרותים זירת הרצח (לעניין טענות ההגנה, כי השוטרים רמזו לנאשם על מיקום זירת הרצח בכך שעצרו אותו בשלב זה בנסיון שלא צלח לפתוח את האזיקים, כמו גם לטענות נוספות הנוגעות לפרטי החקירה המוכמנים בשחזור נתייחס בהמשך)[351].

(6) הנאשם עומד בפתח קומפלקס השרותים, ומבקש מן השוטרת המדמה את המנוחה, להתקרב לתא מס' 2[352].

(7) הנאשם מתאר כי המנוחה היתה נמוכה קצת – בגובה 1:50-1:60, בעלת גוף חטוב, לבושה ג'ינס כחול כהה ונעלי ספורט בצבע לבן ושחור או אפור ושחור[353].

(8) בהמשך, ממקם הנאשם את השוטרת בתוך תא מס'2, כשפניה אל הקיר המפריד בין תא 1 לתא 2 (הקיר המערבי)[354].

(9) הנאשם מציין כי שלף את הסכין היפנית שבחגורתו ופגע במנוחה בתוך התא. במהלך השחזור, הנאשם מדגים את ביצוע הרצח שלוש פעמים: בפעם הראשונה בתוך התא[355], כאשר הוא אינו יכול לשחזר במדוייק, משום ידיו מוגבלות בגלל האזיקים. בפעם השניה - מחוץ לתא (עם האזיקים)[356], ובפעם השלישית בתא לאחר הסרת האזיקים[357]. בכל הפעמים מדגים הנאשם כי חתך את גרונה של המנוחה, וכי היא הרימה אגב כך את ידה הימנית, והסכין פגע בידה הימנית ובחזה. הנאשם טען כי אינו זוכר במדוייק את מס' הנפות הסכין שפגעו במנוחה ובהערכה מדובר ב2-4 פעמים.

(10) הנאשם מתאר כי המנוחה נפלה לאחר הרצח בתוך התא, כשראשה בין האסלה לבין הקיר המפריד בין תא 2 לתא 3, ואף מדגים את מיקום ותנוחת ראשה של המנוחה[358].

(11) תוך כדי השחזור בתוך התא, אומר הנאשם כי נזכר שלאחר שהרג את המנוחה הוא נעל את דלת התא מבפנים, ויצא "מלמעלה"[359]. הנאשם מתבקש להדגים את יציאתו מהתא - מראה כי עלה על האסלה, נתלה בזרועותיו על הדפנות העליונים של קירות התא (מדובר בקירות המסתיימים לפני גובה התקרה, ויוצרים מעין משטח) ומציין כי קפץ מעל הדלת, ולאחר מכן ניגב את סף דלת התא עם חולצתו[360].

(12) הנאשם סיפר כי המנוחה לא נאבקה בו או צעקה. כי מילתה האחרונה היתה "אמא", וכי הוא ראה בפניה של המנוחה את בנו[361].

(13) הנאשם הראה כי לאחר הרצח, סגר את הדלת הראשית של קומפלקס השרותים[362]. הוא הבחין בדם על הסכין שבידו, הוא מוביל לשרותי הבנים הנמצאים 2 גרמי מדרגות מתחת לשרותי הבנות, וחצי מפלס מעל מקלט 2, ומראה כיצד שטף את ידיו ואת להב הסכין[363]. לאחר מכן, סיפר הנאשם כי הוא הלך לחדר המורים והכין לעצמו קפה. ולאחר ששתה את הקפה, חזר לשרותי הבנים לעשות את צרכיו וראה טיפות דם על רצפת השרותים, ולאחר מכן חזר למקלט 2 והמשיך בעבודתו[364].

(14) הנאשם הוסיף וסיפר לאנטולי, בדומה למה שסיפר בחקירה, כי הוא המשיך לעבוד לאחר הרצח עם הסכין, שבר את הלהבים וזרק אותם לפסולת הקרמיקה ליד דלת המקלט, וכי בסוף יום הרצח השאיר את הבגדים וכלי העבודה בתיק שבמקלט, אותו לקח לביתו ביום ששי, וזרק את המכנסיים לפח שליד ביתו. הנאשם סיפר גם על השיחה עם ראובן ביום הרצח בערב, בה שאל את ראובן על שרותים ואסלה, ועל הארוע ברוסיה בו תקף את אחיו. הוא הוסיף כי לא הכיר מקודם את המנוחה ובמקומה יכול היה להיות גם ילד אילו היה מקלל אותו, ורק עכשיו הבין שביצע רצח[365].

(15) עם סיום השחזור, מתבקש הנאשם ע"י אבי שי, לחזור לשרותים ולהדגים כיצד קפץ מעבר לדלת[366]. הנאשם מביע ספק אם יצליח לחזור על המעשה. בהוראת אבי שי, מוסרים אזיקי הידיים והרגליים של הנאשם, כדי לאפשר לו תנועה חופשית. משיקולי אבטחה, בשל הסרת האזיקים, דורש אבי שי כי בכל אחד מהתאים יעמוד בלש, כולל התא ממנו יוצא הנאשם. הנאשם מתנגד לכך בטענה כי הדבר יפריע לתנופת יציאתו מהתא[367]. לאחר הסדרת העניין, נכנס הנאשם לתא, נועל את הדלת מבפנים, עולה על האסלה, שם ידיו על דפנות התא וקופץ בהצלחה מעל הדלת[368].

(16) בתום השחזור בבית הספר, ולאחר צפייה בסרט השחזור בתחנה, שואל אנטולי את הנאשם מס' שאלות הבהרה, אשר חלקן מבוססות על מידע שנמסר לאנטולי לדבריו לאחר השחזור בבית הספר, ע"י אנשי משטרה שנכחו בתחנה[369].

(17) הנאשם נשאל - לאור העובדה שנמצאו שערות של המנוחה בזירה, האם תפס בשערה בזמן הרצח, ומשיב תחילה בשלילה, ובהמשך כי יתכן שעשה זאת. הוא מציין כי שערה של המנוחה היה מעל גובה המותניים ומגולגל לאחור[370].

(18) הוא נשאל שוב על לבושה של המנוחה, ומתאר כי לבשה מכנסי ג'ינס כחול כהה, סוודר בצבע כחול בהיר יותר מהג'ינס, ונעלי ספורט בצבע אפור ושחור. לא ענדה עגילים או פירסינג, ולא יודע האם היה לה פלאפון[371].

(19) הוא מתבקש להדגים שוב כיצד תפס וכיצד דקר את המנוחה[372] . הנאשם נשאל באיזה מצב היתה המנוחה כשעזב את התא. הנאשם משיב כי היא שכבה כפי שהדגים בשחזור, אולם יתכן שעדיין היתה בחיים והצליחה לקום לאחר מכן[373].

ז. בין השחזור לבין החקירה מיום 21.12.06

לאחר השחזור, הועבר הנאשם לבית המעצר גליל בעכו, וחקירותיו התקיימו משלב זה במשרדי התשאול בעכו.

בתאריך 20.12.06 נפגש הנאשם בבית מעצר גליל עם עורך הדין החדש שנשכר לייצגו – עו"ד שפיגל[374]. בתום הפגישה הובא הנאשם למשרדי תשאול גליל, שם פגש אותו החוקר לב ארליכמן (להלן: "לב"), אשר הביא לו ארוחת צהריים ותה. בהתאם לזכ"ד שערך לב[375], אמר לו הנאשם באותו מעמד כי החליט להכחיש את המיוחס לו, לאחר שעורך דינו אמר לו להכחיש ובינתיים יבדוק את העניין. בצאתו של לב מהתא, הוסיף הנאשם כי עוה"ד שאל אותו האם רצח את הילדה, והנאשם השיב שלא, ואפילו רואים את זה בשחזור שלא ידע מה לעשות. לב העיד כי הדברים נאמרו לו ספונטנית ע"י הנאשם ונרשמו מילה במילה על ידו לאחר המפגש עם הנאשם[376].

ביום 21.12.06, הובא הנאשם להארכת מעצר נוספת בבית משפט השלום בעכו, בה היה מיוצג ע"י עו"ד שפיגל. בפתח הדיון, הודיע עו"ד שפיגל לפרוטוקול:

²..אבקש להצהיר בשם מרשי כי הוא חוזר בו מכל הודאה, שחזור, או אמירה שיש בהם כדי ללמד על הודייה במעשה. כל האמירות הללו אינן אמת, אינן משקפות את האמת, והן תוצאה של לחץ נפשי שהופעל על החשוד במהלך החקירה".

הסניגור לא התנגד להארכת המעצר, אולם ביקש מבית המשפט לקצר מן התקופה שנתבקשה.

בהחלטתו, הורה בית המשפט על הארכת מעצר הנאשם עד ליום 29.12.06. בהחלטה ציין השופט, לאוזני הנאשם והסניגור, פרט אשר לא נחשף עד כה ע"י החוקרים - כי הנאשם הודה בפני מדובב[377].

ח. חקירת הנאשם מיום 21.12.06 – ההודאה השניה בפני החוקרים (מ"ט 120/06)[378]

(1) התנהלות החקירה

בתאריך 21.12.06 בצהריים, לאחר הארכת המעצר, הובא הנאשם לחקירה נוספת במשרדי התשאול, בהשתתפות סשה ויורם. החקירה החלה בשעה 14:35[379] ונמשכה כשש שעות, עם הפסקה קצרה, ובסיומה הוחזר הנאשם לתא המעצר בשעה 20:40[380]. יצויין כי משלב זה שלאחר ההודאה, תועדו כל תנועות הנאשם וגם פרקי זמן בהם הושאר לבדו בתא.

החקירה הוקלטה והוסרטה, אולם הנאשם לא הסכים כי דבריו יירשמו. החקירה מתנהלת כאשר יורם שואל בעברית, הנאשם עונה לעתים בעברית ולעתים ברוסית, וסשה מתרגם בין השניים.

מדובר בחקירתו הארוכה ביותר של הנאשם, וגם המורכבת והמתעתעת ביותר מבחינת התנהלותו. הנאשם מתנדנד לאורך כל החקירה בין חזרה מהודיה לבין הודיה מחודשת. הוא מוסיף פרטים ונסוג מהם. סיפורו נשמע לפרקים אמין ונוגע ללב, ומייד לאחריו מופרך ואבסורדי. התנהגותו משתנה באופן חד מקצה לקצה: בין אדישות וקור רוח לבין סערת רגשות. הרושם המתקבל, לדעתנו, בסיכומה של חקירה זו, הוא כי הנאשם משחק משחק מתוחכם ומניפולטיבי לכל אורכה[381].

החוקרים אינם מאמינים להכחשות הנאשם, מסבירים לו כי המניפולציות שהוא נוקט בהן יזיקו לו, ומנסים לדבר אל ליבו, כאשר יורם נוקט טקטיקה בה הוא פונה ל"רומן הטוב" ומנסה לשכנעו לגבור על "רומן הרע" ולעשות את המעשה הנכון.

(2) תוכן החקירה

בפתח החקירה ובחלקה הראשון[382], חוזר בו הנאשם מהודאתו. הוא טוען שהודה בגלל לחץ החוקרים, אשר אמרו לו שהוא רוצח ושמו לו מדובב[383] (עובדה שאותה למד מהארכת המעצר משופט המעצרים), וכי הפרטים שמסר בהודאה ובשחזור הינם פרי ניחוש והשערה שלו, או שראה בסרטים[384].

החוקרים אינם מתרשמים, ומבקשים מהנאשם לומר את האמת. הנאשם שב ומודה כי רצח את המנוחה, ומתרצה לכאורה להשיב לשאלות החוקרים. ואולם, בתשובותיו הוא מתבל פרטים מדוייקים ואף מוכמנים אודות הזירה, יחד עם דיסאינפורמציה מופרכת על פניה, ועם פרטים אשר אינם ניתנים כלל לבדיקה כמודגם להלן:

(1) הנאשם נחקר ממושכות על החתך בידה של המנוחה. בחקירה זו מוסר לראשונה פרט מוכמן חשוב: כי חתך את המנוחה בפרק היד השמאלית לאחר שהמנוחה איבדה הכרה ופרפרה וכי ביצע החתך בכוונה, לשם שיבוש הזירה/ טשטוש עקבות. הוא אף מדגים את המקום והאופן בו חתך את המנוחה באופן התואם את פרט החקירה המוכמן[385] . ואולם, מייד לאחר מכן, מזגזג הנאשם, טוען שוב שחתך את יד ימין וחוזר שחתך היד השמאלית כי היה לה ביד פלאפון, בהמשך טוען כי מדובר באקט טקסי סודי בסגנון כת, ולאחר מכן חוזר לכך שזה היה החיתוך הראשון[386].

(2) הנאשם טוען שהשחיז את להב הסכין באבן ואת האבן או את חלקי הלהב השליך בדרכו הביתה, אולם הוא מסרב להצביע על המקום בו השליך אותם[387].

(3) הוא מספר כי ביום הרצח ענד טבעת נישואין ולאחר הרצח ניקה אותה בביתו במברשת שיניים משרידי הדם[388].

(4) לראשונה טוען הנאשם שנעל נעליים אחרות שאותן מצא בפח וזרק אותן – לא מתיישב עם עקבות הנעליים שנמצאו על הגופה, (טיעון היכול לספק הסבר מסויים לעקבות הנוספות בהנחה כי הנאשם חזר פעם נוספת לזירה בנעליים אחרות)[389]

(5) הנאשם טוען כי לבש חולצה אחרת מזו שבידי המשטרה וזרק אותה לאחר מכן[390].

(6) בין לבין, הנאשם שב וחוזר בו מההודאה, טוען כי לא ביצע את הרצח ואינו יודע כיצד בוצע, מסביר לחוקרים כי אינו רוצה לשבת בכלא 30 שנה, אולם מוכן "לקחת על עצמו את התיק" ומבקש מהם סיוע בקבלת עונש מופחת[391]. החוקרים מבהירים לנאשם שוב ושוב כי אינם מבקשים שיקח התיק על עצמו, וכי המשטרה בישראל מתנהלת ביושר. הם מטיחים בנאשם כי הוא מניפולטיבי, וכי הדבר לא יועיל לו, ומפצירים בו לחדול מכך ולספר את האמת. בשלב מסויים אף מבקש החוקר סשה מהנאשם ללחוץ את ידו, להביט בעיניו ולהפסיק לשקר. הנאשם מסרב וטוען כי החוקרים לא יאמינו לו[392].

(7) בסביבות אמצע החקירה, מודיע הנאשם כי הוא סיפר לחוקרים 80% מהאמת, אולם יש 20% נוספים, אשר אותם אינו מוכן לספר, מכיוון שגילויים יביא לכך שאשתו ובנו יעזבו אותו ולא יהא טעם בחייו[393].

(8) לאחר שיחה ארוכה נוספת עם החוקרים, הנאשם מתרצה לבסוף לספר את ה"סוד", וטוען כי בילדותו עבר התעללות מינית מצד ילדות, אשר הפשיטו אותו והיכו אותו במקל בישבנו. הנאשם טען כי הוא לא סיפר לאיש על הארוע המשפיל, אולם בעקבותיו איבד את כושר הדיבור והועבר לבית ספר מיוחד. לטענתו, המנוחה הזכירה לו את אחת הילדות המתעללות, והוא גמר אומר לעשות לה את אשר נעשה לו, לאנוס אותה ולהכות אותה. הנאשם טען כי הוא עקב אחרי המנוחה עד לשרותים, ושם מצא אותה יושבת על האסלה במכנסיים מופשלים. הוא נמנע ברגע האחרון מלאנוס אותה, אולם אז הבין כי תעיד נגדו ולכן הרג אותה. הנאשם סירב כי דברים אלה יירשמו מפיו, וטען כי אם יגיעו לידיעת אשתו, היא תעזוב אותו, והוא מעדיף לרצות מאסר עולם ולא להיחשב כסוטה מין[394].

(3) התבטאויות משמעותיות בחקירה זו:

כפי שציינו לעיל, מדובר בחקירה המותירה מעל לכל את הרושם כי הנאשם מתעתע בחוקרים, גם בדיקת הפרטים שמסר מובילה לעתים קרובות למבוי סתום. ואולם, קיימות בחקירה זו מספר התבטאויות המלמדות על הלך מחשבתו של הנאשם ויכולות לשפוך אור על הבנת מערכת שיקוליו להודות ולחזור בו מהודיה:

(1) הנאשם מודע, בחקירה זו (כנראה בעקבות שיחתו עם עוה"ד) לעובדה כי הודייתו ברצח משמעה עונש של מאסר עולם או בלשונו - 30 שנות מאסר. הוא מוטרד מכך מאוד, ומביע נכונות לעשות או לומר כל דבר שיפחית מעונש זה, ומבהיר לא אחת כי נוכח העונש הכבד, לא כדאי לו להודות[395].

(2) כפועל יוצא מתובנה זו, זונח הנאשם לאורך חקירה זו את טענת ה"בלק אאוט", ואינו טוען עוד (לא בקטעים בהם הוא מודה ולא בקטעים בהם הוא חוזר בו) כי אינו זוכר את ביצוע הרצח. הנאשם אף מודה במפורש כי כל טענת המסך השחור היא "שטויות" ותוהה כיצד תשפיע עובדה זו על תוצאות המשפט?[396]

(3) הנאשם מוטרד, לאורך החקירה^{^[397]}, מן האפשרות שיורשע באונס ולא ברצח, ושואל שוב ושוב את החוקרים האם הילדה נאנסה. החוקרים משיבים לנאשם כי עליו לדעת את התשובה לשאלה זו, ושואלים האם אנס אותה. הנאשם משיב כי הוא רצח את המנוחה אך לא אנס אותה^{^[398]}. ואולם ממשיך ומביע חשש כי היא נאנסה ע"י אדם אחר לאחר הרצח, וכי אונס זה ייפול עליו אם יודה בתיק. רק לאחר שהחוקרים מציגים לנאשם את נוסח האזהרה בחקירה, ומסבירים לו כי הוא אינו נחקר כחשוד באונס, הוא נרגע בנקודה זו, ומכאן ואילך, נראה כי הוא איתן בהודאתו ומפסיק לחזור בו^{^[399]}.

(4) הנאשם מביע חשש גדול מפרסום הפרשה בתקשורת (בדיעבד התברר כי חשש זה היה מיותר מבחינתו, וכל חשיפה תקשורתית שהייתה בעניינו הציגה אותו כקרבן וחף מפשע), ובעיקר מכך שאשתו תגלה את פרטי הראיות תבין שרצח את הילדה ותעזוב אותו. הוא מתבטא כי היה מוכן להודות בתיק בידיעה כי הדיון יתקיים בדלתיים סגורות ותכנו לא יוודע לאשתו. בסיום החקירה הנאשם אף מצהיר כי ינהל את התיק בכל מקרה, וכי הוא מעדיף לשבת מאסר עולם מאשר לאבד את אשתו ומשפחתו[400].

(5) בסיום החקירה, מספר הנאשם כי שמע מעצור אחר, בבית המעצר (אליו הועבר לאחר ההודיה), כי כל קצרין מאמינה בחפותו, ואוספת כסף לעו"ד עבורו[401]. אין ספק כי דברים אלה עודדו את הנאשם והפיחו בו רוח גבית.

(6) בהפסקה בין קטעי החקירה, נכנס לחדר השוטר ציון ארביב (להלן: "ציון") על מנת להביא לנאשם אוכל ולהשגיח עליו. בין הנאשם לבין ציון, אשר לא היה חלק מהצוות שחקר אותו, ולא היתה ביניהם היכרות קודמת[402], מתפתחת שיחה ספונטנית[403], בה מביע ציון דאגה "אבהית" מדוע הנאשם אינו אוכל, הנאשם מסביר כי אין לו תיאבון, כי המעשה שעשה קשה, נמצא בתוך ליבו ומעיק עליו. בשלב מסויים אומר הנאשם:

"אני רצחתי אותה, כן, חס וחלילה עם מישהו לעשות כזה, אבל זה שלי"

ציון מסביר לנאשם כי אם לא יאכל, עלולים לטעון לאחר מכן כי החוקרים, ובהם ציון עצמו, לא דאגו לו לאוכל. הנאשם מתפלא ומתפרץ:

²"מה פתאום? אתה נותן לי הכל!!!"

מצפייה והאזנה לדברים, דומה כי הם אותנטיים יותר מאשר כל שאר המלל שבא מפיו של הנאשם לאורך החקירה.

9. חזרת הנאשם מהודייה והמשך חקירותיו

א. חקירת הנאשם ביום 22.12.06 (מ"ט 121/06)[404]

ביום 22.12.06 בבוקר[405], הובא הנאשם למשרדי התשאול לחקירה נוספת ע"י סשה. למרות שנחקר ביום הקודם עד שעה מאוחרת, הנאשם נראה בחקירה זו רענן ומגולח, רגוע ובמצב רוח מרומם. ניכר כי הוא נחוש בדעתו - מראשית החקירה, שלא לשתף עוד פעולה עם החוקרים.

מייד בפתח החקירה מודיע הנאשם לסשה, כי הוא מסרב לחתום על ההודעה או לענות לשאלות, ומציע במקום זאת לספר לסשה בדיחות, ושולח את החוקרים לחפש את המכנסיים והחולצה באתר הפסולת[406]. הנאשם נותר איתן בעמדה זו ומסרב להשיב לשאלה כלשהי עד לתום החקירה.

סשה מנסה להבין מה פשר המהפך שחל בעמדתו של הנאשם מאתמול. הנאשם משיב באופן שאין בו חזרה מפורשת מהודייתו:

"ס: אתה יודע שיש הבדל בין מה שאתה רשמת כאן ולמה סיפרת אתמול יש הבדל גדול?

ר: כן, כי בזה אני מחזק ראיות נגדי... מה שכתבתי אתמול זה יעשה עונש יותר קל, אבל בין עונש קל ולאבד את אשתי, אני בוחר להשאיר את אשתי ולחזק את העונש.

ח: רציתי לדבר איתך על זה, האם אתה חושב שיש הבדל בין מה שאשתך תדע כולל שסיפרת אתמול, או רק שהרגת את הילדה?

ר: היא תאמין שאני לא עשיתי את זה.

ח: ואם היא תדע פרטים, היא תאמין שעשית את זה? אתה חושב כך?

ר: אני בטוח בזה, אם יהיו אצלך ראיות חותכות כמו חולצה.."[407]

דברים אלה, יחד עם העובדה כי הנאשם שולח את החוקרים לחפש בזבל את החולצה, מרמזים לדברי הנאשם מהודאתו ביום הקודם, שבה סיפר לראשונה לחוקרים כי זרק את החולצה שלבש ביום הרצח. הנאשם מוסיף ואומר לסשה בהמשך כי המכנסיים והחולצה אינם בידי המשטרה, וכי כשיימצאו יהיו להם עוד שאלות רבות. מעבר לכך, הנאשם מסרב להתייחס לנושאי החקירה.

הנאשם מציין כי ידוע לו מהן השאלות שלא נתן להן תשובה ביום הקודם (סיבת החתך על היד, ותנוחת המנוחה עם עזיבת התא), ומסרב להסביר מדוע לא ענה דווקא לשאלות אלה. בהמשך הוא שב ואומר לסשה כי אינו יודע מי הרג את הילדה[408].

סשה אינו עומד על דרישתו כי הנאשם ישיב לשאלות. הוא יוצא מהחדר ועם שובו שואל את הנאשם האם אינו רוצה לספר את האמת[409]. הנאשם משיב שאינו רוצה לספר לא את האמת ולא שקר. החקירה מופסקת לאחר כרבע שעה. בקטע בו נשאר הנאשם להמתין לבדו בחדר, הוא שר ומזמר לעצמו[410].

ב. שיחה בין הנאשם ליורם בחדר העיכוב (מ"ט 122/06[411])

מיד לאחר תום החקירה[412], הוכנס הנאשם לחדר העיכוב במשרדי התשאול, לשם נכנס אליו יורם לשיחה שצולמה בוידאו.

יורם העיד כי בשלב זה הבין שהחלטת הנאשם לחזור בו היא נחרצת, ומטרת השיחה היתה לדבר עמו על היחס שקיבל מהחוקרים, בהנחה (המבוססת על נסיון החיים) כי מי שחוזר בו מהודאתו, יעלה בהמשך טענות זוטא, ובמטרה לקדם פני טענות כאלה שיעלו בשלב מאוחר יותר[413].

השיחה בין יורם לנאשם מתנהלת בעברית ללא תרגום, אולם ברור מהאזנה לתכנה כי הנאשם מבין היטב מה שנאמר לו ומתקשר בצורה טובה.

בפתח השיחה, שואל יורם את הנאשם על יחס המשטרה כלפיו, האם קיבל אוכל ושתיה והאם החוקרים התנהגו אליו יפה. הנאשם משיב כי החוקרים התנהגו אליו יפה, ומדברים יפה, וכי אין לו כל טענה כלפיהם, ואף משבח את התנהגות המשטרה בישראל לעומת המשטרה ברוסיה[414]. יורם מסביר לנאשם כי הוא מעוניין בגילוי האמת ושהטוב ינצח את הרע, ומנסה להבין מהנאשם "כגבר אל גבר", מדוע חזר בו מהודאתו.

הנאשם אינו משיב ישירות. במקום זה הוא שב ושולח את החוקרים לחפש בזבל את בגדי הרוצח המגואלים בדם[415], ומלין על כך שפורסם בתקשורת כי הוא אמר בהודאתו שהמנוחה ביקשה ממנו סיגריה, ומבקש לצאת לתקשורת ולהודיע לציבור ולאמה של המנוחה כי פרט זה אינו נכון[416]!

בשלב מסויים, פוקעת סבלנותו של יורם כלפי הנאשם, והוא טוען בפני הנאשם כי הוא עושה מניפולציות, ומטיח בו מילים בוטות. הנאשם אינו מניד עפעף, ועומד על הכחשתו[417]. התנהגות זו של הנאשם אל מול היחס הנוקשה ביותר שקיבל מאז תחילת החקירה, עומדת בסתירה לטענות הזוטא, לפיהן הוא הודה ברצח שלא ביצע בשל "יחס דורסני" מצד החוקרים, ובשל אישיותו השברירית.

בבית המשפט העיד יורם בעניין זה:

²בשלב מסוים אני מאבד את הסובלנות שלי ואני מטיח בו בצורה בוטה את מה שאני חושב עליו באמת, שהוא סוטה ופדופיל ורוצח ומניפולטיבי. אני אמרתי זאת בצורה בוטה, בקול רם, איבדתי את הסובלנות. מה שמדהים בכל הקטע הזה, שדווקא שאני מרים עליו את הקול ומטיח בו בצורה בוטה, לא משפיע עליו כלום. כל ההודאות שלו ניתנות כאשר אני מגלה אמפטיה ועדינות כלפיו.

ש. האם הוא נבהל, נשבר.

ת. ממש לא. זה ממש לא נגע בו. הוא אמר אתה תחפש את הטרמפיסט, את הדי.אן. איי, זה מה שהוא אמר, מה ששמע מהתקשורת, מעורך הדין."[418]

השיחה נמשכת כשעה בסה"כ, ומסתיימת בכך שהנאשם איתן בדעתו לחזור בו מההודאה. יורם מגיע למסקנה סופית כי הנאשם הוא מניפולטור ומקומו בכלא, ומבהיר לו זאת. עם זאת הוא מבטיח כי המשטרה תחפש את חלקי הסכין בקרמיקה, ואת בגדי הנאשם בזבל.

ג. חקירת הנאשם מיום 26.12.06 – קבלת הסברים לפח"מים

(1) התנהלות החקירה

ביום 26.12.06 הובא הנאשם לחקירה נוספת, במטרה להציג בפניו את פרטי החקירה המוכמנים אותם ידע למסור בהודאותיו ובשחזור, ולקבל מפיו הסברים כיצד ידע למסור פרטים אלה אם לא ביצע את הרצח.

המדובר בחקירה ארוכה, המחולקת לשני חלקים בני כשלוש שעות כל אחד[419], שביניהם הפסקת צהריים, במהלכה הוחזק הנאשם בחדר העיכוב בפיקוח מצלמת וידאו[420].

הנאשם נחקר בתחילה ע"י סשה, ובהמשך נכנס לחדר החקירות ראש הימ"ר בוקר ומצטרף לסשה לאורך רוב החקירה.

החקירה נוהלה כולה בשפה הרוסית, כאשר השאלות ששאל בוקר תורגמו לנאשם לרוסית, ותשובות הנאשם תורגמו לעברית ע"י סשה. בוקר אף הקפיד כי כל שאלה וכל תשובה יירשמו כלשונן. עקב כך, התנהלה החקירה בקצב איטי במיוחד, עם הפסקות לצורך רישום השאלות שהעניקו לנאשם זמן נוסף לחשוב על תשובותיו. מעבר לכך, התייחסו החוקרים לנאשם באופן מנומס, קורקטי וסבלני. הם לא גילו קוצר רוח כאשר הנאשם התמהמה בתשובותיו או נמנע מלענות תשובה ישירה, אולם בוקר הקפיד לחזור לשאלות שלא נענו ולחדד אותן עד לקבלת תשובה.

בוקר העיד כי ניהל את החקירה בדרך זו כדי לתת לנאשם הזדמנות כנה ואמיתית, בתנאים של "בית מרקחת", להגיד את האמת שלו, ומצד שני, לאפשר לבית המשפט, בבוא העת, להתרשם מאופיו של הנאשם[421].

ואכן, כפי שנראה להלן – למרות שנחקר בשפתו וקיבל זמן למכביר על מנת להסביר כיצד ידע את הפרטים שמסר בהודאתו, מסר הנאשם לאורך החקירה תשובות מתחמקות, מופרכות, ושקריות בעליל.

(2) תוכן החקירה

כאמור, לאורך החקירה, עוברים החוקרים על הפרטים שמסר הנאשם בהודאותיו ובשחזור ומבררים עמו כיצד ידע למסור אותם - נוכח טענתו כי לא ביצע את הרצח.

באופן כללי, טוען הנאשם כי הפרטים שמסר מבוססים בעיקרם על "ניחושים לוגיים", על סרטים שראה, ועל שמועות ששמע ברחוב[422].

חשוב, עם זאת לציין כי הנאשם אינו טוען בשום מקום, כי מסר בהודאותיו פרטים שאותם ידע מכלי התקשורת, או שנאמרו לו במפורש ע"י החוקרים במהלך חקירותיו (אף כי בחלק מן המקרים הוא טוען כי הבין את התשובה מ"רמז" הטמון בשאלה) או ע"י המדובב.

כך למשל, טען הנאשם כי מסר בחקירתו שהמנוחה נרצחה בחיתוך גרון, ותיאר את כל מהלך הרצח – לרבות התגוננותה והחתכים הנוספים, רק על בסיס ההגיון, מכיוון שהוא עצמו לא שמע צעקות בזמן הרצח[423] ולאחר שראה בסרטים כי "כל הזמן פעם ראשונה לחתוך גרון" ו"כל הזמן סוגרים דלת"[424]. בוקר מטיח בנאשם כי קיימים מאות תרחישים הגיוניים באותה מידה למות המנוחה, ואף שואל את הנאשם עצמו האם יכול לחשוב על ורסיות אחרות של רצח, ואף של רצח תוך שימוש בסכין. הנאשם מאשר, ומייד מפרט ללא שיהוי או קושי מספר רב של שיטות חלופיות לביצוע רצח עם וללא סכין, תוך גילוי הבנה והתמצאות רבה בתחום הסכינאות ובשאלה היכן כדאי לדקור[425].

בחלק מן השאלות, הנאשם מתחמק ומשיב לנקודה שונה מזו שנשאל עליה (תופעה שאפיינה גם את תשובותיו בחקירה הנגדית בבית המשפט), והחוקרים נאלצים לחזור על השאלות שוב ושוב עד לקבלת תשובה עניינית[426].

כאשר החוקרים מעמתים את הנאשם עם עובדות או ראיות הסותרות את ההסברים שנתן, הוא משנה את תשובותיו ונותן הסברים חדשים הסותרים את הקודמים. דוגמה לכך, היא השאלה מדוע הראה בשחזור כי נעל את דלת התא מבפנים: הנאשם טוען תחילה כי ראה בשחזור שמנעול דלת תא מס' 2 שבור מבחוץ. כאשר נאמר לו שהוא לא נראה בסרט השחזור מביט לעבר הדלת, הוא משנה את תשובתו וטוען כי ראה את המנעול בראי, בהמשך הוא טוען כי ראה בראי את מנעול דלת תא 1, והסיק ממנה כי גם מנעול תא 2 שבור[427].

אנו נתייחס ביתר פירוט להסברים שנתן הנאשם לכל פרט חקירה מוכמן בהמשך סיכומים אלה, ותוך השוואת הסברי הנאשם בחקירה לראיות בשטח ולהסבריו בבית המשפט.

בשלב מסויים של החקירה, מעיר בוקר בציניות, נוכח טענות הנאשם כי שחזר את הרצח על סמך ניחושים, כי אילו היה במקום הנאשם, היה שולח בכל יום לוטו. הנאשם (שאולי אינו מבין את האירוניה, ואולי דווקא כן) משיב כי אינו עושה כך משום שאין לו מזל..[428] בוקר אף אומר שהתרשם שהנאשם אדם מאוד לוגי. אולם הוא עצמו אדם פחות לוגי, לצערו, ולא מצליח להבין את הלוגיקה שבה מצליח הנאשם לנחש את כל פרטי הרצח [429].

הנאשם נשאל לקראת תום חקירה זו, הכיצד אדם צלול ולוגי כמותו מודה ברצח שלא ביצע? הנאשם משיב כי הוא הודה לאחר שנשבר נפשית מכיוון שהחוקרים אמרו לו כל הזמן שהוא הרוצח, ולא לקח בחשבון את ההשלכות של הודאתו, ויחד עם זאת, לא חשש, שכן ידע כל העת כי בדיקות הד.נ.א יוכיחו את חפותו[430].

בנוסף, שואל בוקר את הנאשם בנוגע ליחס החוקרים כלפיו. הנאשם משיב כי אין לו כל טענה כלפי החוקרים, שהתייחסו אליו יפה, ורק טענו כי הוא "רוצח". ואולם, הוא לא אכל ולא ישן במהלך ימי החקירה, בגלל דאגותיו, וכי הסוכן (הכוונה למדובב) התהלך בתא והפריע את שנתו[431].

ד. חקירת הנאשם בעניין ההודאה בפני המדובב (מ"ט 1/07)[432]

ביום 1.1.07 נחקר הנאשם ע"י סשה ויורם, בעניין הודאתו בפני המדובב. באותו שלב, ידע כבר הנאשם, כעולה מדברי השופט בהארכת המעצר ומדבריו שלו בחקירות קודמות[433], כי ארתור - העצור הנוסף שבתאו שימש כמדובב משטרתי, אולם לא ידע כי תוכן שיחותיו עם ארתור, לרבות הודאתו בפניו בדיסק 26, מוקלט ומוסרט.

החוקרים נקטו בטקטיקה על פיה לא הטיחו בנאשם מייד את קיום ההקלטה, אלא החלו בכך שאמרו לו כי ארתור מסר עדות לפיה הנאשם הודה בפניו ברצח הילדה, בהנחה כי הנאשם יתאים את גירסתו לראיות שהוא סבור שמצויות בידיהם[434]. ואכן, הנאשם נופל למלכודת שנטמנה לו, ומשיב כי ארתור משקר, וכי הוא לא אמר לארתור שרצח את הילדה[435].

בהמשך מוסיף הנאשם כי ארתור לא נתן לו לישון, והציק לו ללא הרף בשאלות האם רצח את הילדה, ועל כן הנאשם הנהן בראשו על מנת שיניח לו[436].

החוקרים מתעקשים כי ארתור מספר בעדותו שהנאשם הודה בפניו ברצח בלחישות באוזנו. הנאשם (שבשלב זה מניח כי גם אם היתה הקלטה בחדר, היא לא יכלה לקלוט את לחישותיו, אולם יתכן שצילמה את תנועותיו), עומד על טענתו כי ארתור משקר וממציא את סיפורו על מנת להשתחרר מהכלא, וכי הוא רק הנהן בראשו[437] (יודגש, כפי שפירטנו והדגמנו לעיל, בעת הדיון בהודאה בפני המדובב, כי דברים אלה חסרי שחר, וכי הנאשם הודה בפני ארתור מיוזמתו ושחזר בפניו את הרצח ולא כפי שטען)

החוקרים אומרים לנאשם כי לדברי ארתור, הוא אף הראה לו על הגרון, בדיוק כיצד בוצע הרצח. עתה הנאשם מודה שהראה לארתור כיצד ביצע את הרצח, אולם מתעקש שלא סיפר לו שהרג את המנוחה[438].

החוקרים מבהירים לנאשם שוב את גירסתו של ארתור (כי הנאשם הודה בפניו בלחש, הראה לו איך בוצע הרצח, ואמר בקול רם שהוא חף מפשע) ושואלים האם ארתור דובר אמת או משקר? בהמשך הנאשם משיב טוען שדברי ארתור הם "חצי אמת". כאשר החוקרים שואלים מה מן הדברים שאמר ארתור הם אמת, מודה הנאשם שכל דברי ארתור הם אמת, וכי הוא הודה בפני ארתור ברצח, אולם לא ביצע את הרצח ושיקר לארתור[439].

הנאשם נשאל מדוע לא אמר מלכתחילה ששיקר לארתור והאשים את ארתור בשקר. הוא משיב באופן מתחכם כי החוקרים "לא שאלו אותו", כי אינו מבין מדוע הם צריכים את זה, וכי האמת היא שלא רצח את הילדה, ושיקר בהודאתו לארתור ולחוקרים מכיוון שפחד לקבל מאסר של 30 שנה, וחשב שאם יודה יקבל 15 שנה.

החוקרים אינם מקבלים את ההסבר, הם מטיחים בנאשם כי איש לא הבטיח לו שישב 15 שנה, וכי גם 15 שנה הם עונש כבד עבור משהו שלא עשה[440].

יורם אף שואל את הנאשם מדוע הודה בפני המדובב בלחש ואילו בקול רם אמר שלא רצח, אם מטרתו היתה שהחוקרים ישמעו את הודאתו והוא יקבל עונש של 15 שנה. לשאלה זו, אין הנאשם מצליח למצוא תשובה[441].

בנוסף, נחקר הנאשם על ממצאים שהתגלו בבדיקת המחשב שלו, הכוללים תמונות פורנוגרפיות של נערות צעירות, וחומר בנושא סכינאות[442] הנאשם מאשר שהוריד מהאינטרנט תרגילים של הקג"ב העוסקים בתקיפה בסכין ובנשק קר. הוא מודה שנהג לגלוש לאתרי פורנו, אולם עומד על כך שלא צפה בתמונות של ילדות, וכי איננו פדופיל ונטייתו המינית "נורמלית"[443].

לאורך החקירה, מציע הנאשם לחוקרים "לחפש את הרוצח האמיתי" ו"למצוא את הטרמפיסט השלישי", כשהוא מכוון לפרסומים אודות חיפושי המשטרה אחר שלושת הנערים שנסעו בטרמפ[444].

ה. חקירות נוספות

לאחר חקירות אלה, נחקר הנאשם פעמיים נוספות בנושאים נקודתיים אשר בהם התעורר צורך לקבל את גירסתו לאור ראיות שהתגלו בהמשך החקירה, בתאריך 9.1.07 [445]בעניין עקבות נעליו שהתגלו על מכנסי המנוחה, ובתאריך 11.1.07[446] בעניין קיסם שהתגלה במנעול המקלט.

הפירוט לגבי חקירות אלה יובא בהמשך, במסגרת תיאור הממצאים שהתגלו בנושאים אלה. מעבר לשתי חקירות אלה, ולאחר יום 11.1.07, לא נחקר הנאשם עוד.

10. פעולות חקירה לבדיקת גירסת הנאשם

החל מהימים הראשונים של מעצר הנאשם, ובעיקר לאחר שהודה וחזר בו מהודאתו, ביצעה המשטרה פעולות חקירה רבות בנסיון לבדוק את הגירסאות שמסר ואת האפשרות למעורבותו ברצח. נציין להלן בקצרה את הפעולות שבוצעו, ואת הממצאים במטרה לעמוד על יסודיות החקירה. ממצאים שהתגלו כרלוונטיים ותומכים באשמת הנאשם, יידונו בהמשך ביתר הרחבה. מעבר למפורט להלן, מופנה בית המשפט לחקירות בעניין השיחה עם ראובן ומכנסי הג'ינס, אשר הוזכרו לעיל.

א. בדיקות מחשב

המשטרה תפסה את מחשבו האישי של הנאשם, אשר נבדק ע"י חוקר המחשבים המיומן צחי סגל, ראש צוות עבירות המחשב של המחוז הצפוני (להלן: "סגל"). סגל בדק את הדיסק הקשיח של המחשב, הפעולות האחרונות שבוצעו בו, ואת היסטורית הגלישה שלו[447]. כמו כן, תפסו החוקרים בבית הנאשם דיסקים שונים ובדקו אותם. במחשב נמצאו תמונות פורנו של נערות הנראות כקטינות, וחומר רב בנושא סכינאות (כפי שיפורט בהמשך בעניין הראיות המחזקות) [448].

המשטרה חקרה את בני משפחתו של הנאשם, בנסיון לברר מי עוד מלבדו השתמש במחשב, והאם יתכן שמישהו זולת הנאשם גלש לתמונות הפורנו. הוברר כי פרט לנאשם השתמשו במחשב: אשתו אולגה אשר היתה בעלת "שם משתמש" נפרד ואשר הכחישה מכל וכל גלישה לאתרי פורנו. אולגה גם סירבה להאמין כי הנאשם גולש לאתרי פורנו כלשהם (לרבות פורנו של נשים בגירות - דבר שלא הוכחש ע"י הנאשם)[449], וכן אחיו ואחותו הצעירים של הנאשם ואחותה של אולגה, אשר ביקרו בבית לעתים רחוקות. כל אלה נחקרו והכחישו אף הם כי גלשו לאתרים פורנוגרפיים[450]. הוריה המבוגרים של אולגה אשר חיו בבית לא ידעו כלל להשתמש במחשב[451].

ב. חיפושים אחרי המכנסיים והסכין

(1) עוד ביום 11.12.06, בו סיפר הנאשם לראשונה כי השליך את המכנסיים בהם עבד ביום הרצח לפח שליד ביתו, חיפשה המשטרה בפח, אולם לא מצאה שם את השקית ובה המכנסיים[452].

(2) בהמשך, ולאחר שחזר בו הנאשם מהודאתו, קיבלה המשטרה החלטה לערוך סריקה יסודית של אתר האשפה "תאנים", אשר אליו מפונה האשפה של קצרין, תוך הוצאת צו להפסקת העבודות באתר למשך שבועיים, וסריקת האשפה במשך ימים ארוכים על ידי עשרות שוטרים, פעולה שעלותה מאות אלפי שקלים, שחיפשו מכנסיים כחולים או מכנסי ג'ינס, ופרטי לבוש הנראים כמוכתמים בדם[453].

(3) כל הפריטים אשר נחשדו כמוכתמים בדם נבדקו בדיקה ראשונית לזיהוי דם, ואלה שהפיקו תוצאה חיובית צולמו ונשלחו לבדיקה במכון לרפואה משפטית[454]. אף אחד מפרטי הלבוש הנ"ל לא הכיל ד.נ.א הומני בכמות מספקת (אם בכלל) להפקת פרופיל גנטי[455].

(4) לאור גירסת הנאשם כי השליך את שברי הסכין לערימת פסולת בניין שהצטברה ליד המקלט, ביררו החוקרים עם הקבלן דעי את מקום השלכת פסולת הבניין, במזבלה העירונית, וניסו לחפש שם - אולם במקום התברר כי הפסולת פוזרה ונקברה ע"י טרקטורים ולא ניתן למצוא דבר. בנוסף, פירקה המשטרה את מרצפות הקרמיקה שהתקין הנאשם במקלט 2, וערכה חיפוש ברצפות שהתקבלו באמצעות גלאי מתכות, ללא ממצאים[456].

(5) נוכח גירסת הנאשם בפני המדובב כי קבר את המכנסיים והסכין במקום בו שופכים בטון ועל כן המשטרה לא תמצא אותם לעולם[457], ביקרה המשטרה במספר אתרים ברחבי קצרין בהם יצקו בטון בתקופה שמיום הרצח ועד יום מעצר הנאשם, וביררה עם האחראים שם האם יתכן שנקבר חפץ כלשהו בבטון. גם זאת ללא תוצאות[458]. עם זאת - התגלה ממצא מעניין, כי באחד האתרים, הסמוך לתחנת המשטרה בקצרין (ולבית הספר נופי גולן – הצמוד לה) מועסק כקבלן חברו של הנאשם, מלישב פנוביץ', אשר עמו ניהל הנאשם ביום הרצח בסמוך לשעה 19:00 שיחת טלפון ממושכת. פנוביץ' סיפר למשטרה כי יצק בטון באתר למחרת הרצח, ביום 7.12.06[459] .

ג. חקירת בני משפחה בעניין המניע

(1) בעקבות סיפורו של הנאשם למדובב ולחוקרים, כי כשמונה שנים לפני הארוע תקף באכזריות את אחיו הצעיר (שבר על גופו מחבט טניס, גרם לו להשתין דם ועוד), ולאחר מכן לא זכר את הארוע, חקרה המשטרה את בני משפחתו של הנאשם.

(2) אחיו של הנאשם – איגור אברס, אישר את הסיפור[460].

(3) לעומת זאת, אמו של הנאשם, נינה אברס, טענה בהודעתה[461] כי לא ידוע לה דבר אודות מקרה בו הנאשם הרביץ חזק לאיגור וכי אף אחד מהשניים לא סיפר לה על המקרה. כמו כן טענה כי לא ידוע לה על איבודי זיכרון של הנאשם בילדותו.

(4) בעדותם בבית המשפט, שינו השניים ואף הנאשם את סיפוריהם במטרה להתאימם זה לזה, כפי שנראה בהמשך סיכומים אלה (בפרק הדן בראיות המחזקות).

(5) נקודה נוספת שניסתה המשטרה לבדוק, היא סיפורו של הנאשם בחקירתו מיום 21.12.06, אודות ההתעללות המינית שעבר בילדותו. אולגה, אשתו של הנאשם, נחקרה ומסרה כי הנאשם או אמו לא סיפרו לה כי עבר התעללות מינית. עם זאת, הנאשם סיפר לה כי בילדותו הועבר לבית ספר מיוחד בשל קשיי דיבור מהם סבל (הנאשם קשר זאת בחקירתו לטראומה שסבל ממנה עקב ההתעללות המינית)[462].

ד. בדיקת הטענה בדבר המנעול השבור בתא 2

(1) כפי שצוין לעיל, הנאשם מסר בשחזור כי נעל את דלת תא מס' 2 מבפנים, ובחקירתו מיום 26.12.06, טען כי אמר כך, מכיוון שבמהלך השחזור, ראה במראה את צידה החיצוני של דלת תא מס'2 והבחין בכך שחלק מהמנעול שבור, ובהמשך טען כי ראה את צידה החיצוני של דלת תא מס' 1 והבחין שם כי המנעול שבור, ומכאן הסיק כי זה המצב בכל הדלתות בשרותי הבנות (וביניהן בתא 2) לעומת דלתות שרותי הבנים, שניתנות לנעילה מבחוץ[463].

(2) המשטרה ידעה בפועל, מדיווח המחלצים, כי אכן, חלק מלשונית המנעול בתא מס'2 היה שבור, מה שלא איפשר למחלצים לפתוח מבחוץ את דלת התא וחייב אותם לפרוץ אותה באמצעות פלייר[464]. הדלת השבורה צולמה ונתפסה ע"י המשטרה[465].

(3) ידיעת הנאשם אודות הדלת השבורה היוותה איפוא פרט חקירה מוכמן. החוקרים פעלו לבדוק את טענת הנאשם, האם יתכן שפרט זה נודע לו במהלך השחזור, הבדיקות (שכללו צילום הדלתות ופירוקן[466] וכן ניסוי מצולם בהשתתפות שוטרים שניסו לבדוק את האפשרות לראות במראה את מנעולי הדלתות[467]) הוכיחו חד משמעית כי הנאשם משקר, וכי לא היתה כל דרך בה יכול היה לגלות במהלך השחזור כי המנעול שבור.

ה. דם בשרותי הבנים

(1) כזכור, הנאשם טען בחקירתו שלפני ההודיה כי בסביבות השעה 14:00 נכנס לשרותי הבנים וראה שם טיפות דם על רצפת התא הראשון. במסגרת ההודיה, טען כי טיפות אלה טפטפו למעשה מידיו או מהסכין והוא לא הבחין בכך ולא ניקה אותן.

(2) עוד למחרת יום הרצח, בטרם נחקר הנאשם, התקבל דיווח מעובד הניקיון – ויקטור קולסניקוב, כי ביום הרצח ראה וניקה מס' טיפות דם על הרצפה ועל האסלה בשרותי הבנים. ויקטור הוביל דווקא לתא השני ולא הראשון כפי שטען הנאשם[468].

(3) המשטרה יצאה לשרותי הבנים יחד עם ויקטור ביום 8.12.06 (יומיים לאחר הרצח)[469], אולם לא מצאה דם במקום עליו הצביע (כאמור, ויקטור מסר שניקה אותו). נדגמו מס' כתמים זעירים החשודים כדם על קירות התא.

(4) בבדיקות מעבדה לדגימות הסתבר כי אין מדובר בדם אלא בחומר הומני אחר, אשר הד.נ.א שהופק ממנו היה תערובת של שני פרטים ממין זכר (אופייני לשרותי בנים), שלא זוהו[470].

ו. בדיקת טענות מול הרופא המשפטי

במהלך חקירת הנאשם נשלחו למכון לרפואה משפטית סכינים שנתפסו ממנו, וביניהן הסכין היפנית שעמה עבד ביום הרצח, ואשר לפי הודאתו שימשה לרצח המנוחה. הרופא המשפטי ד"ר זייצב קבע בחוות דעת משלימה לאחר בדיקת הסכינים, כי להבים של סכינים יפניים יכלו לגרום לפצעי החתך בגוף המנוחה[471].

נושאים נוספים אשר נבדקו מול הפתולוג יידונו בהמשך.

11. עקבות הנעליים

נושא עקבות הנעליים הוא בעל חשיבות ראייתית רבה בתיק זה, ואנו נייחד לו מקום של כבוד בעת הדיון בתוספות הראייתיות. בשלב זה, נתייחס לנושא גילוי העקבות בעיקר מן ההיבט העובדתי והכרונולוגי ברצף החקירתי, ופעולות החקירה שבוצעו.

א. עקבות שהתגלו בזירה והשוואתן לנעלי המחלצים

(1) כבר בעת בדיקות הזירה בליל הרצח, נצפו ותועדו ע"י אנשי המעבדה הניידת בזירה מס' עקבות נעליים, חלקן בדם, הן בתוך התא בו נמצאה המנוחה, והן על רצפת קומפלקס השרותים[472].

(2) בשל ריבוי הנכנסים והיוצאים מהזירה בשלבים הראשונים של גילוי הגופה ועד לסגירתה המוחלטת של הזירה ע"י גורמים מוסמכים, שכללו את המחפשים שגילו את הגופה, אזרחים שנכחו בבית הספר, הצוותים הרפואיים, והשוטרים הראשונים שהגיעו למקום (שיכונו להלן כולם יחד: "המחלצים")[473], היתה הנחת העבודה כי מן הסתם, שייכות חלק מן העקבות לאותם מחלצים, אשר נכנסו לתא, דרכו בדמה של המנוחה על רצפתו, ולאחר מכן דרכו במקומות נוספים באיזור השרותים.

(3) על מנת לאתר ולשלול את עקבות המחלצים, תפסו החוקרים את נעליהם של המחלצים אשר ידועה היתה נוכחותם בזירה ושלחו אותם להשוואה במעבדת סימנים עם העקבות שנמצאו בזירה[474].

(4) בבדיקתו של ירון שור ממעבדת סימנים, נמצאה התאמה בין נעלי המחלצים לבין חלק מהעקבות בזירה[475].

ב. גילוי עקבות נעלי הנאשם על מכנסי המנוחה

(1) במקביל לנסיונות לשלול את עקבות המחלצים, תפסה המשטרה, במטרה להשוותן לעקבות בזירה, נעליים מחשודים פוטנציאליים אשר עלו בתחילת החקירה[476]. בין אלה נתפסו מן הנאשם ביום 11.12.06, בביתו של ראובן ג'נח, שם השאיר את כלי ובגדי העבודה שלו – נעלי העבודה מסוג סלמנדר בהן - כך לגירסתו, עבד בבית הספר ביום הרצח (להלן: "נעלי הסלמנדר")[477]. בהמשך נתפסו בבית הנאשם זוגות נעליים נוספים שהיו ברשותו[478].

(2) ביום 26.12.06 או 27.12.06 , נקרא ירון שור להתייעצות במעבדת סיבים, לאחר שראש מעבדת סיבים - אבנר רוזנגרטן, סבר כי הבחין בעקבת נעל על מכנסי הג'ינס של המנוחה. לבקשת שור, הועברו לו ביום 27.12.06 צילומי המכנסיים ובהמשך המכנסיים עצמן[479].

(3) בבדיקה ראשונית של צילום חלק המכנסיים, גילה עליהן שור לכאורה עקבת נעל. העקבה לא תאמה אף אחד מזוגות נעלי החשודים והמחלצים (בג"חים – בעלי גישה חופשית לזירה), אשר היו באותה עת במעבדת סימנים. שור שאל האם נתפסו בתיק נעליים נוספות שלא הועברו לבדיקתו, ובמענה הועבר אליו מהמכון לרפואה משפטית צילום של נעלי הסלמנדר[480], וביום 31.12.06 – הועברו אליו לראשונה נעלי הסלמנדר עצמן[481].

(4) בהשוואה ראשונית (שנערכה באמצעות הטבעת נסיון מאחת הנעליים) – התגלתה, לכאורה, התאמה סוגית בין נעלי הסלמנדר לעקבות שעל המכנס. הנעליים הוחזרו למכון לרפואה משפטית למיצוי בדיקות ד.נ.א[482]. דיון מפורט בממצאים בבדיקת הנעליים ומשמעותם יתקיים בהמשך. נציין כבר עתה, כי לא נמצאו על הנעליים דם או ד.נ.א של המנוחה, אולם התקבלה תגובה חיובית במספר מקומות ל"בלוסטאר", חומר המגיב בין היתר לדם סמוי ולחומרי ניקוי[483].

(5) ביום 2.1.07 הוחזרו הנעליים למעבדת סימנים[484], שם המשיך שור בבדיקות יסודיות להשוואת עקבות הנעליים לעקבות על מכנסי המנוחה.

(6) ביום 3.1.07 שלח שור לצוות החקירה "דוח ראשוני"[485] על פיו מצא על המכנסיים שתי עקבות נעליים המתאימות בגודל ובדגם לנעלי הסלמנדר, וכי "אפשרי" שנעלי הנאשם הותירו את העקבות. מועד זה או בסמוך לו, בו נודע לצוות החקירה על ההתאמה בין נעלי הנאשם לבין העקבות, כמו גם מועד גילוי העקבות על הג'ינס – מאוחרים שניהם בשבוע ומעלה לשחזור שערך הנאשם – ובו הדגים כיצד טיפס על האסלה וקפץ מהתא - תוך שהוא דורך בפועל, במקום בו היו בזמן אמת רגלי המנוחה הלבושה באותם מכנסי ג'ינס – מבלי שאיש בצוות החקירה ידע כי אכן שם דרכו רגלי הרוצח!

(7) יצויין כי עם קבלת הדוח הראשוני על גילוי עקבות הנעל על המכנסיים, פנתה המשטרה מיידית להוצאת צו איסור פרסום על הראיה החדשה, אשר היה בתוקפו עד לסיום חקירת הנאשם והצגת הראיה בפניו[486].

(8) לאחר כתיבת הדוח הראשוני, המשיך ירון שור בבדיקות והשוואות, במהלכן גילה עקבות נוספות וסימנים נוספים התואמים בין העקבות לבין הנעל. בתאריך 21.6.07 הוגשה חוות דעתו הסופית, בה הצביע על לא פחות משש עקבות - של הנעל השמאלית והימנית, על המכנס השמאלי והימני, אשר התאימו לסוליות נעלי הסלמנדר – בגודל, בדגם, וחלקן גם בסימנים ייחודיים. מסקנתו הסופית של שור היתה כי קיימת "סבירות גבוהה מאוד" כי נעלי הסלמנדר של הנאשם הן שהותירו את העקבות על מכנסי הג'ינס של המנוחה[487].

לדיון מפורט בנושא מסקנותיו של שור, עדותו בבית המשפט, וחוות הדעת הנגדית מטעם ההגנה - בהמשך, בפרק העוסק בראיות המחזקות.

ג. חקירת הנאשם בעניין הנעליים (מ"ט 5/07[488])

(1) בתאריך 9.1.07 נחקר הנאשם שוב, לאחר שלידי צוות החקירה הגיעה חוות דעתו הראשונית של שור על ההתאמה בין נעלי הסלמנדר לעקבות על מכנסי המנוחה. החוקרים רצו לקבל גירסת הנאשם לממצא זה, וכן לוודא, כי אכן הוא מאשר שנעלי הסלמנדר הן אלה שבהן עבד ביום הרצח. על מנת שלא למקד את תשומת ליבו דווקא לנעליים, הציג לו סשה בחקירה זו, סדרת תמונות של כל הבגדים והחפצים שנתפסו ממנו, וביקש ממנו להתייחס אליהן[489]. הנאשם מסרב תחילה ומבקש לחזור לתא ושלא להפריע לו עד שיתפסו את הרוצח, אולם בהמשך הוא מתרצה, מביט בתמונות, מזהה את הפריטים ומציין מה השימוש שעשה בכל אחד מהם.

(2) כאשר מגיע החוקר לתמונת נעלי הסלמנדר, מוסר הנאשם כי אלה נעליו, בהן עבד ביום הרצח, וכי הן נתפסו אצל ראובן[490].

(3) בסיום הצגת המוצגים, שואל סשה את הנאשם מה תגובתו לכך שעקבות נעליו נמצאו בקומה השניה של בית הספר. הנאשם משיב כי ביום הרצח לא היה בקומה השניה, אך היה בה בנעלי העבודה כשבוע לפני הרצח[491].

(4) בהמשך מודיע סשה לנאשם כי עקבות נעלי העבודה שלו נמצאו בתוך שרותי הנשים. הנאשם משיב כי זה לא יתכן, משום שמעולם לא היה בשרותי הנשים עד לשחזור. סשה ממשיך ומודיע לנאשם כי עקבות נעליו נמצאו על גופת המנוחה - על בגדיה, ביום הרצח. הנאשם משיב שמדובר בשקר, ועומד על כך שלא רצח את המנוחה, וכי ביום הרצח הנעליים היו עליו כל היום ולא הוריד אותן או נתן אותן לאיש[492]. לשאלת סשה משיב הנאשם כי מדובר בנעליים מסוג סלמנדר, אותן קיבל מחמו לפני כשלושה חודשים וכי אלה נעליים נפוצות ברוסיה[493].

ד. פעולות חקירה לבירור נדירות נעלי הסלמנדר בישראל

(1) עם גילוי ההתאמה הראשונית בין נעלי הסלמנדר לעקבות על הג'ינס, אשר היתה התאמה "סוגית" בלבד באותו שלב, ראה שור רלוונטיות – לצורך מסקנותיו בעניין הסבירות כי הנאשם הוא שהותיר את העקבות, לשאלה עד כמה נפוצה הנעל בישראל[494].

(2) מתוצאות הבדיקות היסודיות והמקיפות שערכה המשטרה, שכללו: סקר בעשרות חנויות נעליים באיזור הצפון^{^[495]}, חקירת יבואן נעלי גלי בישראל (אשר ייבאו בעבר משלוח יחיד של נעלי סלמנדר)^{^[496]} , תכתובת עם מנהל חברת סלמנדר בגרמניה^{^[497]}, וסקר נוסף בין שוטרים^{^[498]}, הוברר בצורה חד משמעית כי המדובר בנעליים נדירות ביותר, אשר אינן מיוצרות עוד בכלל, אינן נמכרות בישראל, ומצויות, אם בכלל, בידי אנשים בודדים, אשר הביאו אותן באופן אישי ממדינות חבר העמים.

ה. פעולות חקירה בעניין העקבות הנוספות

(1) גם לאחר ההשוואה לכל הנעליים שנתפסו מהמחלצים, מחשודים פוטנציאליים ומהנאשם, נותרו, הן בתוך התא והן מחוצה לו – עקבות שונות אשר לא תאמו לאף אחת מהנעליים שהתקבלו לבדיקה[499].

(2) בין אלה, התגלתה עקבת נעל חלקית בדם על מכסה האסלה, לצד גופת המנוחה, וסימנים נוספים, הדומים לה במידת מה, על מכסה הניאגרה ועל הקיר שבין תא 2 לתא 3[500]. ירון שור התרשם בבדיקתו, כי "כנראה" מדובר בעקבות של אותה נעל, השונה מכל הנעליים שהתקבלו לבדיקה, ומהעקבות על מכנסי המנוחה[501].

(3) החוקרים עשו מאמץ להגיע לכל המחלצים והנוכחים בזירה בערב גילוי הגופה, לתפוס נעליים ולערוך עמם שחזורים של מסלולי כניסתם ויציאתם לתא, אולם לא הצליחו לוודא כי אכן אותרו ונחקרו כל המחלצים והנוכחים בזירה בעת גילוי הגופה, או כי הנעליים שנמסרו על ידם הן אכן אלה שנעלו בליל הארוע[502].

(4) בנסיון לבדוק האם אכן מדובר בעקבות אדם שיצא מהתא, ערכה המשטרה ניסוי מצולם בו התבקש שוטר לטפס החוצה מהתא תוך דריכה על העקבות הבלתי מזוהות. ניסוי זה זכה להצלחה חלקית, כאשר המשתתפים בו העידו כי הפעולה היתה קשה לביצוע גם לאדם חזק פיזית[503].

(5) בדיקה נוספת – ניסתה לדמות את האפשרות כי הרצח בוצע על ידי שני אנשים יחד, כאשר אחד מהם עלה על מכנסי המנוחה וקפץ דרך הדלת (באופן המתאים לשחזור של הנאשם ולעקבות נעליו על הג'ינס), והשני יצא בטיפוס על האסלה והקיר לפי מסלול הנעליים הלא מזוהות. ניסוי זה הוכיח כי בשל מידותיו הקטנות של התא והצפיפות בו, מדובר בתרחיש בלתי אפשרי[504].

(6) ממצאים אלה הובילו את החקירה למבוי סתום בעניין העקבות הנוספות, נלקחו בחשבון מספר תרחישים אפשריים שלא נשללו -ביניהם כי מדובר במחלץ שלא אותר, אדם עלום שנכנס ויצא מהתא לאחר הרצח, ואפילו כי הנאשם עצמו שב לזירה בנעליים אחרות[505]. למשמעות ממצאים ואפשרויות אלה נתייחס בהמשך בעת הדיון האם קיימות ראיות המעוררות ספק סביר באשמת הנאשם. נציין כבר עתה כי לדעתנו – אף אחד מהתרחישים המסתברים אינו מעורר ספק כזה.

12. הקיסם במנעול המקלט

ראיה נוספת אשר התגלתה באקראי, ועשויה להיות רלוונטית, הינה פרשת הקיסם במנעול.

א. כמתואר בראשית פרק זה, במהלך החיפושים אחר המנוחה, הגיעו אב הבית קובי סמברנו, ואב הבית של המתנ"ס מאיר אמסלם למקלט 2, אולם לא הצליחו לפתוח את מנעול הדלת הראשית של המקלט, שהיתה נעולה, במפתח המסטר שבידיהם והם נאלצו לפרוץ אותו. לאחר חיפוש קצר אחר המנוחה, עזבו את המקום. ארוע זה התרחש לפי הערכה בסביבות השעה 18:00[506].

ב. מחקירת הנאשם התברר, כי הוא סיים עבודתו ביום הרצח במקלט 2 ועזב את בית הספר בסביבות השעה 17:30, כאשר הוא השאיר במקלט את התיק ובו בגדיו, נעליו וכלי העבודה שלו, לדבריו - מכיוון שאשתו אולגה לא יכלה לבוא ברכב להסיעו הביתה עם הציוד הכבד בסיום העבודה בבית הספר. הנאשם מסר בחקירותיו כי למחרת יום הרצח בא לבית הספר כדי לקחת את התיק, אולם לא הצליח בכך בגלל סגירת האגף שבו היה המקלט, ועל כן שב לבית הספר ביום ששי, לקח את התיק, ובמהלך סוף השבוע השליך את המכנסיים לזבל וכיבס את שאר הבגדים שהיו בתיק[507].

ג. עובדת התקלה במנעול התבררה לחוקרים מפי סמברנו רק בעת ביקור בבית הספר וחקירתו של סמברנו בנושא אחר ביום 24.12.06[508]. החוקרים תפסו את המנעול השבור [509]וכאשר פירקו אותו, התגלה בתוכו חפץ זר (גפרור או קיסם עץ) אשר הוחדר לתוך המנעול כנראה לאחר שננעל - במטרה למנוע את פתיחתו[510]. גילוי זה עורר חשד כי הנאשם, אשר סיים עבודתו במקלט זמן קצר לפני גילוי החבלה במנעול, ואשר השאיר במקלט חפצים יקרי הערך (ויתכן שגם מגואלים בדם), הוא שחיבל במנעול במטרה למנוע כניסה למקלט.

ד. מהחקירה עלה כי בנוסף לנאשם השתמשו במקלט 2 חלק מעובדי הנקיון בבית הספר, אשר נהגו לאחסן ציוד בחדר פנימי במקלט, וחלקם החזיק במפתח לדלת המקלט הראשית. כל עובדי הנקיון נחקרו ושללו כי נעלו את דלת המקלט ביום הרצח או החדירו לתוכה דבר מה[511].

ה. חקירת הנאשם בעניין המנעול – (מ"ט 10/07[512])

בתאריך 11.1.07 נחקר הנאשם שוב, בפעם האחרונה, ע"י סשה ויורם, לאור הממצאים שהתגלו בעניין המנעול. הנאשם מסרב לחתום על האזהרה וטוען כי אינו רוצה כלום, אולם בהמשך מסכים לענות לשאלות[513].

הוא מסר כי ביום הרצח סיים לעבוד בשעה 17:30, וכי הוא אינו זוכר האם סגר את דלת המקלט אחריו, אולם בכל מקרה לא נעל אותה אלא רק תלה את הידית. הנאשם טען כי לא היה לו מפתח למקלט 2, וכי המנעול היה פתוח כל הזמן, לא ניתן לנעול אותו ללא מפתח, וכשהיה הולך הביתה היה תולה אותו כאילו הוא סגור[514]. הנאשם ציין כי ביום הרצח לקח מאב הבית מיכאל מפתח למקלט מס'4 והחזירו, וכי לא ידוע לו אם מפתח זה פותח את כל המקלטים. הוא לא ידע להסביר מדוע אנשי התחזוקה אינם זוכרים את סיפורו[515].

החוקרים הטיחו בנאשם כי מישהו חיבל במנעול ביום הרצח והחדיר לתוכו גפרור או קיסם, ושואלים אותו האם הוא עשה זאת. הנאשם הכחיש[516].

13. תפיסת מוצגים נוספים ובדיקות מעבדה ותוצאותיהן

במהלך החקירה תפסה המשטרה מאות מוצגים - מגופת המנוחה, בזירת הרצח וסביבה, בחיפושים ברחבי בית הספר, סביב בית הספר, ובכל רחבי קצרין לרבות ממכולת זבל הסמוכה לבית הספר, ומאתר הפסולת תאנים כמצויין לעיל[517]. בנוסף, נערכו מס' חיפושים בבית הנאשם ובבית מעבידו החדש ראובן, ונתפסו חפציו של הנאשם, בגדיו, כלי העבודה שלו ועוד, כאשר החיפושים הונחו גם מהגירסאות שמסר הנאשם לעניין הבגדים שלבש ביום הרצח, הנעליים שנעל, כלי העבודה וכו'[518].

כפי שצויין לעיל, במהלך החקירה ניטלו טביעות אצבע ממאות נחקרים, ודגימות ד.נ.א מנחקרים רבים, וכן נתפסו מהם בגדים ונעליים. כל המוצגים שנתפסו נשלחו לבדיקות במעבדות השונות בנסיון לבדוק את הקשר בין המוצגים בזירה לבין חשודים פוטנציאליים ואת הקשר בין המוצגים שנתפסו מחוץ לזירה לרצח ולמנוחה.

המומחית ד"ר מיה פרוינד מהמעבדה הביולוגית במכון לרפואה משפטית, אשר בדקה את המוצגים לזיהוי דם וד.נ.א, העידה כי מס' המוצגים שנתפסו בתיק זה היה גבוה באופן יוצא דופן, וכי באופן חריג לעומת תיקי רצח אחרים, נדרשה ע"י צוות החקירה לבדוק כמעט את כולם[519]. גם ראש הצח"מ יורם אזולאי ואבי שי קצין האח"מ המחוזי העידו כי בתיק זה נדרשה המשטרה בהיקף כוחות גדול לתפיסה ובדיקה של מוצגים רבים, ופעלה תוך שיתוף פעולה בין המעבדות השונות, אשר אנשיהן אף הגיעו לזירה ולבית הספר פעמים אחדות[520].

מיה פרוינד אף העידה על תהליכי הבדיקה לזיהוי דם וד.נ.א שכללו בדיקה חזותית, בדיקה ביוכימית למוצגים אשר עליהם כתמים חשודים כדם, בדיקת "בלוסטאר" לזיהוי דם סמוי במוצגים שלא נראו עליהם כתמים כאלה, ובהמשך - בדיקה לזיהוי וכימות ד.נ.א הומני, הפקת פרופיל ד.נ.א מהמוצגים אשר בהם זוהה ד.נ.א הומני, והשוואתו לדגימות מהמאגר ומחשודים שנטלו מהם דגימות בתיק זה[521].

בנוסף, נשלחו מוצגים למעבדות סיבים (כולל שערות)[522], סימנים (השוואת עקבות נעליים[523]), ולפיתוח והשוואת טביעות אצבע (טביעות שנלקחו מהזירה, מבית הספר, מנחקרים שונים ומאתרים שונים ברחבי קצרין)[524].

במקרים מסויימים, כאשר לא ניתן היה להגיע לתוצאות באמצעים העומדים לרשות המשטרה בישראל, או כאשר התקבלו תוצאות ברמה גבולית, נשלחו מוצגים לבדיקה במעבדות בחו"ל, בעלות של אלפי דולרים[525].

על מנת להקל על בית המשפט הנכבד להתמצא בשפע דוחות התפיסה וחוות דעת המומחה שהוגשו בפניו, ולחבר בין המוצגים שנתפסו לתוצאות בדיקתם, ועל מנת שלא להלאות ולהכביר מילים בסיכומים אלה, ריכזו ב"כ המאשימה את הנתונים הנוגעים למוצגים ולבדיקות המעבדה בטבלה, המצורפת כנספח לסיכומים אלה[526].

בשלב זה מופנה כב' בית המשפט באופן כללי לנתונים בטבלה. לאורך הסיכומים, נפנה את בית המשפט הנכבד למוצגים ספציפיים בעלי חשיבות וחוות הדעת שניתנו לגביהם, לפי העניין.

14. בדיקת כיווני חקירה חלופיים

גם במהלך חקירת הנאשם, ואף לאחר הודייתו ברצח (וחזרתו מהודיה), המשיכה המשטרה, במקביל, לחקור כיווני חקירה חלופיים אשר עלו במהלך החקירה. הדברים נעשו לא רק כמקובל בתיקי חקירה אחרים - לחקור כיוונים מרכזיים העולים מחומר הראיות, אלא, לאור הנסיבות המיוחדות והעניין הציבורי הרב שעורר התיק, הרבה מעבר לכך.

יורם העיד, כי גם לאחר שהודיית הנאשם וראיות התומכות באשמתו היו בפני צוות החקירה, המשיכו בבדיקת הכיוונים החלופיים על מנת "לסגור פינות", ובמיוחד נוכח טענות שכבר החלו לעלות בשלב זה בתקשורת ומפי משפחת המנוחה (לפיהן כביכול "ננעלה" המשטרה על כיוון אחד ונמנעה מלבדוק אחרים)[527]

גם אבי שי העיד לעניין השפעת הנסיבות והאופי המיוחד של תיק זה על בדיקת כיווני החקירה הנוספים: כי בשל הנסיבות מיוחדות של תיק זה, שכללו את הסיקור התקשורתי יוצא הדופן, מעורבות עורכי דין ומומחים למיניהם מטעם משפחת המנוחה, וחרושת השמועות שהשפיעו גם על דמיונם של העדים שנחקרו, ראתה המשטרה להתאמץ ולשלול אפילו כיווני חקירה תאורטיים, אשר בתיקים אחרים לא היו נבדקים כלל[528].

כיווני החקירה שנבדקו ותוצאות בדיקתם יפורטו בפרק שיוחד לכך.

שום כיוון שנבדק - בין מיוזמת המשטרה ובין על סמך שמועה או עדות זו או אחרת, לא הניב ולו צל קל שבקלים של חשד משמעותי אשר לא הוסר כלפי חשוד כלשהו.

15. סיכום

סקרנו עד כאן באופן כרונולוגי ככל האפשר את מהלך החקירה, מההודעה על היעלמות המנוחה ועד השלמת החקירה, את מהלך חקירת הנאשם מהיום הראשון ועד היום האחרון, ופרשנו את תמונת הראיות שנאספו - על קצה המזלג, וככל האפשר מבלי להיכנס לדיון מעמיק בשאלות שהועלו במהלך המשפט.

בפרקים הבאים, נפרט את טיעוני המאשימה בעניין הראיות המהוות בסיס להרשעת הנאשם, תוך דיון בעדויות שנשמעו במשפט, ותוך מתן מענה לטענות ההגנה בכל סוגיה.

ג. הודאות הנאשם

1. קבילות טכנית של קלטות חקירה

כאמור, הוקלטו חקירותיו של הנאשם מרגע מעצרו, וכן שהותו בתא עם המדובבים באודיו ובוידאו. לבית המשפט הוגשו דיסקים המהווים העתק נאמן למקור של כל קלטות החקירה והדיבוב, וכן תמלילים, ואלה מהווים הראיה העיקרית לתוכן האמרות (ההכחשות וההודאות) שמסר הנאשם, כפי שפורט בפרק הכרונולוגיה לעיל. חלק מהאמרות תועדו אף בכתב, בהודעות או בדוחות, אולם אלה מהווים ראיה משנית להקלטה.

בהתאם לדיני הראיות – על הקלטה לעמוד בשני מבחנים על מנת שתהא קבילה: מבחן טכני של אמינות ומהימנות סרט ההקלטה בתור שכזה, ומבחן מהותי - הבודק אם נתמלאו תנאי קבילותו של התוכן המוקלט.

בטרם נקיים דיון בטענות ההגנה המהותיות נגד הודאות הנאשם, נתייחס לנושא קבילותן הטכנית של קלטות החקירה אשר הוגשו לבית המשפט.

א. הקלטות שבמחלוקת

ההגנה הסכימה, במהלך פרשת התביעה, להגשת כל קלטות החקירה באמצעות החוקרים או באמצעות אנשי המעקב הטכני (להלן: "מ"ט") של המשטרה, ולא הסתייגה מקבילותן הטכנית. בנוסף, הסכים הסניגור במסגרת מסמך ההסכמות שהוגש לבית המשפט[529] , להגשת כל קלטות החקירה והמדובב מבלי להעיד את המקליטים ומבלי לחלוק על הקבילות הטכנית.

למרות זאת, הוגשה במהלך פרשת ההגנה, חוות דעתו של המומחה דורון בלדינגר (להלן: "בלדינגר")[530], אשר כפי שיפורט להלן, העלה טענות בדבר עריכה, בישול וליקויים נוספים בחלק מקלטות החקירה אשר נבדקו על ידו. בעקבות חוות הדעת ועדות בלדינגר, זימנה התביעה לעדות הזמה מומחה מטעמה - פקד אלן צ'ייקובסקי (להלן: "צ'ייקובסקי"), אשר ערך חוות דעת נגדית[531], וכן את איש המ"ט אבי אלוש.

לא נבקש "לתפוס" את ההגנה בהסכמתה הראשונית לעניין אותן קלטות אשר לגביהן הועלו בהמשך טענות ע"י בלדינגר. לעומת זאת מצאנו להבהיר, כי הסכמות אלה מחייבות לגבי כל קלטות החקירה, אשר לגביהן לא הועלתה הסתייגות כלשהי בחוות דעתו של בלדינגר, ועל כן יש לקבוע כי אין מחלוקת על קבילותן[532].

מסגרת הדיון כאן, כעולה מן האמור לעיל, היא לגבי הקלטות נשוא חוות דעתו של בלדינגר בלבד. כמו כן – מעבר להפרכת הליקויים הנטענים בחוות דעתו של בלדינגר, תקפה הסכמת הסניגור לקבילות הטכנית גם לאותן קלטות הנזכרות בחוות הדעת, ולא מוטל על המאשימה להוכיח את כל תנאי הקבילות הטכנית אשר לא נטען מפורשות להפרתם.

ב. טענות מומחה ההגנה - כללי

(1) מומחה ההגנה בלדינגר, אשר הציג עצמו כ"מומחה וידאו וסאונד לתחום החקירות והמשפט הפלילי"[533], העתיק לבקשת הסניגור במשרדי ימ"ר גליל, בנוכחות איש משטרה, את קלטת הוידאו המקורית של מ"ט 172/06(3)[534], באמצעות ציוד ועל גבי דיסק אותם הביא עמו[535]. ובדק את הדיסק באולפן שברשותו.

(2) בעקבות ממצאיו מבדיקת קלטת מ"ט 172/06(3) לעיל, נתבקש בלדינגר ע"י הסניגור לחוות דעתו גם בעניין קלטות 120/06, 119/06, 167/06, 166/06, 160/06.

(3) בלדינגר הבהיר בעדותו, כי לגבי כל שאר הקלטות לעיל, הוא לא בדק ולא נתבקש לבדוק את קלטות המקור, אלא הסתפק בבדיקת העותקים שקיבלה ההגנה מהמשטרה, וזאת למרות שאינו חולק על יתרונה של בדיקת קלטת המקור[536]. כאשר נשאל מדוע, לאחר שגילה "בישולים" איומים ונוראים, לטענתו, בקלטת אחת, לא עמד על בדיקת המקור גם בשאר הקלטות, השיב בלדינגר כי הוא לא נתבקש לעשות זאת, וכי זה "לא עלה"[537].

(4) על סמך בדיקות אלה, הגיע בלדינגר למסקנות, אשר תמציתן – כעולה מסיכום חוות דעתו[538], הינה כי ישנם "ליקויים רבים" בדרך ההתנהלות הטכנית של המשטרה בהקלטת קלטות חקירה, בשיטת ההקלטה המבוססת על שמע נפרד ווידאו נפרד, בהימצאות הפסקות אודיו בקלטות, חיתוכים שונים בוידאו, באיכות התמונה, טשטוש וסילוף זמנים, דרך מעקב ההקלטות, שימוש במדיות שונות ללא תיעוד מדוייק, ואף בעצם השימוש במדיות אנלוגיות בעידן הדיגיטלי.

ג. טענות המאשימה – כללי

(1) מעדותו של איש המ"ט של ימ"ר גליל, האחראי להתקנת ההקלטות בתיק, עלה כי עד לסוף שנת 2006 השתמשה היחידה בהקלטות אנלוגיות, ואילו החל מתחילת 2007 (מועד המתרחש באמצע החקירה בתיק זה), עברה לשיטה ומכשור דיגיטלי של הקלטה על דיסקים[539]. יצויין כי כל ההקלטות שאליהן מתייחסות טענות ההגנה הן משנת 2006, וכולן למעט אחת[540] אנלוגיות.

(2) שיטת ההקלטה האנלוגית בחדרי החקירות, כפי שעלה מעדות אלוש פעלה כדלקמן:

"בחדר החקירה יש מצלמה ומיקרופון נפרדים שמועברים לחדר הבקרה, השמע נכנס לטייפ הקלטה לצורך הפקה של קלטת שמע, שממנה אנחנו מתמללים והוידאו נכנס לתוך הוידאו. מהטייפ מועבר השמע לוידאו כך שאין שום עריכה, שום דיליי ושום משהו בסגנון. זה אחד לאחד בלי שום הפרעות באמצע."[541]

אלוש הסביר כי השוטר היושב בחדר הבקרה מפעיל את הטייפ ואת הוידאו ואילו ההתאמה ביניהם נעשית אוטומטית ללא מגע יד אדם. בשל העובדה כי השמע מגיע לוידאו דרך טייפ האודיו, הרי שכאשר מופסקת הקלטת האודיו לצורך החלפת קלטת אודיו (שאורכה 90 או 100 דקות, לעומת קלטת הוידאו שאורכה 3 שעות) או החלפת צד בקלטת, אין מגיע שמע למכשיר הוידאו, ועל כן מתקבלת הפסקת אודיו של כמה שניות בעוד שהתמונה ממשיכה להיות מוקלטת ללא שמע[542].

(3) המאשימה אינה חולקת על כך כי בקלטות קיימות הפסקות שמע במקומות עליהם הצביע בלדינגר בחוות דעתו. לטענת המאשימה, נובעות מרבית הפסקות השמע בקלטות, מהחלפת קלטת או צד של קלטות האודיו. הפסקות אחרות ארעו מסיבות טכניות, טעות אנוש, או מן העובדה כי בחדר לא התרחשה חקירה המחייבת הקלטה על פי חוק, ובכל מקרה – נעשו בתום לב וללא כוונת זדון להימנע מתיעוד קטע חקירה.

(4) בשום מקרה, לא נמחקו בדיעבד קטעים מוקלטים ולא נעשתה עריכה של אף אחת מהקלטות בתיק. כל קלטות המקור נשמרו כדין ולא נערכו בהן כל שינויים.

(5) לא נעשה כל שיבוש או טשטוש מכוון של זמני החקירה. אכן, במרבית קלטות החקירה לא ניתן לראות בבירור את השעה בשעון התלוי בחדר, מסיבות טכניות הקשורות בזווית הצילום[543]. בחלק מהקלטות לא קיים שעון פנימי במכשיר הוידאו המראה את השעה, ובאחרות נראה שעון שאינו מכוייל לשעה הנכונה מסיבות טכניות. רישום זמני החקירה וסוג המדיה ביומן המ"ט ורשימת הקלטות הינו מדוייק ונכון, ואין שחר לטענות בלדינגר לעניין זה.

ד. הכלל: רק טיפול זדוני בסרט הקלטה יביא לפסילה טכנית

(1) קדמי מבהיר בספרו, כי אף שלכאורה מציגים תנאי הקבילות הטכנית דרישה נוקשה של הקלטה מעולה שאינה לוקה בפגמים כלשהם, הרי שלא כך פני הדברים הלכה למעשה, והשאלה הינה האם ההקלטה משקפת נאמנה את הארוע. אם תשובה על כך היא בחיוב, הונח היסוד לקבילותה[544].

(2) מתוקף עקרון זה, קיבלו בתי המשפט כראיה קלטות חסרות. כך למשל: לא נפסלה כראיה הקלטה רק משום שלא כללה את סיום השיחה משום שאזל כוחן של הסוללות, משום שחלקים ממנה היו בלתי ברורים, משום שחלק ממנה נמחק בשל תקלה טכנית, ואפילו כאשר רצף ההקלטה הופסק במתכוון, על מנת שלא להעמיס על ההקלטה קטעי שיחה בנושאים לא רלוונטיים, או בשל החלטה של המשטרה להקציב להקלטה מראש זמן מדוד. נקבע כי בית המשפט יוכל לקבל גם קטעים שנקטעו בשל החלטה להקליט רק חלק או בשל תקלה, ובלבד שידע כי כך הדבר ויקבלם בתור שכאלה.

(3) הכלל שנקבע לעניין זה, הוא כי רק טיפול זדוני בהקלטה כדי לשנותה יביא לפסילת סרט ההקלטה כראיה. כל עוד ההשמטה או קטיעת ההקלטה לא היו בגדר תוצאתו של זדון שביקש להוליד עיוות תמונה כהוויתה - סרט ההקלטה קביל כראיה. בתי המשפט הדגישו כי מדובר רק בטיפול זדוני - להבדיל מהשמטה ללא כוונה רעה, שיבוש ואפילו השמדה או אובדן סרט הקלטה כתוצאה מרשלנות חמורה. כל אלה אינם פוסלים את ההקלטה כראיה, ומאפשרים את קבילות החלק הניתן לשמיעה ולהבנה. חסרונם של הקטעים שלא הוקלטו עניינו למשקל הראיה[545].

(4) הלכה פסוקה זו מייתרת לדעתנו את הדיון בחלק ניכר מטענותיו של בלדינגר. לצורך החלטה בדבר קבילות הקלטות, אין זה רלוונטי האם המשטרה פעלה בתבונה בבחירת שיטת ההקלטה, המדיה, ואפילו אם נפלו ליקויים בתיעוד וכיול השעון. גם עצם העובדה כי בחלק מההקלטות יש הפסקות שמע אינה פוסלת אותן כראיה, ואפילו אם אלה נגרמו כתוצאה מהפעלת שיקול דעת ולא מתקלה טכנית גרידא. השאלה היחידה העומדת על הפרק היא האם בוצע באיזו מן הקלטות "טיפול זדוני ומכוון" על ידי החוקרים, שמטרתו - מחיקת קטע מוקלט במטרה לעוות את התמונה המתקבלת מההקלטה ולהביא לתוצאה מכוונת שבה אין ההקלטה משקפת נאמנה את הארוע שהתרחש.

ה. שיקולים כלליים בהערכת חוות דעתו של בלדינגר

(1) ככלל, נבחנת עדותו של מומחה, כעדות כל עד אחר, ששקילת מהימנותו מסורה לבית המשפט, במישור המהימנות האישית ובמישור האמינות המקצועית. אין מניעה מלהעלות טענות כנגד קביעותיו המקצועיות של המומחה על מנת לתקוף אותן. בבואו להכריע בין מומחים, מפעיל בית המשפט שיקול דעת שיפוטי, על בסיס הידע המשפטי, נסיון החיים השיפוטי והשכל הישר[546]. נרחיב בנושא השיקולים להכרעה בין מומחים ויישומם במסגרת הדיון בעקבות הנעליים, וכב' בית המשפט מופנה לאמור שם היפה גם לעניין זה.

(2) לא ראינו להתייחס כאן לשאלת מומחיותו הטכנית של בלדינגר בנושא ההקלטות, ולתהיות נוספות שעוררה עדותו. זאת בעיקר מן הטעם שהמחלוקת העיקרית שלנו עם טענותיו, אינה סביב הממצאים עצמם, אלא סביב המסקנות שהסיק מהם בדבר "בישול קלטות" "ליקויים" וכדומה. במסקנות אלה, אין לו כמומחה כל יתרון על פני בית המשפט[547], ולבית המשפט אף יתרון על פניו - משום שהוצג בפניו כל חומר הראיות הרלוונטי, שחלקו הגדול לא היה בפני בלדינגר.

(3) באופן כללי, התאפיינו חוות דעתו ועדותו של בלדינגר בעויינות מגמתית כנגד המשטרה, בהבעות דיעה והתערבות בתחומים החורגים מתחום מומחיותו[548], ומה שחמור מכך – בנטייה "לקפוץ" מקביעות עובדתיות טכניות, למסקנות והשערות מרחיקות לכת ובלתי מבוססות, שאינן נובעות מהנתונים שבפניו, אינן בתחום מומחיותו, ועומדות בסתירה לנתונים שאינם בתחום ידיעתו.

(4) דוגמה להתנהלותו זו של העד היא התוספת לחוות הדעת שערך בלדינגר בעניין דיסק תמונות מזירת הרצח שהועבר לבדיקתו ע"י הסניגור[549]. בבדיקת הדיסק, גילה בלדינגר כי הוא כולל תיקיה עם תמונות מהזירה, אשר צולמו בליל גילוי הגופה (6.12.06 – 7.12.06), כאשר מתוך 237 תמונות, על פי המספור הרץ, מצויות בתיקיה רק 214 תמונות, שמספריהן אינן רציפים זה לזה, ואילו 23 חסרות. בלדינגר מצא עוד כי זמני העברת התמונות לתיקיה שבדק היו אחידים. מנתונים אלה הגיע בלדינגר בתוספת לחוות הדעת למסקנה אחת ויחידה כי: "עולה חד משמעית כי התמונות החסרות לא עברו מלכתחילה אל המחשב במעמד העברת הנתונים, אלא נמחקו בטרם עת מכרטיס הזיכרון של המצלמה בין התאריכים 7-9.12.06." הוא אף הוסיף וציין כי "לעניין זה משמעות רבה מאחר ותמונות אינן סתם נמחקות"[550].

בחקירתו הראשית, שלל בלדינגר כל אפשרות אחרת, לרבות זו שהוצגה לו ע"י בית המשפט כי נפלה תקלה בדיסק או בכרטיס הזיכרון, או כי מדובר בתמונות "חשוכות ובלתי מוצלחות"[551]. ואף אישר לשאלת ב"כ המאשימה כי הוא טוען שמישהו העלים את התמונות בזדון![552]

ואולם, בחקירתו הנגדית של בלדינגר, הוא נאלץ להודות כי קיימות עוד אפשרויות לממצא שמצא: כגון כי התמונות הועברו תחילה למחשב או לקובץ אחר, וממנו, לאחר מחיקה של חלקן, או באמצעות העתקה חלקית (גזור הדבק) לקובץ שנבדק על ידו, ולא ישירות מכרטיס הזיכרון לדיסק שנבדק, כפי שטען בחוות דעתו באופן "חד משמעי".

עד מהרה התברר, כי בשל טעות של הסניגור, קיבל בלדינגר לבדיקה דיסק הכולל קובץ "מעובד" עליו נשמרו רק חלק מהתמונות[553], ולא העתק נאמן למקור של הדיסק המקורי, אשר גם הוא הועבר להגנה ע"י התביעה והוגש לבית המשפט[554], והכולל – הפלא ופלא, את כל 237 התמונות, שהועלמו כביכול בזדון ישירות מכרטיס הזיכרון ועוד לפני 9.12.06 לטענת העד.

ארוע זה חסר משמעות ראייתית כשלעצמו, אולם הוא מוכיח את טענתנו לגבי נטיית העד לקפוץ למסקנות חמורות כנגד המשטרה, ללא בסיס ובהעדר נתונים חיוניים. דוגמאות נוספות לנטען יובאו להלן בעת הדיון בטענות לגופן.

ו. מ"ט 172/06 (3)[555]

(1) הרקע להקלטה ונסיבותיה

(1) המדובר בקלטת הוידאו השלישית אשר הוקלטה במהלך החקירה בה הודה הנאשם בפני החוקרים ביום 19.12.06[556].

(2) אין חולק, כי הקלטת הקלטת הראשונה (מ"ט 172/06 (1) החלה מתחילת החקירה (בשעה 13:08) וכי החקירה הוקלטה ברציפות באודיו ובוידאו עד לסיום ההקלטה בקלטת הוידאו השניה (מ"ט 172/06 (2)).

(3) הקטע המוקלט על שתי הקלטות הראשונות כולל את כל חקירת הנאשם ע"י החוקרים – יורם וסשה, לרבות רישום הודאתו עד תומה. בסיום החקירה הפרונטלית, יצאו החוקרים מהחדר, והנאשם נשאר בחדר בהשגחת שוטרים אחרים (יוסי זמואלסון, אלכס גורודינסקי ובהמשך צוות בילוש), עד ליציאה לשחזור, אשר התעכבה עד לשעה 19:18 (בעקבות הצורך להמתין להגעת החוקר אנטולי מחדרה). ההקלטה על קלטת 2, הוסיפה לפעול ברציפות במהלך חלק מההמתנה האמורה, והופסקה בשעה 18:22, עם כניסת אחד השוטרים לחדר והכרזתו כי החקירה הסתיימה[557].

(4) אין מחלוקת, כי לאחר מכן הוסיף הנאשם לשהות בחדר עם הבלשים עד ליציאה לשחזור, כאשר פרק הזמן שבין 18:22 לבין תחילת קלטת 3 אינו מתועד על אף אחת מהקלטות[558].

(5) לא קיים תיעוד לשעה המדוייקת בה החלה הקלטתה של קלטת 3, אולם מן העובדה שאורך ההקלטה עליה הוא 6:15 דקות, וכי ההקלטה מסתיימת עם יציאת השוטרים והנאשם מהחדר בדרך לשחזור (אשר החל בשעה 19:18), ניתן להעריך כי הקלטתה החלה בסביבות השעה 19:10 בקירוב. היינו: קיים פרק זמן של כ-50 דקות שלא הוקלט בין קלטת 2 לקלטת 3. עובדה זו אינה שנויה במחלוקת, והמאשימה אף הצהירה עליה לפרוטוקול יותר מפעם אחת[559].

(6) הארועים שהתרחשו במהלך קטע הזמן הלא מוקלט, תועדו בדוחות שערך סשה, ואשר על פיהם - קרא לו הנאשם לחדר החקירות, ביקש לחזור בו מהודאתו וטען כי הוא לא ביצע את הרצח, אלא רק ראה את גופת המנוחה וניגב את הדם[560]. סשה העיד כי לא ידע עם כניסתו לחדר כי ההקלטה אינה פועלת[561].

(7) לעניין נסיבות חידוש ההקלטה, העיד יורם כי הדבר נעשה בהוראת אבי שי, עם כניסתו של יורם לחדר החקירות - בעקבות דיווחו של סשה על השיחה לעיל[562]. מדוחות של השוטרים רפ"ק איציק שמעוני וציון ארביב, עלה כי ארביב נתבקש להפעיל את עמדת המ"ט, אולם גילה כי אין בעמדה קלטת אודיו, ועל כן הפעיל תחילה את הוידאו עד להבאתה של קלטת האודיו והפעלתה[563]. אלוש העיד כי הוא היה זה שהפעיל את שתי הקלטות הראשונות, וכאשר נאמר לו כי יוצאים לשחזור, הפסיק את ההקלטה והוציא את הקלטת השניה מהמכשיר. אלוש לא נכח בעת הפעלת הקלטת השלישית ע"י ארביב[564].

(8) ארביב העיד עוד, כי הוא ראה מחדר הבקרה את יורם נכנס לחדר החקירות ויוצא ממנו, בשלב זה סבר בטעות כי החקירה הסתיימה והפסיק את הטייפ, אולם לאחר רגע הבין את טעותו וחידש את ההקלטה שנית עד ליציאת כל הנוכחים מהחדר[565].

(2) תוכן הקטע המוקלט

(1) אורכו של הקטע המוקלט בקלטת הוא 6 דקות ו-15 שניות. במהלכה נראה יורם נכנס לחדר, משוחח קצרות עם הנאשם, יוצא ונכנס שוב, ולאחר מס' מילים נוספות, יוצאים כל הנוכחים מהחדר, לרבות הנאשם, בדרך לשחזור.

(2) אין מחלוקת כי הוידאו בקלטת רציף ומשקף את ההתרחשות בחדר במלואה מרגע תחילת ההקלטה ועד סיומה[566].

(3) אין חולק, כי פס הקול של הקלטת אינו רציף, ויש בו הפסקות - הראשונה מתחילת ההקלטה למשך 52 שניות לפני כניסתו של יורם לחדר, השניה לאחר צאתו של יורם מהחדר בפעם הראשונה ולפני כניסתו השניה למשך 34 שניות, והשלישית בסיום ההקלטה ולאחר שכל הנוכחים יצאו מהחדר. התוצאה היא כי בפועל - מכסה פס הקול את מלוא שיחת יורם עם הנאשם, אך לא את מלוא השיחה עם הבלשים.

(4) לעניין תוכן הנאמר בקטע בו הוקלט קול, קיימות מחלוקות בין הצדדים, אשר הגישו תמלילים מטעמם[567]. אין מחלוקת עם זאת, אולם מוסכם כי יורם מדבר אל ליבו של הנאשם, המביע הסתייגות וחשש מפני היציאה לשחזור ובמהלך השיחה מתרצה, ומסכים לשחזר את הרצח, ואף מבקש את סליחתו של סשה על דבריו הקודמים.

(3) טענות בלדינגר לגבי "בישול"/ עריכת הקלטת

(1) טענתו של בלדינגר, כפי שניתן לסכמה מתוך חוות דעתו ועדותו, היא כי ת/777 – קלטת הוידאו שהוצגה לעיונו והועתקה על ידו –בסבירות גבוהה ביותר, אינה קלטת מקורית, אלא קלטת שעברה "שעתוק ועריכה דיגיטלית"[568].

(2) לדבריו, הוא מצא בדיסק העותק שהכין – ת/778 סימנים לחיתוכים דיגיטליים שאינם מתאימים להקלטה אנלוגית (מסך שחור במקום מסך שלג בתחילת ההקלטה, עליית התמונה באופן חד ולא הדרגתי), וקטע של "הקפאת תמונה" (מצב pause) למשך 4 שניות בסוף ההקלטה, אשר אינו יכול, מטבע הדברים, להימצא על קלטת מקורית, אלא רק על קלטת עותק[569].

(3) בלדינגר מבסס טענתו גם על כך שבבדיקת דיסק העותק שנמסר להגנה בתחילת המשפט (ת/21) לא מצא את הממצאים לעיל. מסקנתו מכאן היתה כי הקלטת נערכה כאמור: פעמיים, פעם אחת לפני העתקתה להגנה ופעם אחת לפני שהוצגה לו.

(4) יודגש כי בלדינגר לא מצא הבדלים בין שני העותקים שבדק לעניין התוכן או לעניין הפסקות הסאונד או לעניין התוכן המוקלט.

(5) כאשר הוצגה לבלדינגר בעת עדותו בבית המשפט קלטת המקור ת/777, ונטען בפניו כי אף עליה לא נמצאים אף אחד מהממצאים שהצביע עליהם המראים על עריכה כביכול, וכי קלטת המקור זהה למעשה להעתקה שבידי ההגנה, ושונה רק מהעותק שבידיו (וגם זה בנקודות שוליות וחסרות משמעות מבחינת התוכן), השיב כי הוא מסיק מכך שהקלטת נערכה פעם שלישית לפני הגשתה לבית המשפט. "הוכחה" לכך מצא לטענתו בקטע "רעש" חדש שנראה בקלטת בעת הקרנתה באולם[570].

(6) בלדינגר לא טען כי הנראה או נשמע בקלטת אינו משקף נאמנה את ההתרחשות במהלך ההקלטה, להוספת או השמטת קטע מתוך הקלטת, או לחוסר התאמה בין השמע לתמונה בקטעים בהם קיים שמע[571].

(7) בלדינגר לא ידע לומר מהי מטרת העריכה שנעשתה בקלטת לשיטתו, כלומר: האם נמחק ממנה קטע כלשהו שהוקלט לפני הקטע הקיים או לאחריו, או שמא נמחק בדיעבד פס הקול בקטעי הפסקות הסאונד, ואף הבהיר כי אינו טוען שנעשו שינויים שכאלה אשר השפיעו על תוכן ההקלטה[572]. הוא אישר כי אינו יכול לקבוע שהסאונד בקלטת נמחק בדיעבד, ויתכן שהוא לא הוקלט בזמן אמת[573].

(8) למרות זאת, לשיטתו של בלדינגר הקלטת "אינה אותנטית" וזאת מכיוון שהפסקות הסאונד נמשכות כרבע מהזמן הכולל של ההקלטה[574]. למותר לציין כי אחוז זמן ההפסקה אינו קריטריון רלוונטי על פי הפסיקה לשאלת הקבילות.

(4) טענות עדי ההזמה: הקלטת מקורית ואותנטית

(1) עדי ההזמה שהוזמנו לסתירת טענותיו של בלדינגר סותרים את טענותיו בדבר עריכה או בישול של הקלטת.

(2) אלוש העיד כי הקלטת המקורית ת/777 נשמרה ברשותו, בארון נעול, מרגע סיום ההקלטה, והוצאה רק לצורך העתקתה עבור בית המשפט וההגנה, העתקתה עבור בלדינגר, צפייה ע"י אלוש עצמו לבדיקת טענות בלדינגר ובהמשך, העברתה לבדיקה במעבדה במטה הארצי והצגתה לבית המשפט. לאורך כל אלה היתה הקלטת בפיקוחו ובשמירתו של אלוש או של שותפו לתפקיד. אלוש הכחיש מכל וכל את בישול/ עריכת הקלטת:

²יש לי הרבה עבודה אחרת מלבד "לבשל" את אותה קלטת, לא עשיתי דבר ממה שנאמר, לא "בישלתי" ולא ערכתי.[575]"

(3) צ'ייקובסקי ציין בחוות דעתו, כי בדק את קלטת המקור ת/777 במעבדה - בבדיקות שונות (חזותית, באמצעות העברה למחשב ובדיקת ערוצי האודיו והוידאו), ומצא על פי כל המבחנים כי מדובר בקלטת מקורית שלא נמצאו בה סימני עריכה וכי כל החומר בקלטת הינו אותנטי[576].

(4) הוא ציין כי הקלטת הוידאו רציפה מתחילתה ועד סופה. וכי פס הקול אף הוא מקורי, והפסקות הקול נובעות מכך שהמיקרופון לא הקליט בקטעים אלה[577].

(5) צ'יקובסקי העיד כי מבדיקתו עלה כי לא נמחקו קטעים מוקלטים מסופה של הקלטת[578].

(6) בהתייחס לממצאיו של בלדינגר, קבע צ'ייקובסקי:

· מסך ה"שלג" והיעדרו - העברת חומר מקלטת VHS למחשב באמצעות כבלים שונים, מאפשרת לצפות במסכים שונים בקטעים בהם אין אות מוקלט, כאשר בשיטה אחת ייראה מסך שלג ואילו בשיטה אחרת - מסך שחור. מסכי "שלג" נוצרים במקרים בהם משודרים קטעים ללא הקלטה מתוך קלטת אנלוגית, וכי קטעים ללא הקלטה מתחילת הקלטת ומסופה אינם רלוונטיים לבדיקת האותנטיות של הקלטת[579].

· עלייה חדה של התמונה בתחילת ההקלטה – צ'ייקובסקי שלל קיומו של ממצא כזה. הוא העיד כי בדק באמצעות מכשיר את הסינכרוניזציה של ראש הוידאו עם הסרט המגנטי בתחילת ההקלטה ובסופה, ובשני המקומות נראית כניסה/ יציאה הדרגתית המלווה הפרעות אופייניות להקלטה דיגיטלית. ממצאים אלה הודגמו בתמונות בחוות דעתו[580].

· קטע pause בסיום ההקלטה - בקלטת המקור לא נמצאו סימנים היכולים להצביע על מצב pause, או על מחיקה/ הלבשה של מצב כזה[581]. בהקשר זה אף יצויין כי אורך הקטע המוקלט בקלטת המקור, לפי בדיקתו של צ'ייקובסקי הוא : 6:15 דקות[582], כלומר: 4 שניות פחות מהאורך שמדד בלדינגר בדיסק שבידיו הכולל את קטע ה pause[583].

(7) צ'ייקובסקי ציין כי אילו היתה הקלטת מועתקת 3 פעמים, כטענת בלדינגר, הרי שהאיכות המתקבלת היתה כה ירודה עד כי בקושי ניתן היה לזהות את הדמויות בקלטת. לעניין סימני ה"רעש" שנצפו בקלטת המקור בעת הקרנתה בבית המשפט הסביר צ'ייקובסקי כי בכל צפייה בקלטת אנלוגית יכולות להיראות הפרעות שונות הנוצרות מאבק או קיפול של הסרט, וכי ככל שיצפו יותר בקלטת יהיו יותר הפרעות. צ'ייקובסקי העיד כי הוא עצמו והבודקים הנוספים במעבדה הקרינו את קלטת המקור כ-100 פעם במהלך בדיקתה, וזאת בין המועד בו הועתקה ע"י בלדינגר לבין מועד הקרנתה בבית המשפט, מה שמסביר את היווצרותן של הפרעות נוספות בקלטת[584].

(8) צ'ייקובסקי התייחס בחוות דעתו לחוסר החדות בחלקה העליון של התמונה, וציין כי סביר להניח כי זו נובעת מעצם שנכנס לשדה הראיה של המצלמה[585]. בלדינגר עצמו לא שלל בעדותו כי ה"טשטוש" אליו התייחס בחוות דעתו נבע מבעיה הקשורה במצלמה ולא בעריכה מכוונת[586].

(5) דיון - השיקולים להעדפת עמדת המאשימה

(1) הנימוק המרכזי להעדפת עמדתה של המאשימה כי הקלטת ת/777 הינה אותנטית, נעוץ בעובדה כי ממצאי מומחה התביעה מתייחסים לראיה הטובה ביותר – היא קלטת המקור, בעוד שמומחה ההגנה בדק את דיסק העותק שבידיו – ת/778, וממצאיו מתייחסים לעותק בלבד.

(2) אין מחלוקת כי למעשה - כל הממצאים המעידים כביכול על עריכה[587], מצויים בעותק ת/778 שהכין בלדינגר בלבד. הם לא נמצאו בקלטת המקור ת/777 שנבדקה ע"י צ'ייקובסקי באוקטובר 2009, וגם לא בעותק שהכינה המשטרה בראשית המשפט עבור ההגנה ושהוגש לבית המשפט – ת/21 שהינו למעשה זהה למקור[588].

(3) למרות שהמשטרה אפשרה לו לצפות בקלטת בעת העתקתה, בחר בלדינגר שלא להתרכז בצפייה[589], ועל כן אינו יכול לשלול את טענת המאשימה כי גם בעת ההעתקה לא היו בקלטת המקור הממצאים שהצביע עליהם (אשר חלקם ניתנים להבחנה גם בצפייה רגילה). אין מחלוקת כי ת/777 שנבדקה ע"י צ'ייקובסקי והוגשה לבית המשפט הינה אותה קלטת שהועתקה עבור בלדינגר וזאת בהתאם למספרה הסידורי[590].

(4) המסקנה המתבקשת, היא כי הקלטת ת/777 הינה קלטת מקורית, אשר מעולם לא נערכה, ואילו הממצאים שמצא בלדינגר בעותק שבידיו הינם תוצאה של ארועים שהתרחשו בעותק עצמו בהליך ההעתקה שביצע או לאחריו. הסבר זה הגיוני וסביר פי כמה מהסברו של בלדינגר - כי הקלטת המקורית נערכה 3 פעמים.

(5) העדפת התיזה של המאשימה על פני זו של בלדינגר, נובעת בין היתר מכוח העקרון הפילוסופי הידוע כ"תערו של אוקאם", הגורס כי "אין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך" וכי כאשר קיימים כמה הסברים לאותה תופעה, יש להעדיף את הפשוט ביותר, המערב את המספר המועט ביותר של מושגים[591]. מסקנה זו נובעת גם מהשכל הישר - בלדינגר או ההגנה אינם מצביעים על כל טעם מדוע טרחה המשטרה "לבשל" את הקלטת 3 פעמים, רק על מנת להוסיף לה ולהסיר ממנה קטעים חסרי תוכן בתחילתה ובסופה, כאשר מבחינת התוכן המוקלט - שלושת ה"תבשילים" זהים זה לזה בטעמם.

(6) אותה מסקנה עולה מנסיבות ההקלטה: מ"ט 172/06 (3) הוקלטה לאחר קטע בלתי מתועד של 52 דקות בקירוב. אם טרחה המשטרה לערוך את הקלטת, הרי שהדעת נותנת כי היא רצתה "להעלים" ארוע לא נוח כלשהו שהתרחש במהלך אותו פרק זמן שלפני תחילת הקלטת (קטע "נעלם" כזה לא יכול היה להתרחש לאחר סוף הקלטת משום שבסיום ההקלטה נראים כל הנוכחים כשהם יוצאים מהחדר, וכמעט מייד לאחר מכן מתחדשת ההקלטה בחדר אחר במסגרת קלטת השחזור), או במהלך אותם קטעי תמונה ללא קול.

ואולם, מחומר החקירה עולה, כי המשטרה טרחה ותיעדה בדוחות שהוגשו לבית המשפט על ידי סשה ויורם[592], ארוע שלא הוקלט, ואשר היה בלתי נוח עד מאוד עבורה – במהלכו הנאשם חזר בו מההודאה שמסר, ואשר בעקבותיו חודשה ההקלטה. אילו רצו החוקרים, יכלו פשוט להימנע מחידוש ההקלטה בקלטת 3, או להעלים את הקלטת כליל, ובכך להסתיר מההגנה ומבית המשפט את נסיונו של הנאשם לחזור בו מהודאתו לפני השחזור, ואת הפעולות שנקטו לשכנעו לצאת לשחזור בכל זאת. התנהגות החוקרים – שבחרו להציג את התמונה הבלתי נוחה להם לבית המשפט, שוללת לדעתנו אפשרות כזו ומעוררת שאלה מהו הארוע שבחרו החוקרים לכאורה להסתיר לאחר שחשפו מרצונם את "הגרוע ביותר מבחינתם"?

כפי שהעיד יורם בעניין זה בתשובה לשאלות הסניגור:

²ת. אתה מדבר כבר שעה על חקירה, אתה אומר בתאורית הקונספרציה שלך, שאנו העלמנו 36 שניות. אם אני עושה דברים כאלה, אם אנו עבריינים, פושעים, אנשים שעושים דברים כאלה צריכים לשבת מאחורי סורג ובריח ויכולתי להעלים את כל השיחה הזו, לא להקליטה, לא להגישה והרי אנו הגשנו את ההקלטה כפי שהיתה.."[593]

(7) זאת ועוד, אילו היה מתרחש בפרק הזמן הלא מוקלט ארוע הנוגע לאמרה של הנאשם לחוקרים או להתנהגות חריגה כלפיו, אשר השפיעה על ההודיה, עד כדי כך שהחוקרים יטרחו לערוך את הקלטת ולמחקו מההקלטה, הרי הדעת נותנת כי ארוע כזה היה נחרת בזכרונו של הנאשם עצמו. ואולם הנאשם לא העלה כל טענה בהקשר זה, וכאשר נשאל על כך מפורשות ע"י הסניגור – השיב כי אינו זוכר מה התרחש באותם קטעים, מה שמלמד כי לא מדובר בהתרחשות חריגה מבחינתו. הנאשם אף הבהיר בחקירתו הנגדית, כי בפרק הזמן שבין החקירה לשחזור לא לימד אותו איש כיצד לשחזר את הרצח מעבר למה שידע למסור בחקירתו, אלא נאמר לו לשחזר כפי שהראה לחוקרים בחקירה, דברים התואמים את גירסת החוקרים^{^[594]}. גם הבלש אלדד חדד, שהוזמן כעד הגנה, העיד כי אינו זוכר את השיחות, ומכל מקום לא ארע בהן שום דבר חריג^{^[595]}.

(8) אמנם, בלדינגר טען בעדותו, כי הוא לא לחץ על pause ושלל את האפשרות כי הממצאים בדיסק שבידיו נובעים מתהליך ההעתקה[596], אך לדעתנו יש לקחת דברים אלה בערבון מוגבל. ניתן להעלות הסברים אפשריים לממצאיו של בלדינגר בעותק: המסך השחור או השלג השתנו בהתאם לשיטת ההעתקה, ואילו הpause יכול היה להיווצר בעותק במהלך ההעתקה, או בשלב מאוחר יותר (בין בטעות ובין במכוון)[597].

(9) ואולם לדעתנו – משהוכח לבית המשפט כי קלטת המקור - ת/777 שהיא הראיה הטובה ביותר, הינה אכן קלטת מקורית ואותנטית שלא עברה עריכה והממצאים ה"מחשידים" אינם מצויים בה, ואף לא בהעתק מוקדם שלה (ת/21), הרי שהמאשימה יצאה ידי חובתה בהוכחת קבילות הקלטת. ואין זה רלוונטי מה גרם לשינויים אלה בראיה המשנית. כך, העיד מומחה התביעה צ'ייקובסקי, כי הוא החליט במודע להתעלם מהעותקים, ולהסתפק בבדיקת קלטת המקור שהיא הראיה ש"בטיעון", כאשר ברור כי בין העותקים ייתכנו הבדלים טכניים חסרי משמעות[598].

(10) המסקנה היא כי יש לקבוע כי ת/172/06(3) – הקלטת ת/777 (והעתקה המתאים למקור ת/21) הינה ראיה קבילה. הקלטת לא נערכה ולא נעשה בה טיפול זדוני כלשהו בדיעבד. הפסקת ההקלטה בסוף קלטת 2 וכן הפסקות הסאונד בקלטת 3, בוצעו משיקולים ענייניים ולא בכוונת זדון לעוות את התמונה שבפני בית המשפט, ואין בהם כדי לפגוע בקבילותה של הקלטת כראיה. מעבר לכך, ההחלטה על הפסקת הקלטה (הפסקה מלאה או הפסקת קול), בעת שלא נמצא בחדר חוקר ולא מתקיימת חקירה, אלא החשוד יושב בהשגחת שוטרים וממתין לשחזור, עומדת בדרישות החוק ואינה פסולה.

ז. מ"ט 160/06 [599]

(1) טענות בלדינגר

(1) בלדינגר קבע כי המדובר בהקלטה דיגיטלית במקור, שצולמה על מדיה דיגיטלית (כנראה מסוג miniDV).

(2) בלדינגר ציין כי הדיסק שבדק כולל "חיתוכים" (בהפרשים קבועים של 1:02 שעות ביניהם) ולמעשה בנוי מ-4 קטעי הקלטה המחוברים יחד, וכי אורך הקלטת כולה הוא 3:19 שעות, בעוד שעל פי השעון שעל הקיר חלפו מתחילת ההקלטה ועד סופה 3:31 שעות, כלומר: 11-12 דקות לא הוקלטו. הוא קבל על כך שההקלטה הוגשה על דיסק אחד ולא על ארבעה דיסקים בנפרד[600].

(2) ראיות הזמה והתייחסות לטענה:

(1) איש המ"ט אלוש העיד כי אכן מדובר בהקלטה על קלטות miniDV, באמצעות מצלמת וידאו ביתית שהועמדה מול פני הנחקר בחדר החקירות. הקלטות הסתיימו והוחלפו מדי שעה - פעולה שחייבה את הפסקת ההקלטה. במידה והחוקר לא שם לב לסיום הקלטת והמשיך בחקירה, יכול היה להיווצר מצב בו מס' דקות של חקירה לא יוקלטו[601].

(2) העובדה שמדובר ב-4 קלטות ולא בקלטת אחת צויינה על דוח המ"ט וגם ברשימת הקלטות[602] (ממילא, טענה זו אינה רלוונטית לקבילות).

(3) יש לציין כי בלדינגר לא התייחס בחוות דעתו לאפשרות כי הפסקות ההקלטה נובעות מהחלפת קלטות, אלא בחר לכנותן "חיתוך!!!" (ההדגשה וסימני הקריאה במקור)[603]. בחקירה נגדית, לא הכחיש אפשרות זו, המתיישבת למעשה עם טענות התביעה כי לא נערך בקלטות טיפול זדוני ומכוון למחיקת קטעים מוקלטים וכי ההפסקות נובעות מסיבה טכנית.

(4) גם אם נשמטו מן ההקלטה מס' דקות של חקירה, בעקבות איחור בהחלפת קלטת (יש לקחת בחשבון כי מכיוון שמדובר במצלמה ניידת, הרי שהבקרה עליה היתה מתוך החדר ולא מחדר בקרה נפרד, ע"י החוקרים עצמם, שישבו כשגבם למצלמה המכוונת אל מול פני החשוד, מה שתומך בתיאוריה זו), אין מדובר בהשמטה זדונית הפוגעת בקבילות הקלטת ויש לקבלה כראיה.

ח. מ"ט 166/06[604]

(1) טענות בלדינגר

בלדינגר ציין בחוות דעתו, כי מבדיקת דיסק העותק של קלטת הוידאו מצא בו מספר חיתוכים והפסקות סאונד, כאשר אין רצף בין הקטעים המוקלטים, עד כי הקלטת אינה עומדת במבחן האותנטיות[605].

(2) התייחסות המאשימה

(1) המאשימה אינה חולקת על קביעתו של בלדינגר לעניין קלטת זו, כי קלטת הוידאו של מ"ט 166/06 אינה משקפת את החקירה במלואה.

(2) עובדה זו לא הוסתרה מבית המשפט ומההגנה, אלא באה לידי ביטוי בדוח המ"ט בו צויין כי הוידאו הופעל רק בחצי השעה האחרונה של ההקלטה. אלוש העיד כי התקלה נבעה מחוסר מיומנות של מפעיל ההקלטה ראובן אזולאי, אשר לא הכיר היטב את המערכת[606].

(3) מטעם זה, הצהירה המאשימה בפני בית המשפט בעת הגשת הקלטת, כי היא לא תבקש להסתמך כראיה על הקלטת הוידאו לצורך הוכחת המתרחש בחקירה מתחילתה, אלא רק על הקטע המוקלט בסוף הקלטת, המתעד פרק זמן של כחצי שעה בסיום החקירה[607], והגישה בנוסף לקלטת הוידאו העתק מקלטות האודיו, אשר פעלו ברציפות לאורך כל החקירה, ומהן נערך התמליל שהוגש לבית המשפט[608]. קלטת האודיו שהוקלטה בנפרד מהווה בפני עצמה את "הראיה הטובה ביותר". החלק התקין מקלטת הוידאו קביל אף הוא בהתחשב בכך שהחוסר נבע מטעות אנוש ולא מטיפול זדוני.

(4) יש לציין כי ב"כ הנאשם עצמו הסתמך על הנראה בקלטת הוידאו שהוגשה לצורך טענותיו - למשל בעניין טענת הבדיקה החודרנית (ראה להלן), ועל כן תמוה כיצד הוא מתנגד בה בעת לקבילותה ולאותנטיות של הנראה בה.

ט. מ"ט 119/06 ו-120/06 תשאול גליל

(1) רקע

(1) נתייחס לשתי קלטות אלה כמקשה אחת, בגלל טענותיו של בלדינגר הנוגעות לשתיהן. אין מחלוקת כי המדובר בהקלטות וידאו אנלוגיות בשני המקרים.

(2) שתי הקלטות אלה, כשאר ההקלטות המסומנות "תשאול גליל", הינן תיעוד של הקלטות שבוצעו במשרדי תשאול גליל בעכו, להבדיל מהקלטות המסומנות "גליל" בלבד, אשר הוקלטו מחוץ למשרדי התשאול, ובעיקר בתחנת גולן[609].

(3) על פי הרישומים ודוחות המ"ט, הוקלטה מ"ט 119/06 בתאריך 13.11.06 בשעה 11:25 ומתעדת את חקירת הנאשם לאחר הארכת המעצר הראשונה, ע"י החוקרים יוסי וגורודינסקי[610].

(4) מ"ט 120/06 הינה הקלטה מיום 21.12.06 החל משעה 14:37 - המתעדת את הודאתו השניה של הנאשם בפני החוקרים סשה ויורם[611].

(5) נתייחס להלן לשתי הטענות שהעלה בלדינגר לגבי שתי קלטות אלה, ולראיות שהובאו מטעם המאשימה:

(2) הפסקות סאונד –

(1) בלדינגר התייחס להפסקות אודיו למשך מס' שניות בשתי ההקלטות. במ"ט 119/06 לאחר 47:38 דקות מתחילת דיסק הוידאו[612] ובמ"ט 120/06 - 4 שניות לאחר תחילת הדיסק השני.

(2) המאשימה הוכיחה כי ההפסקות הסאונד במקומות עליהם הצביע בלדינגר נובעות מהחלפת צד או החלפת קלטת אודיו.

(3) אלוש העיד כי קלטות האודיו שבהן נעשה שימוש בהקלטות אלה אורכן 90 דקות (45 דקות אורך צד), כאשר בפועל אורך כל קלטת הוא מעט יותר – ואורך צד הוא כ-47 דקות[613]. גם צ'ייקובסקי העיד כי הזמן הרשום על קלטת אנלוגית הוא זמן מינימום[614].

(4) ההפסקה עליה הצביע בלדינגר במ"ט 119/06 – 47:38 דקות לאחר תחילת קלטת – מתאימה לסיום צד בקלטת הראשונה.

(5) ההפסקה שעליה הצביע במ"ט 120/06 (2) – 04:54 דקות לאחר תחילת ההקלטה, תואמת אף היא החלפת קלטת, שכן מדובר ב-4 דקות מתחילת הדיסק השני, היינו: 3 שעות ו-4 דקות מתחילת ההקלטה כולה, או סיום 2 קלטות של כ-92 דקות כל אחת!.

(6) בהקלטות אלה, כמו גם באחרות, קיימות הפסקות סאונד נוספות, אשר בלדינגר לא התייחס אליהן, אף הן בהפרשים של כ-47 דקות זו מזו[615], מה שמחזק הטענה כי מדובר בהחלפת קלטת אודיו.

(7) בחקירתו הנגדית, שלל בלדינגר את האפשרות שההפסקות נועדו להחלפת קלטות, וטען בנחרצות ש"קלטת אודיו אינה יכולה להקליט 47 דקות!"[616].

(8) על מנת להדוף טענה זו, הגישה המאשימה את קלטות האודיו המקוריות של שתי ההקלטות לבית המשפט[617], המוזמן למדוד בעצמו את אורכן ולהיווכח כי אכן אורך צד בכל קלטת הינו כ-47 דקות, וכי מיקום הפסקות הסאונד בקלטות הוידאו הינו בדיוק במקומות בהם מסתיים צד בקלטת האודיו.

(9) למותר לציין כי בלדינגר לא ביקש לבדוק את קלטות האודיו בטרם קבע את מסקנותיו הנחרצות, המתבררות שוב כחסרות בסיס.

(3) אי התאמה של השעון

(1) בלדינגר מצא כי בשתי ההקלטות מופיעים על המסך תאריך ושעה, על מ"ט 119/06 (הקלטה שתועדה בתאריך 13.12.06) הופיעו על המסך התאריך 2.11.06 והשעה 3:28:00 בתחילת ההקלטה, ו-4:39:26 בסיומה. על מ"ט 120/06 (אשר תועדה בתאריך 21.12.06), הופיעו בתחילת ההקלטה אותו תאריך (2.11.06) והשעה 05:09:11.

(2) אין מחלוקת כי השעון לא היה מכויל, שכן לא יתכן שהחקירות התקיימו בתאריך 2.11.06 (בעוד שרצח המנוחה ארע רק ביום 6.12.06). ואולם, מן העובדה כי בין שתי ההקלטות התקיים, לכאורה, על פי השעון הפנימי – פער של 30 דקות, הסיק בלדינגר כי באופן וודאי שתי הקלטות אלה בוצעו ברצף ובאותו יום, כאשר ביניהן חלפו 30 דקות בלבד, ולא שבוע כפי שעולה מרישומי המשטרה, אשר מכאן שנערכו באופן לקוי. והעלה תהיה לגבי המתרחש "בפרק הזמן בן 30 הדקות" שלא הוקלט![618].

(3) בלדינגר טען בעדותו, כי לא קיימת כל אפשרות טכנית לכך שחלף שבוע בין שתי ההקלטות, מכיוון שאם השעון פעל באופן תקין, היה עליו להתקדם בשבוע, ואם הופסק זרם החשמל לשעון - היה עליו להתאפס[619].

(4) מנגד, ציין מומחה התביעה צ'ייקובסקי בחוות דעתו, כי במצב שבו שעון הוידאו מנותק מהחשמל למשך תקופה והסוללה הפנימית אם קיימת התרוקנה, השעון הפנימי לא ימשיך לתפקד ולספור זמן, וכתוצאה מכך, בזמן הדלקת המכשיר, יורה תאריך ושעה לא מעודכנים[620]. הוא הוסיף והבהיר בעדותו, כי טענת בלדינגר שהמכשיר יתאפס, נכונה לגבי רוב מכשירי הוידאו בהם אין סוללה פנימית, אולם במכשיר ייעודי הכולל זיכרון פנימי, יווצר גיבוי על גבי הזיכרון, ועל כן עם הדלקת המכשיר, הוא יורה את התאריך והשעה בהם הופסק או סמוך לכך[621].

(5) אלוש העיד כי בפועל, ידוע לו ש"השעון בוידאו עמד" והוא נקרא למשרדי התשאול והתבקש לתקנו. הוא הסביר כי בחדר הבקרה של התשאול מצוי מפסק המנתק את מערכת החשמל, וכי המפסק הורד עם תום החקירה והופעל שוב לאחר מס' ימים ואז חזר לתאריך בו נעצר, ולכן מופיע הפרש זמנים של חצי שעה בין חקירה לחקירה, בעוד שבפועל חלפו מספר ימים[622].

(6) בפועל, כפי שעולה מהראיות, בין המועדים 13.12.06 ו-21.12.06 התקיימו כל חקירות הנאשם בתחנת גולן (ומוספרו במספור שונה של מ"ט גליל), ולא התקיימה שום חקירה במשרדי התשאול בעכו, לשם עברו החוקרים לאחר השחזור[623].

(7) מנסיבות העניין ותוכן ההקלטות, עולה חד משמעית כי אכן הן התקיימו בהפרש של שבוע ובתאריכים המתועדים, ולא כפי שטוען בלדינגר:

1. מצפייה בקלטות ניתן לראות כי הנאשם לבוש בגדים שונים לחלוטין בכל אחת מהן[624].

2. בחקירה המתועדת במ"ט 119/06, אשר מתועדת ביום 13.12.06 הנאשם מכחיש את ביצוע הרצח[625]. בחקירה שזורות אמירות המתייחסות לעובדה כי היא מתבצעת יום לאחר מעצרו של הנאשם: כך למשל החוקר מתבטא כי הרצח ארע לפני מס' ימים[626], הנאשם מתייחס לבדיקת הפוליגרף (אשר אין חולק שבוצעה ביום המעצר -12.12.06) במונח "אתמול"[627], ואומר כי זרק את המכנסיים "לפני ארבעה ימים בשבת"[628].

3. ביום 13.12.06 הנאשם חוזר לתא ומשתף את המדובבים במתרחש בחקירה[629].

4. לעומת זאת,במ"ט 120/06 הנאשם מתייחס להודאה שמסר ולשחזור[630], שאין מחלוקת שבוצעו ביום 19.12.06. בחקירה זו - הנאשם חתם על אזהרה ועל סקיצות בהן מתועד תאריך החקירה - 21.12.06[631].

(8) בלדינגר העיד כי גם הסניגור חלק תחילה על מסקנתו כי החקירות לא בוצעו בהפרש של שבוע, אולם הוא "מצא את הפתרון" בכך שבדק את הקלטות הבאות מבחינת מספריהן, וגילה כי החל ממ"ט 121/06 ואילך (החל מיום 22.12.06 כאשר כאמור התקיימו כל החקירות בעכו), השעון מכוון, תואם את מועדי החקירה, ומתקדם מחקירה לחקירה בקצב הראוי[632].

(9) המאשימה טרחה ובדקה, מה שלא עשתה ההגנה, גם את ההקלטה שקדמה להקלטות שבמחלוקת - מ"ט 118/06, שתיעדה את חקירתו של החשוד הראשון רפאל כהן בתאריך 9.12.06[633]. בסיום ההקלטה – מראה השעון שעל המסך את התאריך 1.11.06 שעה: 22:11, לכאורה: 5 שעות לפני תחילת ההקלטה הבאה – מ"ט 119/06, אשר לפי התיעוד התרחשה בתאריך 13.11.06 - ארבעה ימים לאחריה. אילו היתה נכונה טענתו של בלדינגר, כי השעון שעל המסך התקדם כל העת בקצב נכון, הרי ששתי החקירות – זו של רפאל כהן וזו של הנאשם היו צריכות להתקיים באותו יום. ואולם מסתבר כי רפאל כהן שוחרר ביום 10.12.06[634], ואילו הנאשם נעצר (והחל להחקר תחת הקלטה) רק ביום 12.12.06[635], כך שתרחיש זה בלתי אפשרי.

(10) ממכלול הראיות לעיל, ניתן לקבוע כי אין שמץ ספק כי החקירות התקיימו במועדים המתועדים ברישומי המשטרה ולא אחרת. עניין זה מדגים שוב את נטייתו של בלדינגר: לקפוץ למסקנות בלתי מבוססות, ולהתעקש עליהן מבלי להניח לעובדות לבלבל אותו.

(4) המסקנה כי לא נפל כל פגם בקבילותן של עבודות מ"ט אלה.

י. מ"ט 167/06[636]

בלדינגר קבע על סמך בדיקותיו כי אין מדובר בקלטת מקור אלא בשעתוק שלו, שעבר חיתוך וחסר בו קטע סאונד[637]. נדון בטענות אלה אחת לאחת:

(1) "חיתוך אנלוגי" בזמן דיסק 0:00:04

(1) בלדינגר מציין כי הקלטת מתחילה בהצגת חדר ריק, נקטעת לאחר 4 שניות ומתחדשת כאשר הנאשם יושב כבר על כסא[638].

(2) הדברים אינם במחלוקת, אולם הם חסרי משמעות. תחילת ההקלטה, הפסקתה וחידושה מתרחשים כולם לפני תחילת החקירה החייבת בתיעוד מוקלט. אלוש העיד כי מדובר בבדיקת תקינות שבוצעה ע"י מפעיל המערכת[639], ובכל מקרה אין בהפסקה כזו כדי לשנות או לעוות משהו בחקירה שטרם החלה.

(2) "עקבות של הילוך מהיר"

(1) בלדינגר טען בחוות דעתו כי בדקה 0:00:27:10 – 0:00:28:07 (28 שניות לאחר תחילת ההקלטה), נראה סרט הוידאו "מורץ" בהילוך מהיר (פאסט פורוורד), מה שמלמד כי אין מדובר בקלטת מקור אלא בשעתוק שלו[640].

(2) מסקנתו של בלדינגר כי "אין מדובר בקלטת מקור" תמוהה על פניה, שכן הוא ידע מראש כי הוא בודק עותק, ולא ביקש כלל לבדוק את קלטת המקור[641].

(3) ב"כ המאשימה שאלה את בלדינגר בחקירתו הנגדית, האם הוא בטוח כי מה שנראה בקלטת בשניות אלה הוא אכן הרצה בהילוך מהיר, והאם יתכן שמדובר במעבר, בעת הצילום עצמו ממצב של SP למצב של LP[642]. בלדינגר, כרגיל, ביטל אפשרות זו והכריז כי "הוידאו לא נותן להעביר ממצב של SP למצב של LP אלא אם יש מפסק אנלוגי".

(4) מייד לאחר מכן, הקרינה המאשימה באולם בית המשפט את קלטת המקור, עליה נראות כיתוביות LP ו- SP בקטע המדובר[643]. בתגובה לכך אישר בלדינגר כי אינו יכול לשלול כי אכן זה מה שקרה, אולם העלה תיאורית קונספירציה חדשה כי מישהו הוסיף את הכתובית על הקלטת..[644]. טענה מופרכת זו נשללה ע"י אלוש בעדותו. גם בעניין זה, כשל בלדינגר בשל בטחונו העצמי המופרז.

(5) מכל מקום, חשוב לציין כי הקטע האמור נמשך שניה בלבד, בה הנאשם עדיין לא נחקר בפועל אלא יושב מול פני החוקר המסדר את הדפים שבפניו, למרות ההרצה המהירה, תוכן ההקלטה נראה בבירור, ואין בו כל הוספה, עריכה או השמטה, ועל כן העניין כולו חסר משמעות.

(3) הפסקת סאונד

(1) בלדינגר מציין כי בקלטת זו, מצא הפסקת סאונד של 8 שניות, 52 דקות לאחר תחילת ההקלטה[645].

(2) במקרה זה, שלל בלדינגר מכל וכל את האפשרות כי הפסקה זו נועדה להחלפת צד בקלטת אודיו ואף הכריז לפרוטוקול:

²אני חייב לציין שאני לא מכיר קלטות כאלה ולא ראיתי מימי חיי, ואני עוסק בתחום הזה משנת 1998"[646].

(3) גם במקרה זה הסתפק בלדינגר בנסיון חייו עתיר השנים, ולא טרח לבדוק את קלטת האודיו המקורית. אילו היה עושה כן, היה מגלה תגלית הפורצת את גבולות עולמו – כי קיימות בשוק גם קלטות אודיו בנות 100 דקות.

(4) הקלטת המקורית – בת 100 דקות, הוגשה לבית המשפט בעדותו של אלוש, אשר העיד כי צד אחד של הקלטת אורכו 50 דקות, ועליו מתווספות עוד מס' דקות, כך ש-52 דקות לאחר תחילת ההקלטה הוא זמן הגיוני להחלפת צד[647].

(4) לסיכום – גם בהקלטה זו, לא התרחש שום דבר המעיד על טיפול זדוני שיש בו לפגוע בקבילותה, וכל הממצאים עליהם הצביע בלדינגר נובעים מהתנהגות רגילה וסבירה, ואין בהם כל שיבוש או נסיון לעוות את התמונה מצד המשטרה.

יא. סיכום- קבילות טכנית

מכל המובא לעיל עולה כי יש לקבוע שכל קלטות החקירה שהוצגו הנן קבילות כראיה מן הבחינה הטכנית, וכי חוות דעתו המרשימה מבחינה ויזואלית של בלדינגר, המחזיקה 34 עמודים, עומדת כולה על כרעי תרנגולת, ויש לדחות את מסקנותיו אחת לאחת.

נדון להלן בטענות המהותיות כנגד הודאות הנאשם.

2. טענותיו המהותיות של הנאשם נגד ההודאות - כללי:

א. ההודאות עליהן מסתמכת המאשימה כראיה

פירטנו לעיל – במסגרת הסקירה הכרונולוגית, את השתלשלות העניינים שהביאה להודיית הנאשם, ואת עיקרי התוכן של כל אחת מההודאות.

לצורך הרשעת הנאשם, מבקשת המאשימה להסתמך כראיה לחובת הנאשם על הודאותיו ברצח, כפי שפורטו לעיל, ולקבוע כי הן ניתנו כולן מרצונו הטוב והחופשי. לעניין משקל ההודאות ואמיתות כל הפרטים בהן – טענתנו, שתפורט בהמשך, היא כי הנאשם הודה במה שעשה, אולם השמיט פרטים מסויימים, והוסיף טענות שקריות במטרה להקל בעונשו - כגון טענת הבלק אאוט.

למען הסר ספק, אמרות הנאשם, אשר יש לראות בהן "הודאה" ויידונו במהלך פרק זה הינן:

(1) ההודאה בפני המדובב - במסגרת מ"ט 165/06 דיסק 26 [648]

(2) ההודאה "הראשונה" בפני החוקרים מיום 19.12.06 - מ"ט 172/06[649]

(3) השחזור מיום 19.12.06[650]

(4) ההודאה "השניה" בפני החוקרים מיום 21.12.06 - במסגרת מ"ט 120/06 [651].

פרט לאלה, קיימות בחקירות הנאשם ושיחותיו עם המדובב התבטאויות מפלילות או מפלילות חלקית של הנאשם את עצמו, כגון טענותיו שיתכן וביצע את הרצח אך אינו זוכר זאת. לדעתנו, אמרות אלה הן שקריות ומניפולטיביות, ואף שהן קבילות כנגד הנאשם, הינן פחות ראויות לדיון מבחינת משקלן (הכל כמפורט בהמשך).

ב. טענות הנאשם

הנאשם אינו מתכחש לעצם העובדה כי הודה ברצח המנוחה בפני חוקריו ובפני המדובב. ואולם לטענתו, הוא לא רצח את המנוחה ואינו מעורב ברצח, וכל ההודאות שמסר הינן הודאות שווא.

לשאלה מדוע הודה הנאשם ברצח שלא ביצע לטענתו, מסרו הנאשם והסניגור, בהזדמנויות שונות לאורך החקירה והמשפט, שורה של תשובות וטענות שונות ומגוונות. חלקן נוגעות לאמצעים פסולים שננקטו, לטענת ההגנה בחקירה, וחלקן ללחצים פנימיים של הנאשם עצמו. בהמשך וכפועל יוצא מכך, מסרו הנאשם והסניגור גם הסברים שונים בשאלה כיצד ידע הנאשם להודות ברצח שאותו לא ביצע.

נסקור תחילה את טענותיו של הנאשם כנגד ההודאות – ובהמשך נקיים בהן דיון סדור, שבו נידרש תחילה לשאלת קבילות ההודאות, ובהמשך למשקלן ולאמיתותן:

(1) טענות הזוטא שהעלתה ההגנה בבית המשפט

ההגנה הודיעה כי תתנגד לקבילות הודאות הנאשם במשטרה ותטען טענות זוטא.

בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, בה החל בעדותו ראש הצח"מ יורם, לאחר שטרם הוגשו טענות הזוטא בכתב, פירט הסניגור לפרוטוקול את תמצית טענותיו:

²אני מודיע לפרוטוקול כי באופן כללי טענות הזוטא שלנו יהיו כי הנאשם הופעלו עליו לחצים נפשיים פסיכולוגיים כבדים מנשוא, העדר שעות שינה, העדר תזונה וחקירה דורסנית שביחד ובהצלבה עם אישיותו המיוחדת השבירה, הביאו לתוצאות אשר עליהן ובגינן אנו טוענים את בקשת הזוטא."[652]

בישיבת יום 1.7.07, הגיש הסניגור מסמך כתוב הנושא את הכותרת "טענות הזוטא"[653]. עובר לחקירתו הנגדית של הנאשם תרגמה אותן המאשימה לרוסית והן הוצגו לאישור הנאשם[654]. בית המשפט מופנה ללשונן המלאה של הטענות, אשר יפורטו פה בתמצית:

· חקירה דורסנית (מבחינת משך החקירות, מספר חוקרים, חקירה בעברית, צעקות והשפלות) ששברה את רוחו של הנאשם.

· במהלך החקירות הזינו החוקרים את הנאשם בנתונים הקשורים לרצח.

· יורם אזולאי איים על הנאשם כי יערב בחקירתו חוקר רוסי בשם "בוריס" אשר יחקור אותו בשיטות נוסח המאפיה והקג"ב.

· רוחו של הנאשם נשברה כתוצאה מהעדר אכילה ושינה, עד שהיה מוכן לרצות את חוקריו בכל אשר יתבקש ובלבד שיעזבוהו לנפשו ויאפשרו לו מנוחה נפשית ופיזית.

· בורותו של הנאשם בעברית ובזכויות היסוד כגון זכות ההיוועצות יש בה בלבד כדי לפסול את הודאותיו, לאור "הלכת יששכרוב".

· הטעיות זדוניות מצד החוקרים אודות ממצאים ביולוגיים שקריים המצביעים על אשמתו ועדויות הקושרות אותו לרצח, ששברו את רוחו של הנאשם ואת רצון הבחירה החופשי שלו, בנטעם בו אמונה כי בעת ביצוע המעשה היה נתון בהתקף בלק אאוט ולכן אינו זוכר את אשר עשה.

(2) טענות נוספות נגד ההודאות שעלו במהלך המשפט

במהלך חקירות עדי התביעה, וגם בפרשת ההגנה, העלה הסניגור טענות נוספות אשר זכרן לא בא במסגרת טענות הזוטא:

· טענת החיפוש החודרני - במהלך עדותו של החוקר סשה, טען בפניו הסניגור, כי החוקרים עשו חיפוש חודרני באיבריו האינטימיים של הנאשם![655] מדובר בטענה שלא נטענה מעולם מפי הנאשם, לא בעת החקירה, לא במסגרת טענות הזוטא, וגם לא בעדותו בבימ"ש.

· טענות כלפי המדובב – בעוד שטענות הזוטא שפורטו לעיל לא התייחסו כלל להודאה בפני המדובב, והסניגור אף לא הסתייג מקבילות ההודאה בעת שהוגשה ע"י התביעה לבית המשפט[656], במהלך חקירתו הנגדית של המדובב ארתור הועלו לראשונה טענות כי ארתור לחץ על הנאשם להודות, שם מלים בפיו, לימד אותו פרטים וטענות וכיוב'. ההגנה אף טענה, בחקירתו של ארתור ובאמצעות עדים, כי ארתור "הודה" בפני אחרים כי הוא שם מילים בפיו של הנאשם וגרם לו להודות במה שלא עשה[657].

(3) טענות הנאשם בחקירה ראשית

הנאשם בחקירתו הראשית טען באופן כללי כי החוקרים והמדובב לחצו עליו ו"שכנעו אותו" כי הוא אשם, עד שהחל להאמין כי אכן ביצע את הרצח, במצב של מסך שחור, ועל כן אינו זוכר זאת. משהחל להאמין כך, החל הנאשם להתנהג "כמו רוצח" ועל כן הודה ברצח על מנת לקבל הקלה בעונש[658].

יודגש כי הנאשם לא חזר על כל טענות הזוטא כפי שפורטו לעיל. לתשובות הנאשם בחקירה הנגדית נתייחס בעת הדיון בכל נקודה להלן.

ג. מסגרת הדיון – הבחנה בין קבילות למשקל

(1) סעיף 12 לפקודת הראיות קובע כי "עדות על הודיית נאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה, ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון".

מושכלות יסוד שנקבעו בהלכה הפסוקה, הן כי הוראות הקבילות של סעיף 12 מכוונות כנגד אמצעים פסולים העלולים להיות מופעלים כנגד נאשם בחקירתו, ואשר אפשר שיש בהם כדי לפגום ברצונו החופשי – על דרך של פגיעה ממשית באחת או יותר מזכויות היסוד החוקתיות העומדות לחשוד בחקירתו: זכות השתיקה וזכות ההיוועצות[659].

הלשון "אמצעים פסולים" לעניין סעיף 12 – נוגעת ללחץ "חיצוני" שהופעל על הנאשם בחקירתו מצד אנשי המרות. כפי שמציין קדמי בספרו:

²יכולת ההנאה מזכויות היסוד האמורות יכול שתיפגע כתוצאה מהפעלת "לחץ חיצוני" ויכול שתיפגע כתוצאה מהפעלת "לחץ פנימי". כנגד ה"לחץ החיצוני" עומד המחסום הסטטוטורי של הקבילות הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, השולל קבילותה של ראיה שלא ניתנה "חופשית ומרצון". ומאידך גיסא, קיומו של חשש כי הנאשם פעל מתוך "לחץ פנימי" שהביא אותו לידי כך שייטול על עצמו אחריות לביצוע מעשה שלא עשה, אינו מקים כל מחסום של קבילות, אך בית המשפט יבחן אפשרות זו במסגרת המשקל שהוא מעניק להודאה"[660]

בין קבוצות האמצעים הפסולים שיש בהפעלתם – בתנאים מסוימים, כדי לפסול קבילותה של הודאה נמנים הפעלת אלימות פיזית, איומים, תנאי חקירה קשים ובלתי ראויים, חקירה דורסנית ובלתי הוגנת, תחבולות חקירה פסולות, פיתוי, השאה, פגיעה בזכות ההיוועצות ועוד. יצירת לחץ נפשי בלתי הוגן יכול שתיחשב לאמצעי פסול, ובלבד שהלחץ הנפשי הוא תוצר של התנהגות בלתי הוגנת של החוקרים כגון השפלות ואיומים, ולא של מועקה פנימית הנוצרת בליבו של הנחקר[661].

רק טענות נגד לאמצעים פסולים, שכוחן יפה נגד קבילות ההודאה, יכולות, אם יתקבלו, לשמש לפסילתה במסגרת "משפט זוטא". טענות נגד המשקל, אינן יכולות להישמע נגד קבילות ההודאה, אולם יכולות להיטען בהמשך, נגד אמיתותה.

(2) בין טענות ההגנה שפורטו לעיל כנגד ההודאה, משמשות בערבוביה טענות "זוטא" קלסיות על לחץ חיצוני כטענת "החקירה הדורסנית" על ענפיה השונים, וטענות שאינו מצביעות על לחץ מצד החוקרים אלא על לחץ פנימי – כגון הטענה כי רוחו של הנאשם נשברה משום שלא אכל ולא ישן מסיבות פנימיות שלו, למרות שקיבל אוכל ואפשרות לישון מצד החוקרים, או הטענה כי הנאשם הודה משום שרצה לקבל הקלה בעונש.

טענות אחרות שנטענו במסגרת מסמך הזוטא – לעניין הדרכה, מסירת נתונים ופח"מים, אינן נוגעות כלל לשאלה מדוע הודה הנאשם, אלא לשאלה כיצד ידע את פרטי ההודאה, וודאי שאינן רלוונטיות לקבילות, אלא למשקל ההודאה ואמיתותה.

טענות כגון "הטעיה" - יכולות באופן תיאורטי לפסול את קבילות ההודאה, רק במידה ואלה חרגו מתחום התחבולה המותרת. טענה זו לא נטענה מפורשות ע"י ב"כ הנאשם, אולם למען הזהירות – אנו נטען ונראה כי לא בוצעה בתיק כל תחבולה פסולה הפוגעת בקבילות ההודאות, ואף לא הטעיה שיכולה להביא להודיית שווא.

(3) על מנת לקיים דיון סדור מבחינה הגיונית ומשפטית, בחרנו שלא לערב מין בשאינו מינו, ולדון תחילה בטענות הרלוונטיות לעניין קבילות ההודאות. בהמשך - לאחר שננמק מדוע הודאות הנאשם קבילות כראיה, נתייחס לטענות נגד משקלן ולאותות האמת העולים מהן.

3. קבילות ההודאות

על פני הדברים, מעלה הנאשם טענות חמורות בדבר התנהלות החקירה. ואולם, כפי שנראה ונדגים להלן, אחד לאחד, מתוך קלטות החקירה, המדובר ב"רשימת מכולת" של טענות כזב, המטילות רפש בצוות החקירה ללא שמץ בסיס עובדתי.

עמדתנו היא כי כל הודאות הנאשם קבילות כראיה, וכי הוכח מעבר לכל ספק במשפט, כי לא הופעלו על הנאשם שום אמצעים פסולים בחקירתו, ולהפך – מדובר בחקירה נקייה, סבירה והוגנת שהתקיימה לכל אורכה באווירה טובה ועניינית, ותוך שמירה על כבודו של הנאשם ועל זכויותיו מעבר לנדרש על פי חוק.

נתייחס להלן לכל אחת מטענות הזוטא הרלוונטיות לעניין הקבילות:

א. שעות חקירה ממושכות

הטענה: "מיום 12.12.06 יום מעצרו נחקר ע"י מס' רב של חוקרים באופן רציף ובמשך שעות רבות וארוכות..."[662]

(1) מדובר בטענה שהועלתה לראשונה ע"י הסניגור בטענות הזוטא, ולא נטענה מעולם ע"י הנאשם מיוזמתו.

(2) מבדיקה בפועל של קלטות החקירה, עולה כי מתאריך 12.12.06 – יום מעצרו, ועד להודייה, נחקר הנאשם כפי שיפורט להלן (אורך חקירות הנאשם לאחר ההודיה אינו רלוונטי שכן לא יכלו להוות סיבה לשבירתו והודאתו):

(1) 12.12.06 – חקירה אחת במשך כ-4 שעות (18:30-22:15 בקירוב)[663].

(2) 13.12.06 - חקירה שהחלה בשעה 11:25 ונמשכה כשעה[664]. בהמשך אותו יום שהה במחיצת החוקר מלכא בשעות 16:30-18:30 ושוחח עמו שלא במסגרת חקירה פורמלית[665].

(3) 14.12.06 – חקירה אחת במשך 3 שעות (בין השעות 10:00-13:00 בקירוב)[666].

(4) 15.12.06 - חקירה אחת במשך כ-3 שעות (במהלך הבוקר)[667]

(5) 16.12.06 – חקירה אחת במשך כ-4 שעות (החל מ-10:20)[668].

(6) 17.12.06 - הנאשם לא נחקר כלל. מוצא מהתא למשך כחצי שעה לבירור עם החוקרים בנוגע לשרותו הצבאי[669].

(7) 18.12.06 –

(i) חקירה בבוקר במשך כשעה וחצי[670] (משעה 10:30 בקירוב)[671].

(ii) לאחר בדיקתו ע"י הפסיכיאטר - חקירה נוספת בערב במשך כשעתיים החל משעה 20:23[672]. – מייד לאחר חקירה זו הודה הנאשם בפני המדובב.

(8) 19.12.06 – חקירת הנאשם החלה בשעה 13:08 בקירוב, והוא החל להודות ברצח כ-50 דקות לאחר תחילת החקירה[673].

במשך שאר שעות היום (למעט פרקי זמן שחלפו מרגע הוצאת הנאשם מהתא ועד תחילת החקירה, ולאחר מכן עד החזרתו לתא, הארכת מעצר וכדומה) שהה הנאשם בתא (המפוקח ומצולם במצלמת וידאו) וניתן לו לעשות כחפצו.

גם במהלך החקירות ניתן לנאשם לעשן, לשתות קפה ולהתרענן ככל שנמצא צורך לכך, והוגשו לו ארוחותיו כסדרן והדברים עולים מצפייה בכל קלטות החקירה.

קדמי מציין בספרו כי:

²תחקור הנמשך שעות ארוכות ללא הצדקה עניינית, ומה שחשוב לא פחות, ללא הפסקות נאותות למנוחה, לעישון, לאכילה, לשתייה ולעשיית צרכים, ייראה על פניו כתחקור בלתי הוגן המכוון לשבירת רוחו של הנחקר ולטמטום חושיו. לעומת זאת, כאשר ניתן להצביע על הצדקה עניינית להתמשכותה של החקירה פרק זמן ארוך, וכאשר זו משולבת בהפסקות נאותות כאמור, לא יהיה בעצם התארכותה של החקירה משום נקיטה באמצעי פסול"

בדוגמאות המובאות ע"י קדמי – נקבע כי חקירה של 5 שעות בלילה אינה פסולה כשהיתה הצדקה לקיומה, ואילו חקירה ללא הצדקה וכללים הוגנים במשך 13 שעות נפסלה[674].

נדמה שנתונים אלה מדברים בעד עצמם. אין כל דרך לתאר ברצינות חקירה יומית של בין שעה ל- 4 שעות, בשעות היום (גם בשני המקרים בהם נחקר בערב, בשל נסיבות החקירה, אין המדובר בחקירה מעבר לשעות ערות של אדם מבוגר סביר), כ"חקירה רציפה במשך שעות רבות וארוכות", החורגת מתנאי חקירה סבירים והוגנים, ויכולה לשבור רוחו של אדם עד כדי הודאה ברצח שלא ביצע.

(3) למען הסר ספק, נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, האם לפי זכרונו, הוא נחקר חקירות נוספות מעבר לאלה המתועדות בקלטות החקירה[675]. הנאשם השיב כי הוא זוכר ארוע בו הוצא לחצר בית המעצר בראש פינה, נשאל מס' שאלות והוחזר לתא. תחקור זה אינו מוקלט, אולם קיים תיעוד לגביו בקלטת של הנאשם עם המדובב, וממנו עולה כי הוא נמשך כמחצית השעה[676]. בנוסף, טען הנאשם כי יורם נכנס אליו מס' פעמים לחדר העיכוב בעכו ושוחח עמו. גם כאן ודאי שלא נטען לחקירה ממושכת. חשוב לציין מעבר לכך - ראשית, כי יורם שלל בעדות הזמה[677] את העובדה כי נכנס אי פעם לשוחח עם הנאשם, מלבד שיחה אחת המתועדת בוידאו[678], ושנית - כי הנאשם החל להחקר במשרדי התשאול בעכו רק לאחר ההודאה והשחזור, ועל כן – אורך חקירותיו שם אינו רלוונטי כאמור לעיל.

(4) הנאשם עצמו לא העלה כל טענה בדבר אורך החקירות לא במשטרה ולא בבית המשפט מיוזמתו. בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל מהי לדעתו חקירה ארוכה שיש בה כדי לגרום לו להודות ברצח שלא ביצע השיב:

"ש... מה זה בשבילך שעות רבות וארוכות, שעתיים זה שעות רבות וארוכות?

ת.שעתיים זה לא הרבה

ש.3 שעות זה הרבה?

ת.כן

ש.חקירה זה 3 שעות זה מבחינתך שעות רבות וארוכות שמבחינתך גורם לך להודות במשהו שלא עשית?

ת.כן, זה לחץ נפשי"[679]

תשובה זו היא בבירור מתחכמת, וניתנה לאחר שהנאשם למד את חקירותיו וידע היטב מה אורכן, ואף שינן את הטענות אשר הסניגור שם בפיו. מכל מקום – מבחן האמצעים הפסולים הוא אובייקטיבי, ואין ספק כי אובייקטיבית - אין מדובר בחקירות ממושכות יתר על המידה.

נוסיף מעל לנדרש, כי הנאשם עמד בחקירתו הנגדית בבית המשפט, בחקירות ממושכות בהרבה מאלה שבהן נחקר במשטרה ובכל זאת לא נשבר ולא הודה ברצח...

ב. מספר רב של חוקרים יחד

הטענה: .. מיום מעצרו נחקר ע"י מספר רב של חוקרים .. בדורסנות ובאופן משפיל... במספר רב של חקירות השתתפו מספר חוקרים בצוותא, לעיתים אף שלושה חוקרים בעת ובעונה אחת שהטיחו בו מכל עבר תוך כדי צעקות עובדות ושאלות בשפה העברית..."[680]

(1) גם טענה זו לא הועלתה מעולם מיוזמת הנאשם, לא בזמן אמת כלפי החוקרים, לא בחקירותיו המאוחרות ולא בבית המשפט.

(2) מלשון הטענה כי החקירה בוצעה ע"י "מספר רב של חוקרים, לעתים אף שלושה בעת ובעונה אחת" אנו למדים כי לטענת הסניגור – שלושה חוקרים הינו מספר רב באופן חריג וקיצוני, אולם מלבד החקירות שבהן לא השתתפו שלושה חוקרים יחד (שהרי מצב זה מתרחש רק "לעתים"), קיים עוד מספר רב של חקירות שבהן השתתפו רק שני חוקרים (או אולי אפילו אחד) שהן פסולות מחמת ריבוי חוקרים.

(3) ניתן להעלות תמיהה על עצם העלאתה של טענה זו, ולהקשות כי אפילו שלושה חוקרים אינו "מספר רב של חוקרים", שיש בו כדי לפסול הודאה. יש אף לקחת בחשבון את הקפדת המשטרה כי בכל חקירה ישתתף לפחות חוקר אחד דובר רוסית שישמש כמתורגמן[681].

(4) ואולם, אנו מבקשים להסתייג כליל מהתמונה המצטיירת מטענת הסניגור, כאילו ניצב הנאשם בחדר, סביבו שלושה חוקרים, המטיחים בו מכל עבר, בעת ובעונה אחת, צעקות עובדות ושאלות, ועוד בשפה העברית.. תמונה זו, למרבה הצער, לא התקיימה אלא בדמיונו של הסניגור, אשר ככל הנראה ניסח את טענות הזוטא לפני שטרח לצפות בקלטות החקירה.

(5) צפייה בקלטות, מגלה תמונה שונה לחלוטין ואף הפוכה. לנוחות בית המשפט, מצורפת לסיכומים אלה טבלה, המפרטת את מס' ושמות החוקרים הנמצאים בחדר החקירות בכל רגע נתון על פי הקלטות, ותוך התייחסות לשאלה מי מחוקרים אלה דובר רוסית[682]. מרבית החקירות מנוהלות ע"י חוקר אחד או שניים. בשתי חקירות בלבד, משתתפים בסה"כ שלושה חוקרים[683], הם אינם נמצאים בחדר יחד, אלא מתחלפים ביניהם, כך שברוב הזמן נמצאים בחדר חוקר אחד דובר עברית ואחד דובר רוסית המשמש כמתורגמן. בסה"כ- פרק הזמן המצטבר והכולל לאורך כל ימי החקירה בו נמצאים שלושה חוקרים יחד בחדר עם הנאשם הוא 18 דקות!

(6) כב' בית המשפט מופנה בזאת לאותם קטעים בודדים בהם נמצא הנאשם בחדר יחד עם שלושה חוקרים, על מנת שיוכל להתרשם במו עיניו ואוזניו, כי לא קיימת בהם סיטואציה כלשהי, בהם שלושת החוקרים (או אפילו שניים מהם) מדברים אל הנאשם יחד[684].

(7) בחקירתו הנגדית בבית המשפט, לאחר שהתכונן וצפה בקלטות, נסוג בו הנאשם כמובן מטענת השקר הזו:

"ש.אני מבינה שאתה טוען שכל החוקרים, לפעמים שניים ולפעמים שלושה ולפעמים אחד, צעקו בבת אחת בעברית, כך זה היה, נכון?

ת.כל השלוש אני לא זוכר, אבל כל אחד צעק בנפרד והם התחלפו

ש.אז למה אמרת לפני רגע שנכון שהם צעקו יחד בעת ובעונה אחת

ת.לא כולם בבת אחת, צעק אחד, ואחרי זה השני ואחרי זה השלישי, לזה התכוונתי"[685]

צפייה בקטעים אליהם הפנינו לעיל, מלמדת כי גם טענה זו שקרית. מהקלטות עולה כי בכל אותם קטעים בהם נכחו שלושה חוקרים בחדר, ישבו שניים מהם עם הנאשם ליד השולחן, כאשר החוקר השלישי נכנס לחדר למס' דקות ונותר עומד ליד הדלת. בשום מקרה אין החוקרים צועקים בזה אחר זה על הנאשם. למען הסר ספק נציין, כי גם בחקירות בהן משתתפים שני חוקרים ולא שלושה, אין הם עומדים שניהם ומטיחים צעקות ושאלות בנאשם יחד או בזה אחר זה כנטען.

(8) הנאשם מוסיף וטוען בחקירתו בבית המשפט, כי לטעמו – לא רק שלושה, אלא גם שניים הוא מספר רב מדי של חוקרים. ואף משיב בעזות מצח:

²ש.אני מבינה שמבחינתך אם יושבים בחדר שני חוקרים וחוקרים אותך 3 שעות, זה משהו שאתה לא יכול לעמוד בו

ת.כן, לא יכול"[686].

או שהנאשם סבר בטעות כי הוא יצא למחנה נופש, ולא נחקר כחשוד בתיק רצח, או שהוא שב ומהתל בבית המשפט בתשובה מתחכמת. מכל מקום, הטענה כי חקירה ע"י שני חוקרים הנוכחים יחד בחדר, ובמיוחד כשבחלק מהמקרים מתפקד אחד מהם כמתורגמן, מהווה לחץ בלתי סביר הפוגע בזכויות הנחקר מופרכת ואינה ראויה כלל לדיון.

ג. חקירה בעברית

הטענה: ... שהטיחו בו מכל עבר תוך כדי צעקות עובדות ושאלות בשפה העברית, שפה שאינה נשלטת ע"י הנאשם, הטילו בו מורא ופחד..."[687]

(1) גם טענה זו, על שתי פניה: כי הנאשם נחקר בעברית, וכי שפה זו אינה נשלטת על ידו, אינה נכונה.

(2) אין חולק כי עברית איננה שפת אמו של הנאשם והוא אינו דובר אותה על בוריה. עובדה זו נלקחה בחשבון בחקירתו, ועל כן הקפידו ראשי הצח"מ, כי הצוות החוקר את הנאשם יכלול חוקרים דוברי רוסית, וכי אחד מהם יהיה נוכח בכל חקירה[688].

(3) בפועל - מרבית חקירותיו של הנאשם התנהלו ע"י חוקרים דוברי רוסית ועל טהרת השפה הרוסית[689]. באותן חקירות בהן נכח חוקר דובר עברית נכח לצידו חוקר דובר רוסית ששימש כמתורגמן[690]. הפעם היחידה שבה תושאל הנאשם באופן יזום ע"י חוקר דובר עברית בלבד (להבדיל משיחות שהתפתחו באקראי[691]) היתה שיחתו עם יורם בחדר העיכוב מיום 22.12.06[692], שיחה שאף היא איננה בדיוק חקירה פורמלית, ומכל מקום - התקיימה לאחר שהנאשם כבר חזר בו מההודייה. ואכן, העובדה כי יורם שוחח עם הנאשם בעברית לא גרמה לנאשם, באותו מעמד, לשנות מעמדתו ולהודות שוב ברצח.

(4) בעדותו בבית המשפט בחקירתו הראשית טען הנאשם ספציפית לגבי החקירה מיום 15.12.06 – ת/174א[693], כי הרגיש שלא בנוח משום שהעברית אינה שפת אמו, והוא לא יכול היה להבין שאלות רבות ולהסביר למה כוונתו, ובלשונו של הנאשם: "הרגשתי שהדברים הם לא בצלחת שלי"[694]. בחקירה הנגדית אישר הנאשם כי בכל החקירות (מלבד בראש פינה[695] ובעכו[696]) נכח לפחות חוקר אחד דובר רוסית. אולם לטענתו – לא כל הזמן היתה לו אפשרות להשיב ברוסית או לקבל תרגום לשאלות שלא הבין[697].

(5) כבר מלכתחילה קיים פער בין תשובות אלה לבין הטענה במסמך הזוטא כי החוקרים הטיחו בנאשם מכל עבר עובדות ושאלות בעברית שאינה שגורה בפיו. אולם מעבר לכך, שוב, צפייה בקלטות מגלה כי אין בדברים כל ממש.

(6) בחקירה מיום 15.12.06 (כמו גם בתאריך 18.12.06), משוחח החוקר יעקב מלכא עם הנאשם בעברית קלה ביותר, כשלצידו חוקר דובר רוסית המוודא כי הנאשם הבין את השאלות. כאשר הנאשם אינו מבין את השאלה, היא נשאלת שוב במילים אחרות או מתורגמת לרוסית. תשובות הנאשם ניתנות לרוב בעברית בסיסית, כאשר הוא מצליח לבטא עצמו ונעזר בתרגום רק במילים בודדות. בעת שהנאשם מרגיש צורך בכך, הוא עובר מיוזמתו לרוסית - ונענה ברוסית ע"י החוקרים, מבלי שאיש מהם יעיר לו על כך או יחייב אותו להשיב בעברית. בית המשפט מופנה למספר דוגמאות, בחקירה זו ובאחרות, לשליטת הנאשם בשפה העברית, ולאופן בו התאפשר לו להיעזר בחוקרים דוברי הרוסית בחקירות[698].

(7) יתרה מזו, גם לאורך המשפט, בלטה העובדה כי העברית של הנאשם טובה מכפי שהוא מנסה להציג. הוא אישר בדיון בחקירתו הנגדית כי הוא דובר עברית קלה[699]. בכמה מקרים לאורך עדותו, הנאשם השיב לשאלות בעברית או מבלי להמתין לתרגום[700]. (לעומת זאת – במקרים בהם התשובות שמסר לא היו לרוחו, מיהר הנאשם להאשים את המתורגמן באופן מניפולטיבי[701]).

(8) גם אם יעלה הנאשם את הטענה כי העברית שבפיו השתפרה במהלך המשפט, הרי שקיימות די דוגמאות לשליטתו בעברית גם בתקופת המעצר והחקירה: הנאשם עלה ארצה מספר שנים לפני מעצרו[702] קיים יחסי עבודה בעברית עם כל מעבידיו השונים: אלי דעי, ראובן ג'נח, ואנשי התחזוקה בבית הספר. הוא דיבר בעברית עם אחד המנקים ביום הרצח ונתן לו הסברים לגבי תלוש המשכורת, ועוד[703].

(9) מבחינה מהותית – התשובה לשאלה האם נפגעה חקירת הנאשם או יכולתו לומר את גירסתו עקב "חוסר בקיאותו ברזי השפה העברית"? היא בשלילה. ניתן להתרשם מהקלטות והתמלילים, כי לאורך כל חקירותיו, הנאשם הבין כל שאלה שנשאל (גם אם לאחר מס' הסברים או תרגום), והצליח לענות עליה בשפה המובנת לו ולחוקרים. הסניגור והנאשם לא הצביעו, לאורך המשפט כולו, על סיטואציה קונקרטית בה נפגעה התקשורת בין הנאשם לחוקרים באופן מהותי, או על מסר ספציפי כלשהו שהנאשם לא הצליח להביע בשל קשיי השפה.

(10) אין אף לומר בנסיבות העניין כי החוקרים חקרו את הנאשם במכוון בשפה העברית כדי להקשות עליו או להפעיל עליו לחץ מיותר. להפך - הם השתדלו לחקור אותו ברוסית ככל הניתן, ובמקרים בהם נחקר בעברית, נעשה הדבר מטעמים ענייניים (כגון הצורך לערב בחקירה את ראש הצח"מ או חוקר מיומן אחר), ותוך הקפדה על זכויותיו של הנאשם.

ד. צעקות והשפלות - חקירה דורסנית

הטענה: הנאשם יטען כי מיום מעצרו נחקר .. בדורסנות ובאופן משפיל, חקירות שנטעו בו מורא ופחד, חקירות בהן עשו שימוש בצעקות רמות והטחת השפלות.

הנאשם יוסיף ויטען כי ... (החוקרים) הטיחו בו מכל עבר תוך כדי צעקות עובדות ושאלות בשפה העברית .. הטילו בו מורא ופחד הן באופן ישיר והן באופן עקיף, תולדה של האווירה שהשליטו החוקרים בחקירותיו, כך שבמצטבר הביאו לשבירת רוחו ושלילת רצונו החופשי.

(1) גם כאן, הפליגה ההגנה בתיאורים כיד הדמיון הטובה עליה, ללא כל קשר למציאות העולה מקלטות החקירה.

(2) חוקרי המשטרה אשר העידו בבית המשפט שללו מכל וכל את הטענה כי חקירת הנאשם היתה דורסנית ומשפילה. הם ציינו כי לכל היותר כללה החקירה הרמות קול מפעם לפעם על דרך של הטחת שאלה, אולם הנאשם לא נראה חושש או מפוחד כתוצאה מכך, ואף דיבר בעצמו בטון דומה לחוקריו[704].

(3) צפייה בקלטות מגלה תמונה התואמת את עדויות החוקרים. החקירות מתנהלות כולן באוירה נינוחה, כאשר הנאשם והחוקרים יושבים יחד סביב שולחן, מעשנים בצוותא, שותים קפה, והחקירה מתנהלת באופן ענייני. לאורך כל קלטות החקירה, אין החוקרים מטיחים בנאשם השפלות מסוג כלשהו.

(4) אכן, מדי פעם מרים אחד החוקרים את קולו, אולם מדובר לכל היותר בהרמת קול של ויכוח על רקע ענייני, ולא בצעקות מפחידות שנועדו להשפיל את הנאשם. הנאשם אינו נראה בשום חקירה מפוחד, מאויים או חושש מהצעקות. שפת גופו אל מול החוקרים בטוחה ונינוחה לאורך כל הדרך. הוא אינו נראה מתרגש כאשר חוקר מרים את קולו, ויודע להשיב בעצמו בקול רם, ולעתים קרובות הוא שמרים את קולו על החוקרים מיוזמתו, מה שמעיד כי אינו חושש מהם כלל[705].

(5) התיאור המובא בטענות הזוטא, כי מדובר בחקירה דורסנית ומשפילה, הינו איפוא שקרי ומופרך. ואולם אנו לא נפטור עצמנו כאן מן השאלה, האם הרמת קול - בלהט ויכוח, מצד חוקר על נחקר, כפי שנראית בחלקן של החקירות בתיק זה, מהווה אמצעי פסול? לדעתנו, התשובה על כך שלילית.

(6) בבית המשפט העליון נשמעו בעבר מספר דיעות, האם האמצעים הפסולים צריכים להיבחן על פי מבחן אובייקטיבי גרידא (כלומר: די בהוכחה כי השוטרים נקטו אמצעי פסול, כדי לפסול את ההודיה, ללא קשר להשפעת האמצעי על הנחקר) או על פי מבחן סובייקטיבי (במובן זה – שיש לבחון גם את השפעת האמצעי הפסול בפועל, על שלילת רצונו החופשי של הנחקר). מחלוקת פרשנית זו הוכרעה לבסוף בפסק הדין בעניין מועדי[706], בו אומצה גישת-ביניים:

" לפי גישת-ביניים זו, התכלית של שמירה על מהימנותן של הודאות היא התכלית המרכזית של כלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, ובצידה ניצבת התכלית בדבר הגנה על זכויות הנחקר (על כך ראו עניין יששכרוב, בפסקה 30). מכך נגזר, כי מקום בו הופעלו כלפי הנחקר אמצעי חקירה פסולים באופן קיצוני - כאלה שהפעלתם מגעת עד לכדי פגיעה בצלם האדם של הנחקר - קמה מעיין חזקה חלוטה כי רצונו החופשי של הנחקר נשלל ועל כן, הודאה שמסר אינה קבילה (עניין מועדי, בעמ' 225). ברם, מקום בו מדובר באמצעי חקירה שאינו פסול באופן קיצוני, הרי שאי החוקיות של אמצעי החקירה, כשלעצמה, לא תפסול את קבילות ההודאה; אלא צריך יהיה לבחון, בכל מקרה על פי נסיבותיו, האם אמצעי החקירה הפסול שננקט אכן פגם ברצונו החופשי של הנחקר במסירת ההודאה"[707]

הלכת יששכרוב קבעה בעניין זה, כי ככל שהאמצעי חמור יותר, כך תיטה הכף לטובת המבחן האובייקטיבי של פסילת ההודאה :

"הדעת נותנת כי אין דינה של הפרה טכנית, זניחה או קלת-ערך של כללי החקירה התקינה, כהרי הפרה חמורה של כללים אלה תוך פגיעה משמעותית בזכות-יסוד מרכזית של הנחקר. ...בין שני קצוות אלה של סוגי הפגיעות יש מתחם רחב של אפשרויות. לא כל סטיה מכללי החקירה ולא כל אמצעי שהופעל בחקירה, גם אם אינם מקובלים על בית המשפט, יביא לפסילת הראיה"[708].

ואולם, בעלי כל הדיעות מסכימים, כי כאשר האמצעי שננקט אינו פסול אובייקטיבית, אין לפסול את ההודאה.

(7) במקרה זה, טענתנו היא כפולה: חקירת הנאשם איננה דורסנית במובן האובייקטיבי, וגם לא שללה את רצונו החופשי במובן הסובייקטיבי (כפי שנרחיב בעניין המשקל).

(8) קדמי מציין כי הדין מבחין היטב בין שיטת תחקור הוגנת וסבירה, המכוונת לגילוי האמת, אשר עם כל הסבל לנחקר, אין מנוס מלקיימה. לבין זו המכוונת לשבירת רוחו של הנחקר ולטמטום חושיו, במטרה ליטול ממנו את כושרו לשקול ולהשיב לפי בחירתו, .. עם אובדן "יכולת הבחירה" אם לשתוק אם לאו, הופך הנחקר לגולם המוכן לעשות את רצונו של החוקר, ובלבד שהלה יניח לו לנפשו.."[709]

זאת ועוד:

²הדגש מושם לעניינו של גורם פסול זה על אופי התחקור: אם היה זה תחקור שהותיר לנחקר אפשרות להגיב כ"אדם" הרי גם אם היה זה תחקור לוחץ - עדיין תחקור נסבל הוא. הוגדשה הסאה, והנחקר איבד יכולתו להיחשב כאדם בשל ההלם, המלווה בדרך הטבע הצגה דורסנית של השאלות, ייראה התחקור בלתי סביר ובלתי הוגן, ובית המשפט ייטה לפסול בשל כך הודיה הנמסרת בעקבות נקיטה בו."[710]

(9) מבחינה אובייקטיבית – אנו סבורים כי צפייה בקלטות מלמדת כי החקירה היתה סבירה והוגנת, וכי גם הרמות הקול - שהיו אקראיות, לא היה בהן כדי לשבור את רוחו של נחקר, לטמטם אותו, להטיל בו מורא או להפכו לגולם ביד היוצר.

קצין האח"מ המחוזי אבי שי, העיד בעניין זה:

²ש.לגבי הרמת קול בחקירה, מה ההנחיות בענין כזה, האם יש הנחיות בענין כזה?

²ת.הרמת קול בחקירה שאינה באה לידי צעקות או ניסיון לפגוע בנחקר בצורה שתהפוך אותו לשבר כלי וכיו"ב היא דבר לגיטימי לחלוטין, כשנחקר אומר לי לדוגמא כך וכך אני יכול לומר לו: "אדוני משקר" זאת בהרמת קול, אבל לא כדי שבירת רוחו"[711]

(10) נוסף על כך, מהבחינה הסובייקטיבית – הנאשם לא נבהל ולא נשבר כתוצאה מהרמות הקול, ולא ראה באמת את החקירה כלפיו כדורסנית:

(1) כאשר נשאל בזמן אמת על ידי ראשי הצח"מ, או אנשים שלא היו מעורבים ישירות בחקירה כיצד נהגו בו החוקרים, לא התלונן על צעקות או השפלות, אלא השיב את ההפך הגמור:

במ"ט 122/06 (תשאול ע"י יורם לאחר חזרתו מהודיה):

" י': אני שואל אנחנו פה במשטרה פה בישראל, אנחנו.. התנהגנו אליך יפה?

ר: לא, מה פתאום, אתה באמת כל הזמן מדבר יפה, תה, קפה, אוכל..

.... מתי משטרה פה בישראל.. אני לא מדבר על חוקרים משהו, לא, חס וחלילה, ..

י: אנחנו היינו אתך בסדר?

ר: בטח, כן.

י': מישהו עשה לך משהו?

ר:.. כל הכבוד. "[712]

... אנחנו מדברים איתך בצורה של אנשים טובים, בצורה יפה. מישהו דיבר איתך לא יפה פה? אנחנו מדברים לא יפה? לא.

ר: אתה מדבר טוב מאוד. כל המשטרה מדבר טוב מאוד. [713]

בחקירה ע"י בוקר - 26.12.06:

"בוקר: לא אמרו, לא דיברו איתך יפה, לא נתנו לך לאכול?

ר: לא, אני לא אמרתי זה, אני אמר ככה, אצל שוטרים או משטרה אין בעיות. אצלי שמשטרה אין בעיות. כל הזמן בבקשה אוכל, בבקשה זה, זה, זה, זה כן, זה היה, לא כמו.. אבל אני מדבר מה שמה, מה אני היה, כל הזמן מדבר אתה רוצח, אתה רוצח, זה אני אומר"[714]

(2) גם בחקירתו הראשית בבית המשפט, נמנע הנאשם מלטעון כי החוקרים צעקו עליו או הפחידו אותו, וכי זו היתה אחת הסיבות להודיית השווא.

(3) כאשר טענת הסניגור במסגרת מסמך הזוטא לעניין החקירה הדורסנית הוצגה בפניו בחקירתו הנגדית, מיהר הנאשם גם בעניין זה (כמו לגבי מס' החוקרים והשעות) "לאמץ אל ליבו" את הטענה ולהסכים כי אכן החוקרים (בפרט החוקרים יוסי ויעקב) צעקו עליו והטילו בו מורא[715] . עם זאת - אישר הנאשם בחקירתו הנגדית:

"ש.אני גם אומרת לך שבכל המקרים האלה שרואים בדיסקים שבהם חוקר מרים עליך קול, אתה עונה לו בחזרה באותו טון ולא מפחד ממנו כפי שאתה טוען

ת.כן, זה נכון"[716].

(4) הנאשם טען בבית המשפט כי הוא התלונן בפני יורם וסשה על צעקות החוקרים[717], וכי הדבר מתועד באחד הדיסקים. חיפוש מדוקדק בכל הדיסקים מוכיח כי טענה זו שקרית ולא קיימת תלונה כזו מפי הנאשם. כאשר עומת עם עובדה זו, ועם דבריו ליורם ולבוקר שצוטטו לעיל, לפיהם החוקרים התייחסו אליו יפה ואין לו כל טענה כלפיהם, שינה הנאשם טעמו והודה כי הוא לא התלונן בפניהם על הצעקות כי "זה לא היה עוזר"[718]. סביר להניח כי אילו היו בפיו טענות ממשיות בדבר השפלות והטלת מורא היה מעלה אותן בפני אותם חוקרים, או שהיו נשמעות מפי בא כוחו בהארכות המעצר וכדומה.

(5) אינדיקציה נוספת לכך שהנאשם לא חשש מהחוקרים ולא התרשם מהרמות קול מצידם, עולה משיחותיו עם המדובב בזמן אמת, שם מספר הנאשם למדובב כי הוא צועק על החוקרים יותר משהם עליו, וכי אם החוקר הקטן (הכוונה ליוסי זמואלסון) יצרח עליו, הוא לא ידבר בכלל, גם אם השתיקה תחזק את הראיות נגדו[719].

(6) בשום מקרה לא הביאה הרמת קול מצד חוקר זה או אחר להודייה מצד הנאשם ברצח או בעובדה כלשהי שלא הודה בה קודם לכן. הודיית הנאשם בפני החוקרים באה דווקא בחקירה "רכה" ובעקבות גילוי אמפתיה מצד יורם לבעיית ה"בלק אאוט" כביכול, כפי שתואר לעיל[720]. הנאשם אף אישר בחקירתו בבית המשפט כי הוא לא הודה בחקירתם של יוסי ויעקב אשר לדבריו הם אלה שצעקו עליו, וכי דווקא סשה ואנטולי שבפניהם הודה ושחזר, לא צעקו ולא השפילו אותו[721].

(11) לסיכום נקודה זו, ניתן לקבוע כי חקירת הנאשם לא התנהלה באופן דורסני ולא הטילה בנאשם מורא ופחד כטענת הסניגור במסמך הזוטא.

ה. חיפוש חודרני ומשפיל באבריו האינטימיים

באותו הקשר של טענת החקירה הדורסנית והמשפילה, לא ניתן להתעלם מהטענה המגוחכת והמופרכת ביותר אשר נטענה במהלך המשפט מפי ב"כ הנאשם (זאת אם לא נתייחס לטענת סדובסקי שנמחקה מהפרוטוקול כי הרצח לא בוצע בתא השרותים, ולטענת ב"כ הנאשם כי מצא את כלי הרצח תלוי על עץ ברמת הגולן, אשר אף היא נזנחה לאחר בדיקת ד.נ.א) כי בנאשם בוצעה במהלך החקירה בדיקה חודרנית בפי הטבעת:

(1) בסיום חקירת הנאשם בתאריך 16.12.06, לקראת סיום ההקלטה, נכנס לחדר החקירות אחד מקציני הצח"מ, יחיאל אדרי, בנוכחות החוקר סשה, וביקש מהנאשם להתפשט על מנת לבדוק את גופו בעירום[722].

(2) הנאשם, לא למותר לציין, לא העלה כל טענה שהיא בנוגע לחיפוש בעירום לא בחקירתו במשטרה, ולא במסגרת טענות הזוטא שנטענו והוגשו לבית המשפט.

(3) במהלך חקירתו הנגדית של סשה, טען בפניו הסניגור, תוך שהוא מפנה לקטע הוידאו בו נראה סשה נכנס לחדר ומנגב את ידיו זו בזו[723], כי סשה מרח על ידיו חומר כלשהו. סשה מכחיש, ואז מטיח בו הסניגור את הדברים הבאים, שגם אותם מכחיש סשה בשאט נפש:

"ש. אם אני אומר לך שאתם עשיתם מעבר לאותה בדיקה ויזואלית, חיפוש חודרני באיבריו האינטימיים של הנאשם

ת. אני לא מאמין שאתה מאמין למה שאתה אומר. זה לא היה, מה שכן היה, הנאשם התבקש להוריד את בגדיו, הוריד חולצה ומה שהיה עליו, התבקש להוריד מכנס ותחתוניו, מי שערך בדיקה הוא יחיאל אדרי, בדיקה ויזואלית בלבד."

(4) יחיאל אדרי, מבצע הבדיקה בפועל, העיד אף הוא כי המדובר בבדיקה חזותית - ויזואלית, ללא כל מגע פיזי, שנמשכה כדקה, על מנת לבחון האם יש סימני חבלה על גופו של החשוד. הבדיקה בוצעה רק בתאריך 16.12. ולא מייד לאחר מעצר הנאשם, מהטעם הפשוט שאז חשבו עליה. אדרי הסביר כי הצילום הופסק מאחר והבדיקה לא היתה חלק מה"חקירה הפרונטלית" החייבת בצילום על פי חוק. הוא הסביר כי לא חשב בזמנו לתעד בזכרון דברים את הבדיקה אשר הסתיימה ללא תוצאות, אולם בדיעבד הוא מסכים כי היה מקום לתיעוד כזה. גם אדרי הכחיש מכל וכל את הטענה בדבר ביצוע בדיקה חודרנית מצידו או מצד סשה, גם עד זה נחקר ע"י הסניגור באותו כיוון, כאשר נשאל האם לאחר צאתו השאיר את סשה לבדו עם החשוד, והאם סשה לבש כפפות[724].

(5) ראש הצח"מ בוקר העיד כי הבדיקה הויזואלית בוצעה ללא צילום וידאו על מנת למנוע פגיעה בצנעת הפרט של הנאשם, וכן מכיוון שלא היתה חובה חוקית לצלמה[725]. גם בוקר שלל מכל וכל את הטענה כאילו בוצע חיפוש חודרני, פעולה אשר צוות החקירה אינו מוסמך לבצעה ואשר לא היתה לה כל תכלית, ואף ציין כי הנאשם לא התלונן בפניו על כך כאשר שאל אותו על יחסם של החוקרים[726].

(6) בעלות הנאשם על דוכן העדים, סיפר בחקירתו הראשית, באופן דרמטי אודות החיפוש שנעשה בו בעירום ע"י יחיאל אדרי, חוויה אשר אותה יזכור לטווח הארוך, ואשר גרמה לו לתחושה אשר אינו יכול לתארה במילים, כאילו "לסמרטוט רצפה נותנים כבוד יותר מאשר נתנו לי" - כך לדבריו. ואולם, בתיאורו המרגש של הנאשם לא נטען כי החיפוש היה "חודרני באיבריו האינטימיים"[727].

(7) בחקירתו הנגדית, נשאל הנאשם במפורש, האם בוצע בו ע"י סשה או שוטר אחר, חיפוש חודרני, והשיב בשלילה מוחלטת:

"ת.סשה לא עשה לי בדיקה חודרנית, מה שהוא מרח על הידיים אני לא ראיתי, מי שנגע בי זה הבן אדם השני שהיה בחדר שבדק אותי.

ש.אותו אדם שני, גם לא הכניס לך את היד לתוך פי הטבעת או לא עשה לך בדיקה חודרנית לפי מה שאתה מספר

ת.אף אחד לא עשה לי בדיקה חודרנית, עשו לי מה שהסברתי בחקירה הראשית"[728]

(8) כאשר ניסתה ב"כ המאשימה לתהות מאין, אם כן, עלתה טענה כה מוזרה וחמורה בדעתו של הסניגור בעת חקירתם הנגדית של עדי התביעה, השיב הנאשם תשובה מפתיעה לא פחות:

"ש.אתה סיפרת לסניגור לעו"ד שפיגל שסשה או חוקר אחר עשה לך בדיקה חודרנית?

ת.יכול להיות, אני לא זוכר

ש.יכול להיות ששיקרת לסניגור ואמרת לו דבר לא נכון, האשמת חוקר שעשה לך בדיקה חודרנית שלא הייתה, זה יכול להיות?

ת.אני לא זוכר, זה היה לפני שנתיים, אני כבר לא זוכר מה אמרתי"[729]

הנאשם לא הצליח להסביר מדוע לא העמיד את הסניגור על טעותו, כאשר שמע אותו בבית המשפט, מטיח את ההאשמה החמורה והמופרכת בפני סשה, ואף טען כי למעשה, עתה זו הפעם הראשונה בה הוא מעמיד דברים על דיוקם, וכי יתכן ששיקר לסניגור בעת שפגש אותו בתחילת החקירה בעת שתיאר את מעשי החוקרים כלפיו[730].

(9) מעבר לעניין הבדיקה החודרנית שהופרך מעיקרו, מסתבר כי סיפורו "מעורר החמלה" של הנאשם בבית המשפט, כאילו גרמה לו הבדיקה הויזואלית להשפלה ולטראומה, שקרי ומוגזם אף הוא. לרוע מזלו של הנאשם, הוא הוחזר, מייד לאחר הבדיקה, לתא, שם המתינו לו המדובב ומכשיר ההקלטה. תיאורו של הנאשם את הבדיקה בפני המדובב, זמן קצר לאחר ביצועה, מלווה בצחוק ובביטויים גסים אשר מוטב שלא להעלותם על הכתב, ואינו עולה בקנה אחד עם התנהגותו של מי שעבר זה עתה ארוע משפיל אותו יישא עמו "לטווח הארוך"[731].

(10) אין אנו מקלים ראש באי הנעימות שמלווה כל נחקר הנאלץ להתפשט עירום בפני חוקריו. ואולם, המדובר בבדיקה שעריכתה מוצדקת וסבירה אובייקטיבית בנסיבות העניין, ודווקא ההימנעות מצילומה בוידאו הפחיתה את הפגיעה האפשרית בכבוד הנאשם. אין כל יסוד להניח כי הבדיקה פגעה בנאשם או השפילה אותו מעבר לנדרש, ולעניין זה יש להעדיף את עדות החוקרים שלא נסתרה על פני עדות הנאשם, שהודה כי שיקר לבא כוחו בעניין הבדיקה החודרנית, ואשר הציג בבית המשפט את הבדיקה באופן מניפולטיבי ושונה בעליל מהאופן בו תיאר אותה בפני המדובב מייד לאחר ביצועה. אין לראות בבדיקה זו כשלעצמה אמצעי פסול הפוגע בקבילות הודאות הנאשם.

(11) התנהגות זו של הנאשם, המשקר - כך לדבריו הוא, לסניגור ומעלה בפניו טענות חסרות בסיס בנוגע להתנהגות החוקרים כלפיו, משמיטה את הקרקע מתחת לכל טענות הזוטא שבפיו, ומעבר לחוסר האמינות הבסיסית העולה ממנה, היא מעלה תהיה – מדוע צריך אדם אשר יש לו טענות אמת בדבר הסיבות להודיית שווא, לבדות מליבו טענות כזב?

ו. "בוריס מהק.ג.ב"

הטענה: במהלך תחקורו ע"י רפ"ק יורם אזולאי הובהר לו ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים ובאופן החוזר ונשנה כי אם ימשיך לדבוק בטענתו כי לא רצח ו/או לא זוכר שהוא קשור לרצח, ו/או שאינו זוכר פרטים על רצח זה, לא יהיה מנוס מלערב בחקירתו חוקר רוסי בשם "בוריס" שנמצא כבר בדרך לחקירתו. חוקר רב נסיון ועתיר ידע מהסוג של המאפיה והק.ג.ב. זאת תוך נסיון הסוואת האיום במסווה של דיבוב בדרכי נועם שיסייעו לרענון זכרונו של הנאשם. כל זאת תוך ניצול זדוני וציני של היכרות הנאשם את הק.ג.ב. ושיטות עבודותיו (כך במקור) וחקירותיו.

(1) כמתואר לעיל, טען הנאשם בחקירתו, החל מיום 18.12.06, כי הוא אינו זוכר האם ביצע את הרצח, וכי אפשר שביצע אותו במצב של בלק אאוט. לאחר הודאתו בפני המדובב בלילה שבין 18.12.06 – 19.12.06 (במסגרת דיסק 26), הבינו החוקרים כי טענת הבלק אאוט היא הצגה של הנאשם, שמטרתה לקבל הקלה בעונש. לפיכך, החליטו לשחק את המשחק, העמידו פנים כי הם מאמינים לטענת הבלק אאוט של הנאשם, והציעו לו עזרה ב"רענון זכרונו"[732].

(2) מקלטת החקירה מיום 19.12.06[733] , עולה כי עם כניסתו לחדר החקירות, פונה יורם לנאשם, ואומר לו באמפתיה כי הוא מאמין לדבריו שהיה לו בלק אאוט בקטע בו הרג את הילדה, וכי דיבר על כך עם חוקר בכיר מימ"ר ת"א, דובר רוסית, המתמחה ברציחות ובלקאאוטים, אשר נמצא כבר בדרכו לפגוש בנאשם[734].

בהמשך, מציע יורם לנאשם לנסות להיזכר, עד הגעתו של החוקר ששמו בוריס, בפרטים שארעו לפני כניסתו למצב ה"בלק אאוט". הנאשם (המעוניין כי התחזותו למי שסובל מ"בלק אאוט" תיראה אמינה), משתף פעולה ומוסר פרטים על מפגשו עם הילדה. כאשר הוא "נתקע" וטוען כי אינו זוכר יותר, שב יורם ו"מגייס" לעזרתו את בוריס, בהבטחה כי זה יבוא ויעזור לו להיזכר, ובינתיים נתן ליורם הוראות כיצד להתקדם עם הנאשם עד בואו. הנאשם, אשר בערב הקודם ביקש מהחוקרים היפנוזה או עזרה ברענון זיכרון, ומעמיד פנים כי הוא מעוניין להיזכר במה שעשה, על מנת שלא יחזור על מעשים כאלה, מביע הכרת תודה על העזרה הצפויה:

"יורם: הוא עוד מעט, עוד מעט, הוא בדרך לפה. הוא אמר לי על מה לדבר איתך ואיך להגיע איתך כדי שהוא יתקדם איתך . אבל תקשיב, רומן, נשמה..

רומן: תן לי כמה דקות, זה קשה, כל מדבר מה אני עושה, אני. יש משהו יש. אבל אני לא יכול..

יורם: אני יודע, אני יודע

רומן: זה קשה. אני פה ואני לא יודע, למה אני פה אני יודע מה אני לא עושה את זה אני בדיוק אני עושה, יש עם משהו, משהו קטן,. תעזור לי מה.. זה זה תודה רבה ומתי או מישהו תעזור לי בבקשה, כן.."[735]

(3) כמה דקות לאחר מכן, כאשר הנאשם מספר כי בלילה של יום הרצח שכב לישון מוקדם מהרגיל וחש עייפות בלתי מוסברת, "מתלהב" יורם, ומציין בפניו כי זה מה שאומר בוריס, ואף מוסיף ומפליג בשבחיו של בוריס:

יורם: בסדר, זה מה שבוריס אומר, בגדול, שיש לו תחושות. אתה תראה אותו עוד מעט, אתה תבין על מה אני מדבר. הוא יגיע איתך למצב שהבלק שלך, אתה תזכור. זה חוקר מנוסה. זה חוקר, (.. קטע לא ברור) ,מהסיגנון של הק.ג.ב, מהרוסים של אלה, עם שכל, אלה ששלחו לירח את החללית. בן אדם עם שכל, ברמה .. הוא נראה, איך נקרא, כמו איזה מפיונר רוסי, הוא נראה, תסביר לו זה... (לא ברור)

סשה: הוא מקצועי בתחום שלו

יורם: אתה תראה אותו.

סשה: כאן משתמשים בו במשטרה, הוא איש משטרה.

יורם: זה חבר

סשה: משתמשים בו להקמת, זאת אומרת מה שאני סיפרתי לך שאנו אמורים לקבל אישור..

רומן: כאילו היפנוזה?

סשה: לא היפנוזה

יורם: לא, לא, הוא שוטר, משטרה.

סשה: הוא שוטר

יורם: הוא משטרה.

סשה: הוא שוטר, אשר מתמחה בשחזור זיכרון.

יורם: משטרה .. הוא מומחה, בסדר.. אבל אתה נזכר, זה בסדר,"[736]

(4) זהו למעשה הקטע עליו מבוססת הטענה כי איזכורו של בוריס היווה איום כלפי הנאשם. ואולם, מהגיון הדברים, כפי שעולה מעדויות השוטרים ומהקלטת עצמה, עולה כי ההפך הוא הנכון.

(5) אבי שי העיד, כי בשלב זה הוא אכן התכוון לצרף לחקירה חוקר ששמו בוריס, אשר היה אמור להגיע מימ"ר חוף. במקביל לכך, הנחה את החוקרים (על בסיס מקרה קודם בו נתקל בחשוד אשר התחזה כמי שאיבד את יכולת הדיבור), להעמיד פנים כי הם "מסייעים" לנאשם לרענן את זכרונו, בדרך של יצירת אווירה נינוחה ואמפתית, ותנועה מתמדת במישור הזמן, ותוך איזכורו של "בוריס" כמי שאמור לסייע במטרה זו, ולא כדמות מאיימת[737].

(6) יורם העיד כי הוא העלה את נושא החוקר הרוסי דווקא במטרה להרגיע את הנאשם, אשר אמור להיות מודאג כביכול מאיבוד זכרונו[738], וכי דבריו בעניין המאפיה והקג"ב לא נאמרו כאיום והנאשם לא חש מאויים[739].

(7) טענת החוקרים נתמכת בקטעי הקלטות שצוטטו לעיל, ובהגיון החקירה כולה. אין כל הגיון כי דווקא בחקירה שכולה נועדה להביע הזדהות ואמפתיה עם טענת הנאשם, על מנת להביאו "להיזכר" בפרטים על הרצח, באמתלה כי הדבר ישכנע את החוקרים באמינות טענת הבלק אאוט, ישתמשו החוקרים באיומים. יורם לא טען בפני הנאשם כי החוקר משתייך למאפיה או לקג"ב, אלא השתמש במונחים אלה כדימוי (גם אם לא המוצלח ביותר שניתן לחשוב עליו), ועשה זאת דווקא כעידוד, בקטע בו הנאשם החל "להיזכר" בפרטי הרצח, ולא בקטע בו סירב לשתף פעולה.

(8) אין ספק כי החוקרים מבחינתם, לא התכוונו לדברים כאיום, אולם גם הנאשם לא תפס אותם ככאלה, כפי שהוא מתיימר לטעון. הנאשם, אשר רק בערב הקודם ביקש מסשה היפנוזה או רענון זיכרון על מנת להיזכר אם ביצע את הרצח[740], מביע שמחה כי בקשתו נענית, ואינו נראה מאויים או מוטרד מאיזכור המאפיה והקג"ב.

(9) הנאשם עצמו, כרגיל, לא אמר מילה במשטרה או בחקירה הראשית, אודות חששו מהקג"ב כנימוק להודאת השווא. בחקירתו הנגדית, אישר הנאשם כי הוא שמח שבקשתו לרענון זיכרון ועוד ע"י חוקר דובר רוסית נענתה וחיכה לבואו של בוריס, אולם לא שמח לשמוע כי מדובר ב"עובד לשעבר בקג"ב" (דבר שלא נאמר לו), שכן בישראל לא יודעים כיצד עובד הקג"ב[741].

(10) לא ברור על מה נסמכת טענתו של הסניגור במסמך הזוטא, לפיה ניצלו החוקרים את "היכרות הנאשם עם הקג"ב, ושיטות עבודותיו וחקירותיו". לא שמענו במהלך המשפט כי הנאשם הכיר מקרוב את הקג"ב ושיטותיו. ונראה כי דווקא הסניגור והנאשם הם שמנצלים באופן ציני את מוצא הנאשם על מנת לטעון כי הוא מפחד מהקג"ב. החוקר סשה, יוצא חבר העמים בעצמו, העיד בעניין זה:

²ת.קודם כל אני לא בטוח שלנאשם יש היכרות עם הק.ג.ב ודבר שני, הק.ג.ב בתקופה היסטורית של שנים ארוכות כבר, הארגון עבר לידי דמוקרטיזציה ושקיפות וזה לא כמו שהיה בשנות ה – 30, וחוץ מזה גם הנאשם הגיע ממדינת אוקראינה והגוף הזה לא נקרא ק.ג.ב באוקראינה"[742]

(11) טענת "בוריס מהקג"ב" עומדת גם בסתירה מוחלטת לטענת הנאשם כי כל הפרטים שמסר בהודאתו מיום 19.12.06, ניתנו כדי לרצות את החוקרים, שמא לא יאמינו לו, כי באמת רצח את המנוחה במצב "בלק אאוט", ולא יזכה להקלה בעונש[743].

תיאור זה כי הנאשם רצה "להיניק" את החוקרים מעבר למה שרצו "לינוק" וחשש רק למסור פרטים שגויים, אינו יכול להתיישב בשום אופן עם הטענה כי הוא הודה, באותה חקירה ממש, תחת איומים, כי אם לא יעשה כן, יזכה לנחת זרועו של בוריס מהקג"ב. ואכן, בחקירתו הנגדית אישר הנאשם כי אין ממש בטענתו:

"ש.האם הודית בחקירה הזו מרוב פחד כדי שלא יביאו לך את בוריס מהקג"ב, זו הסיבה שהודית?

ת.לא" [744]

אין ספק אם כן, כי המדובר בעוד טענת סרק, שנולדה מתוך קריאת התמלילים ולא מהמציאות.

ז. פגיעה בזכות ההיוועצות

הטענה: הנאשם יוסיף ויטען כי בורותו ברזי השפה העברית ובזכויות היסוד המוקנות לו עפ"י דין כגון: זכות ההיוועצות בעו"ד, יש בה בלבד כדי לפסול את "הודאותיו"..(בשלב זה מובא ציטוט מפסק הדין בעניין יישכרוב[745], העוסק בחובה ליידע עצור על זכותו לייצוג ע"י עו"ד)... ובהקשר זה יוסיף ויטען הנאשם כי בנוסף אי קבילות הודאותיו הינן (כך במקור) תולדה של הדוקטרינה הפסיקתית לפסילת ראיות שהושגו שלא כדין בהליך פלילי, כמפורט וכמבואר בהילכת יששכרוב שדלעיל[746].

(1) בעניין זה, אנו מודים ומתוודים כי לא הצלחנו לרדת לסוף דעתו של הסניגור המלומד. אין חולק על חשיבותה של זכות ההיוועצות, אשר מצאה תימוכין בין היתר בהלכת יששכרוב. ואולם, אם נדוק פורתא בלשון טענות הזוטא, לא נמצא בהן שום טענה עובדתית לפיה החוקרים לא יידעו את הנאשם בדבר זכותו ליצוג ע"י עו"ד, או אף כי הנאשם לא היה מיוצג בפועל. משמעות טענת ב"כ הנאשם, אם נפרשה כלשונה, היא כי כל אדם שאינו בקי בשפה העברית, ולא ידע מראש ולפני חקירתו אודות זכותו להיוועץ בעו"ד - הודאתו לאו הודאה היא, ואחת היא אם הודיעו לו החוקרים אודות הזכות ואם היה מיוצג בפועל אם לאו. מסקנה גורפת שכזו אינה עולה מהלכת יששכרוב, שכל עניינה באיזון בין פגיעה בזכויות הנאשם לבין אינטרסים אחרים ראויים[747], והיא בעליל מופרכת וריקה מכל תוכן.

(2) עיון בחומר הראיות מלמד, כי האופן העמום בו הועלתה הטענה מכוון, שכן בפועל, זכות הנאשם להיוועצות לא הופרה כלל ואף מומשה במלואה:

(1) מייד עם ההחלטה על מעצרו, הוסברה לנאשם, ע"י סשה - בשפה הרוסית המובנת לו, זכותו להיות מיוצג ע"י עו"ד. הנאשם ביקש להיות מיוצג ע"י סניגור ציבורי, ובו במקום מילא סשה טופס בקשה, חתום ע"י הנאשם, שהועבר ללשכת הסניגוריה הציבורית בנצרת. סשה ציין בטופס כי הנאשם דובר רוסית בלבד, ובעל אזרחות אוקראינית[748].

(2) יורם וסשה העידו כי הנאשם היה מיוצג ע"י עו"ד לאורך כל תקופת חקירתו[749]. מפרוטוקול הארכת מעצרו של הנאשם מיום 13.12.06 – למחרת יום המעצר, עולה כי הוא היה מיוצג בדיון ע"י עו"ד אריה הרמלין (אשר ייצגו מטעם הסניגוריה הציבורית)[750].

(3) הנאשם סיפר למדובב כי קיים שיחה עם עו"ד הרמלין עובר להארכת המעצר[751]. מעבר לכך – ביקר עו"ד הרמלין את הנאשם בבית המעצר ביום 17.12.06, יום לפני הודאתו בפני המדובב, ונפגש עמו למשך כעשרים דקות[752].

(4) ביום 20.12.06 – נפגש הנאשם, לפי עדותו[753], וכעולה גם מהמסמכים, עם עו"ד דוד שפיגל, שנשכר באופן פרטי ע"י משפחתו, וייצג את הנאשם החל מהארכת המעצר ביום 21.12.06[754].

(5) לאורך כל ימי החקירה, לא פנה הנאשם לחוקרים בבקשה להיפגש עם עורך דינו מעבר לפגישותיו עמו בפועל, או לעכב לשם כך חקירה כלשהי, את ההודאה או את השחזור. להפך – בפתח השחזור, מבקש הנאשם להודיע לעורך דינו כי הוא שחזר את המעשה "בלב נקי"[755].

(3) בעדותו בבית המשפט, אישר הנאשם את כל העובדות לעיל, אולם הוסיף וטען, כי בקשתו מהחוקרים להיות מיוצג ע"י עו"ד דובר רוסית לא נתמלאה, ולכן לא הצליח לתקשר כלל עם עורכי דינו, ולא הבין את המתרחש בהארכות המעצר[756].

(4) לדעתנו, משאין מחלוקת כי החוקרים הודיעו לנאשם על זכותו לעו"ד, ואף פנו לבקשתו לסניגוריה הציבורית, וכי הנאשם זכה בפועל לייצוג לאורך כל החקירה, נשמטת הקרקע מתחת לכל טענת פגיעה בזכות ההיוועצות. החלטת הסניגור הציבורי למנות לנאשם את עו"ד הרמלין ולא סניגור דובר רוסית, נעשתה על פי מיטב שיקול דעתו, וודאי שהאחריות לכך אינה מונחת לפתחה של המשטרה, אשר דאגה לדווח לסניגוריה כי הנאשם דובר רוסית בלבד (אף שכפי שראינו לעיל, הוא דובר גם עברית קלה). מקל וחומר, כי המשטרה אינה אחראית לעובדה שמשפחת הנאשם החליטה למנות לו את עו"ד שפיגל, שאף הוא אינו דובר רוסית, ואשר מייצגו עד היום לשביעות רצונו, והוא שהעלה בשמו את הטענה הנדונה פה... ולא יעלה על הדעת לפסול בשל כך את הודאות הנאשם!

(5) די בכך לשם דחיית טענת הזוטא, אולם אנו לא נסתפק בדברים אלה, מכיוון שעיון מעמיק יותר בשיחות הנאשם עם המדובב ועם החוקרים, מגלה כי - שלא במפתיע, טענת הנאשם כי לא הכיר את זכויותיו, לא הצליח לתקשר עם עורכי דינו ולא הבין מה מתרחש בהארכות המעצר, אינה רק בלתי רלוונטית, אלא גם שקרית בעליל:

(1) ביום 13.12.06 - לאחר שובו מהארכת המעצר הראשונה, מספר הנאשם למדובב על מהלך הארכת המעצר (עורך הדין שאל מה הראיות, החוקרת רשמה פתק), ועל טענות עורך דינו בדיון, אשר לדבריו "כיסח וריסק" את החוקרים על הראיות שאספו[757].

(2) ביום 16.12.06 – מספר הנאשם למדובב כי ביום הארכת המעצר, אמר לו העו"ד שדיבר עם אשתו, וכי היא יודעת שהוא לא אשם, וכן אמר לו כי הוא אינו חייב לומר דבר לחוקרים. הוא מציין כי חבל שהעו"ד אינו דובר רוסית, כי אינו יכול להסביר לו "הכל כפי שהיה מסביר לרוסי", אך הוא מתרשם כי העו"ד אינו טיפש, יודע הרבה ויסתדר לבד. בהמשך מהרהר הנאשם בקול כי יתכן שחבל שלקח עו"ד של המדינה במקום סניגור פרטי בתשלום (כמו עו"ד שייצג אותו בעבר בענייני הגירה), וכי הוא שוקל להגיש בקשה להחלפתו[758]

(3) ביום 17.12.06, עם שובו מהמפגש עם עו"ד הרמלין, מספר הנאשם למדובב באריכות (במשך כעשרים דקות/ ששה עמודי תמליל) על שיחתו עם עורך הדין. הוא מפרט בין היתר כי סיפר לעו"ד בדיוק מה טען בחקירותיו (בעניין בגדי העבודה, הדם, הפוליגרף ועוד), מה אמר העו"ד בנוגע לכל אחת מהראיות (העקיפות לדעתו), כי העו"ד סיפר לו על הדיווחים בעניינו בתקשורת ועל תמיכת בני משפחתו ועוד כהנה וכהנה[759].

בעדותו בבית המשפט, התייחס הנאשם לפגישתו עם העו"ד ביום 17.12.06 - וטען כי העו"ד אמר לו ש"הכל יהיה בסדר" ושאל אם הוא זקוק לסיגריות, ומעבר לכך לא הבין מילה מדבריו[760]. כאשר עומת עם הסתירה הברורה בין טענה זו לבין הדיווח המפורט למדובב בתמליל לעיל, השיב הנאשם כי הוא שיקר למדובב והמציא בפניו פרטים שלא היו אודות השיחה עם העו"ד[761].

מדובר בטענה מופרכת על פניה. מעבר לחוסר סבירותה הבסיסית של הטענה כי הנאשם שב מפגישתו עם עו"ד ומייד המציא באוזני המדובב שיחה שלמה שלא היתה, ברור כי הנאשם לא יכול היה להמציא מהרהורי ליבו פרטים עובדתיים נכונים, כגון העובדה שפורסם בתקשורת שהמשטרה עצרה אותו בשל היותו עובד לא חוקי ולוחצת עליו סתם... יש לזכור כי הנאשם היה עצור מזה מס' ימים, ללא קשר עם העולם, הוא תפס עצמו באותו זמן כתושב זר, החי בשולי החברה ונשכח מעין כל, ומן הסתם לא היה שום סיכוי כי יעלה בדעתו (כפי שלא העלו בדעתם עוד רבים וטובים) כי דווקא מעצרו הוא שיהפוך בעיני התקשורת למשפט דרייפוס שני.

(4) הנאשם גם טען בעדותו, כי הוא לא הצליח לתקשר עם עו"ד שפיגל ביום 20.12.06 ולא הבין מאומה ממה שהתרחש בהארכת המעצר מיום 21.12.06 וכי בשלב זה הוא עדיין האמין שביצע את הרצח ולא ידע כלל כי עו"ד שפיגל טען בשמו כי הוא חוזר בו מההודיה[762].

בניגוד מוחלט לדברים אלה, עולה כי הנאשם אמר לאחר הפגישה עם עו"ד שפיגל לשוטר לב ארליכמן, כי עוה"ד יעץ לו להכחיש את ביצוע הרצח ובינתיים יבדוק את העניין, וכי הוא סיפר לעו"ד שלא רצח את הילדה, ואף רואים בשחזור שלא ידע מה לעשות[763]. בפתח חקירתו ביום 21.12.06, הנאשם אכן חזר בו מההודיה – ממש כפי שנטען בשמו בהארכת המעצר (ובניגוד לגירסתו בעדות), ואף טען בפני החוקרים כי הם "שמו לו מדובב" (אשר באה לידי ביטוי בהחלטת שופט המעצרים)[764].

(6) דברים אלה מדברים בעד עצמם, ומוסיפים עוד נדבך לדחייתה המוחלטת של הטענה בדבר פגיעה בזכות ההיוועצות כטענת סרק.

ח. הטעיה זדונית

הטענה: הנאשם יוסיף ויטען כי חוקריו לא חדלו מלהטעותו במזיד תוך שהם מלעיטים אותו בנתונים שקריים לפיהם נתקבלו ממצאים ביולוגיים מהמעבדה לזיהוי פלילי המצביעות (הטעות במקור) על אשמתו וכן עדויות הקושרות אותו לרצח, ומכאן שכל הכחשה מצידו רק תרע ותחמיר את מצבו, בעוד שהודאה מצידו יש בה כדי להקל עמו. בהטעיה זדונית זאת שברו את רוחו עד כדי שלילת רצון הבחירה החופשית שלו, בנוטעם בנאשם את האמונה כי בעת ביצוע המעשה היה נתון מן הסתם בהתקף של "בלק אאוט" ולכן אינו זוכר את אשר עשה כאשר מאידך הממצאים הביולוגיים שנתקבלו והעדויות הרבות שנאספו מצביעים עליו בלבד כמי שביצע את הרצח.

(1) ההלכה הפסוקה קובעת כי לא כל הטעייה או תחבולה של חוקרים כלפי נחקר היא אסורה. רק תחבולה "נפסדת" האסורה על פי הפסיקה מהווה אמצעי פסול, וככזו עשויה להביא – לאחר שקילה ואיזון של מכלול נסיבות העניין, לפסילת הודאה שבאה בעקבותיה. השאלה הרלוונטית בהקשר זה הינה, אם כן האם ביצעו החוקרים כלפי הנאשם תחבולה פסולה?

(2) אם התשובה לשאלה זו היא בשלילה, הרי שאין מקום לדון בתרגילי החקירה במסגרת קבילות ההודאות, אלא אך במסגרת המשקל.

(3) קדמי מציין כי המבחן שעל פיו נקבעת פסלותה של תחבולה, נעוץ בשאלה אם היה בה כדי לשלול את "יכולת הבחירה[765].

(4) הסניגור אינו מפרט בטענות הזוטא מהן אותן "הטעיות זדוניות" בהן לא חדלו החוקרים להלעיט את הנאשם - מהם "הממצאים הביולוגיים מהמעבדה לזיהוי פלילי" שנתקבלו כביכול, ובאיזה עדויות הקושרות אותו לרצח עסקינן?

(5) מבחינה מעמיקה של תמלילי החקירה ועדויות החוקרים בעניין זה אל מול הראיות בתיק, מתברר, כי רק במקרה אחד, נקטו החוקרים באופן מובהק בתרגיל חקירה שכלל הטעייה מפורשת ומובהקת לגבי ממצאים ביולוגיים שנתקבלו כביכול. המדובר בחקירתו של הנאשם מיום 13.12.06, בה נאמר לו ע"י החוקרים יוסי וגורודינסקי כעובדה כי "מצאו דם של הילדה" על משהו מ"הכלים או על הבגדים שלו"[766]. יודגש כי החוקרים לא הציגו לנאשם שום מסמך בדוי על תוצאות בדיקות המעבדה, ולא אמרו לו בצורה ממוקדת על איזה מחפציו נמצא הדם, אלא איפשרו לו להסביר כיצד, להבנתו, יכול היה הדם להגיע לפריטים שונים.

(6) בתשאול שהתקיים באותו יום, נאמר לנאשם, ללא כוונה להטעותו, על ידי יעקב מלכא, כי נמצא דם על הכבל, וזאת בעקבות מציאת כתם אדום על הכבל השייך לנאשם, אשר היה חשוד כדם. עם זאת מלכא הבהיר כי הוא לא אמר לנאשם כי הדם שייך לילדה, או כי התקבלו כבר תוצאות ד.נ.א לגביו[767]. מלבד הכבל, לא נקבו החוקרים בשום מקרה בפריט מפורש עליו נמצא דם כביכול[768].

(7) מעבר למקרה יחיד זה, לא טענו החוקרים בפני הנאשם טענות שקריות מפורשות בדבר קיום ממצאים ביולוגיים מפלילים, ואף לא חזרו על ההטעייה בחקירות הבאות. הם הסתפקו בפיזור רמזים כלליים שאין בהם משום הטעייה: כגון ששאלו את הנאשם באופן תאורטי האם יתכן שדם של הילדה יגיע למשהו מחפציו[769], כשהם מקפידים להדגיש כי הדבר אינו נאמר לו כעובדה. או שאמרו לו באופן כללי, כי התקבלו תוצאות מהמעבדה המלמדות אותם יותר על מה שהתרחש, כי הראיות נגדו מצטברות[770], וכיוצא באלה.

(8) החוקרים לא טענו מעולם בפני הנאשם כי בידיהם "עדויות הקושרות אותו לרצח" כנטען במסמך הזוטא. כוונת הסניגור היא ככל הנראה לדברי החוקרים בחלק מהחקירות, כי קיימים עדים שראו בבית הספר אדם הדומה לנאשם או לבוש כמוהו, מתנהג בצורה מוזרה, וכי הנאשם נראה עולה לקומה השניה[771]. החוקרים הבהירו בעדויותיהם, כי באמירות אלה לא התכוונו להטעות את הנאשם כחלק מתרגיל חקירה, אלא התייחסו לעדויות של עדים אמיתיים שהיו בידיהם[772].

בפועל – אכן היו בידי החוקרים באותה נקודת זמן מספר עדויות רלוונטיות: הודעותיה של הפסיכולוגית רות נשרי[773], אשר זיהתה אדם הדומה לגנן מתנהג בצורה מוזרה וחשודה בחדר המורים זמן קצר אחר הרצח (כאשר בשלב זה הוברר כבר כי האדם אינו הגנן, וכי קיים דמיון פיזי רב בין הנאשם לגנן[774]) הודעתה של שי יפרח אשר ראתה אדם שתיאורו עשוי להיות דומה לתיאור הנאשם עולה במדרגות לקומה השניה[775], והודעתו של ניקי מנקין, אשר ראה אדם העשוי להתאים לתיאור הנאשם נוגע בקירות שרותי הבנים בקומה השניה[776].

גם אם חוקרי הנאשם לא ציטטו תמיד את הודעותיהם של עדים אלה באופן מדוייק בחקירתו[777], ניתן לייחס זאת להיקפו הרב של החומר ולחלוקת העבודה בין חוקרים שונים, ולא להטעייה מכוונת.

(9) טענה נוספת העשויה להיות רלוונטית בהקשר זה, היא כי החוקרים הטעו את הנאשם בנוגע לממצאי הפוליגרף (נעיר כי תוצאת הבדיקה כשלעצמה אינה קבילה ואינה ראיה במשפט. בית המשפט הנכבד התיר לצדדים לחקור בנושא הפוליגרף סביב השאלה האם החוקרים הטעו בנושא זה את הנאשם, והאם הטעייה זו גרמה לו להודות[778]). הנאשם טען בבית המשפט כי החוקרים אמרו לו לכל אורך החקירה כי "הפוליגרף אומר שרצח"[779]. עיון בתמלילי החקירה מלמד כי לא כך הדבר. אמנם בתחילת החקירה הראשונה לאחר בדיקת הפוליגרף – מיום 12.12.06 אומר החוקר יוסי לנאשם כי "הפוליגרף אומר שאתה רצחת"[780], אולם בהמשך החוקרים מבהירים עצמם ומחדדים מס' פעמים, כי הנאשם יצא דובר שקר דווקא בתשובתו השלילית לשאלה השניה שנשאל: האם הוא מעורב ברצח[781], ואף מקריאים בפני הנאשם את תוצאות הפוליגרף כלשונן[782]. גם משיחות הנאשם עם המדובב עולה בבירור כי הוא הבין היטב את תוצאות הפוליגרף כהוויתן[783].

(10) יש לציין עוד, ולמען הסר ספק, כי החוקרים מעולם לא טענו בפני הנאשם באופן מטעה, כי אם יודה ברצח, יקבל עונש קל, או נקבו בעונש כלשהו. כל שנאמר לו היה כי אם יספר את האמת, אפשר כי יסתבר שמדובר בעבירת הריגה שעונשה נמוך יותר[784], וכי מי שקובע את העונש אינו החוקרים אלא בית המשפט[785].

(11) לדעתנו - אין ספק כי אותו תרגיל חקירה יחיד, בו הוטעה הנאשם לגבי הימצאות דם של המנוחה על משהו מחפציו, אינו מהווה תחבולה פסולה, היכולה לפגום בקבילות הודאותיו.

(12) בית המשפט העליון פסק, בשורת פסקי דין, כי הקו בין תחבולה מותרת ואסורה הינו, במקרים דומים - ההבדל בין העמדת הנאשם בצורה מילולית בפני מציאות מדומה, לבין בידוי או זיוף של ראיה והצגתה בפניו. כך, נקבע כי לומר לחשוד כי שותפו הודה במעשה, רמזים לקיומה של ראיה משכנעת נגדו, ואפילו אמירה מפורשת כי טביעת אצבעו נמצאה על מסמכים שנגנבו בשוד, או במכונית בה בוצע הרצח, הינן תחבולות מותרות. לעומת זאת, קבע בית המשפט כי זיוף חתימתו של שותף לעבירה על הודעה הינה אמצעי פסול[786]. יצויין, כי תחבולה שבה נטען באופן כוזב בפני חשוד כי זוהה ע"י עד במסדר זיהוי, אושרה ע"י בית המשפט העליון, גם לאחר הלכת יששכרוב, ותוך דיון בהשלכותיה[787].הרציונאל לאבחנה זו בין תחבולה מותרת לפסולה מבוסס, כאמור, על השאלה האם יש בתחבולה כדי לשלול את יכולת הבחירה של הנחקר:

² ההבחנה בין אי אמירת אמת לבידוי ראיה מבוססת על הרעיון, כי באי אמירת אמת ע"י איש מרות נשמרת יכולתו של הנחקר, אשר יודע את המציאות לאשורה, לקבל החלטה חופשית אם להודות אם לאו. שכן מול טענה זו יכול הנחקר להציג את גירסתו שלו, ונטל ההוכחה יוטל על החוקרים ועל התביעה. בידוי ראיה לעומת זאת, עלות להביא למצב שבו הנחקר החף יסבור שלא תהיה לו יכולת להוכיח את חפותו ועל כן ימסור הודאת שווא. "[788]

(13) בחינת תרגיל החקירה שנערך לנאשם, על פי מבחן זה – מוביל למסקנה, כי יכולת הבחירה של הנאשם לא נשללה כתוצאה ממנו. הטענה כי נמצא דם על משהו מחפציו של הנאשם איננה בגדר ראיה קונקלוסיבית לאשמתו כמבצע הרצח, והיא "חלשה" בהרבה, מבחינת כוח השפעתה, מאשר תחבולות בהן נעשה שימוש במקרים שהוזכרו לעיל, בהן נטען נגד חשוד, כי הוא זוהה במסדר זיהוי כמבצע העבירה, או כי טביעת אצבע שלו נמצאת בזירה.

(14) אדם חף מפשע שנאמר לו כי נמצא דם על משהו מחפציו, בהינתן כי הרצח בוצע בבית הספר בו הוא עובד, יכול לחשוב על הסברים שונים המתיישבים עם חפותו (כגון - שהרוצח עבר במקום בו היה אחד מחפציו, כי הוא נגע במשהו בו נגע קודם הרוצח וכו'), ואין לו כל סיבה לקפוץ למסקנה כי הוא עתיד להיות מורשע בכל מקרה ברצח שלא ביצע. אדם כזה אף "ינחש" כי הדם נמצא על חפץ שאינו נמצא עליו באופן קבוע, כמו כלי שנשאר ללא השגחה. לעומת זאת – מי שאשם ברצח, יניח מייד כי הראיה עלולה להפלילו, ואף כי הדם נשאר על חפצים כמו הבגדים שלבש והסכין שבה ביצע את הרצח (כפי שהניח הנאשם[789]). הטענה כי בגלל הטעייה מסוג זה, מאבד אדם חף מפשע את יכולת הבחירה שלו, ועוד במידה כזו שיגיע למסקנה כי הוא אכן ביצע את הרצח במצב של אובדן זיכרון, הינה מרחיקת לכת ואף מופרכת.

(15) דברים אלה נכונים, ואף במידה רבה יותר, לגבי הטענה כי הנאשם נראה ע"י עדים בקומה השניה (בהנחה כי בכלל נראה בה הטעייה). עובדה זו, גם אם אינה נכונה, אינה קושרת את הנאשם, אשר עבד בבית הספר והיה רשאי ללכת לכל מקום בו, לרצח, ואינה יכולה להובילו למסקנה כי אין לו מנוס מהודאת שווא.

(16) משהגענו למסקנה זו, פטורים אנו – לצורך הכרעה בשאלת הקבילות, מדיון בשאלה באיזו מידה הושפעה החלטת הנאשם להודות בתיק מהטעייתו במסגרת תרגיל החקירה, אשר תידון להלן לעניין משקל ההודאה. נציין כבר בשלב זה, כי לדעתנו היתה לתרגיל השפעה מזערית, אם בכלל, על ההחלטה להודות.

ט. טענות נגד המדובב

(1) מהות הטענות ומשמעותן המשפטית:

(1) כפי שצויין לעיל, ההגנה לא התייחסה בטענות הזוטא לאמצעים פסולים שננקטו לטענתם ע"י המדובב בתיק, אולם טענות שונות נגד המדובב ואופן הפעלתו שזורות לאורך ניהול התיק בחקירת עדי התביעה ובעדויות עדי הגנה. לאור היעדר הניסוח הברור, קשה לעמוד על היקף טענת ההגנה, והאם מדובר בטענה לגבי אמצעי חקירה פסולים היורדת לשורש הקבילות, או אך בטענה נגד משקל ההודיה.

(2) עיקרי הטענה, כפי שעולה מעדות הנאשם עצמו לעניין הודאתו, הם כי המדובב המכונה ארתור (להבדיל מהמדובב השוטר יבגני, אשר ישב עם הנאשם בימי החקירה הראשונים, הנאשם לא העלה כלפיו טענה ולא הודה בפניו), שנתפס בעיני הנאשם כחבר, אדם בעל נסיון בבית הסוהר ובהליכים משפטיים, יעץ לנאשם עצות ושכנע את הנאשם, אשר נתן בו אמון, וסיפר לו על חקירותיו, כי מצבו הראייתי רע, כי יקבל מאסר עולם, ואמר לו כי הוא צריך להודות בתיק, ויעץ לו לטעון כי הילדים הרגיזו אותו כדי לקבל הקלה בעונש. הנאשם אף טוען כי המדובב לחץ עליו ועשה הכל על מנת שיישבר[790].

(3) במסגרת הדיון בקבילות ההודאה, השאלה הרלוונטית איננה האם אכן יעץ המדובב לנאשם עצות, והאם הנאשם הסתמך על העצות בפועל בעת שהחליט להודות ברצח, אלא האם המדובב הפעיל על הנאשם אמצעים פסולים שפגעו בחופש הבחירה שלו.

(4) בתי המשפט פסקו, באופן עקרוני, כי הפעלת מדובב - סוכן המוכנס לתאו של חשוד ומתחזה לעבריין רגיל שנכלא יחד עמו, על מנת להוציא מפי החשוד דברים אותם נמנע מלמסור בחקירתו, הינה תחבולה מותרת. בתי המשפט אישרו הפעלתו של מדובב פסיבי - העוקב אחרי מעשי החשוד ומגיב לפניותיו, ולא פסלו גם הפעלת מדובב "אקטיבי" הנוקט צעדים מיוזמתו כדי להוציא מידע מפליל מפי החשוד[791].

כך למשל, נקבע בע"פ 4577/98 דיין נ' מ"י כי:

²"המציאות מלמדת כי במקרים רבים נוטה חשוד לפתוח את סגור לבו בפני מי שעצור עמו ולהימנע מכך בחקירה בפני איש מרות, ואם בדרך זו ניתן לתרום לחשיפתן של עבירות ולהעמדתם של עבריינים לדין, כי אז אין מנוס מלעשות שימוש גם באמצעי חקירה זה".

וביחס למדובב "אקטיבי" ר' ע"פ 378/03 פלוני נ' מ"י, פסקה 6 לפסק דינו של השופט רובינשטיין:

"העד הוא - כמסתבר - מה שקרוי מדובב, מי שתוך מילוי תפקיד של עצור או אסיר משוחח עם החשוד, קונה את אמונו ועשוי לשמוע מפיו דברים העשויים להוות תשתית להמשך החקירה. זו מן התחבולות החקירתיות המוכרות משכבר: ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 805 (השופט - כתארו אז - שמגר). בשיטת המשפט הישראלית נתפס השימוש במדובב כלגיטימי; ...כאמור, הדין מכשיר כיום את המדובב האקטיבי, ואדם כזה, מטבע הדברים, מסכן עצמו, ומחובת הרשויות - ובית המשפט בכללן - ליתן יד להגנתו ככל הניתן."

(5) עם זאת, נקבע כי הפעלתו של מדובב כפופה לכללים בדבר תחבולה פסולה ויש לבחון אותה על פי המבחנים המקובלים - היינו: האם פגעה הפעלת המדובב בזכויות היסוד של החשוד: זכות השתיקה או זכות ההיוועצות[792].

(6) בפסק דין שניתן בעת האחרונה, בעניין אלזם[793], הורה בית המשפט העליון על פסילת הודאתו של נאשם שנתקבלה על סמך פעילותם של מדובבים, לאחר שקבע כי פעולותיהם של אלה חרגו מגדר התחבולות הלגיטימיות, והתדרדרו לכלל פעולות פסולות החותרות תחת זכות השתיקה וזכות ההיוועצות. באותו מקרה, לחצו המדובבים על החשוד באופן אקטיבי לוותר על זכות השתיקה ולהודות בפני החוקרים, תוך שהם משכנעים אותו - בניגוד לרצונו המפורש, לוותר על פגישה עם הסניגור קודם להודאה, ולהפר את עצת סניגורו לשמור על זכות השתיקה. המדובבים אף דיברו סרה בעורך דינו של הנאשם, על מנת להלחיץ את הנאשם ולגרום לו לחשוב כי העו"ד הפקיר אותו, עד כי הנאשם שוכנע ושעה לעצתם לפטר את הסניגור ולהחליפו, ולהודות במיוחס לו מבלי להיפגש עם עורך דינו.

(7) במסגרת ההחלטה לדחות את בקשת המדינה לדיון הנוסף בעניין אלזם[794], הבהיר בית המשפט העליון, כי פסק דין אלזם לא קבע הלכה חדשה, אלא יישם את הלכת יששכרוב תוך איזון בין מכלול נסיבות העניין שבפניו, ובהן גם שיקולי הנזק החברתי שנגרם מפסילת ההודאה (במקרה הנדון, נפטר אלזם ז"ל בטרם נשמע ערעורו, וממילא לא היה בזיכויו כדי שחרור רוצח לחופשי). בית המשפט העליון הטעים כי לא הטיל הגבלה על היקף פעילותם של מדובבים באופן כללי, אלא ביקורתו צומצמה למקרה הנדון בו חרגה פעולה המדובבים מגבולות מתחם הפעילות הלגיטימי.

(8) לדעתנו, ובהתבסס על הכללים שנקבעו בפסיקה, ועל יישום הלכת יששכרוב במקרה לעיל, אין מקום לקבוע כי המדובב בענייננו חרג מגבולות מתחם הפעילות הלגיטימי, זאת כפי שנראה להלן.

(2) מהימנות המדובב אינה רלוונטיות לדיון בקבילות ההודאה

(1) כל שהות הנאשם בתא המעצר,עם המדובבים, והשיחות בין הנאשם לבין המדובבים הוקלטו באודיו ובוידאו על ידי המשטרה. ההקלטה הופעלה ותועדה על ידי אנשי משטרה אשר ישבו בעמדה חיצונית לתא המעצר[795].

(2) אין חולק, כי המדובב המכונה "ארתור" הינו אדם בעל עבר פלילי, אשר הופעל על ידי המשטרה כמדובב של הנאשם, בתמורה לתשלום כספי, על פי חוזה שנחתם עמו[796], ולא לשם שמים.

(3) במהלך המשפט, העלתה ההגנה שורת עדים במטרה לנסות לערער את מהימנות המדובב ארתור, ולטעון כי הוא אמר לאחרים כי הוא שם מילים בפי הנאשם וכי האחרון חף מפשע לדעתו, וכי הוא קיבל בתמורה לעדותו טובות הנאה מעבר לנטען על פי החוזה. המאשימה הביאה ראיות ועדים אחרים להזמת טענות אלה.

(4) למרות זאת, מצאנו לנכון לערוך את הדיון בפרק זה, בהתעלם מהעדויות שהובאו מטעם שני הצדדים בעניין מהימנות המדובב.

(5) הטעם לכך, הוא כי מכיוון שאין מחלוקת כי כל השיחות בין הנאשם למדובב מוקלטות ומוסרטות, הרי שהראיה הטובה ביותר לקבוע על פיה מה התרחש ביניהם הינה אותן קלטות ותמליליהן, ולא עדויות מכלי ראשון, שני ושלישי, או הבעות דיעה כאלה ואחרות. זאת ועוד, מהימנות המדובב יכולה להשליך לכל היותר לעניין משקל עדותו, אולם עדות זו אינה רלוונטית ביותר כך או כך, לאור קיום ההקלטות.

כך קבע לאחרונה בית המשפט המחוזי בנצרת, בהכרעת דין שנתן בעניינו של בוריס מנקין, נאשם ברצח שהודה בפני מדובבים:

²המציאות מלמדת עוד, שבדרך כלל סוכנים אינם אנשי חוק, ולעיתים קרובות ההפך הוא הנכון, ומדובר בעבריינים המבקשים לקנות את חירותם או לזכות בפטור מהעמדה לדין, כגמול על פעולתם להשגתן של ראיות מפלילות כנגד אחרים. במצב זה מנקר לא אחת החשש, שהמדובב, בלהטו לזכות בהטבות שהובטחו לו, לא יהסס להפליל גם את מי שלא חטא, וזוהי סכנה שבית המשפט צריך להיות מודע לה, על מנת שלא להיתפס לתוצאה שגויה. אך עניין זה מתייחס למשקל עדותו של המדובב ולמהימנותה, ולא לקבילות עדותו כראייה, שהרי מכוח מצוות המחוקק הכל כשרים להעיד.

כך או כך, גם לשאלת המהימנות נמצא ברוב המקרים פתרון יעיל, והכוונה לכך, שאין עוד צורך לסמוך על דבריו של המדובב עצמו בעדותו בבית המשפט, הואיל ואותן שיחות שהוא מקיים עם חשוד, מתועדות בהקלטה ולעיתים גם בצילום, כשהשליטה על העזרים הטכניים מצויה בידי המפעיל ולא בידי המדובב, כך שמזה האחרון נשללת היכולת ל"עצב" את הדברים המושמעים, ולתת להם גוון ככל שיעלה על רוחו."[797]

העיסוק במהימנות המדובב ואופיו, אינו יכול להשליך על תוכן השיחות המוקלטות, ויהיה בו כדי לגרור את הדיון למחוזות רחוקים ולסטות מהעיקר. עם זאת, החלטנו שלא להתעלם כליל מהראיות שהובאו בנושא זה, כיוון שאנו סבורים שיש בהן כדי להשליך על התנהלותה הקלוקלת של ההגנה ועל סבירות קו ההגנה כולו. הדיון בנושא זה יובא, אם כן, בהמשך סיכומים אלה בפרק נפרד[798].

(3) המדובב לא הפעיל על הנאשם לחץ פיזי או איומים:

הנאשם אישר בעדותו כי הוא התייחס אל המדובב כאל חבר[799], ולא העלה כל טענה כי הוא פחד מהמדובב או אויים על ידו. הבהרה זו מתבקשת בשל טענת הסניגור בחקירתו הנגדית של ארתור, כאילו הציג עצמו כבעל מעמד רם בעולם הפשע[800]. גם מהתנהלות הנאשם מול המדובב בתא, ניכר כי היחסים ביניהם טובים, האוירה נינוחה, והנאשם אינו פועל מתוך חשש מפני המדובב[801].

(4) הנאשם הוא שהציג את הראיות בפני המדובב וביקש את עצותיו:

(1) הנאשם טען בעדותו כאמור, כי כאשר חזר לתא לאחר חקירותיו, התייעץ עם המדובב אודות הראיות שהוצגו בפניו וכי המדובב אמר לו בכל פעם שמצבו רע, ויכניסו אותו למאסר, ובכך לחץ עליו דווקא כאשר היה זקוק לתמיכה ועשה הכל על מנת שיישבר[802].

(2) טענה זו היא "אליה וקוץ בה", שכן הנאשם מודה, כי הוא זה שפנה אל המדובב, אותו ראה כבעל נסיון בבתי סוהר (עובדה שאינה בלתי נכונה בפועל), וביקש את עצתו וחוות דעתו. הנאשם עשה זאת, ביודעו כי האדם ששאל לדעתו איננו עורך דין בעל השכלה משפטית שנשכר על מנת לייצגו, או עובד סוציאלי שתפקידו לספק לו תמיכה נפשית, אלא אסיר מן השורה, עבריין, אשר איש אינו ערב לנכונות השקפותיו ומסקנותיו. מששאל הנאשם לדעת המדובב אודות הראיות, לקח בחשבון גם אפשרות כי המדובב ישיב שלדעתו די בראיות שהוצגו לו על ידי הנאשם כדי להביא להרשעתו. הנאשם לא היה חייב לקבל דיעה זו, ואין בה כדי לפגוע בחופש הבחירה שלו.

(3) עיון בתמלילים מגלה כי השיחות בעניין התיק אכן החלו ביוזמת הנאשם, אשר הציג את הראיות כפי שנמסרו לו ע"י החוקרים, והוא השואל בכל פעם לדעת המדובבים עליהן. הנאשם אף הוא שביקש מארתור, מן הרגע בו נכנס לתא והציג עצמו כמי שעצור על עבירות נשק (על לא עוול בכפו, לדבריו) ואף מעיר כבדרך אגב כי ישב בעבר בכלא, מידע על החיים בכלא וההליכים המשפטיים[803], ועצות לעניין תיק החקירה[804].

(4) ארתור מצידו, אינו לוחץ על הנאשם לספר לו על התיק והראיות. אלא להיפך, לעתים מקשיב ומחווה דעתו, ולעתים דוחה את הנאשם מעליו בטענה כי יש לו תיק משלו והוא עסוק בענייניו. גם כאשר ארתור מנסה להחליף נושא, מתעקש הנאשם לחזור ולדון בתיק[805].

(5) בשלבים בהם מתלבט הנאשם כיצד לנהוג בעניין החקירה בתיק, והאם כדאי לו להודות, הוא פונה לארתור ומבקש ממנו עצות והוראות, אולם, כפי שיפורט להלן, ארתור נזהר ואינו מורה לנאשם מה לעשות, אלא מסתפק במתן מידע[806].

(6) בנסיבות דומות לאלה, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת בעניין מנקין, בדחותו את הטענה כי הבעת דיעה מצד המדובבים כי הראיות נגד הנאשם יובילו להרשעתו, פוסלת את הודאתו בפניהם:

"למעשה, צפייה בדיסקים שצולמו בתא המעצר, ועיון בתמלולי הדברים, מביאים לכלל מסקנה כי הנאשם הוא אשר סיפק למדובבים את חומר הגלם, אשר שימש אותם לניתוח מצבו. הנאשם הוא שהציג עצמו כמי ש"התיק סגור עליו" בגין שני מעשי הרצח. הוא אשר סיפר להם על שני האירועים אשר מלכתחילה הוא היה חשוד בהם, ועל העובדה כי הוא חושד שנמצאו ראיות בדמות כתמי דם על הג'ינס שלו. כל אלה הביאו את המדובבים לערוך מניפולציות באשר לסיכונים ולסיכוייו, על סמך הנתונים שסיפק הנאשם, תוך שהם מגלים ידע והבנה בנושאי משפט והתנהלות משפטית, ובכך גירו את הנאשם להוסיף ולספק להם פרטים."[807]

(5) המדובב לא הטעה את הנאשם בהסבריו ובעצותיו המשפטיות:

ככל שהמדובב השיב לשאלות הנאשם, מסר לו מידע על ההליכים המשפטיים ועל תנאי המחיה בכלא, והביע דעתו לגבי האפשרויות העומדות לרשותו על מנת להיחלץ מהתיק, הוא לא הטעה את הנאשם, אלא מסר לו מידע נכון ומדוייק למדי, ככל שניתן לצפות מאדם חסר השכלה משפטית פורמלית. להלן מספר דוגמאות:

(1) לשאלת הנאשם מהו העונש על רצח, הנשאלת מייד עם כניסתו לתא, משיב ארתור כי יש רצח בכוונה ויש הריגה, וכי העונש על רצח מכוון הוא מאסר עולם, אך ניתן לקבל שחרור מוקדם על התנהגות טובה[808].

(2) כאשר הנאשם טוען כי הוא חושש שהילדה נאנסה, ואף מצהיר כי הוא מוכן להודות ברצח שלא ביצע ובלבד שלא יורשע באונס, שזה לדבריו "סעיף שאיתו יותר טוב לא להגיע לכלא", מסביר לו ארתור כי ישראל איננה רוסיה, וכי בישראל קיימים אגפים מיוחדים לעברייני מין, ומקפידים לשמור על זכויותיהם ההומאניטאריות של האסירים ולהגן עליהם[809].

(3) כאשר הנאשם מעלה את הרעיון "להפיל את הרצח" על משהו שאמרה הילדה שגרם לנאשם להתעצבן, כך שייחשב לרצח "שלא בכוונה תחילה", אומר לו המדובב כי העונש על רצח שלא בכוונה תחילה הוא מקסימום 20 שנה, וכי אפשר לקבל על זה 10-14 שנים, ולהשתחרר כעבור 8 שנים מתוך 12. ארתור מסביר כי עם זאת, מי שאינו מודה אולם יש מספיק ראיות להרשיעו, עלול לקבל מאסר עולם, בניגוד למי שמודה וטוען טענת הגנה (כמו שכרות או פעולה מתוך עצבים) [810].

(4) ארתור אומר לנאשם כי בכוונתו לעשות "עסקת טיעון" עם התביעה בתיק בו הוא חשוד כביכול, ובהזדמנות זו מסביר לנאשם כי ניתן לעשות הסכם עם התובע, במסגרתו הוא יכול לדרוש שלא להיות מואשם באונס וברצח בכוונה תחילה. להערכתו של ארתור – העונש אשר יוכל הנאשם להשיג בהסדר כזה, בו יורשע בעבירה של הריגה שלא בכוונה תחילה הוא בסביבות 10-12 שנות מאסר, הערכה שניתן לומר עליה כי היא סבירה וריאלית.

ארתור מסביר כי ניתן לצאת לחופשות מהכלא לאחר רבע מתקופת המאסר, וכי אורך החופשות בין 24 ל-72 שעות לפי התנהגות האסיר, ואומר כי בחישוב הכולל – לאחר הפחתת השליש, השחרור המנהלי והחופשות, נותרות לשבת 6 שנים מתוך 10 שנים בגזר הדין. ארתור אף מציין בפני הנאשם, כי כבעל מקצוע, יוכל לעבוד גם בכלא, לקבל משכורת, להסתובב ברחבי הכלא, ולזכות בתנאי מאסר טובים[811]. גם נתונים אלה נכונים.

(5) הנאשם שואל את ארתור האם יתכן שהחוקרים יזייפו ראיות או יתפרו לו תיק. ארתור משיב כי זו ישראל ולא רוסיה, וכי בישראל לא מזייפים ראיות, אלא יכולים לעצור את הנאשם על הראיות שיש נגדו. ארתור אף מסביר לנאשם כי בישראל "כולם נגד המשטרה" ויש בג"צ וערעורים והשוטרים אינם יכולים להפיל תיקים על חפים מפשע כרצונם[812].

(6) הנאשם מתעניין האם הוא מקבל את הראיות נגדו לפני פסק הדין, ארתור משיב כי לפני פסק הדין "עושים לו" כתב אישום. הנאשם שואל האם לפני פסק הדין יוכל לדבר עם העו"ד שלו או שעליו לקבל את ההחלטה בעצמו. ארתור משיב כי ההחלטה מתקבלת יחד עם העו"ד. הוא מסביר לנאשם כי בכתב האישום יכולים לייחס לו עבירות שונות וכי הוא יכול לדרוש להוריד חלק מהן בטענה כי "זה לא היה". בתשובה לשאלת הנאשם, הוא משיב כי הנאשם יכול להגיע להסדר עוד לפני הגשת כתב האישום ולדרוש כי עבירות האונס והרצח בכוונה תחילה לא יכללו בו. ארתור מסביר לנאשם כי כתב האישום צריך להיות מוגש נגדו תוך 30 יום, וכי הנאשם יכול להמתין עד אז ובינתיים להתעניין האם היה אונס ולקבל החלטתו בהתאם[813].

(7) ארתור מבהיר לנאשם, כי אינו יכול "לקחת על עצמו" את הרצח אם לא ביצע אותו, על מנת שיוטל עליו עונש קל ממאסר עולם ולא יורשע באונס, כי החוקרים לא יסכימו לקבל הודאת שווא ולהכניס את הנאשם לכלא כל עוד הרוצח האמיתי חופשי. הוא מבהיר לנאשם כי אם יימצא הרוצח האמיתי, הוא ישוחרר, וכי החוקרים אינם מחפשים להכניסו לכלא בכל מחיר[814].

(8) ארתור מסביר לנאשם כי עם זאת, אם כן ביצע את הרצח יגיעו אליו בכל מקרה, ואם יורשע על פי הראיות שנאספו נגדו, יהיה לו קשה לטעון להריגה ללא כוונה תחילה וישב מאסר עולם[815].

(9) כאשר הנאשם מודה בפני ארתור כי לא סיפר לחוקרים על הצקות הילדים והעובדה שניתקו לו את הכבל, מחשש כי הדבר יסבך אותו, אומר לו ארתור כי חבל שלא סיפר זאת לחוקרים, משום שיתכן שיש עד לכך שהנאשם רב עם הילדים והדבר יזיק לו, ומצד שני – מזהיר אותו כי אם יספר על כך עכשיו, עלול הדבר לפעול נגדו כי ישאלו מדוע לא סיפר זאת קודם[816].

(10) לאחר שהנאשם מכריז כי קיבל החלטה סופית לספר לחוקרים כי הוא מאמין שאיבד שליטה וביצע את הרצח אולם אינו זוכר זאת, מזהיר אותו ארתור כי החוקרים אינם מכירים את סיפורו, וכי על מנת שיאמינו לו ויזכה בהקלה בעונש, עליו להסביר להם היטב עד כמה הרגיזו אותו, וכיצד היה מסוגל לאבד שליטה וכיצד הדבר קרה לו בעבר^{^[817]}. ארתור אף מזהיר את הנאשם, כי בכך שאמר לחוקרים שיכול היה לאבד שליטה, אולם המשיך להכחיש ביצוע הרצח, הוא מזיק לעצמו בכך שמצד אחד הוא מספק לחוקרים חומר מפליל כמו נטייתו לאיבוד שליטה ואלימות, ומצד שני ממשיך להכחיש ביצוע הרצח) [818]. גם דברים אלה אינם מופרכים: עצם הטענה כי אדם הרג במצב של איבוד שליטה עצמית, או אובדן שפיות, עשויה אכן, אם תתקבל עובדתית, על פי החוק, לזכותו בהקלה באחריות הפלילית או בענישה מופחתת. יש טעם גם באמירה כי כל עוד אותו חשוד אינו מודה במפורש ברצח, במסגרת הסדר טיעון, או במסגרת העלאת טענה עובדתית, וממשיך להכחיש ביצוע הרצח, עצם הנכונות לאשר כי הוא מסוגל לרצוח וסובל מהתקפי אלימות, אינה יכולה לסייע לו, ואף עלולה לספק ראיה נוספת נגדו.

(11) גם עובר להודאתו בפניו, מאשר ארתור לנאשם כי אם אינו אשם לא יחזיקו בו, וכי בישראל יש דמוקרטיה, בניגוד לברית המועצות, ומסביר לנאשם כי החוקרים אינם מפילים אותו סתם, אלא הוא שמפיל את עצמו בהתנהגותו[819].

(12) ארתור מנתח את הראיות בתיק, אשר עליהן הוא לומר מפי הנאשם בלבד, יחד עם הנאשם, ומברר עם הנאשם את ההסברים האפשריים להן. בשום מקרה אין ארתור קובע בוודאות כי הנאשם יורשע על סמך הראיות, אלא רק מביע דיעה כי מדובר בראיות מסבכות, וכי החוקרים יבדקו אותן לעומק ויגלו את האמת[820], עובדה זו אינה בלתי נכונה.

(13) התמונה העולה מכל הדוגמאות לעיל - שונה לחלוטין מן המצב המתואר בפרשת אלזם, שם, כפי שנפסק, הטעו המדובבים את הנאשם הטעייה מפורשת בנוגע למצבו המשפטי והשלכותיה של הודייה בתיק רצח[821]. בניגוד לכך, נקבע בעניין בוריס מנקין, בפסק דינו של כב' השופט ארבל:

²המדובב ציין כי הינו מוכן להעמיד את הידע שרכש לצורך עזרה לנאשם, באומרו לו "שב עם עצמך תחשוב אם אפשר לעזור במשהו אני אעזור בכיף אסביר לך אני אעזור לך והכל אתה מבין? לא צריך לשכור אותי ולא כלום. אתה יודע מה צריך? טלפון אני אתן לך שנהיה בקשר שתצא החוצה בעזרת השם חופשות מבית הסוהר, משהו...".

²איני סבור כי בדברים אלה חצה המדובב קו אדום כלשהו. הוא הדין באשר לשאר הדברים "שמטפטף" המדובב לנאשם. המדובב מגלה בקיאות בהליכי משפט, ומספר לנאשם את אשר למד, תוך ניתוח הראיות אשר סיפק לו הנאשם, הסבור כי נמצאו מכנסיו כשעליהם כתמי דם. ראיות אלה, העומדות בניגוד להכחשתו הגורפת של הנאשם את מעורבותו בפרשייה, מנותחות על ידי המדובבים בצורה הגיונית. אין לומר כי מסקנותיהם אינן הגיוניות."[822]

(6) המדובב שלל את הרעיון של הודיית שווא

לאורך כל תקופת שהותו עם הנאשם, התנגד ארתור בתוקף לרעיון כי הנאשם יודה ברצח במידה ולא ביצע אותו. ארתור הבהיר לנאשם כי הוא מטיל ספק בטענתו לחפות, בין היתר בעקבות "נכונותו" כביכול "לקחת על עצמו את התיק" וכי כל עצותיו הנוגעות לאפשרות של הודייה, יפות רק אם הנאשם אכן ביצע את הרצח, עובדה הידועה לנאשם בלבד:

(1) עוד בימי החקירה הראשונים, טוען הנאשם בפני ארתור כי אמר לחוקרים שהוא מוכן "לקחת על עצמו" את הרצח, למרות שלא ביצע אותו, אולם אינו מוכן להיות מורשע באונס. ארתור מגיב בחוסר אמון לכך שאדם יקח על עצמו רצח אם לא עשה אותו. ארתור אף מבהיר לנאשם כי הוא אינו יכול לומר לעו"ד שבדעתו להודות הודאת שווא, וכי עו"ד לא ייעץ לו לעשות זאת[823].

(2) בלילה שבין 15.12.06 ל- 16.12.06 שואל הנאשם את ארתור האם הוא מאמין לו שלא רצח את המנוחה. ארתור משיב כי הוא בטוח שהנאשם לא אנס את המנוחה, אך הוא אינו מאמין שאדם חף מפשע יעלה בדעתו להודות ברצח שלא ביצע - אפילו תחת עינויים, ולא כל שכן בחקירה מילולית דוגמת זו שעובר הנאשם, וכי הוא עצמו עלול היה לאבד שליטה אילו הילדים היו משגעים אותו כפי שעשו לנאשם, ועל כן - אינו בטוח כי הנאשם גלוי עמו בהכחשתו לגבי הרצח. בשיחה זו מבהיר ארתור לנאשם כי בשום אופן אינו מייעץ לו להודות אם אכן לא ביצע את הרצח:

ר: אני רוצה להגיד לך שאני רוצה להיפטר מזה.

א: לא, לא, לא. אתה לא צריך להיפטר אם אתה לא עשית את זה, אתה מבין?

ר: אני אלך עד הסוף"[824]

בהמשך השיחה אף מבהיר ארתור לנאשם כי אילו לא היה רוצח, היה מוכן לקבל לא רק מאסר עולם אחד אלא אף חמישה מאסרי עולם ולא היה מודה אלא הולך עד הסוף[825].

(3) ביום 16.12.06, לאחר החקירה, מספר הנאשם למדובב כי "בחור אחד" (כנראה הכוונה לארתור עצמו) אמר לו דבר חכם: "אם זה לא שלך, שילכו קיבינימט עד הסוף" וזה מה שיעשה. ארתור משיב כי מהתחלה אמר לנאשם לעשות כך, ומסביר לו שוב כי ניסה רק לסייע, וכי אדם שלא רצח לא יגיד דברים כפי שאמר הנאשם - כי הוא מוכן "לקחת על עצמו רצח אך לא אונס". הנאשם מסכים עמו, אך מסביר שוב כי הוא מעוניין לצאת מהתיק בעונש קל כדי לחזור לאשתו. ארתור מבהיר לנאשם כי שיטה זו לא תועיל לו, מכיוון שהחוקרים לא יתנו לו להודות הודיית שווא ולא יאפשרו לו לשבת בכלא על מה שלא עשה, מכיוון שהם מחפשים את הרוצח האמיתי[826].

(7) המדובב לא לחץ על הנאשם להודות בפני החוקרים הקפיד להותיר ההחלטה האם להודות בידי הנאשם:

לאורך כל השיחות ביניהם, וגם לאחר שמנה בפני הנאשם את היתרונות האפשריים של הודיה בכך שהרג את הילדה בנסיבות מקלות או במסגרת הסדר טיעון, על פני הכחשה ונטילת הסיכון של הרשעה ברצח ומאסר עולם, מדגיש ארתור בפני הנאשם, כי הוא אינו מתיימר לומר לו מה לעשות וכיצד לפעול, וכי ההחלטה היא רק בידי הנאשם עצמו, היודע מה עשה ומה מתאים לו. הנאשם מבין היטב הסתייגות זו, ואינו מתנהג כמי שתלוי בארתור ומקבל את דבריו ללא הרהור.

מצב זה שונה בתכלית מן הנסיבות שתוארו בפרשת אלזם, שם נטען כי הנאשם פיתח "תלות" במדובבים ועשה כל שאמרו לו[827]. המובאות להלן, ורבות נוספות, סותרות את טענת הנאשם בבית המשפט, כי המדובב לחץ עליו, אמר לו מה לעשות, וכי הוא האמין וציית להוראות המדובב בצורה עיוורת. כך לדוגמה:

(1) לאורך כל שלבי החקירה, כאשר הנאשם מביע נחישות ללכת עד הסוף ושלא להודות ברצח (בטענה שלא ביצע אותו), המדובב תומך בהחלטתו ואינו מנסה להניאו ממנה[828].

(2) בתאריך 15.12.06, לאחר שהנאשם מעלה את הרעיון להודות ברצח ולטעון כי המנוחה עצבנה אותו, והמדובב מסביר לו את ההשלכות של הודיה בתיק, המאפשרת לטעון טענות הגנה, לעומת הרשעה על סמך ראיות, שואל הנאשם:

²רומן: אז מה אני יכול לעשות עכשיו?

ארתור: אני לא יודע, אחי, גם אצלי יש עכשיו תיק כזה, אני.. אני בעצמי לא יודע מה אני יכול לעשות. אני.. תראה, תראה, אני אומר לך, אני נותן לך עצה, אני לא יכול להגיד לך מה לעשות. צריך לחשוב, הגורל שלך נקבע, כוס אמק, מה אתה חושב, גם אם אני הולך ל5-6 שנים אני צריך לחשוב מה לעשות"[829]

(3) בהמשך, לאחר שמתנהל ביניהם דיון באפשרות לעשות עסקת טיעון עם התביעה, בה ידרוש הנאשם כי לא יאשימו אותו באונס וברצח בכוונה תחילה, מסכם ארתור:

²בקיצור, אני אגיד לך דבר כזה רומן, תחליט מה תעשה הלאה.

ר: תראה

ארתור: אני מבין אותך, אתה לא עשית שום דבר.. אתה אומר שזה.. תראה רומן, בינינו, זה עניין שלך אחי. אני גם לא עשיתי הרבה דברים. אבל אני יודע מה אני עשיתי ואני יודע לאן אני מוכן ללכת ולאן אני לא מוכן ללכת... לאן אני רוצה ללכת ולאן אני לא רוצה. מה שאני לא רוצה אני לא אקח. אתה מבין? מה שמתאים לי אני אקח, אין לי שום ברירה. אתה מבין. אני לא מנסה להטעות אותך ולא כלום.

ר: אני מבין"[830]

ובהמשך אותה שיחה:

"ר: אני יכול להגיד כן, אני רצחתי

א: בסדר רומן, .. אני מדבר איתך באופן כללי. זה בשבילך, לכל אחד יש תיק שלו. לך יש תיק שלך.

ר: אני מבין

א: לי יש תיק משלי. אתה מבין? פשוט אני מנסה לחשוב איתך"[831]

(4) ארתור אף מציין בפני הנאשם, באחת השיחות, כי אילו היה קורה לו מה שקרה לנאשם, לא היה מודה בחיים, אפילו אילו היה מבצע את הרצח[832].

(5) כאשר הנאשם חוזר במצב רוח שפוף מהחקירה ביום 18.12.06 וטוען כי הראיות נגדו סגורות, ודינו ללכת למאסר עולם, מנסה ארתור לעודד אותו, כי יחיה למען משפחתו. גם בשלב זה, הוא מסרב לומר לנאשם מה עליו לעשות:

²א: מה יש לך? .. תחשוב בצורה נכונה וזה הכל..

²ר: איך?

²א: איך? איך? תחשוב בעצמך. אני לא יכול לגלות לך מה. מה לעשות, אלה השנים שלך, שלך, שלך,

²ר: אני מבין את זה מצויין.

²א: אלה החיים שלך, החיים שלך. אני לא יכול להגיד לך לעשות משהו. אני למשל, אם איך שאתה היית עושה, אני הייתי עושה את זה. איך אתה יכול לעשות את זה, זה אתה, אתה מבין? לי אין אף אחד, אני גרוש, אין לי אף אחד, אתה מבין? ומה שאני רוצה להחליט ביני לבין עצמי, אני אחליט לעצמי, ומה שאני אעשה, זה אני, אתה זה אתה."[833]

...

²ארתור:יכול להיות שאני רציתי לעזור לך ולפני כן לברר מה בדיוק קרה ואיך קרה, אבל עכשיו אל תגיד לי אם אתה עשית את זה או שאתה לא עשית את זה.

רומן: אני לא אומר שום דבר, פשוט..

ארתור: זה לא מעניין אותי. פשוט אני, אני נותן לך להבין מה אתה צריך לעשות ואיך אתה צריך לעשות..הכל תלוי בך.

רומן:...דרכים

ארתור: יש לך דרכים.

רומן: הדרך היחידה..

ארתור: פשוט מה לעשות אני לא יכול להגיד לך"

...

ארתור: אני לא אומר לך שאתה תיקח את זה ואתה לא אה..אם אתה לא עשית שום דבר או מה. אני בכלל , אני אומר לך באופן כללי, יש לך אפשרות לצאת מזה, אבל אני עוד אומר, אני לא יכול להגיד לך איך אתה צריך לעשות את זה, אתה מבין. אתה בעצמך צריך..

רומן: אני צריך כוס אמק

ארתור: להחליט מי נגד מי, אבל אתה לא צריך להגיד מה, איך, מה ,זה, זה. אתה לא צריך להגיד את זה לאף אחד, זה שלך. אתה צריך להחליט בשביל עצמך כאן ולסגור, צ'יק מה אתה צריך לעשות. אתה צריך להחליט בשביל עצמך, אתה מבין? אתה לא צריך להגיד לאף אחד שום דבר.

רומן: אתה ספרת לי איזה דרכים לפתרון יש לי. אתה ספרת לי. יש זה, יש זה...ואני כבר מסתכל מה מזה מתאים לי."[834]

(6) בשלב בו מתחיל הנאשם לטעון כי יתכן שביצע את הרצח במצב של אובדן זיכרון, ומספר למדובב על הארוע עם אחיו, מקשה עליו ארתור שוב ושוב ושואל את הנאשם האם הוא בטוח שדבר כזה יכול היה לקרות לו. בטרם יספר זאת לשוטרים:

"ר: אני יודע מצויין שאני מסוגל פשוט להתפוצץ, אני לא רציתי... יכול להיות שבתת מודע אני עשיתי את כל זה אבל אני לא זוכר את זה ו.. בגלל זה כל כך הרבה של כל זה. אני לא זוכר את זה. אני אספר להם את זה מחר. אני מבין מצויין שהחיים שלי הלכו, שהם.. יהיו זה, שהם ישמחו בגלל זה. אני מבין את זה מצויין.

א: רומה, רומה, חכה, חכה, תגיד לי.. רק זה. . אני מבקש ממך, תהיה ישיר. אל תהרוס בשביל עצמך, אתה פשוט תגיד לי.. יכל לקרות דבר כזה שממש כאילו נפל לך מסך שחור, הכל נשבר לך, שאתה נגנבת, זה היה יכול לקרות?

ר: בטח

א: וככה, אם זה לא היה יכול לקרות, ואתה ממציא את כל זה, שילך להזדיין.

ר: זה היה יכול לקרות לי, אני מסביר לך, אני כמעט הרגתי את אח שלי..."

...

"א: תרגע, הכל יהיה בסדר, תאמין לי. אתה פשוט תעשה לעצמך יותר טוב. תראה. זה אתה צריך להחליט. תקשיב לי עכשיו, מה שנאמר פה נכון לרגע זה, זה ימות כאן. אתה תחליט לבד. אתה תחליט בעצמך איך אתה צריך לעשות. מה שאתה אמרת לי כאן, זה ימות בינינו.

ר: אני אגיד להם שאני באמת הייתי יכול לאבד שליטה

א:מה זאת אומרת אתה תגיד להם? אתה חושב ככה?

ר: אני בטוח שאני הייתי יכול לאבד שליטה. אני בטוח בזה, ארתור.

א: אתה אל תגיד את זה כי אתה עושה למישהו טובה"[835].

(7) בשובו של הנאשם לתא ב-18.12.06 בלילה, לאחר שהיה אצל הפסיכיאטר ונחקר ע"י סשה[836], הוא מספר למדובב כי אמר לחוקרים שיכול היה לאבד שליטה, אולם הוא בטוח שלא ביצע את הרצח. ארתור מסביר לנאשם כי הוא "טיפש" וכי הוא פועל באופן שיזיק לו ויפליל אותו ברצח (בכך שמצד אחד הוא מספק לחוקרים חומר מפליל כמו נטייתו לאיבוד שליטה ואלימות, ומצד שני ממשיך להכחיש ביצוע הרצח). ארתור מדגיש בפני הנאשם:

²על דברים כאלה שעשית לא מדברים. טיפש, לא מדברים על כאלה דברים. אתה יכול ליפול בגלל המילים שלך. אתה יודע את זה?"[837]

(8) בשיחה האחרונה ביניהם, עובר להודאת הנאשם ברצח בפני המדובב, ובמהלכה, אומר ארתור לנאשם כי הוא (הנאשם) חכם וימשיך במשחקו, וכי אם יצליח לעבוד על החוקרים ולהשתחרר, ישמח בשמחתו, ואם לא, ייפגשו בכלא[838]. בהלך רוח זה, מסתיימת למעשה ההידברות בין הנאשם למדובב כולה. ללא כל הצעה של המדובב כי הנאשם ילך ויספר לחוקרים את אשר סיפר לו. כך לדוגמה:

²ר: אני מפחד לדבר. יש מצב שהתקינו כאן האזנה. אם נהיה שם אז אתה תראה שלא הצלחתי לעבוד עליהם. אם נהיה שם, אני אגיד לך שלא הצלחתי לעבוד, לא הסתדר לי לעבוד עליהם.

א: כאן? לא משנה. אני גם ככה יודע הכל מזמן. אני יודע את זה גם ככה מראש, ורמזתי לך על כך, נכון?

ר: כן.

א: ואתה הסתכלת עלי, במבט רציני הסתכלת.

ר: קורה.

א: קורה. אתה משחק איתי, כן? משחק? אתה תחמן? שיט.

ר: בעזרת השם אנחנו לא ניפגש בכלא. עוד מעט הכל יתברר.

...

א: אם תהיה שם, אז אבין שלא הצלחת ואם לא תהיה שם...

ר: אז אמשיך לאהוב את אשתי ואת הילד ואני אשתדל שלא להסתבך בבעיות"[839]

(8) המדובב לא לחץ על הנאשם להודות בפניו

לאורך כל השיחות ביניהם, מקפיד המדובב שלא להפעיל כל לחץ על הנאשם להודות בפניו ברצח, ואף מבקש ממנו במספר מקרים שלא יספר לו האם רצח את המנוחה. כך לדוגמה:

(1) במהלך שיחה ביניהם מיום 15.12.06, אומר ארתור לנאשם:

²לא, לא, לא, אתה אל תגיד לי אם אתה עשית או לא עשית. אני לא צריך את זה. אני מבין, יכול להיות שגם אני לא האמנתי ולא סמכתי. על הרבה אנשים אני לא סמכתי. אולי אתה עושה נכון. אל תגיד אם עשית או לא עשית. זה שלך"^{^[840]}

(2) במהלך השיחה בדיסק 25 (בתאריך 18.12 אחה"צ) אומר ארתור לנאשם:

וזה שאתה אומר שאתה לא הרגת..זה עוד הפעם אני אומר לך, אתה לא צריך להגיד לי את זה, זה שלך אם אתה עשית את זה או שלא עשית את זה, אתה מבין? אתה צריך לחיות עם זה , לא אני.

... תקשיב זה לא מעניין אותי..מה אתה עשית..אני פשוט איך שהוא מנסה.."^{^[841]}

רומן: אתה מבין, אני אגיד לך דבר אחד..אפילו אם אני באמת הרגתי את הילדה הזאת...

ארתור: אל תגיד לי את זה,..לא עניין שלי, אני אמרתי לך את זה.

רומן: לא, אני מדבר באופן כללי.

ארתור: רומה

רומן: אני לא זוכר.. (לא ברור)

ארתור: תקשיב לי עכשיו, תקשיב. לי, לי בבקשה אל תגיד את זה. למה אני..אתה יודע מה הקטע שלי? יש לי .... בפנים. שילך להזדיין. אם יהיה.. מה אתה חושב, מה אתה חושב, מי אני ומה אני שאתה תגיד לי את זה. אל תגיד לי את זה.

רומן: אני לא חושב.

ארתור: לא, לא, לא, אל תגיד לי את זה.

רומן: פשוט, אתה מבין. ..

ארתור:יכול להיות שאני רציתי לעזור לך ולפני כן לברר מה בדיוק קרה ואיך קרה, אבל עכשיו אל תגיד לי אם אתה עשית את זה או שאתה לא עשית את זה. ^{^[842]}"

(3) אפילו בשיחתם בדיסק 26, עובר להודאת הנאשם בפניו, שב ארתור ואומר לנאשם כי הוא אינו צריך לספר לו מה עשה, וכי הוא נפגע רק מהעובדה שהנאשם מתייחס אליו כאל "שוטר".

"רומן: אני אנסה לספר לך את זה

ארתור: אתה יכול לא לספר לי כלום

ר: אני יכול להוכיח לך את זה

א: תקשיב טוב רומה

ר: אני לא רוצה להגיד. אני רוצה להוכיח

א: רומה! אני לא רוצה לשמוע שום דבר. אני לא רוצה לשמוע כלום. .."^{^[843]}

(9) המדובב לא פגע בזכות ההיוועצות של הנאשם

חשוב להדגיש, למען הסר ספק, כי בניגוד למצב המתואר בפסק דין אלזם, שם התבטאה חומרת מעשי המדובבים בעיקר בכך שלחצו על הנאשם לפטר את עורך דינו, שלא להיפגש עמו, ולפעול בניגוד לעצתו – לשמור על זכות השתיקה, לא עשה המדובב בתיקנו אף אחד מדברים אלה.

(1) במהלך השיחות בין הנאשם למדובב עולה לא פעם נושא הייצוג המשפטי. הנאשם מספר למדובב כי הוא מיוצג ע"י סניגור ציבורי, ועל שיחותיו עם הסניגור[844].

(2) אמנם, המדובב מביע מדי פעם דיעה כללית כי סניגורים פרטיים עדיפים על פני סניגורים "של המדינה" אשר "עובדים עם הפרקליטות". מדובר בדיעה מקובלת בקרב עבריינים, אשר סביר להניח שהנאשם היה שומע מפי כל עצור אחר שאינו מדובב הכלוא עמו, ואף הנאשם עצמו מחזיק בה. בשום מקרה אין המדובב לוחץ על הנאשם לפטר את הסניגור הציבורי, או מדבר סרה בסניגור הספציפי המייצג את הנאשם, או בעצה שנתן.

(3) המדובב אף מציע לנאשם להמליץ עליו בפני עו"ד מהשורה הראשונה, אשר יתכן שיסכים לייצגו בעלות נמוכה לאור הפרסום שבפרשה. רעיון זה אינו קורם עור וגידים. המדובב נמנע מלנקוב בשם סניגור מסויים, ומסתפק בכך שהוא מונה בפני הנאשם שמות סניגורים ידועים בתחום הפלילי[845]. הנאשם עצמו מסתייג מההצעה בטענה כי אלה סניגורים יקרים מדי לטעמו, גם אם ייצגו אותו במחיר מוזל[846].

(4) בעיקר, מדגיש ארתור בפני הנאשם כי חשוב שיהיה מיוצג בצורה טובה, ואף עדיף להוציא כסף על סניגור מכיוון שגורלו מוטל על כף המאזניים, וכשיזוכה יוכל להרוויח את הכסף[847]. מדובר בעצה ראויה, שאין בה משום פגיעה בזכות ההיוועצות, ואולי אף להפך. בשום מקרה אין המדובב שם עצמו במקום עורך דינו של הנאשם.

(5) בפועל, הנאשם אינו פועל בהשפעת המדובב בנושא הייצוג. הוא מביע הבנה וידע בנושא הייצוג, אינו מתרשם מההצעות להיות מיוצג ע"י סניגור ידוע, אלא מוכן להקצות לנושא סכום של עד 1,500$, ואף מצהיר כי אם הסניגור הציבורי לא יתאמץ מספיק עבורו, יפנה בבקשה להחליפו, כשהוא מתעניין כיצד לעשות זאת, והמדובב מספק לו את המידע[848].

(6) בסופו של יום, החלפת הסניגור הציבורי בסניגור הפרטי – עו"ד שפיגל, לא נעשתה ביוזמת הנאשם, אלא ע"י משפחתו וללא מעורבות הנאשם או המדובב.

(7) זאת ועוד, לאורך כל ימי החקירה, לא מתרחש מצב בו הנאשם מביע דרישה להיפגש עם הסניגור, או כי המדובב משכנע אותו להימנע מפגישה כזו. בפועל, אכן מתרחשת - יום לפני ההודאה בפני המדובב, מועד קריטי מבחינת מהלך החקירה – ביום 17.12.06, פגישה בין הנאשם לסניגור, בה הסניגור מביע דעתו באוזני הנאשם כי הראיות בתיק נסיבתיות ואינן חזקות, ומעודד את רוחו. דברים אלה מהווים משקל נגד ומאזנים כל עמדה אחרת שיכול היה המדובב להביע על הראיות, ולנאשם היתה אפשרות מלאה להעדיפם והוא אכן עשה זאת. בתום הפגישה, המדובב אינו מנסה לשכנע את הנאשם כנגד דברי הסניגור[849].

י. התוצאה - קבילות ההודאות

העולה מן הסקירה לעיל, הוא כי הוכח באופן חד משמעי כי לא הופעלו על הנאשם אמצעים פסולים כלשהם, כי אמצעי החקירה שננקטו - בין על ידי החוקרים ובין על ידי המדובב, אין בהם כדי לפגוע בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות, ולא פגעו בפועל בחופש הבחירה של הנאשם וכי אין בנסיבות גביית ההודאה כדי לעורר חשש באמיתות תכנה.

התוצאה היא, כי יש לקבוע כי כל הודאות הנאשם - בפני החוקרים ובפני המדובב, נמסרו באופן חופשי ומרצון, והן קבילות מן הבחינה המהותית, ויכולות לשמש כראיה נגדו.

מובן, כי החלטה לגבי קבילות ההודאות, אינה פוטרת מדיון בשאלת משקלן ובדיקה האם יתכן כי הנאשם הודה הודיית שווא או מסר פרטים כוזבים מטעמיו הוא, ולא בשל לחץ פסול. שאלות אלה ייבחנו בפרק הבא להלן.

4. משקל ההודאות

א. כללי - מסגרת הדיון

לאחר שהראינו מדוע הודאות הנאשם קבילות כראיה, יתמקד הדיון בפרק זה במשקלן. במסגרת זו, יש לבדוק קודם כל, האם יתכן כי למרות שלא הופעל כלפיו לחץ חיצוני המגיע לכדי אמצעים פסולים, הודה הנאשם הודיית שווא, בשל לחצים פנימיים.

בתי המשפט קבעו כי אמיתות ההודאה נבחנת בשני מבחנים: הראשון פנימי, הבוחן את סימני האמת שבהודאה, לרבות בדיקת אמיתותן וסבירותן של טענות הנאשם לעניין הסיבות אשר הביאו אותו להודות הודאת שווא לטענתו, והשני חיצוני – קיום דבר מה נוסף להודאה.[850]. ענייננו כאן במבחן הראשון.

אנו נראה כי ההסברים שנתן הנאשם בבית המשפט לסיבות בגינן הודה לטענתו הודאת השווא הינם שקריים בעליל, בלתי סבירים ובלתי הגיוניים. בנוסף, נדון באופן כללי בטענת הנאשם כי מסר את הודאתו על סמך הדרכות שקיבל מהחוקרים והמדובב שמסרו לו פרטי מידע אודות הרצח, ונראה כי אף היא אינה נכונה. הדיון בפרטי החקירה המוכמנים שידע הנאשם, לגופם – תוך בדיקה מפורטת האם יכול היה לדעת את מקורם מהחוקרים, ייעשה בפרק הבא.

יצויין בהקשר זה, כי משהוכח מתוך נסיבות מסירת ההודאה, כי היא ניתנה באופן חופשי ומרצון, קמה חזקה ראייתית בדבר מהימנות ההודאה, לפיה אין אדם מודה בעבירה אלא אם כן ביצע אותה. חזקה זו ניתנת לסתירה ע"י הנאשם, אולם עליו נטל הראיה לעורר בה ספק סביר[851].

ב. טענות הנאשם נגד משקל ההודאות

גירסת הנאשם בבית המשפט באשר לסיבות שהביאוהו להודות ברצח שלא ביצע (מעבר לטענותיו בדבר אמצעים פסולים אשר נידונו ונדחו בפרק הקודם לעיל), כעולה ממסמך הזוטא ומעדותו בבית המשפט היא בתמצית כדלהלן:

(1) הנאשם הגיע במהלך ימי החקירות למצב של תשישות פיזית – כתוצאה מכך שלא אכל דבר מלבד תפוחים, וכמעט ולא ישן, ותשישות נפשית כתוצאה מהלחץ הפסיכולוגי של החקירה, בה נטען כלפיו שוב ושוב כי יש ראיות לכך שביצע את הרצח, על בסיס הטעיות החוקרים.

(2) כל אלה, יחד עם אישיותו המיוחדת וה"שברירית", ורעיונותיו של המדובב, הביאו אותו למצב של שבירה נפשית להאמין, כי היות ויש ראיות המפלילות אותו בביצוע הרצח, אולם הוא אינו זוכר שביצע רצח, הרי שהמסקנה המסתברת היא שביצע אותו במצב של אובדן זיכרון או "בלק אאוט".

(3) משהגיע הנאשם לכלל מסקנה זו, הבין בעצת המדובב, כי הדרך הטובה ביותר העומדת לרשותו היא להודות בפני החוקרים ולשכנעם כי ביצע את הרצח במצב של בלק אאוט/ אי שפיות, ובכך לזכות בהקלה בעונש. ואולם, הנאשם חשש, כי אם יספר את האמת (כפי שהאמין אז), כי אינו זוכר את הרצח, לא יאמינו לו החוקרים. ועל כן, ובמטרה לשכנעם כי הודייתו היא הודיית אמת, העמיד פנים באופן שקרי כי הוא "נזכר" בפרטי הרצח, ומסר - בחקירתו מיום 19.12.06, גירסה מפורטת, אותה אף הדגים בעת השחזור בבית הספר, אשר כל פרטיה הינם בליל של מידע אשר למד משמועות, מ"רמזים" הטמונים בשאלות החוקרים, ומניחושים והיסקים לוגיים, אליהם הגיע במהלך השחזור, בהיותו, לדבריו, שבור נפשית וממוטט פיזית.

(4) הנאשם התמיד לטענתו בקו זה גם לאורך חקירתו מיום 21.12.06. ואולם הספקות הציקו לו, וביום 22.12.06 הגיע פתע למסקנה כי המשטרה משקרת לו, ועל כן חזר בו מההודיה וחדל לענות לשאלות החוקרים.

ג. עמדת המאשימה

אל מול טענות אלה, טענת המאשימה, בתמצית – היא כי הנאשם הגיע להחלטה להודות בתיק, על סמך ניתוח שכלתני של מצבו הראייתי, ומתוך תובנה כי הוא עלול להיות מורשע ברצח שאותו אכן ביצע, ולהישלח למאסר עולם. במצב דברים זה, ולאחר שהודה בפני המדובב, ניסה הנאשם לשכנע את החוקרים בטענה שקרית, כי ביצע את הרצח במצב של אי שפיות, על מנת שלא יורשע ברצח בכוונה תחילה. הנאשם שוכנע במהלך החקירה, כי כדי לשוות לטענתו השקרית נופך אמין, עליו למסור פרטים אמיתיים אודות הרצח, וכך עשה - בחקירה ובשחזור, כשהוא משמיט רק את אותם פרטים העומדים בסתירה לגירסת הבלק אאוט – כגון העלמת ראיות וניקוי הזירה.

בעקבות פגישתו עם עו"ד שפיגל ביום 20.12.06, והארכת המעצר, הבין הנאשם כי שותפו לתא היה מדובב, וכי הלכה למעשה, הוא הודה ברצח המנוחה, ולא בהריגתה בנסיבות מקלות. משלב זה, ניסה הנאשם לפעול על מנת "למזער" את הנזק שהביא על עצמו, כאשר הוא "מתנדנד" בין חזרה מהודאה לבין מתן פרטים סותרים במטרה לבלבל את החוקרים וליצור רושם מכוון כי אינו יודע כיצד בוצע הרצח, עד כי חזר בו סופית מההודאה שמסר וחדל לשתף פעולה עם החוקרים, תוך מתן הסברים שקריים ומניפולטיביים כיד הדמיון הטובה עליו למקור הפרטים שמסר ולהודאה עצמה.

נראה להלן, כי להבדיל מגירסת הנאשם לעיל, הניצבת על כרעי תרנגולת, התיזה המוצעת על ידינו היא קוהרנטית, הגיונית, ומהווה הסבר סביר להתנהלות הנאשם לאורך כל שלביה.

להלן, "נפרק" את טענת הנאשם בנוגע לסיבות שהביאו אותו להודות "הודיית שווא" לכאורה, למרכיביה ונשלול אותם אחד לאחד, על סמך הראיות בתיק ועל סמך ההגיון ונסיון החיים.

ד. הטענה כי הנאשם לא אכל בימי החקירה

הטענה: "הנאשם יטען כי בנוסף ובמצטבר למכבש הלחצים הדורסניים, הפסיכולוגיים והנפשיים שהופעלו עליו מידי יום ובמשך שעות רבות וארוכות לא אכל דבר למעט מספר תפוחי עץ..."[852]

(1) אין מחלוקת כי השוטרים הציעו וסיפקו לנאשם מזון הולם ובכמות מספקת לאורך כל ימי מעצרו, וכי טענתו אינה ללחץ חיצוני של אי מתן מזון, אלא להעדר תיאבון כתוצאה מלחץ נפשי, ועל כן נדונה טענה זו במסגרת משקל ההודאות ולא קבילותן.

(2) טענת הנאשם כי במהלך ימי החקירה לא בא מזון אל פיו, הועלתה על ידו עוד במהלך החקירה. הנאשם אכן סירב באופן עקבי - הן בחקירות שקדמו להודייה, והן במהלכה ולאחריה לארוחות שהוצעו לו ע"י החוקרים בחדרי החקירות, והסתפק בשתיית קפה ואכילת תפוחים[853]. הוא אף טען בפני החוקרים במהלך הודייתו בתאריך 19.12.06, כאשר הוצע לו מזון, כי הוא לא אכל מזה שלושה ימים כתוצאה מחוסר תאבון, וגם תפוחים הוא אוכל נגד רצונו[854]. לאחר חזרתו מההודיה, כאשר נשאל ע"י בוקר ליחס החוקרים אליו, הדגיש הנאשם כי החוקרים הציעו לו מזון - אולם גם אז טען כי הוא לא יכול היה לאכול משום שלא היה לו תיאבון, ומציין: "אכלתי תפוח או שניים ביום"[855]. גם בחקירה זו, אגב, סירב הנאשם לאכול, וטען כי יאכל בביתו לאחר שימצאו את הרוצח האמיתי[856].

(3) ואולם, צפייה בקלטות המתעדות את שהות הנאשם בתא עם המדובב, מעלה תמונה שונה ואף הפוכה מתיאורו של הנאשם. כפי שעולה מתיעוד שנערכה כבר ע"י החוקרים[857] (לאחר שהעלה הנאשם את הטענה) ובהמשך מבדיקה מדוקדקת של ב"כ המאשימה[858], הנאשם לא רק שקיבל את ארוחותיו לתא באופן סדיר, אלא אף נראה אוכל בתיאבון לאורך כל ימי החקירה, ובפרט לקראת הודאתו.

(4) כך לדוגמה, עולה כי במהלך שלושת הימים שקדמו להודאתו, מתאריך 16.12.06 – 18.12.06, בהם לא אכל דבר לטענתו, אכל הנאשם בתא:

(1) ארוחת ערב הכוללת סנדביץ' ביום 16.12.06[859].

(2) שוקולד וופלים ביום 16.12.06 בשעות הלילה[860]

(3) ארוחת צהריים הכוללת בשר ותוספות ביום 17.12.06[861]

(4) ארוחת ערב, הכוללת סנדביץ' וביצים ביום 17.12.06[862].

(5) וופלים/ עוגיות ביום 17.12.06 בערב[863].

(6) פיצוח גרעינים ביום 18.12.06 אחה"צ - במהלך דיסק 25- השיחה עם ארתור בה מתחיל לטעון כי יתכן ואיבד את זכרונו וביצע את הרצח[864].

(7) ארוחת ערב מלאה ביום 18.12.06 בערב – במהלך ההודייה ברצח בפני המדובב[865]!

(5) בעדותו בבית המשפט, במהלכה כבר היה מודע לכך ששהותו בתא צולמה, לרבות הארוחות שאכל, מסר הנאשם גירסה "מרוככת"

²ת.כשהייתי בחקירות בדיוק בהתחלה, היה לי מצב לא כל כך טוב ולא כל כך רציתי לאכול, וכמה שיותר עמוק נכנסתי לחקירות האלה, נכנסתי ללחץ יותר, ובחקירות לא אכלתי שום דבר חוץ מתפוחי עץ, אחרי זה חזרתי לתא למדובב, קיבלתי שם אוכל, אין לי טענות שלא קיבלתי אוכל, אני קיבלתי אוכל, יכול להיות שאכלתי קצת סלט, יכול להיות שאכלתי קצת שניצל, לא היה לי חשק לאכול בכלל, כל כך המחשבות אכלו אותי שמנעו ממני כל חשק לאוכל"[866]

(6) בחקירתו הנגדית, כאשר עומת בין גירסתו במשטרה ובמסמך הזוטא לפיה לא אכל דבר מלבד תפוחים, לבין דבריו בחקירה הראשית כי אכל גם סלט ושניצל, השיב הנאשם כי התכוון לומר שאכל תפוחים בלבד ב"חדר החקירות", להבדיל מתא המעצר. הוא הוסיף כי גם אם אכל בערב לאחר החקירה "סלט או שניצל", אין משמעות הדבר שאכל ושבע, וכי הוא הוריד ממשקלו במהלך ימי החקירה.

הנאשם הכחיש כי במהלך שלושת ימי המעצר האחרונים עובר להודאתו אכל ארוחות מלאות (כמפורט לעיל), וגם מעבר למה שטען בבית המשפט. גירסת הנאשם עומדת אל מול הקלטות המדברות בעד עצמן, ומוכיחות כי הוא אכל מעבר לתפוחים, ואף מעבר ל"קצת סלט או שניצל".

הנאשם אף לא הסביר מדוע שיקר לחוקרים ובטענות הזוטא, וטען כי לא אכל דבר בכל ימי החקירה מלבד תפוחים. הטענה כי כוונתו שלא אכל "בחדר החקירות" היא חסרת הגיון, שכן לעניין טענת "אי האכילה" שהועלתה כדי להוכיח את הלחץ הנפשי והתשישות הפיזית מהם סבל, אין שום משמעות לשאלה היכן אכל הנאשם את ארוחותיו. גם אם נניח כי הנאשם אכל במהלך המעצר מעט פחות מהרגיל, ואף הוריד במשקל, אין נובע מכך כי הגיע למצב גופני קריטי עד כי רוחו נשברה.

(7) יתרה מזו, הנאשם הוסיף לסרב לאוכל בחקירותיו גם לאחר שהודה ולאחר שחזר בו מהודייתו, ובכל זאת, לא הפריע לו הדבר לעמוד איתן על גירסתו.

ה. הטענה כי הנאשם לא ישן

הטענה: .. וכשהוא בנוסף כמעט ולא עצם עין עובר לחקירותיו הארוכות והדורסניות. עייפותו הפיזית והנפשית של הנאשם, במצטבר לגורמים שפורטו לעיל שברו את רוחו, שללו את רצונו החופשי, והפכוהו לחומר ביד היוצר, ובאופן שמוכן ונכון היה לרצות את חוקריו בכל אשר יתבקש ו/או יכוון אליו, ובלבד שיעזבוהו כבר לנפשו ויאפשרו לו מנוחה נפשית ופיזית

(1) הנאשם הבהיר כי הוא לא ישן מפאת לחץ פנימי, בשל המחשבות שהטרידו אותו. בעדותו בבית המשפט העיד הנאשם כי הוא התקשה להירדם, ונרדם רק לפנות בוקר[867]. הנאשם מסר בחקירתו ע"י בוקר כי הוא ישן 2-3 שעות בלילה, הוא אישר כי השוטרים לא הפריעו את שנתו, אולם לדבריו "הסוכן" (המדובב) הדליק את האור והתהלך בחדר[868].

(2) לעניין המדובב, ייאמר כי הדברים נכונים לגבי הלילה האחרון בו שהה עם הנאשם - לאחר שהנאשם הודה בפניו, כאשר המדובב חשש לישון לצד הנאשם פן זה יפגע בו לאחר שהתוודה בפניו[869]. עובדה זו ודאי אינה יכולה להסביר מדוע החליט הנאשם להודות בפני המדובב קודם לכן, ויש להבהיר כי לגירסתו, גם ההחלטה להודות בפני החוקרים התגבשה עוד לפני אותו לילה, יחד עם המדובב.

(3) גם לעניין השינה נסרקו הדיסקים המתעדים את שהות הנאשם בתא הן ע"י המשטרה[870] והן ע"י ב"כ המאשימה[871]. מצפייה בדיסקים עולה, כי ללא ספק היה לנאשם די והותר זמן לנוח בתא בין חקירותיו. במהלך הלילות, וכן בשעות ממושכות במשך הימים, כבוי האור בתא, והנאשם נראה שוכב במיטתו ללא תנועה.

(4) אכן, להבדיל מאכילה, קשה לבדוק באמצעות צילום (ובמיוחד כאשר האור כבוי), מתי הנאשם ישן בפועל ומתי הוא שוכב מבלי להירדם. ואולם, ניתן להסיק זאת בחלק מן המקרים על סמך אינדיקציות שונות. לדוגמה: כאשר הנאשם מתעורר בבוקר ומכריז כי ישן[872], כאשר ארתור מנער את הנאשם או קורא לו שוב ושוב על מנת להעירו[873], או כאשר שאר העצורים בתא ערים ובכל זאת נשמעות נחירות או נשימות כבדות. גם ארתור העיד כי ראה ושמע את הנאשם ישן ונוחר[874].

(5) בתאריך 17.12.06, יום לפני הודייתו בפני המדובב, לא נחקר הנאשם כלל, ושהה בתא כל היום, כאשר הנאשם וארתור קמו בסביבות השעה 8:18 לאחר כ-7 שעות של שקט וחושך בתא, ובמהלך היום כיבו את האור ושכבו במיטותיהם בין השעות 13:06 – 16:49, 18:06-18:41, והחל מהשעה 20:00 ועד הבוקר שלמחרת!!![875]

(6) גם אם לא נוכל לקבוע במדוייק כמה שעות ביממה ישן הנאשם, הרי שסביר להניח כי אדם שאינו ישן במשך שבוע, השפעות העייפות ניכרות בו באופן הנראה לעין, וניתן לצפות כי הנאשם יפהק ללא הרף, ישפשף את עיניו, או אף יניח ראשו על השולחן ויירדם תוך כדי חקירה. אף אחד מדברים אלה אינו קורה, ובקלטות החקירה ניתן לראות כי הנאשם ערני ומרוכז לאורך כל החקירות. גם אם הנאשם התלונן מדי פעם בפני החוקרים כי הוא עייף ורוצה לישון[876] – אין משמעות הדבר כי הוא נחקר עד מעבר לסף השבירה שלו. כפי שהראינו לעיל – משך ושעות החקירה היו סבירות, והנאשם נח בתא מעל ומעבר לנדרש. גם החוקרים העידו כי הוא לא נראה עייף ושבור ולא נראתה סיבה להפסיק את החקירה בגלל תלונתו. בוקר אף העיר בעדותו, כי אם הנאשם לא נרדם מסיבות פנימיות, לא היתה סיבה להפסיק את חקירתו ולאפשר לו לישון דווקא בשעות היום, ואילו היה פועל כך והנאשם מצידו לא הצליח להרדם, הרי שלא היה חוקר אותו עד היום[877].

(7) מעבר לכך, מגירסת הנאשם עצמו נובע כי היה ערני דיו במהלך ההודאה והשחזור, כדי לנחש ולשער את כל פרטי הרצח שלדבריו לא היו ידועים לו, ולהסיק מסקנות מורכבות על מהלכו מרמיזות החוקרים ומהנתונים שראה בזירה (כגון: נעילת הדלת מבפנים, מיקום תא השרותים ועוד[878]). התנהגות כזו אינה מתיישבת עם תיאור של אדם מותש פיזית, שכל רצונו הוא כי יניחו לו לנפשו כדי שיוכל לנוח.

(8) ראיה נוספת למצבו הגופני הטוב במהלך השחזור, היא הצלחת הנאשם לבצע את הקפיצה מעל דלת התא, כשהוא מרים את גופו בעזרת הידיים ומניף את עצמו מעבר לדלת[879]. מדובר בפעולה קשה פיזית גם לאדם בריא וחזק בגופו (בית המשפט מופנה, לדוגמה, לנסיונו של ראש הצח"מ יורם אזולאי לבצע את אותה קפיצה בעת ביקור בית המשפט בבית הספר)[880], ואין זה סביר כי אדם מותש שלא ישן שבוע יצליח לבצעה בקלילות כפי שעשה הנאשם.

ו. הנאשם לא החליט להודות על סמך הטעיות החוקרים אלא על סמך ראיות ממשיות

הטענה: "הנאשם יוסיף ויטען כי חוקריו לא חדלו מלהטעותו במזיד תוך שהם מלעיטים אותו בנתונים שקריים לפיהם נתקבלו ממצאים ביולוגיים מהמעבדה לזיהוי פלילי המצביעות (הטעות במקור) על אשמתו וכן עדויות הקושרות אותו לרצח, ומכאן שכל הכחשה מצידו רק תרע ותחמיר את מצבו, בעוד שהודאה מצידו יש בה כדי להקל עמו. בהטעיה זדונית זאת שברו את רוחו עד כדי שלילת רצון הבחירה החופשית שלו, בנוטעם בנאשם את האמונה כי בעת ביצוע המעשה היה נתון מן הסתם בהתקף של "בלק אאוט" ולכן אינו זוכר את אשר עשה כאשר מאידך הממצאים הביולוגיים שנתקבלו והעדויות הרבות שנאספו מצביעים עליו בלבד כמי שביצע את הרצח. "[881]

(1) ציינו לעיל, כי החוקרים ביצעו כלפי הנאשם תרגיל חקירה, במסגרתו הם אמרו לו כי נמצא דם של המנוחה על משהו מחפציו, ונימקנו כי אין המדובר בתחבולה פסולה. הראינו כי מעבר לא הטעו החוקרים את הנאשם בחקירותיו. להלן נראה, כי גם מבחינה סובייקטיבית, לא תחבולה היא שהביאה את הנאשם להחלטה להודות ברצח, אלא הראיות האמיתיות שהצטברו נגדו, אשר ההסבר היחיד להן – כפי שהבין גם הנאשם, הוא כי ביצע את הרצח.

(2) במהלך ימי החקירה הראשונים, מנה הנאשם בפני המדובב מספר פעמים את הראיות שהוצגו לו ע"י החוקרים, כאשר לפי ספירתו מדובר ב"ארבע ראיות"[882]:

(1) בדיקת הפוליגרף

(2) טיפת דם שנמצאה על חפציו

(3) אוסף הסכינים שבביתו

(4) המכנסיים שהשליך לאחר יום הרצח

נוסף על ארבע ראיות אלה, מנה הנאשם עובדה חמישית שהוצגה לו ע"י החוקרים, כי אנשים ראו אותו מסתובב עצבני בבית הספר ביום הרצח[883].

גם בבית המשפט, בחקירתו הראשית, חזר הנאשם על דברים אלה וטען שהם שהביאו אותו לכדי שבירה נפשית ואמונה שביצע את הרצח [884] .

(3) אין מחלוקת, כי מתוך אותן 4 או 5 ראיות, הראיות מס' 3-4 הן אמיתיות. הנאשם אכן אוסף סכינים[885], והשליך את המכנסיים שלבש ביום הרצח. לטענתו – היה לו הסבר תמים למעשה, מכיוון שהשמין ואלה נעשו קטנים עליו[886]. הנאשם מסר הסבר זה לחוקרים. הוא אישר כי לא נאמר לו ע"י החוקרים כי המכנסיים נמצאו ויש עליהן כתמי דם[887].

(4) איש לא טען בפני הנאשם כי יש עדים הקושרים אותו ישירות לרצח[888]. מה שנאמר לו הוא כי יש עדים לכך שעלה לקומה השניה, ולהתנהגות מוזרה בבית הספר (ניגוב ידיים בקירות, התנהגות עצבנית בחדר המורים). הנאשם אישר כי גם בהנחה שלא עלה בפועל לקומה השניה, הרי שכעובד בית הספר, לא היתה לו כל סיבה לחשוב שעדות כזו יש בה להפלילו ברצח[889], כך גם לגבי עדים שראו אותו מתנהג בעצבנות.

(5) גם לעניין הדם שנמצא כביכול על חפציו, מסר הנאשם בחקירותיו הסבר, אשר לטענתו היה אמיתי ומניח את הדעת – כי הוא נכנס ביום הרצח לשרותי הבנים, הבחין שם בטיפות דם, וייתכן כי נגע בהן בטעות ומשם עבר הדם לבגדיו או לחפציו[890]. בהנחה כי הנאשם האמין שהסבר זה אמיתי, לא יתכן כי אמונת הנאשם לדברי השוטרים כי אכן קיימת בידיהם ראיה לגבי טיפת דם על חפציו, הביאה אותו לא רק לחשוב כי התיק נגדו "סגור" והוא יורשע ברצח, אלא להאמין כי אין לראיה זו הסבר אחר זולת כי הוא ביצע את הרצח ושכח זאת.

דברים אלה נכונים במיוחד בהתחשב בעובדה כי החפץ היחיד שלגביו נאמר לנאשם כי נמצא עליו דם הינו הכבל עמו עבד, אשר לפי עדותו אורכו היה 50 מטר, והדם יכול היה להגיע אליו אף מבלי שהנאשם יהיה נוכח במקום.

(6) בניגוד לטענת הנאשם, כי הוא "האמין שהשוטרים אינם יכולים לשקר", וכי רוחו נשברה כתוצאה מאמירה כללית כי יש דם של המנוחה על חפציו. הרי ניתן לראות, כי בשלב שלאחר חזרתו מהודיה כאשר החוקרים הציגו בפניו את הממצא כי עקבות נעליו נמצאו על מכנסי המנוחה, ממצא קונרקטי המפליל אותו בצורה מפורשת - עמד הנאשם בהכחשתו ללא הינד עפעף, האשים את החוקר כי הוא משקר ולא "נשבר" כתוצאה מכך[891].

(7) הנאשם האמין, עד ליום חקירתו האחרון, כי קיימות עדיין תוצאות מעבדה שטרם התקבלו, וטען בפני החוקרים כי אלה יוכיחו את חפותו[892]. אין זה מתקבל על הדעת, אם כן, כי הוא נשבר ושוכנע שביצע את הרצח עוד לפני שאלה התקבלו.

(8) לעניין הפוליגרף – כפי שהראינו לעיל[893], הנאשם לא הוטעה ע"י החוקרים. גם לעניין זה, מסר הנאשם בחקירותיו הסבר אשר לדעתו היה סביר ואמיתי לפיו נבעה תוצאת הפוליגרף מן העובדה כי הוא חשש לספר על הדם שראה בשרותי הבנים[894].

(9) כל 4 או 5 הראיות, היו אם כן ראיות נסיבתיות, אשר הנאשם סיפק להן הסברים לפי מיטב הבנתו. אף אם היה בהן כדי לסבכו ולעורר חשד כלפיו, הרי שלא סביר כי הן הביאו אותו להאמין כי אין להן הסבר אחר פרט לעובדה כי הוא אכן ביצע את הרצח ואינו זוכר את הדבר.

(10) ואמנם, מעיון בקלטות ותמלילי שהותו בתא עם המדובב, עולה בבירור כי אף שהנאשם התלבט לאורך מעצרו ארוכות במשמעות הראיות נגדו, וידע גם רגעים של משבר ותסכול, גם הנאשם העריך כי ראיות אלה אינן מספיקות להרשעתו[895], והיה איתן בדעתו להוכיח את חפותו. מצב דברים זה נמשך עובר ליום חקירתו האחרונה לפני ההודייה ביום 18.12.06:

(1) בתאריך 16.12.06, סמוך לחצות הלילה, ולפני ששכבו לישון, אומר הנאשם למדובב, בסיום השיחה ביניהם:

" ר: אני בטוח שהם יבררו את הכל, יקבלו חוו"ד הרפואית, יבינו שאני לא קשור וישחררו..."

...

" ר: אתה מבין, כשיש ראיות ישירות, יש את מי לתפוס, כשראיות נסיבתיות, כן, אם כל הראיות הנסיבתיות היו עלי, וראיה ישירה פתאום צצה, אז כן, הם בכלל לא היו מחכים לבדיקות מעבדה נוספות, בכלל כלום, ישר היו סוגרים, ישר היו נותנים תקופה, ואם ראיות נסיבתיות מסתכמות עליי, וראיות ישירות, הם לא שלי, כוס אמק.

מ: אתה צריך להיות עורך דין.

ר: אף סכין לא מתאימה. ד.נ.א לא מתאים. ט"א לא מתאימות. איך אני יכולתי להרוג? כן, ראיות נסיבתיות יש, כי עבדתי שם, זחלתי שם, וראיות ישירות אין, לא" [896]

הנאשם אישר בחקירתו הנגדית, כי בשלב זה, יומיים לפני ההודאה, הוא עדיין לא היה שבור והתקווה לא עזבה אותו[897].

(2) בבוקר שלמחרת שיחה זו, נפגש הנאשם עם עורך דינו, עו"ד הרמלין. בשובו מהפגישה לתא, היה הנאשם מעודד עוד יותר מאשר בערב הקודם, וסיפר למדובב באריכות על דברי עורך הדין לגבי הראיות נגדו:

"מ: דיברת עם עו"ד?

ר: כן. אין שום דבר, אין להם ט"א.

הוא אומר מה יש שם, מה יש להם? אני אומר לו – אומרים שהייתי בג'ינס ואני לא הייתי בג'ינס. אני לא יודע איך הם ראו.... שאלתי אותו מה, אין שם ט"א, אין שום דבר? הוא אומר אין להם ט"א"

הוא אומר שבכל אמצעי התקשורת, ברדיו, בטלויזיה, אומרים שהמשטרה לקחה אותי בניגוד לחוק, התחילו להפעיל עלי לחץ, סתם ככה מעלילים עלי, ..

.. הוא אומר אשתך לא מאמינה בזה, היא ישר אמרה שכל זה שקר, הורים גם כן אומרים שהכל שקר. הם פשוט..., כן, יצא כך, נו זרק מכנסיים, היו קטנים. פשוט ראיות בעקיפין מצביעות עליו אז הם לקחו אותו ומפעילים עליו לחץ, קל וחומר שאין לו ת"ז זה עוד פלוס אחד בשבילם. אז הם מתחילים ללחוץ.

הוא אומר שהמעצר יכול להמשך עוד זמן בגלל הראיות העקיפות האלו, הם התחילו.. התנפלו כמו זאבים, תנים הם התנפלו על זה ורוצים להוציא ממני. אני אומר לו, אני הרי לא עשיתי את זה. הוא אומר אני יודע שאתה לא עשית את זה לכם (לכן?) לך עד הסוף. אני אומר לו אני אלך עד הסוף, כמה שצריך.

אני ישר אמרתי לו על פוליגרף. אני אומר לו אני לא אמרתי על הדם, לכן פוליגרף יכול היה להראות שאני שיקרתי. הוא אומר מצויין, עכשיו אני יודע את זה, בסדר. כדי שיבנה קו הגנה. שיבנה קו הגנה[898]"

"..הוא אומר עו"ד מה הם מצאו? אני אומר לו פוליגרף, זה, זה וזה. דם על הכבל, על סליל. הוא אומר שטויות, הם משקרים. אני אומר אני לא יודע, אולי. אני אומר אני לא רצחתי אותה אני ילך עד הסוף. הוא אומר נכון, נכון. ואז לאן שהדרך תוביל שם אני אהיה, אם היא תוביל לבית סוהר אז אהיה בבית סוהר, ואם תוביל לחופש אז אהיה בחופש"[899]

(3) דברי הנאשם למדובב כי העו"ד אמר לו שהחוקרים משקרים בעניין הדם שמצאו על הכבל, אינם מתיישבים בשום אופן עם טענת הנאשם, כי הוא לא העלה בדעתו כי המשטרה יכולה לשקר, והאמין לדברי החוקרים ללא היסוס, עד כי שוכנע שביצע את הרצח[900]. הדברים גם אינם מתיישבים עם טענתו בבית המשפט כי הוא לא הצליח לתקשר עם עורך דינו, וכי כל מה שהבין מדבריו בשיחה הוא ש"הכל יהיה בסדר" (מסר מעודד כשלעצמו)[901].

בחקירתו הנגדית, טען הנאשם, בנסיון נואש ליישב סתירה זו, כי הוא שיקר למדובב, וכי עו"ד הרמלין כלל לא אמר לו את הדברים אותם פירט לעיל. כשנשאל מדוע שיקר למדובב כך, טען הנאשם כי זה כדי להרשים את המדובב אשר התפאר כי יש לו עו"ד פרטי מצויין[902].

הטענה כי הנאשם שיקר למדובב והמציא סיפור שלם ששמע כביכול מפי עורך הדין, לפיו הדם על הכבל הוא שקר של החוקרים, וכל אמצעי התקשורת טוענים כי נעצר סתם כך, היא מופרכת. אין כל סיכוי כי הנאשם חשב על דברים כאלה בעצמו בעת היותו במעצר, וגם לא היתה לו כל סיבה הגיונית לומר אותם למדובב, אשר לדבריו, ראה בו חבר ושותף סוד, ושמע לכל עצותיו[903].

ואולם, גם אם נניח לרגע כי אכן הנאשם המציא את הדברים ולא שמע אותם מעו"ד הרמלין, אין בכך כדי לסייע לטענתו. עצם העובדה כי הנאשם חשב על האפשרות כי החוקרים משקרים בעניין הדם על הכבל, שוללת את טענתו בבית המשפט, כי הוא "לא העלה בדעתו שהמשטרה מסוגלת לשקר", ומוכיחה כי הוא פקפק בדברי החוקרים.

בתאריך 17.12.06 – יום לפני הודאתו, היה הנאשם חזק ואיתן בדעתו, כי יש לו סיכוי להשתחרר מהתיק, ורחוק ממצב השבירה אותו תיאר בעדותו בבית המשפט. גם בחקירתו הנגדית, הסכים הנאשם, כי בשלב זה הוא לא היה "שבור במאה אחוז" אולם לטענתו – החוקרים והמדובב, אשר הבחינו כי הוא מתחזק, הפעילו את כל הכוח לשבור אותו[904].

(11) ה"מהפך" בעמדת הנאשם, אשר הביא אותו לתובנה כי מצבו הראייתי בכי רע ולהחלטה להודות בתיק, התרחש איפוא בעקבות חקירתו ביום 18.12.06[905] ולא קודם לכך. דברים אלה עולים מדברי הנאשם למדובב כאשר חזר לתא בתום החקירה, המצביעים על מצב רוח מדוכדך, השונה מהלך רוחו בלילה הקודם:

"ר: שהם ישמחו, שימחאו כפיים, .. הם סגרו את התיק, הם מצאו רוצח.

א: הם מצאו רוצח?

ר: כן, אותי... יש להם מלא ראיות נסיבתיות, כמה שאתה רק רוצה"[906]

(12) בדיקה מהו שהתרחש באותה חקירה ממנה שב הנאשם, ומהן הראיות החדשות, אשר הוצגו לנאשם באותה חקירה מגלה כי חקירה זו התמקדה בשני נושאים:

(1) השיחה עם ראובן[907] - כאשר בחקירה זו מטיחים החוקרים בנאשם את גירסת אשתו, אולגה, כי לאחר השיחה אמר לה הנאשם "הילדה נפלה בשרותים באסלה" ולראשונה גם את גירסתו של ראובן ג'נח – אשר מכחיש כי מסר לנאשם פרטים אלה בשיחה, מה שמוביל למסקנה כי הנאשם ידע אותם מידיעתו האישית. הסברו של הנאשם כי "ניחש באופן לוגי" שהילדה נפלה בשרותים ובאסלה, נדחה על ידי החוקרים כבלתי הגיוני[908].

(2) המכנסיים בהם עבד הנאשם[909] - החוקרים מטיחים בנאשם, כי גירסתו, לפיה המכנסיים בהם עבד ביום הרצח (ואותם השליך לפח לאחר מכן), הם מכנסי עבודה מבד ולא מכנסי ג'ינס - נשללה ע"י בני משפחתו, לרבות אשתו אולגה, אשר אינם מכירים מכנסיים כאלה, וכי הם חיפשו בביתו את החולצה התואמת לכאורה את המכנסיים, אשר הנאשם טען שנמצאת בארון הבגדים, וגם זו אינה קיימת ואינה מוכרת כלל לאשתו[910].

(13) בשני נושאים אלה, לא הטעו החוקרים את הנאשם, אלא הציגו לו ראיות אמיתיות שהיו בידיהם אותה עת: גירסתם של עדים ממשפחת הנאשם, בהם אשתו, ראובן ג'נח ועובדי בית הספר שראו את הנאשם במכנסי ג'ינס[911].

(14) העובדה כי הראיות בעניין השיחה עם ראובן והג'ינס ולא "ארבע הראיות" לעיל הן שהשפיעו על מצב רוחו של הנאשם ביום 18.12.06 נלמדת גם מדברי הנאשם למדובב כשהגיע לתא. הנאשם נשאל על ידי המדובב מדוע הוא טוען כי החוקרים "דפקו לו את החיים" ומשיב בכך שהוא מתאר את חקירתו בנושא השיחה עם ראובן ובעניין מכנסי הג'ינס, ואת העדויות שהוצגו בפניו בנושאים אלה. ומסכם כי החוקרים הביאו "מלא ראיות נסיבתיות" המספיקות כדי שיקבל מאסר עולם[912]. משלב זה ואילך, מתפתחת בין הנאשם לבין המדובב השיחה אשר מובילה להחלטתו להודות בתיק במסגרת טענת ה"בלק אאוט".

(15) העובדה כי מה שגרם לתובנת הנאשם כי הראיות שבידי החוקרים מספיקות להרשעתו הוא דווקא ראיות אמיתיות, אשר באו מצד אנשים ללא אינטרס להזיק לו כמו בני משפחתו ומעבידו, ולא תרגילי חקירה מצביעה על משקלה הגבוה של ההודאה. הנאשם ידע לחפש ולמצוא "דרכי מוצא" אשר יספקו הסבר לטענה (הלא נכונה) בעניין הדם על חפציו, אבל לא יכול היה לספק הסבר שכזה לראיות האמיתיות שסגרו עליו, כאשר הבין כי קרובי משפחתו לא תמכו בגירסתו השקרית ומסרו למשטרה את האמת העלולה להפלילו.

ז. הנאשם לא האמין שביצע את הרצח במצב של בלק אאוט

הטענה: "..בהטעיה זדונית זאת שברו את רוחו עד כדי שלילת רצון הבחירה החופשית שלו, בנוטעם בנאשם את האמונה כי בעת ביצוע המעשה היה נתון מן הסתם בהתקף של "בלק אאוט" ולכן אינו זוכר את אשר עשה כאשר מאידך הממצאים הביולוגיים שנתקבלו והעדויות הרבות שנאספו מצביעים עליו בלבד כמי שביצע את הרצח. "[913]

הנאשם חזר על הטענה בעדותו, אולם שם הוסיף כי המדובב הוא שנטע במוחו את האמונה כי סבל מבלק אאוט:

²אני כבר התחלתי להאמין שאני רצחתי, כי כל הזמן אני סיפרתי לו את הסיפור שרבתי מכות עם אח שלי והוא אמר לי שבדיוק באותו רגע היה לך מסך שחור ואתה לא זוכר שום דבר, ובדיוק המעשה הזה של הרצח שאתה לא זוכר שום דבר. למה אני האמנתי למשטרה? כי הם אמרו לי שיש עובדות שמצביעות עלי שאני הרוצח, אבל בתוך הלב, בתוך הנשמה שלי יושב משהו, שלא היה שום דבר חריג באותו יום, היה יום רגיל, בגלל זה התחלתי להאמין שאני עשיתי את זה, שהמסך השחור השפיע ואני לא זוכר בדיוק מה עשיתי"[914]

²ת.באותו רגע אני כבר האמנתי שאני רצחתי את הילדה והתנהגתי כמו רוצח והכנתי את עצמי לקבל את העונש היותר קל"[915]

(1) טענת הבלק אאוט הינה למעשה טענתו המרכזית של הנאשם כנגד משקל ההודיה. התיזה שבבסיסה היא, כי בשל לחצי החקירה ומצבו הגופני והנפשי הירוד, שוכנע הנאשם להאמין כי באמת ביצע את הרצח במצב של בלק אאוט – מה שמסביר מצד אחד את הצטברות הראיות נגדו, ומצד שני, את העובדה כי הוא אינו זוכר שרצח את המנוחה, ואמונה זו ליוותה אותו במהלך הודאתו.

(2) הבסיס הראייתי לטענת הבלק אאוט, הוא לכאורה – השיחה בין הנאשם לבין המדובב בתאריך 18.12.06 אחה"צ בדיסק 25, במהלכה "מגיע הנאשם למסקנה" תוך כדי בחינת הראיות נגדו ושיחה עם המדובב, כי יתכן שאכן ביצע את הרצח ואינו זוכר זאת, ואף מקבל החלטה, בעצה אחת עם המדובב, לומר לחוקרים כי יתכן שאיבד שליטה וביצע את הרצח במצב של אי שפיות, מה שיקנה לו הקלה בעונש. על טענת הבלק אאוט חוזר הנאשם גם בפני הפסיכיאטר, ובהמשך בפני החוקרים, באותו ערב, ובחקירה מיום 19.12.06, במהלכה הוא אף "נזכר" בפרטי הרצח ובהמשך משחזר אותו.

הראינו בפרקים הקודמים, כי מבחינה אובייקטיבית, לא הראתה ההגנה בסיס כלשהו לאמצעים פסולים שיש בהם להביא אדם למסקנה אחת ויחידה, כי ביצע את הרצח ואיבד את זכרונו. המדובר בטענה כל כך מופרכת וקיצונית, אשר כמעט בלתי אפשרי להאמין כי תהיה נכונה לגבי אדם חף מפשע כלשהו, וודאי שלא באופן הנקי מרבב שבו נחקר הנאשם.

(3) להלן נראה כי גם סובייקטיבית לא האמין הנאשם בפועל - בעת שהודה ברצח, כי הוא ביצע את הרצח במצב של בלק אאוט, אלא כי הוא זכר היטב את פרטי ביצוע הרצח, וכל טענת הבלק אאוט הינה טענה שקרית, אשר נועדה לזכותו בהקלה בעונש.

(4) ההודיה בפני המדובב כי רצח את המנוחה ללא "בלק אאוט"

(1) הראיה החזקה ביותר, העומדת בסתירה לטענה כי הנאשם האמין בטענת הבלק אאוט, היא התוודותו בפני המדובב בלילה שבין 18.12.06 – 19.12.06 במסגרת דיסק 26[916].

(2) ההודיה בפני המדובב מתרחשת לאחר השיחה עמו בדיסק 25 בה עולה לראשונה טענת הבלק אאוט[917], לאחר הבדיקה הפסיכיאטרית[918] ולאחר חקירתו של הנאשם ע"י סשה במ"ט 171/06[919], במהלכה הוא מעלה לראשונה בפני החוקרים את טענת הבלק אאוט, ולפני הודייתו בפני החוקרים ביום 19.12.06 לכאורה במסגרת טענת הבלק אאוט. כלומר: הנאשם מודה בפני המדובב בדיוק באמצע פרק הזמן שבו הוא אמור להיות משוכנע שביצע את הרצח במצב של בלק אאוט ואינו זוכר אותו, ובעיצומו של השבר הנפשי בו לקה כביכול כתוצאה מכך.

(3) והנה, דווקא בעיתוי זה, נמצא הנאשם כשהוא רגוע, קר רוח ומחוייך. הוא מודה בפני המדובב ברצח כשהוא זוכר היטב כיצד רצח את המנוחה, וכיצד נפטר מהראיות המפלילות, ואף מלגלג על החוקרים, אשר שיטה בהם באמצעות טענת ה"בלק אאוט" או ה"אפקט" בשפתו:

"מ: .. אם היית הולך באותו קו, אולי הפחידו אותך כאן. אתה בטוח שאם היית הולך בכיוון פסיכיאטרי אז לא היית מפסיד?

ר: זה לא בטוח, במאה אחוז. אני נתתי להם לבלוע את זה.

...

ר: זה היה טוב. אני פשוט הבאתי לידיעתם שכן יכולתי לעשות כזה דבר, גם אני בן אדם (לא רצחתי, אני נקי – בקול רם)

מ: אני יודע, מה שאמרת לי שהיית במצב לא שפוי, אני יודע שזה חארטה.

ר: נכון.

מ: מה שאמרת לי עכשיו זה שטויות, אני ידעתי את זה מזמן. [920]"

"ר: אני מפחד לדבר. יש מצב שהתקינו כאן האזנה. אם נהיה שם אז אתה תראה שלא הצלחתי לעבוד עליהם. אם נהיה שם אני אגיד לך שלא הצלחתי לעבוד, לא הסתדר לי לעבוד עליהם."[921]

"ר: (לוחש) הייתי בטוח שלא ימצאו אותה באותו יום במאה אחוז. אני חשבתי שלא ימצאו אותה כל כך מהר. חשבתי שימצאו אותה רק למחרת. האמת, אם הייתי יודע מי היא, אז לא הייתי עושה את זה. היא בת של חבר של בחור שאני עושה אצלו עבודות שיפוץ, ראובן.

...

מ: אז אתה לא ראית מי היא?

ר: (לוחש באוזן) לכן, זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה.

מ: מה?

ר: זה ששיחקתי אותה לא שפוי הם לא יקנו את זה. אני שם, את כל הראיות ניקיתי."[922]

(4) העובדה כי הנאשם הודה כך, בפני המדובב, ובמיוחד כאשר ההודאה נלחשת באוזנו של המדובב, בעוד הנאשם משחרר הערות בקול רגיל (לאוזני החוקרים שאפשר שמאזינים למתרחש בחדר), כי הוא חף מפשע, אינה יכולה להתיישב עם טענתו כי הוא האמין באותה עת כי ביצע את הרצח ואינו זוכר זאת. זאת ועוד, התנהגותו קרת הרוח ומצב רוחו הרגוע ואף המרומם, מלמדים כי כל התנהגותו בשעות שקדמו לכך אינה אלא הצגה מניפולטיבית, עליה התאמן תחילה בפני המדובב, ובהמשך בפני הפסיכיאטר והחוקרים.

(5) הנאשם, אשר ידע כי הודאתו בפני המדובב תהיה לו לרועץ, ניסה לספק לה הסבר בחקירתו הראשית:

²ש.אני מבקש שתסביר לבית המשפט את מה שקורה במ.ט. –165/06, יש שם קטעים שבהם אתה לוחש קטעים שמפלילים אותך ואומר בקול רגיל שאתה חף מפשע, תסביר לבית המשפט למה עשית את זה?

ת.באותו רגע האמנתי שאני כבר ביצעתי את הרצח והתנהגתי כמו רוצח, דיברתי בקול גבוה ונמוך כי התנהגתי כמו רוצח ורציתי לקבל הקלה בעונש, אני ציפיתי שבסוף יסיקו את העובדות שאני לא רוצח אבל כל יום יותר ויותר זה נעלם ונעלם"[923]

(6) הסבר זה של הנאשם משולל כל הגיון. הודיה בפני המדובב כי הוא רצח את הילדה בדם קר (ולא במצב של אי שפיות), תוך הכחשה למיקרופון שביצע אותו בכלל, אינה יכולה לסייע לנאשם בשום דרך לקבל הקלה בעונש!

(7) אילו הודאתו של הנאשם היתה מיועדת לאוזני החוקרים, על מנת לקבל הקלה בעונש, מן ההגיון כי הוא יודה בקול רם, וילחש באוזני המדובב, איש סודו, דווקא את "האמת" כי הוא חף מפשע. ואילו הנאשם עשה ההפך: הודה באוזני המדובב והכחיש בקול רם.

(8) כשעומת הנאשם בחקירתו הנגדית עם התבטאויותיו לעיל בפני המדובב, הוא לקה כנראה שוב ב"בלק אאוט" והשיב תשובות מתחמקות, לפיהן אינו זוכר בדיוק מה אמר למדובב, משום שהקול בדיסק עליו מוקלטת השיחה "חלש", כאילו אינו נשאל לגבי ארועים שנכח בהם. כשב"כ המאשימה לא הרפתה, אישר הנאשם שאמר דברים אלה, אך טען כי אינו זוכר מה בדיוק[924].

(9) הנאשם טען עוד, כי הוא הודה בפני המדובב משום שהמדובב בעל נסיון רב ויכול לספק לו עצות כיצד לפעול. טיעון זה תומך במסקנה כי מדובר בהודיית אמת. כשנתבקש להסביר זאת הסתבך הנאשם:

"ש.אז בשביל מה לספר לחבר לתא למדובב שעשית רצח ושאתה זוכר את הרצח אם זה לא נכון?

ת.יש לו נסיון רב בדברים כאלו, הוא יכול להציע לי מה לעשות, ממנו גיליתי הרבה דברים.

ש.ולכן סיפרת לו את כל האמת

ת.איזה אמת?

ש.שרצחת את המנוחה ושאתה זוכר את זה טוב מאוד, זו האמת

ת.לא רצחתי את הילדה ולא יודע איך לעשות את זה

ש.אז למה סיפרת למדובב שכן רצחת ושאתה כן יודע וגם הראית לו?

ת.כדי להראות לו שאני לא בן אדם פשוט, שאני לא סמרטוט

ש.אבל למדובב יש נסיון רב והוא יכול לתת עצות טובות, אז כדאי להגיד לו את האמת כדי שהוא יעזור לך לצאת מהתיק, אם תגיד לו שקר שאתה יודע איך רצחת, הוא לא יתן לך עיצה טובה

ת.אם הייתי יודע איך רצחו את הילדה, אני מזמן הייתי מספר את זה

ש.מה זה קשור לשאלה ששאלתי?

ת.אני מבקש עוד פעם את השאלה

ש.אני חוזרת על השאלה

ת.אם אני לא יודע את האמת, מה אני אספר לו?[925]

(10) הסברי הנאשם מתפתלים, וטענתו, כי הודה בפני המדובב על מנת להראות לו "שאינו סמרטוט" מנוגד לכל הגיון ושכל ישר:

1. טענה זו מנוגדת לטענתו כי הוא בטח במדובב באופן מלא, האמין לעצותיו ולמעשה שימש בידי המדובב כחומר ביד היוצר, עד כי שוכנע להאמין שביצע את הרצח במצב של בלק אאוט.

2. הטענה אף אינה מתיישבת עם ההגיון כי הנאשם ציפה לקבל מהמדובב עצה טובה כיצד להקל בעונשו, כאשר הוא מציג לו מסכת נתונים שקרית.

3. קשה להאמין כי אדם נורמטיבי וחף מפשע, יבחר - על מנת לרומם עצמו בעיני עבריין, להודות כי רצח בדם קר ילדה שלא עשתה לו כל רע.

(11) לעניין זה, יפים דברי בית המשפט העליון בפרשת אל עוביד, המייחס משקל גבוה להודאה בפני מדובב, אשר לנאשם אין הסבר כיצד היא מתיישבת עם טענתו להודיית שווא:

²אכן, להודאה בפני המדובב חשיבות מיוחדת. בהיעדר הסבר מכרסם להודאה זו, המסקנה המתחייבת היא כי מדובר בהודאת אמת. בכך יש כדי להחליש עד מאוד את הטענה כי ההודאות בפני חוקרי המשטרה הן הודאות שווא, אשר ניתנו מטעמים שונים, הנוגעים לאישיותו של אל עביד ולקושי הטמון בהליך החקירה. ההודאה האמורה תומכת אפוא במסקנה כי מכלול ההודאות שבפנינו הן הודאות אמת."[926]

(12) הסברי הנאשם בחקירה הנגדית להודייה בפני המדובב כבושים. אשר הנאשם לא העלה אותה לא בחקירתו הראשית ולא במשטרה. הדעת נותנת, כי אדם חף מפשע, אשר נגרר בלחץ החקירה להודות ברצח שלא ביצע, ולאחר מכן התעשת והבין את טעותו – יבחר מאותו רגע ואילך לדבוק באמת, לזעוק אותה בכל מקום, וליתן את ההסבר האמיתי שיש בפיו להודיית השווא, ולא יאמץ בכל רגע גירסה סותרת ושקרית אחרת.

(13) לעומת זאת, כאשר הוצגה לנאשם בחקירתו במשטרה עדות המדובב כי הוא הודה בפניו ברצח, הכחיש כליל את הודאתו בפני המדובב, וטען כי המדובב משקר, וכי הוא לא הודה בפניו ולא שחזר בפניו את הרצח, אלא רק עשה "תנועת יד" על מנת לסלק מעליו את המדובב, אשר לא הניח לו לישון את שנתו[927].

(14) בחקירתו הנגדית בבית המשפט, נשאל הנאשם מדוע שיקר לחוקרים והכחיש שהודה בפני המדובב, והשיב תשובה מעניינת:

"ת.כי אני כבר לא רציתי לענות לשום שאלה בחקירות, אני שיקרתי להם, אני אמרתי זו תגובה נורמלית, אחרי זה אמרתי כן, אני אמרתי דברים כאלו, אמרתי דברים כאלו..

ת.באותו רגע כל מה שהמשטרה הייתה אומרת לי, כבר לא האמנתי להם, חשבתי שהם משקרים עלי

ש.לכן שיקרת להם בחזרה

ת.לא, לא בגלל זה, אני שיקרתי להם כי זאת הייתה הגנה

ש.כי זה היה האינטרס שלך לשקר

ת.אם האינטרס שלי היה לשקר, הייתי משקר מההתחלה עד הסוף"[928]

דברים אלה מדברים בעד עצמם ומלמדים כי האמת איננה נר לרגלי הנאשם, וכי מתוקף אותו אינטרס – לצאת לחופשי, שיקר והכחיש את הרצח לאורך כל עדותו!

(5) הנאשם הודה בפני החוקרים כי טענת הבלק אאוט שקרית

(1) הנאשם התמיד בטענתו כי ביצע את הרצח במצב של "בלק אאוט" לאורך הודייתו בתאריך 19.12.06, אולם חזר בו ממנה לאחר פגישתו עם הסניגור והארכת המעצר.

(2) בתאריך 21.12.06, כאשר שב והודה בפני החוקרים, לא טען הנאשם עוד לבלק אאוט, ואף סיפר לחוקרים סיפור שלם לפיו תכנן את הרצח בשל מניע מיני עקב התעללות בילדותו.

(3) במהלך חקירה זו, הודה הנאשם כי המציא את סיפור הבלק אאוט, ושאל את החוקר סשה:

²"ר: שאלה כזאת, תשובה לגבי מתי שתיגמר החקירה, הכל ברור שלא ילך שם, "המסך השחור", זה הכל שטויות, איך זה יכול להשפיע על התוצאות של התיק"?

²ס: מה?

²ר: ההודאה הזאת. "[929]

(4) כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית להסבר לאמירה זו השיב:

ת.הם לא האמינו לי לגבי "מסך שחור" וביקשו לתת סיבה אחרת, אז אני המצאתי להם את הסיפור מה שהיה בילדות

ש.אבל אתה הודית כדי לקבל הקלה בעונש, הקלה בעונש מקבלים עם "מסך שחור", אז מה ההגיון להגיד רצחתי אבל לא היה "מסך שחור", אז גם מודים, גם אין "מסך שחור" ואין הקלה בעונש, מה ההגיון בזה?

ת.אני כל כך הרבה שעות הייתי בחקירות, בראש שלי היו דברים, היה בלבול שלא ידעתי איפה לחפש את ההגיון"[930]

(5) הנאשם, מוכן לומר כל דבר ולספק כל הסבר על מנת להחלץ מעונש על הרצח שביצע. טענת הבלק אאוט היא מניפולציה נוספת שהוא מנסה לבצע בתוככי אולם בית המשפט, הא ותו לא. הנאשם מסביר בעצמו כי הוא פועל מתוך שיקולים קרים של הגיון וכדאיות, ואולם – כאשר הוא מעומת עם חוסר ההגיון של טענותיו ואין לו מה להשיב, הוא נסוג ומתרץ את התנהגותו ב"בלבול ולחץ החקירות".

(6) הנאשם הבין את חולשת טענת הבלק אאוט עוד בזמן אמת

(1) הנאשם טען בעדותו, כי הוא שוכנע להאמין שביצע את הרצח, אולם בשום שלב לא נזכר כי אכן ביצע אותו. למרות זאת, הנאשם העמיד פנים בפני החוקרים כי הוא כן נזכר בפרטי הרצח, ומסר להם פרטים אותם "שמע" או "ניחש" לטענתו, והכל על מנת לרצותם ולשכנעם להאמין לטענתו ולזכותו בהקלה בעונש[931].

(2) הטענה כי "הנאשם שיקר והעמיד פנים שהוא נזכר ברצח כדי לשכנע את החוקרים בטענתו האמיתית כי הוא אינו זוכר אותו!" מופרכת על פניה.

(3) ההתנהגות אותה מתאר הנאשם אינה אופיינית לאדם חף מפשע אשר בתום לב מאמין שביצע רצח, ועל כן מודה "הודאת אמת" לפי מצב אמונתו באותו רגע, כפי שמנסה הנאשם לטעון, אלא לאדם שקרן ומניפולטיבי, היודע כי טענתו ל"בלק אאוט" מצוצה מהאצבע, ולכן גם מניח כי היא לא תתקבל כמהימנה, אם לא "ייפה אותה".

(4) כפי שניתן לראות מהתנהלותה של חקירת 19.12.06, חקירה זו נפתחת בהכחשה מוחלטת מצד הנאשם, מה שאינו מתיישב עם גירסתו כי הוא האמין עוד מיום קודם, שביצע את הרצח והחליט להודות בו. הנאשם נופל בפח שטמנו לו החוקרים בתרגיל " בוריס החוקר הרוסי" ומשתכנע כי מי שסובל באמת מבלק אאוט, צריך לזכור פרטים אלה ואחרים, ועל כן מעמיד פנים כי הוא נזכר בהם. תרגיל זה לא יכול היה לפעול על מי שסובל מבלק אאוט אמיתי ואינו זוכר דבר.

(7) הטענה כי הנאשם הודה מכיוון ששוכנע להאמין שביצע את הרצח כבושה

(1) לאחר שחזר בו מההודאה, נשאל הנאשם מספר פעמים על ידי החוקרים מדוע הודה ברצח אם לא ביצע אותו. הנאשם מסר לכך שני הסברים:

1. בתאריך 26.12.06 (מ"ט 125/06), טען הנאשם:

"ידעתי שאם אני אודה לכם אתם תעזבו אותי ותתנו לי לנוח בשקט, אבל לא חשבתי על ההשלכות שלאחר מכן..

נמאסו עלי המילים אתה רצחת אתה רצחת.. אני לא חשבתי על ההשלכות, היה לי קשה כי לא ראיתי את המשפחה, הייתי כבר עייף פסיכולוגית, נמאס לי מכל דבר, ואני ידעתי שבדיקות המעבדה בכל מקרה יוכיחו שלא אני עשיתי את זה. "[932]

2. בתאריך 1.1.07 (מ"ט 1/07) טען הנאשם בתשובה לאותה שאלה:

"ר': אני אסביר לך, אני פחדתי. אני ידעתי שאתם תסגרו את התיק ואני אקבל 30 שנה. אבל לא חשבתי מה יהיה קדימה. אני אמרתי כן, אני חשבתי שאם אגיד שזה אני, אז בימ"ש יתן לי 15 שנים. לא חשבתי שאח"כ צריך לעזור לכם.."[933]

(2) שני הסברים אלה סותרים זה את זה, ושניהם גם יחד אינם מתיישבים עם טענתו דהיום, כי הוא האמין שביצע את הרצח אולם לא זכר אותו: בהסבר הראשון, טוען הנאשם כי הוא הודה כדי לנוח, וידע כל העת כי לבסוף יוכיחו בדיקות המעבדה כי לא ביצע את הרצח - הסבר זה מבוסס על ההנחה כי הנאשם האמין כל העת בחפותו, שהרי: מי שמאמין שביצע את הרצח, אינו יכול לדעת בה בעת כי בדיקות המעבדה יוכיחו שאת הרצח ביצע מישהו אחר!

ההסבר השני שמסר הנאשם אינו מתיישב עם הראשון: שכן אם הנאשם האמין שבכל מקרה יורשע, והודה על מנת לקבל 15 שנה ולא 30, הוא לא "ידע שבדיקות מעבדה יוכיחו את חפותו" (שאז לא יקבל שום עונש ועל כן אין שום הגיון להודות על מנת לקבל עונש קל). גם בהסבר זה הנאשם אינו טוען כי האמין שביצע את הרצח, אלא כי הוא פעל משיקול רציונאלי ותועלתי.

(3) יצויין, כי כאשר הוצגו לנאשם בחקירתו הנגדית בבית המשפט שני ההסברים, הוא שלל את ההסבר לפיו האמין שיימצא הרוצח האמיתי, ואישר את השני לפיו האמין כי יורשע ויידון למאסר עולם. הנאשם, עם זאת, לא נתן הסבר כלשהו מדוע שיקר לחוקרים בעת שנתבקש להסביר את הודיית השווא[934].

(8) המדובב והחוקרים לא "נטעו במוחו" של הנאשם את רעיון כי ביצע את הרצח במצב של בלק אאוט

(1) משהובהר לעיל, כי הנאשם לא האמין באמת כי איבד את זכרונו, ומדובר בטענה מניפולטיבית שהעלה על מנת לקבל הקלה בעונש, אין זה משנה לדעתנו, האם מדובר בטענה "מקורית" שהנאשם חשב עליה בעצמו, או בטענה שהתגבשה בעצה אחת עם המדובב. ואולם, נוכח הטענה כי החוקרים או המדובב נטעו את המחשבה במוחו של הנאשם, נראה כי אין שחר לדברים.

(2) המונח "אפקט" במשמעות של "אי שפיות" עולה לראשונה בחקירתו הראשונה של הנאשם לאחר מעצרו, מיום 12.12.06, זמן קצר ביותר לאחר תחילת החקירה, ודווקא מפי הנאשם המכריז כי תופעה כזו אינה יכולה לקרות לו:

"ר: זה לא שלי, זה לא מעשה ידי, יש לי בן קטן ואני לא רוצה.. אני קודם חושב לפני שאני עושה משהו כדי לא להשאיר את שניהם לבד.

חוקר: יש דברים שאנשים עושים בלי לחשוב.

ר: לא. אין לי דברים כאלה, אני קודם חושב אח"כ עושה.

ח: קורה, כל אדם יכול להגיד אני קודם חושב. לפעמים יש דברים כאלה, אתה יודע.

ר: קורה ש... אבל זה נקרא מצב אי שפיות. אבל אותי להביא למצב כזה לא כ"כ קל. לכן אני לא רצחתי את הילדה הזו."[935]

(3) כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, מדוע העלה בכלל את נושא אי השפיות בחקירה, כאשר נשאל על דברים שאנשים עושים "בלי לחשוב", השיב את התשובה הפנטסטית, כי החוקר "נתן לו מסר", וכי הוא השיב מה שרצה החוקר לשמוע ממנו[936]. דברים אלה מגוחכים וחסרי הגיון. הדברים נאמרו כ-20 דקות לאחר חקירתו הראשונה של הנאשם, בה הכחיש ביצוע הרצח. לא היתה כל סיבה כי הוא ינסה בשלב זה, לומר מה שהחוקר ציפה לשמוע ממנו, ומקריאת השאלה ברור כי לא חבוי בה שום מסר נסתר.

(4) הנאשם מעלה שוב מיוזמתו, עוד ביום המעצר הראשון - 12.12.06 את נושא טענת ה"אפקט", גם בתא, באוזני המדובב ג'ניה, כאשר הוא מפגין באוזניו את ידיעותיו הרחבות בקודקס הפלילי האוקראיני, אותו למד, לטענתו כדי להגן על עצמו(! ):

"ר: יש הריגה ללא כוונה תחילה, נחשב כמו.. הוא נתן מכה ואח"כ מת, זה הריגה ללא כוונה תחילה. יש הריגה במצב אפקט, זה למשל אדם זוכר בוקר, זוכר צהריים, אח"כ הופ הוא לא זוכר כלום, אח"כ נזכר.

מדובב: הופ לא קורה סתם.

ר: ואח"כ נזכר שבן אדם מת

מדובב: לא, ככה לא קורה, זה בסרטים כוס אמק.

ר': מצב אפקט קורה.

מ: אבל צריך שמישהו

ר: בשביל זה צריך לגרום לכאב מאוד חזק לבן אדם, ז"א הוא בא הביתה ואצלו האישה כולה מוכה, היא אמר מי, הוא ירד מהפסים ורץ מצא, ובטעות הרג, זה נקרא, הריגה במצב אפקט.

מ: לא יודע, אולי היה קצר במוח.

ר: אתה יודע, אצלי המצב הנפשי בסדר גמור, ושסתם ככה היה לי קצר במוח ואני הלכתי והרגתי ילדה.

מ: לא, אני לא מדבר עליך, אני בכלל אומר שקורה, קרה קצר, קורה כנראה מצב כזה, קצר במוח.. אני לא חושב, תראה אני חושב שמי שהרג אותה כנראה היה לו קצר.

ר: אני לא יודע לגבי קצר, אבל זה לא היה מעשה ספונטני. הוא חישב הכל."[937]

(5) גם בשיחות בין הנאשם לבין ארתור, עולה הרעיון כי ניתן לקבל הקלה בעונש באמצעות הודאה ברצח שלא בכוונה תחילה, בשל טענה כי המנוחה אמרה משהו והנאשם התעצבן, לראשונה מפי הנאשם עצמו, בשיחה מיום 15.12.06[938].

(6) גם בהמשך, כאשר ארתור והנאשם מדברים על האפשרות להודות בהריגה שלא בכוונה תחילה, במסגרת הסדר טיעון, על מנת שלא להישפט למאסר עולם, מעלה הנאשם, מפיו, את המושג "מצב אי שפיות"[939]:

(7) המקום הראשון בו טוען הנאשם כעובדה כי אכן יתכן שביצע את הרצח במצב של אובדן זיכרון (להבדיל מהרעיון לטעון כך בכוונה כדי להקל בעונש) הוא בשיחה עם המדובב מיום 18.12.06, בדיסק 25. כפי שפירטנו לעיל, מתרחשת שיחה זו לאחר שהנאשם חוזר מן החקירה בה הוטחו בפניו הראיות בעניין השיחה עם ראובן והג'ינס והוא מבין כי הראיות נגדו מתחזקות.

(8) במהלך השיחה, וכפי שפירטנו לעיל בהרחבה[940], פורש ארתור בפני הנאשם את האפשרויות העומדות בפניו, לדעתו, ומבהיר לו כי עליו לקבל את ההחלטה בעצמו, ואכן, כך עושה הנאשם:

רומן: אתה ספרת לי איזה דרכים לפתרון יש לי. אתה ספרת לי. יש זה, יש זה...ואני כבר מסתכל מה מזה מתאים לי."[941]

(9) מייד לאחר מכן, שואל הנאשם האם - במידה וירצה "לחתום עם השוטרים" על הריגה, יכריחו אותו השוטרים לשחזר את הרצח. בשלב זה, מגיעים הנאשם וארתור "יחד" למסקנה כי הנאשם יכול לומר שאינו זוכר את הרצח. אמנם, המילים נאמרות מפי ארתור, אולם ברור כי גם הנאשם חותר לכך, וכי מדובר ביניהם ברעיון שקרי שמטרתו לזכות בהקלה בעונש, ולא במסקנה אמיתית שהמדובב נטע במוח הנאשם.

²ר: כן, אחרי זה, אני אמרתי הרי.. כשאני דיברתי.. אני לא הבנתי איפה, אבל אמרתי שרותים. ואתה מבין.. יוצא שגם כאן אני יריתי באוויר, .. הרצח קרה בשרותים, אוי, כל כך לא טוב.. אלה הם העניינים, אם.. הרי.. אני פשוט מתעניין, אתה לא חייב לענות לי, לחתום על הריגה, אני הייתי יכול.. לחתום על הריגה, אני יכול לא ללכת לשחזור הזה, או שלא? או שהם בכל מקרה יכריחו אותי ללכת לשחזור?

א: תראה

ר: למה אה..

א: תקשיב לי

ר: רק שניה, אני פשוט אספר לך את מה שאני חושב עליו.

א: נו,

ר: אם אני ארצה לחתום איתם על הריגה

א: תראה, הרצח הזה היה יכול לקרות,.. ויכול להיות שאתה לא זוכר את זה.

ר: בדיוק על זה אני מדבר. "[942]

(10) בהמשך לכך, מתחיל הנאשם לספר למדובב מיוזמתו כי אובדן זיכרון קרה לו בעבר במקרה בו תקף את אחיו[943]. למותר לציין, כי הארוע עם האח לא היה ידוע לא לחוקרים ולא למדובב, והם לא יכלו "לנטוע אותו" בראשו של הנאשם.

(11) דברים אלה מחזקים את המסקנה כי טענת הבלק אאוט היא טענה בדויה, שהועלתה על ידי הנאשם על מנת לזכות בהקלה בעונש ולא טענה שהחוקרים או המדובב "נטעו במוחו" של הנאשם עד כי האמין בה.

ח. הנאשם לא היה שבור וחסר רצון חופשי במהלך ההודאה

הטענה: "... עייפותו הפיזית והנפשית של הנאשם, במצטבר לגורמים שפורטו לעיל שברו את רוחו, שללו את רצונו החופשי, והפכוהו לחומר ביד היוצר, ובאופן שמוכן ונכון היה לרצות את חוקריו בכל אשר יתבקש ו/או יכוון אליו, ובלבד שיעזבוהו כבר לנפשו ויאפשרו לו מנוחה נפשית ופיזית"[944]

(1) שללנו לעיל את הטענות כי הופעלו על הנאשם לחצים החורגים מחקירה לגיטימית. ובכל זאת, מצאנו לנכון להראות כי גם בפועל, ובאופן סובייקטיבי, לא היה הנאשם במצב של "שבירה נפשית ופיזית" בעת הודאתו, ולא הפך "לחומר ביד היוצר" בידי החוקרים:

(2) הטענה כי הנאשם הוא בעל אישיות "שברירית"

(1) לטענת השבירה מצטרפת טענה נוספת, שהעלה הסניגור בבית המשפט כי הנאשם הוא בעל "אישיות שבירה ומיוחדת", אשר בהצטרף לגורמים האובייקטיביים שהעלה, הביאה אותו להודות במה שלא עשה. כנראה, כאשר הבין גם ב"כ ההגנה, כי אין בידו להצביע על אמצעים פסולים מבחינה אובייקטיבית שיש בהם כדי לשבור את רוחו של אדם סביר, שם את יהבו, בצר לו, על טענה כי הנאשם הוא בעל "אישיות מיוחדת ושבירה", הנשברת ככל הנראה גם בחקירה עניינית וסבירה.

(2) דיני הראיות מכירים במעמדם המיוחד של חשודים הסובלים מבעיות מוכרות כגון מחלת נפש או פיגור, אשר הודאתם צריכה להיבחן בזהירות מיוחדת, אך לא במעמד מיוחד של "נאשם בעל אישיות מיוחדת ושבירה" הנוטה יותר מהרגיל להודות במה שלא עשה. נראה כי מי שמעלה טענה כזו, עליו הנטל להביא לכל הפחות שמץ ראיה לקיום תופעה כזו בכלל, ולהתרחשותה במקרה הנדון בפרט.

(3) בית המשפט מופנה, בעניין זה, לדברי בית המשפט העליון, בדחותו טענת ההגנה לעניין השפעת אישיות הנאשם על שבירתו:

²לא ניתן הסבר ממשי לדבריו אלה של אל עביד ולמתבקש מהם, בשלב כלשהו של המשפט. לא ניתן להסבירם בהכאה על חטא, שהכה אל עביד על כי הודה הודאת שווא ובכך הרס את חייו. אין גם כל תשתית אם בעדויות ואם בחוות-הדעת של המומחים - לטענה העולה מפיו של בא-כוחו המלומד של אל עביד, ולפיה ניתן להסביר אמירות אלה באישיותו הסוגסטיבית של אל עביד. הדברים ברורים. הם מתייחסים לאירועים שאותם מתאר אל עביד, ולזיכרונות המכבידים עליו. גם הם מעידים, כי בהודאות אמת עוסקים אנו."[945]

(4) בענייננו, ההגנה לא הביאה ראיה כלשהי התומכת בטענת ה"אישיות השבירה": לא חוות דעת מומחה שבדק את הנאשם, לא עד שנתקל בהתנהגות דומה מצידו בעבר, ולא כל ראיה אחרת.

(5) לעומת זאת, העידו כל חוקריו של הנאשם, כי התרשמו שהנאשם הוא אדם בעל אופי חזק שאינו נשבר בקלות. אמנם, אין מדובר בעדויות מומחים, אולם גם התרשמותו של מי שבילה שעות עם הנאשם לאורך החקירה רלוונטית לצורך העניין, ודי בה על מנת לשלול טענה שאינה נתמכת בשום ראיה שהיא[946].

(6) גם מבי לחיות מפי החוקרים בעניין זה, הרי שחומר החקירה כולל דוגמאות רבות המדברות בעד עצמן: עמידתו האיתנה של הנאשם על הכחשתו שביצע את הרצח עד לשלב בו הוצגו בפניו ראיות מכריעות (ביום 18.12.06 – כמפורט להלן), עמידתו האיתנה על הכחשתו לאחר יום 22.12.06 כאשר חזר בו מההודיה, למרות הצגת ראיות מפלילות כמו עדות המדובב ועקבות הנעליים, קור הרוח שבו עובר הנאשם בשיחתו עם המדובב, מהטענה כי הוא מאמין שביצע את הרצח במצב של בלק אאוט בדיסק 25[947], להודאה קרה ומחושבת כי "היתל בחוקרים" ותיאור קר של פרטי הרצח בדיסק 26[948] ועוד.

(7) עוד מדברת כאלף עדים, התנהגותו של הנאשם בבית המשפט – לאורך עדותו. בחקירתו הראשית ניסה הנאשם אכן ליצור רושם כי הוא אדם חלוש וחסר אונים, אשר נשבר בחקירתו נוכח "רשעותם של החוקרים" והאמון המלא שנתן בהם, ואף הזיל דמעה וביקש הפסקה בעדותו על מנת להתעשת[949]. ואולם, בחקירתו הנגדית אשר החלה זמן קצר לאחר מכן - נתגלה אופיו האמיתי: הנאשם נתמלא עזוז, עמד על דוכן העדים לאורך 4 ישיבות ארוכות והשיב לשאלות בתקיפות ובעזות מצח, מבלי שנסוג מגירסתו – גם כשזו הופרכה ונסתרה בראיות שהוצגו לו, ולא "נשבר" ולו לרגע קט, גם כאשר הוכח שדבריו שקריים ומפלילים (הבאנו לעיל מספר דוגמאות לכך). לדעתנו, ברור לכל מי שנכח באולם לאורך חקירה זו, כי אין המדובר באדם בעל "אישיות שברירית" אלא באדם חזק ומניפולטיבי, הפועל משיקולי כדאיות, ומוכן לומר הכל על מנת לחלץ עצמו מהעונש הצפוי לו.

(3) שבירה מהי?

(1) קדמי מתאר כי "כשנשברה רוחו של נחקר וחושיו טומטמו - שוב אין לומר עליו שתשובותיו ניתנות מתוך "בחירה" אם להשיב אם לאו, שהרי בחירה כזו אפשרית רק כל עוד שומר הנחקר על כושרו הנפשי כ"אדם". עם אבדן יכולת הבחירה אם לשתוק אם לאו, הופך הנחקר ל"גולם" המוכן לעשות את רצונו של החוקר ובלבד שהלה יניח לו לנפשו[950].

(2) עוד נאמר כי כל חקירה, ובעיקר בעבירה חמורה, כרוכה מטבע הדברים ביצירת מועקה ומצוקה נפשית אצל החשוד. ואולם, מועקה ומצוקה תולדת חקירה סבירה לחוד והודיה הנמסרת על רקע קיומם אינה נפסלת[951]. דברים אלה נאמרו לעניין קבילות, אולם ניתן להסיק מהם כי לא כל החלטה של נחקר להודות, ואפילו על רקע מצוקה הנובעת מהחקירה, משמעה כי "רוחו נשברה" וכי הוא איבד את כושרו כאדם ואת יכולת הבחירה שלו, שאחרת – ברור כי שום חקירה לא תהא יעילה ושום הודאה של נחקר אשר הכחיש תחילה את המעשה לא תתקבל לעולם לאמיתות תכנה:

"חקירה מעצם טיבעה מעמידה את הנחקר במצב קשה...כל חקירה, ותהא זו ההוגנת והסבירה מכולן, מעמידה את הנחקר במצבים מביכים, מכבידה עליו, מחטטת בצפונותיו, חודרת לפני ולפנים של ציפור נפשו ויוצרת אצלו לחצים נפשיים חמורים".[952]

(3) המסקנה היא, כי הודאת הנאשם צריכה להיבחן תחת משקפיים אובייקטיביות – האם מדובר בהודאה של אדם "שבור" במובן של "טמטום חושים" שאינו יודע אשר הוא סח, ומהווה "גולם"/ חומר ביד היוצר בידי החוקרים המבקש אך לרצותם? התשובה לשאלה זו היא בשלילה מוחלטת כפי שנראה להלן.

(4) התנהגות הנאשם בתא עובר להודיה אינה התנהגות של אדם "שבור"

(1) תיארנו לעיל בסעיפים הקודמים את השתלשלות הענינים שהובילה את הנאשם להחלטתו להודות ואת הלך רוחו בימים האחרונים עובר להודייה. מתיאור זה עולה, כי עד ליום 17.12.06 היה הנאשם אופטימי באשר לסיכוייו להיחלץ מהתיק, והנאשם אישר כי במועד זה עדיין לא היה "שבור במאה אחוז"[953].

(2) אמנם, בעת השיחה עם המדובב ביום 18.12.06 אחה"צ נראה הנאשם חלק מהזמן כשהוא נסער, אולם סערה זו חלפה עוד בטרם הוצא מהתא[954]. הפסיכיאטר ד"ר רוזמן, שבדק את הנאשם באותו אחר צהריים, התרשם כי הוא מביע "גוון של סבל נפשי" כשמספר על הארוע שמואשם בו, אולם באופן כללי הוא "מתאר מצב רוח מאוזן, ללא נטיה לדיכאון, שלל רצון למות או לפגוע בעצמו, משתדל להתמודד עם הקשיים הנוכחיים שלו ורוצה לשתף פעולה עם החקירה"[955] תיאור זה אינו משקף אדם הנמצא במצב של שבירה נפשית ופיזית כפי שנטען בטענות הזוטא, ולא יתכן כי פסיכיאטר יחמיץ את המצב הנפשי אשר הנאשם תיאר בעדותו בבית המשפט כ"קריטי, דרסטי, ועל סף קריסה"[956].

(3) גם התנהגות הנאשם עם שובו לתא, ובמהלך הודאתו בפני המדובב באותו לילה, מבטאת אדם חזק ברוחו. הנאשם אוכל בתיאבון ארוחת ערב, ובמהלך הודאתו בפני המדובב הוא רגוע, קר רוח, ואף מבודח מפעם לפעם בתארו את הרצח האכזרי שביצע[957]. לשאלת המדובב האם "שיגעו אותך" משיב הנאשם בקול רגיל: "לא, הם כל הזמן לוחצים עלי, זאת העבודה שלהם" ובהמשך הוא לוחש באוזנו של המדובב: "מה שאני עשיתי, זה כל כך לוחץ עלי"[958].

(4) קור רוחו של הנאשם מתבטא גם בעובדה כי הוא מקפיד ללחוש את ההודאה המפלילה באוזנו של המדובב, ולשחרר לחלל האוויר הצהרות מזכות. התנהגות אשר הוא עצמו הסבירה בבית המשפט כ"התנהגות של רוצח" המחפש הקלה בעונש.

(5) התנהגות הנאשם בהודייה ובשחזור אינה כשל אדם שבור

(1) צפייה בהתנהגות הנאשם, לאורך חקירתו בתאריך 19.12.06 בה הודה בתיק, ולאורך השחזור, אינה תומכת בטענה כי הוא שבור נפשית ופיזית ובמצב של טמטום חושים.

(2) החקירה נפתחת בכך שהנאשם מכחיש את המיוחס לו ועומד על הכחשתו עד הרגע בו נכנס יורם לחדר ומתחיל לדבר עמו על רענון הזיכרון באמצעות בוריס[959]. התנהגות זו כשלעצמה מצביעה על יכולת עמידה ולא על שבירה.

(3) לאורך החקירה, הנאשם נראה ערני, צלול וממוקד. הוא מנהל עם החוקרים שיחה ערה, עומד על דעתו ומעמיד פרטים על דיוקם. כך למשל הוא מקפיד כי דבריו לא יירשמו עד אשר יהיה מרוצה מניסוחם[960], ועוד (דוגמאות נוספות יובאו במסגרת הדיון בטענת ההדרכות להלן).

(4) בשלב שבין החקירה לשחזור, קורא הנאשם לסשה וטוען בפניו כי הוא לא רצח את המנוחה, אלא רק ראה את גופתה וניגב את הדם[961]. אקט זה מלמד אף הוא על רצון חופשי של הנאשם במהלך ההודיה, כאשר הוא ממשיך לנסות להפעיל מניפולציות על החוקרים ולהחלץ מהתיק.

(5) התנהגותו העצמאית של הנאשם בולטת במהלך השחזור, אשר בוצע באמצעות אנטולי שקלאר, חוקר דובר רוסית ממשטרת חדרה, שאינו מכיר את הזירה ואת פרטי החקירה ואינו מעורב רגשית בחקירה. אנטולי לא יכול היה "להוביל את הנאשם כחומר ביד היוצר" גם אילו רצה בכך, ואין ספק כי הוא היה מבחין בכך שהנחקר שהופקד בידיו סובל מ"טמטום חושים" עד כי איבד צלם אנוש. ואולם, אנטולי העיד כי הנאשם נראה לו "בסדר גמור", היה רגוע, דיבר בשטף, והוא לא התרשם מבעיה כלשהי[962].

(6) גם צפייה בקלטת השחזור מלמדת כי הנאשם אינו נראה שבור, מטומטם חושים או כחומר ביד היוצר:

1. בפתח השחזור, הנאשם פונה לאנטולי מיוזמתו ומבקש למסור לעורך הדין שלו כי הוא מודה מלב נקי[963]. לאורך השחזור הוא מוביל את השוטרים ולא מובל על ידיהם. הוא מתבקש ע"י אנטולי בשאלה כללית לשחזר מה שארע מהתחלה, ומתווה בעצמו את המסלול – הנפתח במקלט בו עבד ובהמשך לזירת הרצח[964].

2. הנאשם מצביע בביטחון על התא בו בוצע הרצח ומעמיד את השוטרת המגלמת את המנוחה ללא היסוס בתנוחה בה בוצע הרצח לדבריו[965].

3. שיאו של השחזור, הוא הדגמת הנאשם כיצד קפץ מעל דלת התא, הדגמה הדורשת, כפי שכבר נאמר, כוח פיזי משמעותי[966].

(7) הדוגמאות שהובאו כאן, מהחקירה ומהשחזור הינן על קצה המזלג. במסגרת הדיון בהמשך בעניין טענת ההדרכה ובעניין ידיעת פרטי החקירה המוכמנים, יובאו עוד דוגמאות נוספות רבות המשליכות גם על טיעון זה.

(6) הודיה כדי לקבל הקלה בעונש אינה מתיישבת עם שבירה נפשית

(1) הנאשם, כך על פי גירסתו הוא – הודה בפני החוקרים לאחר שהגיע למסקנה, לדבריו בעצת המדובב, כי אם יודה שביצע את הרצח בנסיבות של אי שפיות, יביא לו הדבר הקלה בעונש. וכי מכיוון שהוא "האמין שביצע את הרצח" התנהג "כמו רוצח" ופעל כדי לקבל את ההקלה בעונש[967].

לשאלת הסניגור בחקירה הראשית מה היה הקו המנחה שלו בהודאה מיום 19.12.06 השיב הנאשם:

²ת.אני הייתי צריך להשתתף בחקירה, לענות נכון לכל השאלות שלהם, לעשות הכל כדי שהחוקרים יבינו שהילדים הוציאו אותי מדעתי, הרגיזו אותי ולעזור להם ולספק את כל הדברים, כל מה שישאלו, אחרי זה אני אקבל הקלה בעונש."[968]

(2) בחקירתו הנגדית, אישר הנאשם כי הוא פעל מתוך "לוגיקה של רוצח", ומתוך תובנה, כי אם לא יודה ברצח בנסיבות המקנות "הקלה בעונש" הוא יורשע על פי הראיות שבתיק, ויידון למאסר עולם[969].

(3) תיאור זה של הנאשם, כשלעצמו, אינו מתיישב עם הגדרתו של אדם "שבור", שחושיו "טומטמו" ואינו פועל מתוך בחירה אלא מונע כגולם על מנת לרצות את חוקריו. הנאשם מעיד על עצמו כי הוא הודה מתוך אינטרס, לאחר שהבין כי המשך ההכחשה עלול להזיק לו. וכי במסגרת הודאה זו, מסר בין היתר פרטים שקריים במכוון, כשהוא מפעיל לשם כך בחירה חופשית, שלא לחשוף בפני החוקרים את מלוא האמת (לפיה הוא אינו זוכר את הרצח ולא נזכר בו במהלך החקירה).

(4) הנאשם אף מודה כי הוא ניסה לרצות את החוקרים לא מתוך "עייפות ורצון שיניחו לו" ולא מתוך פחד מהחוקרים או מהמשך החקירה, אלא מתוך שיקול דעת מכוון - לזכות בהקלה בעונש, כאשר החשש היחיד שלו היה שלא יצליח למסור פרטים נכונים על הרצח[970]. כל אלה אינם מתיישבים עם התנהגותו של אדם שבור ברוחו, אלא עם אדם מחושב המודע למעשיו ובוחר בהם.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בעניין אלרז[971]:

²למעלה מן הדרוש אציין, כי לא מצאתי ממש בטענות המערער, הלוקות, לטעמי, בהעדר עקביות ובסתירות פנימיות. תחילה הוא טען, כי הודאתו ניתנה תחת השפעת סמים אשר הוחדרו, ללא ידיעתו, למשקה ששתה. בערעורו בפנינו, זנח המערער טענה זו לחלוטין, ואין תימה בכך, שהרי, ממה נפשך, אם אכן ניתן לו סם שגרם לשחרור חרצובות לשונו, והוא חש ב"תופעות של שכרות, של שימוש בסם, מדבר חופשי (ללא) שליטה במצב" (עמ' 347 לפרוטוקול הדיון), היאך ייתכן כי היה צלול עד כדי גיבושה של החלטה מודעת להודות ברצח המנוח, כדי להימנע מאישום של ניהול מגע עם סוכנים זרים? המערער עצמו ציין, כי הרצון להימנע מאישום מעין זה הוא שעמד לנגד עיניו כאשר הודה ברצח (עמ' 348 לפרוטוקול הדיון), ומדבריו אלה עולה, כי הקדיש מחשבה לאפשרויות הטקטיות שעמדו בפניו, עד שלבסוף החליט את אשר החליט. עובדה זו אינה מתיישבת עם הטענה בדבר שלילת רצונו החופשי עובר למסירת ההודאה."

(7) טענת הנאשם לאופן שבו הסיק את פרטי הרצח אינה מתיישבת עם שבירה

(1) הנאשם טען, כאמור, כי הוא לא זכר ולא ידע כיצד בוצע הרצח, אולם כאשר הבין שהחוקרים לא יסתפקו בהודייה סתמית לשם מתן ההקלה בעונש, החליט למסור להם פרטים על ביצוע הרצח, כאשר הוא משתדל "לגלות" את הפרטים הנכונים על מנת לשכנעם כי הוא הרוצח האמיתי[972].

(2) את פרטי הרצח - כפי שמסר בחקירה ובשחזור, הסיק הנאשם, לטענתו משמועות ששמע אודות הרצח, פרטים שהחוקרים "הכניסו לראשו" במהלך החקירות הקודמות, מתוך שאלות החוקרים ורמזים שנרמזו לו, להבנתו בחקירה ובשחזור, ומהיסקים לוגיים שאותם הסיק במהלך השחזור למראה הזירה. לעמדתנו, הסברים אלה הם שקריים, כפי שנפרט בהמשך.

(3) טענה זו של הנאשם כשלעצמה (בלי להתייחס לנכונותה) - אינה מתיישבת עם טענתו ל"שבירה נפשית ופיזית". שהרי – היכולת להסיק היסקים לוגיים מפורטים כיצד בוצע רצח, הכל תוך כדי חקירה ושחזור – בפרקי זמן של שניות ספורות, לקלוט ולפרש "רמזים סמויים" - מצביעה על כישורים מנטליים חדים ומפוקסים, שאינם יכולים להתאים לתמונה של אדם המצוי במצב של "טמטום חושים".

(4) הנאשם אינו טוען שחזר כתוכי על תשובות שנתנו לו החוקרים, ואף צפייה בחקירה ובשחזור מלמדת כי לא ניתנו לו תשובות כאלה, ואף אינו טוען כי החוקרים סיפרו לו או הראו לו בזירת הרצח כיצד בוצע הרצח לפני השחזור[973], אלא כי הוא הבין דבר מתוך דבר. כך לדוגמה: טען הנאשם בבית המשפט כי הוא הבין היכן היה הרצח מתוך כך שהחוקרים עצרו ליד השרותים על מנת להוריד את האזיקים, הוא הבין מהעובדה שהחוקרים חזרו על שאלה מסויימת שנשאלה זמן מה קודם, כי התשובה שנתן אינה נכונה[974], הוא הסיק בשחזור שדלת השרותים היתה נעולה משאלה ששאל החוקר בחקירה קודם לכן – האם עלה על משהו[975].

(8) העולה מכל האמור לעיל, הוא כי הנאשם לא נשבר בחקירתו ולא היה שבור במהלך ההודאה והשחזור. הפרכת הטענה כי הנאשם היה שבור, שומטת את הקרקע מתחת לטענת הודיית השווא - שכן להגנה אין הסבר חלופי מדוע יודה אדם שאינו שבור ולא הופעלו כלפיו אמצעים פסולים ברצח שלא ביצע.

ט. הטענה כי הנאשם הודרך ע"י החוקרים כיצד להודות חסרת בסיס

הטענה: "הנאשם יוסיף ויטען כי במהלך חקירותיו הדורסניות כמפורט לעיל, הוטחו לעברו עובדות ונתונים בהם הזינו אותו החוקרים בהקשר לארוע הרצח[976]. "

(1) ההגנה טענה לאורך המשפט, כי החוקרים "הזינו" את הנאשם בפרטי מידע בחקירות שקדמו להודאתו, ובמהלך ההודאה והשחזור, בין בדרך של גילוי פרטים ובעיקר בדרך של שאלות מדריכות ומרמזות. טענות אלה עלו במסגרת חקירותיהם הנגדיות של החוקרים ע"י הסניגור[977].

(2) טענת ה"הדרכה" רלוונטית, ופוגעת במשקל ההודאות, רק בהנחה כי החוקרים מסרו לנאשם מידע ממשי כיצד בוצע הרצח, וכי הנאשם השתמש במידע זה בפועל לצורך הודאתו.

(3) ואכן, הנאשם טען עובדתית - בחקירתו הראשית, כי הוא גילה פרטים אודות הרצח "מהמדובבים ומהחוקרים"[978]

(4) אנו נרחיב בעניין מקורות ידיעתו של הנאשם לכל אחד מפרטי החקירה המוכמנים בפרק הבא לסיכומים אלה ונפריך את טענותיו. בשלב זה, נראה באופן כללי כי הנאשם לא הודרך באופן המאפשר לו לדעת את התשובות לשאלות החוקרים, וכי תשובותיו לא נבעו מ"רמזים" הצפונים כביכול בשאלות.

(5) ראשית נציין, כי מרבית טענותיו של הנאשם במשפט לגבי הרמזים וההדרכות הינן כבושות. בחקירתו ע"י בוקר, בה התבקש להסביר מאין ידע פרטים מוכמנים שמסר בהודאתו ובשחזור, לא טען הנאשם להדרכה באף אחת מהנקודות אותן הזכיר בבית המשפט, ובמקום זה טען כי ידע את אותם פרטים מ"ניחושים, היסקים לוגיים וסרטים שראה". לעומת זאת, טען בחקירתו ע"י בוקר, לרמזים או הדרכות אחרים - אשר בבדיקתן האובייקטיבית בחומר החקירה הוברר שלא היו ולא נבראו (כפי שיפורט בעניין הפח"מים בהמשך).

(6) כאשר נשאל הנאשם מדוע סיפק לבוקר בחקירתו מיום 26.12.06 הסברים לא נכונים לפרטים שידע ולא אמר להם שהודרך כפי שאמר בבית המשפט, השיב:

²ת.אני כבר אמרתי שב 26 לחודש דצמבר שבו שאלו אותי שאלות אני עדיין לא ידעתי מאיפה קיבלתי את כל המידע, ממי קיבלתי אותו, מה אני יודע, באותו רגע כל שאלה ששאלו אותי אני עניתי תשובות מהירות לוגיות. הן לא תמיד היו אמיתיות ". [979]

(7) תשובת הנאשם כי בתאריך 26.12.06 הוא "עדיין לא ידע מאין קיבל את המידע" מעוררת שאלה כיצד "התגלה" לו עובר לעדותו שהודרך ע"י החוקרים? ואכן, הנאשם מספק לכך תשובה נאה:

².. כשעצרו אותי אני כבר ידעתי כמה פרטים על הרצח הזה, ואחרי שהתחילו לחקור אותי במשטרה, קיבלתי כל מיני מידע על זה, לא יכולתי לתת בדיוק אותו מידע, אבל עכשיו הסתכלתי על הדיסקים ואני יכול להגיד"[980]

(8) כלומר: לטענת הנאשם, הוא מעולם לא נזכר בפועל בתהליך "קליטת ועיבוד המידע" שקיבל מהחוקרים, ו"מחזר" בהודאותיו, אלא - עדותו בעניין ההדרכות בבית המשפט היא למעשה "עדות סברה" המבוססת על צפייה בדיסקים של חומר החקירה, בהם גילה" "רמזים" ו"הדרכות" שכלל לא שם לב לקיומם בזמן אמת, אולם כעת הוא מניח שהתבסס עליהם בהודאותיו.

(9) תשובה זו מתחכמת ובלתי סבירה. על מנת להסיק משאלות החוקרים פרטים כפי שטוען הנאשם שעשה, נדרשת חשיבה מודעת ומאומצת, הכוללת תהליכים של ניחוש, ריכוז והסקת מסקנות, ולא יתכן שהנאשם עשה זאת מבלי ששם לב לכך. זאת ועוד, אם הנאשם, בעת חקירתו ע"י בוקר, לא ידע עדיין מה מקור המידע, הרי הדעת נותנת שהוא היה משיב שאינו יודע, ולא ממציא תשובות. צפייה בחקירתו על ידי בוקר מלמדת כי הוא לא השיב תשובות "מהירות ולוגיות" כטענתו, אלא מדובר בחקירה איטית במיוחד, במהלכה היה לו זמן רב לחשוב. התשובות שמסר הנאשם בחקירה זו היו ארוכות ומנומקות (גם אם שקריות), וכאשר הסבר שנתן הופרך – שב ומצא הסבר חלופי.

(10) יתרה מזו, להערכתנו מי ש"גילה" אתה ה"הדרכות" בעת צפייה בדיסקים, כלל אינו הנאשם, אלא הסניגור (בעצמו או בסיועם של אחרים).

למרבה האירוניה, דווקא בנושא ההדרכות דקלם הנאשם כתוכי בעדותו בחקירה הראשית, (ולא בהודאתו במשטרה) פרטים אשר הושמו בפיו ע"י הסניגור והוזכרו לו באמצעות שאלות מדריכות[981]. נסתפק בדוגמה אופיינית:

(1) בעדותו בחקירה הראשית בשאלה כיצד ידע להוביל לשרותים, זירת הרצח, הציג הסניגור לנאשם "ציטוט" מהשחזור:

"ש.כשעצרו אותך בקטע הזה בשביל לפתוח לך את האזיקים כשאתה עוצר אתה נשמע אומר בסרט ואני מפנה לזמן סרט 19:34:50, בתמליל ת/27, בעמ' 4, שורה 15, אתה נשמע אומר ברוסית: "יה נה פנימז'" – מה זה

ת.אמרתי שאני לא מבין

ש.למה אמרת שאני לא מבין

(עיון בתמליל מלמד כי כתוב: "כאן אני לא זוכר" ולא כפי המצוין: "אני לא מבין")

ש. אני חוזר על השאלה, תסביר לבית המשפט למה אמרת אני לא מבין

ת.אני באמת לא הבנתי, כי בכל החקירות אמרו לי שהרצח קרה בקומה השניה, במקום שעצרו אותי, אני גיליתי מקום הרצח האמיתי, והקומה שעצרו אותי זו לא הייתה הקומה השניה בגלל זה אמרתי שאני לא מבין"[982]

(2) כאמור בפרוטוקול, עיון בתמליל השחזור (וגם האזנה לקלטת השחזור) מלמדים, כי הסניגור טעה והטעה: המשפט הנאמר ברוסית במקום הנדון בקלטת אינו "אני לא מבין" (יה נה פנימייב) אלא "אני לא זוכר" (יה נה פומניו)[983]. ההבדל משנה את משמעות המשפט, ומרוקן את ההסבר שנתן הנאשם מתכנו.

(3) לא מתקבל על הדעת שהנאשם, אשר היה בעצמו בשחזור ומבין היטב את השפה הרוסית, טעה בעת צפייה בקלטת בהבנת דבריו שלו. המסקנה היא כי הוא מסר תשובה זו על פי תדרוך שקיבל מהסניגור, בידעו כי היא שקרית ובסברו כי תועיל לו.

(11) עיון בהודאות הנאשם מגלה, כי אין כל קשר בין הפרטים אשר החוקרים "גילו לו" לטענתו ולטענת הסניגור במהלך החקירות, לבין הפרטים שמסר בהודאות:

(1) בחקירתו הראשית בבית המשפט העיד הנאשם לעניין הפרטים שהתגלו לו:

"ת.אני גיליתי הרבה אינפורמציה מהמדובבים ומהחוקרים על הרצח הזה, אמרו לי את זמן הרצח, אמרו לי שזה קרה בקומה שניה, שהרוצח עלה במדרגות למעלה, אני ידעתי שהמוטיב של הרצח או שהילדה קיללה את הרוצח או צעקה עליו, אמרו לי שגם יכול להיות שביקשה ממנו סיגריה והוא לא נתן לה, יכול להיות שהמניע היה מין, גם שמעתי מהחוקרים שהיה אונס, אבל לא ידעתי אם היה אונס או לא היה כי דיברו על האונס ולא אמרו בדיוק אם היה המעשה הזה או לא, גם גיליתי בחקירות שאת הילדה תפסו מאחורנית, הרצח קרה בתוך התא ובזמן שיעור, גיליתי עוד כמה פרטים אבל עכשיו קשה לי לזכור אותם"[984]

(2) הדעת נותנת, כי אילו היה הנאשם, כטענתו, בונה את הודאתו על סמך הפרטים ש"גילו" לו החוקרים לכאורה, ואשר הוא האמין, מן הסתם, בנכונותם, הרי שההודאה היתה תואמת פרטים אלה במלואם. ואולם, עיון בהודאה מגלה כי הנאשם לא מסר בה כמעט אף אחד מהפרטים ה"מדריכים" שהזכיר בעצמו בעדות:

1. "אמרו לי שזה קרה בקומה השניה" - הנאשם אמנם הוביל בשחזור לשרותים אשר נמצאים בקומה השניה, אולם לפי הגירסה שמסר בבית המשפט, הוא סבר שהקומה השניה נמצאת דווקא חצי קומה מעל זירת הרצח, וכי המקום שבו נמצאת הזירה נחשב בעיניו כ"קומה ראשונה", ועל כן החוקרים לכאורה הדריכו אותו בפרט לא נכון, והוא פעל בניגוד להדרכתם[985] .

2. "אמרו לי שגם יכול להיות שביקשה ממנו סיגריה והוא לא נתן לה" יצויין כעובדה, כי בשום מקום בחקירותיו לא אמרו החוקרים לנאשם כי הילדה ביקשה סיגריה, והם אף לא יכלו לדעת זאת. הנאשם הוא שציין בשיחותיו עם המדובב, כי הילדים בבית הספר נהגו לבקש ממנו סיגריות והדבר הרגיז אותו. מכל מקום – הנאשם לא מסר בהודאתו כי המנוחה ביקשה סיגריה, ואף שלל פרט זה כאשר נשאל לגביו במפורש[986].

3. "שמעתי מהחוקרים שהיה אונס" - הנאשם סתר עצמו בעניין זה מספר פעמים כאשר מצד אחד טען כי "חוקר גבוה" אמר לו שהילדה נאנסה, ומצד שני הכחיש זאת ואמר כי מעולם לא נאמר לו מפורשות שהיה אונס[987]. בכל מקרה - הנאשם לא הודה מעולם כי אנס את הילדה.

4. "גיליתי בחקירות שאת הילדה תפסו מאחורנית" - הנאשם לא טען באף אחת מגירסאותיו כי הוא תפס את הילדה מאחור, אלא טען והדגים כי היא עמדה כלפיו "עם הצד" כשהיא כלפי הקיר והוא עומד בכניסה לתא[988] (עוד על כך להלן).

(12) חששו של הנאשם מפני השחזור

(1) כל ה"הדרכות" עליהן הצביע הנאשם בבית המשפט (למעט עצירתו להורדת האזיקים ליד הזירה) התרחשו בחקירות שקדמו לשחזור ולא בשחזור עצמו. הנאשם טען כך מהטעם הפשוט כי הוא כבר ידע בעת עדותו כי השחזור נערך ע"י חוקר שאינו מכיר את התיק ולא יכול היה "להדריכו".

(2) הנאשם אף טען כי הוא חשש לצאת לשחזור, מכיוון שלא היה בטוח שידע כיצד לשחזר את הרצח באופן משכנע "כפי שרוצים החוקרים"[989].

(3) אכן, מהקלטות שקדמו לשחזור, עולה כי הנאשם הביע מס' פעמים אי רצון וחשש לצאת לשחזור, כשהוא נוקב גם בטעם כי אינו זוכר את כל פרטי הרצח (שהרי לטענתו - הוא סובל מבלק אאוט), אך גם בטעם נוסף: חששו כי השחזור יצולם ויועבר לאמצעי התקשורת[990].

(4) הפעם האחרונה בה מתלונן הנאשם כי הוא חושש שלא ידע איך לשחזר, מתרחשת בקטע המוקלט הקצר, בו חוזר יורם לחדר לאחר הפסקת ההקלטה, דקות ספורות לאחר השחזור. יורם מרגיע את הנאשם ואומר לו כי הוא יספר מה שהוא זוכר, כפי שסיפר בחקירה. בעקבות דברים אלה, מסכים הנאשם ויוצא לשחזור[991].

(5) בעדותו, אישר הנאשם כי אכן - חילופי הדברים בינו לבין יורם הם כפי שהוצג לעיל. הנאשם לא טען כי בקטעים שלא הוקלטו התרחש תרחיש אחר כלשהו בו קיבל אינפורמציה נוספת שלא היתה בידו קודם לכן[992].

(6) והנה, ראו זה פלא - אך שמע הנאשם מפי יורם את מילות הקסם: "מה שאתה זוכר שסיפרת לי", ולפתע "עלתה במוחו באחת" תמונת הרצח כפי שהתרחש בפועל, ובן רגע עבר ממצב שבו אינו יודע כיצד לשחזר, למצב הנראה בקלטת השחזור – לפיו הוא מוביל בבטחה את החוקרים ברחבי בית הספר ומשחזר את הרצח באופן מהימן.

(7) הדעת נותנת, כי אילו היה הנאשם מסיק כיצד ארע הרצח מהדרכות שקדמו לשחזור, הרי שלא היה חושש לצאת לשחזור כפי שחשש, ואם לא היה די בהדרכות אלה, ממילא לא דבריו של יורם הם ש"לימדו אותו" כיצד עליו לשחזר באופן עליו לא חשב קודם לכן.

(13) טענת הנאשם כי "הודרך" על ידי המדובבים

(1) הנאשם טען במשפט כי בין היתר "גילה" פרטים אודות הרצח מהמדובבים. מבלי להכנס לתכנם של פרטים אלה, טענה זו מופרכת על פניה.

(2) הנאשם אישר בעדותו כי הוא לא חשד במדובב, והאמין כי המדובר בעצור כמותו, אשר אינו קשור בשום צורה לרצח המנוחה או לחקירה[993]. גם בהנחה כי המדובב טען באוזני הנאשם כי הוא יודע איך בוצע הרצח, לא היה לנאשם כל יסוד להניח כי הדברים נכונים, ולהסתמך עליהם בהודאתו במטרה לשכנע את החוקרים באמיתותה. הנאשם לא ידע, בחקירתו הנגדית, להסביר מדוע חשב שהמדובב יודע, לדוגמה, כי הרצח בוצע בתוך תא השרותים[994].

(3) למעלה מן הנדרש נציין, כי הן מעדות החוקרים והן מעדות המדובב עולה כי המדובב לא קיבל מהחוקרים פרטים אודות הרצח[995]. ממילא, כל שנאמר בינו לבין הנאשם בשיחותיהם בשאלה כיצד בוצע הרצח, מבוסס על השערות וניחושים שיכול להעלות כל אדם מן הישוב.

(4) טענת הנאשם כי "הודרך" על ידי המדובבים אף לא הועלתה על ידו בחקירות במשטרה עת נשאל מאין ידע פרטים אודות הרצח. המדובר בעוד טענה כבושה, שהנאשם דיקלם בבית המשפט, לאחר שלמד אותה מהסניגור, שצפה בקלטות ומצא בהן לשיטתו, פרטים חבויים בין השיטין של שיחות הנאשם והמדובב, ומבלי שטרח לחשוב עד תום על חוסר ההגיון הטמון בטענתו.

(14) העדר הדרכה בפועל

מהקלטות המתעדות את הודאת הנאשם עולה, כי הטענה שהנאשם נשאל באופן המרמז על התשובה הנכונה שקרית. החוקרים שאלו את הנאשם בצורה פתוחה, וגם כאשר הציגו מספר אפשרויות, לא רמזו איזו מהן הנכונה. גם בפועל - ניכר שהנאשם לא ניחש את התשובות מתוך השאלות, אלא ענה בצורה עצמאית – מידיעתו ומזכרונו. נביא לכך מספר דוגמאות מייצגות (כאשר בחומר יש רבות נוספות). דוגמאות אלה רלוונטיות גם לסתירת הטענה כי הנאשם היה שבור ו"כחומר ביד היוצר" בידי החוקרים, וכי כל תשובותיו ניתנו במטרה לרצותם.

(1) הצבעה על אברי גוף

במהלך ההודיה, ולאחר שהנאשם סיפר כי חתך את המנוחה בגרונה, שואלים החוקרים האם פגע במקום נוסף בגופה. הנאשם טוען שאינו זוכר. בשלב זה יורם נעמד ומצביע על אברי גופו כשהוא מונה אותם אחד אחד ומסביר לנאשם כי "גוף זה ראש, רגליים, בטן, חזה, גב, ידיים, צוואר, אוזניים.." מבלי לרמוז או לכוון לאיבר מסויים.

בתשובה לכך, משיב הנאשם תשובה נכונה כי הוא חתך את המנוחה בידה כאשר היא הרימה את היד, אף כי מאופן השאלה, לא היתה לנאשם כל דרך לדעת כי המנוחה נפגעה דווקא ביד, ולא בראש, ברגליים או באוזניים. הנאשם אף מציין כאשר מוזכר הראש - כי הוא לא פגע בראשה של המנוחה[996].

(2) זווית העמידה כלפי המנוחה

נושא זה הוא "ספינת הדגל" של ההגנה, בכל האמור בהדרכת הנאשם ע"י החוקרים. ההגנה העלתה טענה, כי במהלך ההודאה בחקירה מיום 19.12.06 ערך יורם לנאשם "הדגמה" של ביצוע הרצח, שבה העמיד את הנאשם מאחורי המנוחה (המגולמת ע"י יורם עצמו), והדגים את שיסוף גרונה מאחור[997].

תמונת פריים המתאר "הדגמה" זו הוקפאה והודפסה מתוך דיסק החקירה[998] ע"י סדובסקי. התמונה נמשכה מתיק המוצגים עם מחיקת עדותו של סדובסקי, אולם מסתבר כי היא הוצגה, במנותק מהקשרה, למומחה ההגנה אלכס פלג, אשר ראה בה הוכחה לכך ששחזורו של הנאשם היה "מבויים", ואף הרהיב עוז וטען בעדותו, בניגוד מוחלט לעובדות, לזמנים, ולנראה בתמונה עצמה כי " 5-10 דקות לפני יציאת הנאשם לשחזור, הראה לו החוקר במשרד, עם סכין על הגרון שלו, איך בוצע הרצח"[999].

הנאשם עצמו, אשר לא העלה בדעתו לטעון, בחקירתו במשטרה מיום 26.12.06, כי הודרך בנקודה זו, חזר כמובן על טענות בא כוחו בעדות, וטען אף הוא כי יורם הסתובב והראה לו באיזה מצב היתה המנוחה[1000].

לטעמנו, טוב עשתה ההגנה בכך שמיקדה את תשומת הלב בארוע זה, מכיוון שהוא מוכיח בדיוק את היפוכן של טענותיה:

1. חשוב לציין כי זווית העמידה של המנוחה כלפי הנאשם איננה פרט חקירה מוכמן. החוקרים לא ידעו בעת החקירה, ולמעשה עד היום (למעט מתוך הודיית הנאשם כמובן), האם הנאשם עמד מאחורי גבה של המנוחה, מלפניה או מהצד. כל שניתן לדעת – מתוך חוות דעת המעבדה הניידת, כי הרצח בוצע כשפני המנוחה אל עבר הקיר המפריד בין תא 1 לתא 2. בנסיבות אלה, ממילא לא יכלו החוקרים לרמוז לנאשם במכוון או להדריכו בעת החקירה כיצד בוצע הרצח, ושאלותיהם נשאלו על דרך של השערה מצידם בלבד[1001].

2. במהלך הודאת הנאשם בפני החוקרים, הוא מתבקש להדגים על החוקרים כיצד עמדה המנוחה. בשלב הראשון, נעמד סשה (המגלם את המנוחה) כשפניו מול הנאשם, הנאשם מסובב את סשה כך שצד גופו של סשה פונה אליו, ואומר כי המנוחה עמדה ככה. בתשובה לשאלתו של סשה: "היא עמדה אליך עם גבה או איך?" משיב לו הנאשם בבטחון: "עם הצד". אולם הוא מתקשה לזכור האם המנוחה עמדה כלפיו עם צידה הימני או עם צידה השמאלי[1002].

3. בשלב זה, מתערב יורם, ונעמד במקומו של סשה. יורם שב ומבקש מהנאשם להיזכר כיצד עמדה כלפיו המנוחה, כשהוא מראה לו מספר אפשרויות ושואל:

"אתה לא זוכר אם היא עמדה עם הגב אליך? (יורם עומד כשגבו אל הנאשם)

ר': לא גב ( יורם מסתובב כשפניו אל הנאשם) ולא ככה

י: אתה לא זוכר? לא פנים? לא פנים? לא ככה (עומד כשפניו כלפי הנאשם)

ר:לא

י: יכול להיות ככה? (נעמד שוב כשגבו אל הנאשם)

ר:לא.

י: יכול להיות ככה? (עומד עם הצד כלפי הנאשם)

ר: ככה, או.. (מסובב את יורם עם צידו השני כלפיו)

י: או בצד אחר?

ר: או בצד אחר, אבל יותר .. ככה"[1003]

4. לאחר דברים אלה, נעמד יורם שוב כשגבו אל הנאשם, ושואל אותו איך חתך את המנוחה, כאשר בין היתר הוא מראה לו את האפשרות המופיעה בתמונה ת/742 (תנועת חיתוך בידו לרוחב הצואר) וכן אפשרות אחרת של דקירה בחזה ושואל האם כך עשה?

הנאשם משיב בשלילה ומסביר כי "אצל סכין אתה לא יכול ככה לעשות" (הכוונה כנראה לכך שלא ניתן לדקור בסכין שברשותו). יורם מבקש מהנאשם להראות בעצמו מה עשה, ואז נעמד הנאשם מצידו של יורם (העומד בגבו אליו) כך שצד גופו יופנה כלפיו, ומדגים חיתוך לרוחב הצוואר מהצד ולא מאחור כפי שהראה יורם, כשהוא מציין כי חתך את חצי הגרון ולא את כולו[1004].

5. למען הסר כל ספק, קטע זה בחקירה מתרחש שעה ו-23 דקות לאחר תחילתה (החקירה החלה בשעה 13:08) כלומר בסביבות השעה 14:30, כחמש שעות ולא כחמש דקות לפני השחזור (שהחל בשעה 19:18). בנוסף - לא נעשה שימוש בהדגמות בסכין או סכין דמה מסוג כלשהו כפי שטען אלכס פלג.

6. העולה מהדגמה זו מוכיח בדיוק את טענתנו כי הנאשם לא הודרך ולא פעל על פי מה שהבין מהחוקרים, אלא על פי זכרונו: ראשית, החוקרים לא "הראו לנאשם" איך בוצע הרצח, אלא העלו בפניו מס' אפשרויות מבלי לומר לו כי אפשרות כלשהי היא הנכונה. יש לקחת בחשבון אף כי יורם תקשר עם הנאשם בתנועות גוף בין היתר בגלל מגבלות השפה. שנית, למרות שיורם שואל את הנאשם מספר פעמים, בליווי הדגמה, האם המנוחה עמדה בגבה אליו – הנאשם בכל המקרים שולל אפשרות זו, עומד על תשובתו - כי המנוחה עמדה כלפיו עם הצד, ומעמיד את החוקרים בזווית שונה מזו שבה נעמדו מיוזמתם.

(3) אופן היציאה מהתא

במהלך השחזור, סיפר הנאשם כי הוא נעל את דלת התא מבפנים ויצא מהתא "דרך למעלה". הנאשם מתבקש ע"י אנטולי להראות כיצד יצא מהתא. ברור כי בשלב זה אנטולי, שאיננו מעורב בחקירה (ולמעשה גם שאר החוקרים), איננו יודע כיצד יצא הרוצח מהתא.

הנאשם מראה לאנטולי כיצד טיפס מהתא, כשהוא עולה על האסלה ושם את ידיו על משענת הקירות משני הצדדים. אנטולי שואל לאיזה כיוון יצא הנאשם ומראה ימינה (מעבר לקיר לעבר תא מס' 1) או שמאלה (מעבר לקיר לעבר תא מס'3). הנאשם משיב בשלילה, ומצביע קדימה – אל מעבר לדלת[1005].

אילו היתה טענת הנאשם כי ניחש את מהלך הרצח בהתאם להדרכות החוקרים ושאלותיהם, הרי סביר להניח כי כאשר נשאל ע"י אנטולי אם יצא לכיוון התא הימני או השמאלי, היה בוחר באחת מתשובות אלה, ולא באפשרות שלישית שכלל לא הוצגה לו, ואשר באופן "לוגי" אינה מסתברת יותר משתי האחרות, ואף קשה יותר לביצוע (בהמשך הנאשם מתבקש להדגים את הקפיצה ועושה זאת בהצלחה).

י. סימני אמת נוספים בהודיה:

אמרותיו של הנאשם בחקירה רצופות סימני אמת. בתיאוריו משובצים פרטי פרטים שלא סביר שמי שלא ביצע את הרצח ימציאם. מי שנכפה עליו לשחזר רצח שלא ביצע, חזקה עליו שלא יפליג בתיאורים מעולם הרגש ודימויים שאין להם מקום בסיטואציה שאותה מתאר הנאשם.

(1) לטענת הנאשם, כאשר רצח את המנוחה עיניה היו פתוחות לרווחה כאילו היא מופתעת, וזה הבהיל אותו מאוד[1006]. אמירה זו מעידה על אותנטיות. מדוע נאשם שבודה רצח מליבו יגיע לרזולוציות שכאלה? הגיוני הרבה יותר שנאשם שמואשם על לא עוול בכפו ייתן תיאור יבש ונעדר פרטים, ולא כזה המערב רגש ותיאור מזוויע ומפורט, כמו זה שנתן הנאשם.

(2) במהלך חקירתו הנגדית נשאל הנאשם לפשר אמירה זו, האם גם היא "המצאה" שלו[1007], הנאשם שלל כי המציא זאת וטען כי החוקר הוביל אותו באמצעות שאלה לומר זאת, ע"י כך שנשאל באיזה מצב היו העיניים שלה. תשובה זו לא יכולה להתקבל ברור כי אם הנאשם לא היה רוצח את המנוחה הוא היה מסתפק בתשובה אחרת.

(3) למשמע תשובתו נשאל הנאשם בחקירה נגדית האם החוקרים גם הנחו אותו לומר כי פניה של המנוחה בעת שרצח אותה הזכירו לו את בנו. גם אמירה זו היא אמירה בעלת משקל וחוזק. מי שלא רצח, ולא חזה בפני קרבנו באותה עת, לא ינקוט בהשוואה כה מצמררת. מה לו לנאשם להזכיר את בנו התינוק בנסיבות אלה? ברור כי השוואה מעין זו איננה פרי הדימיון ואין כל הגיון כי הנאשם יבדה מליבו את הדברים.

(4) הנאשם הודה כי תוספת זו הינה תוספת אישית שלו ולא פרי הנחיה של חוקריו[1008].

(5) במהלך החקירה נשאל הנאשם אם המנוחה צעקה או תקפה אותו[1009]. גם במקרה כזה, אם הנאשם היה מואשם בהאשמת שווא חזקה עליו שהיה מסתפק בתשובה לאקונית, כן או לא? תשובתו של הנאשם לשאלה זו הינה כי המנוחה אמרה "אמא" או משהו שנשמע לו כמו אמא. תשובה זו מדברת בעד עצמה. ברור כי נאשם שלא רצח לא ימציא דבר שכזה.

(6) בחקירה מאוחרת יותר, טען הנאשם כי המנוחה לא אמרה כלום וכי הוא "המציא" את מילותיה האחרונות[1010]. ההתייחסות הצינית של הנאשם למילותיה האחרונות של המנוחה, באה לידי ביטוי גם בחקירתו ע"י ראש הצח"מ, לאחר החזרה מהודאה. החוקר ניסה להבין מדוע הנאשם התייחס למילותיה האחרונות אם לא רצח את המנוחה כלל? הנאשם השיב כי הוא עצמו הוסיף את המילה אמא. הנאשם ביקש להגיד זאת ש"לא לפרוטוקול"[1011] – כנראה שאפילו הוא הבין את האכזריות הגלומה במעשיו (לשאלת החוקר מדוע לא מעוניין שדבריו יופיעו ב"פרוטוקול" – השיב הנאשם כי לא רוצה אמה של המנוחה תדע שהמציא את מילותיה האחרונות כי גם ככה יש לה "צרה לא קטנה").

(7) בחקירה הנגדית נשאל הנאשם למה המציא את המילים האחרונות של המנוחה, הנאשם השיב כי שאלו אותו אם הילדה אמרה משהו ואז הוא המציא. הנאשם עומת עם העובדה כי לא זה מה שנשאל. הוא נשאל אם המנוחה צעקה או תקפה אותו, והוא זה שבחר להכניס את המילה "אמא" לפיה כמילה האחרונה אותה אמרה- הנאשם איננו מסוגל להשיב על השאלה תשובה הגיונית[1012] .

(8) הנאשם הוסיף כי הוא "העמיד את עצמו במקום הילדה", וחשב מה היו מילותיה האחרונות. הוא הסיק שכנראה הן היו "אמא" (שכן אמא יותר קרובה מאבא). הוא אף מוצא לנכון לשתף את חוקריו בהגיגיו, שאילו הוא היה במקום המנוחה, סביר להניח שהיה אומר "סוקה" כלבה (קללה). הנאשם אף הוסיף תוך שהוא מפגין ידע ועניין רב באנטומיה של חיתוך גרון כי לדעתו בנתיחה שלאחר המוות ניתן לבדוק אם המנוחה אמרה מילים אחרונות בעת שגרונה נחתך, שכן "כשחותכים גרון הדם זורם בלחץ כמו שהלב דופק ואם אדם רוצה להגיד משהו הדם זורם מהר יותר"[1013].

(9) בעת השחזור, ולאחר שהנאשם מדגים קפיצה מעל הדלת, הוא מנגב, בהיסח הדעת, בעזרת שרוולו את סיפה העליון של הדלת. תנועה זו הנעשית על ידו באופן טבעי[1014] מעידה על האותנטיות של הודאת הנאשם. הוא כלל לא מתייחס לפעולה זו, וניכר בביצועה כי היא משקפת את שאירע.

יא. חזרת הנאשם מהודייה אינה מתיישבת עם גירסתו

(1) הנאשם טוען, כאמור, כי הוא הודה בחקירתו מכיוון ש"נשבר", האמין שביצע את הרצח, וסבר כי אם יודה שרצח במצב של בלק אאוט יזכה להקלה בעונש. בהינתן כך, נשאלת השאלה מהי התפנית במהלך החקירה, אשר הביאה אותו לשנות מעמדתו, לחזור בו לפתע מההודאה ולשוב ולטעון לחפותו.

(2) בעדותו בבית המשפט, הכחיש הנאשם כי חזר בו מהודאה בעצת הסניגור או בעקבות המפגש עמו. הוא טען כי בפגישתו עם עו"ד שפיגל ביום 20.12.06 ובהארכת המעצר מיום 21.12.06 כלל לא הבין את המתרחש סביבו, לא ידע כי הסניגור חזר בשמו מן ההודיה בעת הארכת המעצר, ומבחינתו – לא חל כל שינוי בעמדתו גם במהלך החקירה מיום 21.12.06 והוא הוסיף להאמין שהוא רוצח ולחפש הקלה בעונש[1015].

(3) המפנה, לדברי הנאשם, התרחש בעקבות חקירתו מיום 21.12.06[1016], אשר בה לא הצליח לחשוב עוד על תשובות לשאלות החוקרים כגון: מדוע עשה את החתך ביד המנוחה ובאיזו תנוחה היתה כשעזב את התא. בעקבות כך עלה חשש בלב הנאשם כי לא יתכן שביצע את הרצח ואינו זוכר זאת, וכי יתכן שהמשטרה משקרת לו, ועל כן החליט מרגע זה ואילך ללכת בעקבות ליבו ולא בעקבות מוחו, וחדל לענות לשאלות החוקרים[1017].

(4) בחקירתו הנגדית, כשנשאל מדוע לא שב והודה ברצח לאחר שהוצגו לו ראיות חותכות כמו עקבות הנעליים, השיב הנאשם כי בכל יום מעת חזרתו מהודייה, קיבל הוכחה נוספת לכך שהמשטרה משקרת[1018].

(5) גירסתו של הנאשם בעניין החזרה מהודיה איננה הגיונית, ואיננה מתיישבת עם מהלך הדברים כפי שהתרחשו:

(1) בניגוד לדברי הנאשם, הניצנים הראשונים של החזרה מהודיה הופיעו עוד ביום 20.12.06, מייד לאחר פגישתו עם עו"ד שפיגל, בשיחתו עם החוקר לב ארליכמן לו אמר הנאשם כי החליט, בעצת עורך דינו, להכחיש את ביצוע הרצח[1019]. מגמה זו נמשכה בעת הארכת המעצר ביום 21.12.06[1020] בה טען הסניגור בשם הנאשם כי הוא חוזר בו מהודיה וכי הודאתו היא כתוצאה מלחץ נפשי, ובחלקה הראשון של חקירתו מיום 21.12.06, בה טען הנאשם, כשהוא "מצטט" את הסניגור, כי החוקרים לחצו עליו ושמו לו מדובב[1021].

הנאשם אף מציין במהלך חקירתו ביום 21.12.06, כי הוא רוצה לחזור בו מההודאה משום שהוא מבין שהעונש שיקבל על הרצח הוא מאסר עולם שאורכו 30 שנה[1022], וכי הוא מודע לכך שבית המשפט יבין כי טענת הבלק אאוט שקרית[1023].

דברים אלה אינם מתיישבים עם הטענה כי במהלך חקירה זו היה הנאשם עדיין באותו הלך רוח כמו בהודאה הקודמת, והאמין כי הוא ביצע את הרצח במצב של בלק אאוט. לעומת זאת – הם מתאימים ככפפה לטענת המאשימה, כי הנאשם חזר בו לאחר שהבין מסניגורו, כי טענת הבלק אאוט לא תושיע אותו, וההודאה שמסר עתידה לשלוח אותו למאסר עולם.

(2) אין כל הגיון בטענת הנאשם, כי הוא "הבין שהחוקרים משקרים" דווקא בעקבות השאלות שנשאל מיום 21.12.06 שעליהן לא הצליח למצוא תשובה. הנאשם העיד כי הוא לא נזכר בשום פרט לגבי הרצח בשום שלב של הודאתו, וכי הוא לא "זכר" ולא "ידע" את התשובה לשום שאלה, וכל התשובות שמסר היו מבוססות על השערות לוגיות והיסקים משאלות החוקרים[1024]. מדוע, אם כך -התעורר הספק בליבו דווקא כאשר לא זכר ולא ידע את התשובה לשתי השאלות שנשאל בתאריך 21.12 בעניין החתך ביד והתנוחה?

(3) אין זה אף ברור מדוע הגיע הנאשם למסקנה, בעקבות אותה חקירה כי "החוקרים משקרים" ובמה שיקרו לפי דעתו? שהרי – לא החוקרים הם ששיקרו לנאשם לאורך הודאותיו, אלא הנאשם הוא ששיקר לחוקרים, לגירסתו, בכך שטען בפניהם כי רצח את המנוחה במצב אי שפיות וכי הוא זוכר את הרצח. טענתו כי בכל יום קיבל הוכחה נוספת לשקרי המשטרה חסרת בסיס. הנאשם לא קיבל שום הוכחה כזו לאורך כל החקירה ועד זמן רב לאחר הגשת כתב האישום, כאשר הסניגור קיבל לעיונו את חומר החקירה ויכול היה לדעת על תרגיל החקירה בעניין הדם על חפצי הנאשם., וודאי שתרגיל זה לא שימש בסיס לחזרת הנאשם מהודייה.

(4) לפי גירסתו של הנאשם, לא קרה בנקודת הזמן בה חזר בו מההודאה שום דבר ולא התגלתה לו שום הוכחה ששללה באופן ודאי את האפשרות, בה האמין, כי הוא ביצע את הרצח במצב של בלק אאוט ואינו זוכר זאת. הנאשם נשאל בחקירתו הנגדית כיצד למעשה הוא יכול להיות בטוח גם היום שלא ביצע את הרצח במצב של בלק אאוט, והשיב תשובה מפתיעה:

"ש: אם אתה באמת האמנת באיזה שהוא שלב שאולי אתה רצחת במצב של בלק אאוט בלי לזכור שום דבר, אולי זה נכון? אולי באמת רצחת ואתה לא זוכר?

ת: אני לא פסיכולוג, אני לא יודע.

ש: אתה חושב שזה יכול להיות?

ת: אני לא יודע."[1025]

בחקירה החוזרת, ניסה הסניגור "לתקן" את הרושם שהותירה תשובה זו של הנאשם, וביקש ממנו "להסביר" את תשובתו. "הסברו" של הנאשם היה כי השאלה לא תורגמה נכון ע"י מתורגמן בית המשפט. הנאשם נשאל ע"י התובעת מה, אם כך, היתה השאלה אשר הוא סבר שתורגמה לו ע"י המתורגמן, והשיב כי השאלה היתה "איך אני מבין משמעות של אי שפיות"[1026].

כפי שהחליט בית המשפט הנכבד, המתורגמן, האמון על בית המשפט, ציין רק במקום אחד (ולא זהו המקום) כי התבלבל בתרגום[1027]. האמור בפרוטוקול מהווה, אם כן ראיה לנכונות התרגום. במאמר מוסגר נציין כי גם מתורגמן "מבולבל" לא היה מתרגם את השאלה "אולי באמת רצחת ואתה לא זוכר" לשאלה "איך אתה מבין משמעות של אי שפיות" כפי שטוען הנאשם.

אין המאשימה טוענת, כי תשובתו של הנאשם מהווה "הודאת בעל דין" (הגם שהיא מתפתה לעשות זאת בהעדר הסבר סביר אחר), לכך שאכן ביצע את הרצח במצב של אי שפיות. אלא ראיה לחיזוק טענתה, כי לא התרחש שום "ארוע" שהיה בו לגרום לנאשם להבין כי לא רצח במצב אי שפיות, ואילו כך היתה באמת אמונתו של הנאשם, היה מן הסתם אמור להחזיק בה עד היום.

(5) זאת ועוד, חזרת הנאשם מהודייה אינה מתיישבת עם טענותיו כי הוא הודה במצב של שבירה נפשית ותשישות פיזית, עד כי איבד את רצונו החופשי. בין הודיית הנאשם לבין חזרתו מהודייה לא התרחש שום ארוע שהיה בו "להשיב לנאשם את כוחותיו". להפך: הנאשם נחקר שעות ארוכות גם בתאריך 19.12.06 וגם בתאריך 21.12.06, ולמעשה: שתי חקירות אלה היו ארוכות יותר מכל חקירה שנחקר לפני ההודיה (בשלב בו "הותש ונשבר" לטענתו). גם במהלך חקירות אלה, ולאחר שהודה, הוא סירב לאכול (אף כי לטענתו, כפי שאמר לשוטר ציון ארביב – בשל מצפונו המעיק עליו[1028]).

אילו נכונות היו טענות הנאשם בעניין השבירה, הרי שלאחר עוד שני ימי חקירה אלה, היה עליו להיות שבור ורצוץ פי כמה, ולהודות ביתר שאת. והנה – דווקא בבוקר יום 22.12.06[1029], מתייצב הנאשם בחדר החקירות כשהוא מאושש, רענן, מגולח ובמצב רוח טוב, מסרב להשיב לשאלות החוקר, שר ומזמר[1030].

(6) התנהגות הנאשם – לאורך כל שלב החזרה מהודייה, מתיישבת עם התיזה לה טוענת התביעה, כי הנאשם הוא אדם רציונאלי ומניפולטיבי, הפועל משיקולי כדאיות בלבד, ואין לו כל קושי לשקר ולסתור עצמו כשהוא סבור שהדרך בה הלך עד כה אינה מועילה לו. החלטת הנאשם לחזור בו מהודייה, כמו החלטתו להודות, נבעה משיקולי תועלת בלבד – לאחר שהבין, לאור שיחתו עם הסניגור והארכת המעצר, כי שיקול הדעת שהובילו להודות בתיק ולטעון לאי שפיות היה שגוי, וכי טוב לו להכחיש ביצוע הרצח. ולא "תובנה" חסרת בסיס כי הוא באמת לא ביצע את הרצח וכי החוקרים משקרים לו. מרגע זה ואילך, אין כוח בעולם היכול לשבור את רוחו, והכחשתו שרירה וקיימת עד היום, על אף ראיות משמעותיות שהוצגו בפניו במהלך החקירה והמשפט, כמו הודאתו בפני המדובב ועקבות הנעליים.

יב. מסקנות

מכל האמור לעיל, עולות לדעתנו המסקנות הבאות:

(1) החלטת הנאשם להודות, תחילה בפני המדובב, ובהמשך בפני החוקרים, באה לאחר שהגיע למסקנה כי קיימות נגדו ראיות לביצוע הרצח. מסקנה זו באה על סמך הערכה ריאלית של מצב הראיות המסבכות אותו ולא בשל הטעיות החוקרים.

(2) כפי שהודה בפני המדובב, הנאשם לא האמין באמת כי לקה ב"בלק אאוט", אולם הוא סבר כי הודיה ברצח בנסיבות של "אי שפיות" אשר נגרמו בעקבות הצקות הילדים וקללות מצד המנוחה, תביא להקלה בעונשו.

(3) הנאשם הודה ברצח בפני החוקרים בתאריך 19.12.06 ושחזר את הרצח, כשהוא טוען את טענת הבלק אאוט, אולם מכיוון שהבין כי החוקרים לא יקבלו את הטענה ולא יתנו לו את ההקלה המקווה בעונש אם לא ימסור פרטים משכנעים ואותנטיים אודות הרצח, מסר פרטים הידועים לו מידיעתו האישית כמבצע הרצח, אולם הקפיד שלא למסור פרטים כאלה שלא יתיישבו עם טענת אי השפיות כגון: הסתרת ראיות, ניקוי הזירה, או העובדה ש"הושיב" את המנוחה על האסלה, כדי להקל על סגירת דלת התא ולעכב את גילוי הגופה, ודרך על גופתה. הודיות אלה הינן, לדעתנו, בעלות משקל גבוה בכל הפרטים ה"פוזיטיביים" שמוזכרים בהן.

(4) לאחר פגישתו עם הסניגור והארכת המעצר - הבין הנאשם כי עשה מיקח טעות, וכי טענת הבלק אאוט לא תושיע אותו. הוא החליט איפוא לחזור בו מהודאתו ולטעון כנגד לחצי החקירה. במהלך החקירה מיום 21.12.06, התנדנד הנאשם בין עצת הסניגור, לבין אפשרות אחרת שקסמה לו – לבלבל את החוקרים בפרטים כוזבים, שיעוררו ספק באמיתות הודאתו כולה. מטעם זה – אין לדעתנו לייחס להודייה זו משקל רב. מיום 22.12.06 החליט הנאשם - בעקבות שיחות עם עצורים אחרים אשר ישבו עמו בתא המעצר וחשיפתו לאמצעי התקשורת שסיפרו על כיווני חקירה חלופיים, כי הראיות שבידי החוקרים אינן מספיקות להרשעתו, וחזר בו מההודיה לחלוטין.

(5) כאשר נחקר בשאלה כיצד ידע לספר את הפרטים שמסר בהודאתו, נתן הנאשם הסברים שקריים כיד הדמיון הטובה עליו. לעומת זאת, בבית המשפט – לאחר שעבר הסניגור על חומר החקירה והבין כי כל הסברי הנאשם הופרכו ונסתרו, לימד את הנאשם הסברים חדשים - המבוססים על "הדרכות" לכאורה מצד החוקרים או המדובבים. בפועל, שאלות החוקרים נשאלו בכל המקרים בתום לב, לא היה בהן כדי לגלות לנאשם את פרטי הרצח, והנאשם אף לא שם לב ל"רמז" הטמון בהן לכאורה, בזמן אמת, ולא התבסס עליהן בתשובותיו בשום צורה.

(6) בבוא בית המשפט לקבוע מהו המשקל שיינתן להודיות הנאשם, הוא רשאי "לפלג את מהימנותן" לקבל חלקים מהן כמהימנים, ולדחות חלקים אחרים כבלתי אמינים. העובדה כי חלקים מהגירסה שהציג המודה נמצאו בלתי מהימנים, אינה פוגעת ביכולתו של בית המשפט להסתמך על החלקים האחרים ולבסס עליהם הרשעה, כל עוד נתמכת ההודאה בדבר מה נוסף, כפי שנאמר[1031]:

²"... ניסיון החיים והניסיון השיפוטי מלמדים, שגם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת, וכי גם דובר שעיקרי דבריו אמת מתבל דבריו לפעמים באמירה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו לאלו. הסינון וההפרדה בין חלקים אלה הם מן המלאכות המקובלות על בית המשפט."

(7) על בסיס השיקולים שפירטנו לעיל – יש לקבל את הודיית הנאשם ברצח בהתאם לגירסתו בפני המדובב (בקלטת 26) בחקירת 19.12.06 (מ"ט 172/06) ובשחזור כמהימנה, למעט טענת אי השפיות על המשתמע ממנה.

ג. ראיות מחזקות

1. כללי:

פירטנו עד כה את השיקולים לקבלת הודאות הנאשם כראיה, ולמתן משקל ראייתי להודאות אלה. ואולם לא די בכך. לצורך הרשעתו של הנאשם במיוחס לו בכתב האישום אנו נדרשים להוכיח קיומו של "דבר מה" נוסף להודאתו.

בע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל נקבע[1032]:

² "כאמור, לצורך בחינת אמיתות הודאתו של נאשם אין די אך בהעברתה בכברה "פנימית", אלא גם בעמידה במבחן חיצוני. לפי מבחן זה, נדרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", חיצונית להודאתו של הנאשם, על מנת להרשיעו. ...

²ומהי מהותה של תוספת ראייתית זו? כעולה מההלכה הפסוקה, "להבדיל מדרישת הסיוע, אין ה"דבר-מה" צריך להצביע על אשמת הנאשם, אלא די בראיה ישירה או נסיבתית מחוץ לדברי הנאשם בהודאתו, שיש בה כדי לאשר במידת-מה את תוכן ההודאה ולהצביע על אמיתותה" (ענין סמירק בעמ' 556-557). עוד יש לציין, כי בין משקלה הפנימי של ההודאה לבין משקלה החיצוני קיימים קשרי גומלין. עמד על כך כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979), כדלקמן:"ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא גדול יותר, כן קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני של ה"דבר מה". לעומת זאת, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא קטן יותר, כן גדול הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית לבחינת האמת שבהודאה. על כן, ראיה שנמצאה ראויה לשמש כ"דבר מה" בענין אחד, עשויה שלא להחשב כראויה לשמש "דבר מה" בענין אחר, שהרי הכל מותנה בנסיבות הענין".מטרתו של המבחן החיצוני היא אם כן, הסרת החשש לפיו על אף שעדותו של הנאשם נמצאה מהיימנה, הוא לקח על עצמו, מסיבה כלשהי, ביצועה של עבירה שהוא אינו אחראי לה".

דרישת ה"דבר מה נוסף" עשויה לבוא על סיפוקה באחת הדרכים הבאות: שחזור האירוע בידי הנאשם, כאשר הוא מתאר בפירוט את השתלשלות העניינים בצורה שתואמת את הממצאים מהזירה[1033], ידיעת פרטים מוכמנים שרק מי שביצע את העבירה יכול היה לדעתם[1034], מבחן ה"הזדמנות" המשתלב עם מבחן "ידיעת הפרטים", בו נבחן האם הנאשם נכח במקום ביצוע העבירה והייתה לו ההזדמנות לבצע את העבירה אותה הודה שביצע[1035]. למותר לציין, כי כאשר קיימת ראייה מפלילה נוספת ועצמאית כנגד הנאשם - גם אז באה דרישת ה"דבר מה הנוסף " על סיפוקה[1036].

2. ידיעת פרטי חקירה מוכמנים:

א. מבוא כללי:

בפרק זה של הסיכומים נדון בפרטי ההודאה של הנאשם, שתואמים את ממצאי החקירה והזירה באופן המוביל למסקנה ברורה על פיה הוא שביצע את הרצח.

לא אחת נקבע בפסיקה כי המודה בביצוע עבירה, שמסר פרטים מסוימים המצויים, בדרך הטבע, בידיעתו של מי שביצע את המעשה נשוא האישום, הודייתו הודיית אמת היא[1037].

כך בע"פ 4769/92 נקבע :

²לצורך הבדיקה החיצונית ראוי הוא לברר האם פרטים עובדתיים הכלולים בהודייה, לא יכלו להמצא אלא בידיעת מי שביצע את העבירה, או בידיעתו וגם בידיעת המשטרה, אשר שמרה עליהם בסוד. בקיאותו של המתוודה בפרטים מוכמנים כאלה, הינה בעלת משמעות רבה בבדיקת אמיתותה של ההודייה, ויש שהיא שקולה במהותה לראייה מסייעת. שכן יש בה לרוב להצביע על הקשר בין הנאשם לעבירה, ולהפיג את החשש שההודייה היא הודיית שוא. וככל שגדל מספר הפרטים המוכמנים שהנאשם שזר בהודייתו, כך גם קטן החשש כי ידיעתו עליהם לא נובעת מביצוע העבירה, אלא מרמזים שנרמזו שלא במשים על ידי חוקריו בעת שנחקר, ונקלטו על ידו".

הנחת העבודה, בעת הדיון בפרטי חקירה מוכמנים, היא כי ישנם פרטים, אשר אדם שלא נכח בזירת הרצח בעת התרחשותו, לא יוכל לדעתם, אלא אם כן נמסרו לו ממקור כלשהו. חשוב לזכור, כי מטיעון זה לא נובע בהכרח הטיעון ההפוך, היינו: כל אדם, לרבות הרוצח, יכול למסור במתכוון פרטים לא נכונים אודות הרצח, או להימנע ממסירת פרטים מסויימים בכלל.

על מנת שפרט כלשהו שנמסר בהודאה ייחשב כפח"מ וישמש ראיה מחזקת להודאה, עליו לעמוד איפוא בשני תנאים: האחד – התאמתו לזירה, והשני – העדר הסבר סביר ואמין מצד הנאשם למקור ידיעתו לאותו פרט.

נדון להלן בפרטים המוכמנים שמסר הנאשם בהודאותיו ובהסבריו של הנאשם בנוגע לשאלה מהיכן הגיעו לידיעתו פרטים אלה, ונראה כי לולי רצח את המנוחה, לא היה מסוגל למסור פרטי חקירה מוכמנים כפי שנמסרו על ידו.

ב. מקורות ידיעתו של הנאשם לגבי הפח"מים

הנאשם, נדרש לשאלה מהיכן שאב כל כך הרבה פרטים נכונים על הרצח הן בחקירתו במשטרה, הן בחקירתו הראשית, והן בחקירתו הנגדית. בפרק זה של הסיכומים נדון בשלל גרסאותיו של הנאשם בנקודה זו, ונראה כי אין לו כל הסבר מניח את הדעת להיות פרטים נכונים רבים כל כך על הרצח בידיעתו. נראה כי לא מדובר בפרט שולי כזה או אחר, שידיעתם יכולה לעורר ספק במעורבותו, אלא שמדובר במסה קריטית של פרטי מידע שהצטברותם מובילה למסקנה אחת ויחידה והיא - שהוא זה אשר ביצע את הרצח.

הנאשם בחקירתו הנגדית[1038] ניסה לספק הסבר למקור הידיעות שהיו ברשותו:"כשעצרו אותי כבר ידעתי כמה פרטים על הרצח הזה, ואחרי שהתחילו לחקור אותי במשטרה, קיבלתי כל מיני מידע על זה...", ובהמשך, לטענת הנאשם, הוא עשה שימוש ב"ידע" שהגיע לידיעתו – בשחזור[1039]. גרסה זו של הנאשם בבית המשפט עומדת בסתירה להסברים שנתן לראש הצח"מ, בוקר, אשר חקרו בנקודה זו ממש, לאחר שחזר בו מן ההודיה[1040]. גרסתו של הנאשם בחקירה זו איננה מתייחסת להדרכות ולרמזים אלא לעובדה כי הסיק את כל פרטי הרצח תוך הפעלת הגיון צרוף, ניחושים, השערות ומסקנות או בלשונו:"לוגיקה".

כאמור, הנאשם לא מסר את ההסבר על פיו החוקרים רמזו לו או הדריכו אותו, אלא רק לאחר שהייתה לו הזדמנות לצפות בקלטות החקירה ולמצוא שם "הדרכות" או "רמיזות" שלא היו ולא נבראו, ושלא בכדי הוא לא שם לב לקיומן בזמן אמת.

הסבריו של הנאשם בדבר המידע שהיה ברשותו בנוגע לפרטי הרצח מתחלקים למעשה לשני ראשים: פרטים שידע לטענתו מגורמים חוץ משטרתיים עובר לחקירתו (מחמותו, ממכרים, משמועות), ופרטים שנודעו לו במהלך החקירה מפי חוקריו והמדובב.

(1) בפתח עדותו הראשית בבית המשפט[1041] ולשאלת הסנגור מנין הגיעו לידיעתו פרטים הנוגעים לרצח השיב הנאשם:"את רוב המידע קיבלתי מהמשטרה, המדובב גם נתן לי אינפורמציה, מאוד קל היה להבין את כל האינפורמציה הזו, המשטרה בגלוי הדריכה אותי איך הדברים התבצעו". כבר בנקודה זו נציין כי לרוע מזלו של הנאשם כל שיחותיו עם המדובב כמו גם חקירותיו במשטרה – מוקלטות. אנו נראה כי הטענה אותה העלה הנאשם איננה עומדת בקנה אחד עם חומר הראיות המצוי בתיק, ונוכיח כי הנאשם לא הודרך ולא הונחה וכי כל אמרותיו הן אותנטיות ונובעות מידיעתו האישית.

(2) בהמשך, כשנשאל על ידי הסנגור בחקירה הראשית[1042] מתי נודע לו לראשונה על הרצח וממי? העיד כי למחרת הרצח התקשרה חמותו וסיפרה לו על הרצח. לדבריו בחקירה ובבימ"ש אף ידע פרטים כדלקמן[1043]:

(1) שחתכו למנוחה את הגרון.

(2) שקיבלה שתי דקירות באזור הלב והבטן.

(3) שהיא נאנסה.

(4) שסגרו אותה בארון או מאחורי ארון.

(5) שהרצח התרחש בקומה הראשונה.

(3) חמותו של הנאשם[1044], שהיא המקור למידע שכביכול הגיע אליו על הרצח העידה בבית המשפט כי שמעה שמועות המתייחסות לכך שהמנוחה נדקרה עשרות פעמים, מעל חמישים פעמים. העדה אף אישרה שאת כל השמועות הללו סיפרה בבית.

(4) רשימת פריטים אלה היא חשובה, ולו בגלל העובדה שכל הפריטים למעט זה המתייחס לחתך בצוואר, אינם נכונים. המנוחה לא "קיבלה" שתי דקירות באזור הלב או הבטן, ובוודאי לא 50 דקירות, היא לא נאנסה ושום ארון לא היה מעורב ברצח, שלא התרחש בקומה הראשונה. אם בכלל היו שמועות כאלה הרי הנאשם עצמו ידע שאינן נכונות ולכן כאשר פירט את אופן ביצוע הרצח הוא לא נסמך עליהן ולא בכדי.

(5) הנאשם בחקירתו הראשית העיד כי היה לו חשוב לספק את פרטי הרצח לחוקריו, "במטרה שהם יקבלו את התשובות שהם רוצים לקבל", והדבר ממנו חשש מכל היה לספק פרטים שאינם נכונים[1045]. אמרה זו היא בעייתית מבחינת הנאשם, ועומדת בסתירה לכל גרסתו. שהרי אם פרטי הרצח לא היו ידועים לו, וכל שעשה הוא לאגור מידע מן הגורן ומן היקב כדי לרצות את חוקריו, שומה היה עליו למסור את הפרטים שהגיעו לידיעתו מהם לכאורה, או משמועות (גם לכאורה) [1046], ואולם הנאשם בחר שלא לעשות כן, ולטענתו[1047] – בדה מליבו תוך שהוא מסיק מסקנות "לוגיות" – את פרטי הרצח.

(6) בחקירתו הנגדית[1048] נשאל הנאשם מדוע לא התבסס על השמועות ששמע? (אלא בחר לבדות, לטענתו, פרטים חדשים מליבו). הנאשם בחר לענות על השאלה תשובות שאינן ממין העניין, ולבסוף טען שאמר מה ששמע מהחוקרים.

(7) מהם הפרטים שלטענתו "נודעו" לו מחוקריו[1049]?

(1) זמן הרצח, והעובדה שהתרחש בשעת השיעור.

(2) העובדה שהרצח התרחש ב"קומה השניה".

(3) שהרוצח עלה במדרגות למעלה.

(4) שהמנוחה קיללה את הרוצח או צעקה עליו או שהיא ביקשה סיגריות והוא לא נתן לה, וזהו המניע של הרצח.

(5) שיכול להיות שהמניע הוא גם מין, שהיה אונס.

(6) שתפסו את המנוחה מאחור.

(8) בבואנו לבחון את פרטי החקירה המוכמנים שמסר, ולאחר שנשללה הטענה האפשרית כי פרטים הגיעו אליו משמועות ששמע, נבחנם מנקודת מבט זו. היינו, האם אכן הנאשם קיבל מידע מחוקריו ועשה שימוש במידע זה בעת החקירה.

(9) שאלה נוספת שתיבחן היא האם יתכן שניחושים "לוגיים" הובילו אותו במקריות מצמררת לשחזר את הרצח במדויק לפרטיו.

ג. פרטים שלא נמסרו:

הסנגור ניסה להראות במהלך ניהול ההוכחות, ויטען כך גם מן הסתם בסיכומיו, כי בהודאת הנאשם ובשחזור חסרים פרטים רלוונטיים אודות הזירה (לדוגמה: הנאשם אינו אומר בשום מקום במפורש כי המנוחה "ישבה" על האסלה לאחר הרצח), ואפילו יש בהם פרטים שאינם מדוייקים, ומכאן – שהנאשם אינו הרוצח.

נאמר כאן באופן כללי, כי ההנחה שהרוצח האמיתי חייב לשחזר את הרצח באופן מדוייק במאת האחוזים, כאילו צולם המעשה המקורי במצלמת וידאו והוקרן שוב, אינה מקובלת עלינו. יש לזכור כי כל אדם – וגם הרוצח האמיתי, יכול למסור פרטים שאינם נכונים או להימנע ממסירת פרטים מסויימים – בין במכוון, על מנת להטעות את החוקרים, מפאת בושה בפרט מסויים, או בשל אינטרס אחר שלא לגלותו, ובין בשל טעות, שכחה או בלבול.

לעומת זאת - רק הרוצח האמיתי יכול למסור מסה קריטית של פרטי חקירה נכונים אודות הזירה, אשר אדם אחר אינו יכול להעלותם בדעתו.

מכאן, שמסירת פרטים מוכמנים שלא נודעו ממקור אחר מהווים תמיכה להודאה, גם אם חסרים בה פרטים מסויימים, וזאת בתנאי שניתן להעלות על הדעת הסבר סביר מדוע יחסיר הנאשם פרטים אלה או ישקר לגביהם.

לדעתנו – מצויים בתיק מספר הסברים כאלה המניחים את הדעת:

(1) כפי שפורט לעיל במסגרת הדיון בהודאות, הודאת הנאשם מיום 19.12.06 והשחזור, נמסרו במסגרת "גרסת הבלק אאוט" - טענה שקרית ומגמתית שהעלה הנאשם, במטרה לזכות בהקלה בעונש, לפיה רצח את המנוחה במצב של בלק אאוט ולאחר מכן לא היה מודע למעשיו. טענה זו מעצם טיבה אינה יכולה להתיישב עם פעולות שנעשו ע"י הרוצח לשיבוש הזירה, העלמת ראיות, ניקיון וכדומה. עם זאת, הנאשם רצה בשלב זה ליצור רושם אמין אצל החוקרים ולשכנעם כי הוא אכן ביצע את הרצח. לפיכך – הודה ושחזר את הרצח באופן נכון, אולם השמיט מגרסתו פרטים אשר סבר שלא יתיישבו עם הבלק אאוט. בין פרטים אלה ניתן למנות את הושבת המנוחה על האסלה, ניקוי ראיות שונות מהזירה ואת בגדיו ועוד.

(2) יש לזכור, כי הגם שהנאשם לא ביצע את הרצח במצב של "בלק אאוט" ממשי, הרי סביר שביצע אותו ללא תכנון מפורט, במצב של סערת רגשות, במהירות, אולי תוך מאבק, ותוך רצון להסתלק מהזירה לפני הגעת עדים. טבעי, כי אדם הרוצח בנסיבות כאלה, איננו מתעד במוחו במהלך הרצח כל תנועה ותנועה שביצע, ולא יזכור ברמה של דיוק מתמטי כל חתך וחתך שגרם למנוחה, ואת כיוונה של כל הנפת סכין. אפשר וטבעי גם, כי בחלק מהפרטים ייזכר טוב יותר בעת השחזור כאשר הזירה לפניו, מאשר בחדר החקירות.

(3) ההודאה השניה של הנאשם – מיום 21.12.06[1050] היא הודאה שאיננה תמת לב, ומטרתה בין היתר, לבלבל את החוקרים, וליצור סתירות מכוונות בגרסת הנאשם, שיעוררו ספק באמינות הודאתו הקודמת. לפיכך, מובן שנמנע ממסירת פרטים שניתן לבדקם ולאמתם, והשופכים אור נוסף על הודאתו, ובחר במתכוון למסור, בין היתר, פרטים לא נכונים.

(4) יש לקחת בחשבון, כי באותה חקירה[1051] טוען הנאשם כי יש דברים בתיק הזה שאינו יכול לספר לחוקריו. הוא מוסיף כי יש "קו" שהוא יכול להתקרב אליו, אך לא לעבור אותו, וכי אם יעבור אותו – יגרם לו נזק. למרות הפצרות החוקרים עומד הנאשם על עמדתו בנחרצות ואומר להם[1052] שיש "20 אחוז של פרטים" שעליהם הוא מסרב לדבר. אמנם כאמור לעיל, כל דברי הנאשם בחקירה זו נלקחים בעירבון מוגבל, אולם גם כאן יכול להימצא הסבר להימנעות הנאשם ממסירת פרט כגון העובדה שדרך על המנוחה על מנת לצאת מהתא, מעשה שהבין שיעמוד כנגדו בכל פורום בו ידון.

אנו נבקש מבית המשפט לקבוע כאשר יבחן את אמיתות ההודיה של הנאשם, כי העובדה שלא נתן פרט מפרטי החקירה או כי סתר את עצמו בנקודות מסויימות[1053], אין בהן בכדי לפגום בשלל הפרטים הרבים שמסר ובראיות החיצוניות המחזקות את הודאתו כפי שיתואר בהמשך.

טענתנו הינה כי ריבוי פרטי החקירה המוכמנים כפי שיתוארו בפרק זה של הסיכומים יוביל למסקנה כי מדובר בהודאתו של הרוצח, וכל טענה אחרת לפיה מדובר בצירוף מקרים נדיר איננה סבירה בעליל .

ד. מיקום הרצח:

(1) קומפלקס השירותים

(1) הרצח בוצע בקומפלקס השירותים המצוי בקומה השניה של בית הספר[1054] (לצורך הימנעות מאי הבנות סמנטיות, בסיכומים אלה אנו מתייחסים לקומת הכניסה כאל הקומה הראשונה, ולקומה בה מצויה זירת הרצח כאל הקומה השניה).

(2) במבנה בית הספר קיימים שני אגפים, אגף של כתות ט'-י', ואגף של כתות י"א – י"ב. בכל אחד מהאגפים ישנם ארבעה חדרי שירותים (קומפלקסים), שבכ"א מהם ארבעה תאים. בכל קומה ובכל אגף ישנם חדרי שירותים של בנים ובנות, וכן קיימים שירותי מורים, שגם בהם לעיתים נעשה שימוש. בקומה ובאגף של שרותי הרצח היו בזמן הרלוונטי – מול שרותי הרצח, עוד שרותי בנות הכוללים שני תאים. חצי קומה מעליהם – שרותי בנים, וחצי קומה מתחתיהם - שרותי מורות[1055].

(3) המיקום המדויק של הקומפלקס הספציפי בו בוצע הרצח הינו פרט חקירה שלא אמור היה להיות בידיעת הנאשם הן לנוכח המס' הרב של תאי שירותים בבית הספר כמפורט, הן לנוכח העובדה כי הקומפלקס הנ"ל מצוי בבניין שלמנוחה לא היה אליו שום קשר.

(4) הנאשם גם אינו טוען באף אחת מחקירותיו שנאמר לו באיזה שרותים בדיוק – באיזה אגף של ביה"ס, שהרי גם בקומת הרצח, יש מס' חדרי שרותים, גם של בנות – בוצע הרצח.

(5) בעת חקירתו ועוד טרם השחזור מסר הנאשם לחוקריו כי הרצח בוצע בשירותי הבנות בקומה השניה[1056] . הנאשם מסר פרט זה מרצונו וללא כל הדרכה או רמז.

(6) במהלך השחזור נראה הנאשם כאשר הוא מוביל את עורך השחזור היישר לקומה השנייה בה מצוי קומפלקס השירותים[1057].

(7) הנאשם נתן מגוון תשובות אפשריות וחלופיות לשאלה מאין ידע איפה מצוי קומפלקס השירותים בו בוצע הרצח, ולהלן נתייחס לכל אחת מהן.

(8) בחקירתו הראשית[1058] טען הנאשם כי חוקריו "דווחו לו" שהרצח בוצע בקומה השניה[1059], אשר להבנתו – איננה הקומה בה מצויה הזירה בפועל, אלא דווקא חצי קומה מעליה.

(9) הטענה שעל פיה כל החוקרים עשו יד אחת למסור לנאשם מידע שהתגלה כלא נכון הינה מלכתחילה טענה מופרכת, ובכל מקרה טענה זו איננה נכונה ועומדת בסתירה לחומר הראיות. צפייה בקלטות החקירה תוכיח כי מעולם לא "דווח" לנאשם באיזו קומה בוצע הרצח.

(10) לטענת הנאשם הוא טעה לחשוב שהרצח בוצע חצי קומה מעל הזירה האמיתית, ולכן ניסה להוביל את עד התביעה אנטולי שקלאר, עורך השחזור - לשם, אך רמז שנרמז לו במהלך השחזור כפי שיפורט להלן גרם לו להבין היכן ממוקמת זירת הרצח האמיתית.

(11) הסנגור, בנסותו למצוא תימוכין לטענתו של הנאשם מנסה לתת לאחת השורות בתמליל השחזור פירוש שונה מאשר נכתב בו לכתחילה, וזאת בבקשו מביהמ"ש לקבוע כי בתמליל, ת/27 עמ' 4 שורה 16 [1060] ירשם המשפט "אני לא מבין" במקום "אני לא זוכר". לטענת הסנגור יש במילה הזו בכדי לחזק את גרסת מרשו, על פיה לא הבין מדוע החוקרים הטעו אותו באמרם כי הרצח בוצע קומה אחת מעל זירת הרצח האמיתית. כפי שהראינו, התמליל משקף היטב את הנאמר בשחזור – והדבר גם אושר ע"י המתורגמן מטעם בית המשפט[1061].

(12) וכך, הסנגור והנאשם בונים לנאשם גרסה שבינה ובין המציאות אין כל קשר, והעומדת בניגוד גמור לנאמר בתמליל תוך ניסיון לעוות ולהתכחש לאמור בו. האמירה של הנאשם "אני לא זוכר" ברורה מהקשר הדברים. הנאשם, רוצח שמובא לראשונה במהלך החקירה לזירת הרצח, ובאותו שלב עדיין דבק בטענת בלאק אאוט (ולו חלקית), מנסה לדבוק בגרסתו באמרו "אני לא זוכר" ובהמשך מפגין זיכרון מצוין[1062].

(13) טענה נוספת של הנאשם בעניין זה[1063] הינה כי אנטולי עצר את השחזור באמתלה של פתיחת האזיקים שלו, מאחר ורצה "לרמוז" לנאשם היכן מצויה הזירה.

(14) טענה זו של הנאשם איננה נכונה. ראשית, עורך השחזור, חוקר חיצוני לצח"מ לא ידע כל פרט בנוגע לביצוע הרצח, ובכלל זה אף לא ידע היכן ממוקמת הזירה ולעניין זה מופנה ביהמ"ש הנכבד לעדותו[1064] שלא נסתרה. שנית, עיון בקטע הרלבנטי בקלטת השחזור[1065] מראה שלא הייתה כל הדרכה, כי הניסיון לפתוח את האזיקים הוא אותנטי, ונעשה לאחר שהנאשם אמר היכן מצויה הזירה, ובכל מקרה לא נערכה במהלכו שום רמיזה.

(15) במהלך פרשת ההגנה, ולאחר שהוברר שהן אנטולי והן ראובן אזולאי שהיה כבול לנאשם, לא ידעו את מקום הזירה, שכלל הסנגור את טענתו וטען[1066] כי בעת השחזור, התקיימה הסיטואציה המורכבת הבאה: אחרי שעד ההגנה, הבלש אלדד חדד, שמע בשחזור את המילים בעברית (אותם אמר הנאשם מיוזמתו) "את פונה ימינה"[1067], הוא "קיפץ" – כך בלשון הסנגור, ועצר את השחזור, כל זאת בעודו טופח באמצעות ידו על גבו של ראובן אזולאי, באמתלה כי הגיעה העת לפתוח את האזיקים, ובכך לרמוז לנאשם כי הזירה אינה נמצאת במקום שסבר תחילה, אלא במקומה הנכון.

(16) "רמז" זה הוא שהוביל, לטענת ההגנה, את הנאשם לזירת הרצח. ולולי ההתרחשויות הדרמטיות המתוארות על ידי הסנגור, הנאשם לא היה יודע היכן ממוקמת הזירה.

(17) טענה זו נסתרת בעדותו של אלדד חדד עצמו. אלדד העיד כי הוא אינו מוסמך ואינו יכול לעצור שחזור, וכי הוא נשלח לפתוח את אזיקי הנאשם בהוראת אחד הקצינים, שזהותו אינה זכורה לו[1068]. יכול שיטען הסניגור כי אם כך, אותו קצין עלום, הוא שהבחין בטעותו של הנאשם ונחפז לתקנה, ואולם תיאוריה זו נסתרת אף היא באמצעות צפיה בקלטת השחזור, בה ניתן לראות כי אלדד חדד או הקצינים לא נלווו לנאשם בעת שעלה ממפלס הברזיה למפלס חדר המורים וממפלס חדר המורים לכיוון השרותים, וכי אנשים נוספים במדים ממתינים במפלס הברזיה (שני גרמי מדרגות וסיבוב מתחת לשרותים) כך שלא יכלו לראות בצורה ברורה לאן מצביע הנאשם. זאת ועוד, מרגע שניתנה ההוראה, ועד לרגע בו הגיע אלדד לראש המדרגות והורה על פתיחת האזיקים, חלפו מטבע הדברים מס' שניות (כדי לסבר את האוזן, עליית הנאשם בגרם המדרגות שממפלס חדר המורים לשרותים בלבד נמשכת 7 שניות), בעוד שאמרת הנאשם בעניין הפנייה ימינה, נשמעת שבריר שניה לפני "טפיחת היד" של אלדד, וברור כי לא יתכן שמישהו הנמצא למטה הספיק לשלוח את אלדד למעלה כתוצאה מאמרה זו[1069].

(18) במהלך חקירת אלדד חדד, "גילה" הסניגור "רמז" נוסף – תנועת יד של אלדד לעבר ראובן אזולאי במהלך פתיחת האזיקים, אשר לטענת הסניגור נועדה "לסמן לראובן איפה הזירה"[1070].

(19) אלדד בעדותו[1071], הסביר את הסיטואציה, שברי שכל ניסיון לראות אותה כקונספירציה מתוחכמת – לא יצלח. העד ניסה לפתוח את האזיקים ללא הצלחה מכיוון שהמפתח בו השתמש לא תאם להם. כך, ותו לא.

(20) תנועת ידו של העד שהסניגור ניסה לייחס לה משמעויות מגוונות ונסתרות ברורה מתוך ההקשר, על פיו הוא אינו מצליח לפתוח את האזיקים של הנאשם[1072]. העד שולל כל כוונה נסתרת מצידו ומסביר את פשר התנועה, הסבר המתיישב היטב עם הקשר הדברים.

(21) יודגש, צפיה בקטע המצולם מגלה כאמור כי הנאשם הצביע בבירור לעבר השרותים זירת הרצח, לפני תנועת ידו של אלדד חדד[1073].

(22) לסיכום עניין זה- טענתו של ב"כ הנאשם לפיה רק אחרי "הדרכה" ידע הנאשם להוביל אל הזירה עומדת בסתירה מוחלטת לשחזור ולעניין זה מופנה בית המשפט לקטע הרלבנטי בשחזור, לנקודת הזמן בה עומד רומן למרגלות המדרגות בדרכו (הנחרצת) לזירה[1074].

(23) טענה נוספת של הנאשם היא, שכאשר עצרו אותו, הוא ראה שדלת הקומפלקס מלוכלכת בצבע שחור, ומכך הסיק כי זהו מקום הרצח. הוא הוסיף וטען כי מבעד לדלת שהייתה פתוחה חלקית, ראה כי גם רצפת השירותים שחורה כולה[1075].

(24) צפיה בקלטת השחזור[1076] מגלה שלא היה כל סימן על הדלת, הטענה על פיה הדלת המוכתמת בצבע שחור היוותה רמז, הינה טענה שאיננה מעוגנת במציאות.

(25) זאת ועוד, בקלטת נראה בבירור כי הדלת סגורה כמעט לחלוטין, למעט חריץ צר, אשר לא ניתן לראות דרכו דבר וחצי דבר, וודאי שלא כי רצפת השירותים שחורה כטענת הנאשם. והעובדה שהנאשם ראה לנכון להמציא גרסה שקרית בעניין זה – מדברת בעד עצמה.

(26) במהלך החקירה הנגדית וכאשר הוקרן קטע השחזור הרלבנטי שלא כולל שום רמז – לא היה מסוגל הנאשם להסביר את גרסתו[1077], ובוודאי שלא השכיל להצביע על סימן כלשהו על הדלת, שכן סימנים כאלה אינם בנמצא.

(27) חשוב אף לציין, כי כל טענות הנאשם שפורטו לעיל בדבר ההדרכה היכן נמצאים השרותים, הן טענות כבושות, שלא נטענו על ידו באף אחת מחקירותיו במשטרה! מקורן, ללא כל ספק, הוא בצפייה של הסניגור או מי מטעמו בקלטות, ופיתוח תיאוריות קונספירציה המבוססות על הבנה לקויה בשפה הרוסית כמו גם בתפיסת הזמן והמרחב, אשר הנאשם דקלם לאחר שינון, בהעדר טענות טובות יותר.

(28) עד ההגנה אלכס פלג, שעל עדותו ועל מומחיותו נרחיב בהמשך, התייחס בעדותו לעניין זה תוך שהוא מתייחס לקלטת השחזור ומוסיף לה פרשנות משל עצמו. פלג מעלה תמיהה בעניין הניסיון (שלא צלח) לשחרר את הנאשם מהאזיקים בנקודת הזמן בה הוא נעשה, בשאלו [1078] מדוע הדבר לא נעשה קודם לכן. פלג מוסיף ו"משער" שכאשר ניסו לפתוח לנאשם את האזיקים הוא "התעשת" והבין שהוא צריך לפנות שמאלה ולא ימינה. טענה זו איננה מבוססת, והדבר היחיד שעליו היא מצביעה היא העובדה שפלג מתיימר לתת חוות דעת מומחה בנושאים שאינם במומחיות, והדבר משליך באופן מדאיג (מבחינת ההגנה) על מידת האובייקטיביות שלו.

(29) הידיעה של הנאשם היכן ממוקם הקומפלקס בו בוצע הרצח ללא שיהיה לו הסבר סביר לשאלה איך הגיע פרט זה לידיעתו, והעובדה שלצורך מתן הסברים לגרסתו בחר לשקר - מהווה חיזוק להודאתו בביצוע הרצח.

(2) תא הרצח:

(1) גופתה של המנוחה נמצאה בתוך תא מס' 2, התא השני, (מתוך ארבעה תאים) מן הכניסה[1079] של הקומפלקס.

(2) עיון בתמונות הזירה[1080], בעדותו של איש המעבדה הניידת[1081], בעדות המנקה שניקתה את קומפלקס השירותים[1082] ובעדויות אחרות[1083] של תלמידות שהיו בשירותים לאחר הרצח מלמד כי הקומפלקס כולו, למעט תא 2- היה נקי, עובדה המלמדת על כך כי הרצח בוצע בתוך תא השירותים ולא מחוצה לו.

(3) גם אליבא דמומחה ההגנה לזירות רצח, עד ההגנה פלג- הרצח בוצע בתוך תא השירותים עצמו[1084].

(4) במהלך ניהול המשפט ובניגוד לעמדתו של עד ההגנה כאמור, העלתה ההגנה את התזה (עלתה ב"חוות הדעת" של סדובסקי, ועליה נחקרו רבים מעדי התביעה וההגנה - גם לאחר "משיכת" "חוות הדעת") – על פיה המנוחה נרצחה במקום אחר ולא בתא מס' 2, טענה שיש בה אליבא דסנגור בכדי להשליך על מהימנות גרסת הנאשם, שכן הוא הצביע על תא 2 כאל התא בו ביצע את הרצח.

(5) כאמור, נראה כי מאוחר יותר ההגנה זנחה את התזה, אך לנוכח המשקל שההגנה ייחסה לנקודה זו פטור בלא כלום- אי אפשר.

(6) עד התביעה ד"ר זייצב, מומחה לרפואה משפטית, התבקש להתייחס לאפשרות על פיה הרצח בוצע במקום אחר[1085] אך סירב להעיד עדות מומחה על עניינים שאינם במומחיותו. הסנגור, אשר רצה לבסס את התזה באמצעות מומחה התביעה שאין ספק או פגם במומחיותו, ניסה לבסס את טענת סדובסקי על פיה כמות הדם שנמצאה בזירה היא מועטה, ולא כוללת את כל דמה של המנוחה.

(7) לשיטת ההגנה, גופה אמורה להגיר את כל דמה בזירת רצח ולהגיע למכון לרפואה משפטית כשהיא מרוקנת מדם. לטענת ההגנה על רצפת זירת הרצח לא נמצאו 4-6 ליטר דם (כמות הדם שאמורה להימצא בגופה של נערה צעירה) ומכאן מסקנתם כי הרצח בוצע במקום אחר, וכי הגופה הועברה בשלב אחר לתא מס' 2. ברי כי טענה זו איננה רצינית מלכתחילה, ולא ניתן ע"ס תמונות הזירה להעריך את כמות הדם שהייתה בה.

(8) במאמר מוסגר לא ניתן שלא להתייחס ל"ניסוי" הלא מדעי אותו ערכה ההגנה בנוכחותם של סדובסקי ופלג. במהלך הניסוי שפכו עורכיו בקבוקי מיץ פטל, המדמים לדעתם דם במטרה להוכיח כי כמות הדם בזירה קטנה מזו אותה ציפו למצוא, דע עקא שכל התזה התנפצה אל מול עדותו של ד"ר זייצב כפי שמתואר בס' הבא, וכן אל מול עדות עד ההגנה פלג עצמו שעשה כל שביכולתו כדי להקטין את חלקו בניסוי[1086].

(9) ד"ר זייצב בעדותו שלל תזה זו מכל וכל והסביר את המובן מאליו[1087]. תמיד, גם במקרה של קטיעה חבלתית של גוף לשני חלקים, כך העיד-ייוותר דם בגופה. מאחר ולא נמצאו כל תימוכין לתזה זו לבד מעדותו הגנוזה של סדובסקי הרי שסופה לרדת לטמיון.

(10) אם כן- הרצח בוצע בתא מס' 2 של קומפלקס תאי השירותים המצוי בקומה השניה של בית הספר.

(11) הנאשם בחקירותיו עת הודה בביצוע הרצח, לא רק שהצביע במדויק על קומפלקס השירותים עצמו, אלא גם ידע לומר בחקירותיו היכן במדוייק בתוך הקומפלקס בוצע הרצח. הוא ידע למסור שהרצח בוצע בתוך תא (ולא למשל ברחבת הקומפלקס עצמה) וגם לדייק ולמסור באיזה תא מבין ארבעת תאי הקומפלקס נרצחה המנוחה. עובדה זו לא הייתה אמורה להיות בידיעתו של הנאשם, והוא אף לא טען ששמע אותה משמועות או ממקור חיצוני כלשהו.

(12) גם במהלך השחזור כיוון הנאשם את השוטרת שדימתה את המנוחה אל תא מס' 2[1088], שם הדגים איך רצח את המנוחה.

(13) בחקירתו מיום 26.12.06, לאחר שחזר בו מן ההודיה, נשאל הנאשם מדוע מיקם את ביצוע הרצח דווקא בתא מס' 2[1089], והשיב תשובה דו שלבית:

1. ניחוש מושכל - לטענת הנאשם[1090] כל מי ש"יעמוד ליד בית ספר", יווכח לדעת שילדים נכנסים לתא שני ושלישי. לא לראשון ולא לרביעי. לטענתו – זה "לוגי"[1091].

טענה זו מופרכת על פניה. אין כל הצדקה (לא לוגית ולא אחרת) מדוע יבחר הנאשם "למקם" את הרצח דווקא בזירה האמיתית בתא הנכון מבין ארבעה תאים, וכל הסבריו בעניין זה – נדונו לדעתנו לכישלון. הטענה של הנאשם לפיה ילדים נוטים להיכנס דווקא לתא מס' 2 או 3, והוא הסיק זאת מצפייה בבנים והקיש התנהגות זו על בנות - הינה טענה חסרת בסיס ואבסורדית.

2. מסר מוצפן - הנאשם טען כי ניחש שמדובר בתא 2 (ולא בתא 3) משום שראה את עיניו של החוקר סשה כאשר נקב במס' 2, ואז הבין כי נקב במספר התא הנכון[1092].

עיון בחקירה הרלבנטית[1093] מראה כי הנאשם לא חיפש רמזים. הוא השיב לשאלות בצורה עניינית וחד משמעית ולא נראה ולו לרגע מהסס בנקודה זו או נאחז בעיני חוקרו על מנת שהאחרון יספק תשובות מטעמו. למותר לציין כי סשה לא נחקר נגדית כלל בנקודה זו. ברור כי אם בטענה זו היה ממש היא הייתה מוטחת באוזני החוקר הרלבנטי והעובדה שההגנה בחרה שלא לעמתו עם הנטען כלפיו- הינה בעלת משמעות ברורה. טענה זו איננה נכונה.

(2) במהלך פרשת התביעה הטיח הסנגור בעד התביעה עורך השחזור, אנטולי, כי לפני שהנאשם ביקש מהשוטרת שתתקרב לתא מס' 2 הוא נכנס קדימה, ראה משהו, ואז חזר לאחור[1094]. לטענת הסנגור עורך השחזור אמר לנאשם את המילה להיכנס לפני שהנאשם עצמו אמר זאת.

(3) עיון בקלטת השחזור מצביע על כך כי גם טענה זו אינה נכונה. הנאשם נראה עומד בפתח הקומפלקס, מכניס ראש לחלקיקי שניות לפנים הקומפלקס –לא מגיע למצב בו הוא סוקר את התאים עצמם- ואומר בנחרצות לשוטרת שתיכנס לתא השני[1095]. מחקירתו של אנטולי, עורך השחזור עלה כי עובר לכניסה לתא לא ניתן היה להבחין בשום סימנים מיוחדים שיכוונו דווקא לתא 2 [1096], והדברים מתיישבים היטב, כאמור, עם עיון בקלטת השחזור עצמה.

(4) בעדותו בחקירה הראשית[1097], טען הנאשם טענה חדשה, לפיה- בחקירה לפני השחזור שאל אותו יורם אזולאי איפה הייתה המנוחה (בתוך הקומפלקס) והוא השיב שבין התא הראשון לשני. כשנשאל היכן בדיוק? השיב שלדעתו קרוב יותר לתא השני. בהמשך שאל אותו סשה מה קרה בתא השני, ובכך הוא נתן לו מידע שהרצח בוצע בתוך התא השני[1098].

(5) דהיינו, גם אליבא דנאשם, הוא עצמו התייחס מיוזמתו וללא רמז לתאים 1 ו 2, והחוקר מיקד אותו בתוך תא 2, ובכך התבטאה ה"הדרכה".

(6) עיון בחקירה הרלבנטית[1099] מלמד כי טענתו של הנאשם איננה נכונה. לא רק שהוא מסר את מספרי התאים אלא גם את העובדה שהרצח בוצע בתוך תא. בתחילה, כש"הלך אחריה" הייתה בין התא ראשון לשני- ובהמשך [1100], "נפלה" בתא השני. דברים אילו נאמרים על ידי הנאשם וביוזמתו וללא שקדמו להם כל הדרכה או רמז.

(14) בחקירתו הנגדית שינה שוב הנאשם את גירסתו, וטען כי ידע את מספר התא "מהדיבור" של סשה – לטענתו גם סשה וגם יורם רמזו לו מהו מספר התא, ואילו המדובב הביא לידיעתו את העובדה שהרצח בוצע בתוך תא ולא מחוצה לו. לשאלה מדוע יאמין לפרטים שמסר לו המדובב (שהרי הוא לכאורה עצור כמוהו ולא הרי עצור כהרי חוקרים שיודעים את פרטי הזירה) – לא הייתה לנאשם תשובה[1101].

(15) הנאשם לא הצליח לתת הסבר לעובדה שדבריו עומדים בסתירה לחקירה, בה טען שמספרי התאים הגיעו מיוזמתו.

(16) כאשר נשאל מדוע לא מסר לבוקר בחקירתו מיום 26.12.06 את ההסבר ה"אמיתי" שמסר בבית המשפט? השיב כי המחשבות שלו היו מסובכות ומבולבלות". תשובה זו איננה מספקת, ולא מסבירה מדוע הוא המציא הסבר כה דמיוני ומופרך לגבי סקר שערך בקרב התלמידים, והאשים את סשה ברמז שלא היה. אין זאת אלא כי הסיבה בעטיה בחר שלא לטעון טענה זו בפני בוקר היא כי הטענה- שקרית.

(17) במהלך החקירה הופנה הנאשם לקטע המתועד של חקירתו ע"י סשה, ולעובדה שבו ללא שום הדרכה או רמז הוא נוקב במספר התא בו בוצע הרצח – בנקודה זו של החקירה הנגדית הנאשם משנה שוב את טענתו וטוען כי הוא "ניחש" שמדובר בתא 2.

(18) הראינו אם כן כי כל הסבריו של הנאשם בשאלה איך ידע באיזה תא בוצע הרצח – מופרכים ועומדים בסתירה מוחלטת לחומר הראיות המצוי בתיק.

(19) ריבוי הגרסאות של הנאשם בנקודה זו וחוסר סבירותן מוביל למסקנה יחידה- שהנאשם אינו דובר אמת בנקודה זו. העובדה כי הנאשם ידע לנקוב במספר התא הנכון בו בוצע הרצח ללא שיהיה לא שום הסבר מניח את הדעת לשאלה מנין הגיע מידע זה לידיעתו מובילה למסקנה כי גם פרט מידע זה היה ידוע לו בהיותו הרוצח.

ה. כיוון ומיקום המנוחה בתא:

(1) ע"פ עדותו של מומחה התביעה, איש המעבדה הניידת, עוזיאל – צווארה של המנוחה נחתך עת עמדה בסמוך לקיר, בתוך תא מס' 2, כאשר פניה מופנות לקיר המפריד בין תא 1 לתא 2[1102].

(2) גם בחקירה הנגדית[1103], עומד עוזיאל על קביעותיו ואף מחדד את המיקום המדויק בו עמדה המנוחה בעת ביצוע החתך בצווארה – בכניסה לתא, כאשר הדלת פתוחה או חצי פתוחה, כשפניה מול הקיר המערבי, והיא עומדת "בדיוק בסף הדלת".

(3) במהלך פרשת ההגנה התברר כי גם מומחה ההגנה פלג – על אף קיומם של כתמי דם שמהותם לא ברורה לו, לטענתו, מסכים כי הרצח בוצע בתוך התא מול הקיר המערבי המפריד עם תא מס' 1[1104].

(4) קביעה זו של המומחים מטעם התביעה וההגנה, הינה פרט מוכמן קלאסי, שלא אמור להיות בידיעתו של איש, אלא בידיעת מי שבקי ברזי רזיה של החקירה, או, לחילופין, בידיעת מי שביצע הרצח.

(5) ביום 18.12.06, התוודה הנאשם, כאמור, בפני המדובב ארתור כי ביצע את הרצח. הנאשם, אשר לא ידע כי כל דבריו ומעשיו מוסרטים ומוקלטים הדגים בפני המדובב איך רצח את המנוחה, ובפתח ההדגמה[1105] הוא העמיד את המדובב, אשר דימה את המנוחה, כאשר פניו אל קיר – המדמה בכיווניו את הקיר המפריד בין תא 1 לתא 2, כאשר הוא עצמו עומד עם הצד אליו במה שנחזה להיות כפתח התא.

(6) גם בזמן השחזור[1106] ממקם הנאשם את השוטרת שמדמה את המנוחה בתנוחה המדויקת אותה תיאר עד התביעה עוזיאל ינאי, כאשר פניה מופנים אל תא מס' 1. הנאשם במהלך השחזור מקפיד על ההעמדה הנכונה, וכאשר השוטרת נעמדת עם הפנים לכיוון האסלה ושואלת :"ככה?" הנאשם מסדר אותה כאשר פניה נמצאים אל מול הקיר.

(7) בחקירתו ע"י ראש הצח"מ בוקר [1107], לאחר החזרה מהודיה כאמורעומת הנאשם עם מקור הידיעה של פרט מוכמן זה. לעזרתו של הנאשם נחלצה שוב ה"לוגיקה" שלו. לטענת הנאשם התא הוא קטן, וכאשר סוגרים את הדלת עם יד ימין זוהי ההעמדה המתבקשת.

(8) תשובה זו של הנאשם לא יכולה להסביר את מקור הידיעה. הנאשם יכול היה למקם את השוטרת או את המדובב בכל אחד מארבעת כיווניו של תא השירותים, וללא כל הסבר סביר הוא בחר למקמה במדויק באותה תנוחה בה עמדה המנוחה עת שוסף גרונה, ללא שיהיה לו כל הסבר סביר לכך, גם לא בלוגיקה המפותחת של הנאשם, שגורמת לו שוב ושוב "לנחש" כביכול פרטי חקירה מוכמנים.

(9) בחקירתו הנגדית[1108] עומת הנאשם עם עובדת ידיעתו פרט מוכמן זה. הנאשם בחר לשנות את גרסתו בעניין זה, נטש את טענת הלוגיקה, כנראה בהבינו שלא יהא בה כדי להועיל לו, ואמר כי יורם אזולאי, בחקירתו, הראה לו באיזה מצב הייתה המנוחה.

(10) טענה זו נטענה בעלמא וללא כל הפניה לחומר הראיות, ולא בכדי – משום שאין בנמצא הדרכה שכזו, ההפך הוא הנכון. כפי שפירטנו לעיל[1109] יורם לא הדריך את הנאשם אלא שאחרי שהנאשם הדגים בעצמו את התנוחה המשיך יורם והציג בפניו אפשרויות נוספות ללא הדרכה או רמז באיזה מהם לבחור[1110], הנאשם לא פעל על פי ההדרכה, ומכל מקום יורם לא התייחס כלל לכיוון בו עמדה המנוחה ביחס לתא.

(11) הטענה גם נסתרת על פניה לנוכח העובדה כי הנאשם הפגין את ידיעותיו בעניין זה עוד במהלך שיחתו עם המדובב, כאמור, ועוד טרם נחקר כלל ע"י יורם אזולאי בעניין זה. כאשר הוטחה עובדה זו בפני הנאשם בחקירתו הנגדית, הנאשם משיב "את זה אני לא זוכר". תשובה זו מעידה על כך שהנאשם הסתבך ברשת קורי שקריו שלו עצמו[1111].

(12) בהמשך ניסה הנאשם לייחס את המקור לידיעה בעניין זה אצל המדובבים, ואולם גם ניסיון זה לא צלח. הנאשם מתאר איך המדובבים הדגימו לו כביכול שיסוף גרון ע"י עמידה מאחורי הקרבן, דא עקא שהוא בחר להדגים בפני חוקריו הדגמה אחרת לחלוטין, בה הוא עומד מצידה של המנוחה[1112].

(13) כאשר נוכח הנאשם לדעת כי הסבריו אינם מתקבלים על הדעת הוא חזר שוב אל חיקה של טענת הלוגיקה[1113], וכל פעם שהוא זיהה עוד סדק שנפער בה הוא נסוג למצב של חוסר זיכרון לכאורה[1114].

(14) אם כן, הדרכה לא הייתה. הראינו כי גם בפני המדובב, גם בחקירותיו וגם בעת השחזור, הדברים מובאים על ידו וביוזמתו של הנאשם וללא כל הכוונה בעניין זה.

(15) בית המשפט יתבקש גם לדחות את הטענה ה"חלופית" של הנאשם לפיה ידיעת הפרט המוכמן הנוגע לאופן העמידה של המנוחה הינה פרי הסקה לוגית, שכן כל תיאור של כיוון אחר יכול היה להיות לוגי באותה מידה –אופן פתיחת דלת התא, כאשר הצירים מצויים מצד שמאל[1115] יכול היה להתיישב באותה מידה (ואף יותר) עם עמידת המנוחה דווקא כלפי הכיוון המנוגד, ובכל מקרה – הנאשם לא הצליח להסביר את הלוגיקה שעמדה לכאורה בבסיס הידיעה שלו.

(16) אין זאת אלא שהנאשם ידע היטב את תנוחת העמידה של המנוחה עת שיסף את גרונה מידיעה אישית, ולא היסקים לוגיים (מופרכים) או הדרכות (שלא היו) הם שגרמו לו לנקוב בפרט חקירה מוכמן זה.

ו. הפגיעות בגוף המנוחה:

הדיון בפרק זה של הסיכומים יתמקד בפרטים הרבים שידע הנאשם על הרצח והקשורים לפגיעות בגופה של המנוחה. נתייחס לכלי הרצח, לפגיעות השונות בגופה של המנוחה, ואף לעובדה שהמנוחה לא נפגעה מינית. נראה כי הסבריו של הנאשם לעובדה שפרטים כה רבים היו בידיעתו הינם הסברים שקריים שעומדים בסתירה לחומר הראיות ולשכל הישר.

(1) כלי הרצח ואופן השימוש בו:

(1) אין מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם השתמש במהלך ולצורך עבודתו בסכין יפנית[1116]. הנאשם נהג להחזיק על גופו ובכליו מספר סכינים יפניות בהם עשה שימוש.

(2) כאשר הנאשם תיאר את הרצח שביצע, הוא טען שכלי הרצח הוא אחת מאותן הסכינים היפניות שברשותו[1117].

(3) באמצעות מומחה התביעה, הרופא המשפטי, ד"ר זייצב, הוגשה חוות דעת[1118] בעניין כלי הרצח. ע"פ חוות הדעת שלא נסתרה בחקירה הנגדית – בהשוואה בין פצעי החתך שנמצאו בגופתה של המנוחה לסכינים היפניות שנבדקו – נקבע כי להב של סכין יפנית יכול היה לגרום לפצעי החתך בגופתה של המנוחה.

(4) העובדה כי הנאשם, עת שהודה בביצוע הרצח בחר לתאר את הרצח ככזה שבוצע באמצעות חתכים בסכין (כלשהי) ולא באמצעות כלי אחר, הינה כשלעצמה בעלת חשיבות.

(5) אדם סביר מן הישוב, לו נקלע למצבו של הנאשם, יכול היה לתאר את אופן ביצוע הרצח במגוון של דרכים ואפשרויות, ולאו דווקא בזו המתיישבת היטב עם עדויות המומחים בעניין זה (גם מומחי ההגנה אינם חולקים על העובדה כי גרונה של המנוחה שוסף באמצעות סכין).

(6) גם אם תיטען הטענה כי מדובר בצירוף מקרים אפשרי וכי מגוון כלי הרצח אינו גדול דיו כדי לשלול אפשרות כזו, הרי שתיאורו המדויק של הנאשם את אופן השימוש בסכין הרצח אף הוא יעמוד לו לרועץ.

(7) ביצוע רצח בסכין יכול להתבצע באחת משתי דרכים: דקירה או חיתוך. מדובר בשתי פעולות שונות במהותן גם מבחינת אופן השימוש בסכין וגם מבחינת הפגיעה אותה הן מותירות בגוף הקרבן[1119].

(8) שני המומחים לרפואה משפטית שהעידו בתיק זה הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה מסכימים כי הפגיעות בגופתה של המנוחה היו מסוג של חתכים ולא דקירות[1120].

(9) פרט חקירה זה הינו מסוג הפרטים שלא היו אמורים להיות בידיעתו של הנאשם, ולמרות זאת לאורך כל הודאתו, כאשר הוא מתאר את ביצוע הרצח על ידו, מתאר הנאשם כיצד פגע במנוחה באמצעות חתכים שביצע בגופה. חתכים דווקא ולא דקירות. (במאמר מוסגר נדגיש כי רצח באמצעות דקירות הוא השכיח דווקא והמקרה הנדיר הוא בו משוסף גרונו של הקרבן באמצעות חיתוכו).

(10) בחקירתו הנגדית בבית המשפט, וכדרכו, נתן הנאשם שלל גרסאות סותרות לשאלה הכיצד ידע מה היה סוג הפגיעה במנוחה[1121].

(11) בתחילה טען הנאשם כי הוא אמר לשוטרים כי הוא דקר את המנוחה, ואולם כאשר הובהר לו בחקירה נגדית כי החוקר סשה שאל אותו במפורש[1122] אם דקר או חתך את המנוחה, והוא השיב כי חתך וכי "היה רוצה" לדקור אך א"א לבצע פעולה זאת עם סכין יפנית – לא היה הנאשם מסוגל לספק הסבר מניח את הדעת למקור הידיעה של פרט זה.

(12) בנסותו ליישב את הסתירה בין טענתו לחקירה המצולמת - טען הנאשם כי עוד לפני החקירה הספציפית לגביה נחקר אמר לו החוקר "יוסי" (כנראה הכוונה לחוקר, עד התביעה, יוסי זמואלסון) כי עם הסכין שלו אפשר "לחתוך את הגרון"[1123].

(13) התנהלות אופיינית זו של הנאשם הינה בעלת משמעות רבה ויש בה כדי ללמד על המניפולטיביות שלו- בתחילה, כאמור, הנאשם טען כי הוא ציין שדקר את המנוחה, כאשר עומת עם העובדות הסותרות כעולה מחקירתו- הוא מהר לטפול את האשמה על חוקר שכביכול הדריכו לומר פרט זה.

(14) כאשר הקשו על הנאשם ושאלו אותו היכן מופיעה ההדרכה, שהרי השאלה הועלתה בצורה פתוחה שאפשרה כל אחת משתי אפשרויות – חיתוך או דקירה, הוא שב ושכלל את הטענה באמרו כי הרמז שניתן לו היה כי מדובר בסכין יפנית שתישבר במקרה של "מכה ישירה".

(15) דין טענותיו של הנאשם במקרה זה – להידחות על הסף. עיון באמרותיו של הנאשם מראה כי הוא זה אשר העלה, ביוזמתו, את עניין הסכין עוד טרם ההודיה בפני החוקרים. הנאשם סיפר למדובב על השימוש שעשה בסכין ואף על כך שדם טפטף מהלהב שלו בשירותי הבנים לשם הלך כדי להתנקות לאחר הרצח[1124].

(16) בהינתן, כי החוקרים לא אמרו ולא רמזו לנאשם כי הרצח בוצע בסכין יפנית, מסקנת הנאשם כי המנוחה נחתכה ולא נדקרה משום שכלי הרצח הוא סכין יפנית, מבוססת רק על העובדה שזו הסכין שהיתה ברשותו. מסקנה זו יכולה לעמוד רק על בסיס ההנחה כי הנאשם ידע שהוא הרוצח. בהנחה כי הרצח בוצע ע"י אחר והנאשם הודה הודיית שווא, הרי שהרצח יכול היה להיות מבוצע בכל סכין, ולא היה לנאשם כל יסוד לנחש כי הרוצח האלמוני השתמש דווקא בסכין דומה לשלו. זאת ועוד - גם ברשות הנאשם עצמו היו עוד סכינים וכלי עבודה. אילו היה מודה הודיית שווא כדי לרצות את החוקרים, יכול היה לבחור בכל אחד מכלים אלה ככלי הרצח.

(17) לסכום נקודה זו - הנאשם, ללא כל הסבר סביר נקב בכלי הרצח ובאופן השימוש בו בצורה מדויקת, באופן המשמש חיזוק נוסף להודאתו ולשאר פרטי החקירה המוכמנים שהיו בידיעתו.

(2) פגיעות בצוואר:

(1) כאמור, הפגיעה המשמעותית, זו שגרמה למותה של המנוחה הינה הפגיעה בצווארה. הפגיעה בצוואר עברה דרך הרקמות הרכות של הצוואר, סחוסי הגרון, הושט, השריר, עורק התרדמה והוריד היוגולארי, דרך האונה השמאלית של בלוטת התריס ועד החוליות הצוואריות[1125].

(2) בהזדמנות הראשונה בה תיאר הנאשם את אופן ביצוע הרצח, בפני המדובב) הוא הדגים איך שיסף את גרונה של המנוחה, ואף הסביר למדובב כי משני צידי הצוואר עוברים כלי דם גדולים ששמם לדבריו "אאורטה" ו"ארטריה", כאמור, אשר אחד מהם מוביל את הדם מהלב אל המוח והשני – בכיוון ההפוך.

(3) הנאשם אף הצביע על צווארו של המדובב, ובהמשך אף על צווארו שלו, ואמר כי חיתוך במקום זה הוא הדרך המהירה ביותר להרוג[1126]. עוד הוסיף, כאמור, כי למד כיצד להרוג מספר על לוחמה בסכין של הקג"ב אותו קרא באינטרנט[1127].

(4) בחקירה מאוחרת יותר[1128], הנאשם מסר כי הוא חתך את המנוחה בגרונה פעמיים, כשהוא משסף את הגרון עד אמצעו[1129], וכי באחת מהנפות הסכין פגע בה בחזה.

(5) תיאור זה של הנאשם בפני המדובב וחוקריו את הפגיעה בשני צידיו של הצוואר, ושיסוף הגרון עד אמצעו מתיישב עם ממצאיו של מומחה התביעה ד"ר זייצב [1130]. ע"פ העד – הפגיעה העיקרית נגרמה בצידו השמאלי של הצוואר ושם גם נפגעה הארטריה – (עורק התרדמה היוצא מהאורטה- אבי העורקים שלא נפגע), כדבריו של הנאשם למדובב.

(6) אמנם, כעולה מעדות ד"ר זייצב, ה"אאורטה" הינה אבי העורקים ולא אחד מעורקי הצוואר, כפי שסבר בטעות הנאשם (אשר לדבריו רכש את השכלתו האנטומית מספרי הגניקולוגיה של אמו[1131]), ואולם – המדובר בטעות סמנטית בלבד בשמו של כלי הדם, כאשר הנאשם דייק לעניין מיקומו של כלי הדם שחתך, וגם לעניין תפקידו בגוף האדם (הולכת דם מהלב למוח), ובקטלניות המהירה של חיתוך כלי דם זה.

(7) במהלך השחזור, הנאשם מדגים את ביצוע הרצח שלוש פעמים: בפעם הראשונה בתוך התא[1132], כאשר הוא אינו יכול לשחזר במדוייק, משום ידיו מוגבלות בגלל האזיקים. בפעם השניה - מחוץ לתא (עם האזיקים)[1133], ובפעם השלישית בתא לאחר הסרת האזיקים[1134]. בכל הפעמים מדגים הנאשם כי חתך את גרונה של המנוחה, וכי היא הרימה אגב כך את ידה הימנית, והסכין פגע בידה הימנית ובחזה. הנאשם טען כי אינו זוכר במדוייק את מס' הנפות הסכין שפגעו במנוחה ובהערכה מדובר ב2-4 פעמים.

(8) במהלך חקירתו, ולאחר שחזר בו מן ההודיה נחקר הנאשם בשאלה הכיצד ידע לומר כי גרונה של המנוחה נחתך[1135].

(9) תשובתו של הנאשם הינה, שוב, מעולם הלוגיקה. לטענתו בסרטי אקשן רוסיים – זוהי הדרך המקובלת והתסריט המועדף.

(10) החוקר לא הרפה והפנה את הנאשם למגוון האפשרויות והתסריטים הנוספים הקיימים לביצוע רצח, ואף הקשה עליו בשאלה מדוע לא בחר לתאר למשל- סתימה של פה (חניקה), דקירה בלב, ועוד.

(11) הנאשם אישר שאכן קיימות מגוון דרכים אך מה שמראים בסרטים בעיקר- זה חיתוך גרון, ולכן, הוא באופן לוגי, הודה כי כך ביצע הרצח למרות שהוא אינו הרוצח.

(12) במהלך עדותו בבית המשפט, לאחר שעיין בקלטות החקירה, מעדיף הנאשם "לעבות" את טענתו, ולא להסתמך על הלוגיקה בלבד. לטענתו [1136] הוא דיבר על חתך אחד בגרון ואח"כ "אמרו לו" שהיו שני חתכים בגרון והוא "הסכים לזה".

(13) מאחר וגם במקרה זה אין לנו צורך "לחיות מפיו" של הנאשם, אין לנו אלא לשוב ולצפות בחקירה הרלבנטית (המתועדת למורת רוחו של הנאשם). במהלך החקירה [1137] נשאל הנאשם שאלה פתוחה המאפשרת מגוון רחב של תשובות כדלקמן:

"סשה: תגיד לי, רומן, כמה דקירות עם סכין ביצעת? נו, תשתדל להיזכר.

נאשם: אחת או שתיים.

סשה: כמה פעמים פגעת בה עם סכין, אחת או שתיים?

נאשם: פעמיים.

סשה: פעמיים, (ברוסית- פעמיים)

יורם: כמה

סשה: פעמיים, פעמיים איפה?

נאשם: בגרון ופה, נמוך יותר, אני כאן, לא גבוה ועוד פה, קצת יותר נמוך, אני רציתי עוד.

סשה: אך פעמיים בצורת חיתוך או שפעמיים בצורת דקירה?

נאשם: חיתוך"

(14) דינה של טענת הנאשם על פיה הודרך ע"י סשה בעניין זה- להידחות. מה גם וסשה עצמו עת נחקר על כך בחקירה הנגדית שלל מכל וכל בעדותו המהימנה[1138] שהדריך את הנאשם. יוער כי בעת החקירה הנגדית של סשה, כאשר הסנגור הטיח בו כי הדריך את הנאשם – הוא נמנע מלכוון אותו לראיה ספציפית המתעדת הדרכה כזו. אין זאת אלא שהדברים לא היו ולא נבראו, והם פרי מוחו של הנאשם המנסה לחלץ עצמו בהסברים מופרכים.

(15) כאמור בס' 4 לפרק זה- הנאשם לא רק שנקב במספר החתכים שביצע בצווארה של המנוחה אלא שגם התיאור כי מדובר בשני חתכים מקבילים, כאשר האחד נמוך יותר מהשני, וכי החיתוך הוא עד "כמעט עד הסוף" לא כל הגרון- חצי[1139] הינו תיאור מפתיע בדיוקו ומתיישב היטב הן עם חוו"ד מומחה התביעה והן עם זה של ההגנה.

(16) הנאשם איננו מסוגל לספק הסבר לשאלה מניין ידע שהפגיעה הייתה עד חציו של הגרון, ושלא שוסף הגרון כולו, וכמו כן לשאלה מנין ידע כי מדובר בחתכים מקבילים – ותשובותיו החלופיות, זה לוגי, ניחשתי, אינני זוכר[1140] – מדברות בעד עצמן.

(17) התייחסות מסויימת לעניין החתכים בגרון ואי התאמתם כביכול לשחזור מופיעה בחוות דעתו של עד ההגנה פלג. בית המשפט הנכבד מתבקש להתעלם לחלוטין מעדותו של עד ההגנה אלכס פלג בעניין זה. ע"פ העדות עד זה צפה בשחזור ולטעמו אופן השחזור איננו מתיישב עם תיאור הפציעות בדו"ח הפתולוגי[1141], שכן הנאשם בשחזור שלח את ידו קדימה ו"דקר" את המנוחה, בעוד שעל צווארה ישנם שני חתכים. לדעת העד שליחת הסכין באבחה לא יכולה להתאים לשני חתכים חופפים[1142]. דיון בעדותו של אלכס פלג בכללותה ייערך בפרק העוסק בהעדר ספק סביר להלן. כבר כעת נטען כי נושא החתכים איננו נושא המצוי במומחיותו של מר פלג, שכן הוא איננו רופא משפטי, וכל ניסיון שלו לקבוע ממצאים עובדתיים באשר לאשמתו של הנאשם (ולשיטתו-חפותו) מוכיח כי הוא מוטה ויורד לשורש הניטראליות הנדרשת ממומחה אובייקטיבי, מה גם שפלג בחר מטעמיו להתעלם מכל גרסאותיו של הנאשם ולהתייחס אליהן במגמתיות רק לאלה המתיישבות עם טענותיו.

(18) בהקשר לעניין זה של החיתוך בצווארה של המנוחה, יהיה זה נכון להתייחס לטענת מומחה ההגנה, ד"ר חן קוגל על פיה כיוון החתכים בגופה של המנוחה הוא מימין לשמאל[1143]. ככל הנראה ההגנה מנסה לבסס תיאוריה על פיה אם יקבע כי כיווני החתך יהיו מימין לשמאל הרי שהדברים מתיישבים יותר עם היות הרוצח-איטר יד ימינו, קרי: שמאלי, ומאחר והנאשם הינו ימני הרי לא הוא שחתך את צווארה של המנוחה.

(19) לעניין זה נשיב בשלושה מישורים:

1. מומחה התביעה, ד"ר זייצב – שלל את האפשרות לקבוע כיווני חתך[1144]. עמדה מקצועית זו של מומחה התביעה מתיישבת היטב עם הספרות המקצועית עליה נתמך מומחה ההגנה. נכון שישנן אינדיקציות מסוימות על פיהן ניתן להעריך את כיווני מעבר הלהב בחתך, אך גם אליבא דמומחה ההגנה, אינדיקציות אלה אינן יכולות להוביל למסקנה חד משמעית בדבר כיוון החתך. עיון בחוות דעתו של ד"ר קוגל טומנת בחובה הסתייגות המתיישבת היטב עם עמדת מומחה התביעה בעניין זה. השורה האחרונה של חוות הדעת של מומחה ההגנה קובעת כי לפחות שתי משיכות סכין נגרמו ככל הנראה מימין לשמאל[1145].

בחקירתו הנגדית מעומת ד"ר קוגל עם הספרות המקצועית עליה התבסס – ועם הטענה כי קביעתו איננה ולא יכולה להיות חד משמעית, המומחה מאשר כי הוא לעולם לא יוכל לומר "100 אחוז שחתך נגרם מכיוון אחד לכיוון אחר" , אלא שהוא נותן מדרג. הסתייגות זו של ד"ר קוגל מתיישבת היטב עם שניים: ראשית, עם העובדה כי הוא מעולם לא נתן בעניין זה בכל שנות עבודתו הרבות במכון לרפואה משפטית חוות דעת בעניין קביעת כיווני חתך, ואף בחר שלא לפעול לשינוי במדיניות המכון לרפואה משפטית בעניין זה[1146] (מדיניות המתיישבת היטב עם הספרות המקצועית), ושנית, הוא גם אינו נוהג לעשות זאת גם כאשר הוא כבר איננו עובד המכון, אלא לעיתים נדירות בלבד[1147], ואנחנו נוסיף – ולא בכדי.

ה"ניסוי" אותו ערך מומחה ההגנה, שבעזרתו חשב לבסס את השערותיו ושבו החזיק עור תרנגולת באוויר כאשר העור חופשי ולא מעוגן למאומה הינו ניסוי מופרך. המומחה עצמו לא טרח לעמוד על רצינותו ולמותר לציין שלא טען כי ניסוי כזה מוכר בספרות המקצועית ובעולם הרפואה המשפטית בכלל.

2. ד"ר קוגל, הגם שנוטה לסבור כי החתכים בוצעו מימין לשמאל איננו "מיישר קו" עם ההגנה, ולמרות ניסיונות חוזרים בחקירה הראשית "להכניס לפיו"[1148] את הקביעה על פיה, אין אפשרות כי חתכים מימין לשמאל ייעשו על ידי מי שהוא ימני, הוא אינו קובע זאת. נכון שלטענתו לימני יהיה קשה יותר לבצע חתכים שכאלה אך הוא לא יכול לשלול האפשרות שהחתכים שבוצעו מימין לשמאל יבוצעו ע"י ימני. יושם אל לב, כי ד"ר קוגל לא התייחס ולא נדרש להתייחס לשאלה האם הרוצח ימני או שמאלי בחוות דעתו, ונשאל על כך ע"י הסניגור רק בע"פ בבית המשפט[1149]. הדעת נותנת, כי אילו היתה בפיו של ד"ר קוגל תשובה מבוססת ונחרצת בעניין זה, היה טורח וכותב אותה בחוות דעתו, תוך הפנייה לאסמכתאות מהספרות המקצועית, והסניגור לא היה מוותר על פרט זה, ומסתפק בהעלאת שאלה אגבית בבית המשפט, המזמינה תשובה שמשקלה נמוך.

3. גם אם נניח לצורך הדיון כטענתו של ד"ר קוגל, כי קיימת סבירות גבוהה שהחתכים בוצעו מימין לשמאל, הרי שיש לשים אל לב, כי גרסה זו איננה עומדת בסתירה לטענת הנאשם. גם בפני המדובב [1150] וגם עם תום השחזור [1151]מדגים הנאשם את ביצוע החתכים מימין לשמאל.

(20) הנאשם, במהלך חקירותיו מדגים את ביצוע החתך לעיתים מימין לשמאל ולעיתים משמאל לימין. לשוני בגרסאות בעניין זה אין לדעתנו כל משמעות, משום שבאף אחת מהחקירות נושא הכיוון לא נדון כלל ולא הייתה לו שום חשיבות. בעת השחזור, כאשר הוא לכאורה מדגים שיסוף משמאל לימין הרי שידיו אזוקות והוא איננו יכול לבצע ההדגמה במלואה. אצל המדובב לעומת זאת, כאשר ידיו משוחררות והדברים נעשים בניחותא ההדגמה מתבצעת מימין לשמאל, ואולם מאחר ונושא זה לא נדון לנוח הקושי בקביעת ממצא אובייקטיבי בעניין זה הרי שאין כאמור לייחס לו משמעויות מעבר לאילו המצויות בו.

(21) הנאשם במהלך חקירותיו הפגין ידע משמעותי אודות פרטי הפגיעה בצוואר כאמור. הוא ידע לומר כי מדובר לפחות בשני חתכים, הוא ידע כי הם מקבילים, הוא ידע כי הצוואר לא נחתך כולו, כל זאת כמפורט לעיל. פרטי מידע אילו הם קריטיים, ולא היו יכולים להיות בידיעתו של הנאשם לולי הוא שביצע החתכים. הראינו כי הנאשם לא הודרך בעניין זה, וכל ניסיון לטעון לניחושים מושכלים או לוגיים, שהובילו לתיאור כה מדוייק של הפציעה- אף הם לא יצלחו.

(3) חתך בחזה:

(1) על גופתה של המנוחה נמצא חתך שטחי[1152] בבית החזה[1153], חתך אשר השוליים העליונים שלו קרובים לצווארה של המנוחה. ע"פ עדותו של ד"ר זייצב חתך זה קשור לחתכים בצוואר והוא נגרם בו זמנית איתם[1154].

(2) הנאשם בחקירותיו מצליח לתאר גם פרט חקירה מוכמן זה באופן מדוייק. כבר בחקירתו ביום 19.12.06 [1155] מתאר איך תוך כדי הדקירה בצוואר, הרימה המנוחה את היד והוא פגע בה ביד ובבית החזה, חתך שאיננו עמוק.[1156] הנאשם מצביע באופן מדוייק על המקום בו קיימת פגיעה בחזה[1157] .

(3) גם בעת השחזור[1158] מתייחס הנאשם לחתך בחזה כאל חתך שבוצע בטעות כאשר ידו החליקה, וזאת במהלך החיתוך השני ביצע.

(4) תיאור זה של הנאשם מתיישב עם העובדה שהחתך איננו עמוק, עם העובדה שהוא נעשה בו זמנית עם החתכים בצוואר ובעיקר עם עצם קיומו. זהו פרט שלא ניתן היה "לנחש" או "להסיק" אותו.

(5) למרות זאת, טוען הנאשם כי גם בעניין זה הוא הפעיל "לוגיקה". לטענת הנאשם[1159], הוא "שם עצמו במקום הילדה", הסיק כי כשחתכו לה הצוואר היא הרימה יד להתגונן ואז בפעם השניה קצת חותכים יד ופוגעים בחזה.

(6) הנאשם ממשיך וקובע כי כאשר המנוחה שהיא "לא רמבו" בלשונו מתכופפת, אחרי המכה הראשונה הרי שאז יש מקום פתוח בבטן ולשם מגיעה המכה. הסבר זה, לוגי ככל שיהא, איננו מתיישב עם העובדות. החתך איננו בבטן כי אם בחלק העליון של בית החזה כפי שהדגים כאמור.

(7) אם כן, הנאשם לא טוען שהודרך בנקודה זו. הסבריו לעניין היות מקור הידיעה שלו – בלוגיקה אינן מתקבלות על הדעת ויש לדחותן. לטענתנו גם פרט מוכמן זה היה בידיעתו האישית של הנאשם, מפאת העובדה שהוא ולא אחר, הוא זה שגרם לפגיעה בחזה.

(4) חתכים בידיים:

(1) בכפות ידיה של המנוחה נמצאו פצעי חתך וכן נמצא פצע חתך ללא דימום, בשורש כף יד שמאל[1160].

(2) במהלך עדותו בבית המשפט התייחס מומחה התביעה ד"ר זייצב לחתכים בכפות הידיים וקבע כי מדובר בפצעי הגנה[1161]. ע"פ העדות שלא נסתרה, מדובר בפצעים שנגרמו למנוחה בזמן שניסתה להתגונן ולהגן על פניה וצווארה מפני תקיפתו של הנאשם. המומחה מתייחס גם לפצע המצוי בשורש כף יד שמאל כפצע הגנה[1162] אך מבדיל אותו משאר הפצעים בכך שהוא התרחש לאחר ירידה קטלנית של לחץ הדם של המנוחה, דבר המסביר את העדר הדימום על פני הפצע.

(3) ההגנה לא הציגה שום חוות דעת נגדית לזו של ד"ר זייצב בעניין החתך ביד, ואף ד"ר קוגל אשר עיין בחוות דעתו של זייצב לא ראה להסתייג ממנה בנקודה זו, ועל כן מסקנות מומחה התביעה עומדות בעינן.

(4) הנאשם בחקירותיו, וללא שקדמה לכך כל הדרכה, מתאר איך פגע בידיה של המנוחה כאשר היא ניסתה להתגונן בפניו.

(5) הפעם הראשונה בה עולה נושא הפגיעה ביד הינה בחקירה ביום 19.12.06 [1163], צפייה בקלטת מלמדת כי הנאשם לא הודרך כלל בנושא זה, וכמו בשאר הנושאים שעלו בחקירה הוא נשאל שאלות פתוחות המותירות מקום למגוון תשובות. יורם שואל את הנאשם איפה עוד פגע בה, הוא אף מראה לו את חלקי גופו השונים ושואל, בראש, ברגליים, בבטן, חזה, גב, ידיים, צוואר, אוזניים[1164] ? בשלב זה הנאשם, וללא כל הדרכה משיב: "נדמה לי שללא כוונה חתכתי אותה ביד, כשהיא הרימה את היד".

(6) בהמשך, הנאשם מדגים איך ניסה לפגוע בה עם הסכין, ואיך המנוחה הרימה ידה וגרמה לסכין לפגוע בחזה ובידה. הנאשם מוסיף כי חתך אותה ביד ללא כוונה היא הרימה את היד, וכי היא תפסה את הסכין, ואז הוא "תקף" אותה שוב- והפעם – היא נפלה[1165]. הנאשם מתייחס גם לחתך בשורש כף היד כפצע שנגרם תוך שהמנוחה מנסה להגן על עצמה[1166].

(7) גם בזמן השחזור[1167], מתאר הנאשם איך בפעם השניה (בחתך השני- מתיישב היטב עם חוות הדעת הפתולוגית), הוא ניסה לפגוע במנוחה אך פגע בטעות ביד, מאחר והיא הרימה את היד כדי להתגונן. הנאשם מסביר כי היא התגוננה מאחר והיא כבר ראתה שיש לו סכין וכבר נדקרה בדקירה הראשונה. תיאור מכמיר לב זה מתאר באופן אותנטי את תנועותיה האחרונות של המנוחה, ויש בו כדי להעיד על אמיתות גרסתו של הנאשם בכללותה.

(8) במהלך חקירת יום 21.12.06, החקירה בה הנאשם מנסה, ללא הרף, לתעתע בחוקריו הוא נותן שתי גרסאות שונות לחתך בכף ידה של המנוחה. בתחילה, הוא מוסר כי המנוחה הרימה את ידה כדי להתגונן ואז פגע בידה[1168], ובהמשך הוא טוען לחיתוך מכוון בכף היד, כאשר המנוחה הייתה כבר ללא הכרה[1169]. כך או כך, כל אחת משתי הגרסאות הללו של הנאשם איננה עומדת בסתירה לדו"ח הפתולוג, והעובדה שהנאשם בחר, בכל אחת משתי הגרסאות לציין שהחתך בוצע לאחר החיתוך בצוואר הינה בעלת משמעות.

(9) במהלך חקירתו של הנאשם ע"י ראש הצח"מ בוקר[1170], הוא נשאל גם לגבי פרט זה. הנאשם התבקש להסביר איך ידע לומר כי המנוחה נפצעה בידיה. בשלב זה של הסיכומים (והחקירה) כבר ברור לכל מה היא תשובתו של הנאשם- לוגיקה!!!, לטענת הנאשם כאשר גורמים לו כאב, הוא מתגונן ותמיד מרים את כף היד. הנאשם לטענתו "שם עצמו" במקומה של המנוחה וכך ידע לומר היכן נפגעה[1171].

(10) הנאשם גם מסביר לבוקר כי החוקרים גרמו לו לחשוב שהחתך בשורש כף היד הוא חתך מכוון, והוא רצה "לסבך את החקירה", ולכן אמר מה שאמר.

(11) הנאשם ממשיך ומפעיל את ההיגיון שלו ומוסיף שחשב שאם מישהו חתך את הילדה ביד בכוונה הרי שזה מתיישב עם העובדה ששמע שלילדה היה טלפון. לדעתו סביר שהרוצח ירצה לקחת לה אותו, שהרי ידוע שלילדים בגיל (כמו לאחותו) הזה יש טלפונים חדישים ואולי היא צילמה אותו. לטענתו וע"פ הגיונו כשהיא מתה, היא כנראה רעדה כמו כל אדם מת והייתה לה אחיזה חזקה בפלאפון, ואז כדי להוציאו מידה היה צריך לחתוך את שרירי היד[1172]. כך מסביר הנאשם את אמרותיו בעניין. הסבר זה עומד כאמור בסתירה מוחלטת לאמירה הראשונית של הנאשם על פיה פגע במנוחה בטעות. הנאשם בחקירותיו לא הזכיר לא פלאפון ולא שרירים לא חבלה מכוונת ולא מצלמות, ואין זאת אלא שבלהיטותו לחלץ את עצמו בטיעונים לוגיים הוא הפליג לעבר מחוזות רחוקים ומשונים שאין קשר בינם ובין המציאות.

(12) במהלך ניהול המשפט, ניסה ב"כ הנאשם לטעון כי החוקרים הדריכו את הנאשם ומסרו לו מידע אודות הפגיעה בידיה של המנוחה. הסנגור, שבשלב זה כך נראה דבקה בו הלוגיקה של הנאשם, טען כי החוקר סשה הפשיל את שרווליו באופן שהיה בו בכדי לרמוז לנאשם באיזה יד בוצעו החתכים. לטענת הסנגור, שרוול יד שמאל הופשל נמוך יותר משרוול יד ימין וזה היווה רמז[1173] (רמז למה? תמהנו!). על טענה זו נשיב בלשונו של הסנגור לא מיניה ולא מקצתיה. ניסיון לקרוא בתנועה כה שגרתית של החוקר רמז שלא מופיע בה –מעיד על מצוקה והעדר גבולות. אמנם הנייר, גם של הפרוטוקול לעיתים סובל הכל אך נראה כי ההגנה ברצותה למצות כל טיעון אפשרי חרגה מגבול הסביר. החוקר כמובן שולל[1174] כל טענה כי רמז רמז כלשהו לנאשם, והדברים מובנים מהקשרם. מדובר בתנועה שאין בה מאומה, ודאי לא רמז.

(13) הסנגור, בחקירה הנגדית של עד התביעה, החוקר סשה – טען כלפיו כי הנאשם הצביע על חתך באיזור המרפק וסשה הוא שכיוון את הנאשם לאיזור שורש כף היד. בקשת התביעה כי הסנגור יקרין את הקטע עליו הוא מתבסס, נענתה בויתור של הסנגור על הקרנת הקטע והדברים אף קיבלו ביטוי בפרוטוקול הדיון[1175].

(14) עד ההגנה, אלכס פלג, מתייחס בחוות דעתו וכן במסגרת עדותו בבית המשפט[1176] לחתך המצוי בשורש כף ידה השמאלית של המנוחה. לטענתו החתך אינו מוזכר בשחזור ו"יתכן מצב בו הנאשם לא ידע על קיומו". קביעה כזו, כמו קביעות נוספות של המומחה, שבעניינו נדון כאמור בהמשך, לא רק שהיא איננה נכונה (הצבענו על התייחסות המפורשת של הנאשם לגרימת פצעי הגנה), אלא שהיא מצביעה על המגמתיות בכתיבת חוות הדעת. הקביעה כי "יתכן" שהנאשם לא ידע על קיום החתך הינה קביעה תיאורטית, ובאותה מידה, לו היה הוא מומחה נייטראלי, היה יכול לקבע כי יתכן גם שהנאשם ידע על החתך אך בחר להטעות את חוקריו. קביעה זו הינה מסוג הקביעות שאינן קשורות למומחיות כלשהי ובודאי לא לזו של פלג, ועומדת בסתירה לגרסת הנאשם.

(15) הראינו כי הנאשם, ללא כל הסבר סביר, מסר בחקירתו כי המנוחה נפצעה בידיה. הנאשם לא השכיל לספק כל הסבר מניח את הדעת לשאלה מהיכן הגיע פרט חקירה זה לידיעתו. לטענתנו העובדה שהנאשם ידע כי מדובר בפגיעה בידיים, בכזו שבוצעה אחרי החתך השני, בפגיעה שנגרמה במקרה מלמדת על כך כי ידע עוד פר מפרטי הרצח כהווייתו.

(5) מס' הפגיעות בגוף המנוחה:

(1) במהלך חקירתו של הנאשם במשטרה וגם בעת מתן עדותו בבית המשפט התייחס הנאשם לשמועות ששמע אודות הרצח. חלקן של השמועות התייחס למספרן ולמיקומן של הפגיעות על גופה של המנוחה.

(2) הנאשם "שמע" כי הרגו את המנוחה עם שתי מכות בבטן ושתי מכות בלב, כי דקרו אותה 30 או 50 פעמים, וכי חתכו לה את הגרון.

(3) כפי שכבר נאמר, הנאשם בחר שלא להתייחס לשמועות ששמע לכאורה, וסיפק במהלך החקירה פרטים שונים מאלה שהגיעו לידיעתו.

(4) ע"פ חוות הדעת של ד"ר זייצב[1177] למנוחה נגרמו פגיעות מסכין כמפורט להלן:

1. 2 פצעי חתך בצוואר.

2. פצעי חתך שטחיים בבית החזה.

3. פצעי חתך בכפות הידיים.

4. פצע חתך ללא דימום בשורש כף יד שמאל.

(5) במהלך עדותו של המומחה בבית המשפט הובהר כי פצעי החתך כמפורט בחוות הדעת יכולים היו להיגרם בו זמנית משתי תנועות של הסכין לפחות[1178].

(6) בשלבים ראשונים של ההודיה התייחס הנאשם לשאלה כמה פגיעות פגע בגופה של המנוחה והיכן. הנאשם נותן מספר גרסאות בעניין זה, כאשר הפער בין הגרסאות הוא מצומצם וניתן לישוב. כך בחקירה הראשונה בה מתייחס לעניין זה מסר כי פגע במנוחה פעמיים[1179], ובהמשך[1180] לאחר שאומר שאינו זוכר במדוייק נקודה זו, כי פגע בה 2-4 פעמים.

(7) השוני בגרסאות הינו חסר משמעות לטעמינו. בהחלט יתכן כי פרט כל כך טראומטי לא ייזכר במלואו. אין בפער הנמצא בגרסאותיו של הנאשם בכדי להשליך על מהימנות גרסתו, מה גם ושתי הגרסאות מתיישבות היטב עם עדות הרופא המשפטי, שלא נסתרה, ואף עם עדות עד ההגנה בעניין זה. שני המומחים מתייחסים לשני חתכים לפחות[1181].

(6) חתכים במותן מול החתך בחולצה:

(1) על חולצתה של המנוחה, בקצה התחתון מימין, נמצאו שני קרעים קטנים[1182].

(2) גם עניין לכאורה שולי זה לא נזנח על ידי הנאשם, וכאשר הוא נשאל האם פגע במקומות נוספים בגוף המנוחה, הוא מציין, כאמור, כי פגע בידה הימנית בעת שניסתה להתגונן מהסכין (מדגים על פרק היד)[1183], ויתכן גם שפגע בה מתחת למותן[1184].

ז. העדר פגיעה מינית:

(1) פרט חקירה מוכמן נוסף אותו ידע הנאשם הינו כי המתלוננת לא הותקפה מינית.

(2) הנאשם טען - בפני החוקרים ובפני המדובב[1185], כי הוא שמע שמועות לפיהן המנוחה לא רק נרצחה אלא גם נאנסה. מקורן של השמועות היה, לדבריו מאנשים, ובין היתר מחמותו[1186]. במהלך שיחותיו עם המדובב, אמר הנאשם בתחילה כי הוא לא יודע אם היה אונס או לא[1187] הנאשם גם אמר כי הוא שמע שוטר שאומר שרצחו את המנוחה באופן אכזרי וגם אנסו אותה [1188].

(3) ב"כ הנאשם, במהלך פרשת התביעה הקפיד לשאול את חוקריו של הנאשם האם הם שאמרו לנאשם שהמנוחה נאנסה[1189], והחוקרים שללו זאת על הסף.

(4) במהלך חקירתו הראשית חזר הנאשם על טענתו כי הוא חשב שהמנוחה נאנסה. לטענתו החוקרים לא אמרו לו שהיה אונס אך הוא הבין זאת משאלותיהם[1190].

(5) למרות מידע זה שהגיע לאוזניו, , לטענתו, עוד טרם מעצרו, הנאשם הכחיש לאורך כל חקירותיו, וגם במהלך הודאותיו, כי אנס את המנוחה. הכחשה כזו, של פרט אשר לטענתו היה ידוע לו אודות הרצח, אינה מתיישבת עם טענת הנאשם, כי בהודאתו השתדל ככל האפשר לרצות את החוקרים, ולמסור פרטים מדוייקים ככל הניתן על פי המידע שהפיק משמועות ומחקירותיו, כדי לשכנעם במהימנות הודאתו ולזכותו בהקלה בעונש.

(6) גם כאשר עמד הנאשם בהכחשתו כי ביצע את הרצח הוא הסביר לחוקריו ולמדובב כי הוא מוכן לקחת על עצמו רצח שלא ביצע, ואף כמה מקרי רצח, אך אונס שלא ביצע הוא לא מוכן לקחת על עצמו.

(7) לאחר ההודיה בפני המדובב, ולאחר שהנאשם תיאר בפניו את סדר פעולותיו בזמן הרצח, אמר המדובב לנאשם כי הוא מבין שלא אנס את המנוחה. תשובתו של הנאשם בעניין זה הינה בעלת חשיבות ולכן נצטטה כלשונה:"הייתי צריך לברוח מהר ולא לאנוס, מהר שלא יראו אותי, ולהמשיך לעבוד"[1191]. אמירה זו איננה מתיישבת עם היותו חף מפשע, אלא עם היותו הרוצח.

(8) במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט התבקש הנאשם להסביר אמירה זו הנוגעת לאונס המנוחה. הנאשם נדרש להסביר למה התכוון באמירה זו. הנאשם השיב כי הוא "לא יודע" למה הוא אמר זאת, ועוד הוסיף כי דבריו על האונס היו טעות.

(9) במהלך החקירה וגם כאשר הנאשם משנה את גרסתו שוב ושוב, מודה בביצוע הרצח ומכחיש את האשמה חליפות, הוא היה קונסיסטנטי בעניין הכחשת אונס.

(10) עמדה זו של הנאשם באשר לשאלת האונס מעוררת תמיהה. אם נכונה טענתו כי הולדתה של ההודיה במצבו הנפשי הרעוע, וכי לאורך החקירה הוא נעזר בשברי רמזים מהם בנה את תמונת הרצח בלית ברירה, מדוע לא יודה כי גם אנס את המנוחה? הנאשם לא מצליח להסביר מה פשר הקו האדום אותו שרטט[1192], קו שהוא לא מוכן בשום אופן לחצותו. מדוע רצח כן ואונס לא? להבחנה זו אין שום הסבר מניח את הדעת, אין זאת אלא שהנאשם יודע היטב שהמנוחה לא נאנסה. נרצחה? כן. נאנסה? לא, ואין הוא מוכן לקחת על עצמו עבירה שלא ביצע. לטעמינו כל ניסיונותיו לטעון כאילו עבירת האונס חמורה יותר מרצח עומדים בניגוד לשורת ההגיון, ובית המשפט מתבקש לדחותם על הסף[1193].

(11) בחקירה ביום 21.12.06[1194] החקירה בה הנאשם שינה עמדתו בנוגע לאישום חזור ושנה הוא התייחס לשאלה האם היה אונס אם לאו. בתחילה[1195], הוא שאל את חוקריו אם נכון שהילדה נאנסה, והם השיבו לו בשאלה האם הוא אנס אותה? הוא שולל כי אנס, אך מודה כי רצח, ואז נאמר לו כי אם הוא לא אנס אזי היא לא נאנסה. הנאשם מסביר בשלב מסויים לחוקרים כי הוא חושש שלאחר שרצח את המנוחה בא מישהו אחר וביצע בגופה מעשה אונס, וכי האשמה בכך תוטל עליו, ורק לאחר שהוא משתכנע שלא כך הדבר, הוא מודה ברצח.

(12) בהמשך החקירה, מספר הנאשם גירסה חדשה בה הוא טוען למניע מיני (רצה לאנוס את המנוחה כפי שנעשה בו בילדותו לטענתו, אולם לבסוף לא אנס אותה ורצח אותה כדי שלא תעיד נגדו), אולם גם לאורך חקירה זו, שכאמור היא מתעתעת ומניפולטיבית, נמנע הנאשם מלטעון בפועל שאנס את המנוחה [1196].

(13) הראינו אם כן שהנאשם ידע היטב כי המנוחה לא נאנסה, ומעידה על כך הכחשתו האיתנה בעניין זה. לטענתנו לא במקרה הנאשם נמנע מלקחת על עצמו את האשמה בנושא, ועובדה זו מעידה על כך שגם פרט חקירה זה היה בידיעתו.

ח. נעילת הדלת:

(1) כפי שכבר הוזכר, כאשר הגיעו מוצאי הגופה אל התא, הם מצאו את דלת תא מס' 2 נעולה, ולצורך ההגעה אל הגופה- נפרץ מנעול הדלת. המחלצים, שלא הצליחו לפתוח את דלת התא מבחוץ באמצעות החדרת חפץ חד ללשונית המנעול (כפי שניתן לבצע במנעול תקין מסוג זה) נאלצו לפרוץ את המנעול. מבדיקת החוקרים הסתבר שחלק מלשונית המנעול החיצונית הייתה שחוקה, באופן שלא אפשר לנעול או לפתוח את התא מבחוץ[1197] .

(2) כבר בחקירה הראשונה בעניין זה[1198] ידע הנאשם למסור כי הותיר את דלת התא כשהיא נעולה, עובדה המהווה כשלעצמה פרט מוכמן רב חשיבות.

(3) עם זאת, טען הנאשם כי יצא מהתא ואז נעל את הדלת מבחוץ בעזרת הצד ההפוך של הסכין, וזאת כדי למנוע כניסה של אנשים אל התא בו מצויה הגופה.

(4) בחקירת ראש הצח"מ, כאשר הנאשם התבקש להסביר מנין ידע כי דלת התא הייתה נעולה – הוא הסביר כי כששאלו אותו באיזה מצב הייתה הדלת הוא העריך שתמיד נועלים דלת וכי בסרטים מראים את זה לעיתים קרובות[1199]. לטענתו הוא הבין כי הרוצח לא ישאיר את הדלת פתוחה.

(5) בחקירה הנגדית, טען הנאשם, כי החוקר סשה רמז לו על כך שהדלת הייתה נעולה. לטענתו הרמז התבטא בכך שסשה שאל אותו "באיזה מצב נשארה הדלת"?[1200]. ברור כי השאלה בשום אופן אינה מצביעה על רמז כלשהו, וניתן היה להגיע ממנה למסקנות שונות (פתוחה, שבורה, מגואלת בדם וכדומה) , ועל כך הוא נשאל בחקירתו הנגדית בבית המשפט[1201].

(6) תוך כדי הניסיון (הכושל לדעתינו) להסביר את עצמו, הוסיף הנאשם כי הבין שהדלת הייתה סגורה שכן "אם הדלת הייתה פתוחה, היו מוצאים את הילדה הרבה לפני" – כלומר, הנאשם העיד על עצמו כי כבר בעת החקירה הוא ידע כי הרצח בוצע "הרבה לפני" מציאת הגופה.

(7) בזמן השחזור, שינה הנאשם גרסתו בעניין אופן יציאתו מהתא, וטען כי נעל את תא השירותים מבפנים, ואז יצא מהתא באמצעות קפיצה מהאסלה ומעל דלת התא אל תוך קומפלקס השירותים[1202] .

(8) לאחר השחזור עומת הנאשם בחקירה עם הפערים בין שתי גרסאותיו, והשיב כי כאשר היה במקום הוא נזכר שסגר את הדלת מבפנים ויצא מהתא כפי שתיאר. אחרי שנעל אותו מבפנים.

(9) בחקירת יום 21.12.06, נשאל הנאשם שוב שאלות בעניין נעילת התא ואמר כי הוא לא יכול היה לסגור את הדלת מבחוץ[1203].

(10) לשאלת החוקרים אם ידע שאפשר לסגור דלת שירותים מבחוץ, השיב הנאשם כי הוא ידע "שמבחוץ אפשר אך ורק בשירותים למטה"[1204].

(11) במהלך פרשת התביעה הוכח כי להבדיל משאר תאי השירותים בקומפלקס – וגם מחלק משירותי הבנים, את הדלת הספציפית של תא מס' 2 לא ניתן לנעול מבחוץ עקב כך שמגרעת המצויה על מנעול התא, ושבמצב רגיל ניתן היה להיעזר בה לצורך נעילת הדלת – שבורה, כאמור, ואיננה מאפשרת נעילת הדלת מבחוץ[1205].

(12) העובדה שהנאשם ידע בחקירה כי לא ניתן לפתוח ולנעול את דלת התא מבחוץ הינה בעלת משמעות מרחיקת לכת, שכן מדובר בפרט מוכמן הנוגע לזירה, ואשר לא אמור היה להיות בידיעתו של הנאשם, לולי הוא היה בתא בו התבצע הרצח ונוכח בעצמו לדעת כי אי אפשר לנעול את הדלת מבחוץ.

(13) חשוב אף לציין כי פרט זה של המנעול השבור הוברר לחוקרים עצמם רק ביום 24.12.06 – לאחר הודאת הנאשם, השחזור, והחקירה מיום 21.12.06, מחקירתו של קובי סמברנו ותפיסת הדלת[1206].

(14) במהלך חקירת הנאשם ע"י ראש הצח"מ[1207], נדרש הנאשם לסוגיה זו. הוא נדרש להסביר מנין הובא לידיעתו פרט מוכמן זה. הנאשם השיב כי הוא לא ידע מראש פרט זה, וכי בשירותי הבנים ניתן לנעול הדלתות מבחוץ, ואולם – בעת השחזור (בלשונו-"צילומי הוידאו") – הוא הבחין כי לא ניתן לעשות זאת בשירותי הנשים. החוקר הקשה עליו ואמר לו כי צפייה בשחזור לא מתיישבת עם גרסתו שכן הוא אינו נראה בוחן את הדלתות. לכך השיב הנאשם כי לא היה לו צורך לבחון את כל הדלתות שכן אם דלת אחת היא כזו, כולן כאלה, וזה ה"סטנדרט". לטענתו הוא הבחין בעת השחזור תוך התבוננות במראה, גם בדלת ראשונה וגם בשלישית ומצא שלא ניתן לנעול אותן מבחוץ- ולכן אמר את שאמר. במהלך החקירה, הוא שינה מעט את גרסתו וטען כי ההשתקפות אותה ראה במראה היא של הדלת השניה, וכי את הדלת הראשונה ראה ישירות ולא דרך המראה. הנאשם אף הפנה את החוקר לשחזור ואמר לו כי אם יתבונן בשחזור יבחין בניסיון שלו לבדוק את דלת התא הראשון.

(15) מצפייה בקלטת השחזור, ברור לעין (כפי שעוד יפורט בהמשך), כי דלת תא מס' 2 היתה פתוחה, וכי עד לשלב בו נכנס הנאשם לתא ושחזר את הרצח ואת נעילת הדלת, לא יכול היה לראות כלל את צידה החיצוני[1208]. הנאשם אף אינו נראה בשחזור מביט לעבר המנעול או מנסה לראות את השתקפותו במראות. בקטע בו הוא נזכר שנעל את הדלת מבפנים, הוא נמצא בתוך התא, ואינו יכול כלל לראות דלת כלשהי[1209].

(16) החוקרים ערכו ניסוי מצולם, בהשתתפות שוטרים בגבהים שונים (וביניהם בגובה קרוב לזה של הנאשם), אשר נכנסו לשירותים[1210], במסלול כניסה כשל הנאשם בשחזור וניסו לבחון האם ניתן לראות במראות את השתקפות המנעול בתא 2 או בתא 1. מסקנת הניסוי היתה כי הדבר לא ניתן, אלא אם מתקרבים למראה ונעמדים מולה ממרחק קטן (דבר שהנאשם לא עשה בשחזור), וכי בכל מקרה קיים קושי להבחין בלשונית השבורה דרך המראה (זאת אף כשדלת תא 2 סגורה, בניגוד למצבה בעת השחזור שלא איפשר כלל לראות אותה במראה).

(17) הוברר עוד, כי בניגוד לטענת הנאשם, מנעול דלת תא מס' 1 לא היה שבור כלל, ולא ניתן היה ללמוד ממנו דבר על מצבו של מנעול תא 2[1211]. לעומת זאת חלק מהמנעולים בשרותי הבנים היו שבורים וחלקם תקינים - כמו בשרותי הבנות[1212].

(18) גם במקרה זה, ולכשהופרכו שאר הסבריו של הנאשם - ניסתה ההגנה בבית המשפט לטעון להדרכה.

(19) בתחילה, הטיח הסנגור בעורך השחזור את הטענה לפיה הוא שאמר לנאשם כי נעל את הדלת עוד בטרם אמר זאת הנאשם עצמו. עד מהרה הובהר כי טענה זו עומדת בסתירה לשחזור. השאלה של עורך השחזור בדבר הנעילה נשאלה לאחר שהנאשם עצמו אמר שנעל את הדלת- והדברים קיבלו ביטויים כבר בפרוטוקול הדיון[1213].

(20) הסניגור לא אמר נואש, ובעת חקירתו הנגדית של בוקר, טען להדרכת הנאשם ע"י חוקריו בפן נוסף[1214] לפיו: הקרנה של השחזור בהילוך איטי מלמדת כי מאן דהוא סגר את דלת תא מס' 2 מול אפו ועיניו של הנאשם על מנת שהוא יוכל להתרשם ממצב הדלת. ההגנה גם צירפה להוכחת טענה זו תמונות שהופקו מקלטת השחזור ובה נראית יד מבצעת את האמור. בית המשפט מתבקש לדחות טענה זו של ההגנה. צפייה באותן 9 שניות[1215] אליהן מתייחס ב"כ הנאשם בקלטת השחזור מלמד כי לא הייתה שום הדרכה בעניין זה, והנאשם, אף לא לחלקיקי שניה, לא מפנה מבטו לכיוון מנעול הדלת. גם התמונות שהפיקה ההגנה להוכחת הטענה לא מסייעות לה להוכיח את טענתה, ההיפך הוא הנכון[1216].

(21) כל טענה הנוגעת לרמזים אותם ניתן לראות רק בהילוך איטי הינה טענה תמוהה. הדעת נותנת כי השחזור כמו כל אירוע במציאות התנהל בהילוך רגיל ולא בהילוך איטי, ולכן "רמז" שלא ניתן להבחין בו בהילוך רגיל – סביר שהנאשם גם לא הבחין בו בזמן אמת.

(22) יודגש – כי הטענה כאילו ראה את המנעול בעת סגירת הדלת, לא נטענה בשום שלב מפי הנאשם - לא לפני שנטענה ע"י הסניגור, ולא לאחר מכן. וודאי שלא ניתן לבסס טענת הדרכה אלא אם הנאשם עצמו טוען כי הוא הודרך בפועל!

(23) בחקירה הנגדית התייחס הנאשם לשאלה מנין ידע למסור בחקירה כי לא ניתן היה לנעול את דלת התא מבחוץ – והפעם השיב תשובה חדשה לגמרי, אשר לא נטענה לא בחקירתו במשטרה ולא בחקירות הנגדיות של העדים ע"י הסנגורים:

(24) לטענתו, יורם שאל אותו בחקירה אם עלה על משהו בתוך התא, והוא מתוך "מחשבה לוגית" זכר את השאלה בשחזור, ואימץ את הגרסה החדשה על פיה הוא נעל את התא מבפנים. הנאשם הוסיף כי כאשר היה בשחזור הוא "הסתכל במקום" והבין שאם אדם היה צריך לטפס או לקפוץ, כנראה שנעל את הדלת מבפנים.

(25) הנאשם לא טען להדרכה בעת השחזור עצמו ולא חזר על דבריו ועל דברי סנגורו כאילו משהו שראה בשחזור גרם לו לשנות את גרסתו. למרות שאלות נשנות בעניין- הוא לא טען שרמז כלשהו או מראה הדלת (דרך המראה, כפי שטען בחקירה ע"י בוקר, או לא), גרם לשינוי זה. הנאשם הנאשם אף העמיד פנים כי הוא אינו מבין כלל מה יכול היה או אמור היה לראות בעניין זה בזמן השחזור:

"ש.אני מבינה מהתשובה שלך שבשחזור לא ראית שום דבר בעיניים שלך אלא נזכרת במה שיורם אמר לך.

ת.אני לא יכול להבין מה אני צריך לראות חדש.

ש.אני שואלת אותך האם ראית משהו בשחזור בעיניים שלך שגרם לך לשנות את גרסתך?

ת.השאלה ששאלו אותי. כולם בלבלו אותי, שואלים אותי מה אני ראיתי, אם משהו לראות חדש זאת אומרת שראיתי משהו חדש ממש. הדבר היחידי שגרם לי לשנות את הגרסה זה השאלות ששאלו אותי." [1217]

(26) לאור שינוי מהותי זה בגרסתו- נשאל הנאשם מדוע בחקירתו ע"י בוקר לא נתן הסבר פשוט זה, שיורם הדריכו? מדוע בחר לבדות הסבר על פיו ראה את הדלת במראה. בנאשם הוטחה העובדה כי גרסתו גררה ביצוע פעולות חקירות רבות עד להפרכתה, והוא נשאל מפורשות האם טענתו בעניין המראה הייתה טענה שקרית. הנאשם השיב בחיוב, הוא הסכים שהוא שיקר בעניין המראה וטען כי הוא לא ראה בשחזור שמנעול הדלת שבור, לא במראה ולא בכל דרך אחרת[1218].

(27) הנאשם אף לא ידע להסביר בחקירתו הנגדית, מדוע טען רק בשחזור ולא בחקירה כי הדלת היתה נעולה מבפנים, אם הסיק זאת מרמז שנרמז לו בחקירה דווקא ולא בשחזור.

(28) ההתנהלות של הנאשם בנקודה זו מתיישבת היטב עם התנהלותו הכללית. מדובר בנאשם שהאמת, בלשון המעטה, איננה נר לרגליו וכי הוא ישקר ללא הנד עפעף, כל אימת שיסבור שהשקר יוכל לסייע בידו.

(29) לאחר שהנאשם שלל כי ראה את המנעול בזמן השחזור הוא לא יכול היה להסביר איך ידע אם כך שמנעול דלת תא 2- היה שבור[1219].

"ש: מאיפה ידעת להגיד לבוקר שהמנעול בדלת הזה שבור?מאיפה ידעת להגיד לו, וזה נכון, שהמנעול בדלת שבה בוצע הרצח שבור. אני אומרת לך שמי שלא התעסק עם המנעול הזה לא יכול היה לדעת את זה מעולם, ואני מבקשת שתגיד לנו איך ידעת להגיד לבוקר שהמנעול בדלת תא מס' 2 שבור?

ת: אני לא יודע אם היה שבור או לא שבור.

ש:אני אומרת לך שהיה שבור. איך ידעת?

ת: אני הסברתי שאני לא יודע.

ש:ניחשת?

ת:אולי המשטרה שברה אותו".

(30) לסיכום נקודה זו, אין ספק ואין חולק כי הנאשם ידע שמנעול הדלת היה שבור. המדובר בפרט מוכמן ספציפי ביותר, אשר שום אדם אינו יכול לנחש אותו מבלי שיהיה ידוע לו, ואשר איש לא רמז לו אודותיו. פרט שלא היה ידוע אף לחוקריו בעת הודאתו. הטענה כי הנאשם ראה את המנעול בפועל בעת השחזור או יכול היה לראותו, נשללה והופרכה, והנאשם עצמו חזר בו ממנה. בנסיונותיו להסביר פרט מוכמן זה, נכשל הנאשם בשורה של שקרים - סותרים זה את זה, אשר כולם עד אחד הופרכו. ידיעת הפרט נותרה ללא הסבר כלשהו, פרט להסבר כי הנאשם הוא שביצע את הרצח!!!

ט. אופן היציאה מהתא:

(1) תוך כדי השחזור בתוך התא, אומר הנאשם כי נזכר שלאחר שהרג את המנוחה הוא נעל את דלת התא מבפנים, ויצא "מלמעלה"[1220]. הנאשם מתבקש להדגים את יציאתו מהתא - מראה כי עלה על האסלה, נתלה בזרועותיו על הדפנות העליונים של קירות התא (מדובר בקירות המסתיימים לפני גובה התקרה, ויוצרים מעין משטח) ומציין כי קפץ מעל הדלת, ולאחר מכן ניגב את סף דלת התא עם חולצתו. פעולת הניגוב נראית כספונטנית, ומצביעה על האותנטיות של השחזור.

(2) הנאשם לפני השחזור לא התייחס כלל לפעולה זו, אך כאשר היה בזירה עצמה, התייחס לכך באופן טבעי[1221]. אגב, בפעולה זו יש כדי להעיד על המודעות של הנאשם להשארת ראיות פורנזיות בזירה, מה שיכול לספק הסבר לניקיון היחסי של הזירה מראיות הקשורות אליו.

(3) עם סיום השחזור, מתבקש הנאשם ע"י אבי שי, לחזור לשירותים ולהדגים כיצד קפץ מעבר לדלת[1222]. הנאשם מביע ספק אם יצליח לחזור על המעשה, שאכן דורש מאמץ פיסי ניכר. בהוראת אבי שי, מוסרים אזיקי הידיים והרגליים של הנאשם, כדי לאפשר לו תנועה חופשית. משיקולי אבטחה, בשל הסרת האזיקים, דורש אבי שי כי בכל אחד מהתאים יעמוד בלש, כולל התא ממנו יוצא הנאשם. הנאשם מתנגד לכך בטענה כי הדבר יפריע לתנופת יציאתו מהתא[1223]. התנהלות זו של הנאשם מלמדת על הכרות הדוקה עם התא ותנאיו בכלל, ועם היכולת לבצע קפיצה שכזו בפרט.

(4) לאחר הסדרת העניין, נכנס הנאשם לתא, נועל את הדלת מבפנים, עולה על האסלה, שם ידיו על דפנות התא וקופץ בהצלחה מעל הדלת[1224].

(5) ההצלחה לבצע יציאה כזו, בזינוק אל מעל הדלת איננה טריביאלית. מדובר בפעולה המצריכה כושר גופני, והנאשם עצמו פקפק ביכולת שלו לבצעה בזמן השחזור[1225]. למרות זאת, כאשר הוא התבקש להדגים את היציאה מהתא באופן זה, הוא עשה זאת ללא קושי.

(6) ההדגמה של הנאשם את אופן יציאתו מהתא הינה בעלת חשיבות כבדת משקל. הנאשם מדגים דריכה על האסלה לצורך היציאה. כפי שכבר פורט, על מכנסי הג'ינס של המנוחה נמצאו טביעות סוליות נעליו של הנאשם. דיון מפורט בעקבות הנעליים יתקיים בפרק שידון בראיות החיצוניות התומכות בהודאת הנאשם.

(7) הודאת הנאשם וההדגמה בשחזור הינן בעלת חשיבות לעצם הימצאות עקבות נעליים כלשהם על מכנסי המנוחה. העובדה כי נמצאו עקבות נעליים על המנוחה, ללא קשר לשאלה למי שייכות העקבות, וגם בהעדר ראיה פוזיטיבית הקושרת את הנעליים לנאשם), הינה פרט מוכמן קלאסי, שלא היה בידיעת החוקרים, ואף חוקר לא ההין לעלותו כלל על הדעת.

(8) אמנם שהנאשם לא הודה כי דרך על הגופה עצמה לצורך היציאה מהתא, וטען כי דרך על האסלה, אך מאחר והמנוחה נמצאה על האסלה כאשר על מכנסיה נמצאו טביעות נעליים ברור כי לצורך היציאה מהתא היה על הנאשם לדרוך על גופתה. בהקשר זה נציין כי הדריכה על הגופה, והגובה הנוסף ולו של מספר סנטימטרים הקלה כך נראה על היציאה של הנאשם את התא, מה שלא היה בשחזור. עובדה זו יכולה להסביר את הפקפוק שהעלה במהלך השחזור בשאלה האם יצליח לחזור על המעשה.

(9) השאלה מדוע הנאשם לא הודה כי דרך על הגופה איננה שייכת לדעתנו לתחום המשפט כי אם לתחומים הקשורים בנפשו של אדם, אך נזכיר כי גם כאשר הנאשם הודה הוא בחר "להשאיר לעצמו" חלק מפרטי הרצח – עשרים אחוז כהגדרתו, שאם יחשפם עלולה אשתו לעזבו. האם פרט מידע זה הוא אחד מהם? לנאשם פתרונים.

(10) יש לזכור גם בהקשר זה את אמירתו המפלילה של הנאשם לאשתו מייד לאחר השיחה עם ראובן ג'נח: "ילדה נפלה בשרותים באסלה".

(11) הראינו אם כן שאופן ההדגמה של היציאה מהתא, הינו פרט מוכמן. לנאשם אין כל טענה או הסבר למסירת פרט זה. הודאתו בעניין זה מתיישבת היטב עם ראיות חיצוניות וידיעתו משמשת חיזוק להודאתו.

י. תנוחת הגופה:

(1) במהלך החקירה הראשונה בה מודה הנאשם בפני חוקריו כי ביצע את הרצח, ולכשנשאל בעניין תנוחת הגופה, הוא מסר בתחילה תיאור מדוייק של תנוחת הגופה – נפלה בתא שני, על הצד, על האסלה[1226] – לדבריו.

(2) הנאשם מוסר כי לאחר הרצח נפלה המנוחה בתא השני, במקום שמתואר על ידו "בין האסלה ובין הקיר", כאשר בתחילה הוא טוען שנפלה בצד ימין של האסלה (צד ימין של מי שעומד מול האסלה בכניסה לתא), ובהמשך מתקן כי נפלה לצד שמאל, ואף מצייר את מקום נפילתה[1227].

(3) בחקירתו ע"י בוקר, בה נתבקש להסביר את הפרט הנ"ל, טען הנאשם כי סשה רמז לו בעיניו שהילדה לא נפלה לצד ימין, ולכן צייר את מקום נפילתה בצד שמאל. ואולם, צפייה בקטע בו אמר הנאשם לסשה וצייר את מקום הנפילה בצד שמאל, מלמד כי סשה לא רמז דבר לנאשם, וכי הנאשם מסר את הפרט של צד שמאל ללא הכוונה כלשהי[1228]. גם טענת הנאשם, כי בציור שצייר מופיעה נקודה בצד ימין המלמדת על כוונתו הראשונית לומר שהילדה נפלה בצד ימין אינה נכונה[1229].

(4) הנאשם אף מוסיף ואומר בחקירתו ע"י בוקר, כדי להסביר את דבריו בהודאה ובשחזור:

"היה לה קשה ליפול מבעד לאסלה, ביני לבין האסלה, לכן היא היתה צריכה ליפול על האסלה"[1230]

(5) הוא מתבקש להדגים שוב כיצד תפס וכיצד דקר את המנוחה[1231]. הנאשם נשאל באיזה מצב היתה המנוחה כשעזב את התא. הנאשם משיב כי היא שכבה כפי שהדגים בשחזור, אולם יתכן שעדיין היתה בחיים והצליחה לקום לאחר מכן[1232].

(6) גם בשחזור מראה הנאשם את נפילת המנוחה לצד שמאל של האסלה כשראשה לכיוון הקיר[1233].

(7) יש לזכור בהקשר זה גם את אמירתו המפלילה של הנאשם לאשתו מייד לאחר השיחה עם ראובן ג'נח: "ילדה נפלה בשרותים באסלה".

יא. תיאור המנוחה:

(1) פרט מוכמן משמעותי נוסף שאותו נתן הנאשם ללא כל הסבר למקור המידע, הינו תיאורה של המנוחה. הנאשם במהלך חקירותיו נתן תיאור מלא ומפורט של מראה המנוחה בעת הרצח.

(2) בחקירתו מיום 19.12.06, הנאשם מתאר את המנוחה כלא גבוהה, שערה בצורת צמה מגולגלת בלי גומי, לבשה מכנסי ג'ינס כחול, ונעלי ספורט שצבען לבן שחור או אפור שחור, וחולצה שאינו זוכר את צבעה מכיוון שהתמקד בחלק גופה התחתון[1234].

(3) בשחזור , הנאשם מתאר כי המנוחה היתה נמוכה קצת – בגובה 1:50-1:60, בעלת גוף חטוב, לבושה ג'ינס כחול כהה ונעלי ספורט בצבע לבן ושחור או אפור ושחור[1235].

(4) בחקירתו ע"י אנטולי, בסיום השחזור, נשאל הנאשם שוב על לבושה של המנוחה, ומתאר כי לבשה מכנסי ג'ינס כחול כהה, סוודר בצבע כחול בהיר יותר מהג'ינס, ונעלי ספורט בצבע אפור ושחור, ולא ענדה עגילים או פירסינג[1236]. הנאשם מוסיף כי שערה של המנוחה היה מעל גובה המותניים ומגולגל לאחור[1237].

(5) תיאורים אלה של הנאשם מפתיעים במידת דיוקם. המנוחה איננה גבוהה, שערה – מעל גובה המותניים לא היה מוחזק בגומיה, שכן זו נמצאה ענודה על פרק ידה[1238], היא לבשה ג'ינס כחול, ונעלי הספורט שלה היו בצבע לבן-שחור- ואפור, עם עיטור אדום. למנוחה לא היו עגילים או פירסינג – כדברי הנאשם. אמנם הנאשם לא דייק בהתייחסותו לצבע חולצתה של המנוחה אם כי הוא הסביר עוד בחקירה כאמור כי הוא התמקד בחלק גופה התחתון של המנוחה. יחד עם זאת, הנאשם מסר במדוייק כי החולצה (שהייתה לבנה) הייתה בהירה יותר מהג'ינס.

(6) בזמן החקירה הנגדית של ד"ר זייצב, טען הסנגור (בנסותו להזים את טענת מרשו כי החולצה הייתה בהירה יותר מהג'ינס), שהחולצה, ע"פ תמונות הזירה אדומה[1239], אך המומחה הבהיר כי החולצה נראית כאדומה משום שספגה את דמה של המנוחה אך צבעה-לבן, והדברים מתיישבים היטב עם עיון בתמונות[1240] המנוחה.

(7) במהלך חקירת ראש הצח"מ נדרש הנאשם לשאלה כיצד ידע לתת במדוייק פרטים בנוגע לנעלי המנוחה [1241]. תשובתו הראשונית הייתה שמדובר ב"צבע קלאסי" – לבן ושחור. ולכן אמר זאת לראשונה וכאשר נשאל בשחזור באיזה צבע היו נעליה אמר שיכול להיות אפור ושחור, כי אפור זה הצבע הראשון ש"עלה לו לראש". הנאשם ממשיך ומסביר כי גם הודרך בעניין זה, מאחר ושמע את הספק בקול חוקרו כאשר אמר שחור ולבן, ואז "החליף" לאפור.

(8) טיעון זה של הנאשם עומד בסתירה לחומר הראיות. הנאשם כבר בחקירה הראשונה נקב בצבע "אפור", ללא שהשתמע שום ספק מקולו של החוקר, ובית המשפט מופנה בזאת לחקירה הרלבנטית כאמור בהפניה מס' 47.

(9) בהמשך אותה חקירה הנאשם חוזר לטענה שאפור זה "לוגי" ואף מסביר כי זה היה "אסוציאציה". פעם היו לו נעלי ספורט אפורות ולכן הוא חשב על צבע זה.

(10) ברור כי תשובה זו איננה מספקת. העובדה שהנאשם נקב בצבע אפור איננה טריביאלית. העובדה שהנאשם ידע שהמנוחה נעלה נעלי ספורט הינה כשלעצמה בעלת חשיבות. העובדה שידע כי נעלי הספור היו בצבע אפור הינה בעלת חשיבות נוספת, מה גם שאין לו כל הסבר מניח את הדעת מדוע "ניחש" כביכול שמדובר דווקא בצבע זה, שאיננו אופייני דווקא לנערות צעירות, ואיננו צבע קלאסי או נפוץ במיוחד.

(11) ידיעה זו של הנאשם מצטרפת לשורה ארוכה של פרטי חקירה מוכמנים שלנאשם אין כל הסבר מניח את הדעת הכיצד הגיעו לידיעתו.

יב. דם בשירותי הבנים:

(1) ע"פ עדותו של עד התביעה ויקטור קולסניקוב[1242], ביום הרצח נמצאו כתמי דם על רצפת התא השני בשירותי הבנים, קומפלקס המצוי קומה אחת מתחת לקומפלקס בו בוצע הרצח, וחצי קומה מעל המקלט בו עבד הנאשם [1243].

(2) עד התביעה, שהבחין בכתמים ניקה אותם במסגרת עבודתו, ועוד טרם גילוי הגופה, באופן שלא ניתן היה לדגום ולבדוק אותם בשלב מאוחר יותר – יצוין כי מקיר אחד התאים בשירותי הבנים נדגמו מס' כתמים זעירים, אשר הסתבר כי הם מכילים תערובת חומר אנושי[1244] שאיננו דם. העד הוסיף בעדותו כי מדובר היה ב"טיפות קטנות", ולא בכמות גדולה של דם.

(3) במהלך שהותו של הנאשם עם המדובב, ובהזדמנות הראשונה שהתוודה בפניו - התבטא הנאשם כי הוא זוכר בוודאות כתמי דם בשירותי הבנים[1245].

(4) בהמשך, ולאחר שתיאר את ביצוע הרצח, אמר הנאשם למדובב כי הוא "עשה טעות". לטענתו, לא היו עדים לרצח (מה שנכון), אך הטעות שלו הייתה בכך שדם טפטף מהלהב של הסכין או מהידיים שלו בשירותי הבנים[1246]. הנאשם הביע חשש כי טעות זו- עלתה לו בתפיסתו.

(5) הנאשם מפרט בפני המדובב, שהיו לו מס' טיפות דם על הידיים ו3-4 טיפות טפטפו בשירותי הבנים, הנאשם מסביר בכך את השאלות שנשאל אודות האפשרות שימצא דם על חפציו, הוא חושש שהדם שטפטף מידיו הכתים את אחד מחפציו ויפלילו.

(6) ביום 19.12.06, בעת השחזור, הנאשם מתאר את מעשיו לאחר הרצח בפרטי פרטים - הנאשם הראה כי לאחר הרצח, סגר את הדלת הראשית של קומפלקס השרותים[1247]. הנאשם סיפר איך הבחין בדם על הסכין שבידו, ואף הוביל לשרותי הבנים והראה כיצד שטף את ידיו ואת להב הסכין[1248]. לאחר מכן, סיפר הנאשם כי הוא הלך לחדר המורים והכין לעצמו קפה. ולאחר ששתה את הקפה, חזר לשרותי הבנים לעשות את צרכיו וראה טיפות דם על רצפת השירותים, ולאחר מכן חזר למקלט 2 והמשיך בעבודתו[1249].

(7) חשוב לציין, כי הודיית הנאשם, הקושרת בין טיפות הדם לבין הרצח, באה לאחר שהנאשם כבר מסר לחוקרים, בחקירותיו הראשונות, כי ראה דם בשרותי הבנים, אולם בכל פעם שהתייחס לעובדה זו, הסתבך בסתירות והפליל עצמו.

(8) במהלך התחקור הראשוני[1250] של הנאשם, נשאל הנאשם אם הבחין בשירותים בבית הספר במשהו חשוד – הנאשם בחר לענות על שאלה זו בשלילה, למרות שאין מחלוקת כפי שהסתבר בדיעבד כי הוא ראה כתמי דם בשירותים.

(9) יומיים לאחר מכן, ביום 12.12.06, נחקר הנאשם פעם נוספת, וגם בנקודה זו. הוא נשאל מפורשות האם ראה דבר מה חריג בשירותים, והאם יתכן כי בגדיו/חפציו יוכתמו בדם והשיב בשלילה[1251]. בשלב זה של החקירה, כאמור, הנאשם נחקר כעד ולא כחשוד, ובכ"ז הוא בחר לשקר לחוקריו בעניין זה. יצויין עוד, כי השאלה לא הייתה שאלה פתוחה, הנאשם נשאל במפורש אם ראה ביום הרצח סימני דם בשירותים – תשובתו הייתה חד משמעית – לטענתו הוא אכן ראה דם אך לא בתאריך הרצח כי אם שבוע לפני כן. הנאשם שלל כי ראה דם ביום הרצח.

(10) רק יומיים לאחר מכן, בחקירה נוספת, ביום 14.12.06,[1252] מסר הנאשם לראשונה מיוזמתו כי הבחין ביום הרצח בכתמי דם בשירותי הבנים.

(11) גם בבית המשפט, כאשר הוא מכחיש את הרצח, הוא מודה כי ראה כתמי דם בשירותי הבנים [1253]. הנאשם, אם כן, ביכר שלא להביא לידיעת חוקריו את עובדת הימצאות כתמי דם בשירותים.

(12) השאלה מדוע בחר הנאשם (ביום 12.12.06) להסתיר פרט זה מחוקריו, כאשר נחקר לראשונה מעידה על ניסיון מודע שלו להרחיק את עצמו מכתמי דם אלו, שהרי ממה נפשך? אם בחשוד חף מפשע עסקינן, אין שום סיבה שיסתיר פרט זה, ההפך הוא הנכון. היה עליו למסור את כל שבידיעתו כדי לסייע בפענוח הרצח המזוויע. הנאשם נשאל עוד בחקירה הראשונה שלו (כאשר היה בגדר עד ולא חשוד, ולא הייתה לו כל סיבה לחשוב שמצב דברים זה עומד להשתנות לכאורה) מפורשות אם הבחין במשהו חשוד בשירותים[1254], העובדה שבחר לשקר בעניין זה, ולטעון כי לא הבחין בשום דבר חריג מדברת בעד עצמה.

(13) בהמשך, החקירה, ובעודו מכחיש את החשדות, מסר הנאשם כי ראה כתמי דם בשירותים.

(14) לשאלת חוקריו – מדוע לא סיפר על כך בהזדמנות הראשונה בה נחקר – הוא השיב כי הוא לא ייחס לכך חשיבות[1255]. כלומר, הוא ראה וזכר שהיו שם כתמי דם, אך מדובר בעניין שגרתי מבחינתו שלא הצדיק דיווח. בחקירה מאוחרת יותר שינה הנאשם את גרסתו, וטען כי הסיבה בעטיה לא דיווח לחוקרים על הימצאות כתמי הדם הייתה כי פחד לספר על כך משום ש"אין לו תעודת זהות וזה יכול להוביל לחשד גדול נגדו"[1256]. שני הסברים אלה של הנאשם אינם מתיישבים האחד עם משנהו, ואף אינם מתיישבים עם היותו חף מפשע. ההפך הוא הנכון. אדם חף מפשע היה ממהר לחלוק עם חוקריו כל פרט ויהא שולי ביותר, ובלבד לסייע בידם. לא כן הנאשם, שהתנהג (ולא בכדי), כמי שיש לו מה להסתיר מחוקריו.

(15) זאת ועוד, אין להבין כלל את קו המחשבה של הנאשם – מדוע העובדה שידווח כי ראה לתומו, מן הסתם כעדים רבים אחרים, טיפות דם בשרותים, יכולה להוביל לחשד נגדו בהנחה כי אין לו שום קשר לרצח? מחשבתו של הנאשם כי פרט זה עלול להפליל אותו, מלמדת כשלעצמה על תחושת אשמה, ומודעות לכך שטיפות הדם אינן אקראיות אלא נוצרו על ידו, ולא היו בשרותים קודם כניסתו אליהם!

(16) דין הסבריו של הנאשם להידחות. הנאשם, מניפולטיבי וערני להתפתחויות בחקירה, שיתף את חוקריו, טיפין טיפין בפרטי החקירה ובהתאם להתנהלותה. בתחילה הוא הכחיש קיומם של כתמי דם. כאשר בוצע כנגדו תרגיל חקירה ונאמר לו כי נמצא כתם על חפציו הוא מיהר לשנות גרסא שתוכל לחלצו. כהרגלו, הוא הסתבך בשלל גרסאותיו ונותר עם שקרים שאין להם הסבר.

(17) הנאשם האמין לחוקריו כי נמצא דם של הילדה על חפציו. הוא ידע היטב כי הסיכוי שדם טפטף מידיו או מסכינו, בשירותי הבנים- גבוה, ולכן סיפק הסברים[1257] להימצאות דם על נעליו על בגדיו ועל הסכין תוך מחשבה שאם "יגדיל" את כמות הדם בשירותים תתקבל טענתו כי רק באקראי נמצא דם על חפציו וכי הוא איננו קשור לרצח. חיזוק לעמדתו זו קיבל הנאשם לדבריו מסנגורו שאמר לו לטענתו כי "טיפת דם אחת זה לא נורא"[1258].

(18) במהלך חקירתו בבית המשפט, מאשר כאמור הנאשם כי ביום הרצח ראה "טיפות גדולות" של דם בשירותי הבנים[1259]. בתחילה, לטענתו, הוא סבר שמדובר בדבר של מה בכך. הנאשם עומת בחקירה עם העובדה שבחר שלא לשתף את חוקריו בעניין, ואף לשאלת בימ"ש בעניין זה אמר שזה לא נראה לו חשוב, אך לאחר שחוקריו ביקשו ממנו שוב ושוב לשוב לזכור איפה הוא היה ביום הרצח ומה ראה- הוא נזכר בטיפות הדם. גרסה זו של הנאשם איננה מתיישבת עם החקירה המוסרטת, שבה הנאשם, מיוזמתו וללא שקדמה לכך כל שאלה מספר על הדם שראה. הנאשם כהרגלו, מטיל את האשמה על חוקריו. לטענתו השוטרים שאלו אותו שאלות בעניין זה בדיוק לפני שנכנס לחקירה. טענה זו של הנאשם כלפי החוקרים איננה עומדת בקנה אחד עם המציאות, שכן צפיה בקלטת החקירה[1260] מצביעה על כך כי הנאשם ישב, לבדו, בחדר החקירה, ללא כל הדרכה וללא שנשאל כל שאלה. למותר לציין כי הנאשם איננו יכול להסביר את הפער בין תשובתו למציאות.

(19) הנאשם, אם כן, ידע שדמה של המנוחה טפטף מידיו או מכלי הרצח בשירותי הבנים. ידיעה זו, אותה ניסה הנאשם, ולא בהצלחה מרובה, להסתיר, אומתה ע"י איש הניקיון, עד התביעה, ויקטור קולס ניקוב. פרט זה מצטרף לשאר פרטי החקירה אותם מסר הנאשם מידיעה אישית, ויש גם בידיעתו בכדי להוות את התמיכה הראייתית הנדרשת להודאתו של הנאשם בביצוע הרצח המיוחס לו.

יג. סיכום

לסיכום פרק זה, ניתן לומר כי לא רק שהנאשם היה בקיא במספר רב של פרטים מוכמנים שיש בהם כדי להצביע על כך שהוא שביצע את הרצח, הרי שהנאשם היה אף בקיא בפרטים "נסתרים" ו "מיוחדים" להם מתבקש בית המשפט לתת משקל ראייתי רב ולקבוע כי עצם העובדה שהנאשם ידע את אותם פרטים מפיגה כל חשש כי הוא קשר עצמו לעבירה שלא ביצע.

ראה בעניין זה ע"פ 2109/96 (אל עביד):

"כדי שבקיאות בפרטים תהא בעלת אופי מסבך, יש להקפיד על כך שהבקיאות בפרט תהיה ברורה וגלויה, ולא תהיה מוטלת בספק; כי קיומו של הפרט במציאות תוכח כדבעי; וכי פרט זה לא יכול היה להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה. כמו כן, קיים יחס הפוך בין שכיחות הפרט לבין משקלו הראייתי.
כלומר, "ככל שמדובר בידיעת פרטים 'נסתרים' יותר ו'מיוחדים' יותר להתרחשות נשוא האישום כן ילך ויגדל משקלה הראייתי של ה'ידיעה'" (י' קדמי על הראיות (תשנ"א82 (-1992). ככל שידיעת הפרט נפוצה יותר כן היא מאבדת מאופיה המסבך"[1261].

3. ראיות מחזקות חיצוניות

בפרק זה של הסיכומים נדון בקיומן של ראיות מחזקות חיצוניות להודאת הנאשם. כפי שנראה בפרק זה- לבית המשפט הוגשו ראיות שיש בהן לא רק חיזוק חיצוני, אלא למעלה מן הנדרש: סיוע של ממש להודאה.

א. עקבות נעלי הנאשם על מכנסי המנוחה

ראיית חיזוק משמעותית להודיית הנאשם, הינה העובדה שעל מכנסי המנוחה נמצאו עקבות נעליים, אשר תואמות, כפי שנראה להלן, את סוליות נעלי הסלמנדר שנעל הנאשם ביום הרצח.

חשוב לציין כי אף שמדובר בראיה חשובה, ראיה זו אינה אלא אחת מני ראיות מחזקות רבות בתיק, אולם ייחודה הוא בהיותה הראיה הפורנזית העצמאית היחידה בזירה, המצביעה פוזיטיבית על הנאשם.

חשיבותן של עקבות הנעליים, אינה רק בשל התאמתן לנעלי הנאשם, אלא קודם כל לעצם הימצאן במקום בו נמצאו: על גבי מכנסי המנוחה, ובמיקום ומסלול המצביע על טיפוס על הגופה מהצד ועמידה על גבי רגליה - כאשר פני העומד כלפי הדלת, בדיוק באופן שהדגים הנאשם בשחזור, לשם יציאה מהתא!

אין מחלוקת בין הצדדים כי אכן, נמצאו על מכנסי המנוחה עקבות נעליים בדם. אין אף מחלוקת כי הנאשם נעל ביום הרצח את נעלי הסלמנדר שנתפסו ע"י המשטרה[1262].

הצדדים חלוקים, עם זאת, בשאלת מידת ההתאמה של העקבות לנעלי הסלמנדר, ולעניין משמעותה הראייתית של התאמה זו. עמדתנו על קצה המזלג היא כי ניתן לקבוע - ברמה ראייתית פלילית, כי הנאשם הותיר את עקבות הנעליים. ואולם, היות ומדובר בראיה מחזקת ולא בראיה יחידה, גם קביעה ברמה ראייתית נמוכה יותר כי העקבות יכולות להיות של הנאשם, מספיקה לצורך ענייננו – כדי להוות חיזוק משמעותי, ואף ברמה של סיוע, להודייה ולשאר הראיות נגד הנאשם.

להוכחת עמדותיהם, העידו מומחים מטעם שני הצדדים, אשר הגישו חוות דעת ונחקרו עליהן: מומחה הנעליים מטעם התביעה – רפ"ק ירון שור ממעבדת סימנים וחומרים במז"פ (להלן: "שור"), ומומחה הנעליים מטעם ההגנה – ד"ר גאי קופר, ממעבדה פרטית מאנגליה (להלן: "קופר").

(1) חוות דעתו של מומחה התביעה רפ" ק שור - כללי

(1) חוות דעתו של שור נערכה לאחר שבדק את עקבות הנעליים שעל מכנסי המנוחה והשווה אותן לכל הנעליים שנתפסו בתיק החקירה, ולדגמי נעליים רבים נוספים ממאגרים בארץ ובחו"ל.

(2) שור מצא בחלקן הקדמי של מכנסי המנוחה, עקבות נעליים רבות, חלקיות, בחלקן זו על גבי זו. כאשר הוא בודד מתוכן 6 עקבות (אותן מספר 1-6)[1263]:

· על המכנס השמאלי: 3 עקבות (1-3) לרוחב המכנס, באיזור הכיס, של החלק הקדמי של נעל שמאלית, ועקבה אחת של נעל שמאלית (4) לאורך המכנס – כשחזית הנעל מכוונת לכיוון הדלת.

· על המכנס הימני - 3 עקבות זו על זו של עקב נעל ימנית (מוספרו יחד 5) – לרוחב המכנס, ועקבה אחת אורכית של נעל ימנית (6).

· בשלוש מן העקבות (1-3), מצא שור התאמה סוגית וכן פגמים ייחודיים, התואמים לפגמים המצויים על סוליית נעלי הסלמנדר, ולפיכך קבע כי אפשרי בהחלט שהן נוצרו ע"י נעל שמאל של הנאשם.

· לגבי 3 העקבות האחרות, מצא שור התאמה סוגית (התאמה או דמיון בדגם וגודל) לחלקים המקבילים בנעלי הנאשם וקבע כי אפשרי שהן נוצרו ע"י נעלי הנאשם.

(3) שור הניח (על סמך סמיכות העקבות ומנחן התואם לרגל שמאל וימין) כי הן נוצרו ע"י זוג נעליים אחד, ובהתחשב בשקלול הנתונים מכל העקבות - מצא כי קיימת סבירות גבוהה כי נעלי הנאשם הותירו את העקבות[1264].

(4) על סמך המידע ופעולות המחקר שבוצעו על ידו וע"י החוקרים, אשר הובילו למסקנה כי נעלי הסלמנדר מהדגם שנעל הנאשם, נדירות מאוד בארץ – העלה שור את רמת הוודאות של מסקנתו ל"סבירות גבוהה מאוד" כי זוג נעלי הסלמנדר של הנאשם הותיר את כל העקבות[1265].

(2) חוות דעתו של מומחה ההגנה קופר - כללי[1266]

(1) חוות דעתו של קופר התבססה על בדיקת תיק העבודה והצילומים שערך שור, וכן על בדיקה עצמאית של הנעליים ועריכת הטבעת נסיון משל עצמו במז"פ[1267].

(2) קופר הבחין במרבית הסימנים עליהם הצביע שור, לרבות דפוסי פסים ועיגולים הדומים לאלה שעל סוליית נעלי הסלמנדר, והפגמים הייחודיים. עם זאת הוא התייחס להבדלים בין העקבות לנעליים, אשר לא שללו את האפשרות כי נוצרו כתוצאה מתזוזת הנעליים על משטח הג'ינס, אולם סבר כי הם מותירים ספק באפשרות שהנעל הותירה את העקבות[1268].

(3) קופר סבר כי אין וודאות כי העקבות אכן הן נוצרו ע"י נעלי סלמנדר מהדגם שנבדק[1269]. הוא לא שלל את האפשרות כי נעלי הנאשם הותירו את העקבות, אולם סבר כי משקל ההבדלים גובר על משקל ההתאמה, ו"תומך בהצעה" כי לא נעלי הנאשם הותירו את הסימנים[1270].

(4) קופר לא העלה בחוות דעתו או בעדותו אופציה לסוג נעליים אחרות זולת נעלי הסלמנדר של הנאשם, אשר יכולות היו להותיר את העקבות על המכנסיים.

(3) הכרעה בין מומחים - כללי

(1) בפני בית המשפט מצויות, בתום המשפט, שתי חוות דעת, המובילות למסקנות שונות (אף כי לא מנוגדות) לעניין רמת הוודאות כי נעלי הנאשם הותירו את העקבות על מכנסי המנוחה. זו של התביעה, הגורסת כך בסבירות גבוהה מאוד, וזו של ההגנה, אשר אינה שוללת את האפשרות, אולם גורסת כי סבירותה נמוכה. נשאלת השאלה כיצד יכריע בית המשפט בין שתי חוות הדעת שבפניו, בשאלה מדעית אשר מצויה בתחומם של המומחים.

(2) בית המשפט העליון קבע, כי לא די בעצם קיומה של חוות דעת מומחה נוגדת בשאלה מדעית, כדי ליצור ספק הפועל לטובת הנאשם:

²"..לו היתה מחלוקת חכמים מונעת מסקנה בתחום הרפואי, או לו נדרשה בכל סוגיה חוות דעת מקצועית אחידה הניתנת פה אחד, קשה היה להגיע לממצא רפואי. הפתרון הוא, כמבואר, בכוח המשכנע של כל תיזה מקצועית, ובין היתר, במידת השענותה על כל שורת הממצאים. הווי אומר, אין תמיד תיזות מקצועיות המקובלות על כולי עלמא. בית המשפט בונה, על כן, את מסקנתו על מידת השיכנוע של העדות, ובין היתר, על מהות הבדיקות שנערכו, התאמת המסקנות לכל מיכלול הממצאים ונתונים כיוצא באלה. על בית המשפט להיות ער לכך שאיננו מצויים בתחום מדעי בו ניתן לקבוע לעולם מסקנה חד-משמעית ולזנוח הערכות והשערות. דיאגנוזה בתחום הרפואה היא הערכת מצב לפי מיטב הכשירות המקצועית, ויכולות להיות לגביה השקפות שונות.

²ספק אכן פועל תמיד לטובת הנאשם, אולם מומחים החלוקים זה על זה, אינם מותירים בהכרח ספק."[1271]

(3) כאשר מוצגות בפני בית המשפט שתי חוות דעת מומחים נוגדות - בית המשפט הוא המכריע בין מסקנותיהם. על הכללים המנחים אותו בהכרעה זו, קבע בית המשפט העליון בעניין אשקר:

"אכן, מקום שבו מתייצבים בפני בית המשפט שני מומחים מטעמם של שני יריבים ובית המשפט נדרש להכריע ביניהם - מלאכתו של בית המשפט אינה קלה כלל ועיקר: בית המשפט אינו "מומחה-על" בתחומי המדע המגוונים הנפרשים בפניו; ואף על פי כן - עליו להכריע בין מומחים המציגים חוות דעת נוגדות באותם תחומים.

ואכן, בבואו להכריע בין מומחים, אין בית המשפט שם עצמו "מומחה-מכריע" ביניהם, ומטבע הדברים שאין הוא מפעיל לענין זה שיקול דעת מקצועי; אלא - גם בהקשר זה פועל בית המשפט כערכאה שיפוטית, ומפעיל לצרכי ההכרעה בין המומחים שיקול דעת שיפוטי, על בסיס הידע המשפטי, נסיון החיים השיפוטי והשכל הישר, בהם הוא עושה שימוש כאשר הוא מתבקש להכריע בין גירסאות סותרות.

(2) ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית - במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית - במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה - נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה מימצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה.[1272]"

(4) מעבר לשיקולים כלליים אלה של הערכת מהימנות המומחה ורמתו, רשאי בית המשפט לייחס משקל אף להתרשמותו במו עיניו מממצאי המומחה, ומהליכי הסקת המסקנות שלו, כפי שמתועדים בצילומים או מסמכים[1273].

(5) נפרט להלן את השיקולים להעדפתו של מומחה התביעה – הן על סמך מומחיותו ונסיונו והן בהתייחס לתוכן חוות הדעת.

(4) מומחיות ונסיון מקצועי

(1) מומחה התביעה שור

מקורות החיים ורשימת הפרסומים שצירף לחוות דעתו ומעדותו של שור[1274] עולים הדברים הבאים:

1. שור משרת במעבדת סימנים במז"פ מאז שנת 1987 (20 שנה עד תיק זה), ומאז 1991 כראש תחום עקבות הנעליים במעבדה.

2. הוא משתייך לדירוג המחקר משנת 1996, כאשר משנת 2005 הוא בעל דרגה המקבילה ל"פרופסור חבר".

3. שור הוא מומחה בעל שם בינלאומי בתחום עקבות הנעליים. הוא משתייך לקבוצת עבודה בנושא סימנים של האיגוד האירופי למדע פורנזי, היה חבר בועדה אירופית אשר קבעה סולם וודאויות אחיד בנושא עקבות נעליים, ובימים אלה הוא חבר בועדה למיסוד בדיקות הכשירות בקהילה האירופית.

על שמו הבינלאומי של המומחה הישראלי שור העיד גם מומחה ההגנה קופר, אשר שמע על שור לפני עבודתו על תיק זה, ראה את שמו במאמרים ומודע לפעילותו בקבוצת הסימנים האירופית, אשר קופר אישר את חשיבותה אף כי אינו נמנה עליה. קופר אף אישר כי שמו של שור מופיע ברשימת מקבלי התודות, בפתח ספרו של המלומד האמריקני הידוע בודזיאק, אשר קופר השתלם אצלו בקורס בנושא עקבות נעליים[1275]. קופר אף הסתמך במהלך עדותו בבית המשפט, בעניין סולם הודאויות המקובל באנגליה – על המאמר שכתב שור במסגרת קבוצת העבודה האירופית[1276].

4. שור צירף רשימת פרסומים הכוללת עשרות מאמרים מבוקרים[1277], דוחות פנימיים והרצאות ומצגות בכנסים (מרביתם בנושא עקבות נעליים). כמו כן השתתף בקורסים רבים במדע פורנזי.

5. שור העיד כי ב-20 שנות נסיונו, כתב מאות ואולי אלפי חוות דעת לבתי משפט בנושא נעליים וצמיגים, והעיד עליהן פעמים רבות בבתי משפט.

(2) מומחה ההגנה קופר

הבאתו של מומחה מאנגליה לעדות בבית משפט בישראל, עשויה, כשלעצמה, ליצור רושם מטעה, כאילו מדובר במומחה בינלאומי בעל שם, אשר רמתו ומקצועיותו עולים בוודאי על אלה של המומחה הישראלי – הפרובינציאלי לכאורה. ואולם, מסתבר כי ההפך הוא הנכון. בעוד המומחה הישראלי, שור, הוא בעל שם בינלאומי מוכח כאמור לעיל, קופר הינו איש מקצוע אנגלי מן השורה, חסר שם בינלאומי או נסיון מיוחד בתחום עקבות הנעליים. הנסיבות בהן נתגלגל שמו דווקא לידי ההגנה מכל אלפי מומחי תבל נותרו עלומות. לא הוצג לבית המשפט כל יתרון בולט של קופר על פני מומחה נעליים "כחול לבן"[1278]:

1. קופר עוסק משנת 1995 כיועץ פורנזי (פרטי) במגוון נושאים, ביניהם: עקבות נעליים, שברי זכוכית, סימני כלים, כושר גופני, וחומרי בניה. הוא השתלם בקורס בנושא עקבות נעליים בארה"ב (אצל המלומד בוזיאק, אשר כאמור הודה בספרו למומחה התביעה שור), בשנת 2004. הוא עורך חוות דעת בנושא עקבות נעליים מזה 10 שנים[1279].

2. קופר טען בחוות הדעת, כי בשלוש השנים האחרונות הוא "מרצה בנושא ראיות של סימני נעליים" באוניברסיטת מערב סקוטלנד, אולם בחקירתו הנגדית הוברר, כי המדובר בהרצאת אורח חד שנתית במסגרת קורס לכימאים על היבטים של מדע פורנזי, שנגעה בסימני נעליים, וכי הוא אינו משתייך לסגל האוניברסיטה[1280].

3. קופר אינו משתייך לשום גוף בינלאומי העוסק בעקבות נעליים או במדע פורנזי בכלל, אינו פעיל ואינו משתתף בכנסים בינלאומיים בתחום, אשר חושפים את משתתפיהם לחידושים ועדכונים ממעבדות נחשבות ברחבי העולם, אשר הוא מכיר בחשיבותם[1281].

4. קופר טען בחוות הדעת כי פרסם "עשרה מאמרים מדעיים", אך מרשימת הפרסומים שהציג בבית המשפט (אולם לא צירף לחוות הדעת), הסתבר כי אף לא אחד מהם עוסק בנושא עקבות נעליים בפרט, או מדע פורנזי בכלל.

5. בחקירתו הנגדית של קופר הסתבר כי הוא העיד בעבר בבית משפט על חוות דעת שכתב בנושא נעליים פעם אחת בלבד, כחודשיים לפני עדותו בתיק זה, וכי הנאשם שלטובתו העיד הורשע[1282].

(3) נראה, כי די בהבדלים משמעותיים אלה במומחיות ובנסיון המקצועי, על מנת להטות את הכף לטובתו של המומחה הישראלי בעל השם ירון שור. כפי שקבע בית המשפט העליון בעניין אשקר בהעדיפו את מומחית התביעה:

".. ונסיונה המעשי של מומחית התביעה - מתבטא בפעילות ממושכת ורצופה של השוואת כתבי יד ובדיקת מסמכים במשך שנים רבות - למעלה מעשרים שנים - במסגרת מז"פ, הכוללת כתיבת חוות דעת לבתי משפט כחלק בלתי נפרד מעיסוקה השגרתי. (ראה בנושא זה: ע"פ 436/88, מג(555 (1 (רבינוביץ); ועיין גם - ע"א 70/88, מד(34 (3 (פז נ' אלון); וכן - ע"פ 410/72, כח(256 (1 (קיזל).)

(3) הכשרתה המקצועית של מומחית ההגנה - הגב' ברייר - נרכשה בעבודה ובלימודים במסגרת קורס שעברה אצל פרופ' קליין בארה"ב; ומסתבר כי נסיונה בהשוואת כתבי יד ומסמכים אינו רב והיא לא הופיעה - ומכל מקום לא הרבתה להופיע - בבתי משפט לצרכי מתן חוות דעת בתחום זה."[1283]

(5) מקצועיות – שימוש בסולם רמות וודאות אחיד

(1) חוות דעתו של שור נערכה כולה על פי סולם הודאויות הקבוע והמקובל במז"פ, המשמש לא רק להשוואת עקבות נעליים, אלא להשוואת סימנים בכלל. כעולה מעדותו של ירון שור,סולם דרגות וודאות זה הינו גם הסולם המקובל באירופה (למעט בשני הבדלים קלים)[1284].

(2) שור נתן לכל עקבה ועקבה דרגת וודאות בהתאם לסולם, ובהמשך – שיקלל את דרגת הוודאות עם נתונים נוספים, אשר מעלים את רמת הוודאות, מדרגת "אפשרי" עד לדרגה הסופית – "סבירות גבוהה מאוד". כמפתח להבנת סולם הערכים, הפנה שור בחוות דעתו למאמר שכתב[1285], וכן הסביר בעדותו כי העליה בסולם הדרגות הינה על בסיס עליה ברמת האינפורמציה שמספקת העקבה, המצמצמת בהתאמה את גודל אוכלוסיית הנעליים שיכולה היתה להותיר את העקבה. המדובר בסולם "סודר" שבו המרחק בין דרגה לדרגה אינו קבוע, אלא מעיד על צמצום הולך וגדל של האוכלוסיה (בדומה לצורת משולש שחודו כלפי מעלה, המצוייר במאמר), עד לוודאות מלאה, או לדרגה של סבירות גבוהה מאוד, המותירה ספק תיאורטי בלבד[1286].

(3) לעומת "מפתח" ברור ומפורט זה, חסרה חוות דעתו של קופר מפתח כלשהו להבנת המונחים המשמשים בה. כאשר נשאל קופר בחקירתו הנגדית מהו סולם הוודאויות בו השתמש, השיב כי הוא מכיר את הסקאלה לפיה עובד שור, אולם באנגליה נהוג סולם אחר, הכולל מקבילות מילוליות למספרים. כשנשאל מהו הסולם המקובל באנגליה, הפנה קופר למסמך שערך שור במסגרת הועדה האירופית, הכולל השוואה בין סולמות הוודאות הנהוגים בשיטה האירופית (ובישראל) לבין השיטה האנגלית[1287].

(4) לכאורה, ניסוח חוות הדעת על פי המבחנים המקובלים באנגליה הוא מעשה לגיטימי עבור מומחה אנגלי, אף שראוי היה לצפות כי ביודעו שחוות דעתו מוגשת לבית משפט במדינה זרה, הרגיל למבחן שונה, היה קופר טורח לצרף לחוות דעתו ביאור כלשהו, המשווה בין סולמות הוודאות או לפחות מסביר את משמעות המושגים בהם נקט, על מנת לאפשר השוואה בין שתי חוות הדעת.

(5) ואולם, המשך החקירה מגלה, כי בניגוד לטענתו, קופר לא הקפיד לנסח את ממצאיו אף לפי הסולם האנגלי. כך לדוגמה: השורה התחתונה בחוות הדעת כי "למרות שאינו שולל לחלוטין את נעלי הנאשם, ההבדלים תומכים בפרופוזיציה (Support the proposition) כי נעליו של הנאשם לא הותירו את הסימנים", לוקה בכך שאינה מציינת את מידת התמיכה (חזקה, חלשה וכו') בפרופוזיציה[1288].

(6) לאורך חוות הדעת וביחס לעקבות השונות, השתמש קופר לתיאור רמות וודאות, במונחים אחרים, נטולי כל קשר לסולם דרגות הוודאות האנגלי או הישראלי/אירופי, המהווים תערובת של מושגים מדעיים, משפטיים, ובלשון הדיוטות, ואף אינם יוצרים מדרג פנימי זה כלפי זה, באופן המאפשר להבין מה חזק ממה. נביא מספר דוגמאות:

"Remains possible[1289], Cast doubt on the suggestion[1290], Some correspondence between features[1291], Has no evidential value[1292], It is uncertain[1293], Can not exclude[1294], Appear to correspond[1295]"

כאשר הוצגו לו מונחים אלה, אישר קופר כי לא השתמש בגוף חוות הדעת בסולם הדרגות המקובל באנגליה או באירופה, לא השתמש במינוח אחיד, ולא דירג את העקבות זו ביחס לזו[1296]. כשנשאל מדוע לא פעל על פי סולם מקובל כלשהו, השיב תשובות סותרות ולא מספקות, לפיהן: חשש כי שימוש במונחים נפוצים באנגליה יבלבל (לא ברור את מי חשש קופר לבלבל, את שור שהוא שכתב את המסמך עליו הסתמך קופר להשוואה בין השיטות?), כי הסולם אליו הוא רגיל תלוי במידע מהמעבדות באנגליה, כי השיטה האנגלית מקשה על שימוש בדרגות "שליליות", וכי הוא לא ידע להעריך את העקבה לפי הסולם בישראל שהוא איכותי ולא כמותי. לסיכום דבריו הסכים קופר כי היה עליו להשתמש בטבלה האירופית והוא לא עשה כן[1297].

(7) קופר טען, כי המונחים שבהם השתמש אינם מדעיים, וכי ניתן להבינם כפשוטם, לפי משמעותם הלשונית הרגילה. ואולם, הנסיון לעשות כן לא צלח, מכיוון שקופר התנסח לגבי אותו ממצא עצמו במונחים בעלי משמעות שונה, או משום שעשה שימוש במונחים שאינם ברי השוואה ומבלבלים. כך לדוגמה: קבע קופר בחוות הדעת לגבי עקבה מס'1, כי ההבדלים "מעוררים ספק בהנחה" ( Cast doubt on the suggestion) שעקבה זו נוצרה ע"י נעלו השמאלית של הנאשם[1298]. משמעותו המילולית והמשפטית של המונח "ספק" ברורה בעברית כמו גם באנגלית – חוסר וודאות מלאה. אדם המתבטא כי יש לו ספק בהנחה מסויימת, משמע כי הוא כמעט בטוח בנכונותה, אולם לא במאת האחוזים. ואולם, בחקירתו הראשית התבטא קופר, לגבי אותה עקבה עצמה, כי לדעתו היא נעשתה ע"י נעל אחרת[1299], אמירה שאינה מתיישבת בשום צורה עם המונח "ספק". בחקירתו הנגדית, כשנשאל על הפער בין התשובות, השיב כי לא התנסח כראוי בחוות דעתו לעניין עקבה 1, אולם בה בעת חזר על ההתנסחות הלקויה לדעתו, ואישר כי יש לו "ספק"[1300]. לדוגמאות נוספות נפנה במסגרת הדיון בקביעות לגופן.

(8) נבהיר, כי סולם הוודאויות או הסטנדרט שבו משתמש המומחה לצורך קביעת ממצאיו, אינו עניין סמנטי גרידא. השימוש בסולם ערכים קבוע וברור, מקובל בכל ענפי המדע הפורנזי. סולם כזה מאפשר להשוות בין חוות דעתם של מומחים שונים, ובין קביעות לגבי מוצגים שונים. תרגום של סולם הערכים המדעי לסולם ערכים משפטי, מאפשר לבית המשפט לקבוע את ערכה הראייתי של הראיה הפורנזית על סמך ממצאי המומחה.

(9) בהקשר זה, כתב בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בהכרעת דינו בעניין סלימאן אל עובייד:

"נדגיש, כי ענייננו אינו בלשון, או בצירופי המילים בשפה העברית כפי שהשתמש בהן המומחה, אלא בתוכן האמיתי אותו עטה המומחה באדרת של לשון.

משקל חוות הדעת ימדד, אליבא דידי, עפ"י איכותה. אין כאן נסיון ליצור או להסיק יש מאיין. המומחה צעד בדרך מקובלת בעולם המדע, והגדרת לשונו הינה למעשה זיקה בין כלים שלובים; לא רק מלשונו לעבר תוכן הגדרתו בחוות דעתו, אלא בעיקר, מן התוכן של חוות דעתו אל לשונה - הגדרתה המילולית, כפי שנוסחה על ידו, אולי אף בסיוע מנסחים נוספים מביני דבר."[1301]

(10) סולם דרגות הוודאות המקובל במז"פ, קנה לו בסיס, בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בבתי המשפט בישראל, בנושא עקבות הנעליים, בהם קבעו מהו משקלן הראייתי של התאמה בדרכת אפשרי, אפשרי בהחלט, סבירות גבוהה מאוד וכו' (כפי שעוד יפורט בהמשך)[1302].

(11) סולם הודאויות המקובל באנגליה, אף שהוא מבוסס על שיטת חישוב שונה, ניתן לתרגום לשיטה המקובלת בישראל, זאת הודות לעבודתו החשובה של המומחה הישראלי שור בועדה האירופית. ואולם, העדר שימוש בסולם כלשהו – כפי שעשה קופר, תוך בלבול במושגים בהם בחר להשתמש בינם לבין עצמם, אינו רק מעיד על חוסר מקצועיות ושיקול דעת מצד קופר הפוגמים במומחיותו, אלא גם מונע השוואה סדורה של ממצאיו ומסקנותיו לאלה של שור, בדיקה האם אכן המסקנות מבוססות על הממצאים באופן מדעי, ומתן משקל ראייתי לאלה ולאלה. דברים אלה בעלי חשיבות מיוחדת בתחום המדעי הפורנזי, שעניינו השוואת ממצאים ומטבעו אינו כולל קביעות חד ערכיות.

(12) העדר בשימוש בסולם ודאויות מקובל, יחד עם הבלבול של קופר במושגים בהם השתמש הוא עצמו, אשר מונע פרשנותם המילולית הפשוטה, כמו גם המדעית והמשפטית, מרוקן חוות דעתו מתוכן, ומצביע על חוסר מקצועיות היורדת לשורש המומחיות. להלן נראה, מניתוח הממצאים עצמם, כי אין שוני רב בין ממצאיו של קופר לאלה של שור, אלא בעיקר במונחים הבלתי מקצועיים בהם השתמש קופר, וכי קופר לא הראה כיצד נובעות מסקנותיו מן הממצאים:

(6) השוואת הממצאים לגבי כל אחת מהעקבות

(1) עקבה מס'1

1. מדובר בעקבה חלקית שאין חולק כי היא הברורה ביותר, שמיקומה מתחת ובצמוד לכיס המכנס השמאלי, ומשקפת את החלק הקדמי שמאלי של סוליית הנעל[1303]. שור העיד[1304] והדגים בבית המשפט, באמצעות מצגת שערך[1305], כי בהנחת הטבעת הנסיון של נעלו השמאלית של הנאשם על צילום העקבה[1306], מתקבלת התאמה בקו החיצוני של היקף הנעל, ובאלמנטים של הדגם: הפסים הדקים בקדמת הנעל, וחלק מעיגול הדריכה.

2. שור הראה כי בקצה הקדמי שמאלי של העקבה, ניתן להבחין בשלושה כתמים "לבנים" (ללא הטבעת דם) התואמים לשלוש שריטות (אחת מהן הינה בעצם שתי שריטות היוצרות יחד מעין עיגול) בסוליית הנעל, אשר נוצרו באופן אקראי כתוצאה משימוש בנעל.

3. ההתאמה עליה העיד שור נראית בבירור במצגת וכב' בית המשפט מופנה אליה שוב דרך סיכומים אלה, מוזמן להתרשם ממנה בעצמו[1307].

4. שור העיד, כי הפגמים הייחודיים שמצא בעקבה 1, התואמים לסוליית הנעל (ונוספים על ההתאמה בגודל ובאלמנטים של הדגם במקומות הרלוונטיים), מכילים לכאורה די אינפורמציה על מנת לקבוע בוודאות כי "זאת הנעל", אולם הוא נמנע מלעשות כן, בשל קיום רעשי רקע רבים, כתמים נוספים, והעובדה כי הפגמים מופיעים רק בחלקם. לפיכך, קבע שור כי העקבה מתאימה בדרגת "אפשרי בהחלט" לנעלו השמאלית של הנאשם[1308].

5. קופר, בחוות דעתו, אישר כי עקבה 1 מתאימה חלקית לאיזור קטן בקדמת הסוליה של נעלו השמאלית של הנאשם. לעניין הדגם – הסכים קופר כי קיימים בעקבה פסים דקים המתאימים לדגם של הנעל.

6. קופר אף הסכים כי הסימן כולל שני מאפיינים (מתוך השלושה שגילה שור)[1309], שהתאימו במקום, אך לא בצורה מדוייקת לנזק שעל הסוליה[1310].

7. למרות קווי התאמה ניכרים אלה, הצביע קופר על הבדלים בין הנעל לעקבה: העובדה כי הוא לא ראה בעקבה את העיגול ("מטרה" בלשונו), וכי הפסים נמשכים למקום שבו אמור להימצא העיגול, ובחלקם הם דקים יותר מאלה שמצויים בעקבה[1311].

8. הבדלים אלה עוררו "ספק" לדעתו של קופר בהתאמת העקבה לנעל, אולם לא שללו אותה, מכיוון שהוא הסכים כי יכלו להיווצר כתוצאה מתזוזה של הנעל על גבי משטח הג'ינס, שהינו גלילי, גמיש וסופג[1312].

9. ההבדל בין ממצאיהם אינו כה ניכר: שני המומחים מסכימים כי קיימת התאמה בגודל החלק של הנעל הנראה בעקבה, וכי נראים בה הפסים הדקים של הדגם. שניהם מסכימים להימצאם של שני פגמים ייחודיים בקו המתאר החיצוני.

10. גם העובדה כי ישנם "הבדלים" בין העקבה לבין הנעל, אינה במחלוקת, ונלקחה בחשבון ע"י שני המומחים. שניהם מסכימים כי הבדלים אלה יכול היה להיווצר כתוצאה מתזוזה, (שור למעשה מייחס את הפסים הנמשכים ימינה לחלק מעקבה 2, שנוצרה כתוצאה מתזוזת הנעל ממיקומה בעקבה 1[1313]).

11. מבחינת אופן השקלול של ההתאמות לעומת ההבדלים, ניסוחו של קופר הוא כי ההבדלים "מעוררים ספק", ואילו שור הסביר כי הם הביאו אותו להפחית ממשקל הזיהוי – מהתאמה וודאית, ל"אפשרי בהחלט". כפי שצויין לעיל, לא ניתן "לתרגם" את המונח הלא מדעי בו השתמש קופר אחד לאחד לסקאלה על פיה עבד שור, אולם על פני הדברים, נראה שההגדרות "ספק" ו"אפשרי בהחלט" לגבי עקבה 1 יכולות לדור בכפיפה אחת.

12. המחלוקת בממצאים, לעניין עקבה 1, היא בעיקר בשאלה האם ניתן לראות בה את עיגול הדריכה כפי שטוען שור. כמו כן, חלוקים המומחים לעניין קיום "שריטה" תואמת שלישית, (מחלוקת שהיא שולית לדעתנו, שכן די בשני פגמים ייחודיים באותה עקבה על מנת להעלות את משקלה בצורה ניכרת). אנו נבקש להעדיף בעניין זה את חוות דעתו של שור שהינו המומחה הבכיר והמנוסה מבין השניים. אולם יודגש כי די בממצאים עליהם מסכים קופר, כדי להביא לקביעת דרגת הוודאות "אפשרי בהחלט" לגבי עקבה זו.

(2) עקבה מס' 2

1. כמתואר בחוות דעתו של שור, עקבה 2 היא עקבה "חלקית, קלושה ומעוותת", על הכיס השמאלי, בצמוד לעקבה 1[1314]. שור העיד והדגים בבית המשפט, כי בעקבה זו ניתן לראות את עיגול הדריכה הכפול, המהווה חלק מהדגם, וגם את הפסים, אשר קופר סבר כי הם "המשך" של הפסים בעקבה 1. עוד הראה שור כי בעקבה 2 נראה פגם בנעל, שצורתו כ"בומרנג" בגודל כ-1 ס"מ, שהינו ענקי במונחים של נעליים. שור הסביר, כי הפגם בנעל תואם במדוייק את מיקומו על העקבה, רק כאשר מזיזים את הטבעת הנסיון בזווית של 15-20 מעלות הצידה – מה שהופך את העקבה, כהגדרתה, ל"מעוותת". ראיה לכך שאכן מדובר בתזוזה של העקבה (ולא בחוסר התאמה בין העקבה לנעל), לומד שור מקיומו של "כתם דם כפול" בעל תצורה ייחודית (התואם חלקית אלמנט בנעל), הנראה מס' רב של פעמים על המכנס. הכתם נמצא באותו מקום ביחס לעקבות 1 ו-2, וכן ביחס לעקבה המוסטת בה נתגלה סימן ה"בומרנג"[1315].

2. במצגת שהוגשה והוצגה באולם, נראים בבירור הפסים ועיגול הדריכה, ובזווית ה"מוסטת" נראה בבירור הסימן הייחודי בצורת בומרנג[1316].

3. שור העיד, כי גם הפגם בעקבה 2 – המכיל כמות אינפורמציה גדולה ביותר, יכול היה לקבוע חד משמעית את שיוך הנעל לעקבה, לו נראה בבירור, אולם הוא נקט שוב במידת הזהירות, ובשל היות העקבה חלקית, קלושה ומעוותת, העניק גם לה דרגת "אפשרי בהחלט" שמשמעה - שיש סימנים ייחודיים על הנעל, אך לא ברמה מאוד ברורה[1317].

4. יש להדגיש כי הסניגור לא חקר את שור נגדית לעניין קביעותיו בנוגע לעקבות 2-6, אלא לעניין עקבה 1 בלבד.

5. לעומת שור, טען קופר בחוות דעתו כי אין התאמה בין כתמי הדם באיזור בו טוען שור להימצאות עקבה 2, לבין סוליית נעלו של הנאשם. קופר הסכים אמנם לקיום התאמה "כלשהי" במאפיינים בין הפגם בסוליה לבין העקבה, אולם לטענתו, בהעדר התאמה בין אלמנטים של דפוס הנעל לבין העקבה, הפגם "הוצא מהקשרו" ואינו אלא כתם חסר משמעות על הג'ינס[1318].

6. קופר הודה בחקירתו הנגדית, כי בעת כתיבת חוות דעתו, הוא לא בחן בפירוט את פרוטוקול עדותו של שור בבית המשפט, הגם שזה היה בפניו, ועשה כן רק עובר לעדותו. ואכן, בעדותו בבית המשפט, לאחר שעיין בהסבריו של שור בעדות, מיתן מעט קופר את קביעתו הנחרצת, ועתה הסכים כי ניתן לראות בעקבה "רמיזה לעיקול" שאפשר שהוא מהווה את העיגול בנעל, ויתכן שאף את קצה הנעל החופף להטבעת הנסיון, אולם לא את הפסים הדקים[1319].

7. ממצא חדש זה אמור היה לשנות ממסקנתו של קופר. שהרי, אם ניתן לראות בעקבה את סימני מתאר הנעל והדגם (ולו באופן קלוש), אין עוד תוקף לקביעה כי הפגם הייחודי (אשר קופר מסכים לקיומו) הוצא מהקשרו ואינו אלא כתם על הג'ינס. ואולם, קופר עומד על מסקנתו כי מדובר במאפיין מבודד שלא קשור לתבנית הסוליה הרחבה, באופן בלתי מנומק, לדעתנו.

8. קביעתו של קופר מתעלמת לחלוטין מהאפשרות של תזוזת הנעל בזוית של 15 מעלות, ומהכתם הכפול, אשר הוא אינו מייחס לו משמעות. כאשר הוצגו לו הפסים הדקים הנראים בעקבה בחקירה נגדית, טען כי הם אינם נראים באותו מקום בהטבעת הנסיון, בניגוד לטענתו הקודמת כי הם אינם נראים כלל[1320].

9. גם לעניין עקבה זו, הפער בין עמדות המומחים קטן משהוא נראה על פניו. קופר אינו חולק, כך מסתבר מעדותו, כי מדובר בעקבה, התואמת חלקים מדפוס הנעל (משמעותיים פחות מאלה שראה שור, שהוא כאמור המנוסה מבין השניים). הוא אינו חולק אף על התאמה במאפייני הפגם הייחודי (פגם גדול במיוחד בצורת בומרנג). שור מצידו – מסכים כי אין התאמה מלאה בין מנח הנעל בו נראה הפגם, לבין המנח בו נראה דפוס הנעל.

10. ואולם, קיים פער משמעותי בין מסקנותיהם של המומחים לאור ממצאים אלה: בעוד ששור מתייחס לעיוות שחל בעקבה כמפחית ממשקלה, מרמת וודאות מלאה לרמת "אפשרי בהחלט", הרי שקופר טוען שממצאים אלה חסרי כל ערך לעניין ההתאמה בין הנעל לעקבה. מסקנה זו, לדעתנו, אינה יכולה לעמוד. לא יתכן להסכים מצד אחד לקיום עקבה בה נראה עיגול הדריכה, וסימן ייחודי, ובה בעת לטעון כי אין לכך שום משמעות מלבד כתם מקרי.

11. בעניין ההבחנה בין חלק מדגם לבין כתם מקרי, הסביר שור בעדותו, כי על המכנסיים נראה הרבה מאוד "רעש" (כתמי דם וסימנים), שבתוכם מסתתרים ה"אותות". ההבחנה בין אלה לאלה אפשרית רק לאחר השוואת הכתמים לנעל כלשהי שבטיעון, והיא עניין שבמומחיות, ומבוססת על תיאוריה והבנה כי לא יתכן שדם יזרום על משטח ויצטבר בצורת עיגולים, פסים דקים או פגמים, כפי שארע בעקבות שבענייננו, אשר בהן האותות חזקים בהרבה מהרעש[1321]. לדעתנו יש מקום להעדיף, גם בעניין זה, את חוות דעתו של שור, בהתבסס על מומחיותו ונסיונו העולים על אלה של קופר, ועל ההגיון והזהירות במסקנותיו.

(3) עקבה מס' 3

1. מחוות דעתו של שור והתצלומים בתיק העבודה, עולה כי מדובר בעקבה נוספת בצידו של המכנס השמאלי, על התפר, של נעל שמאלית המתאימה בדגם, בגודל, ובקו מיתאר של קריעה (קונטור שחיקה) לנעל השמאלית של הנאשם[1322].

2. שור העיד והדגים, כי בעקבה זו, על תפר המכנס, הוטבע סימן ברור של חלקו התחתון של עיגול הדריכה בנעל השמאלית, בו ניתן לראות מאפייני שחיקה ייחודיים – שריטות וחתכים, התואמים לשחיקה שעל הנעל.

3. מתמונות העקבה בתיק העבודה ובמצגת[1323], ניתן לראות בבירור, לדעתנו, את עיגול הדריכה הכפול, כאשר הקונטור התחתון שלו תואם באופן מדוייק את סימני הקריעה הבלתי אחידים בהטבעת הנסיון, וכן את ראשית הפסים העבים היוצאים מעיגול הדריכה כלפי מטה.

4. לגבי עקבה 3 העיד שור כי אף שהעקבה היא קלושה ומעוותת, הרי שבקו הקריעה הייחודי יש כדי להעלותה לרמת "אפשרי בהחלט".

5. קופר, בחוות דעתו, הסכים למעשה לממצאו של שור, כי בעקבה 3 יש חלק מכתם בצורת סהר, אשר דומה בהיקפו לטבעת החיצונית של עיגול ה"מטרה" בנעל. אולם הוא לא הבחין באותו איזור של המכנס במאפיינים נוספים התואמים לדגם הנעל, וסבר כי התאמה המייצגת חלק קטן כל כך בסוליית הנעל חסרת משמעות ראייתית[1324]. בבית המשפט העיד קופר כי הוא אינו בטוח האם מדובר בחלק מעקבה או בכתם דם שנשפך על הג'ינס[1325].

6. בחקירתו הנגדית אישר קופר את הכתוב בספרו של המלומד בודזיאק, כי זיהוי פוזיטיבי של עקבה יכול להתקבל גם על סמך חלקיק של עקבה[1326]. ביחס למצגת של שור בנוגע להתאמה בין גבולות הכתם לבין העיגול בעקבה 3, השיב כי "יש דמיון חלקי ויש גם הבדלים" והדבר אינו חד משמעי.

7. גם במקרה זה, מתמקד הפער בין המומחים לא בממצא אלא בפרשנותו. אנו מפנים לדברי שור שצוטטו לעיל בעניין ההבחנה בין כתם מקרי לבין חלק מדגם הנעל, ומעלים אף את השאלה מהי הסבירות כי באותו איזור במכנסי המנוחה, אשר אין מחלוקת כי יש עליו מספר עקבות נעליים, יוטבעו באופן אקראי סימנים רבים התואמים לא רק את דגם הנעל אלא סימני שחיקה ייחודיים. גם אם סימן כמו זה הנראה בעקבה 3 אינו יכול, בפני עצמו, לבסס קשר חד משמעי לנעלו של הנאשם (ואין טענה כזו), גם טענתו של קופר, כי אין לסימן זה משמעות ראייתית כלשהי, מרחיקת לכת ושגויה, והנכון הוא - כפי שעשה שור, לראות בעקבה זו עוד נתון המחזק את הקשר בין מערכת העקבות לנעליים.

(4) עקבה מס' 4

1. מדובר בעקבה המצויה על המכנס השמאלי, בניצב לעקבות הקודמות, כשפניה לכיוון דלת התא. שור ציין כי היא מתאימה בדגם ודומה בגודלה לנעלי הנאשם, אולם בהעדר סימן ייחודי, נתן לה דרגת אפשרי[1327].

2. בעדותו הסביר שור והראה כי העקבה תואמת בהיקפה להטבעת הנסיון, ובחלקה התחתון ניתן לראות חלק מעיגול הדריכה התחתון (דגם סוליית הנעל כולל שלושה עיגולים בחלקה הקדמי – אחד במרכז ושניים בצדדים, אשר בנעלו השמאלית של הנאשם הם שחוקים ביותר, ועיגול נוסף באיזור העקב. העיגול עליו מצביע שור בעקבה 4 הוא הקדמי ימני). שור ציין כי קיימת תזוזה של 3 מ"מ במיקום קצה הנעל על מנת שהעקבה תתאים לעיגול, אולם מדובר בהפרש חסר משמעות בהתחשב בתנאי השטח, אשר מכל מקום הביאו לכתוב בחוות דעתו כי העקבה "דומה בגודל" לנעלו של הנאשם[1328].

3. בתמונות העקבה בתיק העבודה ובמצגת, ניתן לראות בבירור את קו המתאר החיצוני של העקבה, את העיגול הימני, עליו הצביע שור, וחלק מהפסים הדקים של הדגם בסמוך לו[1329].

4. קופר, בחוות דעתו ובעדותו, הסכים כי קווי המתאר של העקבה דומים לקווי המתאר של קדמת הנעל, וכי ניתן לראות בה את העיגול הפנימי, אף כי שלל שניתן לראות פסים. קופר ציין בחוות דעתו כי "לא היה שום דבר בסימן שיעיד כי הוא נעשה ע"י נעל בעלת דפוס זהה לנעליים בסעיף 9, לעומת נעל אחרת בעלת דפוס מעגלי דומה בגודלו באותו המיקום"[1330]. גם בבית המשפט העיד קופר כי הוא מאמין שיש אפשרות שהנעל הותירה סימן זה[1331].

5. כפי שקופר עצמו אישר בחקירתו הנגדית[1332], קביעותיו לעיל זהות באופן מעשי, לקביעתו של שור, לגבי התאמה בדרגת "אפשרי". שני המומחים מביאים בחשבון אפשרות כי העקבה נוצרה ע"י נעלו של הנאשם, או נעל אחרת בעלת דגם זהה באותם קטעים הנראים בעקבה. כפי שנראה להלן לא נמצא דגם חלופי כזה.

(5) עקבה מס' 5

1. המדובר בשלוש עקבות חלקיות, זו על גבי זו, על המכנס הימני של המנוחה, אשר שור קבע כי הן מתאימות לעקב הנעל הימנית של הנאשם בדגם ובגודל, ונתן להן דרגת וודאות של "אפשרי"[1333].

2. בעדותו בבית המשפט, הסביר שור כי עקבה משולשת כזו נוצרת כאשר מדרך כף הרגל אינו יציב (כפי שקורה בעת טיפוס על גוף אדם). שור הראה בתמונות ובמצגת[1334], כל אחת משלוש העקבות, כאשר בראשונה (הנראית במצגת בירוק)[1335], ניתן לראות חלק ממתאר העקב, ומעיגול הדריכה התחתון. שור העיד בזהירות, כי באור מסויים ניתן היה לחשוב כי מדובר באותיות הלוגו, אף כי לא ניתן לשים את האצבע מפורשות על אות כלשהי[1336]. בעקבה השניה (מסומנת במצגת בכחול)[1337], נראה חלק מקו המתאר הימני, חלק אחר מהעיגול, וחלק מהפסים, ובשלישית (מסומנת באדום)[1338], חלק נוסף של קו המתאר, העיגול והפסים. מהרכבת שלוש העקבות זו על זו לעקבה אחת, נראה בבירור דגם העקב של הנעל הימנית[1339].

3. קופר הסכים בחוות דעתו, כי באיזור הכיס הקדמי מצויים 2-3 סימנים חופפים, המתעדים פסים דקים מקבילים, מאפיינים מתאימים למטרות המעוגלות, ואף סימן חלש של האותיות D ו-N בלוגו, אשר אינו בטוח אם הוא מאפיין אמיתי. קופר ציין כי קצה העקב לא תועד היטב בהטבעת הנסיון שלו[1340]. קופר נמנע משום מה מלקבוע מהו ערכה של עקבה זו בהתאמה בין הנעל לעקבות.

4. בבית המשפט העיד קופר כי עקבה 5 כוללת מאפיינים זהים לנעל, אך אלה אינם ברורים מספיק כדי להסתמך עליהם, וכמו כן נראים בעקבות פסים דקים מאלה שבנעל, והעיגול המוכתם בעקבה מהווה "תשליל" של הסוליה (כלומר: הדם מופיע במקום האמור להיות לבן ולהפך)[1341]. בחקירתו הנגדית, אישר קופר כי אפשרי שנעלו של הנאשם הותירה את עקבה 5[1342]. קופר אישר גם כי יתכן שההטבעה ה"הפוכה" של העיגול נובעת מהכתמת האיזורים האמורים להיות לבנים כתוצאה מדריכה נוספת של הנעל באותו מקום[1343]. עובדה זו יכולה להסביר גם את הרווח הצר יותר שבין הפסים.

5. קביעתו המעניינת ביותר של קופר בעניין עקבה 5 היא אישורו כי יש על הנעל סימני אותיות, דבר שלא עלה מחוות דעתו של שור, ושור אף נזהר מלומר אותו מפורשות בעדות. קופר ציין אמנם כי ראה רק שתי אותיות וכי אינו בטוח בכך, אולם הוא אישר כי החלק בעקב הנעל בו נמצא הלוגו לא הוטבע היטב בהטבעת הנסיון שערך בעצמו ובה השתמש[1344]. למרות שהיה מודע לתקלה, לא פעל קופר כדי להשיג את הטבעת הנסיון של שור ולהשתמש בה לבדיקת העקבה, שהיתה עשויה להביאו לממצאים נוספים, והעדיף להסתמך על ההטבעה החסרה שבידיו, אשר הובילה אותו למסקנה כי בלוגו חסרים פרטים מספקים...[1345].

6. לדעתנו – בכל הנוגע לעקבה 5 –ההתאמה שמצא קופר בין הנעל לעקבה אינה פחותה מזו שמצא שור, ואף עולה עליה בעניין האותיות. מסקנתו הסופית של קופר כי אפשרי שנעלו הימנית של הנאשם הותירה את העקבה תואמת לזו של שור, והימנעותו מלהסתמך על עקבה זו במסקנתו הסופית תמוהה.

(6) עקבה מס'6

1. מדובר בעקבה חלקית נוספת של נעל ימנית על המכנס הימני, המקבילה לעקבה 4 על המכנס השמאלי, וניצבת לעקבה 5, כשפניה לדלת, ומיקומה מאיזור הירך עד קרוב לברך הימנית של המנוחה[1346]. שור העיד כי עקבה זו מראה, לראשונה, את עקב הנעל וקדמתה בעקבה אחת - שגודלה המלא מתאים לנעלי הנאשם, אולם בשל היותה קלושה, לא ניתן לזהות בה את פרטי הדגם, ועל כן קיבלה דרגת "אפשרי"[1347].

2. קופר ציין בחוות דעתו כי בעקבה 6 יש סימן כלשהו של קו המתאר באיזור הבהונות, המצביע בכיוון מטה, ללא דפוס ברור, ולא ברור כלל אם סימן זה נעשה ע"י סוליית נעל[1348].

3. בבית המשפט הודה קופר, כי בעת כתיבת חוות הדעת לא היתה ברשותו כלל תמונה שאיפשרה לו להניח את הטבעת הנסיון על התצלום, וכי רק יום לפני הדיון נמסר לידיו תצלום מלא של העקבה עם הטבעת הנסיון[1349], ממנו עולה כי הקצה התחתון של הנעל מתאים לכתם בחלק התחתי החסר מאפיינים ברורים.

4. נסיונו של קופר בבית המשפט, להסתמך על צילום לקוי באיכותו, אשר עיין בו לראשונה ערב הדיון, לא היה בפניו בעת עריכת חוות הדעת ולא התאפשר לו לבדוק את תכנו במעבדה כנדרש, מלמד על חוסר רצינות וכל מטרתו להתבצר בכל מחיר במסקנות החפוזות אליהן הגיע על סמך נתונים חסרים. לדעתנו אין לייחס לקביעותיו בעניין עקבה זו משקל.

5. לגופו של עניין – משקלה של עקבה 6 לזיהוי הנעל אינו רב, וחשיבותה בשניים: מיקומה (המקביל לעקבה 4 ומלמד על מסלול הטיפוס על גופת המנוחה ועמידה עם הפנים לדלת), וגודל הנעל התואם את מידת נעלי הנאשם.

(7) שקלול הנתונים העולים מכל העקבות יחד

(1) שור ציין כי בהנחה שכל העקבות על המכנסיים נוצרו ע"י זוג נעליים אחד – קיימת לדעתו סבירות גבוהה שזוג נעלי הסלמנדר של הנאשם הותיר את כולן[1350].

(2) ה"הנחה" מבוססת על העובדה כי כל העקבות נמצאו סמוכות זו לזו על אותו פריט לבוש, כאשר בהינתן עקבה של נעל שמאלית ולידה עקבה של נעל ימנית, ו-3 דריכות של נעל שמאלית זו ליד זו, הגיוני להניח כי נעל אחת הותירה את כל העקבות הימניות ונעל אחת את כל העקבות השמאליות, ולא שלושה אנשים שונים שלכולם נעל אחת[1351]. הנחה זו מתחזקת נוכח העדרן של עקבות "שונות" על הג'ינס[1352], ונוכח המרחק והזווית בין העקבות, התואמות כפי שניתן לראות באמצעות תמונת המכנסיים ועליהן העקבות כפי שהוצגה בבית המשפט[1353], טיפוס של אדם בשתי רגליו על הגופה – כאשר הוא עולה עליה תחילה מן הצד[1354], ולאחר מכן נעמד כשפניו לדלת[1355]

(3) גם קופר אישר בעדותו את אותה הנחה והסכים כי נראה שאותו זוג נעליים – ימנית ושמאלית השאיר את כל העקבות על הג'ינס, וכי גם ההבדלים בדוגמאות עליהם הצביע אינו מראה כי מדובר בנוסף על עקבת נעל אחרת[1356].

(4) את "עליית המדרגה" ברמת הוודאות כתוצאה מההנחה כי מדובר בזוג נעליים אחד, הסביר שור בכך – כי אם יש שלוש עקבות כשבכל אחת מהן אינפורמציה לגבי אותה נעל, "מותר" לצרפן באופן מלאכותי לעקבה אחת, הכוללת את כל האינפורמציה משלוש העקבות. לדעתו של שור – עקבה המכילה את כל הסימנים והפגמים יחד, מצמצמת את אוכלוסיית הנעליים שיכולה היתה להותיר את העקבה בדרגה נוספת. במילים אחרות: איננו מחפשים שש נעליים שכל אחת מהן יכולה להותיר אחת מן העקבות (אשר יתכן שיש רבות כמותן), אלא זוג נעליים יחיד – שבו נעל שמאל יכלה להותיר כל אחת מהעקבות על מכנס שמאל, ונעל ימין יכלה להותיר כל אחת מהעקבות במכנס ימין, הסיכוי למצוא זוג כזה נמוך בהרבה. משנקבע כי זוג נעלי הנאשם יכולות היו להותיר את כל העקבות, הסבירות לכך שאכן הותירו אותן היא גבוהה (דרגה אחת מעל הדרגה שנתן שור לעקבות הטובות ביותר: אפשרי בהחלט)[1357].

(5) קשה להשוות בין חוות הדעת בנקודה זו שכן קופר לא התייחס לאופן שקלול הנתונים ע"י שור, ומצידו שקלל אותם בדרך אחרת: הוא ציין בסיכום חוות דעתו, בהתייחס למכלול העקבות, כי בעקבות נמצאו פסים ועיגולים הדומים לאלה שבנעלי הנאשם, אולם אין וודאות כי הן הושארו ע"י דגם נעלי סלמנדר שנבדק, בשל העדר זכר ברור ללוגו, ובשל העדר קשר בין העיגולים והפסים[1358].

קופר טען כי לא ניתן לבצע הערכה מדוייקת של מידת הנעליים, אולם לא שלל התאמת העקבות לנעלי הנאשם מבחינת הגודל או הבלאי[1359].

לעניין הסימנים הייחודיים - התייחס קופר לשני סימנים בעקבה 1 אשר תאמו לנזק על הנעל, אולם לעומתם לקח בחשבון מאפיינים בסימן שלא תאמו לנזק.

קופר הסכים כי ההבדלים - הן לעניין הדגם (הפסים בעקבה 1 נמשכים מעבר למקומם בנעל) והן לעניין הפגמים, יכלו כולם להיגרם כתוצאה מתזוזה, מרקם הג'ינס וכדומה[1360]. לפיכך: הוא לא שלל את האפשרות שנעלי הנאשם הותירו את העקבות, אולם סבר כי ההבדלים "גוברים" על ההתאמה, ותומכים בהצעה כי לא נעלי הנאשם הותירו את העקבות[1361].

(6) לדעתנו, הדרך בה שקלל קופר את ממצאיו לכלל מסקנה סופית לקויה מכמה היבטים לוגיים ועובדתיים:

1. טענתו של קופר כי "אין וודאות" שהנעליים שהותירו את העקבות הינן מהדגם שנעל הנאשם, בשל העובדה כי לא ראה היטב את הלוגו, והעובדה כי לא מצא בשום עקבה קשר בין הפסים לעיגולים – מתעלמת מן הצורך "לצרף" את הנתונים המתקבלים מכל העקבות יחד, כפי שעשה שור.

2. קופר אישר פוזיטיבית, כי כל העקבות על המכנסיים הושארו ע"י אותו זוג נעליים, בקבלו הנחת מוצא זו, אין זה ברור מהי הרלוונטיות של השאלה האם הפסים והעיגולים נמצאו על אותה עקבה, או על עקבות שונות, שכן כל העקבות (של אותה נעל) מצטרפות ל"עקבה מלאכותית" הכוללת פסים ועיגולים במקומות ובגדלים המתאימים לדגם שנעל הנאשם.

3. יתר על כן – טענת קופר כי לא נמצאו באותה עקבה עיגולים ופסים יחד, אינה נכונה עובדתית. קיימות מס' עקבות המראות קשר בין עיגולים לפסים (עקבה 2, עקבה 5 - ולדעת שור גם עקבה 1).

4. גם הטענה כי לא נמצא זכר ברור ללוגו עומדת על כרעי תרנגולת בהתחשב בעובדה כי קופר נמנע מלבדוק את הלוגו בעקבה 5 באמצעות הטבעת נסיון תקינה, ובעובדה כי הוא עצמו הצליח לראות (למרות זאת) חלק מאותיות של הלוגו בעקבה. בנוסף – בסוליות הנעליים עצמן, הלוגו שחוק ביותר[1362], אלה ולא ייפלא כי הוא כזה בעקבות. יש לציין כי בנעל שמאל הלוגו שחוק לחלוטין ולא נראה כלל, ואילו בנעל ימין נראות רק האותיות (MANDER), כאשר דווקא האותיות האחרונות והברורות ביותר, הן הנראות בעקבה 5. קופר לא הפנה לאסמכתא כלשהי על פיה הטבעה של לוגו (אשר בסוליות נעליים רבות אינו קיים כלל), מהווה דרישה לצורך קביעת התאמה סוגית.

5. כפי שפירטנו לעיל, קופר ראה את מרבית הממצאים אותם ראה שור על הנעליים בעקבות 2-6, לרבות הפגמים הייחודיים. קופר אף לא מצא בעקבות 2-6 שום ממצא ששלל או החליש את האפשרות כי מדובר בנעלי הנאשם[1363] ובכל זאת, נמנע לחלוטין מלייחס לממצאים אלה משקל כלשהו במסקנתו הסופית, אשר מבוססת על "העקבה הברורה ביותר" – היא עקבה 1, בלבד. התעלמות זו אינה סבירה, ובמיוחד נוכח הסכמתו של קופר כי "כל העקבות נוצרו ע"י אותו זוג נעליים", המלמדת כי הוא כן קיבל אינפורמציה בעלת ערך משאר העקבות.

6. גם בהתעלם משאר העקבות, מסקנתו הסופית של קופר אינה עקבית למסקנת הביניים שלו בעניין עקבה 1 כי "יש לו ספק" האם הנעל הותירה את העקבה. בהינתן כי עקבה 1 היא הברורה ביותר, ובהנחה ששאר העקבות אינן רלוונטיות כלל, הרי שהמסקנה הסופית צריכה להיות זהה למסקנת הביניים. ואולם – מסקנתו הסופית של קופר כי "לא ניתן לשלול" את נעלי הנאשם, וכי "סביר יותר שלא הן הותירו את העקבה" נראית חלשה יותר ממסקנת הביניים כי קיים ספק.

7. "ירידה" זו ברמת הוודאות נובעת לדעתנו מכשל לוגי, שבגינו שקלל קופר פעמיים את ה"הבדלים" שמצא בעקבה 1 – פעם אחת, על מנת לעורר ספק לגבי עקבה 1 עצמה[1364], ופעם שניה, בהגעתו למסקנה הסופית כי "ההבדלים גוברים במשקלם על הערך הראייתי של ההתאמה"[1365].

8. אם ניקח בחשבון, כפי שראוי היה לעשות, כי שאר העקבות לא הכילו כל אינפורמציה "שלילית" (המחלישה את המסקנה הסופית), ואף כללו אלמנטים נוספים התואמים לדגם - כפי שאישר קופר בעדותו[1366], הרי שהמסקנה הסופית צריכה להיות "חזקה יותר" (לטובת התאמת הנעל לעקבות), ממסקנת הביניים, וה"ספק" צריך היה לקטון ולא לגדול.

9. קופר אמנם שלל, בעדותו, כי זה התהליך שביצע, אולם הוא לא נתן הסבר אחר לחוסר ההתאמה במונחי חוות הדעת[1367]. העדרו של שימוש בסולם רמות וודאות מקובל כלשהו, מונעת למעשה בחינה של התהליך, ומותירה את המסקנה הסופית מנותקת ממסקנות הביניים.

(7) לדעתנו, ליקויים אלה בחוות דעתו של קופר, בתהליך הסקת המסקנות ממכלול הנתונים, יחד עם הליקוי הבסיסי של העדר סולם וודאויות ברור, מפחיתים ממשקל חוות דעתו. בהינתן כי הממצאים שמצא קופר אינם שונים הרבה מאלה שמצא שור, יש להעדיף את שקלול הנתונים שביצע שור בהתאם לסולם המקובל ולאמץ את מסקנתו.

(8) העדר דגם נעליים אחר היכול להותיר את העקבות

(1) שור ציין בחוות דעתו, כי בבדיקתו באוסף הנעליים במעבדה, מצא כי נעליים מהדגם של נעלי הסלמנדר של הנאשם, הן היחידות המסוגלות להותיר עקבות כדוגמת אלה שנמצאו על המכנסיים[1368].

(2) שור הבהיר בעדותו, כי האוסף שמולו בדק את העקבות הצטבר מרכישת אוסף אנגלי, יחד עם תצלומי סוליות של חשודים שהתקבלו במעבדה, תצלומי סוליות מיצרנים, וממקומות נוספים, וכולל בסה"כ כ-5,000 דגמי סוליות שונים, אליהם מתווספים עוד אלפי דוגמאות של עקבות שתועדו בזירות עבירה שונות. בנוסף, פנה שור באינטרנט לעמיתים בחו"ל, אשר כפי שהובהר על ידו כוללים את כל המעבדות לזיהוי פלילי המנויות באתר מומחי הנעליים של האיחוד האירופי, לרבות ה-F.B.I. בארה"ב[1369]. וביקש כי ישלחו לו דגמי סוליות להשוואה המכילים פסים ועיגולים[1370].

(3) שור הסביר כי הוא בודד מתוך כל המקורות לעיל דגמים בעלי פסים ועיגולים, אשר עשויים היו לכאורה להותיר עקבות דומות, ובדק אותם מול העקבות, אולם לא מצא אף דגם שיכול היה להותיר את העקבות על המכנסיים. שור צירף לתיק העבודה שקפים שהכין ל-12 דגמים כאלה, במידה התואמת את נעלי הנאשם, המאששים את דבריו[1371].

(4) נתון זה, יחד עם נדירות הנעליים, הוביל את שור למסקנה המצמצמת עוד יותר את אוכלוסיית הנעליים שיכולה היתה להותיר את העקבות[1372].

(5) קופר אישר, כי אף אחד מדוגמאות הנעליים בעלות הפסים והעיגולים שמצא שור במאגר הנתונים והמופיעות בתיק העבודה לא יכלה - חד משמעית, להותיר את העקבות על הג'ינס[1373]. עם זאת – נתון זה לא השפיע על מסקנתו הכללית, כי "אין וודאות" שהעקבות הושארו ע"י דגם נעלי הסלמנדר שנבדק.

(6) בחקירתו הנגדית הודה קופר, כי כאשר מוצג דגם מסויים היכול להתאים לדפוס שבעקבות, שאלת קיומו של דגם חלופי אפשרי במאגרים היכול להשאיר עקבות כאלה היא רלוונטית. קופר הודה כי לא ידוע לו מה גודל המאגר בו חיפש שור, וכי זהו נתון רלוונטי.

(7) יש לציין, כי בדף המידע הכללי שצירף קופר לחוות דעתו ואשר נכתב על ידו, צויין כי בכל זמן נתון מצויים "אלפי" דגמים זמינים של סוליות נעליים[1374]. בהתחשב באומדן זה, הרי שהנתון כי שור ערך חיפוש במאגר מידע הכולל מעל 5,000 דגמים, אלפי דגמים של זירות עבירה וכן פנה למומחים בכל העולם, ובכל אלה לא מצא דגם חלופי נוסף - משמעותי ביותר ושולל כמעט לחלוטין את האפשרות כי דגם כזה בנמצא.

(8) קופר לא הצביע בחוות דעתו על שום דגם נעליים אפשרי אחר שיכול היה להותיר את העקבות מלבד נעלי הסלמנדר מהדגם הנ"ל, וזאת למרות שהעיד כי הוא "מתחזק את מאגר עקבות הנעליים" בחברה בה הוא עובד[1375].

(9) כאשר הוא נשאל על כך בחקירתו הנגדית, קופר אישר כי יש ברשותו מאגר מידע הכולל כ-800 דגמי נעליים, וכי הוא חיפש ולא מצא במאגר זה דגם חלופי המתאים לעקבות. לשאלת התובעת מדוע הוא לא טרח לציין עובדה זו בחוות דעתו, השיב כי מדובר במאגר קטן, וכי הוא לא ידע מה הקשר בין מאגר באנגליה לבין נעליים בישראל. קופר אישר, עם זאת, כי המאגר נראה לו רלוונטי מספיק, על מנת שיטרח לחפש בו, ואילו היה מוצא דגם מתאים היה מציין זאת[1376], ועל כן – השמטת העובדה שלא מצא נעל דומה, אומרת דרשני.

(10) יצויין עוד, כי העובדה שמאגרו של קופר נמצא באנגליה ואילו העקבות בישראל, אינה מפחיתה ממידת הרלוונטיות, שכן גם נעלי הנאשם לא נרכשו בישראל, עובדה שקופר כלל לא היה מודע לה לדבריו[1377].

(11) קופר לא שלל את הרלוונטיות של השאלה אם קיים דגם מתאים אחר, אולם שב וחזר על טענתו כי יש בעקבות הבדלים "המטילים ספק" בכך שנוצרו ע"י דגם הסלמנדר[1378]. טענה זו לוקה בכשל לוגי: קופר הסכים כי הדגם של הנאשם יכול היה להותיר את העקבות למרות ה"הבדלים", ועל כן – קיום ה"ספק" אינו פוטר אותו מבדיקה האם קיים דגם חלופי שיכול היה להותירן, כאשר ה"ספק" אמור להצטמצם למינימום ככל שיוברר כי לא קיים דגם כזה בנמצא.

(12) הימנעותו של קופר מהצבעה על דגם חלופי או מסתירת טענות שור בנוגע לחיפושיו אחרי דגם כזה, מהווה למעשה הסכמה לראיות התביעה. יתרה מזו: העובדה, שהושמטה מחוות הדעת, כי קופר עצמו חיפש במאגר נוסף בן 800 דגמים, וגם הוא לא מצא דגם חלופי – מחזקת עוד יותר את עמדת התביעה, כי דגם כזה אינו קיים.

(9) נדירות הנעליים והשפעתה על רמת הוודאות

נתון נוסף שנלקח בחשבון ע"י שור כרלוונטי לחישוב רמת הוודאות הינו העובדה כי נעלי הסלמנדר מהדגם שנתפס מהנאשם, נדירות מאוד בישראל. בהתחשב בכך, יחד עם הנתון שהוזכר לעיל, כי לא נמצא שום דגם אחר היכול להותיר את העקבות, מצא שור להעלות את רמת הוודאות כי נעלי הנאשם הותירו את העקבות מ"סבירות גבוהה",ל"סבירות גבוהה מאוד" - רמת וודאות אשר הופכת את האפשרות כי נמצאה נעל אחרת שהותירה את העקבה, לתיאורטית בלבד[1379]. נתון זה, כמו גם מכלול הראיות המובילות אליו, לא נלקח כלל בחשבון ע"י קופר, כפי שיפורט להלן:

(1) הנאשם נעל נעלי סלמנדר שלא נרכשו בישראל

למען הסר ספק, נציין כבסיס לדיון זה, כי אין מחלוקת שנעלי הנאשם – ת/369, הן אכן נעליים מקוריות של חברת סלמנדר, אשר נרכשו באוקראינה ולא בישראל. עובדה זו נלמדת לא רק מהלוגו השחוק בחלקו שעל סוליות הנעליים, אלא בראש וראשונה מפי הנאשם עצמו. הנאשם מסר בחקירתו במשטרה, כי הנעליים, אשר אותן נעל ביום הרצח, הן של חברת סלמנדר, וכי הוא קיבל אותן שלושה חודשים לפני הרצח מחמו[1380].

גם חמו של הנאשם, ולדימיר גרשייב, מסר בהודעתו שהוגשה בהסכמה כי מדובר בזוג נעליים בצבע חום של חברת "סלמנדרה", שהביא מאוקראינה, ונתן לנאשם שלושה חודשים לפני הארוע, בהיותן כבר משומשות[1381].

יצויין בהקשר זה, ולאור העובדה כי הבלבול בין המילים "סלמנדר" ו"סלמנדרה" הופיע במקומות נוספים, כי הוברר ששם החברה הינו סלמנדר, וכי לא קיימת חברת נעליים בשם סלמנדרה, אלא מדובר בשיבוש השם[1382].

הנאשם שב ואישר בעדותו בית המשפט כי ביום הרצח עבד בנעלי הסלמנדר שנתפסו ע"י המשטרה[1383], והצהרה דומה הושמעה מפי בא כוחו[1384].

לדעתנו, משהנאשם עצמו אישר שמדובר בנעלי סלמנדר ולא טען כי נעל חיקוי או נעליים של חברה אחרת אשר שמה מסתיים באותיות MANDER, אין כל מקום לעורר דיון באפשרות היפותטית כזו.

(2) נתונים בדבר נדירות הנעליים בישראל

כעולה ממכלול הראיות שהוצגו בתיק, אשר סוכמו ועובדו למסקנות ע"י שור, מתקבלת תמונה על פיה נעלי סלמנדר בעלות סוליה מהדגם שנעל הנאשם נדירות ביותר בישראל:

1. בינואר 2007 ביצעו חוקרי הצח"מ סקר שכלל 58 חנויות נעליים באיזור הצפון^{^[1385]}, וביניהן מרבית החנויות בקצרין והישובים הסמוכים לה (קרית שמונה, טבריה, כרמיאל, נהריה, עכו). במסגרת הסקר הוצגו לבעלי החנויות תמונת נעלי הנאשם, והם נשאלו האם הם מוכרים נעלי סלמנדר והאם שמעו עליהן. באף אחת מהחנויות שנבדקו לא נמכרו בזמן הסקר נעלי סלמנדר מסוג כלשהו, מרבית המוכרים אף לא שמעו עליהן. בעלי מס' חנויות - כולן מרשת גלי, דיווחו כי מכרו נעלי סלמנדר לנשים בעבר, וכי יתכן שכאלה מוחזקות עדיין במחסני החברה.

2. שמעון הורוביץ, מנהל חברת "בריל", חברת האם של רשת "גלי", העיד כי בשנת 2003 יבאה חברת בריל משלוח חד פעמי של נעלי סלמנדר, שהינן הנעליים היחידות של חברת סלמנדר ששווקו ברשת גלי. מסמכי המשלוח הוגשו לבית המשפט, ומהם עולה - כפי שהוסבר ע"י הורוביץ בעדותו, כי המשלוח כלל נעלי נשים ונעלי גברים, וכי לא כל הנעליים שיובאו היו מתוצרת חברת סלמנדר, וחלקן היו של יצרנים אחרים שנעליהם שווקו בחנויות של סלמנדר באירופה^{^[1386]}. מחישוב שערך שור (ושעליו התבסס בחוות דעתו)[1387], עלה כי בסה"כ כלל המשלוח 926 זוגות נעליים במידות 41-43 (שהוערכו כרלוונטיות לעקבות שעל הג'ינס). ואולם, מניתוח מסמכי המשלוח בהתאם למה שהסביר הורוביץ בבית המשפט (עדות שנמסרה לאחר עדות שור), עולה כי למעשה: כלל המשלוח רק עשרות ספורות של נעלי סלמנדר לגברים, ובעיקר נעלי נשים ונעלי גברים של יצרנים אחרים[1388]. הורוביץ העיד כי אינו יכול לדעת כיום מתוך דגמי הנעליים, מהו דגם הסוליה של כל נעל, והאם היו בסטוק נעליים מהדגם של נעלי הנאשם[1389], אולם גם בהנחה כי כל נעלי הגברים מתוצרת סלמנדר שיובאו בעלות סוליה זהה לדגם של הנאשם, המדובר בסה"כ ב-67 נעליים במידה הרלוונטית, אשר יובאו ארצה בשנת 2003, ואשר גם על פי הסקר לא נמצאו עוד על המדפים בשנת 2006.

3. ממכתב שקיבל שור ממנהל חברת סלמנדר בגרמניה, ברונו סיברט, אשר הוגש בהסכמה, (ההגנה ויתרה על זימונו וחקירתו הנגדית של סיברט), עולה כי החברה הפסיקה כליל לייצר נעליים בשנת 2004, ונעליים עם הסוליה המדוברת בשנת 2000-2001^{^[1390]}.

4. בהתחשב בנתונים אלה, ובתופעה של התפוררות סוליות נעליים העשויות מפוליאורטן (כנעלי הנאשם) על המדף כעבור שנה-שנתיים, העריכו הורוביץ (אשר הוא בהשכלתו מהנדס של מוצרי עור, והתמחה בנעליים כל חייו), ושור כי אין זה סביר כי בשנת 2006 עדיין יימצאו נעליים כאלה בחנויות^{^[1391]}.

5. יצויין, כי ברישומי חברת סלמנדר הופיע לקוח בישראל ששמו "נעלי בלמונדו". בנסיון לברר האם חברה זו ייבאה נעלי סלמנדר בנוסף לחברת בריל, בדק שור את רישומי החברה ברשם החברות ובמע"מ, מהם עלה כי לא נרשמה בחשבונה של חברה זו שום תנועה עסקית[1392]. הורוביץ, מנהל אחת החברות הגדולות והמרכזיות במשק בתחום הנעליים, הבקי בתחום, לא שמע מימיו על "נעלי בלמונדו" ולא נתקל בשום חנות או רשת ששיווקו נעלי סלמנדר בישראל מלבד המשלוח שיובא על ידיו[1393]. גם אם לא נשללה לחלוטין האפשרות כי יובאו ארצה אי פעם נעלי סלמנדר באמצעות אותה חברת בלמונדו, הרי שלאור ראיות אלה, ובהתחשב בעובדה כי בכל מקרה ייצורן של נעליים אלה הופסק 6 שנים לפני הרצח, מדובר בנתון זניח.

6. בנוסף, ערך שור סקר באמצעות האינטרנט המשטרתי, אשר גם מתוצאותיו עלה כי קיימים שוטרים בודדים המחזיקים בנעלי סלמנדר בישראל, וכולם - כמו הנאשם, הביאו אותן ביבוא אישי ממדינות חבר העמים^{^[1394]}.

(3) משמעות הנתונים לגבי נדירות הנעל לעניין העקבות:

1. מסיכום הנתונים שנסקרו לעיל עולה כי נכון לזמן הרצח, נעלי סלמנדר דוגמת אלה של הנאשם לא נמכרו כלל בישראל (וספק אם נמכרו עדיין במקום אחר בעולם שכן ייצורן פסק שנים קודם לכן), והוחזקו בה רק על ידי בודדים, אשר הביאו אותן באופן אישי מחו"ל ובפרט ממדינות חבר העמים, כפי שעשה הנאשם.

2. לנתונים אלה השפעה קריטית על ההסתברות כי הנאשם הוא שהותיר את העקבות. האפשרות כי העקבות נוצרו ע"י נעליים אחרות, תלויה לא רק בקיום לא רק עוד זוג נעליים ערטילאי המתאים לכל הסימנים שעל המכנסיים, אלא בהנחה כי שני אנשים (הרוצח האלמוני והנאשם) החזיקו בשנת 2006 בנעליים ישנות שאינן נמכרות בישראל (אלא דווקא בחבר העמים – ארץ מוצאו של הנאשם), וייצורן פסק לפני 6 שנים, ושניהם - על דרך של צירוף מקרים, נקלעו, כשהם נעולים בנעליים ייחודיות אלה, דווקא לבית הספר נופי גולן בקצרין, ודווקא ביום הרצח. יש לקחת בחשבון כי נעלי "אלגנט" אירופיות מיושנות, אינן בדיוק סגנון הנעליים המועדף על תלמידי תיכון בישראל. גם ללא חישובים מסובכים, ניתן להבין כי ההסתברות לכך היא דמיונית.

3. שור היטיב להמחיש את משמעות הנתון בעדותו:

" ת.כמו שהסברתי קודם במפורט מאוד את סולם הוודאות, הסולם הסודר שלנו עוסק בצמצום אוכלוסיה, אנו ניגשים לבדיקה מתוך הנחה שכל הנעליים בעולם יכולות היו להותיר עקבות נעל ואז אנו מגלים דגם מסוים ומאליו קופצת האוכלוסיה ומצטמצמת רק לאותה אוכלוסיה שיש לה את הדגם, לאחר מכן המידה, הגודל, השחיקה, לאחר מכן הפגמים, אח"כ נמצא פגם קטן שיצמצם עוד בהרבה את האוכלוסיה ונמצא עוד אינפורמציה שתצמצמם עוד את האוכלוסיה הזו ובס' 5 אנו אומרים שעם כל פעולת הצמצום שעשינו מתבצעת לא על נעלי "נייק" שנפוצות בארץ , אלא כל מערך הצמצום הזה מופעל על נעל נדירה מלכתחילה, הסיכוי שנעל אחרת באותו דגם ובאותו גודל ובאותו הרכב פגמים תהיה נוכחת בכלל בישראל אם תהיה אחת כזו, הופכת להיות אפשרות קלושה ביותר ברמה תיאורטית, מה שקרוי בוודאות מדעית שאיננה יכולה להגיע למדרגה של זו הנעל.

אפשר לתת דוגמא לבעיית צמצום האוכלוסיה, זו דוגמא שלא שייכת לנעליים, אם אני נכנס לחדר ומגלה על המחשב שלי את האות "א" ואומרים לי שתינוק עבר במסדרון והקליד אות אחת על המסך ויצא "א" זה אפשרי, אם אגלה על המקלדת את האותיות "אבא" ויגידו לי שהוא עמד והקליד 3 אותיות ויצא אבא, עדין זה אפשרי אבל בסבירות יותר נמוכה, אבל אם אכנס לחדר ואגלה שכתוב "יצאתי להפסקת צהריים, אחזור בעוד שעה" ויגידו לי שתינוק ישב והקליד לתומו את האותיות למרות שניתן לחשב באופן מתימטי מה ההסתברות להקליד כל כך הרבה פעמים את האותיות הנכונות, ברור לדעתי שהמסקנה הסבירה תהיה כי מישהו הקליד את האותיות ולא נוצרו באקראי, דבר דומה הוא בצמצום אוכלוסיית הנעליים שיכולה הייתה להותיר את העקבות"[1395]

4. נתון דרמטי זה, אינו תופס שום משקל בחוות דעתו של קופר. קופר מתייחס אמנם בחוות דעתו לעובדה כי ייצור הסוליה פסק בסביבות 2000/2001, ומזכיר את נתוני הסקר שביצע שור בקרב שוטרים, ואף מסיק מכך כי הנעליים עם סוג מסויים זה של סוליה הינן מאוד בלתי נפוצות בקרב האוכלוסיה בישראל, וליתר דיוק, בקרב שוטרים וחשודים בפשע, אולם להבנתו לא בוצע סקר כללי בנוגע לנעליים הננעלות בבית הספר של הקורבן[1396]. קופר אינו מזכיר את נדירות הנעל בסיכום חוות הדעת.

5. בחקירתו הנגדית בבית המשפט, הוברר כי חלק מהנתונים שנאספו בדבר נדירות הנעל לא היו בפני קופר כלל. קופר ציין בחוות דעתו כי הסתמך בין היתר על תיק העבודה של ירון שור שכלל תמונות ודיסקים[1397], אולם בעדות הוברר כי לא כל המסמכים הכתובים בתיק העבודה תורגמו עבורו, וכי הוא לא וידא כי אכן כל המסמכים בתיק העבודה נמצאים ברשותו. בפועל, העיד כי למשל מסמכים 51-52 בתיק העבודה (סקר חנויות הנעליים, והודעתו של שמעון הורוביץ) לא תורגמו לו ולא היו בפניו[1398]. קופר הודה כי הוא לא ידע על הסקר שנערך בחנויות באיזור הצפון, ולא הכיר את הנתונים לגבי היבוא שעלו מחקירת הורוביץ. הוא אישר כי מדובר בנתונים רלוונטיים לעניין צמצום האפשרות כי אדם אחר זולת הנאשם דרך על הגופה[1399].

6. עוד התברר כי קופר לא ידע מהו החומר ממנו עשויה סוליית הנעלים, ומה פרק הזמן הלוקח לסוליה כזו להתפורר על המדף, ועל כן לא יכול היה להעריך נכונה את ההסתברות כי עוד זוג נעליים כאלה יימצא בזירה 6 שנים לאחר הפסקת ייצורן[1400].

7. גם לאחר שהוצגו לו נתונים אלה, שלא חלק על חשיבותם, התעקש קופר שלא לשנות ממסקנתו, וחזר על טענתו שיש הבדלים בין הנעל לבין העקבה. קופר אישר, עם זאת, לשאלת התובעת, כי הבדלים אלה לא שוללים את האפשרות כי נעלי הנאשם הותירו את העקבות, וכי לא נמצאו שום נעליים אחרות, פרט לנעליים אלה – שהן נדירות ביותר, שיכלו להותירן. בתשובה לכך – טען קופר שוב כי היה צורך לבצע סקר בין תלמידי בית הספר[1401].

8. התשובה לטענה זו, שעליה לא חלק גם קופר[1402], הינה קודם כל כי סקר כזה הוא חסר טעם, שכן בהנחה כי אכן הרוצח אינו הנאשם אלא מישהו מבית הספר, סביר להניח כי הוא לא היה מציג לראווה בסקר את הנעליים בהן ביצע את הרצח, ועל כן – עריכת סקר כללי בחנויות נעליים המשרתות א ת כל האוכלוסיה, ובכלל זה את תלמידי וצוות בית הספר, יעילה בהרבה. (בתשובה לטענה אפשרית של הסניגור, כי גם הנאשם לא היה מוסר למשטרה את נעליו אילו ביצע בהן את הרצח, נזכיר כי נעלי הנאשם נתפסו לפני שנודע לו כי נותרו עקבות נעליים על הגופה, וכי הן נתפסו בביתו של ראובן ג'נח עם שאר החפצים ולא הובאו למשטרה ע"י הנאשם וביזמתו).

(2) מכל האמור לכיל עולה כי התביעה הוכיחה בראיות מוצקות כי מדובר בנעל נדירה ביותר. ההגנה לא הצליחה (באמצעות קופר או בכל דרך אחרת) לערער את ראיות התביעה בעניין נדירות הנעל, או עדותו של שור, שהסביר באופן משכנע את תהליך הצמצום שהוביל אותו למסקנתו לא נסתרה ע"י קופר, שבחר להתעלם מנתון זה ולא השכיל להציג תיזה חלופית תקפה מדוע נתון זה אינו מעלה בצורה משמעותית את הסבירות לכך שנעלי הנאשם ולא אחרות הן שהותירו את העקבות על הג'ינס.

(10) משמעות הדוח הראשוני של שור

(1) בתאריך 3.1.07, יומיים לאחר גילוי העקבות, שלח שור לצוות החקירה "דוח ראשוני"[1403] על השוואת עקבות נעליים, בו ציין כי מצא "עקבה חלקית וכפולה" של נעל שמאלית על כיס המכנס השמאלי, המתאימה בגודל ובדגם לנעלו השמאלית של הנאשם ו"עקבה חלקית וכפולה" של "נעל ימנית או שמאלית" על כיס המכנס הימני, המתאימה בגודל ובדגם לחלקים המקבילים בנעל הימנית או השמאלית של הנאשם. שור נתן לשתי העקבות דרגת "אפשרי". בתאריך 21.6.07 נחתמה חוות דעתו הסופית של שור, אשר קביעותיה פורטו בהרחבה לעיל, והן מתייחסות לממצאים רבים נוספים, ולרמות וודאות גבוהות יותר.

(2) שור הבהיר בעדותו, כי הפער בין הדוח לחוות הדעת אינו נובע משינוי שחל בדעתו, אלא מהפער בין שעות ספורות של בדיקה לפני כתיבת הדוח הראשוני, לבין מאות שעות בדיקה (ופעולות השוואה רבות שפורטו בחוות הדעת ובעדות), שהביאו לכתיבת חוות הדעת[1404]. דברים אלה ברורים מאליהם ואין צורך להוסיף עליהם. והובאו פה רק כדי לקדם פני טענה אפשרית של הסניגור.

(11) המסקנה העולה מעדויות המומחים

(1) מכל הדיון לעיל עולה לדעתנו, כי שור עולה על קופר מבחינת מומחיותו, נסיונו, ורמת המקצועיות שלו, ועל כן יש להעדיף את ממצאיו - בכל המקומות בהם נמצא פער בין ממצאי שני המומחים. נעיר כי כפי שראינו לעיל, הפער בממצאים בין שני המומחים אינו רב, וקופר אישר את קיום מרבית ממצאיו של שור.

(2) לעניין המסקנות, חוות דעתו שור מנומקת ומבוססת לכל אורכה, בעוד שחוות דעתו של קופר לוקה בקשר בין הממצאים למסקנות, ובהעדר סולם רמות וודאות המאפשר לקבוע על פיה מסקנה מבוססת. גם לכאן יש להעיר כי קופר, לאורך כל חוות דעתו ועדותו, לא שלל את האפשרות כי נעלי הנאשם הותירו את העקבות, ולא הצביע על סוג נעליים אפשרי אחר שיכול היה להותירן.

(3) נעיר במאמר מוסגר, כי ההגנה, אף שהרחיקה למחוזות שמעבר לים בחיפושיה אחר מומחה לנעליים, לא הצליחה להציג לבית המשפט חוות דעת השוללת ומקעקעת את מסקנות מומחה התביעה, או טוענת מפורשות כי לא יתכן שנעלי הנאשם הותירו את העקבה. חזקה על הסניגור המלומד, כי אילו נמצא מעבר להרי החושך מומחה המסכים לטעון כך, לא היה חוסך מאמצים וממון על מנת להביאו לעדות. העובדה כי הראיה החזקה ביותר לטובת הנאשם שהצליחה ההגנה להביא בעניין הנעליים היא חוות דעתו המתונה של קופר, מדברת בעד עצמה.

(4) בהקשר זה יוער גם כי מעדות קופר, ומהמכתבים שקיבל מהסניגור, עלה כי ההגנה, בין היתר באמצעות אלכס פלג וסדובסקי, עשתה מאמץ להשפיע על חוות דעתו של קופר ולהטותה ע"י מסירת אינפורמציה מוטה, מעוותת ולא רלוונטית. קופר העיד על עצמו כי הוא ניסה להתעלם מן הדברים[1405]. קשה לדעת אם אכן הושפע מהלחצים שהופעלו עליו, אולם גם לאחריהם לא הצליח לספק להגנה את הסחורה המבוקשת במלואה.

(5) בהסתמך על כל הדיון לעיל, נבקש מבית המשפט לאמץ את מסקנתו הסופית של שור בחוות דעתו, ולקבוע כי קיימת סבירות גבוהה מאוד שנעלי הסלמנדר שאותן נעל הנאשם ביום הרצח הותירו את כל העקבות על מכנסי המנוחה[1406].

(6) לעניין משמעותה המעשית של דרגת הוודאות "סבירות גבוהה מאוד" מבהיר שור במאמרו:

"דרגת "סבירות גבוהה מאוד " מוסברת ע"י המומחה כדרגה שמשמעותה המעשית היא זיהוי כמעט וודאי של הנעל החשודה כזאת שהותירה את העקבה. אולם הזהירות המדעית אשר המומחה מחוייב בה מונעת ממנו לקבוע באופן חד משמעי כי "זאת הנעל". לזהירות זאת סיבות רבות הקשורות בטיב העקבה, במהות הפגם, בטיב ההנצחה ובגורמים נוספים. בבית המשפט מסביר המומחה את מידת בטחונו ונותן לבית המשפט להחליט האם הוכחה הזהות לשביעות רצונו"[1407].

(12) משמעות הראיה מבחינה משפטית

(1) שאלת ערכו הראייתי של זיהוי על פי סימנים שהותירה סוליית נעל, נדונה בשורה ארוכה של פסקי דין, בין כראיה יחידה, ובין כראיה מסייעת או מחזקת כבמקרה שבפנינו.

(2) החל מע"פ 351/80 (חולי)[1408], הכירה הפסיקה בערכה ההוכחתי של עקבת נעל כראיה מדעית. באותו מקרה, הסתמך בית המשפט (כאחת מכמה ראיות נסיבתיות נגד המערער) על עדות מומחית שקבעה על סמך פגמים ייחודיים בעקבה, כי "קרוב לודאי" שנעלו של המערער הטביעה את העקבה שנמצאה בזירה, קביעה הדומה לזו שבענייננו.

(3) בפסקי דין נוספים שניתנו מאוחר יותר, קבעו בתי המשפט, כי ככל שרבים סימני הדמיון בין הנעל לבין העקבה, כך גדל משקלה הראייתי. התאמה ברמה גבוהה של וודאות, יש בה כדי לבסס את הרשעתו של הנאשם כראיה יחידה:

1. בע"פ 2994/92 (תורג'מן)[1409] קבע בית המשפט העליון, כי חוו"ד לפיה נוצרו טביעות נעליים "בוודאות גבוהה" מנעלו של הנאשם, מספיקה כדי לשמש ראיה יחידה להרשעתו, אף כי באותו מקרה נלוו אליה ראיות נסיבתיות נוספות.

2. בת"פ (באר שבע) 8274/03 (ביטון)[1410], הסתמך בית המשפט המחוזי על חוות דעתו של המומחה ירון שור כי קיימת התאמה ברמת "סבירות גבוהה" שמשמעותה היא כי קיים רק ספק קלוש, על גבול התאורטי, כי תיתכן עוד נעל כזו בעולם, בין עקבה יחידה "חלקית וקלושה" בזירה, לבין נעלו של הנאשם, על סמך פגמים ייחודיים בעקבה. בית המשפט קבע כי ההתאמה שמצא שור בדרגת "סבירות גבוהה" (שהינה דרגה אחת נמוכה מזו שקבע בתיק שבפנינו!!!) הינה למעשה ברמת וודאות שמעבר לספק סביר, ודי בראיה זו, לבדה, כדי להשתית עליה את הרשעת הנאשם!!!

3. בת"פ (באר שבע) 323/91 (נדב)[1411], הורשע נאשם בהסתמך על עקבת נעל המתאימה ברמת "סבירות גבוהה מאוד" יחד עם ראיות נוספות.

(4) גם במקרים בהם לא נמצאה התאמה ברמה גבוהה של וודאות המאפשרת לקבוע כי הנאשם יצר את העקבה, אלא רק התאמה חלקית, ברמת וודאות של "אפשרי בהחלט" או אף "אפשרי", אין הדבר נטול ערך ראייתי. במקרים אלה, קבעו בתי המשפט, כי עקבת הנעל יכולה לשמש ראיה מחזקת – אף ברמה של סיוע:

1. בע"פ 616/82 (רוטנברג)[1412] נקבע כי עקבה חלקית יחידה של נעל, ללא סימנים ייחודיים, אשר נקבע כי יכולה היתה להיגרם ע"י נעל שנתפסה בבית המערער (ואשר לא הוכח כי נעל אותה בעת ביצוע העבירה), מספיקה לשמש סיוע.

2. בע"פ 3341/93 (אשכנזי)[1413], נקבע כי רמת זהות של "אפשרי" בין עקבת נעל בזירה לבין סוליית נעלו של המערער, אינה נוטלת מהטביעה את כוחה הראייתי, אלא רק מפחיתה ממשקלה, וכי די בחיזוקה בראיה נוספת כדי להוכיח קשר בין המערער לבין הסם שנתגלה בזירה.

3. בב"ש (נצרת) 1206/04 (חמוד)[1414], קבע בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' ס' הנשיא (השופט כתארו אז) יצחק כהן, בהחלטה שאושרה בבית המשפט העליון כי עדות גשש שהבחין בעקבות נעליים - האחת של נעל צבאית והשניה של נעל ספורט (כפי שנעלו הנאשמים, נעליים נפוצות וללא כל סימני זיהוי ייחודיים), מבלי שנכללו בחומר הראיות יציקת גבס או צילום של העקבות, מהווה ראיה לכאורית בעלת משקל המצטרפת לראיות אחרות נגד הנאשמים.

4. בת"פ (חיפה) 303/04 (דנינו)[1415] , קבע בית המשפט המחוזי בחיפה, כי עקבות נעליים בדירת המנוח, המתאימות לנעלי הנאשם ברמת "אפשרי" ללא סימני זיהוי ייחודיים, יכולה לשמש חיזוק להרשעת הנאשם ברצח.

(5) מכל האמור לעיל עולה, כי קבלת מסקנות שור בחוות דעתו בדבר התאמה ברמת "סבירות גבוהה מאוד" מספיקה כדי לשמש ראיה לדריכת הנאשם, כשנעליו מגואלות בדם, על גופת המנוחה המוטלת על האסלה, ראיה שבנסיבות תיק זה, אין לה כל הסבר אחר, מלבד היותו הרוצח. די בראיה זו, אף בהעדר כל ראיה אחרת! להרשעת הנאשם ברצח המנוחה.

(6) ואולם, בתיק זה אין כל צורך להסתמך על עקבות הנעליים כראיה יחידה, ואף לא כראיית סיוע, אלא רק כראיית "דבר מה נוסף" אחת מני רבות, להודאת הנאשם. אין שום ספק, נוכח הפסיקה שהובאה לעיל, כי אם תתקבל עמדתו של שור בנוגע לרמת הוודאות, יש בראיה זו די והותר לשמש כדבר מה.

(7) למען הזהירות ולמען הסר ספק בלבד נציין אף זאת: גם אם לא ימצא בית המשפט הנכבד לקבל את עמדתנו המלאה, וללכת במסלול שמציע שור עד תומו, אלא יעצור אחר כברת דרך (ברמת וודאות של "סבירות גבוהה" "אפשרי בהחלט" ואפילו "אפשרי"), ואפילו ימצא לנכון לסמוך שתי ידיו על ממצאיו של קופר ולא למעלה מהם (תוך תרגומם כמיטב יכולתו לסולם הוודאויות הנהוג בישראל) לשיטתנו ולאור הפסיקה – אין ניטל ערכן הראייתי של עקבות הנעליים, ועדיין יש בהן די כדי לשמש דבר מה נוסף להודאה, לצד הראיות המחזקות הנוספות. ודאי וודאי שאין בראיה זו כדי לכרסם בראיות התביעה.

(8) יתר על כן - לדעתנו, אפילו לא היו העקבות ניתנות לזיהוי בכלל, גם אז היה עצם הימצאות עקבות נעליים במיקומן התואם באופן מופלא את הדגמת הנאשם בשחזור כיצד טיפס על האסלה על מנת לצאת מהתא, מהווה ראיה מחזקת בעלת משקל משמעותי לתמיכה בהודאה.

(13) לאור כל האמור לעיל, מתבקש כב' בית המשפט לאמץ חוות דעתו של שור, ולקבוע כי עקבות הנעליים מהוות ראיית דבר מה בעלת משקל משמעותי לחיזוק ההודאה.

ב. השיחה עם ראובן:

(1) ראובן ג'נח, הינו תושב קצרין, אשר הנאשם אמור היה להתחיל עבודת שיפוץ בביתו, מיד עם תום גמר העבודה בבי"ס נופי גולן (יקרא להלן:"ראובן"). ביום הרצח, בשעה 21:23[1416], התקשר ראובן לנאשם על מנת לוודא שהנאשם מתכוון להתחיל למחרת את העבודה. הנאשם, ללא הסבר ביכר לשקר[1417] לראובן ואמר לו שהוא טרם סיים את העבודה בביה"ס.

(2) טרם הדיון בשיחה עם ראובן ובהשלכותיה נציין כי סירובו של הנאשם לעבוד יום למחרת הרצח מתיישב היטב עם הצורך להתאושש ממאורעות יום האתמול (רצח המנוחה), ולא מתיישב עם היותו של הנאשם מפרנס יחיד באותה עת, אשתו בחופשת לידה, והוא נושא בנטל העיקרי של פרנסת המשפחה מעבודות שיפוץ מזדמנות. כך או כך בערב הרצח התקיימה כאמור שיחה בין ראובן לנאשם, ובמהלכה, כאשר הנאשם שיקר ואמר שהוא אמור להיות בבית הספר יום למחרת אמר לו ראובן כי לא יוכל לעבוד בבית ספר בגלל שילדה, בת של חבר, נמצאה מתה.

(3) הנאשם, לטענתו, שמע על ה"בעיה" שהייתה בבית הספר לראשונה מראובן[1418]. אליבא דנאשם עד השיחה - לא ידע כלל שבוצע רצח בבית הספר ובוודאי שלא ידע את פרטיו, שכן הוא שמע לראשונה את פרטי הרצח מחמותו רק יום למחרת, אחרי ששבה מהעבודה[1419]. לא ניתן להמעיט בחשיבות שיחה זו ותכנה, שכן היא לטענת הנאשם מקור הידיעה הראשון שלו לגבי הרצח, ולנוכח חשיבותה נחקרו בעניין זה כל הקשורים בה.

(4) אשתו של הנאשם, ששהתה ביחד עם הנאשם במהלך השיחה, נחקרה אודותיה[1420] ומסרה כי בסיומה, הנאשם אמר לה שמשהו קרה בבית הספר, ואף הוסיף בשפה העברית "ילדה נפלה מאסלה בשירותים"[1421].

(5) מחומר הראיות עולה כי ראובן לא מסר מידע זה לנאשם, מהסיבה הפשוטה כי מידע זה לא היה ברשותו. כל שראובן אמר לנאשם היה כי מצאו ילדה מתה בבית הספר[1422]. זה ותו לא. ראובן שלל מפורשות כי אמר לנאשם את המילים "אסלה" או "שירותים", ואף ציין כי הוא לא ידע כלל שהמנוחה נמצאה על אסלה בשירותים[1423], תוך שהוא מוסיף כי רמת התקשורת שלו עם הנאשם הייתה כה בסיסית, ואפילו אם היה יודע את הפרטים הללו לא היה מנהל שיחה עם הנאשם בעניין זה.

(6) הסנגור, שהבין את משמעות העובדה כי הנאשם אמר לאשתו מיוזמתו את המילים אסלה ושירותים בשפה העברית כאשר הוא ע"פ גרסתו לא אמור היה לקשר בינם ובין הרצח , ניסה בחקירה נגדית לקעקע את גרסתו של עד התביעה ראובן ללא שהדבר עלה בידו:

"אני שואל אותך, מהאינפורמציה שזרמה והופצה באופן טבעי מן הסתם עד לשעה שבה התקשרת, 21:23 בערב אתה שמעת שתאיר נמצאה בשירותים של בית ספר ללא רוח חיים?

ת: לא. ממש לא.

ש:עד לשעה הזו לא שמעת שום דבר?

ת: עד לשעה הזו לא שמעתי שום דבר.

ש:מה כן שמעת?

ת: שמעתי שהילדה נמצאה בבית הספר, בהתחלה שמעתי שמצאו אותה. לא שמעתי איפה"[1424].

(7) הראינו אם כן שהנאשם ידע ואף שיתף את אשתו בידיעה זו, כי המנוחה נמצאה בשירותים, באסלה.

(8) הנאשם הבין גם הוא, עוד במהלך החקירה את הבעייתיות הטמונה במילותיו אלה, וסיפק שלל הסברים שקריים לשאלה מדוע נקב בהן, כאשר לעיתים הוא משנה גרסתו וטוען שלא אמר אותם כלל.

(9) להלן מקבץ המתאר את גרסאותיו הסותרות והשקריות של הנאשם בעניין זה. עיון בטענות החלופיות של הנאשם והעובדה כי בחר לשקר במצח נחושה, מהווה תוספת משמעותית לראיות התביעה:

(1) בחקירתו הראשונה לאחר המעצר ביום 12.12.06 – כאשר נשאל הנאשם מאין נודע לו לראשונה על הרצח, סיפר כי ראובן התקשר אליו בערב על מנת שיבוא לעבוד אצלו. הנאשם שיקר לראובן ואמר לו כי לא סיים לעבוד בבית הספר, ואז אמר לו ראובן כי מחר לא יוכל לעבוד בבית הספר כי קרה שם משהו. הנאשם סיפר כי ראובן ביקש לדבר עם אשתו, אולם הנאשם שיקר לו שוב ואמר שאשתו ישנה, על אף שהאכילה את הילד. כאשר יצאה אשתו סיפר לה הנאשם – כך לדבריו, על השיחה:

"כשאשתי יצאה אמרתי לה שראובן התקשר ואמר שקרה משהו בביה"ס, אך לא הבנתי את כל המושגים בעברית. אמרה שמחר תבוא ותעזור לי בתרגום.. ראובן התקשר כי הייתי צריך לעבוד אצלו. הבנתי שזו בת של חבר שלו. הוא אמר שביום ה' ביה"ס לא עובד. באותו יום נודע לי על הרצח רק לא ידעתי מה. הבנתי שקרה משהו. חשבתי שאולי ילדה נפלה או שברה משהו. פחדתי שזה קרה במקלט שלי כי יתבעו את הקבלן ויאשימו אותי"[1425]

דברים אלה נאמרים מפי הנאשם בטרם נחקרו אשתו או ראובן אודות השיחה.

(2) עוד בערב ה-12.12.06, בשיחתו הראשונה בתא עם המדובב השוטר ג'ניה, הסביר לו הנאשם, כשתיאר כיצד שמע לראשונה שארע משהו בבית הספר:

" התקשר אליי בחור סיפר משהו שהיו בעיות בבי"ס, ילדה נפלה, הבנתי שמשהו קרה בשירותים. אמרתי מה התיישבה ושברה ראש על האסלה? ענה לא משהו אחר. רק למחרת התברר מה קרה"[1426].

(3) בתאריך 16.12.06, נחקר הנאשם ע"י סשה במקביל לחקירת אשתו ע"י חוקר אחר, ואמירתה כי הנאשם אמר לה לאחר השיחה כי הילדה "נפלה בשרותים באסלה". בפתח החקירה, כאשר נשאל על השיחה, משיב הנאשם:

" לא הבנתי בדיוק מה קרה, אך הבנתי שזה קרה בשרותים. חשבתי שילדה התיישבה על האסלה וקיבלה מכה"[1427]

לאחר שהחוקר מטיח בנאשם את דברי אשתו, הנאשם מאשר כי אכן התבטא כך:

"ראובן לא אמר לי שהיא נפלה. לאשתי אמרתי שקרה משהו, או שילדה נפלה, לא זוכר. אמרתי שקרה משהו בבי"ס.

ס': אבל דיברת על האסלה? כי זה מה שאשתך אומרת בעדות?

ר: בטח, קרוב לודאי כי אני אומר שיכול להיות שהיא התיישבה על האסלה וקיבלה מכה. לא הבנתי, אמרתי לה. לא נפלה, ליתר דיוק הסברתי לה כך: אולי ילדה התיישבה, אסלה נשברה וקיבלה מכה. כך אמרתי לה. שיכלה להחתך מזה. לא הבנתי את זה מהשיחה עם ראובן, אבל ככה אמרתי לאשתי."[1428]

(4) בתום חקירה זו, מדווח הנאשם למדובב אודות תכנה ואומר לו:

"אני לא יודע מה קרה. בגלל זה אני סיפרתי לאשתי כי אני לא הבנתי בדיוק. מדובב: אז הילדה נחתכה על האסלה.

רומן: אני חשבתי שהילדה התיישבה על האסלה, היא נשברה והיא נחתכה מזה. זה קורה שהאסלה שבורה ואתה יודע כשהם קופצים על האסלות הן נשברות, כוס אמק. אפשר להיחתך ככה שהתחת שלך יהפוך לורד ואת הגב לחתיכת בשר"[1429]

(5) ביום 18.12.06, נחקר הנאשם שוב בעניין זה, לאחר שהחוקרים בדקו את גירסת הנאשם עם ראובן, אשר שלל אפשרות כי דיבר עם הנאשם על שרותים או אסלה.

גם בחקירה זו אישר הנאשם כי הוא שיקר לראובן שלא סיים את העבודה בבית הספר, מכיוון שרצה "יום חופש" וכי שיקר לו בכוונה כאשר אמר שאשתו ישנה.

בתחילת החקירה טען הנאשם כי "הבין מראובן" שמדובר בשרותים, ועל כן שיער שהילדה "נפלה באסלה" וכך אמר לאשתו, וזאת מכיוון שחשש כי היא נפלה בשרותים בהם הוא עובד במקלט.

החוקרים הטיחו בנאשם כי אין בכך כל הגיון - שכן בשרותים בהם עבד בריצוף, במקלט, אין כלל אסלות אלא רק צינור הקבוע ברצפה. כמו כן, הטיחו בו כי ראובן מסר בחקירתו שלא דיבר כלל על שרותים, אלא אמר שבת של חברים מתה.

הנאשם הסכים כי ראובן לא אמר לו את המילה "שרותים" אך טען כי הוא "שיער" שאם קרה משהו לילדה, ייתכן שנפלה בשרותים ונחתכה מהאסלה, כי בשרותים "נופלים ומקבלים מכות". הנאשם לא ידע להסביר את ההגיון במחשבה זו, ומדוע שיער כי הילדה נפלה דווקא בשרותים ולא במסדרון, במדרגות וכדומה..

בהמשך, מסכים הנאשם כי יתכן שהוא שיער כך בגלל הדם שראה בשרותי הבנים ביום הרצח, אולם הוא אינו יכול להסביר מדוע קישר בין מה שקרה לילדה לבין דם בשרותי בנים, מדוע קישר זאת למקלט בו הוא עובד ומדוע חשב שהמקרה בכלל קשור אליו וחשש "שיתבעו אותו"[1430].

(6) גם בעת שהודה ברצח, התייחס הנאשם לשיחתו עם ראובן וסיפק לחוקריו שלל גרסאות בעניין זה:

1. למדובב [1431]:למה אמרתי דווקא שירותים? (לאולגה) – יכול להיות שבאמת "נפל לי מסך שחור". קרי: ידעתי בתת מודע שהילדה נרצחה בשירותים ולכן אמרתי זאת לאשתי לאחר השיחה עם ראובן. הנאשם אף מוסיף[1432] כי ראובן לא אמר את המילה "שירותים", רק אמר שהייתה בעיה עם הילדה והוא מיוזמתו הוא שאמר את זה לראובן "משום מה"[1433].

2. לחוקריו: ראובן הוא שאמר שהייתה בעיה בשירותים עם ילדה שיושבת על האסלה.[1434]

3. ובהמשך: דברי אשתי על פיהם סיפרתי לה שהילדה נפטרה על האסלה אינם נכונים. לא אמרתי לה שנפטרה על האסלה אלא העליתי גרסה שהילדה ישבה על האסלה, האסלה נשברה והילדה נפצעה. ראובן לא דיבר איתי על שירותים, וזו הייתה השערה שלי[1435]. הנאשם מתאר את הלוגיקה העומדת בבסיס השערה זו, לוגיקה אליה נתייחס בהמשך.

(10) אם כן, לנאשם שלוש גרסאות שונות בעניין זה, אחת - שהמילה שירותים נאמרה מפיו של ראובן, והאחרות שהדברים נאמרו מפיו (בגלל תת מודע או בגלל ההגיון הבריא שהפעיל) .

(11) חשוב להדגיש כי לכל הגרסאות של הנאשם במשטרה מכנה משותף: הנאשם אישר את העובדה שאמר לאשתו לאחר השיחה עם ראובן את המשפט הנטען: "הילדה נפלה בשירותים באסלה", והשוני הוא רק בשאלה כיצד ידע לאמרן. בעניין זה מתיישבת גרסתו של הנאשם עם גרסתה של אולגה במשטרה.

(12) לטענתנו כל אחת מגרסאות אלה היא שקרית. ראובן לא אמר לנאשם את המילים הללו והן באו מיוזמתו שלו. טענת הבלאק אאוט הינה טענה שכל הולדתה, כאמור, בניסיונו לגרום לכך שעונשו יוקל. והטענה לפיה אמר זאת מ"הלוגיקה שלו" הינה טענה מופרכת.

(13) נבחן את הלוגיקה של הנאשם בהקשר זה. כאמור, במהלך החקירה ובמספר הזדמנויות נשאל הנאשם מדוע נקב במילים "אסלה" ו"שירותים" לאחר השיחה עם ראובן, לטענת הנאשם הוא דיבר על אסלה כי יכול להיות שהתיישבה והאסלה נשברה והיא וקיבלה מכה.[1436], הנאשם אף מוסיף כי כאשר הבין שהייתה בעיה עם ילדה הוא חשב לעצמו איפה כבר יכולה להיות בעיה כזו? ומיד השיב לעצמו שבשירותים[1437]. כאשר הנאשם נשאל מדוע מכל בית הספר חשב דווקא על השירותים הוא משיב כי הוא יודע ש"יש אסלות שנשברות מאוד חזק", ולכן חשב שהילדה התיישבה על האסלה והיא נשברה והילדה נחתכה[1438] . הנאשם אף מסר כי פחד שאולי זה קרה במקלט שהוא שיפץ והוא יתבע, והקבלן "יזרוק עליו" את האשמה[1439]. הנאשם אף מפליג בתיאור שיחתו עם אשתו בעניין זה ואיך אמר לה שאם זה יהיה במקלט היכן שהוא עובד הורי הילדה יתבעו אותו והוא יהיה חייב להם פיצוי כספי[1440]. הנאשם פיתח נושא זה בשיחתו עם המדובב[1441] (טרם ההודיה בפניו) ואף אמר לו כי לאחר ששמע מה קרה בבית הספר נהייתה לו "דייסה בראש", הוא מיד הבין ש"יחקרו אותו" ו"יקחו אותו", והוא היה כל כך מוטרד שזה אף פגע לו ביצר המיני.

(14) הלוגיקה שהפעיל הנאשם כביכול - היא מופרכת. גם על פי טענתו ה"לוגית" ראובן רק אמר לו שילדה נפלה. אין כל קשר לוגי בין אמירה זו ובין נפילה לשירותים. בוודאי שאין קשר לוגי בין נפילה לבין אסלה, ואין שום קשר לא לוגי ולא אחר בין הנאשם לאסלה, שכן במקלט בו הוא עבד לא היו כלל אסלות, ולכן לא ברור ממה בדיוק חשש? ועוד חשש כזה שנטל ממנו את חדוות המין... אין זאת אלא שגם בנקודה זו בחר הנאשם לשקר.

(15) והנה, בבית המשפט, לאחר שההגנה נוכחה לדעת כי הסברי הנאשם ל"לוגיקה" שבדבריו מופרכים ולא יוכלו לעמוד, וכי ראובן העיד עדות מוצקה אשר לא נתערערה בחקירה הנגדית, ולא ניתן יהיה לטעון כי הוא ששם בפי הנאשם את המילים "אסלה ושרותים", חל "מהפך דרמטי" – הן בגירסת הנאשם והן בגירסתה של אולגה, אשר העידה כעדת תביעה: שניהם שינו גירסתם באופן זהה והחלו לטעון, בניגוד לגירסאות (הרבות) שמסרו במשטרה - כי השיחה הנ"ל כלל לא התקיימה, וכי המילים "שרותים ואסלה" לא נאמרו כלל!

(16) בעדותה בבית המשפט כעדת תביעה, אשר התקיימה מאוחר למועד עדותו של ראובן ג'נח[1442], הסכימה ההגנה תחילה להגשת כל הודעותיה של אולגה במשטרה (לרבות ת/684 - ההודעה מיום 16.12.06 שבה מסרה לגבי השיחה עם הנאשם). ואולם, בחקירתה הנגדית של אולגה, נשאלה ע"י הסניגור:

"ש.אני מפנה אותך ל – ת/683, בעמ' 2, שורה 9 מהסוף: "בעלי סיפר לי..." את אומרת שם: "...כי איזה ילדה נפלה בבית ספר....נרצחה ילדה" – מאידך, אני מפנה אותך ל – ת/684, עמ' 1 סוף שורה 6 ואת אומרת: "בסיום השיחה הוא יצא (הכוונה לרומן)....ילדה נפלה מאסלה בשירותים....שראובן אמר לו בטלפון" – ואני רוצה לשאול אותך על ההבדל באמירה הזו, ב – 12 לחודש לא אמרת על שירותים או אסלה כמו שאמרת בהודעה השניה, האם יש לך הסבר על כך

ת.בתאריך 12 שזו ההודעה הראשונה, אני חושבת שזה יותר מדויק, כי ב – 16 לחודש כשנתתי עדות, אני לא זוכרת כשקראתי אותה ראיתי את ההבדל, אבל אני חושבת שיותר מדויק היא ההודעה הראשונה מ – 12 לחודש, כי אם הוא היה אומר לי מילים כמו שירותים ואסלה הייתי זוכרת ב – 12 וזה כנראה היה תוספת שלי מערבוב החומר

ש.אם את אומרת שזו תוספת, מאין זה נובע ב – 16 לחודש

ת.אולי מכל השמועות, אני שמעתי הרבה שמועות, אמא שלי למחרת אחרי הרצח אמרה לי שזה קרה בשירותים, אני חושבת שזו תוספת שלי בכל מקרה, כי אני כבר ידעתי שזה קרה בשירותים."[1443]

(17) מעניין לציין, כי הסניגור, אשר לכאורה לא היה אמור לשוחח עם עדת תביעה על נושאי העדות קודם לעדותה, ניחן כנראה אף הוא בכושר הניחוש הלוגי בו ניחן הנאשם, שכן אחרת – תמוה כיצד מצא לשאול את אולגה דווקא בעניין זה, ובדרך של שאלה פתוחה (אשר לכאורה אינה מזמינה תשובה מסויימת), כאשר הוא נמצא בחקירה נגדית ורשאי לשאול שאלות מדריכות. להערכתנו, אילולא ידע מראש את התשובה שיקבל, היה הסניגור המלומד מוצא מן הסתם לנסות לערער את מהימנות העדה או מציג לאישורה את התיזה שלו, ולא "נוטל את הסיכון" לשאול כך. התנהלות זו, בין היתר, מוכיחה כי נעשה תיאום עדויות מכוון בין הנאשם לבין אולגה.

(18) בחקירתה החוזרת ע"י ב"כ התביעה[1444], הסבירה אולגה כי הספק האם נאמרו לה המלים "שרותים ואסלה" נובע מהעובדה כי אילו מילים אלה היו אכן נאמרות, היא ודאי היתה מספרת על כך לשוטר עוד ביום 12.12.06 ולא רק ביום 16.12.06. אולגה טענה כי ספק זה התעורר בליבה רק בעת שקראה שוב את הודעותיה, כאשר זומנה לעדות בפעם הראשונה, בחודש ספטמבר (הכוונה לספטמבר 2008). לשאלת התובעת השיבה אולגה כי חלק מחומר הראיות נמצא בביתה והיא קראה את מרביתו (עוד קודם לעדות), אף כי היא לא קראה עדויות של עדים אחרים. אולגה טענה כי היא לא דיווחה לאיש על הספק שהתעורר בליבה עד ליום העדות, כאשר נשאלה על כך "באופן ספונטני" ע"י הסניגור[1445].

(19) גירסתה של אולגה בבית המשפט היא בלתי סבירה, מגמתית ו"מוזמנת". ראשית, ה"שמועות" כי הרצח ארע בשרותים הגיעו לידיעתה של אולגה עוד לפני מסירת ההודעה הראשונה ת/683 מיום 12.12.06, ואין כל הסבר מדוע החלה "לדמיין" כי הנאשם אמר לה את המלים "אסלה ושרותים" דווקא בין 12.12.06 ל-16.12.06. זאת ועוד, בת/683 סיפרה אולגה על השיחה באופן כללי, ולא על דרך של ציטוט מדוייק של הדברים. לעומת זאת בת/684 היא מוסרת גירסה מפורטת, ואף מדגישה כי המילים "אסלה ושרותים" נאמרו לה בעברית – שפה שבד"כ אינה שגורה בפי הנאשם. כשהתבקשה להסביר זאת, טענה טענה מגוחכת כי "באותו רגע חשבתי שהוא אמר לי את זה בעברית[1446]....". ברור כי אולגה מוסרת דבר שנחרת בזכרונה, ואין זה הגיוני כי היא בלבלה ודמיינה דבר כזה.

(20) זאת ועוד, מעדות אולגה עצמה, מהתנהגותה במהלך המשפט ומעדויות אחרות, עולה בבירור כי אולגה היתה מעורבת מאוד בהגנה על בעלה לאורך כל הדרך. אין ספק כי היא הבינה בשלב מוקדם, כי אימרתה בת/684 הפלילה את בעלה והזיקה לו. למרות זאת - ב-7 הודעות נוספות שנגבו ממנה לאחר ת/684[1447], היא לא טרחה לתקן את הטעות ולהעמיד את החוקרים על הבלבול.

(21) אולגה, לדבריה, גם לא פנתה ולא הודיעה לאיש שטעתה בעדות והפלילה לשווא את בעלה, לא לאחר שעיינה בהודעות, לטענתה רק לקראת העדות בחודש 9/08, ואפילו לא בעלותה על דוכן העדים, כאשר בחקירתה הראשית היא הסכימה כי תוכן כל הודעותיה אמת[1448]. בהנחה כי אולגה לא תיאמה עדותה עם הסניגור, הרי שאילו הסניגור לא היה מוצא לנכון, מיוזמתו, לשאול אותה אודות הסתירה בין ההודעות בחקירתה הנגדית, הדברים לעולם לא היו נחשפים והעדות המפלילה היתה שרירה וקיימת כראיה כנגד בעלה. דברים אלה אינם עולים על הדעת. כמו כן – טענתה המיתממת של אולגה, כי היא לא קראה הודעות של עדים אחרים, נסתרה והופרכה עוד במהלך אותה ישיבה, כאשר אמה יבגניה גרשייב, העידה כי אולגה קראה באוזניה את הודעתה במשטרה ערב העדות[1449].

(22) לדעתנו - אין שום ספק, כי אולגה שיקרה בעדותה בבית המשפט, וכי הדברים נאמרו לה, ויש להעדיף את גירסתה בת/684 - שאותות האמת ניכרים בה, על פני גירסתה בבית המשפט, והאמירה הכללית בת/683. לכך מצטרפת העובדה כי גם הנאשם אישר, בחקירתו במשטרה כי אמר את הדברים.

(23) הנאשם, אינטליגנט ומודע למצבו כפי שכבר נאמר, ובעצה אחת עם אולגה, מיתמם בחקירה הראשית[1450] כאשר הוא מתבקש להתייחס לשיחה עם ראובן הוא מתחיל במילים "אני לא יודע בשביל מה צריך לספר את זה". מבחינתו מדובר לכאורה בדבר מה שולי ונטול ערך שאין להשחית מילים גביו, והוא מתעלם לחלוטין מהדיון הממושך בחקירותיו במשטרה סביב אמרה מפלילה זו, ומעמיד פנים כאילו הוא כלל לא מבין את חשיבות העניין (בעוד אנו כבר הראינו שנושא זה עמד בבסיס הכרתו כי קיימות נגדו ראיות).

(24) לדבריו: ב 20:30 בערב ראובן התקשר. ידעתי מעט מאוד מילים בעברית. הבנתי שקרה משהו עם ילדה בבי"ס. בת של חבר שלו. ביקש ממני לבוא לעבוד. זה מה שהיה.

(25) קרי: הנאשם בבית המשפט, לראשונה ובניגוד מוחלט לכל גרסאותיו במשטרה מיישר קו עם גרסתה של אולגה לפיה ראובן לא אמר לו שום דבר הקשור לשירותים או אסלה וממילא הוא לא אמר את הדברים לאולגה.

(26) יצויין במאמר מוסגר, כי אם זוהי גרסתו של הנאשם, לא ברור מדוע מצא הסנגור לנכון לנסות ולקעקע את גרסתו של ראובן. דברים אלה מלמדים שוב כי המדובר בגירסה כבושה, שנתפרה בתיאום עם אולגה ולאחר "הערכת מצב" כי הגירסה הקודמת אינה "מחזיקה מים".

(27) אם כך- לגרסת הנאשם- ראובן לא אמר לו מילים אלה ובוודאי שהוא לא אמר אותם לאשתו. אם כך – נשאלת השאלה מדוע לכל אורך החקירה לא היה זה הקו בו נקט הנאשם. הרי אם הוא (ואשתו) היו דוברי אמת, עם העלאת הנושא הוא היה אומר ששיחה בעניין שירותים או אסלה לא הייתה ולא נבראה, וכי אשתו טועה אם מסרה כך - ולא היה מנסה להסביר את המילים שאמר בלוגיקה או בתת מודע.

(28) במהלך החקירה הנגדית[1451] נשאל הנאשם שאלות שהוא לא היה מסוגל לספק להן מענה הולם. הוא שב והסתבך בשקריו וזאת כמפורט להלן:

(1) הנאשם טוען כי אולגה אשתו טעתה כשאמרה שהנאשם אמר לה בעברית את המילים נפלה בשירותים באסלה לאחר השיחה עם ראובן. לשאלה האם שוחח עם אשתו וניסה להבין ממנה את פשר אמירתה הוא משיב כי הוא לא חשב על זה ולא שוחח איתה, למרות שידע שהיא מסייעת באופן פעיל לסנגור בניהול הגנתו. תשובה זו איננה הגיונית, אלא אם כן כל גרסתו בשקר יסודה. היעלה על הדעת שאדם חף מפשע יופלל על ידי אשתו ולא ינסה לברר עימה מה מקור העניין? מדוע אמרה את שאמרה? אין זאת אלא שהנאשם יודע היטב מדוע אמרה את שאמרה- היא ציטטה את השיחה עימו כהווייתה.

(2) הנאשם לא הצליח להסביר מדוע התאמץ בחקירה לספק הסברים לוגיים לאמרה שלטענתו לא אמר כלל. הנאשם נשאל מדוע אישר בחקירתו, כאשר הוצגה לו גרסתה של אולגה כי אמר דברים אלה אם לא קרו בכלל, ותשובתו – שהוא היה מאוד מבולבל ולכן קיבל את המילים של החוקר כאילו היו המילים שלו – מדברת בעד עצמה. כלומר, אולגה לטענתו טעתה והטעתה והוא נאמן לדרכה המשיך באותו קו והסביר לחוקרים אמרות שלא נאמרו.

(3) טענה זו הייתה יכולה להישקל לכאורה, אילו "הודאת" הנאשם כי אמר את הדברים היתה באה לראשונה רק לאחר שהוצגה לו גירסתה של אולגה ע"י החוקר. ואולם, כפי שפירטנו לעיל, עיון בקלטות ובתמלילים מגלה כי הנאשם סיפר למדובב על השיחה עם ראובן, מיוזמתו, תוך איזכור מפורש של המילים "שרותים ואסלה" (כאשר הוא מציין כי מילים אלה באו מפיו ולא מפי ראובן) דווקא בפני המדובב, ללא שום קשר לחוקרים, ועוד ביום החקירה הראשון - 12.12.06, בטרם נודע לחוקרים על דבריו לאולגה (בעת חקירת אולגה מיום 16.1.206 – ת/684).

(4) בחקירה הנגדית עומת הנאשם עם העובדה כי נושא השירותים עלה מלכתחילה על ידו עוד בטרם נחקר כלל בעניין זה ע"י חוקריו[1452]. הנאשם אישר את הדברים מייד, ואף מסר להם הסבר מעניין:

"ת.כן, הייתה שיחה כזו, כשאני ישבתי עם המדובב יבגני, אמרתי לו שראובן התקשר ולא הבנתי מה קרה בדיוק, שגיליתי את הרצח רק למחרת, כי כבר אני ידעתי איפה קרה הרצח, אני פשוט ערבבתי את כל המידע שהיה לי, השיחה עם ראובן, השירותים וכשדיברתי עם יבגני, הצגתי לו את החששות - השערות שלי, מה יכול היה לקרות בשירותים

ש.אתה אמרת ליבגני, ציטטת לו מה אמרת לראובן או לאולגה, מה אמרת בשיחה עם ראובן, אתה מצטט את עצמך: "התיישבה, נפלה ושברה את הראש על האסלה", אתה פשוט התבלבלת, חשבת שככה אמרת לראובן, זה היה טעות

ת.אני כבר הסברתי, אני כבר אמרתי שחשבתי שראובן אמר לי ככה, אבל ראובן לא נתן לי פרטים כאלה

ש.מתי חשבת שראובן אמר לך ככה, כשהיית עם המדובב

ת.כן, כשישבתי עם המדובב הראשון, מה יכול היה להיות בשירותים, יש שם רק אסלות, נפלה, שברה את הראש, זה ההשערות שלי[1453]."

(5) היינו: הנאשם "התבלבל" כאשר אמר למדובב שראובן אמר לו שילדה נפלה בשירותים ואסלה, בעוד זה לא נכון כלל. במקביל, אשתו של הנאשם, ב"מקרה", "התבלבלה אף היא" ואמרה את אותו הדבר לחוקרים וגם זאת בטעות. (יש לשים לב, כי ה"בלבול" של הנאשם התרחש ביום מעצרו 12.12.06, ולעומת זאת - אולגה "התבלבלה" רק לאחר חקירתה ביום 12.12.06 (ת/683), ועובר לחקירתה ביום 16.12.06 (ת/684), כאשר אין חולק כי הנאשם ואולגה לא יכלו להיפגש ולא שוחחו כלל בין התאריכים 12.12.06 – 16.12.06, מה שמוציא מכלל אפשרות כי הטעו זה את זה בתום לב במהלך שיחה משותפת ביניהם). כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, האם הוא טוען כי הוא ואשתו - מבלי לדבר ביניהם, זכרו שניהם באותה צורה שגויה שיחה שלא היתה, מתחמק הנאשם מתשובה ואינו מצליח לספק הסבר לתהיה[1454].

(6) כאשר הנאשם מזהה מצוקה, ומבין שלא יוכל להחלץ משקריו, הוא פונה לגרסה חדשה לחלוטין ועל פיה כבר ב 18:00 ביום הרצח אנשים ידעו פרטים על הרצח[1455]. דברים אלה כמובן אינם רלוונטיים, שכן הנאשם לא מרחיק לכת ואומר שכך גם הוא ידע את פרטי הרצח ולכן אמר לאשתו שהילדה נפלה בשירותים, באסלה, אלא הוא הוא מכחיש את אמירת הדברים. הנאשם ואף מוסיף כי רמז שקיבל מהחוקר סשה (בחקירת 12.12. לפני השיחה עם המדובב) גרם לו להבין ש"זה היה בשירותים, באסלה". עיון בקלטות החקירה מגלה כי רמז כזה איננו בנמצא, הנאשם לא הצביע עליו ולמותר לציין שסשה לא נחקר כלל בעניין זה.

(7) במהלך החקירה הנגדית נדרש הנאשם לשאלה האם אכן דאג כי משהו קרה לילדה במקלט אותו ריצף, וחשש שייעצר בשל כך, כפי שהתבטא בפני חוקריו. הנאשם "לא זוכר" אם דאג או לא, אך הוא נאות לציין כי אם זה כתוב, אז כנראה שהוא באמת דאג. הנאשם לא הצליח להסביר את פשר ה"דאגה", ולהבהיר מה הקשר בין נפילה של ילדה אליו[1456].

(29) תוספת מעניינת ומפלילה לבליל הסתירות בין גירסאותיהם של אולגה והנאשם, באה דווקא מפיה של חמותו של הנאשם, יבגניה גרשייב, אשר העידה גם היא כעדת תביעה (והוכרזה עדה עויינת). יבגניה לא נשאלה ולא מסרה דבר בעניין השיחה עם ראובן בחקירתה במשטרה או בחקירתה הראשית ע"י ב"כ התביעה. בחקירתה הנגדית, נשאלה יבגניה "במפתיע" ע"י הסניגור האם שמעה את השיחה בין ראובן לנאשם בליל הרצח. יבגניה השיבה כי לא שמעה את השיחה עצמה, אולם שמעה את דברי הנאשם לאולגה לאחריה:

"הוא אמר שראובן התקשר אבל לא הבנתי שום דבר, רומן אמר את זה, אני הבנתי שילדה נפלה, הוא אמר שיכול להיות שאיזה שהיא ילדה נפלה, אולגה שאלה אותו זה לא באותו מקלט ששמת את הקרמיקה? אולגה נבהלה וחשבה שזה באותו מקום כי הוא עבד שם, רומן אמר שלא, זה לא באותו מקום ואמר שלמחרת לא צריך להגיע למקום העבודה"[1457]

(30) עדותה של יבגניה (עדות כבושה לחלוטין, אשר שוב ברור כי היא מתואמת ומתוזמנת: הסניגור לא היה אמור לשוחח עמה קודם לעדותה, ולא היה "מסתכן" מבלי שיכול היה "לנחש" מראש מה יהא בפיה), נועדה כנראה לתמוך בגירסת אולגה (ובהמשך גירסת הנאשם), כי הנאשם לא אמר את המילים "שרותים ואסלה". ואולם, יבגניה שבאה "לברך" את הנאשם, נמצאה "מקללת". נמצאנו למדים כבר, כי ראובן לא ידע, בעת השיחה עם הנאשם, שום פרט על הרצח. כפי שהוא לא ידע ולא יכול היה לומר לנאשם כי הילדה נמצאה בשרותים או באסלה, כך הוא גם לא יכול היה לומר לו כי הרצח לא בוצע במקום עבודתו של הנאשם במקלט. אם אמר הנאשם דברים כאלה לאולגה, הרי הוא יכול היה לאמרם רק מידיעתו האישית – כמי שביצע את הרצח! זאת ועוד, אם ידע הנאשם כבר משלב השיחה עם ראובן כי הרצח לא בוצע במקלט, מדוע דאג, כפי שטען בחקירותיו[1458], כי הוא יואשם ואף "ייעצר" בעקבות הרצח, מה שהוא אף אישר בבית המשפט:

"ש.לא היית מודאג והייתה לך דייסה בראש והלכת לישון מוקדם כי פחדת שיבואו ויעצרו אותך?

ת.כן, בטח,קרה משהו, לא ידעתי בדיוק מה ואני חשבתי

ש.מה חשבת?

ת.אני לא יכול לזכור עכשיו

ש.אתה לא הבנת כלום, הבנת שילדה נפלה בבית הספר, והמחשבה הראשונה שבאה לך לראש שיבואו לעצור אותך, למה שיעצרו אותך, מה זה קשור אליך?

ת.כי יכול להיות שנפלה באותו מקום איפה שעבדתי, אני לא יודע על מה חשבתי אז"[1459]

(31) הנאשם, אשר לא יכול היה ליישב את הדברים, הכחיש, בעדותו בבית המשפט, כי אמר גם את הדברים ששמעה יבגניה, לטענתה, וטען כי הוא אכן דאג שהרצח בוצע במקום עבודתו, וכי העברית שלו לא היתה טובה דייה על מנת לשאול פרט זה את ראובן. טענה זו מעוררת שאלה נוספת עליה לא נתן הנאשם הסבר: מדוע, אם הוא כה חשש להיתבע ולהיעצר בגין מה שקרה לילדה, והעברית שלו לא היתה טובה מספיק כדי לברר עם ראובן היכן התרחש המקרה, סירב הנאשם להצעתו של ראובן לקרוא לאולגה לטלפון, ואף שיקר לו ואמר שהיא ישנה, כדי למנוע שיחה בין השניים? הנאשם הסתבך בעדותו גם בנסיונו למצוא הסבר לפרט זה[1460]:.

לבסוף – טען הנאשם כי "לא חשב על כך" שמוטב לקרוא לאולגה לטלפון ולהסתכן בכך שישכנעו אותו לעבוד בסוף השבוע, ולא להישאר בחרדה כי הילדה נפלה במקום עבודתו ובאים לעצור אותו[1461].

(32) לסיכום נקודה זו, עם תום השיחה בין הנאשם לראובן אמר הנאשם לאשתו כי ילדה "נפלה בשירותים באסלה". המדובר בפרט מוכמן, פרט אשר אין חולק כי לא נמסר לנאשם ממקור חיצוני כלשהו עובר לשיחה עם ראובן ובמהלכה! הנאשם לא היה מסוגל להסביר בחקירותיו או בבית המשפט פשר אמרה זו שלו. ניסיונותיו ושקריו בעניין זה מובילים למסקנה אחת ויחידה: הנאשם אמר מילים אלה, ועשה כל שביכולתו כדי להתכחש להן, וזאת מסיבה ברורה: הוא ידע כי מילים אלה יכולות להפליל אותו. ההסבר היחיד לעובדה כי שעות בודדות לאחר הרצח הנאשם ידע שהמנוחה נמצאה בשירותים ובאסלה הוא בהיותו הרוצח.

ג. השלכת המכנסיים לאחר הרצח

הנאשם לא מסר למשטרה את המכנסיים שלבש במהלך עבודתו בבית הספר ביום הרצח, וטוען כי זרק אותם לאחר יום הרצח לפח שליד ביתו. זריקת את המכנסיים דווקא לאחר יום הרצח, מהווה כשלעצמה ראיה מפלילה ומסבכת כנגדו, והיא שלמעשה עוררה את החשד הראשוני נגדו בלב החוקרים[1462]. הסברו של הנאשם מדוע זרק את המכנסיים תמוה.

בנוסף לכך, הסתבר כי הנאשם שיקר בחקירתו לגבי סוג המכנסיים שלבש ביום הרצח, ככל הנראה על מנת להקשות על החוקרים את מציאתם. הנאשם טען כי עבד במכנסיים כחולים מבד דק אשר הובאו מרוסיה. לעומת זאת – מסרו עדים שראו אותו ביום הרצח בבית הספר, כי הנאשם עבד במכנסי ג'ינס. גם בני משפחתו של הנאשם מסרו במשטרה כי הוא נהג לעבוד בג'ינס, וכי אין לו כלל מכנסי עבודה מהסוג שתיאר.

הנאשם אף טען, כי המכנסיים מרוסיה היו חלק מחליפה, כאשר החולצה של אותה חליפה נמצאת בארון הבגדים בביתו. ואולם, בחיפוש בבית ומחקירת אשת הנאשם, התברר כי חולצה כזו אינה בנמצא, וכי מדובר בעוד שקר של הנאשם.

בבית המשפט, ניסו בני משפחת הנאשם לשנות את עדותם על מנת למזער את הנזק שגרמה לנאשם, וכך נוצרה מסכת חדשה של שקרים וסתירות שכולם גם יחד מחזקים את ראיות התביעה, כמפורט להלן:

(1) טענות הנאשם לגבי זריקת המכנסיים

(1) טענת הנאשם כי זרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח הועלתה לראשונה עוד טרם מעצרו, ביום 11.12.06, שבו זומן לחקירה נוספת לאחר שנחקר כבר פעם אחת עם שאר העובדים ביום הקודם. יורם העיד כי לפני החקירה שוחח קצרות עם הנאשם ושאל אותו היכן הבגדים שלבש ביום הרצח. יורם הבין תחילה כי הנאשם טוען שבגדיו בבית הספר והחל ללכת עמו לכיוון בית הספר, אולם אז טען פתאום הנאשם כי זרק את המכנסיים, ועל כן הורה יורם על חקירתו באזהרה.

(2) בחקירתו מיום 11.12.06 סיפר הנאשם כי מדובר במכנסי עבודה כחולים מרוסיה, וכי הוא עבד במכנסיים אלה חצי שנה וזרק אותם מכיוון שהשמין, יומיים לפני החקירה (כלומר בשבת – 9.12.06)[1463].

(3) בהמשך חקירותיו, הסביר הנאשם כי בסוף העבודה ביום הרצח הוא השאיר את בגדיו ואת חפציו, ביניהם המכנסיים, בתיק שנשאר במקלט 2 שבבית הספר, מכיוון שאשתו לא יכלה לבוא לקחת אותו עם הרכב באותו יום. למחרת - ביום ה', היה בית הספר סגור בגלל הרצח, ולכן לקח את התיק עם הדברים ביום ו'[1464]. הנאשם סיפר כי הוא כיבס את כל הבגדים מלבד המכנסיים ה"קטנים" שאותם זרק[1465]. הנאשם מסר גירסאות סותרות בשאלה האם זרק את המכנסיים ביום ו' בשבת או ביום א'[1466], אולם בכל מקרה הודה כי עשה זאת לאחר שנודע לו על הרצח. אין אף מחלוקת כי הנאשם לא לבש עוד את המכנסיים לאחר יום הרצח.

(4) בכל חקירותיו - לרבות אלה שבהן הודה ברצח בפני החוקרים, טען הנאשם כי השליך את המכנסיים בפח שליד ביתו, ושלח את החוקרים לחפשם במזבלה[1467]. לעומת זאת - טען הנאשם בהודאתו בפני המדובב, כי המכנסיים לא יימצאו לעולם, משום שקבר אותם במקום בו יוצקים כל יום בטון[1468].

(5) הנאשם טען בחקירה כי בתקופת הרצח היו לו בסה"כ שלושה זוגות מכנסיים לעבודה, ירוק, אפור, והמכנסיים הכחולים בהם עבד לטענתו ביום הרצח. וכי המכנסיים האפורים נקרעו ולכן זרק גם אותם, וגם את המכנסיים הכחולים שהיו קצרים עליו משום שהשמין[1469]. לדעתנו, גירסה זו תמוהה. הנאשם היה אדם קשה יום שהתפרנס בדוחק מעבודות מזדמנות, ואין זה סביר כי הוא יזרוק בבת אחת שניים מתוך שלושה זוגות מכנסי עבודה שהיו ברשותו, ויישאר עם זוג אחד בלבד, וזאת רק מכיוון שהשמין מעט בחודשים האחרונים, כאשר יתכן שירזה שוב בהמשך.

(6) הנאשם וגם אשתו אולגה סיפרו כי בעבר הנאשם רצה לזרוק זוג מכנסיים אחר, ואולגה התנגדה לכך. לעומת זאת הפעם - זרק הנאשם את המכנסיים על דעת עצמו, וסיפר על כך לאולגה רק בדיעבד, כאשר שבו הביתה ביום א' לאחר שנחקר וראו את השוטרים מחפשים בפח הזבל[1470]. גם עובדה זו מחשידה ומפלילה.

(2) הראיות כי הנאשם עבד בג'ינס וזרק מכנסי ג'ינס

(1) השאלה באיזה מכנסיים עבד הנאשם ביום הרצח היא בעלת חשיבות מהותית, שכן הנאשם השליך מכנסיים אלה, והעובדה כי הוא תיאר אותם באופן שקרי מוכיחה כי הוא ניסה להטעות את החוקרים ולהרחיקם ממציאת המכנסיים, כאשר במקביל, ובאופן מניפולטיבי, הוא ביקש מהם כל העת לחפשם כדי להוכיח את חפותו.

(2) כאמור לעיל, טען הנאשם בחקירה, טענה עליה עמד לאורך כל הדרך, כי ביום הרצח עבד במכנסי עבודה מרוסיה. הנאשם תיאר כי מדובר במכנסיים כחולים מבד דק, עם שני כיסים חיצוניים בצדדים, אשר היו משמשים בנאים ברוסיה[1471].

(3) הנאשם מסר בחקירותיו, כי הוא היה מגיע לבית הספר בבגדים נקיים - שכללו זוג מכנסי ג'ינס, אותם נהג להחליף בבוקר – לפני תחילת העבודה , לבגדי עבודה (מוכתמים ומלוכלכים), ובסוף יום העבודה חוזר ולובש את מכנסי הג'ינס הנקיים, אולם הדגיש כי הוא לא עבד בהם[1472].

(4) מנגד - זכרו מספר עדים אשר פגשו בנאשם ביום הרצח בבית הספר – בשעות עבודתו, כי הוא לבש מכנסי ג'ינס ולא מכנסי עבודה. עדים אלה מתארים כולם כי הנאשם לבש ג'ינס במעמד בו המתין ליד השער, בחברת שומרי בית הספר לאלי דעי שיביא לו דבק להמשך העבודה. ארוע שאין חולק כיום כי התרחש בסביבות השעה 13:00, זמן קצר לפני רצח המנוחה[1473].

(5) דברים אלה עולים מעדות שני השומרים – אביחי אריאל וחנוך סימנה, אשר העידו כי ראו את הנאשם לבוש מכנסי ג'ינס בעת שהמתין לידם לקבלן שיביא את הדבק, אף מסרו כי תשומת ליבם הופנתה באופן מיוחד למכנסי הג'ינס מכיוון שנראה להם שחבל להשתמש בהם כמכנסי עבודה, ואביחי אף ציין עובדה זו בפני הנאשם[1474]. עדותם נתמכת בעדות אלי דעי עצמו, שהעיד אף הוא שראה את הנאשם במכנסי ג'ינס באותו מעמד של הבאת הדבק, וכן במקרים אחרים בהם ביקר אותו בבית הספר במהלך שעות העבודה[1475].

(6) אמנם, השומרים טעו, בחקירתם במשטרה, לגבי השעה בה התקיים ארוע "ההמתנה לדבק" וסברו כי הוא התרחש בסביבות השעה 11:00, ולא בסביבות 13:00 כפי שארע בפועל, אולם לצורך ענייננו – אין זה רלוונטי, מכיוון שאין ספק כי המדובר באותו ארוע, וכי זו הפעם היחידה בה יכלו לראות את הנאשם ביום הרצח כשהוא ממתין לאלי דעי ליד השער:

אמנם - דעי הגיע ביום הרצח לבית הספר פעמיים כדי להביא חומרים לנאשם – פעם אחת בבוקר על מנת להביא קרמיקה ופעם שניה בצהריים להביא דבק. אולם הוברר ממכלול העדויות, כי בהבאת הקרמיקה בבוקר נכנס דעי עם הרכב לשטח בית הספר, דרך שער אחר, המיועד לכניסת כלי רכב[1476], והנאשם לא המתין לו כלל ליד השומרים, אלא בתוך בית הספר, ליד המקלט[1477]. כמו כן הנאשם מסר כי הוא כבר החליף לבגדי עבודה לפני הבאת הקרמיקה, כך שגם בארוע זה לא ניתן היה, לגירסתו, לראותו בג'ינס.

הנאשם עצמו אישר, בחקירתו הנגדית (ובניגוד לשאלות ששאל בא כוחו את עדי התביעה), כי הפעם היחידה ביום הרצח, בה חיכה לאלי דעי ליד השומרים, היתה כשחיכה לדבק, וכי הוא לבש בזמן הזה את הבגדים שבהם עבד, ולא את מכנסי הג'ינס שבהם הגיע לבית הספר[1478].

(7) גירסת הנאשם בעניין זה - עומדת אם כן בסתירה לעדותם של שלושה עדים אובייקטיביים וחסרי אינטרס לשקר, שלא יכולים היו להתבלבל בין הארוע עליו הם מעידים לבין ארוע אחר כלשהו. שניים מן השומרים אף זכרו את מכנסי הג'ינס הודות לשיחה ספציפית שהתקיימה לגביהם עם הנאשם. בחקירתו במשטרה, הנאשם אישר תחילה כי שיחה כזו התקיימה, אולם לא עם השומרים אביחי וחנוך, אלא עם איש האחזקה מנשה, אותו פגש בבוקר בסיטואציה אחרת. בהמשך הכחיש הנאשם כי קיים עם השומרים שיחה בה נשאל מדוע הוא עובד בג'ינס, אולם טען כי הוא זוכר שקיים שיחה כזו עם החוקרים, טענה שעליה חזר אף בבית המשפט[1479]. ברור כי לא יתכן כי שיחה בין הנאשם לבין חוקריו, או אף עם איש התחזוקה, נחרתה בזכרונם של שומרי בית הספר והסברו משולל הגיון ושקרי.

(8) לעדות השומרים ואלי דעי נוספת עדותו של התלמיד סער לוי, אשר הוזמן כעד הגנה. סער מסר בהודעתו במשטרה שהוגשה כחקירה ראשית[1480], כי ביום הרצח או יום לפניו, ראה אדם בעל גוף מפותח ושיער בלונדיני, יושב על הספסל ליד הפרגולה ומעשן סיגריה כשהוא לבוש מכנסי ג'ינס. בראיון שנערך לו בפרקליטות, ואשר תקצירו הוגש גם הוא מטעם ההגנה[1481], מסר סער כי האדם שראה הוא הנאשם, וכי הארוע היה ביום הרצח, בסביבות ההפסקה הגדולה, אשר כפי שהבהיר בעדותו, מתקיימת בסביבות השעה 10:00[1482]. בהינתן כי הנאשם לא עבד בבית הספר ביום שלפני הרצח, הרי שאין ספק כי מדובר בארוע מיום הרצח, בו נראה הנאשם לבוש ג'ינס בשעות העבודה.

(9) העדויות כי הנאשם עבד ביום הרצח בג'ינס ולא במכנסי עבודה, קיבלו חיזוק מכיוון מפתיע – בני משפחת הנאשם: אשתו אולגה, והוריה אשר התגוררו עמם, אשר ודאי אין להם אינטרס להפלילו.

(10) חמו של הנאשם, ולדימיר גרשייב, מסר בהודעתו במשטרה אשר הוגשה בהסכמת ההגנה, תוך ויתור על חקירתו הנגדית, כי הוא היה הממונה בבית על הכביסה, ובין היתר נהג לכבס את בגדי הנאשם. כשנשאל ולדימיר אילו מכנסי עבודה יש לנאשם, השיב כי יש לו רק מכנס צבאי ירוק ומכנס ג'ינס כחול לעבודה. ולדימיר לא זכר דבר לגבי מכנס כחול או אפור שזרק הנאשם[1483].

(11) גם אשתו של הנאשם, אולגה, מסרה בחקירתה באופן חד משמעי כי הנאשם עבד בג'ינס. הדברים יובאו כלשונם:

" המכנסיים שרומן עובד איתם זה מכנס צבאי ירוק- דגמח, מכנס ג'ינס שהיה עד כמה שאני זוכרת- קצר לי זה נקראה קצר, זה מכנס ג'ינס כחול בלי כיסים התפורים מעל המכנס- ג'ינס כחול בהיר- אני לא זוכרת איזה דגם. למעשה זה שתי זוגות המכנסיים בהם רומן עבד.

אף פעם לא ראיתי אצלו שום דגמח כחול. אם היו לו עוד הרבה מכנסי עבודה הייתי מתבלבלת ולא זוכרת אבל אני יודעת שרומן עבד רק במכנס צבאי ירוק עם כיסים בצדדים וג'ינס כחול- בלי כיסים בצדדים. אני בטוחה שהג'ינס הזה זה לא מכנס שנראה כג'ינס אלא ג'ינס אמיתי."

...

"אני חושבת שביום רביעי רומן עבד בג'ינס- לפי הבנתי- שזה הג'ינס שהוא זרק אך אני מדגישה שאני לא ראיתי זאת- וחולצת עבודה כלשהי שאני לא יודעת איזו מהן."[1484]

כל הודעותיה של אולגה הוגשו בהסכמת ההגנה במסגרת חקירתה הראשית[1485]. הסניגור נמנע מלשאול את אולגה בחקירתה הנגדית בעניין מכנסי הג'ינס ששימשו את הנאשם לעבודתו, ועל כן – עומדת עדותה בעניין זה על כנה. גם אם אולגה לא ידעה בוודאות באיזה מכנסיים עבד ביום הרצח[1486], עדותה כי הנאשם נהג בד"כ לעבוד במכנסי ג'ינס בתקופה הנדונה, עומדת בסתירה לגירסת הנאשם בחקירתו במשטרה, כי לא היו לו כלל מכנסי ג'ינס לעבודה באותה תקופה[1487].

כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, מדוע תטעה אולגה ותטען כי הוא נהג לעבוד בג'ינס, כאשר כלל לא היו לו מכנסיים כאלה לעבודה? השיב כי פעם היו לו מכנסי ג'ינס לעבודה, אך לא בתקופה בה עבד בבית הספר, וכי יתכן שאולגה טעתה מכיוון שהוא נהג לקחת את בגדי העבודה בתיק, וכוונתה היתה לג'ינס עמו הוא יוצא מהבית בדרכו לעבודה[1488]. ואולם, אולגה הבהירה בחקירתה במפורש שלא כך הדבר:

"ביום 6.12.06 אני בטוחה ב- 99% שרומן יצא לעבודה לבוש בג'ינס וחולצת ג'ינס כחולים. ...הג'ינס שלבש בדרך לעבודה וחזר בו הביתה- זה לא הג'ינס שרומן עובד איתו. " [1489]

הנאשם אף אינו מסוגל להסביר כיצד חמו, ולדימיר, אשר הכיר היטב את בגדי העבודה שלו משום שעסק בכביסה, טען שעבד במכנסי ג'ינס[1490].

(12) בנוסף על אלה – מסרה חמותו של הנאשם, יבגניה גרשייב, בהודעתה במשטרה, כי בשעות הערב של אחד הימים לאחר הרצח, ככל הנראה בשבת, ראתה מכנסי ג'ינס שזרק הנאשם בשקית זבל:

"אני זוכרת שראיתי מכנס ג'ינס בשקית ניילון בפח הזבל. אני זוכרת שזה היה בשעות הערב. יש לנו הרגל להוציא את הפח ולשים אותו על יד הפריג'ידר בערב כי בבוקר לזרוק אותו בחוץ למיכל הזבל. אני רציתי לזרוק טיטול מלוכלך של התינוק, התקרבתי לשקית ניילון, פתחתי אותה וראיתי שם מכנס של רומן של ג'ינס בצבע כחול בהיר משופשפות"[1491]

יבגניה הוסיפה כי אף שאלה את הנאשם מדוע הוא זורק הרבה דברים והוא השיב לה שהשמין. ברור כי השניים מדברים על אותו מעמד, שכן הנאשם עצמו מסר בחקירתו כי הוא זרק את המכנסיים בשקית שבה היו גם טיטולים משומשים[1492], ואישר בחקירה ובבית המשפט כי חמותו יבגניה ראתה שזרק את המכנסיים ושאלה אותו על כך[1493]. במענה לכתב האישום, שהגיש הסניגור, נטען כי ביום ששי -8.12, בעת שסידר ומיין את בגדי עבודתו, ובנוכחות חמותו שצפתה בו, השליך הנאשם מכנס עבודה ישן לפח הזבל[1494]. בבית המשפט לא היה הנאשם בטוח האם יבגניה ראתה את השלכת המכנסיים או רק את המכנסיים עצמם בפח אולם אישר קיום שיחה לגביהם[1495].

(13) יבגניה זומנה כעדת תביעה, אולם על דוכן העדים, שינתה את הגירסה שמסרה, וטענה לפתע כי המכנסיים שראתה בפח הזבל היו "דומים לג'ינס" אך היא אינה בטוחה שמדובר בג'ינס, מכיוון שלא הסתכלה מקרוב. לשאלת התובעת השיבה יבגניה כי הודעתה הוקראה לה, מס' ימים לפני העדות, ע"י בתה – אולגה, עדת תביעה בעצמה אשר העידה לפניה באותה ישיבה[1496].

בית המשפט נענה לבקשת המאשימה והכריז על יבגניה "עדה עויינת", זאת נוכח הסתירות המהותיות בין עדותה בבית המשפט להודעה במשטרה (שם מסרה במפורש כי ראתה מכנסי ג'ינס וכי היא התקרבה לשקית הזבל ואף פתחה אותה), וגם נוכח רענון הזיכרון ע"י עדה אחרת.

בחקירתה הנגדית ע"י התובעת, אישרה העדה כי היא התקרבה לפח והכניסה את הטיטולים לשקית שהיתה פתוחה לדבריה, ואז ראתה את המכנסיים אשר "חשבה שהם ג'ינס" אולם לא היתה בטוחה בכך, משום שלא נגעה בהם[1497].

לשאלת התובעת האם היא אינה יכולה לזהות מכנסי ג'ינס בלי לגעת בהם, השיבה יבגניה בשלילה. התובעת אף הצביעה על אדם באולם (שעמד במרחק מטרים ספורים מיבגניה, ואשר אין מחלוקת כי לבש ג'ינס), ושאלה אותה האם המכנסיים שראתה הם כמו של אותו אדם, יבגניה השיבה בחיוב וטענה כי גם מכנסיו של האדם באולם "דומים לג'ינס"[1498].

יבגניה טענה כי היא אמרה גם לחוקר במשטרה כי איננה בטוחה שמדובר במכנסי ג'ינס. לשאלת התובעת מדוע לא העירה לחוקר על כך שרשם פעמיים בהודעתה כי ראתה ג'ינס ללא כל הסתייגות, ואף חתמה על ההודעה, השיבה כי "פה בבית המשפט אמרו לי שאני צריכה להגיד אמת ורק אמת"[1499].

(14) אין ספק כי עדותה של יבגניה בבית המשפט הינה עדות מגמתית, אשר באה לאחר תדרוך מכוון מצד בתה, אולגה – אשת הנאשם, לסייג את דבריה בעניין הג'ינס. אולגה אף שיקרה בעדותה, וטענה כי לא קראה הודעות במשטרה של עדים אחרים[1500], דברים העומדים בסתירה לדברי יבגניה כי אולגה קראה בפניה את הודעתה לפני העדות. אין ספק איפוא, כי השינוי בעדות יבגניה לעומת ההודעה אינו מקרי. טענתה של יבגניה, כי אינה יכולה להבחין ממרחק של ס"מ ספורים בין מכנס ג'ינס לבין מכנס "דומה לג'ינס" אם אינה נוגעת בו, מגוחכת.

(15) טענת יבגניה כי היא "אמרה במשטרה" שאינה בטוחה שמדובר בג'ינס, הופרכה בעדות החוקר, אלכס גורודינסקי, שזומן להעיד לעניין נסיבות גביית הודעתה, ומסר כי רשם את דברי העדה מפיה כהוויתם, בשפה הרוסית, כי העדה לא סייגה את דבריה, ולא העירה דבר כשחתמה על ההודעה[1501].

(16) גירסת יבגניה בבית המשפט, נסתרת גם דברי אולגה בהודעתה מיום 24.12.06, כי היא שמעה מאמה "שרומן זרק ג'ינס" בשבת לאחר הארוע[1502]. כלומר - גם לבתה אמרה יבגניה בזמן אמת כי המכנסיים שראתה היו מכנסי ג'ינס ולא ראתה לנכון לסייג זאת.

(17) אנו מבקשים מבית המשפט להעדיף את דברי יבגניה בהודעתה נ/8 על פני עדותה בבית המשפט מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות. יצויין כי הנאשם עצמו לא הצליח בחקירתו הנגדית, לתת הסבר כלשהו לדברים[1503].

(3) החליפה הנעלמת

(1) כאמור, הנאשם טען בחקירתו במשטרה כי המכנסיים הכחולים שלבש ביום הרצח וזרק לאחריו היו חלק מחליפה שהובאה מרוסיה שכללה מכנסיים וחולצה. בנוגע למקורה של החליפה ומועד קבלתה, מסר בהודעותיו מס' גירסאות סותרות:

1. בחקירה מיום 11.12.06 מסר הנאשם כי הביא בעצמו את החליפה מרוסיה, שם קיבל אותה בעת שעבד ב"לשכת השיפוץ והבינוי של האוניברסיטה הרפואית של קרים", ועבד במכנסיים המהווים חלק מהחליפה חצי שנה[1504].

2. בחקירתו מיום 12.12.06 טען הנאשם כי בפעם האחרונה לבש את המכנסיים לפני חצי שנה. וחזר על סיפורו כי בברה"מ היו נותנים סטים כאלה בכל חברת בניה וכי הוא עבד איתם והכל היה בסדר ובקיץ היו נוחות בגלל הבד הדק[1505].

3. בחקירתו מיום 18.12.06 טען הנאשם כי אמו הביאה לו את החליפה מרוסיה ונתנה לו חולצה ומכנס[1506].

(2) על מנת "להקל" על החוקרים לחפש את המכנסיים שזרק, ולהוכיח טענתו כי מדובר במכנסי עבודה מבד, אמר הנאשם כי החולצה השייכת לחליפה נמצאת עדיין בארון הבגדים בביתו. החוקרים שלא מצאו את החליפה חזרו אל הנאשם בתא, וזה הסביר להם היכן נמצאת לטענתו החולצה: "מקופלת בארון איפה שהלבנים" ותיאר להם כי מדובר בחולצה בעלת שרוולים ארוכים עם כפתורים שחורים[1507].

(3) החוקרים ערכו מס' חיפושים יסודיים בבית הנאשם, אולם לא מצאו את החולצה, גם לא לאחר הנחיית הנאשם המפורשת היכן לחפשה. אשת הנאשם, אולגה לא ידעה כלל על איזו חליפה מדובר ולא הצליחה לאתר חולצה כזו[1508].

(4) אולגה נחקרה בעניין החליפה, אולם גם כאשר הוצגו לה במפורש טענותיו של הנאשם, שללה מכל וכל כי ראתה אי פעם חליפה כזו - מכנס או חולצה כמתואר, בביתה או ברשות הנאשם:

"ש: רומן טוען במשך כל החקירה שהביא מאוקראינה חליפת עבודה של פועל בניין הכוללת מכנס כחול בצורת דגמח וכן חולצה נפרדת של אותה החליפה. לגבי המכנס - רומן טוען שזה מכנס מסוג דגמח עם שני כיסים התפורים בצד המכנס. האם אי פעם ראית מכנס כזה אצל רומן?

ת: לא ראיתי. מהמכנסיים שרומן המכנסיים שרומן עובד איתם זה מכנס צבאי ירוק- דגמח, מכנס ג'ינס שהיה עד כמה שאני זוכרת- קצר לי זה נקראה קצר, זה מכנס ג'ינס כחול בלי כיסים התפורים מעל המכנס- ג'ינס כחול בהיר- אני לא זוכרת איזה דגם. למעשה זה שתי זוגות המכנסיים בהם רומן עבד.

אף פעם לא ראיתי אצלו שום דגמח כחול. אם היו לו עוד הרבה מכנסי עבודה הייתי מתבלבלת ולא זוכרת אבל אני יודעת שרומן עבד רק במכנס צבאי ירוק עם כיסים בצדדים וג'ינס כחול- בלי כיסים בצדדים. אני בטוחה שהג'ינס הזה זה לא מכנס שנראה כג'ינס אלא ג'ינס אמיתי.

...

ש: רומן מספר שזרק מכנס כחול בצורת דגמח יחד עם איזה שהוא מכנס אפור, האם את יודעת על זה משהו?

ת: לא ידוע לי שום דבר על מכנס אפור ועל דגמח כחול.

ש: האם את מכירה את החליפה של פועל בניין שרומן הביא מאוקראינה לדבריו ולטענתו החלק העליון של החליפה נמצא באופן קבוע בבית, בארון הבגדים?

ת: לא מכירה חליפה כזו ולא ראיתי אותה אף פעם. "[1509]

(5) גם ולדימיר, חמו של הנאשם, לא הכיר, כאמור את מכנסי העבודה הכחולים שתיאר הנאשם שלבש, על אף שנהג לעשות את הכביסה בבית[1510].

(6) כאשר הנאשם עומת בחקירתו עם העובדה כי אולגה וחמו אינם מכירים את החליפה ואינם יודעים על מה מדובר, וכי החליפה לא נמצאה בחיפוש בבית, לא ידע ליתן שום הסבר לכך, וחזר על טענתו כי ראה את החליפה בארון וכי אולגה צריכה להכיר את החליפה ולדעת היכן היא[1511].

(7) והנה, בעלותה לדוכן העדים, בתאריך 20.11.08 (שנתיים לאחר הרצח) – לאחר הגשת הודעותיה בהסכמה בחקירה הראשית, נשאלה אולגה בחקירתה הנגדית על ידי הסניגור (אשר לא היה אמור לשוחח עמה קודם לעדות ולדעת מה בפיה, ועל כן ניחש את הדברים כנראה...) האם בפיה מידע חדש, ותשובתה לא איחרה לבוא:

" ש.אני מפנה אותך ל – ת/687 בעמ' 1 שורה החל משורה 13 - ... האם את יכולה להסביר היום אם יש לך אינפורמציה או שאת יודעת בקשר לאותו דגמ"ח כחול שאמרת בהודעה שאת לא מכירה?

ת.כששאלו אותי בחקירה על הדגמ"ח הזה שזה בעצם חליפה, חולצה ומכנס, אני באמת לא זכרתי ולא ידעתי על החליפה הזו, התחלתי לשאול את אמא שלי, את אמא שלו אם מוכר להן או ידוע להן משהו (אמו של הנאשם יוצאת מהאולם) אז התחלתי לחקור כי אם רומן אומר אז אני צריכה לדעת, או להיזכר על החליפה הזו ואז אמא שלו באיזה שהוא שלב אמרה לי שבזמנו עוד כשהייתי בהריון נתנה לו חליפה ששכבה בארון תקופה ארוכה ונתנה לו את זה כדי להשתמש בעבודה, אני עד היום לא זוכרת, אבל רציתי להוסיף שאת החולצה הזו, היא הייתה חדשה הוא לא השתמש בה, הוא רק השתמש במכנס לעבודה"[1512]

(8) בתשובה לשאלות ב"כ המאשימה, השיבה אולגה כי היא לא זכרה את החליפה עד לשיחתה עם אמו של הנאשם, מכיוון שלא נהגה לסדר את בגדי העבודה של הנאשם. לטענתה - קיבל הנאשם את החליפה (לדברי אמו) 3-4 חודשים לפני הרצח[1513]. אולגה טענה כי שיחתה עם אמו של הנאשם התקיימה כשבוע לאחר חקירתה מיום 24.12.06[1514].

אולגה אישרה כי היא נכחה בחיפוש עם המשטרה וכי החולצה לא נמצאה בארון. היא טענה כי המשטרה חיפשה בארונות, אולם לא בדקה במהלך החיפוש בשקיות שנמצאו תחת המיטה, שם מוחזקים בגדים קטנים או שלא משתמשים בהם (לאחר מיון בחילופי עונה מקיץ לחורף). לשאלת ב"כ המאשימה האם מאז ועד היום ראתה את החולצה בבית, השיבה אולגה כי לא חיפשה אותה, מכיוון שלא נתנה לכך חשיבות עד היום, וכי "אם זה חשוב" תתחיל לחפש.. [1515].

(9) כב' בית המשפט דחה את בקשת המאשימה להכריז על אולגה עדה עויינת ולאפשר לה לחקור אותה בחקירה נגדית, אולם ציין בהחלטתו כי בהכרעת הדין יתייחס למהימנות העדה ומשקל גרסאותיה[1516]. אין ספק לדעתנו - כי אולגה דיברה אמת במשטרה בעניין החולצה, ושיקרה בגירסה הכבושה בבימ"ש:

1. טענת אולגה כי לא הכירה את בגדי העבודה של הנאשם משום שלא נהגה לסדרם, לא מתיישבת עם דבריה במשטרה שם גילתה התמצאות בבגדי העבודה ושללה את קיום החליפה, ואף הדגישה שאינה יכולה להתבלבל כי לנאשם אין בגדי עבודה רבים.

2. אולגה טענה כי השיחה עם אמו של הנאשם התקיימה כשבוע לאחר שנחקרה בנושא. לאחר חקירתה של אולגה בעניין החליפה ביום 24.12.06, היא נחקרה ע"י המשטרה עוד שלוש פעמים, האחרונה שבהן בתאריך 7.1.07. אילו אכן היתה אולגה מקבלת את המידע ה"מזכה" שבוע לאחר החקירה, הרי סביר להניח שהיתה מוסרת אותו למשטרה באחת החקירות הבאות.

3. לא זו בלבד שאולגה לא עשתה כן, אלא היא לא פנתה בעניין זה לאיש עד ליום עדותה, שנתיים לאחר הרצח, ואף לא לא העלתה את הנושא מיוזמתה אלא רק עת נשאלה על כך בחקירה נגדית ע"י הסניגור.

4. טענתה של אולגה כי לא הבינה את חשיבות העניין שקרית ומופרכת. מההודעה ת/687 שצוטטה לעיל, עולה כי החוקרים הציגו לאולגה באופן ברור ומפורש כי הנאשם "טוען כל החקירה" כי יש לו חליפה מאוקראינה וכי השליך מכנסי דגמח והחולצה נמצאת בבית. אולגה אף אישרה כי החוקרים ערכו בבית חיפוש יסודי, בנוכחותה, אחר החולצה. הדברים נראו לאולגה בעלי חשיבות במידה מספקת, כדי שתטרח לברר ולשאול, כך לגירסתה, את אמה ואת אמו של הנאשם האם הן מכירות את החליפה, אולם לא על מנת שתשוב למשטרה או תפנה לבית המשפט ותיידע אותם במידע שבידה?

5. לאחר סיום החקירה והגשת כתב האישום, נפגשה אולגה עם הנאשם, ואף סייעה בהגנתו והכירה חלקים נרחבים מחומר החקירה. אין ספק כי לפחות בשלב זה היה עליה להבין את חשיבות המידע שבידה ולפנות מיוזמתה או בשליחות הנאשם לגורם כלשהו על מנת להביאו לידיעת בית המשפט, ולא להמתין לאפשרות "היפותטית" שמא תישאל על כך בחקירה נגדית...

6. אולם מעבר לכל האמור לעיל, מותירה גירסתה של אולגה בלתי פתורה את השאלה החשובה ביותר: היכן החולצה???

אם אכן היתה חולצה שכזו בבית, ואחת היא כיצד ומתי הגיעה לשם, הרי שהיתה צריכה להימצא - אם לא ע"י המשטרה, אזי לפחות ע"י אולגה עצמה, מאז הרצח ועד היום. והנה, גם כאשר אולגה התייצבה לעדותה עם המידע החדש והמפתיע, היא לא יכלה להביא עמה את החולצה האבודה, או להצביע על מקומה. כאשר נשאלה על כך ע"י התובעת, טענה אולגה כי היא לא חיפשה כלל את החולצה מאז החקירה, מכיוון "לא הבינה שזה חשוב". ואף התנדבה להתחיל בחיפושים.

כפי שפורט לעיל, אולגה הבינה היטב את חשיבות העניין לכל אורך הדרך. אולם גם אם נניח כי חשיבות זו התגלתה לה רק ביום העדות – 20.11.08, הרי שעולה כי גם מאז ועד היום – כחלוף מעל שנה, ולאורך כל פרשת ההגנה - לא נמצאה החולצה האבודה ולא הובאה לבית המשפט או למשטרה ע"י אולגה, הסניגור או עד אחר כלשהו, והדבר מדבר בעד עצמו.

7. למסכת שקרים זו, הוסיף הנאשם בחקירתו הנגדית שקרים ובדיות נוספים: הנאשם אישר את סיפורה של אולגה בבית המשפט, כי קיבל את המכנסיים מאמו, וסיפר כי ארוע זה היה כ-5 חודשים לפני הרצח, כאשר נסע עם אולגה לבקר את הוריו. הנאשם הכחיש כי אמר במשטרה שהביא בעצמו את החליפה מרוסיה[1517].

8. כאשר הנאשם עומת עם גירסתו מיום 11.12.06, כי הביא בעצמו את החליפה, אותה קיבל בעת שעבד כפועל בניה בלשכת השיפוץ והבינוי של האוניברסיטה הרפואית של קרים[1518], טען הנאשם:

" ת.כששאלו אותי בתחילת החקירות, הם לא ביקשו לדייק מאיפה הבאתי את המכנסיים, אני קיבלתי את החליפות האלה מאוקראינה וההורים הביאו אותם"[1519]

כאשר הנאשם נשאל האם לא הבין – כשנחקר כחשוד ברצח, שעליו לדייק בדבריו ולומר את האמת? השיב כי לא יכול היה להתרכז, משום שנאמר לו באופן מיידי שהוא עצור. תשובה זו שקרית, מכיוון שהנאשם כלל לא נעצר ביום 11.12.06 בו מסר דברים אלה, אלא שוחרר לביתו ונעצר רק למחרת.

9. הנאשם אף טען, כי "הוא והוריו זה אותו גוף" ולכן אין הבדל מי מהם הביא עמו את החליפה. אולם בהמשך הסתבר, כי הורי הנאשם עלו ארצה עוד בשנת 1999 - שנתיים או שלוש לפניו, ושבע שנים לפני הרצח. כלומר: לגירסתו של הנאשם, הוריו עלו ארצה כשהם לוקחים עמם את בגדי העבודה שלו, ואילו הוא נשאר ברוסיה. הנאשם השיב לכך – כי החליפה היתה גדולה עליו, וכי אביו חשב שישתמש בה אם יתקבל לעבודה, אולם לבסוף לא עשה בה שימוש, והחליפה נותרה כחדשה ושכבה בארון הבגדים של הורי הנאשם, משנת עלייתם ב-1999, ועד 2006 - אז החליטו לתת אותה "במתנה" לנאשם[1520], (אשר היה בעליה מלכתחילה, ולאורך כל שהותו בישראל עבד בעבודת כפיים ונזקק לבגדי עבודה). גירסה זו הינה כה מגוחכת שאין להעלותה על הדעת.

10. הנאשם נשאל עוד כי אם קיבל את החליפה בעת שביקר את הוריו יחד עם אולגה, כיצד, לפיכך, אולגה לא הכירה את החליפה? הוא השיב כי בעת קבלת החליפה "היה במרפסת ועישן סיגריה", אולם סיפר לה על החליפה בדרך הביתה ברכב[1521]. גם טענה זו בלתי סבירה ומצוצה מהאצבע ואף אינה מסבירה כיצד אולגה לא ידעה כלל על קיום החליפה.

11. כאשר הנאשם נשאל, לאור עדותה של אולגה, האם הוא לא ביקש מאולגה להפוך את הבית ולחפש את החולצה, אשר הוא הבין את חשיבותה להגנתו - ענה תשובות מתחמקות:

" ת.כן, בטח, אני הייתי זקוק לזה שהם ימצאו את החולצה כדי להראות שזה לא בד ג'ינס

ש.ואתה הבנת שזה דבר חשוב?

ת.כן, בגלל זה שלחתי אותם הביתה לחפש

ש.נגמרה החקירה, אתה אמרת לאולגה את לא זוכרת את החליפה מאוקראינה, זו שהבאנו שאמרתי לך באוטו, זו שהייתה בארון עם הלבנים, איפה היא, תהפכי את הבית

ת.לא אמרתי את זה לאולגה, ואחרי כל החקירות לא נתנו לי לראות את אשתי, לקחו אותי במשטרה לראש פינה

ש.אחרי ראש פינה, אחרי כל החקירות

ת.לא שאלתי

ש.למה

ת.אם הם לא מצאו, אז לא מצאו, מה יש לשאול?

ש.אתה עצור עד תום ההליכים בתיק רצח של ילדה, יש ראיה בבית שיכולה לזכות אותך, שתהפוך את הבית, איפה החולצה?

ת.המשטרה אמרה לי שלא חשוב להם איזה מכנס זה היה, לא מעניין אותם, בכל אופן הם יסגרו אותי בבית הסוהר"[1522]

(10) להשלמת סאגת השקרים, הביאה ההגנה לעדות את אמו של הנאשם, נינה אברס, אשר עדותה סתרה בפרטים רבים את עדויות הנאשם ואולגה:

1. בניגוד לטענת הנאשם, כי הוא קיבל את החליפה כשעבד בלשכת הבינוי של אוניברסיטת קרים, טענה נינה, כי המדובר בכלל בחליפה שקיבל בעלה בעת עבודתו במפעל לייצור זכוכית[1523].

2. בניגוד לטענת הנאשם, כי הוריו לקחו את החליפה ארצה כי היתה גדולה עליו וחשבו שאולי תשמש את אביו, העידה נינה כי היא ארזה בעת העליה ארצה רק את בגדיו של בעלה ולא בגדים של הנאשם[1524].

3. נינה טענה, כי בעלה לא השתמש כלל בחליפה, וכי בחודשי האביב (של שנת הרצח), הגיעו הנאשם ואשתו לביקור, הנאשם ביקש ממנה מכנסיים ישנים לעבודה, ואז נזכרה כי "יש לה במזוודות" את החליפה ונתנה לו אותה, וכי הנאשם מדד את החליפה שישבה עליו צמוד[1525]. כאשר נשאלה באיזה חדר מדד את החליפה, השיבה כי זה היה בסלון (בניגוד לטענת הנאשם כי עמד במרפסת ועישן סיגריה) . וכי אולגה לא נכחה במעמד מכיוון שיצאה לטייל..

4. כאשר נינה עומתה עם טענת הנאשם כי הוא "עמד במרפסת ועישן סיגריה", טענה כי הנאשם מדד את החליפה בסלון, אולם הארון ממנו הוציאה את החליפה היה במרפסת[1526] – וזה בניגוד לדבריה הקודמים כי החליפה הוצאה ממזוודה.

5. נינה סיפרה כי הנאשם ואולגה נהגו לבקר בביתה מדי חודשיים שלושה, וכי היא תמיד נוהגת לתת להם מתנות בביקורים אולם היא לא יכלה לזכור לא את מועד הביקור שקדם ל"ביקור החליפה" ולא מה נתנה להם באותו ביקור[1527].

6. נינה לא ידעה לומר מדוע לא פנתה למשטרה וסיפרה על החליפה, למרות שהבינה את חשיבות העניין מאולגה. בניגוד לעדותה של אולגה, כי היא לא חיפשה את החולצה בבית, משום שלא הבינה שזה חשוב, העידה נינה כי היא כן חיפשה את החולצה בבית הנאשם יחד עם אולגה, אולם הן לא מצאו אותה[1528].

(4) סיכום

(1) לסיכום עניין זה – אין ספק כי הנאשם שיקר בעדותו לגבי החליפה, ולגבי המכנסיים שאותם לבש ביום הרצח וזרק לאחריו, אשר היו מכנסי ג'ינס ולא מכנסי עבודה כנטען על ידו. העובדה כי הנאשם טרח כל כך להרחיק את החוקרים מהמכנסיים האמיתיים שזרק – מחזקת את ראיות התביעה, כי היה לו מה להסתיר, וכי הוא אכן השליך את המכנסיים מכיוון שהיו מגואלות בדם המנוחה, ולא מכיוון שהיו קטנות עליו. המדובר בראיה מסייעת משמעותית להודאה.

(2) מעבר לחשיבות ראיה זו כשלעצמה, קיימת לדעתנו משמעות ראייתית לאופן התנהלותם של בני משפחת הנאשם, אשר העידו בפרשה זו (בין אם הוזמנו מטעם התביעה או ההגנה). כל בני המשפחה טרחו למסור מסכת עדויות שקר – כבושות ומגמתיות, וניסו למזער את הנזק שגרמו לנאשם בחקירותיהם במשטרה (באופן דומה להתנהלותם בנושאים אחרים עליהם נחקרו כמו השיחה עם ראובן וארוע האח). התנהגות זו יוצרת רושם מטריד, כי העדים עצמם אינם מאמינים בחפות הנאשם: שהרי אחרת, היו מספרים את האמת מבלי לחשוש כי זו תזיק לו.

יתר על כן, ברור כי אין מדובר בהתנהגות ספונטנית של כל אחד מהעדים, אלא במסכת שקרים שתואמה מראש (אף כי נתפרה ברשלנות ובתפרים גסים, בשיתוף עם הנאשם – אשר התאים את גירסתו לשאר העדים, ועם הסניגור, שהציג לבני המשפחה שהעידו מטעם התביעה שאלות פתוחות בחקירתו הנגדית, אשר "הזמינו" תשובות שהוכנו מראש. כל אלה מובילים את האחריות למסכת השקרים לפתחו של הנאשם עצמו, ומשמשים ראיה נוספת לחובתו.

ד. תחביבי הנאשם - סכינאות ופורנוגרפיה:

(1) הנאשם- סכינאי חובב. הוא משקיע בתחביב זה זמן. אוסף סכינים אימתני תלוי על קירות ביתו[1529] והוא גולש באינטרנט בניסיון להרחיב ידיעותיו בכל הקשור לשימוש בסכין ככלי נשק קר, כפי שיפורט להלן. בנוסף, כדבר שבשגרה ולצרכי עבודה, הנאשם נושא עימו מספר לא מועט של סכינים[1530].

(2) בחקירתו ביום 12.12.06[1531], מפרט הנאשם באוזני חוקריו את רשימת הסכינים המצויים ברשותו ובכללם, סכין מפלדה, כוכביות לזריקה, ובהמשך [1532], פגיונות, סכין נפתחת עם כלי קיבול לדם, סכין ציד עם כת מעצם של עז ועוד[1533].

(3) בעובדה שהנאשם הוא סכינאי חובב שדואג להשקיע ולהתמקצע בתחביבו, יש בכדי לחזק את מערך הראיות הקיימות נגדו – רצח באמצעות סכין תוך שיסוף גרונה של המנוחה.

(4) חיפוש במחשבו של הנאשם אימתו את עובדת היותו חובב סכינים נלהב המשקיע בתחביב זה משאבי זמן.

(5) ע"פ עדותו של מומחה המחשבים צחי סגל חקירת מחשבו של הנאשם העלתה את הממצאים הבאים:

(1) במחשבו של הנאשם נמצא ריכוז מאוד גבוה של תמונות פורנוגראפיות של קטינים וקטינות. המומחה הגיע למסקנה שלא נסתרה כי לבעל המחשב הייתה התעניינות בנושאי פדופיליה[1534].

(2) הנאשם חיפש סרטי "סנאף", סרטי מחתרת אותנטיים המתעדים מקרי רצח ואונס של קטינות. מדובר בסרטים שקשה מאוד למצוא באינטרנט[1535].

(3) נמצא מאמר על סכינאות[1536], והכנעת יריב באמצעות סכין, וכן מאמר על סיקור משפט רצח וטקטיקות הגנה אפשריות, כולל טענה של אי שפיות אליו גלש הנאשם כארבעה ימים לפני הרצח[1537].

(6) מחקירותיהם של בני משפחת הנאשם כמו גם מחקירותיו של הנאשם עצמו עולה כי היחיד שגלש בביתו של הנאשם בנושאי פורנוגרפיה וסכינאות באינטרנט- הוא הנאשם עצמו[1538], ולפיכך כל שנמצא על מחשבו בעניינים אלה מיוחס ומקושר אליו. הנאשם גם הודה כי את הסרטים שראה נהג להסתיר מאשתו בתיקיות שונות[1539].

(7) הנאשם, גלש סמוך לרצח באינטרנט לאתר של הק.ג.ב., והוריד ממנו תרגילים לשימוש בנשק קר, דוגמת סכין. הנאשם מודה שהוא גולש לאינטרנט במסגרת "תחביבו" זה, וכי הוא קורא ספרים ומתעמק בנושא הסכינאות[1540].

(8) לאחר שהנאשם התוודה בפני המדובב[1541], כי רצח את המנוחה, המדובב, שהתרשם מהידע הכללי שהפגין הנאשם בעניין שיסוף גרון, שאל אותו איפה הוא למד להרוג ככה? הנאשם, שלא שער כי שיחותיו מוקלטות ומוסרטות השיב כי "אני באינטרנט קראתי ספר. מבוא ללחימה עם סכין בק.ג.ב...".

(9) ימים ספורים לפני הרצח קרא הנאשם באינטרנט מאמר בנושא שימוש בסכין. הנאשם איננו מכחיש כי קרא מאמר כזה אך טוען כי אינו זוכר אם קרא אם לאו[1542].

(10) במהלך החקירה הנגדית בחר הנאשם, תוך שהוא מאשר את ממצאי מחקר הגלישה באינטרנט שלו לטעון כי מדובר בספר שעניינו "הגנה מסכינים"[1543].

(11) עיון במאמר שהוצא ממחשבו של הנאשם[1544], לא מתרכז בהגנה דווקא והוא משיא עיצה לקוראיו לפיה "עדיף להזמין סכין אצל בעל מקצוע ולשאת אותה תמיד", "הוצאת סכין צריכה להיות תוך חלקי שניות" ואם זה לוקח יותר משניה – "תתאמן תתאמן תתאמן". המאמר מסתיים כהאי לישנא:"אם תרצה שקרבן יזמר, תחדיר לו סכין לפי הטבעת ותסובב". האומנם רק בצירוף מקרים מדובר? האם ניתן לסבור שהנאשם עד כדי כך ביש מזל שרק בצירוף מקרים מדובר? הנאשם, קורא מאמר שעניינו איך להכניע קרבן באמצעות סכין, והנה מספר ימים לאחר מכן הוא נעצר בחשד שהכניע קרבן באמצעות סכין? לדעתינו הנאשם, מיומן בשימוש בסכין - הכניע את קרבנו, המנוחה, תוך שהוא מיישם ידע שרכש.

(12) גם לאחר שהנאשם חזר בו מההודיה הוא אישר שהוריד מהאינטרנט תרגילים של ק.ג.ב בשימוש בסכין, אותם הוא הוריד על דיסק[1545].

(13) אם כן- ממצאי ממחשבו של הנאשם אישרו את שנודע כבר במהלך החקירה. הנאשם הוא סכינאי מיומן. הוא מתעניין ואוסף סכינים, ומעמיק ידיעותיו בעניין השימוש בהם כנגד בני אדם אחרים.

(14) בנוסף לתחביבו הנוגע לשימוש בסכין, נוהג הנאשם כדבר שבשגרה לגלוש באינטרנט לאתרים פורנוגראפיים בהם מככבות קטינות. הנאשם, שהודה כי גלש באתרים פורנוגראפיים הכחיש כי התעניין בקטינות דווקא, אך הכחשה זו עומדת אל מול עדותו של סגל בה הוא מסביר כי הנאשם כתב בעת החיפוש את המילה TEEN, חיפוש שמלמד על העדפותיו[1546]. גם הסנגור, במהלך החקירה הנגדית הסכים כי העובדה שהנאשם גלש לאתרי TEEN איננה שנויה במחלוקת, אך הוא ניסה לטעון כי התמונות "קפצו", ניסיון שנשלל ע"י המומחה. בנוסף, הועלתה הטענה כי הנשים שנראות באתרים אליהם גלש הנאשם אינן קטינות אלא רק נחזות להיות כאלה- לכך נשיב: טענה זו לא מיטיבה את מצבו של הנאשם. מה לנו אם הן קטינות או שמא רק נראות קטינות? העדפותיו- ברורות.

(15) בנוסף, כאמור, כעשרה ימים לפני הרצח, ביום 26.11.06, גלש הנאשם באינטרנט בחפשו סרט "סנאף" – בהגדרה סרט המתעד ביצוע עבירת מין/רצח אמיתיים ל"הנאת" הצופים.

(16) האומנם גם כאן בצירוף מקרים עסקינן? כעשרה ימים לפני הרצח הנאשם גולש באינטרנט ומחפש שם סרט תחת שם החיפוש "POLICE SEX CRIME", והנה תקופה כל כך קצרה לאחר מכן הנאשם נעצר בחשד שביצע בפועל את מה שתכנן לראות. בחקירתו הנגדית של המומחה הוא נשאל ע"י הסנגור האם יתכן שהנאשם הקליד בטעות את המילה "סנאף", האחרון שלל אפשרות זו בתוקף ואמר מניסיונו כי אדם נורמטיבי לא עושה זאת גם לא ב"טעות".

(17) הנאשם בחקירתו הנגדית שלל כי נכנס לאתרי הפורנוגראפיה וצפה בצעירות ואף שלל כניסה לסרט סנאף, וגם כשהוצע לו בחקירה נגדית לבחור מי מבאי ביתו יכול היה להיכנס לאתרים שכאלה – סירב לטעון זאת והעדיף לשלול כל קשר לגלישה באינטרנט שבוצעה ממחשבו[1547].

(18) מטעם ההגנה הוגשה לבית המשפט חוות דעת של טכנאי מחשבים בשם אילן אלמליח[1548]. מאחר ואלמליח בעצמו בחוות דעתו ציין שהדיסק הקשיח של מחשבו של הנאשם לא עבר לעיונו ומשכך נמנע ממנו באופן אישי לבדוק את הסוגיה שבמחלוקת. במצב דברים זה אין לעדותו של עד זה כל משמעות ואין לתת לה משקל כלשהו. עדותו איננה עומדת אל מול עדותו של מומחה התביעה צחי סגל, שממצאיה לא נסתרו בחקירה נגדית. יש להבהיר כי הדיסק הקשיח תפוס במשטרה, וההגנה לא הגישה כל בקשה לבדיקתו ע"י המומחה מטעמה, ככל הנראה לא בכדי.

(19) לסיכום נקודה זו, חיפוש במחשב של הנאשם הראה כי הנאשם התעניין בשילוב מטריד של פורנוגראפיה של קטינים וכן בסרטי רצח/אונס אותנטיים. העובדה כי הנאשם נעצר נחקר והודה ברצח של קטינה איננה יכולה להיות פרי צירוף מקרים בלבד. היא בעלת משמעות ומחזקת אף היא את ראיות התביעה.

ה. המניע לרצח:

(1) מבוא:

עיון בחקירותיו של הנאשם מלמד על המניע הנעוץ ביסודו של הרצח אותו ביצע. ממקרא אמרותיו עולה תמונה של יחסים בעייתיים עם צוות עובדי בית הספר כמו גם עם התלמידים[1549]. יום העבודה האחרון של הנאשם בבית הספר הסתיים מבחינתו בעיכוב ומפח נפש. הוא הגיע לבית הספר על מנת לסיים את העבודה. יום למחרת הוא אמור היה להתחיל לעבוד בעבודה חדשה, והדבר לא נסתייע במועד. הקבלן לא הביא את חומרי הבניה בזמן, ומשהביאם הסתבר כי הדבק אזל, וכך הסתובב הנאשם בבית הספר כ"פצצה מתקתקת", תר אחרי קרבן עליו יפרוק את זעמו. איתרע מזלה של המנוחה שנקלעה בדרכו בזמן במקום ובנסיבות הלא מתאימות.

(2) רקע אישי כללי:

(1) הנאשם עלה מאוקראינה כארבע שנים לפני הרצח. הוא הגיע ארצה עם אשרת תייר, ונשאר בארץ באורח לא חוקי גם לאחר שתוקף האישור שלו פקע[1550].

(2) הנאשם הכיר בארץ את אשתו אולגה, הוא התחתן עימה והשניים התיישבו בקצרין, שם עבד הנאשם לפרנסתו ואף הוליד את בנו.

(3) מצבו של הנאשם בארץ היה משופר ממצבו באוקראינה, ולמרות ההיתממות שלו בחקירה[1551], נראה כי הוא מצא כאן את מקומו וכי אין לו כל עניין לשוב למולדתו. הוא אף מציין זאת מפורשות בעת החקירה הנגדית. למרות שהנאשם לא מרוצה מהעיסוק בחייו הנוכחיים טרם המעצר והוא אף מבקש מפורשות שלא להישאל יותר שאלות בעניין זה [1552](!!!), עיסוק בעניין זה הוא הכרחי.

(4) כדי לנסות להבין את אישיותו של הנאשם, ואת הלך הרוח שהביאו לרצוח את המנוחה, יש להדגיש את עובדת היותו שוהה לא חוקי תקופה ארוכה בארץ שבה החל לבנות את חייו, ובה הוא שואף להשתקע.

(5) הנאשם חש לאורך השנים שהוא מצוי במעין "תקופת מבחן", תקופה בה עליו להתנהג למופת ללא כל תקלות או ביצוע עבירות כלשהן, שכן אם יכשל בהן זה ישפיע על קבלת האזרחות שלו[1553]. העובדה שהנאשם נמצא במבחן מתמיד איננה קלה עבור כל אחד, והיא קשה שבעתיים עבור מי שאלימות הייתה בעבורו דרך חיים ומקור קבוע לפריקת תסכולים.

(6) בשיחותיו עם המדובב סיפר לו הנאשם על עבודתו כשומר סף ב"דיסקו" באוקראינה. הנאשם תיאר את העבודה ככזו ש"סיפקה לו שחרור פיסי" כמעט כל יום[1554], ושאפשרה לו על בסיס קבוע למצוא מוצא לאלימות הגואה בו. הנאשם משתף גם את חוקריו בערוץ שנפתח בפניו לפריקת זעמו ומוסיף כי "תודה לאל" שהוא לא הרג אף אחד- אבל "נכה – כן"[1555].

(7) וכפי שהעיד הנאשם על עצמו, בישראל הוא "שמר הכל בפנים". הוא נכנס למצב מאומץ של התאפקות[1556] בו הוא היה צריך לאורך מספר שנים להשתדל שלא לריב. הוא "ניסה לא להרביץ לאף אחד", למרות שהוא יודע מצויין שהוא "יכול להתפוצץ"[1557], ויעיד על כך אירוע בו הפליא את מכותיו באחיו, אירוע אליו נתייחס בפירוט בהמשך.

(8) אם כן, עניין לנו בנאשם שאוצר בתוכו אלימות, ומצליח לרסנה על אף כל הקשיים, עד לנקודה בה היא פרצה בנסיבות הטרגיות של תיק זה.

(9) במהלך שהותו בארץ חווה הנאשם לטענתו גילויים של גזענות כלפיו. הוא חווה יחס מתנשא כלפי רוסים, והדבר הקשה עליו.

(10) כאילו לא די בכך, הנאשם רומה ע"י חברה שהתיימרה לפעול בעבורו לקבלת אזרחות[1558], ולא עשתה כן, וחווה קבלת יחס "משפיל" כלשונו בעת מגעיו עם משרד הפנים[1559]. מעניין לראות כיצד הנאשם, בחקירה הנגדית מנסה להמעיט בעומק תסכולו, ולהציג כאילו הכל היה כשורה ורק לאחר שאלות נשנות בעניין זה הוא "מיישר קו" עם גרסתו המוקדמת ומאשר אותה.

(11) הנאשם עצמו מעיד על קשייו. כל כך הרבה "התאסף" אצלו במשך השנים, מה שהוא קיבל פה בשש שנים הוא לא קיבל ברוסיה במשך 23 שנים, והוא? צריך להתאפק. הוא "מבין מצויין שאי אפשר להרביץ למישהו"[1560].

(12) הנאשם מתאפק בצורה שאיננה טבעית לאופיו ולעברו עד שמגיע היום בו הוא איננו מסוגל להתאפק יותר, כמתואר בפרק זה של הסיכומים.

(3) יחסים עם צוות בית הספר:

(1) הנאשם עבד בבית הספר תקופה של כשלושה שבועות עובר לרצח ללא שיצור קשר כלשהו עם מי מעובדי בית הספר[1561].

(2) במהלך עדותו בבית המשפט[1562] מנסה הנאשם לשוות נופך נורמאלי ליחסים ששררו בינו ובין צוות העובדים. הוא מתאר שגרה נורמאלית, ללא שום רגשות שליליים שהתפתחו בינו ובין הצוות. תיאור פסטוראלי זה של המציאות עומד בסתירה מוחלטת לדברים שאמר הנאשם במהלך החקירה, ומהם עלתה תמונה של יחסים עכורים ומטרידים.

(3) על פי מה שמסר הנאשם למדובב הרעש שהיה מופק מכלי העבודה שלו גרם אי נוחות לתלמידים ולצוות, והם לא חסכו את מורת רוחם ממנו. הנאשם מסר כי הוא הבחין שכולם, מורים וילדים היו "משתגעים מזה", ובאופן כללי המורים לא רוו נחת מנוכחותו, וכהגדרתו "היו יוצאים מדעתם", כשהיה נכנס לחדר המורים ומכין לעצמו קפה[1563]. במהלך החקירה הנגדית, ולכשנעשה ניסיון לעמוד על גרסתו לגבי טיב יחסיו עם המורים שלל הנאשם בתחילה אמירות שאמר למדובב כך:

"ש:... האם זה נכון, האם מורים היו יוצאים מדעתם?

ת:לא, זה לא נכון.

ש: אז למה אמרת את זה למדובב?

ת:אני לא יכול להגיד בדיוק, אבל זה התחיל כבר מזמן, הדיבורים האלו בנוגע לדיסק. זה התחיל עוד לפני התאריך הזה.

ש: אני שאלתי אותך מתי התחיל הרעש של הדיסק? אני שאלתי אותך אם זה נכון שזה הפריע למורים? שאמרת שהם יוצאים מדעתם?

ת:יכול להיות שאמרתי את זה אני לא זוכר, אבל אני לא יכול להגיד אם זה הפריע למישהו או לא הפריע.

ש:ואם אני אומרת לך שאתה אמרת את זה, אתה נזכר עכשיו שזה הפריע למישהו?

ת:לא נזכר, אני לא יודע שזה הפריע למישהו"[1564].

(4) בהמשך החקירה העד מעומת עם אמירה נוספת שלו שעל פיה הוא נמנע מלברך את המורים בשלום כי חשש שאם יגיד "מילה מיותרת" יגידו שהוא "הטריד אותם". הנאשם בחקירה הנגדית מתחמק מלענות על שאלות שדורשות הסבר לאמירה זו[1565]. בתחילה הוא מכחיש את האמירה וטוען שאינו זוכר שאמר זאת ובהמשך מנסה לפרש אותה בהקשר אחר ללא הצלחה. מהעובדה שהנאשם, לכאורה אדם נורמטיבי חשש להגיד שלום לאדם אחר שמא יחשב כמטריד ניתן ללמוד שניים: ראשית, הנאשם התהלך בבית ספר כאשר הוא מרגיש זרות ועוינות תוך שהוא נמנע מאינטראקציה אנושית מינימאלית. שנית, הוא ממשיך להתאפק כפי שפורט בראש הפרק הקודם. ההתאפקות שלו מגעת עד כך שהוא נמנע מיצירת מגע לחלוטין.

(5) העובדה שהנאשם מעדיף להתחמק מלענות על שאלות בעניין זה בצירוף לעובדה שהוא סותר את עצמו סתירות שאינן ברות הסברה מעידות על החשיבות שיש לייחס להלך הנפש שלו.

(4) יחסים עם תלמידים:

(1) אם היחסים של הנאשם עם צוות בית הספר היו יחסי עוינות אדישים שהתאפיינו בהתעלמות הדדית, הרי שיחסיו עם התלמידים היו יחסי שנאה של ממש. התלמידים מצידם נהגו להציק לנאשם כפי שיפורט בהמשך, והוא ראה בהם את כל חוליי החברה הישראלית, ופיתח כלפיהם שנאה.

(2) חלק מתלמידי בית הספר נהגו להפריע לנאשם בעבודתו. הם העירו לו שלא יחתוך את הקרמיקה לידם מאחר והרעש מפריע להם, והנאשם דאג להצטייד בכבל מיוחד באורך של כמה עשרות מטרים כדי להתרחק מהם. הילדים חיכו שהנאשם יצא אל מחוץ למבנה ואז ניתקו את הכבל מהחשמל כמעשה קונדס[1566].

(3) כאשר הנאשם סיפר למדובב על היחס של הילדים אליו הוא תיאר את התנהגותם ככזו המעכבת את עבודתו, וגורמת להימשכותה שלא לצורך[1567]. גם בפני חוקריו התבטא הנאשם בחריפות כלפי התלמידים ואף ציין כי ניתוק הכבל מהחשמל גרמה לו לרצות להרוג את כולם[1568] אבל הוא, נאמן להתנהגות המשתדלת שלו – "בלם את עצמו".

(4) יודגש כי הרצון של הנאשם "להרוג את כולם" לא נעלם מעיני תלמידה אחת לפחות, עדת התביעה לנה ספולנס אשר מסרה כי מספר ימים לפני הרצח ניתקה לו את כבל החשמל כמתואר והוא הסתכל עליה באיום. דברים אלה, אשר באו ממקור חיצוני מהימן, עדה שלא היה לה כל קשר לנאשם ולא יכלה לדעת את תוכן דבריו למדובב, מהווים חיזוק משמעותי לגירסתו בפני המדובב, בניגוד לזו שניסה "לשווק" בבית המשפט!

(5) הנאשם הוסיף ושיתף את חוקריו במנהג התלמידים לקלל אותו. במהלך חקירותיו התבטא הנאשם רבות כנגד תלמידי בית הספר ולהלן מקבץ מהתייחסויותיו כעולה מאמרותיו השונות[1569]: התלמידים לא מחונכים, צעקו וקיללו אותו. נהגו לקלל את אמו- זונה, את אחותו. אמרו שכל הרוסים מלוכלכים. התלמידים לא יודעים להתנהג, ראה הרבה קנאה וחוסר כבוד. הנאשם מוסיף כי נהג להסתובב בבי"ס עם "פלייר" - נגן מוזיקה על אוזניו ובלבד שיוכל לנתק את עצמו מהילדים ולא לשמוע אותם. ובלשונו[1570]:

"אני מנסה לא לשמוע כלום, אסור לי להתפרץ. אני יכול לעשות דברים רעים בגלל זה אני כל פעם עם מוזיקה בשביל לא לשמוע אף אחד".

(6) במהלך שיחתם, נשבע הנאשם למדובב כי הוא לא יעבוד יותר בגנים או בבית ספר כי הילדים לא מחונכים. לשאלת המדובב אם רומן חושש שהוא לא יוכל להתאפק אם יקללו אותו משיב הנאשם כי אם הוא לא יחזיק מעמד הוא יכול "לעשות צרות" והוא מפחד מזה[1571].

(7) הנאשם אף הרחיק לכת בבטאו את תסכולו בגין התנהגות הילדים כדלקמן[1572]:

"המכוערים האלה שנולדים פה, הם הסתכלו עליך ואתה עוד צריך לעזור למרוקאים האלה... אני לא יודע עברית, אני לא נימול, אבל אני יכול להרביץ לו ככה שכל עמוד השדרה שלו יתפרק לתחתונים".

(8) אגב, השנאה של הנאשם הופנתה לא רק כלפי "מרוקאים", בחקירותיו הוא הביע שאט נפש ותיעוב כלפי ישראלים בני עדות נוספים, הגם שאין ספק כי בשיחותיו עם המדובב עיקר תיעובו הופנה כלפי מרוקאים וכך כאשר דיבר על המנוחה אמר שהוא חושב שהיא מרוקאית וכי מרוקאים בארץ צועקים על כל דבר והם סתומים, שהאתיופים הם קופים וכו'. בחקירה הנגדית ולאחר שהנאשם לא הכחיש אמירת הדברים הוטחה בו השאלה האם הוא חש גילויי גזענות כלפיו ומכאן שנאתו לבני עדות אחרים. הנאשם שלל את הדברים מכל וכל.[1573]

(9) אם כן- הנאשם הסתובב בבי"ס מלא שנאה, מלא אלימות כבושה וכל שנותר היה שיתרחש הניצוץ שיגרום לבערה. הנאשם עצמו סיכם את הלך הנפש שלו בזמן חקירתו ע"י סשה[1574] בעודו דבק בטענת הבלאק אאוט כדלקמן:

"כל הזמן שאני בישראל יש לי הרבה צרות, אני מנסה להתאפק, לא להשתגע, לא להתעצבן. בבית הספר הזה ילדים לא מחונכים. הם היו מנתקים לי את כבל חשמל בזמן שעבדתי. צעקו שאני לא אעשה רעש. גם בנים וגם בנות. ביקשו סיגריות וגם קיללו. אני ניסיתי לא להתייחס, אני מפחד שאני באמת השתגעתי והרגתי את הילדה".

(10) ניצוץ זה כמעט התרחש שעות ספורות לפני הרצח כאשר שתי בנות התיישבו לתומן במקלט בו הניח הנאשם את כלי העבודה שלו. הנאשם ששהותן במקום לא נראתה לו נמנע מלהתעמת איתן והוא נאלץ לקחת משם את דבריו על מנת שלא יגנבו על ידן[1575]. התנהגות אלה של שתי התלמידות הכעיסה מאוד את הנאשם ובהזדמנות הראשונה בה נתקל באנשי התחזוקה של בית הספר הוא הביע את אי שביעות רצונו מהעניין ואף שאל בכעס "מה זה פה? בית זונות?"[1576]. הנאשם מסר בחקירתו כי הוא נמנע מלהתעמת עם התלמידות. ההסבר של הנאשם לשאלה מדוע לא פעל לסילוקן מהמקום הינו בעל משמעות מעבר לאותה אפיזודה, והוא מעיד על הלך הנפש של הנאשם ועל עולם המושגים שלו[1577].

"חוקר: אז למה אתה פשוט לא גירשת אותן?

נאשם: אני לא יכול לגרש תלמידות. איך אני אגרש?....אני אגרש בנות ואחר כך יאשימו אותי שאני הכיתי אותם שם וניסיתי לאנוס? בשביל מה?..." ובהמשך – "אני לא ניסיתי לדבר עם אף אחד, אני לא רציתי להיות בקשר עם אף אחד כי כל פניה שלי לכל אחת מהבנות האלה הייתה יכולה להסתיים בשבילי בצורה עגומה".

אמירות אלה אינם מתיישבות עם היותו של הנאשם אדם נורמטיבי אלא אם היותו אדם שכל עולם המושגים שלו מורכב מאלמנטים של אלימות קשה. מבחינתו של הנאשם כל פניה לתלמידה בבי"ס עלולה להסתיים בהאשמה באונס ב"צורה עגומה". הנאשם, העיד על עצמו כמאה עדים את אשמתו בתיק זה.

(11) חשוב לציין, כי הנאשם הבין היטב - עוד בעת החקירה, כי מערכת היחסים העכורה עם התלמידים מהווה ראיה מפלילה מבחינתו, ועל כן הוא מצא לנכון לשקר ולהרחיק עצמו בעניין זה. הוא התוודה בפני המדובב, כי לא סיפר לחוקרים אודות הצקות התלמידים וניתוק הכבל מחשש כי זה יפליל אותו[1578]. התנהגות זו אינה מתיישבת עם אדם חף מפשע המספר את האמת ללא חשש.

(12) במהלך החקירה הנגדית[1579] התבקש הנאשם להסביר אמירות קשות אלה כלפי התלמידות. הנאשם לא היה מסוגל להסבירן וטען כי מדובר בתכנית כללית אותה רקם עם המדובב על מנת לגרום להפחתה בעונשו, דא עקא שאמירות אלה לחוקרים היו לפני ההודאה בפני המדובב, ולפני שרקם לכאורה את "התכנית".במהלך החקירה הנגדית בבית המשפט הנאשם מסתבך עם הגרסה שהמציא כך[1580]:

"ש: זאת אומרת שאתה ניפחת את כל הסיפור הזה (סיפור תי התלמידות- הערה שלנו) שהיה לגמרי תמים, בשביל התכנית?

ת:לא ככה. הסיפור הזה שסיפרתי זה היה כמו תוספת "לתכנית"....

ש:"התכנית" הזו- היא לא הייתה קיימת ביום שעצרו אותך, נכון? הרי באותו יום עוד לא פגשת אפילו את המדובב.

ת:זה לא מהיום הראשון.

ש:אני מראה לך מה אתה אומר ביום הראשון..."אני אגע בבנות ואח"כ יאשימו אותי שניסיתי לאנוס..." שואל אותך החוקר למה לא דרשת שיצאו ואתה אומר לו שיאשימו אותך שהכית וניסית לאנוס? לאן הראש שלך הולך?

ת:מה שאמרתי לחוקר באותו רגע זה היה לאותו רגע. למה זה הגיע אלי לראש אני לא יודע..."

(13) אם כן- מכלל אמרותיו של הנאשם במשטרה עולה כי חווה שנאה וכעס כלפי תלמידי בית הספר, הנאשם- אינטליגנט כאמור, הבין כי רגשות אלה עלולים להיות בעוכריו ולכן ניסה במהלך עדותו בבית המשפט להמעיט מעומק רגשותיו ולצייר תמונות מצב אידיאלית[1581], בה ילדים- משתובבים, מבוגרים – מקבלים זאת בהבנה, ועמודי שדרה לא מתפרקים בתחתוני אף אחד מהתלמידים – כלשונו של הנאשם.

(14) במהלך החקירה הנגדית עומת הנאשם עם העובדה כי בחקירותיו התבטא באופן שלילי על תלמידי בית הספר. בתחילה, הנאשם שלל כי התבטא כך כלפי התלמידים, ומשכך הוטחו בו אמרותיו והוא נדרש להתייחס אליהן.

(15) הנאשם תיאר בחיוך[1582] ובסלחנות את ניתוקי הכבל ושלל כי המעשים גרמו לו לכעס. לכשהנאשם עומת עם אמרותיו הסותרות למדובב, הוא טען כי הוא שיקר למדובב בעניין זה. הנאשם לא הצליח להסביר מה טעם מצא בלשקר לו בעניין זה. בהמשך החקירה הנאשם הסתבך בשקרים והודה ששיקר גם לסשה כשאמר לו שהוא היה מוכן להרוג את כולם אבל בלם את עצמו[1583].

(16) בהמשך מסביר הנאשם כי הביע שנאה לילדי בית ספר כי הבין שזה יוכל להיטיב עמו. כלומר, הוא בחר לשקר ולהמציא פרטי פרטים של יחסי איבה בינו ובין התלמידים כי חשב שזה יועיל לו. מיותר לציין כי נראה שזה בדיוק מה שהנאשם בחר לעשות בבית המשפט. לשקר כל אימת שסבר שזה יועיל לו.

(17) במהלך החקירה וכאשר הנאשם מבין שאמרותיו רבות מידי ואותנטיות מדי ויקשה עליו להתכחש להן הוא משנה את גרסתו וטוען שלא אמר שהילדים קיללו אותו אלא שהם קיללו אחד את השני[1584]. בנקודה זו הנאשם מעומת עם דבריו בשחזור[1585] לפיהם באופן קבוע הוא "שמע קללות לכיוון הבית שלו" – הנאשם מסתבך שוב:

"כשאמרת בשחזור...קבוע שמעתי קללות לכיוון הבית שלי- זה שקר? או שעכשיו אתה משקר?

ת: אני לא שיקרתי, כאן עכשיו אני מדבר אמת, אז שהיה בשחזור שקיללו אותי זה היה סיבה-מטרה, זו הייתה סיבה לתכנית שבנינו עם המדובב, הילדים ביקשו סיגריות, אני התעצבנתי יצאתי מדעתי והייתי במצב אי שפיות מסך שחור.

ש:וכל זה שקר? אלה דברים שאינם נכונים?

ת:כן, עכשיו אני מבין שזה שקר. אז האמנתי בזה".

(18) כלומר, הנאשם משנה את טענתו מקצה לקצה. דבריו בגנות הילדים אינם חלק מהתכנית אותה הגה עם המדובב. הוא "האמין" שאילו דברי אמת. טענה זו, אגב, אינה יכולה להתיישב אפילו עם גירסת ה"בלק אאוט" לה טוען הנאשם, שהרי לטענתו – הוא האמין ש"איבד את זכרונו" לגבי קטע הרצח בלבד, ולא לגבי כל תקופת עבודתו בבית הספר, בה סבל מהצקות הילדים.

(19) ברור כי כל דבריו של הנאשם בעניין זה בשקר יסודם. עיון בחקירתו הנגדית מוכיח כי עניין לנו בנאשם שבחר, במצח נחושה, לשקר בעניין זה, ולצבוע בגוון ורוד את מערכת היחסים העכורה שהייתה לו עם התלמידים-ולא בכדי. ברור כי אם הנאשם היה חף מפשע הוא לא היה צריך לשקר בנקודה זו. הנאשם שיקר בעניין זה והרחיק עצמו פעמיים: פעם אחת בפני החוקרים בהודעותיו הראשונות, ופעם שניה בבית המשפט!

(20) נדבך נוסף העומד בבסיס המניע לרצח הונח. הנאשם במצב נפשי של השתדלות והתאפקות בלתי פוסקים, נתקל בתלמידים שהציקו לו, קיללו אותו והפריעו לו לעבוד. לתחושת המבחן וההשפלה שהנאשם חש הצטרפה מסכת השפלה נוספת, והפעם מקורה בצעירים, תלמידי בי"ס, חלקם דוברי רוסית.

(5) עיכובים בעבודה:

(1) יום הרצח לא היה יום שגרתי מבחינתו של הנאשם. מדובר היה ביום האחרון לעבודה בבית הספר, כאשר כל שנותר לו היה לרצף מטרים בודדים במקלט 2[1586].

(2) מטבע הדברים ברור כי הנאשם חפץ לסיים את העבודה באותו יום, ואולם רצונו לא יכול היה להתממש עקב מחסור בחומרים,[1587] ולכן, מיד עם הגעתו לעבודה התקשר הנאשם[1588] לקבלן אלי דעי ודרש ממנו לספק את קרמיקה החסרה. הנאשם המתין יותר מחצי שעה להערכתו[1589] לקבלן שיביא לו את הקרמיקה, הוא עבד עימה, ואז התברר כי חסר לו גם דבק להשלמת העבודה.

(3) החל מהשעה 12:15 החל הנאשם בשורת שיחות לאלי דעי עד לקבלת הדבק בשעה 13:23. אלי דעי הבחין בכך שהנאשם היה לחוץ כי בהיותו קבלן משנה רצה לסיים מהר את העבודה.[1590]

(4) ברור כי התנהלות זו של הקבלן הרגיזה את הנאשם שהתעכב בעבודה שלא באשמתו, ביודעו כי הוא חייב לסיימה בו ביום. הדברים ברורים מאליהם והם אף קיבלו חיזוק בחקירתו של הנאשם על פיה לאחר קבלת הדבק הוא קילל את הקבלן.[1591]

(5) הנאשם בחקירתו הנגדית שולל כי קילל את הקבלן. הוא מודה כי הוא "לא היה מבסוט" מהעיכוב אך מתחמק מתשובה לשאלה אם קילל את הקבלן אם לאו[1592].

(6) הניסיון של הנאשם להמעיט את חומרת כעסו ברור, ואולם לכעס זה היו עדים אנשים נוספים. כך למשל מאבטח בשער בית הספר, אביחי אריאל העיד כי ראה את הנאשם אומר "הלך לי כל היום, הלך לי כל היום", כאשר הוא רוצה ללכת[1593].

(7) אם כן- הנאשם ביום הרצח חווה אירועים שהרגיזו והכעיסו אותו, וזאת כאשר הוא נמצא בבית ספר שתלמידיו מרגיזים ומכעיסים אותו כדבר שבשגרה.

(6) המפגש עם המנוחה:

(1) הראינו עד כה את הלך הנפש של הנאשם עובר לביצוע הרצח. ובכ"ז – מדוע בחר לו כקרבן דווקא את המנוחה? מדוע זעמו לא ניצת כאשר עמד חסר אונים מול שתי התלמידות כמפורט לעיל? (אולי העובדה שהיו הן שתיים הצילה את חייהם?) מחומר הראיות עולה תשובה אפשרית לשאלה זו, אם כי ברור שאין שום התנהגות או זרז שיצדיקו תגובה כל כך מזעזעת כמו זו בה נקט הנאשם.

(2) בסעיף זה של הסיכומים נעמוד על יחידת הזמן, השניה או חלקיקי שניה, בה הצטלבו דרכי הרוצח והקרבן, על המדרגות המובילות לקומפלקס השירותים בו מצאה המנוחה את מותה.

(3) כאשר הנאשם מודה לראשונה בפני חוקריו בביצוע הרצח הוא מתאר את המפגש שלו עם המנוחה כדלקמן: "היא משהו אומר.. לא זוכר...אמרה משהו על זונה... כמו שאשתו זונה"[1594], ואז הוא הלך למעלה אחריה. בחקירות נוספות הנאשם משנה מעט את תוכן הדברים שנאמרו לו לעיתים "בן זונה", לעיתים מתייחסת כביכול למוצאו, ובהמשך – מציין רק שקללה אותו[1595].

(4) התנהגות זו איננה מאפיינת את המנוחה. קשה להעלות על הדעת שבדרכה לשירותים היא "תזרוק" כלפי הנאשם קללה ותמשיך בדרכה כאילו מאומה לא אירע. הנאשם באותו רגע לא עבד ולא הרעיש (סיבה למתח מתמיד בינו ובין התלמידים), וממילא המנוחה שלא למדה כלל באותו בניין בו עבד הנאשם לא פתחה כלפיו שום רגשות שליליים. אף אחת מחברותיה הרבות שנחקרו – לא התייחסה כלל לנאשם או לאנטגוניזם כלשהו שהיה להן כלפיו.

(5) עד התביעה עגור אלון מתאר את פגישתו האחרונה עם המנוחה. ע"פ עדותו [1596] לפני שהמנוחה עלתה במדרגות לכיוון השירותים היא צעקה לעבר האודיטוריום את המילה "כוסון"- כנראה במטרה להחמיא לאחד התלמידים. דברים אלה נאמרים בהסתייגות כי ברור כי גם אם המנוחה לא אמרה דווקא ביטוי זה אלא קיללה את הנאשם קללות נמרצות בוודאי שאין בכך כדי להסביר רצח כל כך אכזרי, אולם לטעמינו נדרש היה ניצוץ אחד שידליק את הבערה, ולא מן הנמנע כי מילה זו בצירוף לאי הבנת סלנג עדכני בשפה העברית היא שהציתה את חמתו של הנאשם. יתכן שהנאשם פירש את המילה כוסון כקללה, וחמתו נצתה בו.

(6) נסיים סעיף זה בדבריו של הנאשם דווקא, דברים שאולי הם שיכולים לשפוך אור על מצבו עובר לרצח:

"כנראה התפרץ עם הילדה הזאת. זה היה יכול להיות גם ילד.... היא נמצאה אשר אמרה ואם זה היה ילד, סביר להניח שזה היה גם ילד. היא הייתה הטיפה האחרונה. אני התפרצתי".

(7) כאשר יורם שמע תיאור זה הוא שאל את הנאשם מה פירוש טיפה אחרונה והלה הסביר לו כי מדובר במקבילה הרוסית לביטוי הקש ששבר את גב הגמל, כי הוא השתדל כל כך הרבה שלא להתפרץ אך הדברים הצטברו אצלו[1597].

(8) תיאור אותנטי זה של הנאשם איננו יכול להיות פרי המצאה מתוכננת. גם טענתו של הנאשם על פיה כל דבריו בחקירה נועדו להוצאת "תכנית" אל הפועל, הפרטים אליהם הוא מגיע והרזולוציות של הסיפור אינם מתיישבים עם סיפור דמיוני שהומצא בעת חקירה ושכל כולו נועד לריצוי חוקריו.

ו. סיפור האח:

(1) בעברו של הנאשם ביצוע עבירת אלימות חמורה כלפי אחיו הצעיר, איגור אברס (להלן:"איגור"). פרטי התקיפה של הנאשם את איגור מופיעים החל מתחילת חקירתו, והם מלמדים כפי שיתואר בהמשך על פוטנציאל ההתפרצות האלימה המצוי אצל הנאשם, הממתין לשעת כושר להתפרץ.

(2) מקרה התקיפה, מעבר לחשיבות הטמונה בו והקשורה לאופיו של הנאשם, מלמדת על אופן התנהלות הנאשם ובני משפחתו ועל הקלות הבלתי נסבלת שבה הם מוכנים לשקר גם בבית המשפט כאשר הם סבורים שיהיה בכך בכדי להועיל לנאשם.

(3) הנאשם תיאר את אירוע המכות לאחיו לראשונה בפני המדובב[1598], כאשר הוא בודק את האפשרות לאמץ לו את טענת הבלק אאוט, ומספר שכאשר היה בן 21, בצבא ואחיו היה נער בן 14-15, הוא ביקש ממנו להיכנס לביתם כדי לשמור על אחותם הצעירה. האח לא הסכים להיכנס ואף קילל את הנאשם וזה בתגובה, "ראה שחור בעיניים" והחל מכה אותו מכות נמרצות, כולל מכה חזקה בכליות שגרמה לו "להשתין כל חמש דקות... עם דם". לטענת הנאשם הדבר היחיד שהציל את אחיו היה שהוא ברח אל הבית וסגר את הדלת. הנאשם הוסיף שאם אחיו לא היה בורח הוא כבר היה "יושב שם". וכי ההורים צרחו עליו והוא התחיל "לצאת עם אגרופים" על אביו ובעקבות האירוע עבר להתגורר אצל סבתו.

(4) הנאשם שיתף בסיפור זה גם את הפסיכיאטר שבדק אותו בליל ההודאה[1599] וגם את אנשי המשטרה. לשוטר שמשון גולדשטיין[1600] סיפר שהכה את אחיו ושאמו פנתה אליו ואמרה "תראה מה עשית", שלאחיו יש דם בשתן, ולסשה סיפר [1601] שהשתגע והרביץ לאחיו ממש חזק עד שהשתין דם, שהוא יכול היה להרביץ גם לאביו שכל הבלמים שלו השתחררו וכי זה קרה לו כמה פעמים ברוסיה כאשר היה מאבטח. ליורם סיפר הנאשם[1602] שהוא כמעט הרג את אחיו, וגרם לו נזק ואחרי זה הרגיש עייפות כמו אחרי שרצח את המנוחה[1603].

(5) תיאור זה של הנאשם את האירוע מתיישב היטב עם הודעתו של איגור[1604] . הוא מתאר אירוע בו קיבל מכות בצורה שהוא מגדיר "לא רגילה", בה הנאשם הכה אותו עם אלה מגומי, ובאגרופים. איגור מציין שהוא הוסיף פרטים כאשר סיפר להוריו על האירוע, אך הוא "לא ביים". איגור לא ממעיט מחומרת האירוע ומציין שלאחריו לא דיבר עם אחיו- הנאשם מספר שנים, ורק אחרי שעלו ארצה והנאשם הגיע לביקור- נאות לבקשת אימו וסלח לו.

(6) בני משפחתו של הנאשם, שהבינו את הפוטנציאל ההרסני מבחינת הנאשם של אירוע זה ניסו להמעיט מחשיבותו, וחלקם אף שללו את התרחשותו. כך אחיו איגור אברס – בעדותו [1605] מתאר מריבה מינורית "בין אחים", קצת מכות... דחיפה. טוען שהנאשם לא החזיק כלום בידיו (אלה?) וכי השלים איתו עוד לפני שעלו ארצה. לטענתו הוא סיפר להוריו כי הוכה וכי היה לו דם בשתן, למרות שזה לא היה אמת אך אימו לא האמינה לו. אמו של הנאשם מצידה – שללה בחקירה לחלוטין את אירוע המכות לאיגור. במהלך עדותה בבית המשפט ומתוך רצון "ליישר קו" עם גרסת בנה- "נזכרה" שהאירוע אכן התרחש אך המעיטה מחשיבותו[1606], וטענה שכלל לא האמינה לאיגור כאשר אמר לה שהיה לו דם בשתן. בחקירתה הנגדית התקשתה עדה זו להסביר מדוע, אם כן- ראו היא ובעלה לנכון להגיד לנאשם שגרם לאחיו לנזק, ומה פשר הפער בין גרסתה בנוגע ליחסים האידיליים בין שני בניה לטענתה, ובין טענתם כי האירוע גרם להם לנתק מתמשך. העדה ממשיכה לשקר ומוסיפה שלא נכחה בזמן עדותו של בנה איגור, למרות שנוכחותה באולם בית המשפט מוזכרת במפורש בפרוטוקול הדיון בה נשמעה עדותו. אין זאת אלא שבני משפחתו של הנאשם חברו להם יחדיו כאיש אחד על מנת לסייע בידו ולמחוק מעברו אירוע אלימות חמור שאין ספק שהתרחש ואשר הותיר חותם זמן רב במשפחה.

(7) גם לאחר שהנאשם חזר בו מההודאה, הוא לא חזר בו מסיפור האח, ולא המעיט מהאלימות שנקט במהלכו. בחקירתו אצל בוקר[1607] הוא חזר וסיפר את הסיפור ואף עומת עם העובדה כי הוריו שוללים את התרחשות האירוע. הנאשם משיב כי זה קרה וגם אם הוריו לא זוכרים את האירוע הוא ואחיו זוכרים אותו היטב.

(8) במהלך עדותו בבית המשפט התייחס הנאשם לאירוע המכות שהכה את איגור. בחקירה הראשית[1608], הסביר הנאשם את דבריו למדובב, לטענתו הוא התחיל להאמין שרצח את המנוחה בגלל אירוע המכות עם האח שגם אותו לא זכר. בחקירה הנגדית[1609] שינה הנאשם מעט מגרסתו ואמר שהוא זוכר את אירוע המכות עם האח אך לא את כל פרטיו. לטענתו, רק במהלך העדות של בני משפחתו בבית המשפט הבין שהאח הגזים מאוד בפרטי האירוע כאשר סיפר עליו לאמו.

(9) הנאשם במהלך החקירה הנגדית חזר בו לחלוטין מגרסאותיו הקודמות בפני המדובב ובפני חוקריו, תוך שהוא מנסה להתאים את גרסתו החדשה לזו של אמו ואחיו, ולהעניק לאירוע האלים נופך בנאלי לחלוטין, כאילו מדובר במעשה של יום ביומו, ולא באירוע שהותיר חותם על בני המשפחה כולה (ריב אחים שנמשך על פני שנים ומעבר של הנאשם להתגורר בבית אחר).

(10) כך למשל הנאשם מודה ששיקר למדובב[1610] כאשר סיפר לו על האירוע. לדעתנו הנאשם לא שיקר למדובב אלא סיפר לו את הדברים כהווייתם שכן אין כל היגיון בשק שכזה, והנאשם אף אינו מסוגל לספק הסבר כזה למרות שהוא נדרש לכך. הנאשם משקר בבית המשפט כאשר הוא אומר ששיקר למדובב.

(11) כך כאשר הנאשם שולל את פרטי האירוע עצמו. לטענתו הוא לא התעמת כלל עם אביו כדבריו למדובב, ולא התעמת גם עם אמו כאשר אמרה לו שאחיו משתין דם בגללו. אם נכונה הטענה והתקיפה הייתה מינורית, ברור שהנאשם היה מתרעם על האשמה המופרכת. העובדה שלא עשה זאת וקיבל את דבריה של אמו כנכונים- מעידה על חומרת התקיפה שתקף את אחיו. הנאשם לא מסוגל להסביר את שתיקתו אל מול ההאשמות שהוטחו בו.

(12) הנאשם טוען ששיקר כאשר אמר למדובב שאם אחיו לא היה בורח ממנו, שהיה הורג אותו. הדברים אינם מתיישבים עם היות האירוע שולי וזניח ולכן הנאשם חוזר בו, ללא כל הסבר מניח את הדעת מגרסתו.

(13) גרסתם המשופרת של בני המשפחה והנאשם, שכל אחד מהם עשה כברת דרך, ושינה את גרסתו עד המפגש בין הגרסאות לא יכולה להתיישב עם תוצאותיו המתשכות של האירוע.

(14) לסיכום עניין זה- הנאשם, מספר שנים עובר לרצח תקף בחמת זעם את אחיו, שהכיר את פוטנציאל האלימות הטמון בנאשם [1611]. איגור ספג מהנאשם מכות חריגות ועקב כך שהצליח להימלט מהנאשם לא נגרם לו נזק חמור יותר. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרם קרע משפחתי שבעטיו נאלץ הנאשם לעבור להתגורר במקום אחר.המריבה בין האחים נמשכה מספר שנים עד לפיוס ביניהם. העובדה כי הנאשם בוחר לנקוט באלימות חמורה כאשר הוא מתרגז עומדת לו לרועץ והיא מתיישבת היטב עם המיוחס לו בכתב האישום.

ז. שקרי הנאשם והתנהגותו בבית המשפט:

(1) התנהגותו של הנאשם לאורך כל ההליך הינה התנהגות מפלילה של אדם שאיננו חף מפשע. לכל אורכם של הסיכומים, שזורה התייחסות לשקרים רבים מספור של הנאשם הן בחקירתו במשטרה והן בבית המשפט. הנאשם משנה גרסאותיו מקצה לקצה כל אימת שהוא סבור שהדבר יכול להיות לו לעזר, וסותר את עצמו ללא הבחנה. כמו כן הוא סותר ראיות שונות, חפציות ואחרות, וכל זאת בלי שיוכל להסביר או לגשר על הפערים שנוצרו בין גרסאותיו השונות.

(2) להלן נעמוד בקצרה ועל קצה המזלג על דוגמאות אחדות המצביעות על שקרים חד משמעיים בהם נתפס הנאשם. נדגיש, מדובר בדוגמאות בלבד. בית המשפט מופנה בזאת לכל פרקי הסיכומים, שכמעט בכולם ישנה התייחסות לשקריו של הנאשם.

(3) שקריו של הנאשם מתחלקים לשני סוגים. האחד, סתירות באמרותיו השונות. הנאשם נותן גרסאות שונות וסותרות לאותו עניין, כאשר ההסברים לא יכולים להתיישב וליישב בין אמרותיו. השני – עניינים בהם הנאשם עצמו מודה ששיקר. שקריו הרבים, מכל הסוגים, מהווים חיזוק משמעותי לראיות התביעה, שכן התנהגות מפלילה מעין זו יכולה להתיישב אך ורק עם המסקנה שהנאשם איננו חף מפשע. אדם חף מפשע לא היה מהין להסתבך ברשת שקרים שכזו, מה גם שמלכתחילה לא היה כל צורך בהם.

(4) טענות הזוטא של הנאשם עומדות, כאמור בפרק שיועד לכך, בסתירה לעדותו בבית המשפט. ע"פ טענות הזוטא שלו הנאשם הגיע לשלב ההודאה כאשר הוא בעצם מורעב ומותש, וניזון שלושה ימים אך ורק מתפוחי עץ. בחקירה הנגדית חזר בו הנאשם מהטענה[1612], כשהודה שאכל דברים נוספים (נוקב ספציפית בסלט, שניצל). קלטות הנאשם בתא[1613], מוכיחות שטענת הנאשם הינה טענה שקרית וכי אכל היטב[1614].

(5) טענת זוטא נוספת שנסתרה על פניה הינה הטענה בדבר מניעת שינה. הטענה על פיה הנאשם הגיע לשלב ההודיה כאשר הוא חלוש ותשוש נסתרה מאליה. עיון בקלטות המתעדות את החקירות מראות כי הנאשם היה במלוא חושיו וכוחו, והעובדה שבחר לשקר ולשוות לעצמו חולשה שלא הייתה קיימת – מדברת בעד עצמה[1615]. ל

(6) הנאשם הודה כי בניגוד לטענות בא כוחו בחקירת החוקרים, לא נערכה לו בדיקה חודרנית או בדיקה משפילה אחרת. ואישר כי טענות הסניגור באו בעקבות דברים שאמר לו, ויתכן ששיקר לבא כוחו בעניין זה[1616]. שקר זה של הנאשם הוא בעל משמעות כבדת משקל. אם כנגד הנאשם היו מופעלים אמצעי פסול אמיתיים הוא לא היה נאלץ להמציא אמצעים שלא היו ולא נבראו אלא שבחקירותיו אין דופי.

(7) ראוי לציין לעניין טענות הזוטא, כי הנאשם לא ניסה להפנות אצבע מאשימה לעבר הסניגור כאילו הוא שניסח את טענות הזוטא שלא על דעתו, אלא נחפז לאמצן אל ליבו כאשר הוצגו לו, בסברו כי הדבר יכול להועיל לו אף שידע שאין כל אמת בדברים, ואף הודה ששיקר לסניגור באמרו לו דברים אלה.

(8) שקריו של הנאשם בנוגע לשיחתו החשובה עם ראובן שעות ספורות לאחר הרצח ותיאום גרסא בעניין זה עם אשתו ואמה מדברים בעד עצמם ונדונו בהרחבה בפרק שיוחד לכך. נציין רק ככותרת את העובדה שהנאשם בחר לשקר ולשנות שוב ושוב גרסאות בעניין שיחה זו כל אימת שסבר שיהיה בכך בכדי לקדם את עניינו.

(9) הדברים יפים גם לגבי שאר פרטי החקירה המוכמנים שהיו בידיעתו של הנאשם. הנאשם ידע את כל צבר הפרטים שפורט בפרק זה של סיכומינו,וכל ניסיון שלו לתלות הידיעה בהשערות והיסקים לוגיים נדון לכישלון, וסיבך אותו שוב ושוב בשקרים. לעניין זה ראה גרסאותיו השונות המפורטות בנוגע לכל אחד ואחד מהפרטים המוכמנים.

(10) כאמור, כל שיחותיו של הנאשם עם שני המדובבים שהושמו בתאו- מוקלטות ומוסרטות. הנאשם מטבע הדברים לא ידע על כך. הליך חשיפת הדברים בפני הנאשם גרם לו לשקר שוב ושוב בניסיון להסביר את התנהגותו ודבריו[1617], עד שהבין כי כל הדברים שנאמרו בחדר מושמעים ונראים. בפתח החקירה, הנאשם מכחיש כליל כי הודה בפני המדובב וטוען כי המדובב משקר. בהמשך - כאשר נטען בפניו כי הדגים את הרצח על המדובב, הנאשם (אשר מניח כי התא צולם אך לא ניתן היה לשמוע את לחישותיו) משקר שוב וטוען כי המדובב הציק לו בשאלות וכי רק הנהן בראשו עד שהניח לו. בהמשך הוא מתקדם צעד נוסף - מודה כי הדגים בפני המדובב את הרצח, אך שולל שהתוודה בפניו. לאחר שנאמר לו כי התוודה בלחש בפני המדובב, מבין הנאשם כי כנראה הדברים מוקלטים, ואז הוא "מיישר קו" בניגוד לגירסתו הקודמת, ומודה כי הודה בפני המדובב ושחזר את הרצח בפניו, אולם לדבריו "שיקר למדובב". כאשר נשאל הנאשם בבית המשפט מדוע שיקר בחקירתו ולא אמר מייד את האמת כי הודה בפני המדובב הודיית שקר לדבריו, הוא משיב כי לשקר לחוקרים לדעתו "זו תגובה נורמלית" ומוסיף: "אני שיקרתי להם כי זאת היתה הגנה" " אם האינטרס שלי היה לשקר, הייתי משקר מההתחלה ועד הסוף"[1618]! דברים אלה מדברים בעד עצמם.

(11) הנאשם העיד בבית המשפט כי לא הצליח לדבר ולהבין את עורך דינו הראשון כי הוא אינו דובר עברית[1619]. דברים אלה עומדים בסתירה אל מול השיחה המפורטת שערך הנאשם עם המדובב, לאחר השיחה עם עורך הדין ובה הוא פירט בפניו את שהתרחש בשיחה בינו ובין עורך דינו. בחקירתו הנגדית עומת הנאשם עם הפער בין טענתו ובין השיחה עם המדובב. לטענתו[1620] יכול להיות שהוא המציא את הדברים, ומוסיף כי שיקר למדובב בעניין זה. עניין לנו בנאשם שהשקר שגור בפיו. לטענתנו, הוא לא המציא את הדברים בפני המדובב, ולא שיקר אותו בעניין זה כי לא היה שום טעם בכך, ואין ספק שבמהלך עדותו הוא שיקר גם בעניין זה.

(12) הנאשם טוען[1621] כי שיקר למדובב גם בעניין התנהגות ילדי בית הספר כלפיו. גם לאמירה זו אין כל ערך, מעבר לכך שהיא מעידה על היותו של הנאשם אדם שהאמת רחוקה ממנו. מה טעם יש בשקר כזה באוזניו של מי שאמון להיות מקור לעצה ולנחמה? אין זאת אלא שהנאשם לא שיקר למדובב ואמר לו את הדברים כהווייתם. מה גם שסיפוריו של הנאשם למדובב אומתו בראיה חיצונית דוגמת עדותה של התלמידה לנה ספולנס שנדונה.

(13) בנוסף לשקרים הברורים, מתנהג הנאשם ומתבטא באופן מפליל הן לאורך החקירה והן במשפט:

(14) הנאשם למד את הקודקס הפלילי האוקראיני. במהלך השיחה עם המדובב וכאשר הנאשם מפגין ידע רב בעבירות המתה, שואל אותו המדובב היכן רכש את הידע. תשובתו של הנאשם- מפתיעה. הוא למד כדי "להגן על עצמו"[1622]. בחקירה הנגדית [1623] מסביר הנאשם כי כל אדם צריך לדעת להגן על עצמו- וכעת הוא נקלע למצב בו הוא לא יודע את חוקי המדינה ולא יכול להגן על עצמו. עמדה זו של הנאשם- מתיישבת היטב עם מה שידוע לנו על הנאשם. הנאשם חי בידיעה, ולפחות ברמה של אפשרות שיום אחד יצרו יגבר עליו, והוא יזדקק לעזרה משפטית. הסבריו של הנאשם בחקירה הנגדית מאששים מסקנה זו.

(15) הנאשם טען כאמור כי הוא אינו דובר עברית, עובדה שהקשתה עליו הן בחקירה והן כאמור ביחסיו עם ב"כ. טענתו בעניין זה אף היא התבררה כלא נכונה. הנאשם תקשר מצויין עם ישראלים דוברי עברית עימם נפגש במסגרת עבודתו, ולעניין זה יפים דבריו בחקירה הנגדית [1624]. במהלך עדותו בבית המשפט כמודגם, הנאשם הבין היטב את המתרחש, ולעיתים, בסערת הדיון "שכח" כי אינו מבין עברית והסתדר מצויין גם ללא תרגום כפי שנכתב בהערות בית המשפט לגבי עניין זה.

(16) הנאשם בחר לשקר לחוקריו בחקירות הראשונות[1625] ולהכחיש כי ראה דם בשרותי הבנים ביום הרצח, למרות שנשאל על כך מפורשות. בשלב מאוחר יותר עם התפתחות החקירה, כאשר סבר - בעקבות תרגיל החקירה, כי נמצא דם על חפציו, שינה גרסתו בעניין זה. הנאשם אף שיקר בעניין ההסבר מדוע לא גילה לחוקרים אודות הדם ביום הראשון – כאשר טען פעם שלא ייחס לכך חשיבות, ופעם אחרת - כי הסתיר את הדבר בכוונה מחשש כי יפליל אותו.

(17) התייחסות לאפשרות שיימצא דם של המנוחה על חפציו:

(1) כאמור - במהלך החקירה נאמר לנאשם שעל אחד מחפציו נמצא או עלול להימצא דם, והוא נשאל לאיזה מחפציו יכול היה הדם להגיע.

(2) בחקירותיו הראשונות טען הנאשם כי לא יתכן שיימצא דם במקום כלשהו על בגדיו או חפציו[1626]. בתאריך 14.12.06, העלה לראשונה את הטענה כי הוא ראה דם ביום הרצח - בשרותי הבנים, לדברי הנאשם, מדובר היה במס' טיפות דם על הרצפה והאסלה של אחד התאים[1627], והוא אף לא זכר כי נגע בדם. ואולם, כאשר נשאל ע"י החוקרים לאן יכול היה אותו דם להגיע – השיב תשובה מפתיעה כי אפשר שהדם יימצא במקומות הבאים: על סוליות נעליו (שיתכן שדרכו בדם) על חולצתו (שיתכן שנגעה בקיר)[1628] ועל הסכין היפנית שעמה עבד ביום הרצח! וזאת מכיוון שלאחר שהיה בשרותים, הוציא את הסכין היפנית על מנת לחתוך בעזרתה את הדבק[1629]. כאשר הוסיף החוקר והקשה האם הדם יימצא, אם כך – רק על קת הסכין בו החזיק הנאשם? "נזכר הנאשם" (בניגוד מפורש לדברים שאמר קודם באותה חקירה[1630]) כי הוא החליף להב באותו שלב, ועל כן אפשרי ואף סביר, כי הדם יימצא גם על להב הסכין[1631].

(3) הלך מחשבתו של הנאשם המתבטא בתשובותיו – כי אם נמצא דם על חפציו, הרי שהמקום הסביר ביותר להימצאו הוא דווקא להב הסכין (וכן הנעליים והבגדים שלבש על גופו) (ולא למשל – על חפצים שאותם השאיר במקלט ללא השגחה או עבד עמם ברחבי בית הספר) - הינה מחשבה של רוצח המבין כי נותר עליו דם בעקבות הרצח ולא של אדם תמים המנסה לחשוב באמת לאן יכלה להגיע טיפת דם במהלך עבודתו, ומהווה התנהגות מפלילה.

(4) בנוסף לכך - כמות הדם הנדרשת כדי להגיע לכל המקומות שאותם תיאר הנאשם, גדולה בהרבה ממס' הטיפות הבודדות שראה בשרותים לטענתו, ושאף לא הבחין שנגע בהן[1632].

(5) בנוסף נעיר, כי כל טענתו של הנאשם, כי האמין שנגע מבלי משים בדם בעת שאחז בידית הדלת, וכך העבירו לחפציו, בלתי מתקבלת על הדעת: הנאשם, כפי שמעידה עליו התנהגותו לאורך כל החקירה, הוא אדם איסטניס ורגיש לנקיון בצורה כמעט אובססיבית, אשר אינו מסוגל לגעת בלכלוך מבלי להבחין בכך. כפי שיודגם מהקטעים המצורפים, אשר ביניהם קטע בו נוגע בידית הדלת במהלך השחזור..[1633].

(18) מעניין לציין, ובכך נסכם פרק זה של סיכומינו, ללא שמיצינו את כל רשימת שקריו של הנאשם כאמור, שהנאשם עצמו בחר לכנות את עצמו שקרן פתולוגי[1634] , ונראה שאין לנו אלא להסכים עימו בנקודה זו. היותו דובר שקר בנקודות כה רבות ובעלות משקל פועל לרעתו ומשמש את התביעה ואת מערך ראיותיה כנגדו. ההתגייסות של כל בני המשפחה לחזק את גרסתו ו"ליישר" קו עם שקריו תידון בפרק הבא של סיכומים אלה.

(19) העובדה שהנאשם הוא שקרן (גם לדעתו) מחייבת לבדוק את אמרותיו בהן הוא מודה בקפידה, וכך עשינו בפרקים הקודמים של הסיכומים. טענתינו היא כי הנאשם דבק בשקר משיקולי כדאיות, וניתן להניח שכאשר הוא מזיק לעצמו- דבריו הם דברי אמת, מה גם שהם נתמכים בראיות חיצוניות כפי שפורט.

ח. הקיסם במנעול המקלט

חיזוק נוסף ניתן למצוא במנעול התקול שנמצא תלוי על דלת המקלט בו עבד הנאשם ביום ביצוע הרצח, כאשר הוא נעול.

במהלך החיפושים אחר המנוחה הגיעו אנשי התחזוקה, קובי סמברנו ומאיר אמסלם למקלט מס' 2, כאשר ברשותם מפתח מאסטר המתאים למנעולים בכל ארבעת המקלטים הנמצאים בבית הספר. משלא הצליחו לפתוח את המנעול, פרץ קובי את המנעול באמצעות "מספריים גדולים"[1635], ומשלא נמצאה המנוחה במקלט המשיכו בחיפושיהם.

במהלך חיפושיהם הם נתקלו בעובד הניקיון - ויקטור קולסניקוב[1636] ובקשו ממנו לפתוח את דלת החדר הפנימי הנמצא בתוך מקלט מס' 2, חדר בו עובדי הניקיון מאחסנים את כלי עבודתם . לדברי ויקטור כשהגיע ביום הרצח לעבודה, הרצף, קרי הנאשם עבד במקלט ולכן לא נעל אחריו את דלת המקלט לאחר שלקח את כלי עבודתו. כמו כן, לדבריו כאשר סיים את עבודתו לא נעל את דלת המקלט מכיוון שהסתובבו הרבה אנשים בבית הספר.

כאמור, לא ניתן היה באמצעות מפתח המאסטר לפתוח את מנעול מקלט 2 ולאחר בדיקה התברר כי המנעול חובל והוכנס אליו גפרור או קיסם וזאת בכדי למנוע את פתיחתו בקלות באמצעות מפתח[1637].

עולה השאלה מי חיבל במנעול המקלט?

על אף כי אין ראיה ישירה המצביעה על כך שהנאשם הוא זה שחיבל במנעול, נראה כי הוא היחיד לו היה אינטרס לחבל במנעול ולמנוע כניסה למקלט, כפי שיוסבר להלן:

(1) גרסת הנאשם:

הנאשם הן בהודעותיו במשטרה[1638] והן בחקירתו בבית המשפט[1639] מכחיש כי הוא זה שחיבל במנעול המקלט, לטענתו הוא לא יודע מי נעל את המקלט, לדבריו בדרך כלל לא קיבל לידיו מפתחות של המקלטים ואנשי האחזקה פתחו וסגרו אחריו את המקלטים למעט ביום הרצח בו קיבל מאב הבית מיכאל מפתח למקלט מס' 4, מפתח שהחזירו . בנוסף הנאשם מוסר כי המנעול במקלט מס' 2 לא עבד ובכל ימי עבודתו בבית הספר הוא השאיר את כלי עבודתו במקלט מס' 2 ותלה את מנעול הדלת באופן שנחזה להיות נעול אך למעשה המקלט נותר פתוח[1640].

הנאשם מאשר בחקירותיו כי ביום הרצח הוא השאיר במקלט בגדים וכלי עבודה כולל כלי עבודה יקרים – "דיסק" ו"פטישון" וזאת משום שאשתו לא יכלה לבוא לקחת אותו עם כלי הרכב באותו היום[1641].

(2) שעת נעילת המקלט:

(1) כל עובדי הניקיון, שחלקם העידו כעדי תביעה, והודעות אחרים הוגשו בהסכמה בפרשת ההגנה, נחקרו ושללו כי הם חיבלו במנעול המקלט, או כי נעלו את המקלט ביום הרצח. חלק מעובדי הנקיון טענו כי אין להם כלל מנעול לדלת הראשית של המקלט, ואחרים אישרו כי יש ברשותם כזה, אך לא עשו בו שימוש. יתרה מזו הובהר כי אין להם כל אינטרס לעשות כן, שהרי כלי הניקיון אוחסנו בחדר פנימי במקלט הנעול במנעול נפרד[1642].

(2) חשובה לעניין זה, היא עדותו של ויקטור קולסניקוב – עובד הנקיון "האחרון" שנותר בבית הספר סמוך לשעת גילוי הגופה. ויקטור מסר כי הגיע לבית הספר ונכנס למקלט 2 בסביבות השעה 17:10, על מנת לקחת את כלי העבודה מהחדר הפנימי במקלט. באותה עת, דלת המקלט היתה פתוחה, והוא ראה את הנאשם עובד באחד מתאי השרותים. ויקטור לקח את הכלים ויצא, וכעבור מס' דקות שב אל המקלט לקחת יעה מהחדר הפנימי - גם בשלב זה היה המקלט פתוח והנאשם עבד בו. ויקטור שב לנקות את חדרי השרותים ולא נעל את דלת המקלט.

(3) כל יתר עובדי הנקיון אשר עבדו בבית הספר, כבר סיימו - לפי עדותם, לנקות לפני אותה שעה ועזבו את בית הספר, ועל כן אף אחד מהם לא יכול היה לנעול את המקלט[1643].

(4) הנאשם עצמו – לפי עדותו, הנתמכת בפלט השיחות, ועדות אשתו, סיים את יום עבודתו ועזב את בית הספר בסביבות השעה 17:30[1644].

(5) בפעם הבאה נקרא ויקטור למקלט ע"י קובי סמברנו ומאיר אמסלם, - אשר לפי עדותם קראו לו במהלך החיפושים, כדי שיפתח עבורם את החדר הפנימי, לאחר שכבר פרצו את הדלת החיצונית. לפי הערכתו של סמברנו (התואמת דברי ויקטור בהודעתו), התרחש ארוע זה בסביבות השעה 18:00[1645].

(6) סדר דברים זה ממקם את שעת נעילת המקלט בין 17:30 ל-18:00, כלומר: בשעה בה סיים הנאשם את עבודתו או סמוך מאוד לכך, כאשר לא נמצא שום עד אחר שיעיד כי נעל את המקלט.

(3) מועד החדרת הקיסם

(1) איש התחזוקה קובי סמברנו העיד בפני בית המשפט כי בכל שנות עבודתו בבית הספר לא נתקל בתקלה או בחבלה במנעולים בבית הספר, כן לא דווח לו על תקלה כלשהי במנעול[1646]. כך העיד גם מיכאל הרוש אשר הוזמן כעד הגנה[1647].

(2) לטענת הנאשם, היתה אמנם בעיה במנעול, אולם הבעיה היתה שהוא "לא ננעל", בעוד שלאחר הרצח, המנעול נמצא נעול כשבתוכו קיסם שמנע ממנו להיפתח. ברור כי הקיסם הוכנס למנעול לאחר נעילתו, שהרי אחרת לא ניתן היה לנעול אותו[1648].

(4) הימצאות מפתח למקלט בידי הנאשם

(1) הנאשם טען כי לא היה בידיו מפתח למקלט[1649], מה ששולל לכאורה את האפשרות כי הוא זה שנעל אותו והכניס לתוכו את הקיסם.

(2) ואולם, מעדותו של איש התחזוקה מיכאל הרוש עלה, כי המפתח לכל המקלטים הוא מפתח מסטר וכי הוא נהג לתת לנאשם את המפתח מדי פעם על מנת שיפתח את המקלט בו הוא עובד ויחזיר את המפתח. במקרים בהם נשאר הנאשם לעבוד לאחר סיום שעות העבודה של אנשי התחזוקה (וכפי שעולה, הדבר ארע באופן יומיומי, שכן הנאשם עבד עד השעה 17:30 ואילו אנשי התחזוקה מסיימים את יום עבודתם בשעה 16:00), המפתח נשאר ברשותו עד למחרת. הרוש אף העיד כי לא מתנהל כל רישום על מסירה וקבלה של המפתחות למקלטים, וכי אין בידו לשלול שמפתח כזה נשאר בידי הנאשם[1650].

(3) הנאשם טען בחקירותיו, כי ביום הרצח, לקח ממיכאל הרוש את המפתח למקלט מס' 4 (שהוא כזכור מפתח מסטר) והחזירו כעבור חצי שעה, בין השעות 14:30-15:00 בקירוב[1651]. ארוע זה לא אושר על ידי הרוש, שהעיד כי הוא אינו זוכר אירוע שלפיו ביום הרצח, או בשום יום אחר, שבו הנאשם לקח ממנו מפתח באמצע היום והחזיר כעבור חצי שעה[1652].

(4) אין זה מן הנמנע, אם כן, כי הנאשם שמר ברשותו מפתח למקלטים, או שלאחר הרצח הלך ולקח את המפתח בתואנה (תמוהה על פניה) כי עליו להשלים מספר פאנלים במקלט 4 (אותו סיים זה מכבר), ונמנע מלהחזירו.

(5) האינטרס לנעול את המקלט

(1) אם כן, נראה אפוא כי רק לנאשם היה אינטרס למנוע כניסה למקלט שכן הוא מאחסן שם את חפציו ואף כאמור חפצים יקרי ערך. לטענתנו היה לנאשם אינטרס נוסף למנוע כניסה למקלט מכיוון שנותרו שם חפצים או בגדים המגואלים בדם.

(2) ברי כי כאשר אדם מודע לכך שיש גורם זר תקוע במנעול אזי בקלות ניתן להוציאו משם, למשל באמצעות סיכה[1653] או אף באמצעות סכין יפנית.

(3) לכאורה, היה לנאשם אינטרס "לגיטימי" לנעול את המקלט, מכיוון שהוא השאיר בו חפצים יקרים. ואולם, אילו לא השאיר במקלט בגדים המגואלים בדם העלולים להפלילו ברצח, אזי סביר כי הנאשם לא היה מכחיש באופן גורף את שחיבל במנעול, אלא היה מספק הסבר תמים למעשיו ומוסר כי עשה כן בכדי לשמור על חפציו וכדי שאיש לא יגע בהם.

(4) נדגיש, כי גם בהנחה כי הרוצח אינו הנאשם, אלא אדם אחר – לא היה לאותו אדם שום אינטרס להקשות על פתיחתו של מקלט מס' 2 – אשר לא נמצא בו שום חפץ הקשור לרצח מלבד חפציו של הנאשם. גם לעובדי הנקיון לא היה כל אינטרס לחבל במנעול, שהרי הציוד שלהם נשמר בחדר פנימי בעל מנעול ומפתח נפרדים.

(5) עצם העובדה כי הנאשם הוא היחיד שחפציו נותרו במקלט, ועצם העובדה כי הוא מכחיש לחלוטין כי חיבל במנעול מלמדת כי לנאשם היתה סיבה לעשות כן, היה לו מה להסתיר.

(6) ממצאי הד.נ.א על הקיסם

(1) ההגנה תולה יתדותיה בעובדה כי בבדיקת ד.נ.א שנערכה לקיסם, הופק ממנו פרופיל גנטי חלקי בלבד, אשר הוא מתחת לרגישות הסף המקובל במעבדה, אולם נשלל כי הוא של הנאשם[1654].

(2) לדעתנו, אין לעובדה זו כל משמעות שהיא. אין לדעת מה מקורו של הקיסם. הנאשם או כל אדם אחר יכול היה להרימו מהרצפה לאחר שהיה בפיו של מישהו אחר שהשליכו שם, ולהחדירו לתוך המנעול. פעולת ההחדרה כשלעצמה לא הותירה, בהכרח, עקבות ד.נ.א נוספים על הקיסם. אנו מפנים בעניין זה לעדותה של מיה פרוינד, שהבהירה כי לא כל נגיעה של אדם בחפץ מותירה בהכרח ד.נ.א הניתן לאיתור, וכי לא ניתן לשלול שבקיסם נגעו אנשים נוספים מלבד בעל פרופיל הד.נ.א שאותר[1655].

(7) לדעתנו – מובילות כל הראיות שהובאו לעיל למסקנה – כי הנאשם הוא שנעל את דלת המקלט וחיבל במנעול, בכוונה להקשות על פתיחתו ועל גילוי חפציו המגואלים בדם שנותרו שם, ושיקר בנוגע לכך בחקירתו ובעדותו. ראיה זו מחזקת אף היא את הודאתו.

ט. עדות הפסיכולוגית רות נשרי – האדם בחדר המורים:

(1) ראיה חיצונית נוספת אשר יש בה כדי להוות ראיית סיוע להודאתו של הנאשם הינה עדותה של עדת התביעה הגב' רות נשרי פסיכולוגית העובדת בבית הספר שנים רבות (להלן "הפסיכולוגית")[1656].

(2) ע"פ הודעותיה[1657] הבחינה העדה בחדר המורים סמוך לשעה 14:15 בצהריים בדמות (שאותה זיהתה כגנן בית הספר), אשר התנהגה בצורה שעוררה את חשדה. לטענתה הדמות התנועעה בצורה נסערת ולא שקטה. התנהגות מוזרה[1658] עד כדי ששמה ליבה לכך, ו"סימנה זאת לעצמה" – במחשבה שמדובר באדם מאוד נסער[1659].

(3) במהלך החקירה, כאשר הנאשם התבקש לתאר את מעשיו לאחר הרצח הוא תיאר בפרוטרוט כניסה שלו אל חדר המורים לצורך הכנת קפה[1660]. הסיטואציה אותה תיאר הנאשם כללה נקיבה בזמן, במקום, ואף במספר המדוייק של האנשים ששהו באותה עת בחדר המורים, מאחורי קיר. לטענתו ישבו שם שלוש נשים, אחת מימין ושתיים-שלוש –משמאל.

(4) הפסיכולוגית מתארת סיטואציה זהה לחלוטין בכל הפרמטרים, אך הצביעה על גנן בית הספר כמי שנכח בסיטואציה. במהלך גביית הודעתה במשטרה[1661] תיארה הפסיכולוגית התנהגות נסערת ומאוד לא שקטה מצידו של "הגנן". כאמור, בעת ראיון לקראת העדתה בבית המשפט ביקשה העדה לציין כי טעתה בזיהוי הגנן וכי הדמות שראתה דומה יותר לנאשם[1662] - אמירה המתיישבת עם גרסתו של הנאשם עצמו.

(5) מדובר על פניו בסיטואציה יומיומית שלא הייתה אמורה להותיר רושם ניכר על מי מהנטולים בה חלק, דע עקא שעדת התביעה, פסיכולוגית מנוסה הבחינה בהבעת פני של הנאשם ובהתנהגות שלדעתה הצביעה על סערת רגשות. בחקירתה הנגדית שללה העדה את התזה אותה הציע ב"כ הנאשם על פיה הנאשם "רקד" לצלילי המוזיקה שהגיע אליו מהמכשיר שהיה צמוד אל אוזניו (מכשיר שכאמור היה אמור להרחיק ולנטרל את דברי הילדים ממנו).

(6) העובדה שעדת התביעה טעתה והצביעה על גנן בית הספר הדומה לנאשם כמי שנטל חלק במפגש האקראי נדונה בפרק העוסק במעצרו של ישראל נפתלי.

(7) עדות זו של הגב' נשרי מהווה גם היא חיזוק לראיות התביעה כנגד הנאשם.

4. מבחן ההזדמנות

"מבחן ההזדמנות" מציג את השאלה האם היתה לנאשם ה"הזדמנות" המיוחדת לבצע את העבירה, מבחינת נוכחותו בזמן ובמקום בו התרחש המעשה נושא האישום.

הרלוונטיות של מבחן זה כפולה. מצד אחד, ככל שהימצאות הנאשם במקום ובזמן הרלוונטיים אינה שגרתית אלא מיוחדת ונטולת הסבר סביר, מהווה המבחן ראיית "דבר מה נוסף" המחזקת את ההודאה[1663]. מן הצד השני – הבאת ראיות כי לנאשם לא היתה הזדמנות לבצע את המעשה, עלולה לכרסם בראיות המפלילות ולעורר ספק באשמתו.

הוכח כי לנאשם היתה ההזדמנות לבצע את הרצח מבחינת נגישות למקום הרצח, החזקת מכשיר תואם לכלי הרצח, ומבחינת העדר אליבי לזמן הרצח.

מעבר לכך, אף אין לו הסבר למעשיו באותו פרק זמן המהווה "חור שחור" בסדר יומו. עובדה זו לדעתנו מגיעה לכדי ראיה מחזקת משמעותית.

הסניגור עשוי לטעון, כפי שנטען גם במהלך המשפט, כי המשטרה "נטפלה" לנאשם מכיוון שהיה בזמן ובמקום הלא נכון, וכי היו אחרים מלבד הנאשם אשר היתה להם הזדמנות זהה לשלו לבצע את הרצח שלא נחקרו באותה מידת רצינות[1664]. התשובה לטיעון זה הוא כי ברור שההזדמנות לבדה, לא די בה להוכיח את אשמתו של נאשם ברצח, אלא היא מהווה ראיה נסיבתית המצטברת למכלול הראיות הישירות והנסיבתיות הנוספות שפורטו בהרחבה.

א. סמיכות למקום הרצח

(1) אין מחלוקת כי הנאשם עבד לאורך יום הרצח במקלט מס'2, אשר מיקומו בדיוק מתחת לשרותים זירת הרצח. על מנת להגיע מהמקלט לזירה, היה על הנאשם לעלות גרם מדרגות אחד (חצי קומה) עד למפלס הברזיה (שם מצויים גם שרותי הבנים), גרם של מדרגות בודדות ממפלס הברזיה למפלס חדר המורים, ועוד גרם של 12 מדרגות ממפלס חדר המורים לשרותים. מדובר במרחק שניתן לעבור בשניות[1665], וכאשר רובה של הדרך היא בחדר מדרגות מחופה צמחיה - ששדה הראיה כלפיו ממפלסי בית הספר מוגבל[1666].

(2) בגרם המדרגות המוביל מהמקלט למפלס הברזיה קיים חלון עגול, המאפשר למי שעולה במדרגות לצפות אל איזור הברזיה, כשהוא עצמו נראה רק בחלקו[1667].

(3) הקירבה בין מקום עבודתו של הנאשם לזירה איפשרה לו לא רק נגישות לביצוע הרצח, אלא גם הקלה עליו להימלט משם מבלי שייראה, כאשר בדרכו למקלט מצויים שרותי הבנים בהם יכול היה (כפי שהודה שעשה) להתנקות. כמו כן, יכול היה הנאשם להחליף את בגדיו המגואלים בדם ולהסתיר את הראיות עד לסוף יום העבודה במקלט, בו עבד לבדו, והחזיק תיק המכיל בגדים להחלפה, מבלי שייראה ע"י איש.

(4) עובדות אלה מהוות הסבר לתמיהה המתבקשת – הכיצד הצליח הרוצח להימלט מזירת הרצח, כאשר באיזור הברזיה וסביב בניין בית הספר נמצאים אנשים, מבלי שאיש יראה אדם רץ במסדרונות בית הספר או יוצא מתוכו כשהוא מגואל בדם ומנופף בסכין? נגישות שכזו – למקום מבודד, סמוך לזירה, שבו מוחזקים בגדי החלפה – לא היתה אפשרית גם למרבית הנוכחים בבית הספר: מורים ותלמידים.

ב. נגישות לכלי הרצח

אין מחלוקת כי הנאשם השתמש לצרכי עבודתו בסכין יפנית, אשר הוחזקה דרך קבע בנרתיק על גופו[1668]. נקבע כי הרצח בוצע במכשיר חד, וכי ניתן היה לבצעו בסכין יפנית[1669]. מלבד אותה סכין אשר הנאשם מסר לטענתו למשטרה, היו בכליו של הנאשם אביזרים חדים וסכינים נוספות, אשר יכלו לשמש לביצוע הרצח.

אין מחלוקת גם כי הנאשם היה מיומן בשימוש בסכין – לא רק לעבודה, וכי אסף סכינים להנאתו ונהג לקרוא על לוחמה בסכין, כפי שפורט לעיל[1670].

ג. אפשרות לביצוע הרצח מבחינת לוח הזמנים

שאלת יכולתו של הנאשם לבצע את הרצח מבחינת הזמנים, תלויה בשתי שאלות: באיזו שעה בוצע הרצח, והאם קיימות ראיות כי הנאשם היה במקום אחר באותה עת? טענת ההגנה, כפי שעלתה מחלק מהחקירות הנגדיות, היא כי הנאשם לא יכול היה לבצע את הרצח, משום שבשעת הרצח היה עדיין בשער, בנוכחות השומרים - והמתין לדבק שיביא אלי דעי.

על מנת להקל על בית המשפט להתמצא בסבך הראיות הרבות שהובאו בשאלת לוח הזמנים (בעיקר זה של המנוחה), ועל מנת להוכיח כי לנאשם היתה שהות מספקת לבצע את הרצח בזמן שבו אין לו כל אליבי, סיכמנו את כל הראיות שהובאו בהקשר זה משני הצדדים בטבלה אחת - בצורה של "ציר זמן" המשווה בין שלושה צירים מקבילים: הראיות בדבר לוח הזמנים של הנאשם (תוך הפרדה בשעות הרלוונטיות בין גירסת ההודייה לבין גירסת ה"הכחשה" שמסר), הראיות בדבר לוח הזמנים של המנוחה, והראיות לגבי זירת הרצח, ובזיקה למערכת השעות בבית הספר – כל זאת החל מן השעה 12:00 בצהריים (שהיא לכל הדיעות מוקדמת לשעת הרצח), ועד לשעה 19:00 - לאחר גילוי הגופה[1671].

בית המשפט הנכבד מופנה לטבלה המדברת בעד עצמה ומראה לדעתנו כי בשעת הרצח המשוערת, היה הנאשם בבית הספר, ללא הסבר סביר למעשיו. נביא בקצרה את הממצאים והמסקנות העיקריים העולים ממנה:

(1) הערכת שעת הרצח לפי לוח הזמנים של המנוחה

(1) למרבה הצער, לא קיימת בתיק החקירה ראייה חד משמעית (כגון סרט מצלמת אבטחה וכדומה) לשעת ביצוע הרצח, ואנו נאלצים לחיות, לעניין זה, מפיהם של עדים. עדים אלה, רובם תלמידי בית הספר, חוו את הארועים עליהם העידו עד לרצח, כחלק משגרת יומם, הדומה לשגרת ימים אחרים. הם לא ייחסו חשיבות בזמן אמת למקום ולזמן בו ראו לאחרונה את המנוחה, ולא טרחו להביט בשעונם (בהנחה כי בכלל החזיקו שעון) או למדוד זמנים. בעדויותיהם ניסו לשחזר את הדברים בזכרונם – במקרה הטוב בימים הסמוכים לרצח, ולעתים במהלך עדותם בבית המשפט לאחר שנה עד שלוש שנים.

(1) הסניגור העלה בחקירתו הנגדית של ראש הצח"מ, תיזה, המבוססת על חישוב "אריתמטי" (כך לדבריו) של זמנים מתוך גירסאות העדים, על פיה השעה המדוייקת שבה עלתה המנוחה במדרגות הינה 13:21 ו-30 שניות!!!![1672].

(2) ברור לחלוטין, כי כל העדויות שניתנו בעניין רגעיה/ שעותיה האחרונים של המנוחה אינן יכולות להוות בסיס לחישוב "אריתמטי". כל השעות ופרקי הזמן בהם נקבו העדים הינם הערכות – בלתי מדוייקות בהגדרתן. גם בהנחה כי אף אחד מהעדים לא שיקר במכוון (וזו אכן הנחתנו – ועל כן, לא מצאנו להבחין בפרק זה בין עדי תביעה לעדי הגנה), קשה עד בלתי אפשרי להעריך בדיעבד שעה מדוייקת של ארוע חסר משמעות. חלק מהעדים עמדו בעצמם על חוסר הדיוק שבהערכותיהם. אחרים – גם אם עמדו על הזמנים שמסרו, יש לקחתם בערבון מוגבל מסיבות אלה. בנוסף יש לקחת בחשבון טעויות הנובעות מבלבול בין אנשים, בין ימים שונים, בין מקומות שונים ותעתועי זכרון אחרים. עוד יש לקחת בחשבון כי מרבית העדים שוחחו ביניהם ומן הסתם החליפו רשמים לפני חקירתם וודאי שלפני עדותם.

(3) מסקנה זו מתחזקת נוכח הסתירות המהותיות בין העדויות על לוח הזמנים של המנוחה ברגעיה האחרונים. כך למשל: בשעת ההפסקה שבין השיעור הששי לשביעי[1673], נראתה המנוחה יושבת בפרגולה[1674], נכנסת מהפרגולה לבית הספר לקחת את התיק מחדר תאטרון[1675], עומדת ליד היציאה מבית הספר ומשוחחת עם תלמידים[1676], עומדת באיזור השביל המוביל לחטיבה[1677], נכנסת מהפרגולה לכתה ט'1[1678], יושבת בכתה ט'1 עד לאחר סיום ההפסקה[1679] ורק לאחר מכן יוצאת לבדה לפרגולה[1680], מגיעה ישירות מחדר התאטרון לכתה ט'3 (כתתה של שי יפרח) סמוך לתחילת ההפסקה ויוצאת עמה לפרגולה[1681], עומדת ברחבת כתות ט'[1682] ועוד.

(4) עדת המפתח למעשי המנוחה בשיעור השביעי היא חברתה שי יפרח שהעידה כי המנוחה יצאה עמה לפרגולה במהלך ההפסקה, ישבה שם כחצי שעה, ולאחר מכן קמה ונכנסה לבית הספר במטרה לשתות מים מהברזיה. שי מסרה כי היא המתינה למנוחה כ-10 דקות בפרגולה, ומשלא שבה, נכנסה בעקבותיה לבית הספר, והמתינה לה ברחבת הברזיה, עד אשר נתבקשה לעזוב את המקום ע"י רכזת השכבה, זהבה כהן דמתי, סמוך לסיום השיעור השביעי[1683].

(5) עדותה של שי, בהיותה האדם הראשון ששם לב להיעלמות המנוחה, היא עדות אמינה בתכנה, אולם לא ניתן לקבוע על פיה מסמרות לעניין השעה המדוייקת בה נעלמה המנוחה, נוכח דברי שי עצמה בעדות, כי הזמנים שמסרה בחקירה משוערים ואינם מדוייקים[1684], ונוכח קיום עדויות רבות הסותרות את גירסתה ומעלות תרחישים חלופיים לפיהם המנוחה ישבה במהלך ההפסקה בכתה ט'1 ויצאה לפרגולה רק לאחר תחילת השיעור, או כי היא נכנסה לבית הספר פעמיים במהלך הישיבה בפרגולה[1685], בשעות שונות וסותרות[1686].

(6) אין זה ברור גם מה היה מסלולה של המנוחה בתוך בית הספר. בעניין זה ניתנו שתי עדויות סותרות של תלמידים אשר ראו את המנוחה עולה במדרגות במהלך השיעור השביעי. שני התלמידים – עגור אלון ודני זולין, מתארים ללא ספק את אותו ארוע, שבו התווכח עגור עם חבריו אודות פישרה של מילת גנאי ברוסית, ופנה לזולין על מנת לקבל תרגום. במהלך השיחה ביניהם, עברה המנוחה, בירכה את זולין לשלום ועלתה במדרגות לקומה השניה.

ואולם - כל אחד מן העדים מתאר ארוע זה בצורה שונה לחלוטין, לא רק מבחינת הזמנים (עגור העריך כי הארוע קרה קרוב לתחילת השיעור[1687], ואילו זולין העריכו קרוב יותר לאמצעו או לסופו[1688]), אלא גם מבחינת מיקומו של הארוע ומסלול הליכתה של המנוחה, כולל גרם המדרגות בו עלתה.

לטענת עגור: המפגש היה ליד הספסלים שליד חדר המורים, כאשר המנוחה באה מכיוון חדר המורים ועולה במדרגות הקרובות לזירת הרצח ומעל מקלט 2 (כפי שהראה הנאשם בשחזור)[1689], לטענת זולין – הארוע היה סמוך ליציאה מבית הספר לכיוון הפרגולה, כאשר המנוחה באה מכיוון הברזיה (מבפנים החוצה!) ועלתה במדרגות שמעל מקלט מס'1 [1690].

כל אחד מהשניים עמד על דעתו. ברור כי אחד מהם (לפחות) טועה, ולדעתנו: אין כל דרך ליישב את הסתירה ומדובר ב"רשומון" קלסי.

(7) נראה לנו, כי לאחר הצלבה בין מכלול העדויות, ותוך נסיון להסתמך על נקודות עיגון אובייקטיביות ככל הניתן, ניתן לקבוע רק את העובדות הבאות:

1. המנוחה נכחה בשיעור החמישי בשעה הראשונה מתוך שתיים של שיעור תאטרון, אשר התקיים בחדר התאטרון בבניין התיכון והסתיים בשעה 12:50[1691], ואז יצאה להפסקה, שלאחריה לא שבה לכתה בשיעור הששי לשיעור התאטרון הנוסף[1692].

2. עובר לתחילת השיעור השביעי ובמהלך חלקו, ישבה המנוחה בפרגולה שבכניסה לבית הספר[1693], יחד עם בני נוער נוספים, ובחברת שי יפרח[1694].

3. המנוחה ישבה בפרגולה פרק זמן, ובשלב מסויים נכנסה למבנה בית הספר על מנת לשתות מים. ארוע זה היה בוודאות בעיצומו של השיעור השביעי (המתחיל בשעה 13:10 ומסתיים ב-13:50). מן העובדה כי קיימות עדויות לגבי נוכחות המנוחה בפרגולה ובמקומות אחרים בבית הספר במהלך השיעור, כאשר המאוחרות שבהן מתייחסות לשעה 13:35-13:40[1695], ומן העובדה כי שי יפרח נצפתה ממתינה למנוחה ברחבת הברזיה בדקות האחרונות של השיעור[1696], הערכתנו כי כניסת המנוחה לבית הספר היתה סביב אמצע השיעור השביעי[1697], אולם לא ניתן לקבוע את שעת כניסתה המדוייקת.

4. מכאן, עדיין לא נובע מה היתה שעת הרצח, שכן לא קיימת ראיה חד משמעית למסלולה של המנוחה בתוך בית הספר, ולא ידוע האם עלתה לשרותים מייד עם כניסתה לבית הספר או השתהתה למשך מס' דקות. עדויותיהם של עגור אלון ודני זולין אינן שופכות אור מלא על העניין, בשל הסתירה ביניהן. אין אף לדעת אם היו עדים לעלייתה האחרונה של המנוחה במדרגות, או שמא ירדה ועלתה פעם נוספת בהמשך.

5. המנוחה לא נראתה על ידי איש לאחר סיום השיעור השביעי, ולא יצאה מבית הספר בסיומו בדרכה הביתה. מכאן, ומההערכה כי הרוצח היה מתקשה לבצע את הרצח ולהימלט מבלי שייראה בזמן ההפסקה, נראה כי היא נרצחה לפני השעה 13:50.

(2) הערכת שעת הרצח לפי הזירה

(1) לכאורה, ניתן להיעזר בעדויות מי שנכנסו לשרותים, זירת הרצח, או שהו בקרבתם בזמן הרלוונטי כדי להעריך את שעת הרצח. ואולם, כפי שעולה מציר הזמן המשווה, המידע שניתן לדלות מעדויות אלה הוא כמעט חסר ערך. תוצאה זו נובעת הן מהטעמים שפירטנו קודם בעניין המנוחה (חוסר תשומת לב לפרטים שגרתיים, קשיי זיכרון, סתירות), והן מהקושי להסיק מעדויות אלה, גם בהנחה שהן נכונות, מסקנות חד משמעיות.

(2) אף אחד מהעדים שנכחו בזירה או בסביבתה במהלך השיעור השביעי וביום הרצח כולו לא ראה ולא שמע דבר אשר נראה בעיניו חריג וראוי להתייחסות ולדיווח בזמן אמת (לפני שלב מציאת הגופה). כל העדויות שניתנו בדבר כתמי דם, תאים סגורים, רעשים וכיוב', נמסרו לאחר שנודע על הרצח, מה שעורר חרושת שמועות והשערות. בבחינה אובייקטיבית, אין בהן מידע חד משמעי, וחלקן מופרכות על פניהן.

(3) מעדות מי שביקרו בשרותים להערכתן - בסביבות אמצע השיעור השביעי (13:30 בקירוב), עלה כי שתי עדות שהשתמשו בתא 3 לא הבחינו בכתמי דם, לא שמעו שום קול חריג, ולא שמו לב למצב שאר הדלתות[1698]. עדה אחת דיווחה על דלתות נעולות[1699], אולם לא ניתן ללמוד מכך כי ננעלו בהקשר לרצח ולא בשימוש תמים, ע"י מישהי שלא רצתה לענות בעת שדפקו בדלת.

(4) שתי עדות – ספיר תירוש ולי לחיאני[1700], ביקרו בשרותים בסביבות השעה 13:45. שתיהן העידו כי דלתות התאים 2 ו-3 היו נעולות, וכי הן שמעו קול נייר מתגלגל מתא 2 וסיפרו כי דפקו בדלתות שני התאים הנעולים, וכי מאחד מהם נשמע קול של בת האומר "תפוס". לטענתה של ספיר, הקול נשמע מתא 3, ואילו לי טענה בבית המשפט כי הקול נשמע מתא 2. יצויין כי בראיון שנתנה לסרט טלויזיה, טענה לי בדומה לספיר כי הקול נשמע מתא 3[1701], מה שמטיל ספק בעדותה בעניין זה. גם עדותן של ספיר ולי, שזכתה לסיקור טלוויזיוני דרמטי, איננה מוסיפה מידע רב לעניין שעת הרצח, לא כל שכן לזהות מבצעו. העובדות עליהן העידו ספיר ולי יכולות להתיישב באותה מידה עם ביקורן בשרותים לפני הרצח (שאז היו עדות לשתי תלמידות שעשו צרכיהן בשני התאים), במהלך הרצח (שאז נכחה במקביל תלמידה שעשתה צרכיה בתא 3), או לאחריו (שאז טעו כנראה במקור הרעש של "נייר מתגלגל", או שהרוצח – לטענתנו, הנאשם, היה בעיצומה של העלמת הראיות בתא).

(5) העדות לגבי הביקור המוקדם ביותר בשרותים, אשר ניתן אולי להסיק שארע לאחר הרצח, היא עדותה של אביב אהרונוביץ'[1702], תלמידה שהעידה כי ביקרה בשרותים בשעה 14:05, וראתה מתחת לדלת אחד התאים טיפות דם ונעליים של ילדה, וכי כשדפקה בדלת התא, לא קיבלה מענה. לכאורה מדובר בעדות חשובה, התואמת למראה הזירה[1703] ויכולה ללמד כי אכן הרצח בוצע לפני 14:05. ואולם, העדות נגועה בסתירה יסודית לממצאי הזירה, שכן אביב טענה בעקשנות שהתא בו ראתה את הנעליים והדם הוא תא מס'3, בעוד שתא 2 – בו נמצאה המנוחה, היה פתוח ונקי, וכי הנעליים שראתה היו בוודאות נעלי אולסטאר (בעוד שהמנוחה נעלה נעלי פומה). גם תיאורה את האופן בו התכופפה וראתה את מה שראתה - אינו מתיישב עם המציאות, שכן הרווח בין הדלת לרצפה הוא של ס"מ ספורים[1704], מה שמחייב כמעט לשכב על הרצפה על מנת לראות חצי מטר פנימה. הסניגור ניסה, כנראה, להיבנות מעדות זו לשם תמיכה בתיאוריה שהגה סדובסקי כי הרצח לא בוצע בתא 2, אולם לאור ההסכמה בין המומחים כי הרצח אכן בוצע בתא בו נמצאה המנוחה[1705], אין ספק שעדות זו אינה נכונה, ועל כן קשה לקבוע על פיה ממצאים.

(6) גם שאר העדויות הנוגעות לזירה אינן שופכות אור רב יותר על שעת הרצח[1706].

(3) שעת כניסתו של הנאשם לבית הספר[1707]

(1) בניגוד לשעת היעלמות המנוחה, ניתנת השעה בה נכנס הנאשם לבית הספר לאחר קבלת הדבק לחישוב כמעט מדוייק. הכלי הטוב ביותר לעניין זה הוא פלט שיחות הטלפון היוצאות של הנאשם, המתעד את שיחותיו לאלי דעי[1708].

(2) מפלט זה עולה, כי בשעות הצהריים התקשר הנאשם לדעי שלוש פעמים, בשעות: 12:15, 12:55 ו-13:23.

(3) מעדות הנאשם, הנתמכת בעדות דעי ואשר המאשימה אינה חולקת עליה בעניין זה, עולה כי השיחה הראשונה בוצעה כאשר נגמר הדבק ששימש את הנאשם מהבוקר, ובה ביקש מדעי להביא לו דבק, ודעי הבטיח שיעשה כן בהקדם. הנאשם יצא מבית הספר מס' דקות לאחר השיחה הראשונה, תחילה המתין על ספסל ליד הפרגולה ועישן סיגריה, ולאחר מס' דקות נוספות יצא להמתין בשער, ליד השומרים אביחי וחנוך. במהלך ההמתנה שהתארכה, התקשר הנאשם לדעי פעמיים נוספות[1709].

(4) הנאשם העיד כי דעי הגיע עם הדבק 3-5 דקות לאחר השיחה האחרונה. עדות זו תואמת עדות דעי[1710]. השומר חנוך ציין אף כי זכור לו שרכבו של דעי נכנס לחנייה עוד במהלך השיחה[1711]. מעדות דעי, הפועלים שהיו עמו והנאשם, עולה כי המפגש בין דעי לנאשם היה קצר ביותר, ובמהלכו נטל הנאשם את השק והלך לדרכו ללא כל עיכוב נוסף או חילופי דברים[1712]. הנאשם העיד כי לאחר קבלת הדבק הוא נכנס לבית הספר מכיוון הפרגולה. משך ההליכה – אשר נמדד ע"י כב' בית המשפט בעת הביקור במקום, הוא כדקה[1713].

(5) מנתונים אלה עולה, כי הנאשם נכנס לבית הספר עם שק הדבק בין השעות 13:25-13:30. משעה זו ואילך אין לו אליבי.

(6) יוער בהקשר זה, כי אין חולק כיום, כי השעות המוקדמות יותר שמסרו השומרים[1714] שגויות. טענת ב"כ הנאשם בתשובה לכתב האישום לפיה הנאשם יצא להמתין לדבק בשעה 13:30[1715] – שגויה אף היא ואין להסתמך עליה.

(4) מסקנה – לנאשם היתה הזדמנות לבצע את הרצח

(1) בהינתן כי הנאשם היה בתחומי בית הספר החל מהשעה 13:30 לכל המאוחר, וכי הרצח בוצע בשעה שאינה ידועה במדוייק, בין אמצע השיעור השביעי לסיומו, המסקנה היא כי לנאשם היתה שהות מספקת לרצוח את המנוחה בין כניסתו לבית הספר עם הדבק לבין סיום השיעור השביעי בשעה 13:50.

(2) דברים אלה תואמים את לוח הזמנים שמסר הנאשם בהודאתו, לפיו הוא רצח את המנוחה לאחר שחזר עם הדבק, הניח אותו במקלט, ועלה במדרגות לכיוון חדר המורים במטרה לשתות קפה, ואז הבחין במנוחה עולה במדרגות לכיוון השרותים[1716]. תיאור זה מוביל לשעה 13:30-13:35, והוא מתיישב עם העדויות לגבי שעת היעלמות המנוחה, ואף עם עדותו של עגור אלון לגבי מסלולה. נוסיף לכך את העובדה כי עגור יכול היה שלא לראות האם מישהו עולה אחרי המנוחה במדרגות מכיוון שלא הביט ברציפות לכיוון המדרגות, ובשל הגבלות שדה הראיה[1717].

(3) אפשר כי ההגנה תטען, כי קיומן (בין היתר) של עדויות לכניסת המנוחה לבית הספר מוקדם לכניסת הנאשם, מעורר ספק ביכולתו לבצע את הרצח. לדעתנו, טענה זו דינה להידחות מכמה טעמים:

1. כפי שפירטנו לעיל, אף אחת מעדויותיהם הסותרות של התלמידים, אינה מדוייקת מבחינת הזמנים, ולא ניתן לבודד עדות זו או אחרת (גם אם היא "מועילה להגנה") ולראותה כיוצרת ספק בהתעלם ממכלול הראיות. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בפסק דינו בעניין אלרז – בו נדחתה הטענה, כי עדותם של שני נערים לפיה ראו את המנוח בחיים, יומיים לאחר מועד הרצח הנטען הכתב האישום, מעוררת ספק באשמת הנאשם:

"לסיכום, סבורני כי הצטברותם של כל אלה, לא אפשרה לבית-המשפט קמא, להגיע למסקנה שונה מלבד זו שבתום-לב וללא כוונת זדון, שגו הנערים בעדותם. נוכח הבעייתיות הנשקפת מעדויות אלו, אף לא היה בהן כדי לבסס את הגרסה לפיה מצא המנוח את מותו רק ביום 17.3.01, ולעורר ספק סביר באשמתו של המערער כפי שזו התגלתה מחומר הראיות. אותה מסקנה מתבקשת גם לנוכח העובדה שבמהלך חקירת המערער התברר כי ידועים לו פרטים שרק מי שהיה בזירה ומעורב ברצח יכול היה לדעתם.."[1718]

2. קיימות ראיות כי המנוחה נכנסה לבית הספר פעמיים במהלך ישיבתה בפרגולה.

3. גם אם נקבל את הנחת הסניגור, כי המנוחה נכנסה לבית הספר מספר דקות לפני שחזר הנאשם עם הדבק, עדיין לא קיימת שום ראיה כי היא נרצחה לפני השעה 13:30, וכמה זמן חלף מכניסתה לבית הספר ועד לרצח.

(4) נקודה נוספת שעלתה בהקשר זה, היא עדותה של שי יפרח, כי בעת שהמתינה למנוחה ברחבת הברזיה (כ-10 דקות אחרי היעלמה של המנוחה לדבריה), היא הבחינה בדמות אדם עולה במדרגות ממפלס חדר המורים לכיוון מפלס השרותים. שי תיארה בחקירתה (וגם במסגרת רענון זיכרון שנערך לה) את האדם שראתה כ בחור צעיר כבן 36-37 שלבש ג'קט ג'ינס או תכלת, היה לו חבש כובע קסקט, בעל זיפי זקן בהירים ומראה רוסי, בגובה 175 ס"מ מבנה גוף רזה שהחזיק משהו ביד, ומבטו גס וקשוח[1719]. תיאורה של שי, והציור שציירה את פרופיל האדם שראתה, יכול להתאים למראה הנאשם, וכך היא אף אישרה בחקירתה הנגדית[1720]. עם זאת, שי לא התבקשה לזהות את הנאשם במסדר זיהוי, כי היא ראתה את הדמות לשניות קצרות בפרופיל, בעת שלא הרכיבה את משקפי הראיה שלה[1721].

(5) הסניגור התייחס לעדות זו בשני אופנים סותרים. מצד אחד הציג לשי יפרח שאלות המנסות להראות (בחוסר הצלחה, יש לומר) כי הדמות שראתה אינה דומה לנאשם[1722]. מן הצד השני, בחקירתו הנגדית של ראש הצח"מ, שם עו"ד שפיגל בפני יורם כעובדה - כי הנאשם "נראה עולה במדרגות" רבע שעה לאחר שהמנוחה עלתה בהן, מה שלשיטתו – שולל את האפשרות כי הוא הרוצח[1723]. הנאשם עצמו, שלל בכל גירסאותיו (מלבד ההודאה כמובן), כי הוא עלה בכלל לקומה השניה ביום הרצח[1724].

(6) בהעדר זיהוי ודאי, המאשימה אינה מבקשת לקבוע ממצא על סמך עדות שי יפרח, כי היא אכן ראתה את הנאשם, ולפיכך – ראיה זו חסרת משמעות לעניין הכרעת הדין. ואולם, גם אם נניח כי אכן מדובר בנאשם וכי הוא עלה במדרגות 10-15 דקות לאחר היעלמה של המנוחה, הדבר אינו שולל את מעורבותו ברצח: ראשית - מכיוון שלא ידוע לנו כמה זמן חלף מהיעלמות המנוחה ועד לרצח, ושנית - מכיוון שאין לשלול כי הנאשם עלה לקומה השניה פעם נוספת כדי להעלים ראיות, לאחר שכבר השלים את הרצח (והשמיט פרט זה בהודאתו, כיוון שלא התיישב עם טענת הבלק אאוט). בנוסף, אם הנאשם אכן עלה במדרגות לקומה השניה כשהוא מחזיק בדבק או בחפץ אחר מסיבה תמימה הקשורה בעבודתו, נשאלת השאלה מדוע מצא לנכון להכחיש זאת?

(7) יודגש כי האליבי של הנאשם מסתיים עם קבלת הדבק, ומאותה שעה ואילך הוא היה פנוי לרצוח את המנוחה מבלי שאיש יוכל להעיד על מעשיו.

ד. העדר הסבר למעשי הנאשם בשעת הרצח המשוערת

הראינו לעיל כי לנאשם היתה הזדמנות לבצע את הרצח מבחינת נגישות למקום, לזמן ולאמצעי. אולם מעבר להזדמנות גרידא, חולשת גירסתו של הנאשם גם בכך כי הוא אינו מסוגל להסביר מה עשה בשעת הרצח המשוערת – היינו: בין כניסתו לבית הספר בסביבות 13:30 לבין השעה 14:00 בקירוב:

(1) הנאשם טען לכל אורך הדרך, כי עד לעת שהתקשר לאלי דעי לראשונה בעניין הדבק (כאמור בשעה 12:15). הוא סיים את מלוא כמות הדבק שהיתה ברשותו, ועל כן לא היה מסוגל להמשיך בביצוע עבודתו, ובלית ברירה – יצא החוצה להמתין לדעי וביטל זמן יקר מכיוון שלא היה שום דבר שיכול היה לעשות (מה שהעלה את חמת זעמו ואף הוסיף, לדעתנו, לגורמים שהביאוהו לביצוע הרצח)[1725].

(2) בהתאם לכך, הגיוני כי ברגע שהגיע סוף סוף הדבק המיוחל, יסתער עליו הנאשם ויתחיל מיידית בהדבקה. הנאשם אכן טען כך[1726].

(3) ואולם, הנאשם מסר בד בבד, כי רק בסביבות השעה 14:00 – הוא עלה מהמקלט לשירותי הבנים - על מנת למלא מים לערבוב הדבק, ואז הבחין בטיפות דם על הרצפה. הנאשם הסביר כי הוא עלה למלא מים רק חצי שעה לאחר קבלת הדבק מכיוון שבעת שנגמר הדבק, עדיין נותרה לו כמות מים מסויימת בדלי שבמקלט והוא השתמש בה[1727].

(4) טענה זו לכאורה הגיונית, אולם היא נסתרת בכך שהנאשם הוסיף וטען כי רק לאחר הביקור בשרותי הבנים, הוא השתמש בסכין שברשותו על מנת לחתוך את שק הדבק. פרט זה היה בעל חשיבות, מכיוון שהנאשם הסביר באמצעותו בחקירותיו, מדוע יתכן שיימצא דם של המנוחה על להב הסכין (יתכן שהוא נגע בדם ולאחר מכן בסכין). הנאשם עמד על כך שחתך את השק רק לאחר ביקורו בשרותים, ואישר זאת גם בבית המשפט[1728].

(5) בהינתן - כי הנאשם לא חתך את שק הדבק (היחיד שקיבל!) עד לשעה 14:00, וכי כמות הדבק הקודמת נגמרה לפני 12:15, הרי שאין לו כל הסבר במה עסק בין כניסתו לבית הספר בשעה 13:30 לבין השעה 14:00 - פרק הזמן שבו – כעולה מן הראיות - נרצחה המנוחה!!!!

(6) כאשר סתירה זו הוצגה לנאשם בחקירתו הנגדית, הוא הסתבך בשקרים והחל לטעון כי פרט לדבק היה עליו לעשות טיח מכיוון שרצפת השרותים בשיפוע, וכי "יכול להיות" שבשעה זו ערבב את הטיח[1729]. סיפור השיפוע והטיח לא הועלה על ידי הנאשם באף אחת מחקירותיו, אף שתיאר בפירוט מספר פעמים רב את מעשיו בשעות הרלוונטיות, וסותר את דבריו באותן חקירות ובשלבים הקודמים בחקירתו הנגדית (כמפורט לעיל), והוא אף אינו הגיוני: אילו היה לנאשם דבר מה לעשות שאינו דורש דבק, הרי שלא היה מבזבז לריק מעל שעה בהמתנה לאלי דעי ביום עבודתו האחרון בבית הספר כשהוא להוט לסיים את העבודה.

(7) המסקנה היחידה העולה מ"חור" זה בגירסת הנאשם, היא כי הוא רצח את המנוחה, כפי שסיפר בהודאתו – בין השעה 13:30 בקירוב שבה חזר עם הדבק ולפני השעה 14:00.

5. סיכום

סקרנו לעיל את הראיות המחזקות הרבות להודאות הנאשם, המוכיחות כי הנאשם רצח את המנוחה. על מנת לשלול קיום ספק סביר, נדון בפרק הבא בטענות שהועלו על ידי ההגנה.

ד. העדר ספק סביר באשמת הנאשם

1. כללי

א. עד כה פירטנו את הראיות הפוזיטיביות המוכיחות את אשמת הנאשם. למרות זאת, לא פטרנו עצמנו מלבדוק, האם ההגנה השכילה להציג בבית המשפט ראיות החותרות תחת בסיס ראיות התביעה ומעוררות ספק סביר במעורבות הנאשם ברצח, או מצביעות על חשוד אחר. לטענתנו, בכל פרשת ההגנה, לא הוצגה ראיה ולו אחת ויחידה שיש בה כדי לשלול את מעורבותו של הנאשם, ההפך הוא הנכון. כפי שהראינו בסיכומים אלה, חלק מראיות ההגנה מחזקות ותומכות בראיות התביעה דווקא.

יפים לענייננו דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל[1730]:

"הדרישה כי הספק יהיה ספק סביר ולא ספק כלשהו היא המציבה באורח ראוי את האיזון הנדרש בין ההגנה על חירותו של אדם מפני הרשעה פלילית שלא נמצא לה די ביסוס בראיות, לבין החובה להגן על בטחון החברה מפני עבריינים הפוגעים בשלום הציבור. כשם שלצורך הרשעה נדרשת תשתית ראייתית מפלילה מוצקה, כך לשם זיכוי נדרש ספק בעל ממשות, שסבירותו עומדת במבחן המציאות, ואין הוא אך ספקולציה חסרת עיגון בהגיון ובהוויות החיים. ואכן, על הספק הסביר להיות רציני, הגיוני ובעל אחיזה מעשית במציאות. לא כל השערה או אפשרות רחוקה יקימו ספק שיש בו כדי להצדיק פטור מאחריות. נדרשת סבירות לקיומו של ספק, המשליכה על משמעותו, רצינותו ומשקלו".

ודוק, לא די ב"ספק סתם" באשמת הנאשם, אלא יש צורך בספק ממשי, שהרי:

"בכל משפט פלילי, ניתן לעורר צל צלו של ספק רחוק ותיאורטי, ואם בית-המשפט יזכה את העומד לדין בכל עת שיתעורר ספק כזה, לא יוכל הוא למלא את תפקידו בהענשת עבריינים ובהרתעתם" (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פיסקה 24 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 16.1.2006)).

ב. בפרק זה של הסיכומים נבחן טענות שהעלתה ההגנה במהלך ניהול המשפט. נוכיח כי אף לא אחת מהטענות מעוררת ספק בעל ממשות או אף ספק כלשהו באשמתו של הנאשם. כל הטענות שהועלו אינן בעלות רצינות משמעות או משקל שיכולות להצדיק פטור מאחריות.

ג. כפי שכבר תואר, זירת הרצח נבדקה ותועדה ע"י המעבדה הניידת עוד בליל הרצח. הממצאים העיקריים שנמצאו בזירה כללו (מעבר לגופת המנוחה וכל אשר עליה), זיהוי והעתקה של עקבות נעליים, עשרות מעתקי ט"א ודגימות דם, ותפיסת שערות שהיו הן על גופת המנוחה והן בזירה עצמה[1731].

ד. לא נמצאו כל ראיות פורנזיות חד משמעיות הקושרות את הנאשם לביצוע הרצח לבד מעקבות נעליו של הנאשם על מכנסיה של המנוחה. עם זאת – לא נמצאו גם ראיות פורנזיות השוללות את מעורבות הנאשם או מצביעות פוזיטיבית על מעורבות חשוד אחר שאינו הנאשם.

באופן כללי, יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 6371/05 (וגנר):

"העובדה שלא נמצאו שרידי ירי על החולצה שנתפסה או על הכובע, כמו גם העובדה שלא נמצאו חלקי מתכת בבדיקה שנערכה על ידיו של המערער, גם בהן אין כדי לגרוע באופן ממשי מהמסקנה המרשיעה. כדברי בית משפט קמא, "העדרם של מימצאי מעבדה אינו מהווה ראיה משכנעת להבדיל מהמצאותם של מימצאים שכאלו" (פסקה 30 להכרעת הדין). ראו לעניין זה ע"פ 6077/95 טוויל נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, פיסקה 13, מפי השופט אור; ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, פסקה 4, מפי השופט לוי."[1732]

ה. בנוסף – כל כיווני החקירה הרבים, אשר צצו בימי החקירה הראשונים וגם בהמשך, במקביל לחקירת הנאשם, נבדקו על ידי המשטרה, ואף אחד מהם לא הניב ראיה ממשית כנגד חשוד כלשהו, שיש בה לכרסם בראיות נגד הנאשם, או לעורר בהן ספק סביר.

ו. גם במהלך פרשת ההגנה – לא השכילה ההגנה להביא ראיה או עד שיצביעו על חשוד אפשרי אחר שלא נשלל, ברמה שיש בה מעבר לספקולציה בעלמא, והנתמכת בשמץ ראיה.

2. הראיות הפורנזיות בזירה

ההגנה ניסתה, לאורך המשפט, באמצעות חקירת עדי תביעה והבאת עדים מומחים מטעמה, לערער את ראיות התביעה בהצבעה על ממצאים שונים בזירה, אשר לשיטתה יש בהם לעורר ספק באשמת הנאשם, או להצביע על קיום חשוד חלופי, כמפורט להלן:

א. עקבות נעליים נוספות על עקבות נעלי הנאשם:

(1) בזירה (בקומפלקס השרותים, בתא בו נמצאה המנוחה ובתאים הסמוכים) נמצאו כאמור מספר עקבות נעליים. חלקן מיוחסות למחפשים/מחלצים שהיו בזירה עת נמצאה הגופה[1733], וחלקן למרות מאמצים ניכרים שנעשו בניסיון לזהות את מותירי העקבות[1734], לא יוחסו לנעל ספציפית שנבדקה.

(2) לנוכח שלל העדויות הנוגעות למספר הרב של המחלצים המחפשים ואנשי הרפואה שהיו בזירה, ולנוכח העובדה שהזירה בשלבים הראשונים, ועד להגעת אנשי משטרה למקום, הייתה פתוחה לכל, כפי שהובהר בראשית סיכומינו בסקירה הכרונולוגית של החקירה – ברור מדוע לא ניתן לייחס כל אחת מהעקבות לאדם ספציפי ולזהותה. הדבר אמור גם בעקבות בקומפלקס, אשר סביר להניח כי נוצרו לאחר גילוי הגופה, ע"י מחלצים שיצאו מהתא (שכן קודם לכן נוקה הקומפלקס ולא היו בו סימנים כלשהם), וגם בעקבות בתא עצמו.

(3) במהלך המשפט התייחסה ההגנה לעקבות או חלקי עקבות נעל מוכתמות בדם שנמצאו על האסלה, על מיכל הניאגרה ועל הקורה המפרידה בין תא מס' 2 לתא מס' 3[1735]. הועלתה טענה כי עקבות אלה שייכות לרוצח האמיתי של המנוחה, ומאחר והן אינן תואמות את נעליו של הנאשם הרי שהוא איננו הרוצח.

(4) אין מחלוקת בין ההגנה לתביעה בנוגע לעובדה כי הנעליים שהותירו עקבות אלה לא אותרו. השאלה שבמחלוקת היא מה פירושה של קביעה זו. לטעמינו, אין בעקבות הללו - לא מוסברות ככל שיהיו, בכדי לאיין את המסה הקריטית של הראיות שהצטברה כנגד הנאשם, והן אינן יורדות לשורש הראיות הקיימות ופוגמות בהן.

(5) מאחר ולדעתנו הוכח מעבר לכל ספק כי על מכנסי המנוחה נמצאו עקבות נעליו של הנאשם, משמע, הוא דרך על גופת המנוחה לצורך יציאה מהתא לאחר שרצח אותה. העובדה שבתא היו עקבות נוספות אינה מעלה ואינה מורידה.

(6) באופן תיאורטי, יכולות היו העקבות בזירה להצביע על אדם נוסף פרט לנאשם אשר נטל חלק עמו ברצח. ואולם לדעתנו ניתן לשלול אפשרות זו ברמה גבוהה של ודאות:

(1) הנאשם לא העלה בשום שלב טענה כי ביצע את הרצח יחד עם אדם נוסף - לא בעת שהכחיש את הרצח ולא בעת שהודה בו. אף לא נראה כי הנאשם עמד בקשר עם אדם נוסף שיסכים ליטול חלק ברצח כה מתועב.

(2) יש להדגיש, כי גם בהתעלם מדרך היציאה שהדגים הנאשם בשחזור, מצביעות הראיות הפורנזיות לבדן על שני סטים של נעליים, המטפסות - אלה על הגופה ואלה על האסלה, במטרה לצאת מהתא. וכן על כתמי דם על שתי הקורות הצדדיות, התומכים במסלול היציאה שהראה הנאשם (שנתלה על שתי הקורות בזרועותיו, בעוד שמסלול הנעליים הלא מזוהות מסביר כתם דם רק על קורה אחת).

(3) מניסוי שערכה המאשימה[1736], עולה שהתא קטן מלהכיל שלושה אנשים בו זמנית, כאשר אחד מהם יושב על האסלה דוגמת המנוחה, ואילו שני האחרים מנסים לצאת מהתא – האחד תוך טיפוס על האסלה (ודריכה על גוף המנוחה כפי שעולה מעקבות הנעליים על מכנסי הג'ינס), וקפיצה מעל הדלת באופן שהדגים הנאשם בשחזור, והאחר תוך טיפוס על האסלה והניאגרה ודרך הקיר המפריד עם תא מס' 3 – במסלול העקבות הלא מזוהות, וכי למי מהשניים שיצא ראשון מהתא תוך טיפוס בעוד חברו נמצא בתא, לא יהא מקום לתנופה והוא יפגע ברגליו בחברו.

(4) אין שום הגיון, כי שני רוצחים (יהיו אשר יהיו) שביצעו את הרצח יחד, ינעלו את התא מבפנים ויצאו שניהם תוך טיפוס מפרך החוצה (תוך שהם בועטים זה בזה), כאשר אחד הרוצחים יכול היה לצאת באופן רגיל דרך הדלת מבלי לטפס על דבר בתוך התא, וחברו ינעל את הדלת מבפנים ויטפס החוצה. לדעתנו - מתיישבות שתי מערכות העקבות רק עם האפשרות ששני זוגות הנעליים דרכו בתא בשני פרקי זמן נפרדים - שניהם לאחר הרצח (היות ושני הסטים הינם בדם, ועל פי מיקום העקבות נוצרו לאחר שהמנוחה כבר ישבה על האסלה).

(5) אין אף ספק כי נעלי הנאשם – אשר דרכו על הגופה, יכולות להתיישב רק עם התנהגותו של רוצח, ולא עם אדם תמים שנקלע לתא לאחר הרצח. זאת ועוד, לא קיים שום תרחיש אפשרי לפיו הנאם יגיע לזירה בנסיבות המתיישבות עם חפות, וידרוך שם על גופת המנוחה. לנאשם לא היה שום דבר "תמים" לחפש בשירותי נשים, הוא לא מסר בשום שלב הסבר "תמים" לנוכחותו בזירה, ואף הכחיש שהיה שם מימיו עד לשחזור, והוא אף עמד על כך כי נעלי הסלמנדר היו על רגליו כל היום.

(6) כל שהעקבות מוכיחות בבירור הוא כי זוג נעליים נוסף הותיר עקבות בזירה. האם מדובר בנאשם עצמו שהגיע לאחר שהתאושש קמעה, על מנת לנקות את הזירה עם זוג נעליים אחרות? האם הוא בכוונה דאג להותיר עקבות נוספות על מנת להטעות את חוקריו? האם מדובר באחר שנקלע לזירה לאחר הרצח, נבהל ונמלט? והאם מדובר, וזוהי האפשרות ההגיונית ביותר באחד מן המחלצים/מחפשים/אנשי הרפואה שדרך על דם ולאחר מכן במטרה להגיע אל המנוחה דרך על הקורה על האסלה והניאגרה? שאלות אלה יוותרו כך נראה לעד ללא מענה חד משמעי, אך כנטען, בכל מקרה אין בהן כדי לשלול את אשמתו של הנאשם או להצביע על חפותו.

(7) תהיה זו, אם נותרה, איננה חותרת כאמור בבסיס הראיות המרשיעות, כמותן ועוצמתן.

בעניין זה נקבע לדוגמא בע"פ 7443/06 רועי ארקה נ' מדינת ישראל[1737]:

"לא אחת קורה כי הראיות הניצבות בפני בית המשפט אינן מתיישבות האחת עם רעותה. חוסר אפשרות לגבש תיזה עובדתית המתאימה באופן מושלם לפסיפס הראיות אינו מהווה מכשול בלתי עביר. בפסיקה נקבע, כי ניתן להגיע למסקנה מרשיעה גם כאשר נותרות תהיות שונות ללא מענה. זאת, כאשר הראיות המרשיעות הינן בעוצמה המספיקה כדי לבסס את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, על אף אותן תהיות (ראו, דנ"פ 4342/97 מדינת ישראל נ' אל עביד, פ"ד נא(1) 736, 859 (1998); ע"פ 6864/03 רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 657, 668-667 (2004))."

בנוסף בע"פ 2331/08 חיים קסטרו נ' מ"י[1738] נאמר כי:

"אכן, יכול שיוותרו סימני שאלה או "חורים ראייתיים" מסוימים לאחר עיבוד מכלול ראיות התביעה, ולעיתים אין בידינו לשחזר למלוא פרטיו את האירוע שבמוקד כתב האישום. ועדיין, אין משמעותם של אלה כי נוצר בהכרח ספק סביר באשמה. ספק סביר ספק ממשי הוא ולא די בהעלאת השערות או אפשרויות תיאורטיות גרידא".

ב. שערות בזירה:

(1) כפי שנראה בתמונות הזירה[1739], נמצאו בתא השרותים שערות כהות וארוכות, אשר רובן דבוקות לידי המנוחה, וכמה מהן לקירות ודלת התא מבפנים. השערות נתפסו ע"י ינאי עוזיאל[1740] ובחלקן ע"י ד"ר זייצב[1741], במהלך נתיחת הגופה. בנוסף, תפס ינאי עוזיאל באמצעות "מד"סים" (מחברות לדגימת סיבים), שערות וחלקיקי שערות שהיו דבוקים לבגדי המנוחה[1742].

(2) כל השערות נשלחו לבדיקה במעבדות השונות. על מנת להקל על התמצאות בשרשרת המוצג ולפירוט תוצאות הרלוונטיות לכל שערה, אנו מפנים לטבלת המוצגים שנערכה על ידנו והמצורפת לסיכומים אלה[1743]. נתייחס להלן לממצאים העיקריים ומשמעותם.

(3) כל השערות שנבדקו עברו מיון ראשוני במעבדת סיבים, ע"י מומחית השערות חניתה גרנט (להלן: "גרנט"). (יצויין כי חוות דעתה של גרנט[1744] הוגשה מטעם התביעה לצורך זיהוי השערות ושרשרת המוצג בלבד, ותוך הסתייגות מתכנה, ובהמשך זומנה גרנט כעדת הגנה). כמוסבר ע"י גרנט – השערות בעלות שורש "חי" המתאים לבדיקת ד.נ.א גרעיני שהינה הבדיקה המדוייקת ביותר, הועברו לבדיקה כזו במכון לרפואה משפטית. שערות ללא שורש או בעלות שורש "מת", אשר לא ניתן לבצע להן בדיקת ד.נ.א גרעיני, נשלחו כפי שיפורט להלן לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי בארה"ב (ע"י המומחית טרי מלטון), ונבדקו במיקרוסקופ ע"י גרנט[1745].

(4) השערות שעל המד"סים[1746]

(1) המדובר בכמות של עשרות שערות וחלקיקי שערות (חלקם מיקרוסקופיים ושערות גוף) שנמצאו על בגדי המנוחה באיזורים שונים. כפי שהעידה גרנט, אין מדובר בתופעה חריגה, ודבר נפוץ הוא למצוא על בגדי אנשים ובמקומות כחדר שרותים, שערות הנושרות באופן טבעי מאותו אדם, או מועברות אליו באמצעות מגע ישיר מאדם אחר, או במגע עקיף באמצעות חפץ/ מושב רכב וכדומה[1747].

(2) מרבית השערות שעל המד"סים לא הכילו שורש הניתן לבדיקת ד.נ.א גרעיני. שערה אחת אשר הכילה שורש כזה נבדקה ע"י מיה פרוינד ונמצאה תואמת לד.נ.א של המנוחה[1748]. שערות אחרות הושוו באופן חזותי (במיקרוסקופ בהגדלה נמוכה) ע"י גרנט לשערות הנאשם, ולא נמצא דמיון ביניהן[1749]. מס' שערות בודדות, אשר היו זעירות מדי להשוואה מיקרוסקופית כזו, נשלחו ע"י גרנט לארה"ב, לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי (עוד על משמעות בדיקה זו בהמשך). חלק מהשערות נבדקו, ונמצא כי שתיים מהן מתאימות לד.נ.א של המנוחה, ו-3 נוספות אינן מתאימות לד.נ.א של המנוחה או של הנאשם[1750]. כאמור בחוות דעתה של גרנט, היא הורתה על עצירת בדיקת הד.נ.א לשערות מן המד"סים ולא שלחה לבדיקה שערות נוספות, וזאת לאחר שהסתבר לה כי הנאשם עבד בבית הספר, ועל כן – לדבריה, לא ראתה טעם בהמשך הבדיקה, שכן גם אילו היתה נמצאת שערה שלו על המד"סים, לא היה בכך להוכיח כי היא הגיעה לשם דווקא בהקשר לרצח[1751].

(3) גרנט הבהירה בעדותה בעניין זה, כי למעשה כל השערות וחלקיקי השערות שהוסרו באמצעות המד"סים מבגדי המנוחה, יכלו להגיע לשם בדרכים שונות שאינן קשורות לרצח, ואף ללא מגע ישיר בין בעל השערות לבין המנוחה או נוכחות שלו בשרותים, ועל כן לא ראתה טעם בביצוע בדיקות ד.נ.א נרחבות יותר לשאר השערות[1752]. ברור כי אין טעם בהשוואת אותם חלקיקי שערות לאינסוף חשודים פוטנציאליים, כאשר גם התאמה אם תימצא, אינה יכולה לקשרם לרצח.

(4) לסיכום בעניין זה, אין חולק כי חלק מהשערות שנמצאו במד"סים אינן של המנוחה או הנאשם, אולם לדעתנו אין לכך כל חשיבות ראייתית, שכן שערות כאלה יכלו לדבוק לבגדי המנוחה לפני הרצח (ממגע אקראי, או אף ישיבה במקום בו ישב קודם אדם אחר והשאיר את שערותיו וכו') או לאחריו (מאנשים שהותירו אותן בחדר השרותים). הן אינן מוכיחות כי בעל השערות הוא הרוצח הפוטנציאלי, וקיומן אינו מעורר ספק סביר בראיות נגד הנאשם.

(5) השערות הכהות הארוכות על ידי המנוחה ובתא

(1) מדובר בסה"כ ב-21 שערות כהות וארוכות שנתפסו, אשר מתוכן 15 דבוקות בדם לכף ידה השמאלית של המנוחה[1753], אחת דבוקה לכף ידה הימנית[1754], 4 על צידה הפנימית של דלת התא בו נמצאה המנוחה[1755], ואחת על הקיר החוצץ המזרחי[1756].

(2) אין מחלוקת כי שערה של המנוחה אף הוא כהה וארוך. גרנט אף אישרה כי נמצא דמיון חזותי בין השערות הארוכות שנתפסו בתא לבין שערות המנוחה, בניגוד למשל לשערות הנאשם שהן קצרות ובהירות[1757]. דברים אלה ניכרים גם לעין רגילה מצפייה בתמונות השערות לעומת שיער המנוחה.

(3) מתוך 21 השערות, נמצאו 13 בעלות שורש המתאים לבדיקת ד.נ.א גרעיני ונשלחו לבדיקה כזו במכון לרפואה משפטית (3 מתוך השערות שעל הדלת[1758] ו-10 מהשערות שבידה השמאלית של המנוחה[1759]). כל אותן שערות אשר הופק מהן פרופיל ד.נ.א – תאמו לפרופיל הד.נ.א של המנוחה (כאשר השכיחות של פרופיל זה באוכלוסיה נאמדת באחד ליותר ממיליארד)[1760].

(4) 8 השערות אשר לא היו בעלות שורש מתאים לבדיקת ד.נ.א גרעיני, נשלחו כולן לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי בארה"ב, ע"י ד"ר מלטון. תוצאת הבדיקה, לגבי כל 8 השערות היתה כי אין לשלול את המנוחה (או בני משפחתה מצד האם) כתורמת השערות[1761].

(5) עוד בטרם הוחלט על שליחת השערות לבדיקה בארה"ב, הן נבדקו ע"י גרנט עצמה, בבדיקה "מורפולוגית" שמשמעה: בדיקת השערות במיקרוסקופ השוואתי אל מול שערות ביקורת שנלקחו מהמנוחה (לאחר שהתאמתן לשער הנאשם נשללה על אתר אף ללא בדיקה זו). תוצאות בדיקתה של גרנט, המפורטות בחוות דעתה, לא היו חד משמעיות, אולם בכלליות ניתן לומר כי היא מצאה מאפיינים הדומים לשערות הביקורת של המנוחה ב-4 שערות (מהדלת, הקיר המזרחי, כף יד ימין וכף יד שמאל)[1762], התאמה חלקית לגבי שערה אחת (מכף יד שמאל[1763]), ואילו לגבי שלוש שערות (שלושתן מכף יד שמאל[1764]) טענה גרנט כי לא מצאה התאמה בינן לבין שערות הביקורת.

(6) בגין חוות דעת זו, הוזמנה גרנט כעדת הגנה, ונחקרה נגדית ע"י ב"כ המאשימה.

(7) לטענתנו, יש להעדיף את תוצאת בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי הקובעת כי כל השערות שנבדקו מתאימות למנוחה על פני תוצאת הבדיקה המורפולוגית של גרנט שאינה מדוייקת ואינה יכולה לשלול כי מדובר בשערותיה של המנוחה, מן הטעמים הבאים:

1. כמפורט לעיל, כל השערות שבדקה גרנט נבדקו בבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי שאישרו התאמתן למנוחה. בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי אמנם אינה מגיעה לשיעורי וודאות סטטיסטיים חד משמעיים כבדיקת הד.נ.א הגרעיני, ואינה יכולה, למשל, להבחין בין קרובי משפחה מאותה שושלת אמהית, אולם עדיין מדובר בבדיקה מדעית אמינה ואובייקטיבית, המפיקה ערכים מדוייקים[1765].

2. לעומת בדיקה זו, ההשוואה המיקרוסקופית המורפולוגית שערכה גרנט, מבוססת על הערכה בעין של הדמיון והשוני בין השערות. מדובר בבדיקה התלויה סובייקטיבית בהערכת הבודק[1766].

3. גרנט הבהירה חד משמעית בעדותה, כי הבדיקה המורפולוגית אינה יכולה בשום מקרה להוביל לתוצאה חד משמעית של התאמה או אי התאמה. גם כאשר מאפייני השערה הנבדקת דומים לשערת הביקורת - אין לשלול כי מדובר בשערות של שני אנשים שונים בעלות מאפיינים דומים, וכאשר מאפייני השערה הנבדקת שונים משערת הביקורת – אין לשלול כי הם יתאימו לשערה אחרת מראשו של בעל שערת הביקורת[1767].

4. יש להדגיש, כי בדיקת השיער המורפולוגית אינה דומה לבדיקות פורנזיות אחרות, המובילות לתוצאה שאינה וודאית (כמו השוואת עקבות הנעליים שנדונה בפרק קודם), אולם ניתן להעריכה מבחינה הסתברותית ולמקמה על סולם דרגות וודאות. לעומת זאת - לא קיים שום מאגר נתונים סטטיסטי של שערות, אין כל הערכה כמה סוגי שערות שונות יש בראשו של כל אדם, או מהו אחוז האנשים בעלי השערות הדומות. לא ניתן להעריך כלל מהו הסיכוי כי בראש המנוחה תימצא שערה התואמת את השערות שנבדקו ולא התאימו ל-30 שערות הביקורת שבדקה גרנט[1768].

5. גרנט לא הכחישה בחקירתה, כי בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלית מדעית ואובייקטיבית יותר מהבדיקה שביצעה[1769].

6. גם בתי המשפט עמדו על ערכה הנמוך של בדיקת השערות המורפולוגית: במקרה אונס ורצח של ילדה שנדון לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, לא מצאה גרנט התאמתה של שערת ערווה שנמצאה על גופת המנוחה לשערות ביקורת של הנאשם, בניגוד לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלית אשר מצאה התאמה לנאשם. באותו מקרה, הורשע הנאשם מעבר לספק סביר על סמך ראיות אחרות, וביניהן ד.נ.א גרעיני שהופק מזרע אשר נמצא בגוף המנוחה, מה שמוכיח ללא ספק כי התוצאה השלילית של בדיקתה המורפולוגית של גרנט היתה שגויה(false negative) כנטען במקרה שלנו. בית המשפט אף עמד בהכרעת דינו על כך שלא ניתן לגזור שום מסקנה מתוצאות בדיקתה של גרנט[1770].

במקרה אחר (ע"פ 6077/95) הורשע אדם בשוד למרות שבקסדה ששימשה את מבצע השוד, ואשר נמצאה סמוך לזירה, נמצאה שערה אשר בבדיקה מורפולוגית נמצאה מתאימה בתכונותיה לחשוד אחר ולא מתאימה לשערות הנאשם. בית המשפט העליון קבע – נוכח הבהרת המומחה, כי מדובר בממצא שאינו חד משמעי, ועל כן אינו מוכיח את מעורבות האחר[1771].

7. לאור ערכן הנמוך של בדיקות השיער המורפולוגיות מחד, והתפתחות בדיקות הד.נ.א מאידך, הוחלט במז"פ בשנת 2008 (זמן קצר לאחר השלמת בדיקותיה של גרנט בתיק זה), וברוח החלטות דומות שהתקבלו במדינות אחרות, על הפסקת ביצוע הבדיקות המורפולוגיות. מעבדת הסיבים שבה עבדה גרנט פורקה, וגרנט, אשר היתה מומחית השיער היחידה במז"פ עברה לתפקיד אחר[1772].

(8) בנוסף לחולשתה הכללית של הבדיקה, לוקות הבדיקות שביצעה גרנט וחוות דעתה בחוסר מקצועיות ורשלנות הזועקים לשמיים ושוללים את משקלה המועט ממילא של חוות הדעת מכל וכל:

1. גרנט אישרה כי בתקופה הרלוונטית שימשה כבודקת שערות יחידה במז"פ, ועל כן לא עברו ממצאיה ביקורת של בודק נוסף, כמתחייב על פי נהלי מז"פ והפרוטוקול המדעי המקובל לבדיקות פורנזיות בכלל, ובדיקות שיער שהינן סובייקטיביות ומועדות לטעויות והערכות שונות, במיוחד. בנוסף, לא קיבלה גרנט אישור לחוות דעתה מראש המעבדה בה עבדה אותה עת, כנדרש במז"פ[1773].

2. גרנט נמנעה, בניגוד להנחיות בספרות המקצועית, מלתעד בזמן אמת את מאפייני כל השערות שבדקה, לרבות שערות הביקורת, בטפסים שעבדה על פיהם, ובכך סיכלה אפשרות לבדוק ולבקר את ממצאיה[1774].

3. גרנט הפסיקה את בדיקת השערות ברגע בו מצאה מאפיין אחד שאינו תואם את שערות הביקורת, בניגוד להנחיות בספרות המקצועית, כי קיימת חובה לבדוק את כל המאפיינים ולקחתם בחשבון בטרם תיקבע התאמה או אי התאמה[1775].

4. בחוות דעתה של גרנט ובינה לבין דפי העבודה שלה התגלו סתירות וטעויות רבות אשר היא לא יכלה ליישבן בעדותה, מהטעם כי בדיקותיה לא תועדו כנדרש[1776]. עוד התברר, כי היא לא תיעדה כלל את בדיקתה של אחת השערות אשר קבעה בחוות דעתה שאינה מתאימה לשערות המנוחה, ובמסמך אחר מתיק העבודה אף טענה בניגוד לדבריה בחוות הדעת, כי יתכן ששערה זו הינה חלק שנשבר משערה אחרת, אשר כן התאימה לשערות המנוחה. כשנתבקשה להסביר סתירה זו, טענה גרנט כי שערה זו אינה מתאימה למנוחה, ללא כל תיעוד, ובהסתמך על זכרונה בלבד, לגבי בדיקת שערה אחת מתוך מאות שערות שבדקה בשנת 2007, שנתיים לפני מועד העדות.. [1777].

(9) מלבד גורמים אלה למשקלה הנמוך של חוות דעתה של גרנט, מתחייבת, לדעתנו, גם מנסיבות העניין, הקביעה מעבר לספק סביר כל השערות הכהות והארוכות שייכות למנוחה:

1. שלוש השערות ה"לא מתאימות" נמצאו על ידה השמאלית של המנוחה, בסמוך ל-12 שערות נוספות על אותה יד, ו-6 שערות ארוכות וכהות בתא, שכולן דומות חזותית לשערה של המנוחה וזו לזו.

2. כל השערות מהן הופק ד.נ.א גרעיני (הסמוכות ודומות לשערות שבמחלוקת) הן בוודאות של המנוחה. מכל השערות - לרבות השערות שבמחלוקת - הופק ד.נ.א מיטוכונדריאלי התואם את זה של המנוחה.

3. המנוחה נחתכה בצווארה ממכשיר חד, מה שיכול להסביר הימצאות שערות חתוכות או תלושות שלה באיזור כפות הידיים, והידבקותן בדם לאיזורים שונים בזירה.

4. הסבירות כי 3 מאותן 21 שערות יהיו של אדם אחר, לדעתנו שואפת לאפס.

(10) מעבר לכך, גם בהנחה כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי כל השערות שייכות למנוחה, אין בכך כדי לקבוע כי הרצח בוצע ע"י אדם אחר זולת הנאשם. כפי שפירטנו לעיל, שערות יכולות להיצמד ולהידבק לגופו של אדם בנסיבות שונות ובדרכים שונות. אין לשלול אפשרות כי במהלך הרצח, וכתוצאה מהדם שנזל על גופה, נדבקו לידה של המנוחה, מלבד שערותיה שלה, מס' שערות אחרות שהיו מקודם לכן בתא השרותים ומקורן אינו דווקא ברוצח, אלא בנערה או נערות שהשתמשו בשרותים לפני המנוחה. אפשרות זו, אשר לדעתנו היא שולית (בכל האמור ביחס לשערות הארוכות, אשר הן ללא ספק של המנוחה עצמה), אינה יכולה להטיל ספק בראיות המוצקות המוכיחות את אשמת הנאשם.

ג. העדר עקבות דם על נעליו של הנאשם:

(1) העובדה שלא נמצא דם על חפציו ונעליו של הנאשם איננה בעלת משמעות פורנזית. קרי: העדר כתמי דם לא מצביע על כך שלא היו שם כתמים כאלה לכתחילה.

(2) ההגנה ניסתה במהלך הדיונים לטעון[1778] כי העובדה שלא נמצאו שרידי ד.נ.א על נעליו של הנאשם מצביעה על כך שנעליו לא דרכו בדם. טענה זו נדחתה על הסף ע"י מומחית מטעם התביעה ד"ר מאיה פרוינד, ד"ר לאימונולוגיה[1779].

(3) פרוינד פירטה מהן הבדיקות שערכה לנעליו של הנאשם, והסבירה את תוצאותיהן. הנעליים נבדקו בעזרת בלו-סטאר, חומר שנועד לגלות דם סמוי, והגיבו לו בחיוב. קרי: הבדיקה הצביעה על קיומו של דם סמוי על הנעל או על חומר ניקוי, שאף הוא מגיב לבלו סטאר. יחד עם זאת, התוצאה החיובית שהתקבלה לא הניבה פרופיל גנטי ניתן לבדיקה. במהלך עדותה התייחסה העדה לאפשרות כי חפץ שהיה מוכתם בדם ינוקה באופן כזה שלא ניתן יהיה לזהות בו שרידי ד.נ.א בכמות הניתנת לבדיקה כאפשרות מוכרת ואף סבירה.

(4) בעניין זה מופנה בית המשפט הנכבד לבדיקה שנערכה במעבדות מז"פ ע"י בודקים שונים ובכללם עד התביעה ירון שור[1780], אשר ערכו ניסוי בו הכתימו נעליים בדם, וניקו אותם באמצעים פשוטים וזמינים לכל נפש – מים בלבד, מים וסבון, ושימוש באקונומיקה. והתוצאה שהתקבלה בבדיקה. בדומה לנעליו של הנאשם שגם הן היו מוכתמות בדם, רוב הנעליים שנוקו בכל אחת משלוש הדרכים (אפילו מים בלבד!!!) הגיבו כמו נעלי הנאשם חיובית בבדיקת בלו סטאר ולא ניתן היה לדגום מהם שרידי ד.נ.א.

(5) עולה האפשרות התיאורטית כי הנאשם ניקה את נעליו באופן שבבדיקה התגלה דם סמוי או חומר אחר, אך לא ניתן היה להפיק מדגימות הנעל ד.נ.א בכמות מספקת לבדיקה. אפשרות חלופית היא, כי הבלוסטאר הגיב לחומרי הניקוי בהם השתמש הנאשם לניקוי הדם מהנעל.

(6) בדיקה מדוקדקת של נעליו העלתה ממצא נוסף- בתוך חור בגודל ראש סיכה, בסוליית נעל ימין נמצא פירור חומר חשוד כדם [1781]. דגימה מהחומר נשלחה למעבדה הביולוגית ונבדקה ע"י פרוינד. נקבע כי הדגימה הכילה ד.נ.א הומני בכמות מזערית שאינה מספיקה לקביעת פרופיל גנטי בשיטה המקובלת במעבדה הביולוגית[1782].

(7) המשטרה שלחה את הדגימות למעבדה באנגליה, שם הופק מהן פרופיל בשיטה נסיונית. כעולה מחוות דעתו של המומחה האנגלי ג'ונתן ויטקר, אשר הוגשה בהסכמה מטעם ההגנה[1783], הופקה מהפירור הזעיר תערובת ד.נ.א שמקורה בשני תורמים עיקריים, אשר לפחות אחד מהם זכר, ושרידי ד.נ.א מפריטים נוספים. המומחה שלל כי הנאשם עצמו הוא אחד התורמים לתערובת, וציין, בלשון מסוייגת יותר, כי מהשוואת רצועות הד.נ.א לפרופיל הגנטי של המנוחה, חסרו מס' רצועות אשר היה מצפה למצוא אילו נכחה בתערובת.

(8) יש לקחת בחשבון, כי הבדיקה שערך ויטאקר היא נסיונית, מתייחסת לכמות זעירה מאוד של ד.נ.א, ולתערובת המכילה שרידים בלבד. גם אם נצא מהנחה (ולדעתנו הדברים אינם מפורשים), כי הבדיקה אכן שוללת שמדובר בחומר גנטי שמקורו במנוחה, אין לממצאים אלה, לדעתנו, משמעות ראייתית כלשהיא:

(1) יודגש, כי ממצאי הבדיקות לא זיהו בשום שלב כי החומר ההומני שהופק מהפירור הוא דווקא דם. כל שנקבע הוא כי מדובר בחומר המכיל ד.נ.א הומני ובהחלט אפשרי כי מדובר בהפרשת גוף אחרת, ואפילו בפירור מזון שהיה בפיו של אדם.

(2) הנאשם יכול היה לדרוך על הפירור בכל שלב – לפני הרצח או לאחריו. המדובר בפירור זעיר, שנמצא בתוך חור בסוליית הנעל – מקום שיתכן שהנאשם לא הגיע אליו כאשר ניקה את הנעל מחד, והיה עמוק דיו כדי שלא יגיע אליו דמה של המנוחה מאידך. בנוסף, יש לזכור כי הנאשם נעל את הנעליים לאחר הרצח (ולאחר שניקה אותן, לשיטתנו) עד לתום יום העבודה ביום הרצח, ויומיים נוספים בביתו של ראובן ג'נח טרם מעצרו, ובמהלך זמן זה יכול היה לדרוך על הפירור בבית הספר, בביתו של ראובן ובכל מקום אחר.

(9) טענה נוספת שעלתה מבין השורות של עדויות ההגנה, היא כי העובדה שהנעל נמצאה לא נקיה ומוכתמת, מלמדת כי הנאשם לא ניקה אותה לאחר הרצח. גם טענה זו דינה להידחות על הסף. ראשית – כמצויין לעיל, הנאשם המשיך לעבוד עם הנעליים שיכלו להתלכלך גם לאחר הניקוי. שנית – חומרי הניקוי שמספיקים לנקות דם: מים, סבון ואפילו אקונומיקה, אינם מנקים בהכרח את מגוון החומרים בהם עבד הנאשם - כגון דבק המדביק רצפות או רובה. ניתן להסיק גם מנסיון החיים הרגיל והידיעה השיפוטית, כי אילו חומרים כאלה המשמשים לריצוף היו נשטפים ומתמוססים במים או חומרי ניקוי ביתיים, הרי שהריצוף בכל בית וחדר אמבטיה היה מתפרק חדשות לבקרים בעת שטיפת הרצפה או מקלחת.

(10) טענה נוספת שעלתה בהקשר זה, היא כי העדר עקבות נעליים של הנאשם (נעלי הסלמנדר) על רצפת התא, או על הרצפה שמחוץ לתא, מלמדות כי לא יתכן שהנאשם עלה על מכנסי המנוחה וקפץ מעל הדלת כפי שהראה בשחזור[1784]. גם טענה זו מופרכת. כפי שנראה היטב בצילומי הזירה, רצפת התא שליד מקום הגופה היתה מלאה בשלוליות דם שטרם נקרש אף בעת גילוי הגופה[1785]. כפי שהעיד ירון שור, ברור כי דריכה בשלולית כזו אינה מותירה סימן של עקבה על הרצפה מכיוון שהדם חוזר למקומו לאחר הדריכה[1786], ואף יתכן שבמקום הדריכה נזל מגוף המנוחה דם נוסף לאחר מכן.

(11) לעומת זאת, המשטח שאליו קפץ הנאשם נמצא מחוץ לתא, והנאשם, כמו גם אדם אחר כגון עובדי הנקיון יכול היה לנגבו לאחר מכן[1787], ואפשר אף כי הדם שהיה על סוליות הנעליים נספג במכנסי המנוחה במידה כזו שלא הותיר עוד כתם על הרצפה.

(12) בנוסף – אותה "תמיהה" קיימת גם לגבי סט העקבות הבלתי מזוהות, שנמצאו על האסלה, הניאגרה והקיר. שאף הן לא נמצאו על הרצפה בתוך התא או מחוצה לו (על הרצפה נמצאו אמנם עקבות לא מזוהות, אך של נעליים שונות מאלה שהותירו את שלוש העקבות הנדונות)[1788].

(13) לסיכום- דין טענת הנאשם בעניין זה- להידחות. אמנם לא נמצאו על הנעל ממצאים פורנזיים המצביעים בוודאות על כך שהנעל דרכה על הדם או נשטפה, אך ניתן לקבוע בוודאות כי הממצאים שנמצאו לא שוללים זאת, ההפך הוא הנכון.

ד. בדיקת החתך בחולצה

הסניגור הגיש מטעמו חוות דעת לגבי בדיקת ד.נ.א לחומר גנטי שהופק מחתך על חולצתה של המנוחה. יש להבהיר בענין זה כדלהלן: בחולצתה וגופייתה של המנוחה נמצא חתך, איזור החתך נדגם ונמצא בו ד.נ.א בכמות שלא הספיקה לקביעת פרופיל גנטי[1789]. מאחר שכך – נשלחה הדגימה לחו"ל בניסיון לקביעת פרופיל גנטי. ביום 6.3.07 ניתנה חוות דעת שנערכה ע"י מעבדת ORCHID CELLMARK בארה"ב[1790]. חוות הדעת הוגשה בהסכמה, ועל פיה המוצג הכיל תערובת ד.נ.א שחלקו ברמה גבוהה וחלקו ברמה נמוכה. בנוגע לד.נ.א שברמה גבוהה נקבע כי הוא מכיל תערובת גנטית של לפחות שלושה זכרים - אך לא של הנאשם, ולגבי הד.נ.א ברמה נמוכה נקבע כי לא ניתן לקבוע האם הד.נ.א של הנאשם הוא חלק מהתערובת. לא ניתן לדעת כלל האם התערובת או כל התורמים לה קשורים לרצח, ולא נגעו בחולצה לפניו או לאחריו. מכל מקום, ראיה זו אינה שוללת מעורבות הנאשם.

ה. האם הרוצח היה שמאלי?

טענה נוספת שנטענה אם כי בחצי פה (בחקירתו הראשית של ד"ר קוגל, מבלי לגבותה בחוות דעת כנדרש), הינה כי הרוצח חייב להיות שמאלי. לטענה זו התייחסנו בפירוט בפרק העוסק בפגיעות בצווארה של המנוחה. הראינו כי אין כל אפשרות לקבוע אם הרצח בוצע ביד ימין או שמאל, וכי גם מומחה ההגנה עצמו לא ההין לטעון זאת, ומשכך גם עניין זה שהועלה ע"י ההגנה לא שולל את אשמתו של הנאשם.

ו. העדר טביעות אצבע של הנאשם בזירה:

(1) המשטרה עברה באופן יסודי על זירת הרצח וסביבותיה – התא, קומפלקס שרותי הבנות, ואף שרותי הבנים[1791], פיזרה חומר "אמידו שחור" ונטלה מעתקי טביעות אצבע. מטבע הדברים – היות ומדובר במקום ציבורי אליו נכנס מספר כמעט בלתי מוגבל של אנשים, נמצאו טביעות אצבע רבות בחדרי השרותים. אלה נשלחו למעבדות מז"פ לפיתוח ולהשוואה עם דגימות שנתן הנאשם, וכן עם דגימות שנלקחו כמעט מכל הנחקרים בתיק, חשודים פוטנציאליים, תלמידים ועובדי בית הספר[1792].

(2) חלק מהדגימות לא היו ניתנות להשוואה[1793], הדגימות הניתנות להשוואה תאמו בחלקן בעלי גישה חופשית לחדרי השרותים, ואחרות לא תאמו אף אחד מהנבדקים[1794], לרבות הנאשם.

(3) חשוב לציין – כי לא נמצאה בזירה אף טביעת אצבע בדם באיכות הניתנת להשוואה!

(4) טביעות האצבע שנמצאו - הן בזירה עצמה והן בחדרי השרותים, אינן בהכרח קשורות לרצח. עצם הימצאן או העדר היכולת להשוותן לנחקר מסויים, אינה יכולה להצביע על כך שהרוצח הוא אדם אחר ולא הנאשם.

(5) מן הצד השני, העובדה שבין כל טביעות האצבע שנמצאו לא נמצאה התאמה לנאשם איננה בעלת משמעות, ואין בה בכדי לשלול את שהותו בזירת רצח. כבר הראינו לכל אורכם של סכומים אלה שהנאשם טרח טרחה מרובה במטרה לטשטש את עקבותיו (ר' לדוגמא עניין הקיסם במנעול, המכנסיים מהם נפטר וכד'). הנאשם גם הוכיח בהתנהגותו את המודעות הגבוהה שלו לצורך להשאיר זירה "נקיה" ללא ממצאים מרשיעים, ולעניין זה נפנה לשתי דוגמאות: ראשית, בשחזור- העובדה שבלא שימת לב טרח לנקות את החלק העליון של המשקוף עם חולצתו לאחר שנגע בו[1795]. הנאשם מבצע פעולה זאת מבלי משים ומעיד על התנהגותו כולה תוך כך. שנית, כאשר המדובב שואל את הנאשם אם אנס את המנוחה תשובתו המטרידה הייתה כי לא עשה זאת משום שאסור היה לו לגעת בשום דבר בתא[1796]. גם תשובה זו מעידה על רמת המודעות שלו.

(6) יש להבהיר עוד, כי לא כל שהות או אף נגיעה של אדם בכל חפץ או משטח מותירה בהכרח טביעת אצבע ברת השוואה[1797]. ראיה לכך, היא כי אף בשרותי הבנים, אשר אין מחלוקת שהנאשם נהג לבקר בהם כמה פעמים ביום, לא נמצאה אף טביעת אצבע שלו!

(7) לסיכום, אין לדעתנו כל משמעות ראייתית בתיק זה לנושא טביעות האצבע, וודאי שלא כזו המעוררת ספק סביר בראיות המוצקות נגד הנאשם.

ז. עדותו של עד ההגנה אלכס פלג:

(1) על מנת לתמוך בטענות כי הנאשם לא ביצע את הרצח, ולאחר מחיקת עדותו של סדובסקי, הוגשה מטעם ההגנה חוות דעתו של אלכס פלג[1798] כפוף להסתייגות התביעה ולעדותו בבית המשפט.

(2) פלג מתיימר לחוות דיעה בעניין זירת הרצח, האופן בו בוצע, ונושאים נוספים. נאמר מיד- בית המשפט יתבקש לדחות את חוות הדעת על כל סעיפיה, חלקם יש לפסול בהיותם עדות סברה בלתי קבילה, ולאחרים אין לתת משקל ראייתי כלשהו וכל זאת מן הטעמים שיפורטו.

(3) מרבית חוות הדעת עוסקת בנושאים שאינם במומחיות, ולעניין זה מופנה בית המשפט הנכבד לפתיח חוות הדעת האוצר בחובו את מהותה הבעייתית של חוות הדעת. בעמ' 3 לחוות הדעת מפרט המומחה את שלושת השאלות שנשאל, האחת- נוגעת לראיות פורנזיות- לכאורה תחום מומחיותו. השניה – לשחזור, והשלישית- לעקבות הנעליים, כאשר המומחה מתבקש לחוות דעה בשאלה האם השחזור מוכיח ללא כל ספק את אשמת הנאשם, והאם הוא מבצע הרצח האמיתי.

(4) ברור כי שאלות אלה מעידות על ליקוי בהבנת תפקידו של מומחה, משום שמנסח השאלות העומדות בבסיס חוות הדעת מצפה מן המומחה לכתחילה כי ישיג את גבולו של בית המשפט.

(5) במהלך החקירה הנגדית הסביר העד כי הוא לא "התעמק" בניסוח השאלות – אותן ניסח הוא עצמו בצוותא עם הסנגור וכי "יכול להיות" שהיה צריך לנסחן אחרת[1799].

(6) עדות המומחה הינה חריג לכלל הראייתי הקובע כי עדות סברה אינה קבילה, והיא קבילה רק בתחומים שהוכרו כעניינים שבמומחיות, ובהתאם לסעיף 20 לפקודת הראיות: "בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות, או שבידיעה מקצועית"[1800].

(7) בתי המשפט בישראל קבעו, על בסיס דיני הראיות של המשפט המקובל, כי עדות מומחה תתקבל רק בעניינים הדורשים ידיעה מומחית או מיומנות הנקנות בדרך של התמחות מיוחדת[1801]:

"דיני הראיות של המשפט המקובל, שעל-פיהם אנו מדריכים את עצמנו, מרשים כידוע שמיעת דעתם של עדים מומחים בענינים הדורשים ידיעה מומחית או מיומנות הנקנות רק בדרך התמחות מיוחדת. ההנחה היא שעדות כזאת מפי מומחים עשויה לעזור לבית-המשפט בבואו להכריע בשאלה השנויה במחלוקת , אך גם כאשר מתקבלת עדות מומחים, ההכרעה הסופית שמורה לבית-המשפט. אם אין בחוות-דעתם של מומחים כדי לעזור לבית-המשפט להגיע אל מסקנותיו, אין טעם לשמוע את העדות והיא לא תורשה (Evidcnce Cross, .(3rd ed. p. 363"

המקור האנגלי להלכה זו (ספרו של המלומד Cross על הראיות), מחדד דברים אלה עוד יותר, וקובע כי:

חוות דעת מומחה קבילה כדי לספק לבית המשפט מידע מדעי שסביר שהוא מחוץ לנסיונו וידיעתו. אם על בסיס העובדות המוכחות, יכול בית המשפט להסיק את מסקנותיו הוא , ללא עזרה, דעתו של המומחה אינה נחוצה. במקרה כזה, אם היא ניתנת בלבוש של ז'רגון מדעי, היא מקשה על מלאכת השפיטה. העובדה שעד מומחה הוא בעל כישורים מדעיים מרשימים איננה, בפני עצמה, הופכת את דעתו בעניינים של טבע האדם והתנהגותו בתוך גבולות הנורמאליות, למועילה יותר מזו של המושבעים עצמם, אולם קיימת סכנה כי הם יחשבו שהיא כזאת"[1802]

כן, במסגרת עדותם של מומחים, הקפידו בתי המשפט שלא להתיר להם לגלוש לשאלות שהם בתחום סמכותו של בית המשפט עצמו, כך נקבע לעניין עדותו של עד מומחה מטעם ההגנה לעניין שבבי ברזל שנמצאו על נעלי הנאשמים, והתאמתם לזירה:

"..העד הציע לבית המשפט לא רק מסקנות שבמדע, אלא גם מסקנות שבהגיון ומסקנות ישירות שבשיפוט, כגון בשאלה אם הנאשמים היו בזירת העבירה אם לאו. כל מה שנותר לבית המשפט הוא לתת גושפנקא שיפוטית לפסקו של המומחה. למותר לציין כי מומחה הסניגוריה הפריז בהבנתו את תפקידו כעד מומחה. עד מומחה, ויהא דגול, מפורסם וידוע בתחומו כאשר יהיה, עד הוא ככל העדים, שתפקידו לתת עדות. ייחודו, במומחיותו. כוחו - במתן עדות בעניינים הנמצאים בד' אמות מומחיותו...

..במיוחד אל לו למומחה לחדור לתחום השמור לבית המשפט, ולנסות לקבוע את העובדות, להסיק מסקנות סופיות בעניינן, לפסוק בפלוגתאות ולהכריע את הדין"[1803]

(8) מסקנת האמור לעיל, כי כל החלקים בחוות הדעת, המתיימרים לחוות דיעה לא בשאלה שבמדע ובמחקר, אלא בשאלת הערכת הראיות, או אשמת הנאשם, מסיגים את גבולו של בית המשפט ואינם קבילים, ויש להתעלם מהם מכל וכל.

(9) גם שאר חלקי חוות הדעת, אשר לכאורה עניינם בנושאים שבמומחיות, אינם צריכים לקבל משקל כלשהו, בשל חוסר מומחיותו של פלג, וחוסר האובייקטיביות שלו.

(10) פלג- בעל תארים במחשבת ישראל ומדעי החברה, השכלה שאינה נוגעת כלל לתחום מומחיותו, אישר בפתח חקירתו הנגדית כי מזה עשרים ושלוש שנים הוא ביקר בזירות רצח בודדות ואף נקב בשתי זירות בלבד בהן ביקר. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שתחום המדע הפורנזי הוא תחום מתפתח, חדשני, ודינמי. ברי כי התפתחויות מפליגות כמו למשל בדיקות ד.נ.א לא היו מקובלות כלל במעבדות המשטרתיות בתקופה בה פלג עבד בהן, וכי 23 השנים בהן לא השלים השכלתו ומומחיותו, מציבים אותו בעמדת נחיתות מול מומחי מז"פ. פלג עצמו במהלך החקירה התקשה להסכים ולהכיר בשינוי כדלקמן, לפחות אל מול בית המשפט:

"אתה תסכים איתי ש- 23 שנים בתחום של מדע פורנזי, שהוא כל כך דינמי, יש הרבה שינויים, בתקופה כזאת.

ת:את אומרת.

ש:אני שואלת אותך.

ת:עד 1986 הייתי מומחה"[1804].

אם כך- מומחה ההגנה עצמו מעיד על עצמו שמומחיותו לוקה.

(11) ע"פ פלג- מומחיותו היא בניתוח זירות עבירה[1805] פלג הסכים כי הוא אינו מומחה לעקבות נעליים, לא לט"א, ואף לא פתולוג. לטענתו – הוא מקפיד שלא "להיכנס" לתחומים שאינם במומחיות שלו. כפי שנראה להלן - הוא אינו חדל מכך.

(12) על מנת שחוות דעתו של עד מומחה תקבל את מלוא משקלה הראייתי יש להוכיח כי העד הוא עד אובייקטיבי ולא מגמתי.

כפי שצוטט לעיל, בפסיקה נקבע כי:

"ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית - במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית - במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה מימצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה"[1806].

(13) לטענתנו- אלכס פלג הוא עד מוטה. כפי שנראה, הוא איננו אובייקטיבי כנדרש מעד מומחה, ומטעם זה בלבד יש לפסול את עדותו.

(14) כבר בפתח חקירתו הנגדית העיד פלג כי עוד לפני כתיבת חוות הדעת השורה התחתונה כבר הייתה ידועה לו, וכי ניסח את השאלות ביחד עם עורך הדין רק לאחר שגיבש למעשה את חוות דעתו[1807]. התנהלות זו, כשלעצמה, מעידה על אי אובייקטיביות. לא זו הדרך בה מומחה אמור לתת חוות דעת. סדר הדברים הנכון הוא: שאלה-בדיקה-תשובה, וכל דרך אחרת תעמוד למומחה לרועץ.

(15) העד- הוא מומחה מקצועי, שזו לו פרנסתו. הוא נותן חוות דעת ומעיד עליהן בבית המשפט. במצב דברים זה, היינו מצפים כי מומחה אובייקטיבי ישאף לשמוע, לקבל ולהפנים ביקורות לחיוב או לשלילה מהערכאות השונות בפניהן העיד על מנת ליישם לקחים או לחילופין לשמוע דברי שבח, אם יהיו כאלה.

(16) פלג, לעומת זאת מבכר שלא לעשות זאת, ולשאלה אם חשוב לו לקבל משוב על העדויות שהוא נותן הוא משיב בלאו מוחלט[1808]. הוא במודע נמנע מלקבל בקורת שיפוטית. זו דרכו.

(17) בחקירה הנגדית הוצגו בפני העד פסקי דין רבים בהם נמתחה ביקורת חריפה על חוות דעת שהגיש ועל עדויותיו בבתי המשפט השונים, כאשר מרבית הביקורת מתייחסת באופן שיטתי למנהגו לתת חוות דעת בנושאים שאינם במומחיותו, להשיג את גבולו של בית המשפט, ולתת חוות דעת כאשר הוא איננו מכיר את חומר הראיות. לנוכח שיטתו להתעלם מפסיקות בימ"ש, אין זה מפתיע להיווכח שגם במקרה שלנו הוא שב ונכשל במתן חוות דעת שכל כולה זועקת אי אובייקטיביות והשגת גבולות, תוך שהוא שב ועושה את אותן טעויות עליהן התריעו בתי המשפט שוב ושוב:

(1) בפס"ד מד"י נגד זכריה עמרם[1809], נקבע כך:"אינני מייחס כל משקל לכתוב במסמך נ/1 ולעדותו של העד בעניין זה כמו בעניינים אחרים שכן העד איננו מומחה לפיתוח וזיהוי טביעות אצבע. הוא לא בחן את מסמכי העבודה של מומחי הזיהוי מטעם התביעה...." ובהמשך – "סברתו של העד פלג בעניין זה היא סברת כרס , שכן איננה מבוססת מבחינה מדעית, והוא הודה כי בלבל בחוות דעתו בין עובדות למסקנות". ובהמשך (ס' 35):"אינני מקבל דעתו של אלכס פלג בעניין הגורם לקרע ברצועת השעון...הדבר מלמד כפי שמלמדים גם דברים אחרים בעדותו ובחוות דעתו, על חוסר מומחיותו בדברים שהוא טוען שהוא מומחה בהם, על חוסר מהימנותו ועל המגמתיות שבדבריו".

(2) בפס"ד מד"י נ' אואנינו שלמה[1810] נקבע:"עד זה העלה נקודות בתחום לא לו. תחום הרפואה המשפטית, והוא אף אישר זאת הגם שבשפה רפה. מובן שלנקודות אלה אין צורך שאתייחס כל עיקר במסגרת זו.

(3) בפס"ד מד"י נגד אלפיה שלמה[1811] ביקר בית המשפט בחריפות את חוות דעתו של פלג ותמה על התנהלותו – ס' 7ד' ועל העובדה שנתן חוות דעת בתחום של השוואת צמיגים, שאינו במומחיותו.

(4) בפס"ד מד"י נ' מזאריב מונדר [1812], נמתחה על העד ביקורת כאשר ערך ניסוי שנועד לדמות דחיפת אשה מחלון ביתה והשתמש לצורך כך בבובה ששוקלת כ 12 ק"ג. וכך נקבע: "המומחה נחקר בחקירה נגדית, במהלכה נסתבר כי למעלה מ 15 שנה חלפו מאז סיים עבודתו הרצופה במעבדה הניידת של המשטרה, ומאז לא עבר השתלמות מקצועית..." "אנו למדים כי חוות הדעת ועדותו של העד הייתה מאוד מגמתית, כבר מעת שערך ניסוי לא מתאים, ואף ניסה לטעון תחילה שאין השפעה של משקל העצם הנופל על תוצאות הנפילה וצורת המכה, ונאלץ לאשר זאת רק לאחר שנשאל בצורה נוקבת וברורה, מכאן שאין לסמוך על חוות דעתו המגמתית של המומחה". בהמשך מתייחס בית המשפט למסקנת חוות הדעת כ"תמוהה".

(5) בפס"ד מד"י נ' גלבוש [1813] נקבע כדלקמן: "צר לי לקבוע כי חוות הדעת, לא תואר ולא הדר לה, ואין היא ראויה לכותרת "חוות דעת" באשר אין עניינה נושאים שבמומחיות. למר אלכס פלג אין השכלה במדעי החיים, כמו כימיה או ביולוגיה והוא אינו מומחה במשמעות הרגילה של המילה... כל שיש ב"חוות הדעת" הוא איסוף נתונים וניסיון להסיק מסקנה על סמך נתונים אלו, ובכך התיימר מר פלג להשיג את גבולו של בית המשפט".

(6) בפס"ד מד"י נגד עקירו [1814] קבע בית המשפט כי העד לא היה בקי בעובדות המקרה וכי חוות דעתו איננה מבוססת על עובדות. בית המשפט קבע כי יש בכך בכדי לפגום במקצועיות של מי שהוצג בפניו כמומחה, ואף מכנה את חוות דעתו "דלה" ו"בלתי משכנעת".

(7) פסקי דין נוספים, המבקרים את מומחיותו של העד ומתייחסים לאותם פגמים בחוות דעתו - הוגשו לבית המשפט[1815].

(18) במהלך החקירה הנגדית ומשהתבקש העד להתייחס לאמירות הרבות של בית המשפט כנגדו, הוא טען כי החלו להאשים אותו בחוסר אובייקטיביות רק לאחר שעזב את שורות המשטרה, וכי עד אז ניחן במהימנות ללא עוררין. תרעומת זאת של העד איננה בכל הכבוד, מובנת, ושומה עליו לבדוק איזה פן בהתנהלותו, מאז שעזב את המשטרה מצדיק בקורת קונסיסטנטית שכזו.

(19) הנסיבות בהן נדרש פלג לעסוק בתיק זה, מובילות אף הן למסקנה כי עדותו אינה בלתי תלויה: פלג העיד כי נציגת עמותה כלשהי, (עלם או לאן – הוא לא מבדיל ביניהן)[1816] פנתה אליו על מנת ש"יבדוק את נסיבות האירוע"[1817]. גם עו"ד מרוז – שיצג באותה עת את משפחת המנוחה פנה אליו. גם סדובסקי פנה אליו. כל אותם גורמים פנו אליו, כל אחד מיוזמתו וללא קשר האחד עם משנהו, כשכולם מודאגים מכך שהמשטרה לא תבצע את תפקידה ומטילים את יהבם עליו, ופלג, נאמן למשימה שהוטלה עליו, ובהיותו, לטענתו איש אמת - הסכים לבקשות ו"סיפק את הסחורה".

(20) חלק מהביקורת המוטחת בעד ע"י בתי המשפט השונים מתייחסת למנהגו שלא להתייחס למכלול הראיות טרם מתן חוות דעת. אחת מן השתיים, או שפלג אינו מודע כלל לביקורת זו עקב נטייתו להתעלם מביקורת בית משפט בעניינו או שהוא מודע לה אך בוחר להתעלם ממנה, כך או כך התנהלותו הבעייתית באה לידי ביטוי שוב ושוב.

(21) במהלך עדותו בבית משפט בפתח תקוה[1818] מד"י נ' אלברט עמר, מתח בית המשפט ביקורת על חוות דעתו של פלג ועל אופן התנהלותו. בית המשפט מביע צער על כך שפלג נטל לעצמו חירות לקבוע קביעות נחרצות מבלי שעשה ניסיון ממשי לבדוק את מכלול חומר החקירה וקבע:"לתמיהת בית המשפט מדוע לא התייחס למכלול העדויות, תוך התעלמות מוצהרת מחלקן משיב:בזמן עבודתי במז"פ לא עבדנו במנותק ממכלול חומר החקירה, ההבדל הוא שאז ייצגתי את התביעה, היום את ההגנה. אני משתדל להיות נאמן לממצאים, אז הייתי לטובת התביעה היום אני בפן אחר".

(22) מדובר בדברים שהדעת אינה סובלת. העד שהעיד על עצמו כי הוא "עבד לאמת" מתגלה כתלוי במעסיקו. כאשר היה קצין משטרה- עבד תוך התייחסות לכל חומר החקירה, כיום- הוא אינו רואה בכך צורך. הוא אפילו לא מנסה להציג תמונה אמיתית ואובייקטיבית. הוא מוטה, וכך קבע בימ"ש בפס"ד עמר. כאשר עומת פלג עם קביעות אלה של בימ"ש בחקירה נגדית, הטיל את האשמה דווקא בשופטת שקבעה קביעות נחרצות כנגדו, לטענתו בהיותה אשת משטרה לשעבר קבעה את שקבעה[1819]. דברים אלה של המומחה אינם ראויים, ומוטב היה לו לא היו נטענים כלל.

(23) במהלך החקירה הנגדית הובהר כי פלג גיבש את דעתו ואת מסקנות חוות הדעת שלו עוד לפני שנחשף לחומר הראיות. (אותו קיבל מב"כ הנאשם ומסדובסקי רק לאחר הגשת כתב האישום – להערכתו בחודש יוני [1820]2007).

(24) בחקירתו הנגדית, אישר פלג כי מומחה צריך לתת את חוות דעתו רק לאחר שראה את חומר הראיות אליו היא מתייחסת, וטען כי חוות הדעת שנתן בתיק זה ניתנה באופן אובייקטיבי, ורק לאחר שבדק את הממצאים והשיב עוד:

"...האם אתה מסכים איתי שמומחה צריך לתת חוות דעת שהמסקנה שלה תופיע אחרי שהוא ראה את החומר שהיא מתייחסת אליה?

ת:כן.

ש:ולטענתך חוות הדעת שנתת בתיק זה היא אובייקטיבית?

ת:כן.

ש:והמסקנות הן לאחר שבדקת את הממצאים.

ת:כן, לאחר שבדקתי את הממצאים.

ש:זה לא חלילה שגיבשת דיעה עוד לפני שראית את הראיות?

ת:אני לא יודע על איזה גיבוש את מדברת. אני לא מבין את השאלה."[1821]

(25) פלג השים את עצמו לא מבין את השאלה משום שהיא העמידה את חוות הדעת שלו באור בעייתי. בניגוד לדברים נחרצים אלה, הסתבר כי ביום 25.12.06, תשעה עשר ימים לאחר ביצוע הרצח, וחודשים רבים לפני שהוא נחשף לחומר הראיות בתיק, התראיין פלג באמצעי התקשורת תוך שהוא מחווה דעתו על עבודת המשטרה שהזניחה כיווני חקירה אחרים לטענתו[1822].

(26) בחקירה הנגדית נדרש העד להתייחס לסוגיה זו ולהסביר כיצד הרשה לעצמו להטיל דופי בעבודת המשטרה ובאצטלה מקצועית לסמא את עיני משפחת המנוחה בפרט והציבור כולו בכלל, כאשר הוא איננו נסמך על ראיה כלשהי וללא שהייתה לו הזדמנות לעיין בתיק. העד הודה בחקירתו כי הוא הסתמך על פרסומים בתקשורת לשם גיבוש דעתו[1823]. וכך התקשורת הזינה אותו והוא הזין את התקשורת ללא שום חסם מקצועי או אחר.

(27) כאשר במהלך החקירה הנגדית מוטחת בו הבעייתיות בהתנהלותו זו כמומחה הוא ממהר להתכסות בזהות חדשה- זהות האזרח המודאג. לטענתו הוא קרא דברים בתקשורת וכל מה שעשה היה להביע דיעה או בלשונו:"אמרתי מה דעתי כאזרח". ובכן, מעורבותו של פלג בתיק זה איננה מעורבות של אזרח מודאג. הוא מומחה, שאמור להיות נקי ואובייקטיבי וככזה יש לשפוט את עבודתו. העובדה שבחר לגבש דיעה בנוגע לחפותו של הנאשם עוד לפני שלמד את חומר הראיות בתיק מוכיחה כי הוא איננו המומחה האובייקטיבי שהוא מתיימר להיות.

(28) פלג, שנהנה ללא ספק מהפרסום המסיבי[1824] סביב פרשת הרצח בה עסקינן, מיהר לפרסם את מעורבותו בתיק באתר האינטרנט שלו[1825] כאחד משלושת "תיקי הדגל" בהם טיפל במהלך הקריירה שלו.

(29) כשישה חודשים לפני שקיבל את חומר החקירה, ולאחר שכבר הביע את דעתו באמצעי התקשורת, הגיע פלג לפגישה עם אנשי הימ"ר, בוקר ויורם. הוא הגיע לטענתו על מנת "להציע את הידע והניסיון שלו לטובתם"[1826].

(30) אנשי הצח"מ שלא סגרו דלתם בפני שום אדם, ואף לא בפני פלג, נפגשו עמו, ושמעו ממנו פרטי מידע. בחקירה הנגדית הסתבר כי פלג אינו זוכר כיצד וממי הגיע המידע לידיעתו, אך זכר בוודאות שחלקו לפחות הגיע אליו מהתקשורת [1827]. כלומר, העד המומחה הגיע למשטרה, כדי לספר להם מה כתוב בעיתון, משום שלטענתו ההתנהלות שלהם איננה מקצועית. לטענתו התפלא על כך שאנשי המשטרה ראו בו "יצור", ואז הוא "קם והלך", אחרי שהבין ש"את שלו הוא עשה".

יורם אזולאי, אשר נשאל בעניין זה במסגרת עדותו כעד הזמה, הסביר כי פלג מסר לו בפגישה מספר פרטים בעניינים אשר נבדקו כבר ע"י צוות החקירה, ואשר יורם ידע באותה עת כי אינם נכונים (לדוגמה: שמות הטרמפיסטים), ובתמורה למידע נוסף אשר יש ברשותו, לטענתו - דרש פלג מראשי הצח"מ לשתף אותו במידע שנאסף על ידם. בתגובה לכך, דחו ראשי הצח"מ את ההצעה והבהירו לפלג כי אינם סומכים עליו, ולא בכדי[1828].

(31) פלג, שהיה מתוסכל כנראה מכך שדעתו המלומדת לא נשמעה ברצינות הראויה, הכין חוות דעת עימה אני נדרשים כעת, להתמודד.

(32) לדעתנו – די בהתנהלות שתוארה לעיל, המוכיחה את חוסר האובייקטיביות המופגן של המומחה, על מנת שלא לייחס כל משקל לחוות דעתו, אולם רק למען הזהירות נתייחס להלן לגופה של חוות הדעת:

(33) לצורך הכנת חוות הדעת, העביר ב"כ ההגנה עו"ד שפיגל מסמכים למומחה. לשאלה מי מיין את החומר שהועבר לעיונו השיב העד בחקירה הנגדית כי הוא ביקש את השחזור ואת תמונות הזירה, משום שאלה היו הדברים שעניינו אותו[1829], ואת שאר הדברים העביר אליו הסנגור על פי שקול דעתו[1830]. בעמ' 2 לחוות הדעת נפקד מקומם של מסמכים אלה מרשימת חומר החקירה בו הוא עיין טרם הכנת חוות אך בחקירה נגדית הסתבר כי פלג עיין בתמליל השחזור במשרד ב"כ הנאשם וכי ראה גם סרט עם כתוביות שאותו הכין סדובסקי, כאשר הוא מניח שהתמליל אותו הכין סדובסקי תואם את מה שנאמר בסרט. יצוין כי העד שאינו דובר רוסית ואף לא טוען זאת, הכתיר את הכתוביות אותן הכין סדובסקי כ"תואמות בהחלט" את השחזור, ובחקירה הנגדית הסביר כי זה אולי לא זהה, אך זה משקף...

(34) במהלך החקירה הנגדית הובהר כי גם במקרה זה, המומחה נמנע מלהיחשף לכל חומר הראיות הרלבנטי לחוות דעתו[1831]. הימנעות זאת הינה בעלת משמעות מעבר לעובדה שמסקנות חוות דעתו ילקו בחסר, שכן היא יורדת לשורש האובייקטיביות שלו.

(35) העד הסביר בחקירה הנגדית כי את החקירות המתעדות התוודות של הנאשם בפני חוקריו או בפני המדובב הוא לא ראה למרות שלגם לשיטתו יש להן "חשיבות מירבית"[1832]. במהלך החקירה הנגדית אישר העד כי הוא ראה חלקים מהחקירות אך הוא אינו מסוגל להגיד איזה חלקים ולאיזה חקירה הן מתייחסות. העובדה שהעד נמנע מלצפות באמרותיו החשובות של הנאשם, לא הפריע לו במהלך חקירתו הראשית לטעון כי הנאשם הודרך ע"י חוקריו, וזאת הוא למד מתמונה[1833] שהוצגה לו מהחקירה ובה נראה יורם מצביע עם סכין על צווארו. זוהי לטענת העד הוכחה להכוונה שהתרחשה 5 או 10 דקות לפני השחזור[1834].

(36) לו היה העד טורח ללמוד את כל חומר הראיות הוא היה מבין כי מדובר בתמונה שהוצאה מתוך הקשרה הכולל, וכי מדובר היה לא בחמש דקות לפני השחזור כי אם בחמש שעות לפניו, אך העד לא עוסק ב"קטנות" כגון דא, והוא לא מתרשם מהעובדות לאשורן. בחקירתו הנגדית העד מאשר כי ראה לקט של חלקים שסדובסקי ליקט בעבורו והוא חשב שחשוב להראותן לשופטים. הוא לא חשב שחשוב שייחשף למלוא תמונת החקירה, אלא הסתפק בהפניות של סדובסקי, שאל טיב מומחיותו ועדותו בכללה לא נתייחס במסגרת סיכומים אלה.

(37) העד גם בחר שלא להתייחס לעדויות חשובות אחרות, שחוות דעתו מתיימרת לחלוק עליהן. הוא לא נחשף לעדותו של עורך השחזור (המבוים לטענתו), והוא לא ראה את עדותיהם של מומחי התביעה[1835], אך זה לא מפריע לו לחלוק על קביעותיהם. העד אמנם נמנע מלבדוק לעומק את קביעות מומחי התביעה אך לעומת זאת הוא התפנה לשמוע מסדובסקי את התיאוריות שלו, שעל רובן כך נראה גם הוא חולק. כך למשל, פלג מסכים כי הרצח בוצע בתוך התא ולא מחוצה לו, ועוד.

(38) במסגרת פעילותו עם סדובסקי השתתף העד באופן פעיל בניסוי. במסגרת הניסוי וכדי להוכיח את התיאוריה של סדובסקי על פיו הרצח בוצע במקום אחר- שפך סדובסקי מיץ פטל אדום (שאמור, כך נראה לדמות דם!!!) בחדר השירותים בבית ספר נופי גולן. במהלך החקירה הנגדית התבקש העד, שנראה בקלטת המתעדת את הניסוי[1836] גורף את ה"דם המדומה" במגב. בחקירתו הנגדית התבקש העד להתייחס לכך שמומחה לזירות עבירה משתתף בפארסה שכזו, ותשובותיו המתחמקות[1837] מדברות בעד עצמן.

(39) החל מעמ' 4 לחוות דעתו מפרט פלג מהן הסתירות המצויות לדעתו בין השחזור לזירת הרצח, תוך שהוא מתעלם משאר חקירותיו של הנאשם, בהן נדונים עניינים אלה באריכות.

(40) לדעתו של העד, הנאשם אינו מזכיר פצע חתך בשורש כף היד ו"יתכן מצב בו הנאשם לא ידע על קיומו". הקביעה כי יתכן שהנאשם לא ידע על החתך אינה עניין שבמומחיות כי אם ספקולציה לא מבוססת, המסיגה גבולו של בית המשפט.

(41) עוד קובע העד בחוות דעתו, כי בכל מהלך השחזור לא נוספה שום פיסת מידע שלא הייתה ידועה לחוקרים, דבר הפוגם בשחזור. גם בעניין זה העד אינו מדייק, ומשיג ברגל גסה את גבולו של בית המשפט. למותר לציין כי טענה זו מוטעית לחלוטין, שכן בעת השחזור הצביע הנאשם על פרטים מוכמנים רבים, כפי שפורט בפרק שיועד לכך.

(42) במהלך החקירה הנגדית מתברר כי המומחה לא שבע רצון מהעובדה שבתיק זה עורך השחזור לא ידע את פרטי הרצח, לטעמו עדיף שעורך השחזור ידע את פרטיו כדי שיוכל לבחון בזמן אמת אם הנאשם "מספק את הסחורה" אם לאו. דברים אילו הם דברים קשים, שמעידים על אמרם. משטרת ישראל לא נהגה כך בתיק זה, וטוב שכך.

(43) העד קבע בחוות דעתו כי העקבות הנוספות, שלא זוהו הן עקבותיו של הרוצח ומתעלם בהקשר זה לחלוטין מהעובדה שעקבותיו של הנאשם נמצאו על מכנסיה של המנוחה. במהלך החקירה הנגדית ומשהוצגו לעד תיאוריות אפשריות נוספות הוא הודה כי "אינו יכול לשלול תיאוריות", דבר שלא מנע ממנו לעסוק בהן לאורך כל חוות דעתו, כך למשל שלל בנחרצות רבה תיאוריות נוספות על זו אותה הציע בכל הנוגע לכתם הדם שנמצא על נעליה של המנוחה[1838], אך הסכים לאפשרות (התיאורטית מבחינתו – שכן הוא לא נחשף לחומר החקירה) שהעובדה שלא נמצאו עקבות נעליים נוספות בקומפלקס יכולה להתיישב עם ניקיון שבוצע בו.

(44) העד קובע כי נייר הטואלט שנמצא בקרקעית האסלה מצביע על כך כי הרוצח השתמש בו והשליכו לשם, והוא רואה כ"ערטילאית" את האפשרות הפשוטה כי הניירות היו שם מלכתחילה והוכתמו בדם לאחר או במהלך הרצח. לא ברור על מה מבסס המומחה ממצא זה, שהרי אין ביכולתו לשלול בשום אופן אפשרות זו.

(45) . בית המשפט הנכבד מתבקש להתעלם מכל חלקי חוות הדעת הנוגעים להשוואות עקבות נעליים, מאחר והעניין איננו בתחום מומחיותו של העד, כך גם לעניין שערות, טביעות אצבע, רפואה משפטית, ושאר התחומים הפורנזיים שפלג לא התמחה בהם ואינו מוסמך להביע בהם דיעה כלשהי, לא כל שכן על סמך חומר חסר.

(46) במסגרת חוות הדעת ציין פלג כי עשרות השערות שנבדקו נמצא שאינן מתאימות לנאשם, עובדה המטילה לדעתו ספק באשמתו. המומחה מתעלם מהעובדה כי השערות כולן נמצאו כתואמות למנוחה. במסגרת התנהלותו הכללית בתיק זה, המומחה שלא טרח לברר האם השערות נבדקו ונמצאו מתאימות למנוחה – והתראיין בכלי התקשורת[1839] תוך שהוא טוען שאין כל הסבר מניח את הדעת להימצאות שיער בידיה של המנוחה, כל זאת כשתוצאות הבדיקה כבר קיימות.

(47) נסכם פרק זה של הדיון בעמדתו של מומחה ההגנה, שעמה אנו מסכימים. העובדה שלא נמצא ממצא פורנזי הקושר את הנאשם לזירה (לבד מעקבות הנעליים – שבעניינם נערך דיון נפרד) – איננה בעלת משמעות כלשהי. משפטית או אחרת. היא לא שוללת את מעורבותו של הנאשם ואת ביצוע הרצח על ידו[1840].

ח. יש לקבוע כי ההגנה לא הביאה, בכל האמור לעניין זירת הארוע והראיות הפורנזיות, שום ראיה המטילה ספק סביר באשמת הנאשם ובראיות התביעה.

3. פרשת המדובבים:

בפרק זה של סיכומינו נדון בטענת ההגנה לפיה המדובב המכונה "ארתור" סיפר לאחרים כי לדעתו הנאשם חף מפשע, וכי הוא "הכניס מילים לפיו". כן נטען על ידי ההגנה כי ארתור קיבל טובות הנאה מעבר למסוכם עימו בחוזה הפעלתו והכל בכדי לקנות לכאורה את שתיקתו ועל מנת שלא "יפוצץ" את הפרשה.

ייאמר מיד כי שורת העדים שהעידו מטעם ההגנה הם עדים מפי השמועה שעדותם אינה קבילה ואף אינה רלוונטית, בין היתר לאור העובדה כי כל שיחותיו של הנאשם עם המדובב מוקלטות, ובית המשפט יכול להתרשם באופן עצמאי בשאלה האם המדובב "הכניס מילים לפיו" של הנאשם אם לאו. (ר' פרק הדן בקבילות ההודאה בסיכומים אלו).

מטעם זה נבקש מבית המשפט להתעלם מעדויות אלו.

יחד עם זאת לא פטרנו עצמנו מלהתייחס לטענות שהועלו ולראיות שהובאו, וזאת בעיקר בשל "הנפח" הרב שהעניקה ההגנה לעדים אלו, ואולם גם בשל העובדה כי עדי הגנה אלו ניסו להטיל דופי בעבודת המשטרה בכלל ובעבודת המדובב בפרט, וסברנו כי הדברים צריכים להתבאר כדבעי.

זאת ועוד, במסגרת פרק זה ניתן ללמוד על התנהלותה של ההגנה שלא בחלה בשום אמצעי במטרה להכפיש ולהטיל דופי בעבודתם של אנשי המשטרה.

א. עדות המדובב ארתור

(1) כבר בראשית עדותו בבית המשפט, העיד המדובב ארתור באופן ברור כי לא קיבל כל טובת הנאה או תמורה נוספת מעבר למה שסוכם עימו בחוזה הפעלתו[1841].

(2) ארתור העיד כי הוא סבר בתחילה שהנאשם חף מפשע, אולם בהמשך השהות עימו ולאחר שהנאשם טען בפניו כי הוא מוכן לקחת על עצמו עבירת רצח אך לא אונס, נדלקה אצלו "מנורה אדומה"[1842]. שאר השיחות בין השניים מוקלטות מתומללות ומדברות בעד עצמן. ההתוודות של הנאשם בביצוע הרצח בפני המדובב נדונה באריכות.

(3) בחקירתו הנגדית עומת ארתור עם טענות שנטענו לכאורה מפי המכונה ח'. ארתור הכחיש בתוקף את הטענות שהועלו כלפיו. הוא שלל כי אמר למכונה ח' בעת ששהה עימו בהפרדה ארצית, כי הוא מוכן לעשות הכל בשביל הכסף כולל לשקר, ואף הסביר את מערכת היחסים העכורה שהייתה לו עם ח', ואשר בעטיה ראה ח' לנכון להעיד כפי שהעיד. ארתור העיד כי הוא ו ח' מסוכסכים ואף התקוטטו, ולכן סביר כי ח' ישקר אודותיו[1843]. מאחר וההגנה לא טרחה להביא את ח' לעדות, נמנע מכל דיון נוסף בעניינו.

(4) בנוסף ארתור הכחיש מכל וכל, "לא היה ולא נברא"[1844] – כלשונו, טענות שונות שהטיחה בו ההגנה: הוא שלל שאמר לד"י בתקופה שלא עבד בה הרבה בדיבוב, שאם לא יחזירו אותו לעבוד הוא "יפוצץ" לחוקריו "את התיק בפנים". הוא שלל שאמר לד"י שקיבל הכוונה באילו נקודות ללחוץ על הנאשם בכדי לגרום לו להודות וש"תפר" את הנאשם, הכניס מילים לפיו והפיל אותו כשהוא חף מפשע, ואף שלל שאיים להתקשר לעיתונאי אם לא ישלמו לו את הכסף של העבודה, ושאם לא יעזרו לו בשחרור מוקדם[1845] ויספקו לו חפצים שונים כגון דיסקים ובגדים, אזי יגרום לשחרורו של הנאשם ויספר איך הכניס מילים לפיו של הנאשם[1846].

(5) ארתור בעדותו מתאר איך פנו אליו גורמים שונים כגון עו"ד ועיתונאים בניסיון להציע לו "כל מיני דברים", אך הוא מצידו לא פנה לאף אחד[1847] ומעולם לא אמר כי זדורוב חף מפשע אף בזמנים שכעס על המשטרה. ארתור אף "הזמין" את כל מי שטוען שאמר לו דברים אלו להתעמת עימו פנים מול פנים[1848].

(6) ארתור אישר כי בתקופה שנשללו ממנו ביקורים, וזאת בכדי למנוע חשיפתו, ד"י יצר קשר טלפוני עם אחראי המודיעין ושאל אותו מדוע הם עושים כך לארתור ואחראי המודיעין הבטיח כי ישוחח עם ארתור על כך[1849].

(7) כאמור, אמירת הדברים המיוחסת לארתור מוכחשת על ידו בתוקף, הכחשה שדבר בה גם במהלך חקירתו הנגדית. כפי שנראה בפרק זה של הסיכומים כל אחד מעדי ההגנה שהעיד כנגד ארתור הוא בעל מניע מובהק, שהתגלה במלואו במהלך חקירתם הנגדית.

(8) משהכחיש ארתור את כל הנטען כלפיו, והכחשתו לא נסתרה, היה על ההגנה להוכיח באמצעות עדים מטעמה את טענותיה.

ב. עדי ההגנה:

ההגנה כאמור העידה מטעמה, בעניין זה, שורה של עדים. כפי שהוכח וכפי שנראה בפרק זה של הסיכומים האמת רחוקה מלהיות "נר לרגליהם" של עדים אלה. בנוסף, נמנעה ההגנה כאמור מהבאת עדים רלוונטיים מהותיים (כדוגמת עדותו של ח') לביסוס הטענות שנטענו כנגד ארתור, והכל כפי שיפורט להלן:

(1) עדות ד"י

(1) עד ההגנה הראשון בעניין זה הוא ד"י, מדובב לשעבר אשר נחשף ועבודתו הופסקה, אשר ישב בתא יחד עם ארתור לאחר סיום החקירה בתיק זה.

(2) ע"פ עדותו של ד"י[1850] כאשר ארתור הגיע "חדש לתא" הוא עצמו לא ידע כלל כי ארתור הוא המדובב בתיק זדורוב, ובעת שצפו ביחד בחדשות ארתור סיפר לו בהתלהבות שהוא דובב את הנאשם, תדרך אותו במה ואיך להודות, והתבקש על ידי המשטרה ללחוץ על הנאשם, ולספק לו מניע[1851]. כן טען ד"י כי ארתור אמר לו שהנאשם חף מפשע, ושהוא קיבל מהמשטרה הרבה ולכן לא יכול לעשות "טעות" עכשיו, ואם לא הוא אין תיק נגד זדורוב.

(3) לדבריו ארתור השביע אותו שלא יספר על כך לאף אחד, וד"י גילה רגשי חמלה כלפי הנאשם שכן הוא חף מפשע וירצה מאסר עולם.

(4) ד"י העיד כי הוא כעס על ארתור שנהג כך כלפי הנאשם ולא ביצע את עבודתו נאמנה, כפי שד"י נוהג לעשות[1852], זו גם הסיבה בגללה הגיע להעיד מטעם ההגנה – צו מצפונו לא אפשר לו לשבת בחיבוק ידיים.

(5) ד"י מתאר את מערכת היחסים בינו לבין ארתור כמערכת יחסים טובה, לדבריו הם הופרדו מכיוון שד"י ביקש זאת ולא משום שהיה ביניהם סכסוך כלשהו.

(6) ע"פ עדותו של ד"י - ארתור ביקש ממנו להתקשר בשמו לראש ימ"ר גליל ולראש אמ"ן צפון ולדרוש מהם עבורו טובות הנאה שונות כגון: דיסקים וסיגריות, תוך איום שאם לא יעשו כן הוא יפוצץ את "כל הסיפור" ויספר את האמת[1853] . בהמשך, תיאר כיצד ארתור פנה בעצמו לראש צוות החקירה בימ"ר גליל ובהתאם לבקשתו הוא יצא וחזר לתא עם ציוד מחנות כלי כתיבה בעכו אשר נרכש עבורו ע"י המשטרה. לטענתו- אין זו הפעם הראשונה שהמשטרה רוכשת עבור ארתור ציוד[1854].

(7) בחקירתו הנגדית התבררה תמונת מערכת היחסים בין ד"י לגורמי אכיפת החוק במלואה.

(8) ד"י מוסר בעדותו כי מאז שנחשף כמדובב עקב טעות של פרקליטות מחוז חיפה - הוא לא מועסק יותר כמדובב. העד אישר את העובדה כי הגיש תביעת נזיקין נגד המדינה, הוא טען כי אין לו כל כעס כלפי המשטרה אלא רק כלפי הפרקליטות[1855], טענה שאינה נכונה בעליל, שכן תביעתו הוגשה נגד שני הגורמים, אולם די בה כדי להסביר את האינטרס שלו להעיד עדות שקר.

(9) הובהר כי ד"י ישב ביחד עם ארתור בתא בסה"כ כשלושה חודשים ולא תקופה ממושכת יותר כפי שניסה לטעון. במהלך אותה תקופה היה ד"י בשיא הסכסוך וההליך המשפטי נגד המשטרה והפרקליטות, התברר כי יש לו "בטן מלאה" על הפרקליטות ומכאן גם אינטרס ברור לפגוע במערכת כולה – שכן, בשל חשיפת זהותו בטעות על ידי הפרקליטות הוא נמצא בסכנה, עבודתו הופסקה, הוא התגרש, לטענתו, מאשתו והושם בהפרדה ארצית.

(10) גרסתו של ד"י איננה הגיונית ודינה להידחות.

ראשית עולה השאלה הכיצד ייתכן שארתור מגיע לתא, פוגש לראשונה בד"י ומיד משתף אותו בסוד שחשיפתו עלולה סכן את שלומו, "סוד" שמפרנס אותו, ועוד טוען בפניו לכאורה שהוא מעל בעבודתו והפליל אדם חף מפשע ? טענה זו לכתחילה מעוררת ספק.

זאת ועוד, ד"י העיד על עצמו כאדם בעל מצפון שכעס על ארתור שגרם להפללתו של חף מפשע. בנסיבות אלה לא ברור מדוע ד"י הישר והמצפוני לכאורה שיתף פעולה עם ארתור ש"מעל" בעבודתו כמדובב, והתקשר, כפי שהוא טוען בשמו לגורמים שונים והשמיע בפניהם איומים שונים בשמו של ארתור. כן, לא מובן מדוע ד"י בעצמו לא פנה לאותם גורמים במשטרה והתריע בפניהם כי ארתור הפליל אדם חף מפשע.

לתהיות אלו ד"י לא ידע לספק הסבר סביר בחקירתו בבית המשפט[1856].

(11) ד"י טען כי שוחח טלפונית, עם עוה"ד גליל שפיגל כפעמיים או שלוש פעמים וסיפר לה "בקטנות", כלשונו, את הדברים שעליהם העיד בבית המשפט.

ד"י מסר תחילה כי שיחותיו עם עוה"ד שפיגל, נערכו אחרי שארתור העיד בבית המשפט – ולאחר שהובהר לו כי הדבר שאינו מתיישב עם העובדה כי בעדותו של ארתור בבית המשפט ההגנה שאלה את ארתור על דברים שנאמרו מפיו של ד"י, אישר ד"י כי השיחות עם עוה"ד גליל היו לפני עדותו של ארתור בבית המשפט.

(12) ד"י טען תחילה כי למעט אותן שיחות טלפון לא היה כל קשר בינו לבין עוה"ד גליל עד לזימונו לביהמ"ש. כאשר נשאל בעניין זה, מסר ד"י כי נפגש לראשונה עם עוה"ד גליל בעת ששהה במעבר, ביום שישי האחרון (לפני עדותו שנשמעה בתאריך 22.3.09).

רק לאחר שהוצג בפני העד פלט ביקורים שבו בניגוד לדבריו, מתועד כי עוה"ד שפיגל בקרה אותו בכלא עוד ביום 29.4.08, שינה העד את תשובתו ואישר כי אכן עוה"ד שפיגל בקרה אותו, ולא ידע לתת הסבר מדוע "שכח" לציין את הפגישה הנ"ל .

כמו כן, ביחס לפגישה עם עוה"ד שפיגל שהתקיימה בכלא, טען ד"י כי נועדה לספר לעו"ד גליל על דברי ארתור. גם טענה זו איננה הגיונית שכן אין זה סביר שעוה"ד שפיגל תמתין כשלושה שבועות לאחר שכבר הסתיימה עדותו של ארתור, בכדי לפגוש את ד"י בכלא, להכיר אותו ולשמוע ממנו פרטים נוספים אודות הדברים ששמע מארתור[1857]. הדברים תמוהים עוד יותר נוכח העובדה כי ד"י מאשר כי היה "לחוץ" על כך שעוה"ד שפיגל תגיע לבקרו, כדי לספר לה מידע חשוב, אולם הוא טען ששכח מהו.

(13) אם כן עדותו של ד"י כשלעצמה רצופה סתירות, התחמקויות וחוסר הגיון פנימי ואף נסתרה על ידי עדי ההזמה כפי שיפורט בהמשך פרק זה.

(2) עדות מ"ר:

מ"ר, עד נוסף שהגיע מטעם ההגנה בעניין המדובב, לא שיתף פעולה במהלך חקירתו הראשית עם ההגנה, מטעם שסירב לפרטו. והסכים למסור את הדברים הבאים:

(1) העד מכיר את ארתור מכך שישב בתא צמוד אליו בהפרדה ארצית בתחילת שנת 2007.

(2) הוא נפגש עם עו"ד גליל שפיגל והעיתונאי ואורון מאירי בין החודשים יולי יוני 2009.

(3) הוא מסר לארתור את מספר הטלפון של העיתונאי אורון מאירי.

(4) ארתור לאחר שיצא מהתא עם חוקריו שב אליו כשבידיו שקיות המכילות סיגריות וציוד.

(5) בהסכמת המאשימה מ"ר הוכרז כעד עויין ונחקר בחקירה נגדית ע"י ההגנה. במהלך חקירתו - הכחיש העד את טענת ההגנה כאילו הוא אוים ע"י קצין המודיעין שאם יעיד לטובת הנאשם - יפגעו לו באפשרות לשחרור מוקדם ולא תשונה הגדרתו כסג"ב.

(6) גם כאשר ב"כ המאשימה אמרה למ"ר באופן חד משמעי כי כל מה שימסור בעדותו לא ישפיע על תנאיו בכלא ולא יביא לענישתו בשום אופן - העד המשיך בשלו ונמנע מלפרט את עדותו ולהשיב לשאלות[1858].

(7) הסיבה לכך שהעד נמנע מלחזור על טענותיו בפני בית המשפט לטענתנו-ברורה. הדברים לא היו ולא נבראו מעולם.

(8) בחקירתו הנגדית ניסה מ"ר לצייר תמונה אידיאלית של מערכת היחסים בינו ובין משטרת ישראל – הוא טען תחילה כי הוא אינו כועס על המשטרה ואין לו טענות כלפיה לאחר מכן מסר כי למעשה כועס על שב"ס ועל משטרת ישראל מכיוון שזה אותו גוף[1859] ובהמשך שינה עמדתו הלוך ושוב.

(9) במהלך חקירתו הנגדית התגלה כי מ"ר קרא כתבה שפורסמה על ידי אורון מאירי בעיתון "ידיעות אחרונות" עובר לעדותו בבית המשפט ולאחר שד"י העיד. מטעם זה בלבד יש לייחס לעדותו משקל אפסי אולם כפי שנראה זה איננו הטעם היחיד לכך.

(10) לדבריו במסגרת התייעצות עם אורון מאירי כעו"ד[1860], הוא נפגש עימו בכלא, ופרסם כתבה אודותיו.

(11) עולה כי במערכת היחסים בין מ"ר לאורון מאירי השתמש האחרון בשני כובעים- האחד- סנגור פלילי שמייעץ למ"ר, השני-עיתונאי.

(12) חרף טענתו של מ"ר כי הוא אינו כועס על המשטרה, התברר כי במהלך חופשה בשנת 2003 בה ניסה לברוח הוא נורה ע"י שוטרים מימ"ר גליל, ונפצע ברגלו פציעה ממנה הוא סובל עד היום[1861]. הדברים פורסמו בין היתר בהרחבה בכתבה של אורון מאירי. מ"ר, אגב מתכחש לתוכן הדברים שצוטטו מפיו לכאורה ע"י אורון מאירי.

(13) כאשר נשאל על ידי בית המשפט מדוע הוא שב ומשתף פעולה עם מאירי כאשר הדברים שכותב אינם נכונים – השיב מ"ר כי מאירי לא התכוון לפגוע, "מה יעשה איתו?" וכי אורון מאירי הוא זה שפנה אליו . מיד לאחר מכן מ"ר סותר את עצמו ומוסר כי הוא זה שלמעשה פנה לאורון מאירי ולא להפך[1862].

(14) כמו כן, מ"ר אישר מבלי להרחיב כי ארתור רצה לחשוף את האמת בפרשת זדורוב ואמר לו כי : "זה תיק חרטא, הוא חף מפשע, אני השתמשתי איתו בשיטת דיבוב מסוימת, הדרכתי אותו למסור בהודאה, קיבלתי אינפורמציה על התיק, סובבתי אותו איך שרציתי[1863]."

(15) עדותו של מ"ר היא למעשה חסרת כל ערך. העד נמנע מלספק את הסחורה שלשמה הוזמן, והאישור שהצליח הסניגור לדלות מפיו, בחקירה החוזרת, לאמירה כללית וסתמית של ארתור, חסר משקל כלשהו, וודאי אינו גובר על שיחות מוקלטות בין ארתור לנאשם או על עדותו של ארתור.

(16) העד לא פירט מדוע הוא עויין את ההגנה, ונסיונות ההגנה לחלץ מפיו כי אויים ע"י גורמים בפרקליטות או בשב"ס העלו חרס.

(17) יצויין כי שמו של מ"ר וטענותיו לא הוצגו לארתור בחקירתו הנגדית.

(18) מעבר לכך הוכח בחקירתו הנגדית של מ"ר כי העד מניפולטיבי, משנה את תשובותיו מבלי הרף, מתחמק ממן תשובות כאשר השאלות אינן נוחות לו. מה שהובהר, לעומת זאת, הוא כי לעד חשבון פתוח עם המשטרה, אשר הוא חש נבגד ופגוע על ידה, לאחר ששירת אותה בנאמנות כמדובב, ו"נזרק כנייר טואלט" בלשונו (בכתבה שכתב אורון מאירי), ולאחר שנורה במהלך בריחה מהכלא ע"י שוטר מימ"ר גליל – היחידה שחקרה את תיק זדורוב. אין ספק כי באלה הוכח אינטרס ממשי של העד לשקר.

(3) עדות אורון מאירי:

(1) עד ההגנה אורון מאירי העיד בפני בית המשפט פעמיים.

(2) העד הוא עיתונאי בעיתון "ידיעות אחרונות", ובנוסף לכך הוא עו"ד[1864]. העד העיד כי חשף במסגרת תפקידו כעיתונאי פרשיות שחיתות והוא אף מכנה את עצמו "כלב השמירה של הדמוקרטיה"[1865] .

(3) העד העיד באשר לדברים אותם שמע לטענתו מד"י וממ"ר. עדותו ביחס לדברים ששמע הינם בגדר עדות מפי השמועה ואינם קבילים לצורך שאלת אמיתות תוכנם ובית המשפט מתבקש להתעלם מהם[1866]. יצויין כי עדותו השניה של מאירי באה לאחר שמ"ר סירב לחזור, בעדותו, על דברים אותם אמר, לפי הטענה, למאירי ולעו"ד גליל שפיגל בביקורם אצלו בכלא. מאירי הגיש לבית המשפט תצהיר המפרט תוכן הדברים ששמע ממ"ר בפגישה. לא ברור מה היתה כוונת ההגנה בהעדתו החוזרת, אולם אם סבר הסניגור המלומד, כי יש בתצהיר (מבלי שנתייחס כרגע למהימנותם של מאירי ושל מ"ר), כדי להכשיר את עדות השמיעה מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, הרי טעות בידו.

התצהיר אינו מקיים את דרישותיו הבסיסיות של סעיף 10א, אין מדובר ב"אמרה בכתב" של מ"ר, או אף בדברים שנרשמו ע"י מאירי מפיו בזמן אמת, אלא חודשים לאחר הביקור. מאירי טען אמנם בתצהיר כי עו"ד גליל שפיגל ערכה, בנוכחותו, תרשומת של דברי העד, אולם התרשומת לא הוגשה לבית המשפט, וממילא עדותו של מאירי לגביה חסרת ערך[1867]. לפיכך – שתי עדויותיו של מאירי הינן בלתי קבילות לתוכן מה ששמע מ"ר כביכול מפי ארתור.

(4) שתי קלטות אשר הומצאו ע"י מאירי, ומתעדות שיחות שלו עם מ"ר, ואשר הוגשו כראיה, אינן כוללות שום אמירה של מ"ר לעניין תוכן הדברים שאמר לו ארתור.

(5) לדבריו שוחח מאירי טלפונית עם מ"ר שסיפר לו כי בתא מולו יושב המדובב בפרשת זדורוב ובהמשך גם ד"י שוחח עימו באמצעות טלפון ציבורי, כאשר הוא מוסר לו שארתור נמצא עימו ו"הוציא את הדברים שלא כדין" ובכדי שיספר על כך למאירי הוא (ארתור) דורש תשלום. בסופו של יום, לטענתו, ארתור לא הסכים לסכום שאושר לתשלום ע"י מערכת העיתון[1868], ולכן הדברים לא פורסמו.

יודגש כי מאירי לא יכול היה להעיד מיהו האדם שנמצא עם ד"י לטענתו, מהצד השני של קו הטלפון. מעדות ההזמה של י"ע שהעיד בהמשך הובהר כי מבחינת מיקום הטלפון הציבורי (בין התאים) זה יכול היה להיות גם אסיר מהתא הסמוך (מ"ר?) או אסיר עבודה שחלף במסדרון[1869].

(6) למעשה - בכך מסתכמת עדותו של מאירי מבחינת תכנה הקביל ראייתית והרלוונטי, שמשקלו לענייננו - אפס, אך נוכח התנהלותו והתנהלות ההגנה בבית המשפט, נוסיף את הדברים הבאים:

(7) העד סיפר כי בעקבות פנייתו של מ"ר אליו וטענותיו לגבי דברי ארתור על חפות הנאשם, יצר קשר עם עוה"ד גליל שפיגל, ואף העיד כי הוא, עוה"ד גליל ומ"ר נפגשו בכלא בטרם עדותו[1870].

(8) בחקירתו הנגדית אישר מאירי כי בתאריך 16.7.09 פרסם כתבה בעתון ידיעות אחרונות, המתייחסת לתיק שבפנינו, תחת הכותרת "פרשת המדובבים"[1871]. יצויין כי הכתבה מפרטת, בין היתר, את גירסאותיהם המלאות של ד"י (כפי שעולה מפרוטוקול עדותו בתיק זה), וכן של מ"ר ואחרים, וזאת - בטרם העידו מ"ר ומאירי עצמו בבית המשפט.

(9) כמו כן, כוללת הכתבה פרטים שגויים, באשר לראיות בתיק. כאשר נשאל בעניין זה העביר מאירי את האחריות לכתפיו של עיתונאי אחר שכתב עימו את הכתבה.

(10) חרף היותו של העד עו"ד אשר מודע לאיסור על עד להיחשף לחומר הראיות של עדים אחרים שהעידו ויעידו מטעם הגנה, מחשש לתיאום עדויות, התברר כי בטרם פרסום הכתבה ובטרם העיד בבית המשפט, הוא קרא חומר ראיות הרלוונטי לעדותו הכולל את עדותו של ד"י, את החלק הגלוי בעדותו של ארתור ותמלילי השיחות בין ארתור לבין הנאשם.

(11) חשוב להדגיש, כי במועד פרסום הכתבה, ידע מאירי היטב כי הוא אמור להעיד בתיק, שכן הוא זומן לעדות בתאריך שחל מס' ימים לפני פרסום הכתבה, ואף התייצב באולם בית המשפט, אולם נעלם כלא היה בעת שנקרא לדוכן העדים. מאירי והסניגור טענו כי המדובר באי הבנה.

(12) ניכר כי מאירי נטה להתחמק משאלות ולהיתמם[1872]. כאשר נשאל מדוע פרסם כתבה הכוללת פרטי ראיות הנוגעות לעדותם של עדים פוטנציאליים, בטרם העידו (מה שעלול להשפיע על עדותם), הכחיש כי ידוע לו שעדים אלה (מ"ר וח"מ) צפויים להעיד כעדי הגנה. העד המשיך ב"תמימותו" וטען כי הוא לא מנהל את ההגנה, הוא אינו יודע מי יעיד , הוא לא צופה פני עתיד ואולי בכלל העדים לא קוראים "ידיעות אחרונות."

(13) בעדותו השניה ומן התצהיר שהגיש, התברר כי מאירי לא הקפיד על האמת בבית המשפט במהלך עדותו הראשונה כאמור[1873].

בסעיף 7 לתצהירו ציין מאירי כי בעת הפגישה עם מ"ר: "שאלה אותו עוה"ד גליל שפיגל באם הוא מוכן להתייצב בפני ביהמ"ש ולהעיד על כל אשר סיפר ומ"ר סיפר שהוא מוכן לעשות זאת ברצון רב." לאחר מכן, מצוין בתצהיר כי עוה"ד שפיגל הסבירה למ"ר כי עדותו בביהמ"ש תימסר בדרך של שאלות ותשובות.

ברי לכל כי מאירי ידע שבכוונת ההגנה לזמן את מ"ר להעיד, לכל הפחות סבר שכך יעשה והיתממותו - שאדם המביע דעה כי הוא מוכן להעיד במשפט לא אומרת כי יעיד בבית המשפט[1874] – איננה ראויה.

(14) מאירי אישר גם, כי לפני שבא להעיד בפעם השניה, קרא את עדותו של מ"ר שעליה בא להעיד, דבר שאף הוא בלתי ראוי בלשון המעטה. כשנשאל על כך טען כי לא ידע שיוזמן להעיד פעם נוספת אלא שלושה ימים לפני עדותו[1875].

הדברים אינם מתיישבים עם העובדה כי העד התבקש לערוך תצהיר עוד ביום 17.9.09 - יום עדותו של מ"ר, מייד לאחר הכרזתו של מ"ר "עד עויין". להזכיר לא מדובר בעד הדיוט אלא בעד שהוא עו"ד ועוסק "קצת" גם בתחום הפלילי[1876] וברור כי סביר שיתבקש להעיד על תצהירו בבית המשפט, שאם לא כן, למה שיתבקש לערוך תצהיר בעניין???

(15) זאת ועוד, כאשר הוצגה בפני מאירי האפשרות שמא המדובבים פנו אליו וסיפרו לו סיפור שאינו אמת מכיוון שיש להם חשבון פתוח עם משטרת ישראל, העד בחר להיתמם פעם נוספת ולהשיב - "למה שזה יקרה? "

לא ברור כיצד העד טען ברצינות כי לא ידע שיש לכל אחד מהם "חשבון" עם משטרת ישראל, שכן בכתבות שכתב ובעדותו הובהר כי ידע היטב על תביעתו של ד"י את המשטרה והפרקליטות ועל העובדה כי מ"ר נורה ע"י שוטרי ימ"ר גליל, ומאשים את המשטרה כי בגדה בו ונטשה אותו "כנייר טואלט משומש"[1877].

(16) עדותו השניה של מאירי, לבקשת ההגנה, נועדה לשם הגשת תצהיר[1878] שערך על סמך קלטת[1879] המתעדת שיחה שנערכה בינו לבין מ"ר.

בסע' 11 לתצהירו של מאירי נכתב : "הריני להצהיר כי בתאריך 15.09.09 בשעות אחר הצהריים התקשר אלי אדם שהזדהה כמ"ר ואשר קולו מוכר לי משיחות קודמות ודיווח לי כי נפגש עם עו"ד גליל שפיגל ועל כך שהוא איננו מתכוון להעיד בביהמ"ש משום שהובהר לו שאם יעיד יפגעו תנאי מאסרו וכי הוא עלול להיפגע מצד הפרקליטות ואף קיים איום על ניכוי 1/3 ממאסרו. הריני להצהיר כי הקלטתי את שיחתנו זו."

בניגוד לאמור בתצהיר, עלה מההקלטה ואושר בעדותו של מאירי כי למעשה מ"ר לא אמר לו כלל כי איימו עליו ביחס לתנאי מאסרו ולניכוי שליש ממאסרו אלא מדובר בהשערה של העד שחשש כי אם יעיד לא יזכה בניכוי של שליש ממאסרו.

(17) בנוסף הובהר כי בניגוד למצוין בתצהיר לפיו מ"ר הוא שסיפר למאירי כי נפגש עם עוה"ד גליל שפיגל ולא מתכוון להעיד מכיוון שהובהר לו שאם יעיד יפגע, הרי שלמעשה בפועל, מאירי הוא זה שפונה אל מ"ר ואומר לו כי הבין (כנראה מעוה"ד שפיגל) שקצין המודיעין פנה למ"ר ואמר לו בשביל מה לך להעיד וזאת כאמור, בניגוד למוצהר בתצהיר.

(18) מאירי שלל כי הוא מודע לניסיון לקניית עדות בתיק זה, אולם מקלטת נוספת שהועברה לתביעה (דרך הסניגור) ע"י העד עצמו (ככל הנראה בטעות) עולה בבירור כי נושא זה עלה בשיחה בין מ"ר לבין מאירי[1880]:

"(4:16) מ"ר: אני יעשה הכל ואני..הבן אדם יצא לחופש בתחילת החודש הבא... אני יעשה אפילו, אני אשלם מהכיס שלי את כל הכסף שצריך, על מנת שינסו לקחת את הבן אדם ולהגיד כל מה שצריך. אל תחשוב שאני שותק על זה.

(4:30) אורון: שתבין פשוט צריך לזעזע אותם, אני, אתה כנראה רוצים להזמין אותך לעדות כמו שדיברה איתך גליל בספטמבר. אני ביקשתי לבוא לעדות יחד איתך. ביום שאתה מעיד גם שאני יעיד."

כשהושמעה לו הקלטת ונשאל לפשר הדברים, אישר מאירי כי מ"ר הציע לשלוח לארתור אדם שיקליט אותו חוזר בו מעדותו, ולשלם על זה לאותו אדם, אולם מאירי עצמו – לטענתו - התנגד ליוזמה זו בתוקף.

כאשר נשאל לפשר תגובתו למ"ר על היוזמה כי "צריך לזעזע אותם", ואת מי רצה לזעזע? השיב מאירי בלהט כי אם ארתור יחזור בו מדבריו, זה יזעזע, וכי זה "מצויין".

כאשר נשאל מדוע, אם כן – התנגד ליוזמה בכל תוקף? השיב מאירי בעזות מצח כי התובעת "עושה סלט מכל העניין"[1881].

רצף זה של שקרים וסתירות, יחד עם הכחשתו של מאירי כי היה מעורב בעניין "קניית העדות"החמור מאין כמוהו, מדבר בעד עצמו.

(19) זאת ועוד, מאירי טען כי אין לו כל עניין בתוצאות המשפט, אין לו עניין לשכנע את מ"ר להעיד, והוא עצמו בא להעיד רק באיום של הסניגור כי יוציא לו צו הבאה[1882]. אולם מן הקלטת לעיל[1883] עולה בבירור כי למאירי עניין רב בתוצאות המשפט. מאירי נשמע בקלטת, לוחץ על מ"ר להעיד בבית המשפט, תוך שהוא מבטיח לו כי יסייע לו, בתוקף מעמדו כעיתונאי ומקצועו כעו"ד, בנושאים שונים כגון: וועדות שחרורים, הגדרתו כסג"ב ויציאה לחופשה.

לאחר שהאזין לקלטת טען מאירי כי בתור כלב השמירה של הדמוקרטיה היה לו חשוב כי הצדק יראה ויעשה ולכן אמר למ"ר כי יעזור לו בנושאים שונים ולדעתו מ"ר צריך להעיד וזאת כדי שאדם חף מפשע לא ישב בכלא[1884].

(20) דברים אלה מדברים בעד עצמם לעניין מהימנותו של מאירי, ולעניין היותו עד מוטה, בעל אינטרס לכל דבר ועניין בזיכוי הנאשם, אשר הוא גיבש דיעה בלתי מבוססת כי הוא חף מפשע, ושם לעצמו מטרה, להביא לזיכויו.

ג. שלילת הטענה לגופה:

כפי שניתן לראות העדים שהובאו מטעם ההגנה סתרו את עצמם, חזרו בהם מעדותם והתגלו כלא מהימנים וכלא אמינים – וזאת בלשון המעטה.

למען הזהירות בלבד, הביאה המאשימה עדים מטעמה לשלול את הטענות שנטענו כנגד ארתור וכנגד התנהלות המשטרה.

(1) עדות חי יצחק:

(1) העד שימש כראש ענף המודיעין של מחוז צפון ומתוקף תפקידו היה אחראי מקצועי לכל נושא הפעלת המדובבים במחוז[1885].

(2) כעולה ממכתבו[1886] של העד ומעדותו, העד קיבל שיחת טלפון מד"י בשמו של ארתור וציין בפניו כי ארתור מעוניין לשוחח עימו על בעיותיו בין כותלי הכלא והעד השיב לד"י כי ישוחח עם ארתור. העד סיפר בעדותו כי מכיוון שלא ידע מי משוחח עימו נהג בזהירות. העד שלל את הטענה של ד"י, לפיה הוא איים ומסר לארתור שלא יעשה טעות. העד סיפר כי בעקבות אותה שיחה חריגה, היה צורך לבדוק את מצבו של ארתור ללא קשר לעדותו של ארתור בבית משפט[1887], שכן העד כלל לא ידע למקם את עדותו של ארתור[1888] ביחס לשיחה שהתקיימה עימו במשרדי ימ"ר גליל, ולצורך כך – הוא נפגש עם ארתור.

(3) העד שלל לחלוטין כי ארתור איים עליו או על מי שנכח עימו בחדר כי יפעל בניגוד למה שסוכם עימו, ההפך הוא הנכון. העד העיד כי הפגישה עם ארתור היתה ברוח טובה והנושא שהטריד את ארתור הוא מצבו הכלכלי הקשה[1889].

(4) באשר לטענתו של ד"י כי המשטרה נהגה להוציא את ארתור פעם בשבוע לקניות ולאכול שווארמה – משיב העד כי הוא לא מכיר הסדר שכזה ולא אישר זאת. יחד עם זאת העד מציין כי רכישת מוצרים מחשבון האסיר, זה דבר מקובל כל עוד זה במסגרת התקציב שאושר למדובב ועל פי ההסכם שהיה עימו[1890].

(5) מנגד, מעדותו של העד עלה כי ד"י פנה אליו מספר פעמים כי הוא מעוניין לבטל את התביעה שהוגשה כנגד המשטרה והפרקליטות במידה והוא יוחזר לעבוד כמדובב, אולם העד סירב לכך[1891].

(6) העד הוסיף כי ד"י הפר את האמון שניתן לו ושב לבצע עבירות פליליות בעת היותו אסיר ברישיון ועל כן רישיונו הופקע.

(7) עדותו של חי שלא נסתרה בחקירה נגדית הייתה הגיונית עקבית ולא היו בה שום סתירות או תמיהות. ניכר היה לדעתינו כי הדברים הובאו כהווייתם.

(2) עדות אבינועם יעקב:

(1) כעולה ממכתבו[1892] של העד ומעדותו בבית המשפט, העד שימש בתקופה הרלוונטית לנטען ע"י ד"י, כרכז מודיעין ומפעיל מדובבים מרחבי בימ"ר גליל. במסגרת תפקידו, כאשר התבקש ע"י מפקדיו "לשלוף" מדובב, הוא היה אחראי על תיאום הבאת המדובב ולא על הובלתו בפועל.

(2) אבינועם העיד באופן ברור כי לא מוציאים מדובב ל"שופינג" אלא אך ורק לצרכי חקירה. יחד עם זאת, העיד, כי קורה פעמים רבות שכאשר מדובב יוצא לצרכי חקירה הוא עשוי לרכוש בכספו מוצרים שונים ואוכל.

(3) בניגוד לנטען ע"י ד"י – כי ארתור קיבל מהמשטרה טובות הנאה כיוון שאיים לגלות משהו שאסור, לכאורה שיתגלה – השיב העד כי הוא עצמו לא פוחד וגם לא הרגיש בשום דבר וארתור קיבל את שצריך היה לקבל בהתאם לנהלים ולא מעבר לכך, וכי הדברים נעשו כדבר שבשגרה ולא כתוצאה מאיומים.

(4) יתרה מזו, העד מציין כי אם היה חושש שמא ארתור לא יעמוד בהסכם ההפעלה שלו, אזי היה ממליץ למפקדיו שלא לשלם לארתור עבור עבודתו, בטרם עדותו בבית המשפט[1893] . כמו כן העד ציין כי אם ארתור היה מאיים או מנסה לסחוט היה מתעד זאת בכתב ומפנה את הדברים לממונים עליו[1894].

(5) בנוסף מכוח תפקידו, העד שוחח רבות עם מדובבים ואסירים והיה להם "אוזן קשבת"[1895], אך מעולם לא שמע מהאסירים בכלל או מד"י, מ"ר וח"מ בפרט כי קיימת שמועה באגף שארתור מספר כי רומן זדורוב חף מפשע, ולדברי העד אם היה שומע דבר כזה היה מתעד זאת ומעביר לממונים עליו[1896].

(6) אין זאת אלא כי שני מדובבים שהיה להם "חשבון פתוח" הן עם גורמי פרקליטות כאמור, והן עם גורמי משטרה בכלל וימ"ר גליל בפרט- גמרו אומר לנקום במי שלשיטתם עשה להם עוול.

(3) עדות י"ע:

(1) י"ע הוא מדובב ובמהלך מאסרו ישב באותו אגף ואף באותו חדר עם ד"י ועם מ"ר. יוזכר כי לטענת מ"ר בעדותו, נכח י"ע ושמע את השיחה בה אמר לו ארתור, לטענתו, כי התיק הוא "חארטה" וכי שם מילים בפי הנאשם וכו'.

(2) י"ע מאשר כי היתה תקופה בה לא עבד כמדובב[1897]. הוא ישב ביחד עם מ"ר בתא ואילו בתא סמוך ישבו ארתור וד"י, מכיוון שהתאים קרובים וסגורים בדלת רשת ניתן לשמוע את השיחות שנערכות בתא ליד. מכיוון שבתקופה זו לא הועסק כמדובב הוא שהה מרבית הזמן בתא.

(3) העד שולל על הסף את הנטען ע"י ד"י לפיו ארתור אמר לו כי הכניס מילים לפיו של הנאשם, לחץ עליו ולמעשה הנאשם חף מפשע.

(4) להפך – י"ע מספר בעדותו כי שמע דברים הפוכים לכך וכי ארתור היה מספר כי הוא דובב את רומן זדורוב, והוא הודה ושחזר בפניו, שהכל הוקלט ושלדעתו רומן הוא הרוצח והוא יורשע בתיק[1898].

(5) י"ע אף שלל מכל וכל את טענת מ"ר, כאילו נכח בשיחה בה אמר ארתור דברים כנטען ע"י מ"ר.

(6) יתרה מזו, י"ע העיד כי מניסיונו כמדובב, מעולם היחידה החוקרת לא הכניסה לו מילים לפה ומסרה לו בזמן שהוא מדובב חשוד פרטים מעבר למה שהעצור חשוד בו[1899].

(7) באשר לטענת ד"י כי ארתור איים על המשטרה כי אם לא יתנו לו טובות הנאה יפוצץ את תיק זדורוב – י"ע מספר כי היה עד לשיחות שהתקיימו בין ארתור לבין אנשי משטרה אולם לא שמע כלל איומים[1900].

(8) העד חלק תא עם ד"י ועם מ"ר, למד להכיר אותם ושמע את שיחותיהם. י"ע סיפר אודותם כי גם ד"י וגם מ"ר ביקשו לחזור ולעבוד כמדובבים אולם הם נענו בשלילה ע"י המשטרה.

(9) כמו כן, י"ע סיפר בעדותו כי ד"י הוא אדם שקשה להסתדר עימו, ומדבר סרה מאחורי גבם של אנשים. על אף הקושי להסתדר עימו, מעיד י"ע כי הוא עצמו לא הסתכסך עימו אולם עם ארתור ד"י רב ואף היה מקנא בארתור.

(10) בנוסף העד מסר כי לדעתו מ"ר וד"י משקרים בעדותם ואף מתייחס בתשובתו לחוסר אמינות טענתו של מ"ר כי הוא העביר לארתור טלפון של עיתונאי באמצעות י"ע, הרי הוא נמצא במרחק נגיעה ממנו ולכן סביר כי ימסור לו את מס' הטלפון ישירות[1901].

(11) ביחס לח"מ – י"ע מספר בעדותו כי ארתור וח"מ מסוכסכים ואף התקוטטו[1902].

(12) אכן, אפשר שי"ע לא נכח בתא 24 שעות ביממה ואפשר שהיו שיחות שלא בנוכחותו, אולם זה בלתי סביר, לדעתנו, כי דווקא בנוכחות י"ע יאמר ארתור דברים לחובתו של הנאשם, ובכל פעם שי"ע יצא מהתא לענייניו, יהפוך ארתור את עורו ויתחיל לדבר בזכות הנאשם ונגד המשטרה, ודווקא באוזני שני אסירים אשר ידוע לו כי הם שונאים את המשטרה ומעוניינים לבוא עמה חשבון, ועל כן אינו יכול לבטוח בהם כי לא יסגירו את סודו. זאת ועוד, מ"ר נקב במפורש בשמו של י"ע כמי ששמע את הדברים יחד עמו.

(4) עדות יורם אזולאי:

(1) יורם אזולאי כראש צוות החקירה שלל לחלוטין כל טענה לפיה צוות החקירה הדריך את ארתור להכניס מילים לפיו של הנאשם.

(2) בנוסף לדברי יורם לא ידוע לו כי ארתור איים על המשטרה בכל דרך שהיא, וארתור לא קיבל טובות הנאה או תגמולים מעבר למה שסוכם עימו[1903].

(3) רכישת מוצרים ע"י המשטרה למדובבים נעשית מכספם של המדובבים בלבד[1904].

(4) יורם מאשר כי זכורה לו שיחה שד"י התקשר אליו אולם לא האריך במילים מחשש לחשיפת המדובב ולכן אמר לו כי אם המדובב רוצה לשוחח עימו אז שיעשה זאת באופן ישיר.

(5) יורם מוסיף ומספר בעדותו כי אם היה משתמע משיחת הטלפון הנ"ל כי בכוונת ארתור ל"פוצץ" את התיק אזי היה מתעד את הדברים[1905].

(6) באשר למ"ר – יורם מעיד כי מ"ר פנה אליו מספר פעמים בניסיון למסור מידע לגבי פרשיות שונות אך מעולם לא שוחח עימו על פרשת זדורוב ולמיטב ידיעתו מ"ר פסול הפעלה כמדובב[1906].

ד. לסיכום:

(1) העדים שהעידו מטעם ההגנה ביחס לטענות שנטענו כנגד המדובב וכנגד התנהלות המשטרה, התגלו כלא אמינים ובית המשפט לא יכול לסמוך על עדותם. ההגנה גם נמנעה מהעדת עדים רלוונטיים כגון ח"מ, והימנעות זו הינה בעלת משמעות מרחיקת לכת. נראה כי לא בכדי נמנעה ההגנה מכך. כתוצאה מכך, יש להתעלם, כמובן, מכל הטענות שהוטחו בארתור בשמו של ח"מ במהלך עדותו.

(2) שני עדי ההגנה ד"י ומ"ר הוכחו כבעלי אינטרס אישי לפגוע במשטרה ובפרקליטות בכלל, ובמשטרת המחוז הצפוני וימ"ר גליל בפרט. כל אחד בשל עברו והחשבון הפתוח שלו עם אותם אנשי משטרה אשר לדעתם זנחו אותם ולא גמלו להם כראוי על פעלם. לעומתם, ארתור, שישב עמם בתא, קיבל גמול ושבחים על עבודתו הטובה בתיק זה, מצבו הכלכלי היה משופר יותר, והדבר עורר את קנאתם.

(3) עדותו של ד"י נתגלתה כשקרית, י"ע הזים את עדותו באופן חד משמעי וכך גם שאר עדי ההזמה.

(4) כמו כן, מ"ר חזר בו מעדותו ולא ניתן להוכיח אמיתות דבריו באמצעות אורון מאירי, שעדותו עדות שמועה, והיא בלתי אמינה ומגמתית בפני עצמה. האמירה הבודדת שחולצה מפיו ע"י הסניגור הוזמה על ידי י"ע, אשר היה כביכול עד לה, ומכל מקום היא סתמית וחסרת משקל.

(5) טענות ההגנה כי ארתור ביקש לחזור בו מעדותו ואיים על המשטרה אינן הגיוניות, ועובדה היא כי המפעילים העידו כי הוא לא קיבל שום טובת הנאה מיוחדת, ולמרות זאת העיד בבית המשפט ולא חזר בו.

(6) מעבר לאמור, עדותם של עדי ההגנה אינה רלוונטית כלל ועיקר שכן בית המשפט יתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהקלטות המתעדות את השיחות בין הנאשם לבין ארתור ויקבע האם המדובב הפעיל לחץ כלשהו על הנאשם והכניס מילים לפיו, כנטען ע"י ההגנה.

(7) ברי כי, גם לו היה ארתור טוען בפני מישהו כי לדעתו הנאשם חף מפשע – למרות שלא כך הם פני הדברים, אין לכך כל משמעות וכפי שבית המשפט לא ירשיע את הנאשם על סמך העובדה שארתור סבור כי הנאשם אשם, כך גם לא יזכה אותו משום שארתור או כל אדם אחר סבור כי הנאשם חף מפשע.

(8) לטעמנו כל פרשת ההגנה, המתייחסת לחלק זה, היתה מיותרת לחלוטין ומטרתה היתה אחת ויחידה – להטיל דופי בעבודת המשטרה. ואולם, התוצאה היא הפוכה, וכל שנחשף הוא עוד ועוד שקרים ומזימות של עדי ההגנה, אשר חברו יחד כדי לפגוע במשטרה, בפרקליטות, ובארתור, כל אחד ממניעיו ומטעמיו, ובניצוחם של הסניגורים, אשר נפלו לידי כנופיה זו כפרי בשל בלהיטותם להשיג ראיות לטובת מרשם.

(9) כנראה שהמטרה מקדשת את האמצעים - התנהלות ההגנה הגיעה לשיאה בכך שעוה"ד גליל שפיגל הציגה עצמה כאילו נשלחה ע"י המשטרה, וספציפית ע"י ראש הצח"מ יורם אזולאי לקבל מידע מחנות לכלי כתיבה ביחס לשאלה האם ארתור קנה אצלם מוצרים[1907]. התנהלות זו איננה ראויה לדעתנו, ורק בשל כבודה של ההגנה לא נוסיף מילים על כך.

4. כיווני חקירה חלופיים:

א. כללי

(1) במהלך חקירת פרשת הרצח, הקפידו אנשי הצח"מ שלא "להינעל" על כיוון חקירה אחד[1908]. באופן חריג, כפי שכבר הובהר במהלך סיכומים אלה, פתחו אנשי הצח"מ דלתם לכל מי שחפצה נפשו לשתפם בהגיגיהם. במסגרת זו הם נחשפו למתקשרים ומאחזי עיניים למיניהם, כאשר מטרתם הייתה לשמוע ולהיחשף לכל מי שטוען שהוא בעל מידע כלשהו על הרצח, ויהא זה המידע הזניח והשולי ביותר.

(2) במסגרת זו הובאו בפני הצח"מ דבריהם של גורמים שונים, ודי אם נזכיר בעניין זה את עדותו של מומחה ההגנה אלכס פלג, על פיה כאמור הוא הגיע לאנשי הצח"מ ו"חידש" בפניהם פרטי מידע שאליהם נחשף בתקשורת, כך למשל סדובסקי מומחה ההגנה שכתב מכתב למפכ"ל המשטרה ולמשפחתה של המנוחה בו טען טענות שעומדות בסתירה מוחלטת לחומר הראיות ועל פיהן הוא הגיע למסקנה כי תלמידי בית ספר רצחוה על רקע קנאתם כלפיה.

(3) הצח"מ נחשף לאינספור אנשים שטענו שהם יודעים פרטים הנוגעים לרצח, ורק כדוגמא נמנה דיווח אנונימי עם חישובי גימטריה המוכחים לכאורה שגנן בית הספר, וגם בני נוער הם שרצחו את המנוחה, מתקשרת שטענה שקיבלה מהמנוחה את פרטי הרצח, אשה שקראה את עבודת השורשים של המנוחה וראתה שם כי המנוחה הייתה בגן הילדים עם ילד אלים... ועוד עדויות שמועה רבות מכילים שנים ושלישיים. הצח"מ קיבל את כל הפניות, והתייחס לכל פניה שהייתה ראויה לכך.

(4) פתיחות זו של הצח"מ הובילה את אנשיו להיחשף למאגר מידע בלתי נדלה שהניב מספר כיווני חקירה אופציונאליים. כל כיוון כזה נבדק מוצה ונשלל, כפי שנראה בפרק זה של הסיכומים. גם לאחר מעצרו של הנאשם, משטרת ישראל לא חסכה מאמצים כדי לבדוק מעורבותם של חשודים נוספים.

(5) כאמור, כבר בפתח החקירה עלו מספר כיווני חקירה נוספים, והצח"מ שקע בעבודה מאומצת שנועדה לבדוק האם מי מן התלמידים מעורב ברצח, האומנם בין כתלי בית הספר רחשה פעילות של כת השטן? האם נראו "זרים" בבית הספר? וכו' וכל זאת כמפורט בפרק העוסק בהשתלשלות הכרונולוגית של החקירה. במסגרת זו גם נעצרו ונחקרו כאמור שני חשודים נוספים ישראל נפתלי ורפאל כהן ושוחררו רק לאחר שמעורבותם נשללה בוודאות.

(6) במהלך חקירת עדי התביעה ולאורך פרשת ההגנה, ניסה הסניגור "לירות לכל עבר",במטרה להראות, כנראה, כי יש אפשרויות תאורטיות חלופיות לנאשם שלא נשללו עד תום. לשם כך זימנה ההגנה "מצעד" עדים, אשר איש מהם לא ידע למסור שמץ מידע קונקרטי, שיש בו להצביע על רוצח חלופי, או שמץ ראיה ממשית למניע חלופי.

(7) כבר בפתח פרק זה נאמר כי אין כיוון חקירה רציני, ולו אחד, שלא נבדק, מוצה ונשלל החקירה היסודית של חוקרי הצח"מ וההתעמקות שלהם בכל מידע שנמסר, גרמה לחקירה להסתיים באופן שלא נותר לטעמינו כל ספק בדבר היותו של הנאשם – הרוצח.

(8) לא בכדי- כל כיווני החקירה עליהם הצביע ב"כ הנאשם במהלך ניהול המשפט מקורם בחומר החקירה עצמו, והוא לא יכול היה לחדש ולהצביע על שום כיוון חקירה שחוקרי הצח"מ עצמו לא התייחסו אליו, ושללו אותו.

(9) מטבע הדברים- רצח כל כך מזעזע שהסעיר את העיר קצרין ואת המדינה כולה גרר אחריו גל של שמועות, והעיר כולה סערה וגעשה. בפרק זה של הסיכומים לא נתייחס לכל בדל שמועה, מאחר ואין בכך כל צורך. נתרכז בכיווני החקירה העיקריים שהעסיקו את צוות החקירה. בעניין זה נזכיר שוב שעל מנת להתייחס לכל שמועה שרחשה במסדרונות בית הספר הציב כאמור הצח"מ תיבה בה ניתן היה בעילום שם, להעביר מסרים או להעלות כיווני חקירה בפני הצח"מ[1909]. העובדה שבתיבה לא נעשה כל שימוש מעידה על כך כי כל השמועות שרחשו בבית הספר הן בגדר שמועה לא מבוססת בלבד, וברי כי אם מי מהתלמידים או מצוות בית הספר היה בעל ידיעה ממשית בנוגע לרצח או למעורבים בו, הוא היה מוצא דרך ולו גם אנונימית להביא הדברים לידיעת חוקרי הצח"מ.

(10) בע"פ 4906/09 איאד אלנברי נ' מ"י[1910] נקבע כי:

"אכן, מיצוי כלל כיווני החקירה האפשריים, והצגת תמונה עובדתית מלאה ככל שניתן, מהווים נדבך מרכזי ביכולתו של נאשם להתמודד עם הראיות המרשיעות במשפטו (ראו למשל ע"פ 5781/01 אעמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 681, 688 (2004); ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.4.2007), בפיסקה 29). לעיתים, עלול קיומם של מחדלי חקירה אף להביא לזיכויו של נאשם (ע"פ 6040/05 אלנבארי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 9.8.2006), בפיסקה 10). "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" (ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472 (1981)."

ואולם אין צריך לומר, כי אין בעצם ההצבעה על אפיק חקירה פוטנציאלי שבו לא נקטה המשטרה, כדי להתעלם מחומרי החקירה שהונחו בפני בית המשפט, ולפטור את הנאשם מאחריות על סמך זאת בלבד (ע"פ 4223/07 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.11.2007), בפיסקה 20; ע"פ 7282/08 אבו עמרה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.1.2010)). ככלל, אין זה מחובתה של התביעה להתחקות אחר הראיה הטובה ביותר שניתן להשיג, כי אם להציג ראיות המספיקות להרשעה מעבר לספק סביר (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 25.5.1994), בפיסקה 6ג; ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.5.2006) בפיסקה ז(2)). משכך, רק מחדלים חמורים, המעוררים חשש שמא תימצא בגינם הגנתו של נאשם חסרה ומקופחת בשל הקשיים להוכיח את גרסתו, ייזקפו לחובת התביעה ויוכלו לסייע לנאשם בהוכחת קיומו של ספק סביר (ע"פ 5152/04 אגרונוב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 23.6.2005); ע"פ 10735/04 גולדמן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 20.2.2006), בפיסקה 17)). כמו כן, ייבחן משקלו של מחדל כאמור, על רקע מכלול חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט (ע"פ 10357/06 אבו דיב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 6.8.2007), בפיסקה 35)."

(11) לטענתנו, בתיק זה , לא זו בלבד שלא ארעו מחדלי חקירה הפוגעים בהגנת הנאשם, כפי שמנסה ההגנה להציג, אלא כיווני החקירה החלופיים נבדקו ומוצו, מעל ומעבר לנדרש, בחקירה יסודית לעילא ולעילא. להלן סקירה של כיווני החקירה העיקריים אשר הועלו ונשללו.

ב. כת השטן:

(1) במהלך תחקורים של תלמידים בבית הספר הועלתה הטענה הכללית, כי בבית הספר פועלת "כת שטן[1911]", אשר יתכן וחבריה ביצעו הרצח. העובדה שעל כף ידה של תאיר נמצא הכיתוב "HURT", חיזקה את בעלי "תיאוריית כת השטן". לטעמם מאן דהוא חרט על גופה של תאיר את המילה "כאב" בעת הרצח, והדברים מתקשרים לכת השטן.

(2) הגם שלא הועלתה טענה המקשרת בין ה"כת" לבין הרצח, משמע- לא הייתה כל עדות על אלימות של מי שנטען כלפיהם כי הם "חברי הכת", וכל הטענה שהופנתה כלפיהם התייחסה למנהגי הלבוש שלהם (התלמידה שהעלתה את העניין התייחסה לעובדה שראתה אצל אחד התלמידים אולר[1912] - בחקירה הנגדית הובהר כי דובר על אירוע שהתרחש מספר חודשים לפני הרצח), נבדק עניין זה ביסודיות תוך חקירה של התלמידים ששמותיהם עלו כאילו הם משתייכים לכת.

(3) שמה של התלמידה ל"ר[1913] עלה כמי ששייכת לכת השטן, והנ"ל נחקרה במשטרה מספר פעמים. במהלך החקירות הועלתה כלפיה הטענה כאילו היא ציירה ילדה נרצחת בשירותים עוד לפני הרצח[1914], עובדה שיש בה לכאורה בכדי להצביע על מעורבותה בו.

(4) בבית ספר נופי גולן בקצרין לא הייתה פעילות של כת שטן. אין כל הוכחה ואפילו בדל ראיה לבד מהפרכת האשמות בלתי מבוססת שכת כזו הייתה קיימת בבית הספר, והדברים אף נשללו בצורה חד משמעית בעדויותיהם של אנשי צוות בית הספר[1915] שמכירים מקרוב את התלמידים שלכאורה משתייכים לכת, ואף מעדויותיהם של חוקרי הצח"מ שפעלו בתוככי בית הספר והתוודעו להתרחשויות בו בצורה מעמיקה[1916].

(5) אין מחלוקת כי בבית הספר הייתה חבורת תלמידים שנהגו ללבוש שחורים, "להתהדר" באביזרים מפלסטיק ולהפגין את היותם שונים במראם החיצוני, כמקובל במקומות רבים בארץ ובעולם. מכאן ועד הטענות בדבר כת השטן רחוקה הדרך.

(6) ע"פ עדותה של המורה אורנה סער[1917] היא פגשה ב"ערב נשים" במושב בו היא מתגוררת כשנה לאחר הרצח[1918] את המורה יפעת פלד, ולטענתה האחרונה ספרה לה של' ציירה ציור "מוזר" עם "הרבה אדום", וכי היא מפחדת לספר את הדברים במשטרה פן יבולע לה. במהלך החקירה הראשית הרחיבה העדה את גרסתה, וחזרה על דבריה במשטרה על פיהם נאמר לה ע"י יפעת כי הציור היה של רצח בשירותים וצוייר שבועיים לפני הרצח.

(7) במהלך החקירה הנגדית ולאחר שהעדה התבקשה להסביר מה בעיניה הקשר בין ל', הציור שהיה (או לא היה), ובין הרצח היא מיהרה להשיב את התשובה הבאה: ""אין לי מושג, אין שום קשר"[1919].

(8) אורנה סער העסיקה את חוקרי הצח"מ תוך שהיא מצביעה גם אל כיווני חקירה נוספים. העדה התקשרה למשטרה אחרי ששמעה מאשה מאניעם שאותה אשה ראתה שלושה נערים ביום הרצח ליד מרפאה כשאחד מהם מחזיק באשכיו(!!!) – אורנה סברה שעובדה זו חשובה ומעוררת חשד ומיהרה לשתף את אנשי הצח"מ בחשדותיה. ניתן היה להתעלם לחלוטין מעדות השמועה הבלתי מבוססת, מה גם שעדה זו הבהירה בבית המשפט כי "זו הייתה תקופה שאמרו לנו שכל מה שאנו יודעים אנחנו מספרים והדבר הראשון שעלה לי בראש שבספר של הארי פוטר יש את הדמות של מירטל המייללת וזה מה שעלה לי ומה שאמרתי לחוקר, כל אינפורמציה העברנו". אך אנשי הצח"מ נאמנים לדרכם לא השאירו גם אבן זו בלתי הפוכה והפכוה כפי שיובהר.

(9) המורה יפעת פלג נחקרה במשטרה. במהלך עדותה בבית המשפט הבהירה המורה כי היא לא ראתה ציור המתעד רצח בשירותים[1920], אך שמעה זאת מפי נער בשם אסף. לטענת עדה זו לאחר הרצח היא נגשה לל' ושוחחה עמה על הציור ואמרה לה ששמעה שהיא ציירה ציור על רצח אך לטענתה זה לא היה חריג אצל ל' שציירה הרבה ציורים "קשים". העובדה שיפעת לא עמתה את ל' עם הטענה כי ציירה לפני הרצח אשה מתה בשירותים וכי בחרה בהודעותיה במשטרה שלא להזכיר נושא זה כלל מלמדת על החשיבות שהיא ייחסה לנושא באותה עת. חשיבות אפסית. אגב, יפעת שוללת לחלוטין את טענתה של אורנה סער כי לא ספרה על הציור בגלל שפחדה.

(10) ובכן, מורה אחת, שחיה בעולם בו רוחות רפאים הם חלק מעולם האסוציאציות שלה שמעה שנה אחרי הרצח ממורה אחרת שלא יחסה שום חשיבות לכך כי ל' ציירה ציור של אשה מתה בשירותים, והסנגור נתלה במעשה זה כמוצא שלל רב, כאילו נמצאה האשמה בביצוע הרצח המזעזע.

(11) ל' לא ציירה ציור של אשה מתה בשירותים. מקור השמועה בציור שציירה, שהעובדה שלא נמצא, למרות חיפושים שנערכו אחריו[1921] איננה בעלת משמעות כפי שמנסה לייחס לה הסנגור – העדה השאירה את הציור להתייבש בבית הספר והוא נעלם[1922]- מסתורי? לא! הטענה כלל לא ברורה לנו!!! האם הטענה היא של' היא שרצחה והקפידה להשאיר בבי"ס ציור שבו היא מתריעה על מעשיה? לב"כ הנאשם פתרונים.

(12) עדותה של ל'[1923] בבית המשפט ושל ס' חברתה, שגם היא הוכתרה כחברה בכת השטן, סותמת את הגולל על הטענה כאילו מדובר בחברות מסוכנות בכת שטן. בית המשפט נחשף לשתי נשים צעירות, האחת חיילת המשרתת שירות משמעותי בצה"ל והשניה - טכנאית רנטגן, שכל קשר בינם ובין כת השטן פשוט מעורר גיחוך[1924]. בית המשפט יכול היה להתרשם באופן בלתי אמצעי מאלה שהשמועות שרחשו בבית הספר גרמו להן עוול משווע[1925].

(13) כפי שהבהירה ל' בעדותה בבית המשפט היא ציירה ציור מחולק לשלושה חלקים, ובו פנים של אשה, וכן אשה יושבת- שוכבת בפינה של חדר, מכוסה בדם. בחדר – ולא בשירותים!!! העדה אף התייחסה לסקיצה של הציור[1926], והבהירה מה ציירה בו[1927]. העדה שוללת בתוקף את העובדה כי ציירה ציור של ילדה שנרצחה בשירותים לפני הרצח או לאחריו.

(14) ל' מאשרת שנהגה ללבוש שחורים ושהיו לה שרשראות עם דוקרנים מפלסטיק ושרשרת עם סכין גילוח קהה שקיבלה מאמה הלבורנטית, אך שוללת בתוקף כל קשר לכת השטן. היא מסבירה איך במקום פחות פרובינציאלי לא היו מתייחסים בכלל ללבושה וללבוש חבריה, וס' בתוכם - ומסבירה כי זה היה חלק מגיל ההתבגרות.

(15) ל' אף שיתפה את בית המשפט עם מבחר מעבודות האומנות שלה – נוף, רקדנית פלמנקו, פינגוין וכד'[1928] וניתן היה להיווכח לכל אורך עדותה כי מדובר בצעירה נורמטיבית לחלוטין שאין כל קשר בינה ובין הרצח או מעשה אלימות כלשהו[1929].

(16) ב"כ ההגנה ניסה במהלך חקירה הנגדית לבנות תילי תילים על העובדה כי ל' נחקרה בעניין שימוש בסמים וכי בפלאפון שלה נמצאו ס.מ.ס שלטעמו מצביעים על אירועי אלימות[1930]. ל' בעדותה הבהירה היטב במה דברים אמורים. היא נתנה הסבר לכל מסרון שנשלח אליה. הסברים לגיטימיים שאין בהם מתום.

(17) למעלה מן הצורך נדגיש כי עוד במהלך חקירתה במשטרה[1931] ל' נתנה אליבי לשעת הרצח המשוערת. העדה הייתה ביחד עם חברתה ס' בתחנת ההסעות שליד בית הספר. ס' אשרה זאת וניסיונותיו של הסנגור בחקירה נגדית לסתור טענות אלה – לא צלחו[1932].

(18) כאמור, במהלך פרשת ההגנה נשמעה הטענה בדבר ה"חריטה" שנמצאה כביכול על ידה של תאיר. ייאמר מיד. על ידה של תאיר לא נמצאה חריטה. נמצא עליה כיתוב בו מופיעה המילה "HURT" וכן טבלה ובמה מספרי עמודים[1933]. מחקירת המורה לאנגלית של תאיר, מרטין בן-הרוש ותפיסת חוברת האנגלית שלה [1934], עולה כי הכיתוב על היד משקף את שיעורי הבית שניתנו באותו יום, ואילו המילה "HURT" היא שמו של השיר האהוב על תאיר של הזמרת קריסטינה אגילרה[1935].

(19) כדי להסיר ספק, אם עוד היה כזה, מופנה בית המשפט גם לחוות דעתו של אבי אבולעפיה ממז"פ[1936] שעל פיה נמצאה התאמה בין כתב ידה של תאיר לכתב בו נערך הרישום על ידה.

(20) על פעולה פשוטה ויומיומית כזו, נכתבו בתקשורת תילי תילים של מילים. מילים שאין מאחוריהם מאומה. הראינו כי הכתובת איננה פרי ידי אנשי כת השטן המדומים.

ג. אבי מטבריה:

(1) במהלך חקירת חברותיה של המנוחה, הועלתה הטענה על פיה בחור בשם אבי מטבריה שלח למנוחה בשבועות האחרונים לחייה מסרונים מאיימים מאדם בלתי מוכר /מספר חסום או לא מזוהה, במכשיר הפלאפון שלה[1937].

(2) בדיקת פלטי הפלאפון של המנוחה לא העלתה כי מסרים שכאלה נשלחו אליה. צוות החקירה בדק ע"פ עדותו של עד התביעה רפ"ק שי פלג, שיחות יוצאות ונכנסות לפלאפון של המנוחה לתקופה של חודש וחצי לפני הרצח, כאשר נבדקה הבעלות בכל מספרי הטלפון שעמדו בקשר עם המנוחה. לאורך כל התקופה לא נמצאו לא מסרונים ולא שיחות נכנסות מאנשים שאינם מוכרים למנוחה או שמספריהם מופיעים בזיכרון של הטלפון שלה[1938]. בתאריך הקונקרטי שעליו דיברו חלק מהחברות - 29.11.06 (שבוע לפני הרצח), לא קיבלה המנוחה שום מסרון, למעט אחד מזוהה ושאינו רלבנטי[1939]. ממצאים אלה שוללים לדעתנו את הטענה כי המנוחה אויימה טלפונית ע"י אדם זר.

(3) יחד עם זאת, וכדי לעמוד על טיב האיום, אם היה כזה בכלל הועמקה החקירה בעניין זה.

(4) מהחקירה עלה שככל שמוסרי הידיעות בעניין זה "התרחקו" מתאיר, קרי: שמעו הדברים מאדם אחר, שלכאורה שמע מתאיר ולא מתאיר עצמה, כך הם יחסו חשיבות ל"איומים", ואילו החברות שלהם סיפרה תאיר בעצמה על הקשר שהיה לה עם אותו אבי מטבריה – לא ייחסו לכך חשיבות כלשהי.

(5) כך ס"ת, חברתה הקרובה של תאיר תיארה[1940] כי תאיר קיבלה מסר ממישהו שכתב לה שהוא רוצה אותה (שוללת איומים). ס"ת שאלה את תאיר אם הראתה את המסר לאחיה הבוגרים ותאיר השיבה בזלזול כמי שלא יחסה למסר כל חשיבות. בחקירתה הנגדית אשרה זו שהשתיים חשבו שמדובר בחברים שלהם שהציקו להם. ל"ל, חברה טובה נוספת של תאיר, מסרה[1941] ששמעה מתאיר שאבי מטבריה התקשר אליה. לטענתה על נוסח מאיים של הודעות שמעה רק מס"ת – שכאמור שוללת זאת. ל"ל מוסיפה שלו תאיר הייתה מאויימת – היא הייתה מספרת לה על כך. י"א, חברה טובה נוספת של תאיר שביניהם "לא היו סודות", מסרה שמישהו אכן הטריד את תאיר באמצעות מסרונים, אך שוללת איומים, ושוללת את הטענה כי תאיר הייתה מאויימת מן העניין[1942]. גם ש"י, חברה טובה נוספת – שוללת לחלוטין איומים מצידו של אותו אבי מטבריה, ואף היא מספרת[1943] שתאיר לא הסתירה ממנה כלום. גם י"א, חברה טובה- מספרת על בדיחות הדעת בה התייחסה תאיר לדברים[1944].

(6) החברות שמעידות על המסרים המאיימים, שמעו את הדברים כאמור מכלי שני, לאחר הרצח, ולא מתאיר עצמה[1945], כאשר חלקן אף יודעות לספר שהמסרונים הגיעו ממספר חסום ושאינו מזוהה- דבר שאינו אפשרי טכנית, שכן אין כל אפשרות לשלוח ס.מ.ס ממספר חסום (וממילא מסרים כאלה אף לא אותרו בפלט השיחות). אף חברה לא ראתה במו עיניה את הודעות הסמ"ס המאיימות.

(7) כפי שכבר הראינו המנוחה הייתה קרבן אקראי והדבר נדון בסיכומינו אלה נזכיר שהמנוחה מצאה את מותה בשירותים שאינם שייכים לבניין בו למדה, יציאתה אל השירותים הייתה ספונטנית, וכד'. בנסיבות אלה ברור שלא אבי מטבריה ולא כל מאיים פוטנציאלי אחר הוא שרצחה.

(8) לצורך מיצוי ושלילה סופית של כיוון חקירה זה, ולמעלה מן הנדרש, אותר בחור בשם אבי דיין מטבריה שהיה בקשר אינטרנטי עם חלק מחברותיה של המנוחה. הובהר מעל לכל ספק כי לאבי לא הייתה כל מעורבות ברצח[1946].

(9) מטבע הדברים, לאחר הרצח נפוצו שמועות רבות בעניין מניע אפשרי לביצועו ונושא "אבי מטבריה" היה נושא שנדון בקרב חברותיה של תאיר ותלמידי בית הספר. דע עקא שאין כל ראיה המצביעה על מעורבות גורם מאיים ברצח המנוחה, והטענה כאילו נשלחו אל הפלאפון שלה מסרים מאיימים הובהרה כלא נכונה.

ד. שלושה טרמפיסטים שנסעו ברכבו של גדקר:

(1) מעדות החוקרים עלה כי שלושה ימים לאחר הרצח הגיע אל חוקרי הצח"מ אדם בשם אלי גדקר וטען שביום הרצח אסף בקצרין שלושה טרמפיסטים שאחד מהם אחז בידיו את ראשו ואמר "מה עשיתי". לטענתו הוא הוריד את הטרמפיסטים בצומת מחניים ובצומת כח. אחד מהטרמפיסטים אמר לו שהוא גר בישוב אביבים. התנהגות זו של השלושה עוררה את חשדו, והוא שיתף במידע זה את חוקרי הצח"מ.

(2) יורם אזולאי היטיב לתאר את פעולות החקירה שנעשו למיצוי כיוון חקירה זה[1947], כולל חיפושים נרחבים שנעשו ברחבי הצפון לצורך איתורם של הטרמפיסטים[1948].

(3) מאחר וכאמור אחד מן הטרמפיסטים טען שהוא גר בישוב אביבים. צוות של חוקרי הצח"מ הגיע לישוב אביבים וזימן לחקירה את כל בני הנוער בגילאים הרלבנטיים. לאחר תחקור של מספר נערים אותר נער בשם אלמוג ביטון[1949], שאישר שנסע בטרמפ במועדים וליעדים הרלבנטיים, ואף מסר שמות של שני חבריו שנסעו עימו – מאור כהן ויוסי אסרף.

(4) שלושת הנערים נחקרו באזהרה ומסרו אליבי-שאומת[1950]. בשעות הרלבנטיות לרצח הם לא היו כלל באיזור קצרין.

(5) השלושה הוכנסו בנפרד לחדר אחד עם גדקר, לצורך זיהויים על ידו. שניים מן הנערים זיהו את גדקר כמי שהסיעם[1951] (אלמוג ביטון ויוסי אסרף), ונער שלישי (מאור כהן) אמנם לא זיהה את גדקר בוודאות אך אישר שהמסיע היה "כהה" כמוהו[1952] וגדקר עצמו זיהה את אסרף כאחד הטרמפיסטים.

(6) העובדה שלא כל המעורבים זיהו את כל השאר איננה בעלת משקל כלשהו, בעיקר נוכח העובדה כי הם אישרו שהיו יחד בטרמפ הרלוונטי, ועל כן – די בראיה פוזיטיבית כי אחד מהם אינו קשור לרצח כדי לשלול הסיפור כולו. יש לקחת בחשבון כי הנערים וגדקר ראו זה את זה לזמן קצר, בנסיבות שלא ייחסו להן חשיבות, וכאשר שניים מהנערים יושבים במושב האחורי של הרכב ללא קשר עין עם הנהג.

(7) הסנגור בחר שלא להביא לעדות אף לא אחד מן המעורבים, ואפילו לא את גדקר עצמו, ומשכך, ובהתאם להסכמות עם הסנגור לא הובאו הנערים על מנת שישללו כעדי הזמה את מעורבותם ברצח. ניתן לומר, לדעתנו, כי משגדקר לא זומן כעד הגנה - לא הובאה ראיה לאמירתם ה"מחשידה" של הנערים, אשר יש צורך להזימה, ולמעשה ההגנה זנחה כיוון חקירה זה ולא טוענת לו עוד.

(8) למרות זאת, במסגרת פרשת ההגנה העיד מטעם הנאשם נער בשם נאור כהן. לטענתו, הוא ראה שלושה נערים עומדים ליד עמוד בכניסה לקצרין שעלו לטרמפ עם מי שזיהה מאוחר יותר כגדקר[1953]. בהודעתו במשטרה פירט נער זה חילופי איומים בתנועות שהחליף עם הנערים טרם עלו לטרמפ, ואולם בחקירתו בבית המשפט טען שאיננו זוכר זאת. ברור שסיטואציה כזו, אם הייתה מתקיימת אמורה הייתה להיחרת בזכרונו והעובדה שטען שאיננו זוכר אותה מלמדת על חוסר החשיבות שלה. כך או כך, בין אם הנער החליף "איומים" עימם אם לאו – לא ברור מה טעם מצא הסנגור בהבאת עדותו, שכן היא איננה יכולה להיטיב עם מרשו כלל ועיקר.

ה. שמועות ו"טוקבקים" באינטרנט:

(1) במהלך החקירה נחשף הצח"מ לחרושת של שמועות ומסרים שהופצו באינטרנט וגם מפה לאוזן, ועברו כאש בשדה קוצים בעיר קצרין.

(2) השמועות שנפוצו התבררו כשמועות שווא, ולעניין זה ראה למשל הדיון בכל הנוגע לכת השטן, לחריטה על ידה של תאיר ולאיומיו של אותו אבי שהתבררו שלא היו. סוג נוסף של שמועות נגע לידיעות שיש לאנשים מסוימים אודות הרצח. ידיעות אלה הועברו הן מפה לאוזן והן באינטרנט. כך למשל, נערה בשם נ"ח סיפרה בחקירה[1954] ששמעה מחברה שלא מוכנה לומר את שמה פרטים על הרצח. נ"ח הגיעה לבית הנשפט ובבימ"ש העידה[1955] כי מדובר בשמועה וגם החברה לא יודעת מי הרוצח. ובהקשר זה נזכיר שוב את העובדה שתיבת המסרים האנונימית שנועדה בדיוק לסוג המידע הזה – נותרה ריקה. לטענתנו הרשת הצפופה אותה פרשו חוקרי הצח"מ בבית הספר נופי גולן, הייתה מעלה מידע קונקרטי אם היה כזה.

(3) כך מספר מגיבים באינטרנט כתבו כי הם יודעים פרטים על הרצח, והדברים הופיעו הן באתר ההנצחה של בית הספר והן כמסרים מאיימים שנפוצו ברחבי בית הספר.

(4) כאמור, החוקרים לא התעלמו מן השמועות, ועשו, לעיתים למעלה מן הצורך, מאמץ ניכר וחסר תקדים להתחקות אחריהם ולברר את פשרן.

(5) מומחה המחשבים שהעיד מטעם התביעה צחי סגל עמד בחקירתו[1956] על תופעת הטוקבקים. תופעה מתפתחת, אשר קנתה לה אחיזה במציאות הישראלית, תופעה שכל גולש באינטרנט נחשף אליה במלוא עוצמתה, ובוודאי כאשר הדברים נוגעים לרצח מן הסוג הנדון במקרה זה. הקלות הבלתי נסבלת בה יכול כל אדם, בארץ ובחו"ל להתייחס לרצח, להפריח שמועות לגביו ולהתחזות ל"מישהו שיודע" – גרמה לביצוע פעולות חקירה רבות (ומיותרות) כפי שיתואר להלן.

(6) יורם אזולאי תיאר באופן כללי את התמודדות הצח"מ עם התופעה, ואת העובדה שחקירותיהם של הטוקבקיסטים לא העלתה דבר[1957]. החוקר מוטי אסרף תיאר בעדותו[1958] את הפעולות שהוא עצמו ביצע לאיתור "טוקבקיסטים". הצח"מ הגיע לאנשים שונים שב"הינף מקלדת" מצאו את עצמם מעורבים בחקירה – לאחר שהאתרים נבדקו והגיעו אל כתובות המשתמש שלהם. כך נחקרה ילדה בת 12 מגבעתיים שכתבה שהיא יודעת פרטים על הרצח אך "יהרגו אותה אם היא תגלה", וכך גם נחקר בחור צעיר מטייבה, שטען כי הוא יודע מי רצח את המנוחה וכי מדובר בשלושה נערים ונערה. השניים התנצלו והובהר שאין להם כל קשר לרצח. גם כותב מפקיעין הודה שהתייחס לרצח וטען כי הוא "התלוצץ".

(7) הצח"מ גם נדרש להודעה שהפיץ "שי מקיבוץ כנרת" על פיו יוסי מכתתה של תאיר הוא שרצח אותה, דע עקא שמרשימת התלמידים בכתתה של תאיר הובהר שאין כלל תלמיד כזה.

(8) גם כיוון חקירה זה, כך נראה, נזנח ע"י הסנגור. עדויותיהם של עדי התביעה שתיארו את פעולות הצח"מ שנעשו בעניין זה-לא הופרכו, ואנו נטען כי כיוון זה מוצה והוא אינו משליך כהוא זה על אשמתו של הנאשם.

ו. מקלות בשיחים:

(1) עם גילויה של המנוחה, הוזעקו כוחות משטרה רבים לשטח בית הספר. בין אותם שוטרים-מתנדבים היה עד ההגנה אנטולי פפצ'וק. ע"פ עדותו[1959], הוא עמד בשער בית הספר, ביחד עם לירן ספחי – מתנדב נוסף, כאשר הגיעה אליהם חבורת צעירים. אחד מהנערים לחש משהו על אוזנו של לירן, ולאחר מכן ניגש לשיחים שלאורך שביל הגישה לבית הספר ונטל[1960] משם שני מקלות עטופים באיזולירבנד, ושם אותם מתחת למעילו.

(2) אם הבנו לאשורה את טענת ההגנה בעניין זה- הרי שמדובר ברוצח שהגיע על מנת להרחיק את כלי הנשק בו רצח מהזירה, זאת אף שאין חולק כי המנוחה נרצחה בכלי חד ולא במקל. כדי להתגבר על קושי זה, העלה הסניגור השערה כי למקל היה מחובר סכין...

(3) ההשערה כי מדובר בכלי הרצח נסתרת על ידי עדות עד ההגנה עצמו. אנטולי אישר בחקירה נגדית[1961] כי על המקלות לא היו כתמי דם או כתמים אחרים וגם לא סכינים.

(4) לירן ספחי, אשר העיד מטעם ההגנה[1962] אישר כי נער בשם מתן אסולין ניגש אליו ואמר שיש לו מקלות ליד בי"ס, וביקש לקחתם. הוא הלך לשיחים והוציא מהם שני מקלות באורך של מטר-מטר וחצי כמו ידית של מטאטא – מלופפים עם איזולירבנד. גם עד זה הסכים כי לא היה מחובר למקלות סכין וכי הם לא היו מוכתמים. בחקירתו הנגדית הבהיר עד זה כי הגם שהוא הלך לקרוא לשוטר, וביקש מהנער לחכות לא היה נראה לו שזה קשור לרצח, וכי אם העניין היה מעורר את חשדו הוא לא היה מאפשר את הוצאת המקלות.

(5) טענה זו של עד ההגנה מתיישבת היטב עם השכל הישר. ברור כי אם הנער היה מעורב ברצח הוא לא היה פונה למי שזוהו על ידו בוודאות כמתנדבים במשטרה ומבקש רשות להוציא את "כלי הרצח" מבית הספר.

(6) מתן אסולין הובא לעדות בבית המשפט מטעם ההגנה דווקא![1963]. מתן שלל בתוקף כל קשר לרצח, וניכר היה בו כי אין הוא מבין כלל מדוע הופנתה לעברו אצבע מאשימה. מתן הכחיש את טענותיהם של אנטולי ולירן על פיהם ביקש רשות לעבור ולקחת את המקלות. לטענתו במהלך החיפושים הוא מצא את המקלות וניגש להרימם. כך או כך – בין אם גרסתו של מתן היא הנכונה או גרסתם של המתנדבים- אין בכך מאומה. לשאלת בית המשפט ענה מתן כי לא מדובר במקלות מחודדים ולא "שפיציים". מאחר והרצח בוצע באמצעות סכין ולא באמצעות מקלות נראה כי גם כיוון חקירה זה מוצה ונשלל.

ז. סכסוכים בין ילדים בבית הספר:

(1) כיוון חקירה נוסף עליו הצביע ב"כ הנאשם מתייחס לסכסוכים שהיו בין תלמידים בבית הספר. לטענת ההגנה סכסוכים אלה הם שעמדו ברקע רציחתה של המנוחה והיוו את המניע לביצועו. הסנגור ראה לנכון לחקור את חברותיה של המנוחה בשאלות הנוגעות לחברות בינן לבין המנוחה, ליריבות ביניהן וכד', כאשר אחת התזות אותן הוא כנראה מנסה לבסס הינה כי המנוחה נרצחה על רקע היותה מושא לקנאת חברותיה או ריב ילדות כלשהו[1964].

(2) כעולה מחומר הראיות לא היה כל סכסוך משמעותי בין המנוחה לתלמידים אחרים בבית הספר. ולכל היותר מדובר בעניינים של מה בכך שאין צורך להכביר מילים לגביהם. מדובר בתלמידה בכתה ח', ילדה רגילה המנהלת אורח חיים שגרתי לחלוטין כמו יתר בנות גילה, וכל ניסיון לייחס קשר בין מריבות אופייניות לגיל זה לבין הרצח הינו ניסיון שלדעתינו דינו להידחות.

(3) את ל"ל חקר הסנגור על "מריבה" שהייתה למנוחה לכאורה באחת ההפסקות ביום הרצח. עדת ההגנה שללה קיומה של מריבה שכזו[1965], ואף שללה מריבות שהיו בינה ובין חברות אחרות[1966] ובינה ובין בנים בבית הספר[1967]. הסנגור אף הגדיל עשות תוך שהוא מצטט התכתבויות בין העדה ובין המנוחה, ומבקש הסבר לאמירות. שואל מי אמר למי, ובאיזה הקשר, כאשר ברור לכל כי במריבות ילדים עסקינן, והדברים מובאים עד כדי אבסורד של ממש[1968]. הסנגור אף ניסה להטיח בעדה כי מספר ימים לפני הרצח ניתקה את הקשר עם המנוחה. הוא אף טרח להתעמק בפלט שיחות הטלפון של המנוחה ומצא כי משבת לא שוחחה עימה בטלפון (מן הסתם מכיוון שנפגשו כל יום בבית הספר..), ממצא מרעיש שלדעתו כנראה מלמד על כך כי היא מעורבת ברצח. הסנגור חוקר את העדה בשאלת ניתוק הקשר, המוכחש על ידה בתוקף. בחקירה הנגדית נשאלה עדת ההגנה במפגיע האם הסכסוכים הללו יכלו להוות עילה לרצח המנוחה. העדה השכילה להסביר את הברור מאליו – "היינו ילדים, זה שטויות, זה ילדים קטנים".

(4) הסנגור לא הסתפק בדברים וטרח להביא שלל עדויות הנוגעות לקשר בין המנוחה ובין בנים מבית הספר, תוך שהוא מנסה, ללא הצלחה, להעצים מריבות של מה בכך שהיו לה עמם. במסגרת זו זומנו כעדי הגנה נערים אשר מראש שללו כי ידוע להם משהו לגבי הרצח, ונשאלו ע"י הסניגור (בחקירה ראשית), שאלות שמטרתן להצביע עליהם לכאורה כרוצחים פוטנציאליים.... ר' למשל עדותו של ש"א[1969], שנדרש להתייחס לכל ס.מ.ס ושיחה שהייתה לו עם המנוחה. עד ההגנה שולל לחלוטין קיומם של סכסוכים בעלי משמעות בינו ובין המנוחה, ואף שולל כל קשר לרצח. במהלך חקירתו הנגדית ניסה הסנגור להציג בפני העד כאילו המנוחה כתבה לו הודעה ממנה השתמע כי היא הייתה שרויה בפחד.

(5) במאמר מוסגר יצויין כי הסנגור יצא חוצץ[1970] כנגד שאלה ישירה בה נשאל עד ההגנה אותו הוא הביא אם הוא מעורב ברצח והדברים קיבלו ביטויים בפרוטוקול. לא ברור על מה יצא הקצף, הרי ברור שכל העדויות שנשמעו בעניין סכסוכים שהיו לכאורה למנוחה נשמעו במטרה אחת-להראות שהן המניע לרצח, שאם לא כן- לא ברור מה טעם מצאה ההגנה בהבאתם.

ח. אלימות וסמים בבית הספר:

(1) במהלך ניהול המשפט הועלתה הטענה כי בבית הספר שררה אווירת אלימות, ואף כי תלמידים בבית הספר השתמשו בסמים.

(2) טענה זו הוכחשה ע"י גורמי חינוך בבית הספר כפי שהובהר בפרק העוסק ב"כת השטן". הוכח כי בית הספר נופי גולן, הינו ככל בתי הספר במדינת ישראל, ורמת האלימות שהייתה בו, אם הייתה כזו, ורמת השימוש בסמים בקרב התלמידים שלומדים בו לא חרגה מזו המקובלת לצערינו בכל מקום אחר או בי"ס אחר במדינת ישראל.

(3) מעבר לטענה הכללית שהועלתה ע"י הסנגור בעלמא, לא נחשפה במהלך המשפט כל ראיה הנוגעת לכך שסביב המנוחה או בהקשר אליה, ביום הרצח או במקום הרצח – התרחשו עבירות אלימות או סמים . אין די בהפרכת טענה כללית שכזו כדי להצביע על כך שזהו המניע לרצח.

ט. אנשים בלתי מזוהים:

(1) במהלך החקירה נחקרה הטענה הכללית על פיה נראו בבית הספר אנשים בלתי מזוהים, שעוררו חשד של תלמידים ומורים. כל אחת מהעדויות בעניין זה, אשר נראתה רצינית על פניה נדונה ונבדקה, על מנת לאשש או להפריך את החשד כי הרצח בוצע על ידי אחת מאותן הדמויות. הצח"מ היה צריך לסנן, לבדוק ולהפעיל שיקול דעת בנשואי החקירה כאשר הנחת העבודה הייתה שרצח מסוג זה בכלל והתנהלות הצח"מ במקרה זה בפרט "מזמינה" הצפת שמועות וחלקי שמועות שלא כולן ברות בדיקה, וברור כי חלקן לפחות הן תוצר היסטריה שפשתה בינות לתלמידים ולצוות.

(2) בפרק זה של הסיכומים יובאו להלן מספר דוגמאות לחקירה שפותחה בכיוונים אלה. הדוגמאות אופייניות לממצאים אליהם הגיע הצח"מ בהקשר זה:

(3) התלמיד ב"פ, שהגיע לעדות אחרי צוי הבאה שהוצאו שוב ושוב לשם הבאתו ראה "אדם חשוד" עומד בקומה בה בוצע הרצח. לטענתו מדובר היה במי שנראה כמו תלמיד כתה י"ב, והעובדה שהוא לא זיהה אותו עוררה את חשדו. הצח"מ שהתייחס ברצינות לכל טענה שכזו דאג שהתלמיד יכין קלסתרון והתלמיד אף זיהה באלבום העבריינים אדם בשם דורון[1971]. ב"כ ההגנה בחקירתו הנגדית של ראש הצח"מ בוקר הטיח באחרון את העובדה שהצח"מ לא חקר את אותו דורון וראה בכך מחדל חקירה. בוקר הסביר[1972] כי מדובר היה בתמונה ישנה של אותו דורון שהיום כבר לא נראה כלל כך, ולכן ברור שהתלמיד טעה בזיהוי – כאשר הוצגה לו בחקירה הנגדית תמונה עדכנית של אותו דורון, שהינו כיום אדם מבוגר – הסכים התלמיד כי לא הוא החשוד שראה. האווירה שהייתה בבית הספר ואפשרה נגישות קיצונית לצח"מ אפשרה לכל תלמיד שראה מישהו שהוא לא מזהה לפנות לצח"מ ולגרום לפיתוח החקירה.

(4) איש התחזוקה יצחק מנשה מסר שראה "שני תלמידים רוסים" נכנסים מהשער האחורי של בית הספר. הצח"מ הגיע לתלמידים, חקר אותם והם מסרו אליבי שאומת[1973].

(5) התלמיד א"פ מסר שראה ילדים שאינו מכיר ב 15:15, הודעתו הוגשה וסומנה נ/44. במהלך החקירה הנגדית הודה התלמיד כי הוא אינו מכיר את כל תלמידי ביה"ס, וכי על האנשים שראה לא היה כל דבר חריג שעשוי לקשור אותם לרצח, וגם לא היו ליד השרותים לפני השעה בה ראה אותם[1974].

(6) התלמיד נ"מ[1975] ראה אדם מתנהג בצורה מוזרה בשירותים, באגף אחר מזה בו בוצע הרצח בין השעות 12:50-13:10 – שעות בהן אין מחלוקת כי המנוחה עדיין הייתה בפרגולה. כאשר העד נחקר בחקירה הנגדית[1976] הובהר כי העד לא יכול כלל לתאר את ההתנהגות שנראתה לו מוזרה וכי בכל מקרה העניין לא עורר את חשדו או הבהיל אותו. עדות אופיינית זו איננה רלבנטית לא לזמן הרצח ולא למקום הרצח, ובכ"ז העד הובא כעד הגנה לבית המשפט לצורך שלא הובהר דיו.

(7) התלמידה נ"ב ראתה בשעה 13:20 (אך לטענתה זוהי הערכה שכן לא הסתכלה כלל בשעון) אשה מתולתלת בשירותי הבנות[1977]. במהלך חקירתה בבית המשפט הבהירה התלמידה[1978] כי לא ראתה שום דבר חשוד בהתנהגותה של "המתולתלת", וכל שראתה הייתה את אותה מתולתלת לובשת חולצת בית ספר – מסתכלת במראה, והיא אף נכנסה לשרותים לאחר העדה ויצאה לפניה. על פניו מדובר בתלמידה שאיננה קשורה כלל לרצח, או לפחות אין ולו שמץ ראיה היכולה לקשר אותה אליו.

(8) התלמיד ש"א ראה לטענתו[1979] חבורה של דוברי ערבית בשעה 13:05 בבית הספר, עניין שעורר את חשדו בדיעבד. לטענתו הם נראו כסטודנטים, ומדובר באירוע שגרתי בו סטודנטים נכנסים כך לביה"ס (סטודנטים לחינוך מאוהלו). התלמיד לא הצביע על כל דבר חשוד בהתנהלותם של אותם אנשים. מובן שעובדת היותם דוברים את השפה הערבית חסרת משמעות כלשהי. למרות זאת בחר הסנגור להביא עדות זו בפני בית המשפט, כ"יורה לכל הכיוונים" – שמא יסבור מישהו כי עובדה זו הינה בעלת חשיבות. (הסנגור אגב מנצל את עמידתו של עד ההגנה על דוכן העדים, ומשתמש ב"תחמושת" נוספת מהארסנל שנשא עימו – הטחת העובדה כי העד ניתק עם המנוחה קשר טלפוני כביכול. משמע גם הוא חשוד ברצח? לא ברור מה הייתה מטרת הבאתו של עד זה לעדות. האם הוא חשוד בעיני הסנגור? אם לא- מדוע חקר אותו אודות יחסיו עם המנוחה? האם הוא עד ראיה? למה? לזה שדוברי ערבית היו בבית ספר? ומה בכך?

(9) המורה יעקב הראל שהיה מזועזע מהרצח מכיוון שגם לו בת בשם תאיר [1980], הגיע שבוע לאחר הרצח למשטרה, לאחר ששמע שמועה כי מחפשים שני אנשים, אחד גבוה ושחור, והשני- נמוך ובהיר[1981] . העד אימץ את זכרונו, [1982] ונזכר כי ראה שני אנשים שעוררו את חשדו. בחקירתו הנגדית הבהיר עד ההגנה כי יש לו בעיה עם הזכרון, כי הוא אינו בטוח אם ראה את השניים ביום הרצח דווקא, אינו זוכר באיזו שעה, ואף מבלבל שם של תלמיד שהיה מעורב לטענתו באירוע עם שמו של אחיו. באופן כללי ניכר כי לא ניתן לבסס שום ממצא על אמרותיו של מי שהעיד על עצמו:"אני לא זוכר מה זכרתי אז".

(10) עדת ההגנה א"מ גם היא ראתה אנשים שעוררו בדיעבד את חשדה כמפורט בעדותה[1983]. בחקירתה הנגדית הובהר כי בזמן אמת השניים לא עוררו כל חשד וכי כיום איננה יכולה לשלול כי מדובר בסיטואציה תמימה לחלוטין שאין כל ראיה הקושרת בינה ובין הרצח.

(11) נציין כי כל אותם אירועים שהובאו בפני החוקרים ובהם נראו לכאורה אנשים חשודים בבית הספר מקורם בחשדות ש"נולדו" לאחר הרצח. קרי: לא היה שום מקרה בו מישהו מתלמידי בית הספר מוריו או כל אדם אחר דיווחו כי ראו משהו חשוד טרם נפוצה הידיעה והשמועות אודות הרצח. רק בדיעבד נזכרו אותם אנשים כי ראו דבר מה שעורר את חשדם, והדברים מדברים בעד עצמם.

(12) אין מחלוקת כי מחומר הראיות עולה שבית הספר לא היה "סגור הרמטית". אמנם לא ניתן לשלול א פריורית כניסה של כל זר לבית הספר ואולם אין בהנחה זו בכדי להטיל ספק באשמתו של הנאשם או להפנות אצבע מאשימה כלפי כל אחד אחר, וזאת מן הטעמים הבאים:

(1) בית ספר נופי גולן התגלה כמי שיודע לזהות זרים שהיו בו. העובדה שבבית הספר היו לעיתים אנשים חיצוניים - בוגרים, תלמידי ברנקו וייס, סטודנטים מאוהלו – איננה מוכחשת והדברים קיבלו ביטוי בחקירה מפי יותר מאדם אחד. יחד עם זאת, אין ולו בדל ראיה לכך שאדם חיצוני כלשהו קשור לרצח.

(2) עצם העובדה שלא ניתן לשלול כניסת אדם זר לבית הספר הינה נטולת משמעות. האמנם תישמע טענה כי לעולם לא ייחשב כ"פתור" רצח שבוצע ברחובה של עיר למשל כל עוד לא ייחקרו כל העוברים ושבים כרוצחים פוטנציאליים?

(3) אילו היה נכנס לבית הספר אדם זר ורוצח, היה עליו גם לצאת מבית הספר לאחר הרצח. להבדיל מהנאשם שהיו לו את כל האמצעים, כולל מקום להתנקות, בגדים להחלפה, מקום להסתיר דברים וכד' – זר היה קרוב לודאי נראה על ידי מי מבאי בית הספר, כאשר הוא מגואל בדם, מבוהל, נושא סכין, וכד'.

י. לסיכום פרק זה של הסיכומים

הוכח כי לא היה כל כיוון אחר שמצביע על מאן דהוא לבד מהנאשם כמי שביצע הרצח. כל כיוון חקירה רציני שהועלה – נבדק ונשלל, כיוונים אחרים נשללו כלא סבירים, או כאלה שלא ניתן היה לפתח חקירה בעניינם, מפאת חוסר רצינותם.

ניתן אפוא לקבוע, כי גם ערוץ "כיווני החקירה החלופיים" אינו מוליד ספק כלשהו בראיות המבססות את אשמת הנאשם.

ו. סיכום – הרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו

בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת ליתן לראיות התביעה את מלוא משקלן הראייתי.

ראיות התביעה ובכללן הודאותיו של הנאשם, החיזוקים הפנימיים והחיצוניים להודאות אלה, והעדר הספק הסביר במעורבותו של הנאשם מצביעים על אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק.

1. עבירת הרצח בכוונה תחילה – סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין

א. הנאשם, במעשיו גרם בכוונה תחילה למותה של המנוחה לאחר שקדמה לכך ההחלטה להמיתה, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה.

ב. החלטתו של הנאשם להמית את המנוחה נלמדת ונעוצה בהתנהגותו של הנאשם, בעיקר בעת ביצוע מעשה העבירה, ואולם היא יכולה להילמד בענייננו גם ממעשיו לפניהם, והדברים אמורים גם לגבי מצבו עובר לעבירה כפי שפורט בפרק המפרט את המניע וגם בהתנהגותו הכוללת ובכללה, תחביביו כפי שתוארו.

ג. העובדה שהנאשם הלך אחרי המנוחה אל תוך חדר השירותים, כאשר הוא מצוייד בסכין שהייתה עימו, מלמדת על ההחלטה שגמלה בקרבו.

ד. מעשיו האכזריים של הנאשם – שיסוף גרונה של נערה צעירה וגרימת פצעי חתך בכלי הדם הראשיים בצווארה, העידו על כוונתו לקטול את המנוחה קטילה ממשית. מכלול נסיבות העניין כמו גם הסבריו של הנאשם בנוגע למעשיו- מלמדות על כוונת הקטילה של הנאשם

ה. כעולה מן החוק[1984], יסוד הכוונה תחילה הנדרש בסעיף יכול ויתגבש בצמוד למעשה ההמתה, כפי שאנו סבורים שקרה במקרה שבפנינו. מעשיו של הנאשם נעשו במטרה להמית את המנוחה, כאשר הוא חוזה מראש את התוצאה הקטלנית של מעשיו.

ו. כפי שהראינו טענת הבלאק אאוט[1985] שלה טען הנאשם בשלבי חקירה מסויימים הינה טענה שדינה להידחות מבחינה עובדתית, וברור מכך כי הנאשם הבין היטב את מהות מעשיו וחזה את תוצאתם הקטלנית.

ז. אין צורך להוסיף מילים, כי ככל שסבל הנאשם מיחס החברה הישראלית, וגם בהנחה כי יש שמץ אמת בטענתו כי המנוחה הטיחה לעברו (אולי שלא במתכוון) אמירה שפגעה ברגשותיו, אין בכך כדי לקיים את רכיב הקנטור השולל את הכוונה תחילה.

ח. בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת להרשיע את הנאשם, רומן זדורוב ברצח המנוחה תאיר ראדה, עבירה ע"פ ס' 300 (א)(2) לחוק העונשין תשל"ז -1977.

2. שיבוש מהלכי משפט – סעיף 244 לחוק העונשין

א. בנוסף, הוכח כי לאחר הרצח, שבר הנאשם את להב הסכין ששימש לביצועו והחליפו בלהב חדש, הוא העלים את חלקי הלהב, וכן את המכנסיים שלבש בעת ביצוע הרצח במטרה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי.

ב. במעשיו אלה, עבר הנאשם גם את עבירה נוספת של העלמת ראיות בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי, ובית המשפט הנכבד יתבקש להרשיעו גם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי ס' 244 לחוק העונשין תשל"ז – 1977.

ז. כמה הערות לסיום

1. בטרם נחתום סיכומים אלה, נבקש להעיר מספר הערות הנוגעות לאווירה הציבורית שבה התנהל תיק זה, לכל אורך הדרך.

2. קשה להתעלם מן העובדה, כי מדובר באחד התיקים המתוקשרים בתולדות מערכת המשפט בישראל. מרגע תחילתה של החקירה, ועד סיומו של המשפט, התחולל סביב תיק זה מחול שדים, שכלל סיקור חסר תקדים באמצעי התקשורת, תוך הבעת דיעה, חדשות לבקרים, כי הנאשם נרדף על לא עוול בכפו, והצגת הראיות ומהלך המשפט, על ידי חלק מאמצעי התקשורת, באופן מסולף ומטעה, ותוך ניתוק מוחלט מהקשרם של דברים.

3. מחול שדים זה לובה, כך למדנו בין היתר מהראיות שנשמעו בתיק, על ידי אנשים – מן התקשורת ומחוצה לה, אשר התגייסו להפצת טענות ועובדות לא בדוקות ולא מדוייקות, ראיינו או התראיינו תחת כל עץ רענן, הטילו במכוון רפש באנשי צוות החקירה והתביעה, וניצלו באופן ציני את מצוקתם של בני משפחת המנוחה ושאיפתם לדעת את האמת למען תוכל בתם לנוח בשלום על משכבה.

4. חשש כבד בליבנו, כי מסע הצלב התקשורתי, לעתים במוצהר, כנגד רשויות האכיפה המבקשות לכאורה את דמו של הנאשם ללא כל סיבה או ראיה, הכה שורשים בלב חלק מן הציבור, באופן מסוכן העלול לפגוע באמונו במערכת אכיפת החוק ואף בבתי המשפט.

5. על מנת להמעיט ככל האפשר בנזק עתידי שכזה, נראה לנו, כי יש מקום, מעבר לקביעות העובדתיות והמשפטיות שבהכרעת הדין, לייחד אף מקום להתייחסות לסיקורו התקשורתי של התיק, והשלכותיו הציבוריות.

6. באופן מיוחד נבקש מבית המשפט הנכבד, להביע דעתו, בקול רם וברור, וללא קשר להרשעת הנאשם, באשר לעבודתם הנאמנה של כל חברי צוות החקירה של משטרת ישראל, אשר הקדישו ימים כלילות, בעבודה נאמנה, מקצועית ומסורה, הראויה להערכה ולשבח, וללא כל רבב, לחקירת רצח המנוחה, במטרה אחת ויחידה - גילוי האמת והבאת האשם לדין.

שילה ענבר, עו"ד מירית שטרן, עו"ד

סגנית בכירה א' וממונה מנהלת מחלקה מחוזית (פלילי)

פרקליטות מחוז הצפון בפרקליטות מחוז הצפון

יעל שוחט פינק, עו"ד

עוזרת לפרקליטת מחוז הצפון

[1] ע'4 לפרוטוקול.

[2] ראה מענה הנאשם לכתב האישום

_{_[3]} נושא לוח הזמנים של הנאשם ושל המנוחה יידון בהרחבה בהמשך סיכומים אלה, אולם יצויין כי אין כיום מחלוקת כי הנאשם יצא לחכות לדבק סמוך לשעה 12:15, ושב לשטח בית הספר בסמוך לשעה 13:30, ולא יצא ממנו בסמוך לשעה זו.

[4] עמ' 10 לפ', ש'16-19. עמ' 61 לפ'. וכן ראה מסמך "טענות הזוטא".

[5] עמ' 62 לפ'.

[6] עמ'62-63 לפ'.

[7] עמ' 1216-1217 לפ'.

[8] עמ' 1216 ש'8-11, עמ'1218 ש'14-16.

[9] ר' עדות אלכס פלג, עמ' 1409, 1411-1412, עדות דר' קופר עמ' 1621-1622, עדות דר' קוגל עמ' 1752.

[10] ראה מסמך ההודעה לבית המשפט.

[11] ראה טבלת תשאולים והודעות שהוגשו לאמיתות התוכן, טבלת תשאולים והודעות שהוגשו שלא לאמיתות התוכן.

[12] לעניין זה ר' מכלול העדויות כמפורט להלן: נפר בן דוד- ת/376, שיר גדקר- ת/47, בר חופשי- נ/246, סתיו יגאלי- נ/183, יותם כרמלי- נ/240, טל לוי- נ/233, שיראל ביטון- נ/215, טטיאנה בלוצרקובסקי- נ/229, ספיר מסעוד- נ/310, בוריס ספולנס- נ/318.

[13] ר' למשל לוטם צרויה נ /192 וכן עמ' 1454 ואילך לפרוטוקול, שי יפרח עמ' 566 לפרוטוקול, גל אבוטבול- ת/459, ניקול אורלוב- נ/194, אופיר הרשקוביץ- נ/221, נבו זכריה- ת/538, זהבה כהן דמתי- ת/666, יקיר כהן- נ/45, יותם כרמלי- נ/240, סער לוי- נ/199, איתי לזמי- ת/384, בן קקון- נ/266, אלון רז- נ/219, נמרוד פלטה- נ/10, שגב בנש- ת/444 וכן שי מלקר- נ/265.

[14] שי יפרח – ת/385- מתייחסת לכך כי ישבו ביחד בין שני שיעורי התיאטרון של תאיר, איתי לזמי – ת/384 בעמ' 1, ניקולאי ניקולאיב – נ/179 עמ' 1.הודעת לוטם צוריה מיום 10.12.06 נ/192.

[15] ראה טבלת ציר הזמן המשווה.

[16] ר' למשל עדותה של ו"א בעמ' 1504, וכן נ/244 עמ' 1 שורה 19.

[17] ר' ת/316, עדות עד התביעה מאיר אמסלם וכן עדותו של עד התביעה קובי סמברנו בעמ' 744 לפרוטוקול שם מתוארים החיפושים החל משעה 17:00 בקירוב, בנוסף, הודעת עד התביעה מוטי בן צור, ת/319 עמ' 1 שורה 25.

[18] ר' טבלת ציר הזמן המשווה.

[19] ת/ 315 וכן עדותו של סמברנו בעמ' 745 לפרוטוקול.

[20] עמ' 746 לפרוטוקול.

[21] ת/154.

[22] ע"פ עדותה של עדת התביעה איילת אזולאי בעמ' 236 לפרוטוקול פעולות לצורכי החיפוש החלו עוד לפני קבלת ההודעה הטלפונית מפי אביה של המנוחה, בין השעה 17:00 ל 18:00 לאחר שידידת המשפחה הגיעה לתחנת המשטרה להתלונן על ההיעדרות.

[23] דוד אמור בעמ' 732 וכן ב 737 לפרוטוקול, יורם אזולאי בעמ' 12, שי פלג בעמוד 170, איילת אזולאי בעמ' 237 וכן רפ"ק ראובן ארבל בעמ' 397 וב 399.

[24] ת/319 עמ' 3 שורה 6 .

[25] ת/317 עמ' 1

[26] סמברנו בעמ' 746 לפרוטוקול וב - נ/82 עמ1, עדותו של צבי חוטר ת/317, עמ' 2,

[27] סמברנו בנ/82, עמ' 1 שורה 26 ואילך.

[28] נ/82 עמ' 1 שורה 22. בנוסף, תמונות 11 ו 12 מת/1 – קובץ מצורף.

[29] צבי חוטר, ת/317, עמ' 2.

[30] מאיר אמסלם, ת/315, קובי סמברנו נ/82 צבי חוטר- ת/317 מוטי בן צור, ת/319, ובפרוטוקול עמ' 749 ואילך, עמ' 400 ואילך וכן עמ' 405 ואילך.

[31] סמברנו בנ/82 עמ' 2.

[32] עמ' 381 לפרוטוקול

[33] ר' ת/35.

[34] עדותו של יורם אזולאי בעמודים 12-14, 113, 115 ו 130.

[35] עמ' 351 לפרוטוקול.

[36] ר' עדותו, החל מעמ' 351 לפרוטוקול.

[37] ת/296, מתייחסת אף ל - ת/1.

[38] עמ' 354 לפרוטוקול.

[39] ת/ 2- כתב מינוי הצח"מ.

[40] ת/50- הודעת יאנה בנט, ת/51- הודעת עידית גוטמן, ת/54- רשל קדוש וכן נ/20- דו"ח הובלה והצבעה של רשל קדוש, ת/68- שחזור דני זולין, ת/69- תמליל השחזור, נ/1- הודעתו, נ/5- הודעתו הנוספת, ת/71- שחזור עגור אלון, נ/72- תמליל השחזור, נ/2- הודעתו, ת/81- תשאול ג'רא צ'ודונוביץ, ת/82- תשאול שגב בנש ובנוסף ת/82- תחקורו . וכן ת/524 תחקור נוסף, ת/83- תשאול יאיר ללום, ת/84- תשאול לירון בורג, ת/113- תשאול מיכאל חכמגרי, ת/114- תשאול קארין אלטיט, ת/115- תשאול מיתר אלבז, ת/116- תשאול נועה מעוז, ת/117- תשאול דמיין עשהאל וכן ת/218, ת/118- תשאול שני בוטבול, ת/142- תשאול גואטה משה, ת/144- תשאול אוראל חממי, ת/145- תשאול עמית בר, ת/146- תשאול נתנאל אלון, ת/147- תשאול לוטם צוריה וכן הודעתו נ/192, ת/148- תשאול נועם שאן, ת/216- הודעת ליאור חסין, ת/218- תשאול טליה ועקנין, גליה מזורסקי, נוי ז'אקה ודולב טהר, ת/221- דו"ח תפיסה וסימון פרטי חשוד ת/377- ת/378- הודעות נוי סיני, ת/384- הודעת איתי לזמי, ת/459- הודעת גל אבוטבול, ת/479- תחקור נבו זכריה וכן ת/538- הודעתו, ת/524- תחקור נבו יובל, קריסטינה ז'וק, יהל גולן, דניאל וינר, הדר אהרנרייך, שיר שמיר, אור אליהו, ניצן סבח, אמנון לוי, עידו לוטן, אלכס דין ורז רביד, ת/525- תחקורי נדב אברהם ואלון ברייט, ת/526- תחקור יונית לרנר, נ/278- הודעת אור רמז (הוא אנוך רמוס) ת/601- תשאול מלינה צייטלין, ת/602- תשאול מיכאל כץ, ת/603- תשאול סופיה גשרדו, ת/604- תשאול בר טרב וכן ת/542- תחקורו, ת/605- תשאול עדי רייכין, ת/643- תשאול רחל בן חיים, ת/643- הודעת נאור כהן ובנוסף נ/279- הודעתו וכן ת/764- זכ"ד נסיונו לזהות טרמפיסטים, נ/10- תשאול נמרוד פלטה, נ/39- הודעת יותם אזולאי, נ/44- הודעת אריאל פליבה, נ/45- הודעת יקיר כהן, נ/64- הודעת עמית מלכה, נ/182- הודעת ריזטה גידברג, נ/183- הודעת סתיו יגאלי, נ/196 – נ/197 - הודעות קורן לוגסי, נ/199- הודעת סער לוי, נ/213- הודעת מאיה בן זקן, נ/220- הודעת אלדד קדם, נ/230- הודעת טל חזזי, נ/240- הודעת יותם כרמלי וכן ת/218- תשאולו, נ/262- תשאול הראל צוריה, נ/263- תשאול בן קרמר, נ/264- תשאול ירון בורג, נ/265- תשאול שי מלקר, נ/266- הודעת בן קקון, נ/157 – נ/158- הודעות אביב אהרונוביץ וכן נ/311- הודעת זיו מראד.

[41]ר' לדוגמא, ת/599- תשאול עירן אבנר, ת/607- תשאול אלירן פרץ ת/606- תשאול סליה פיבולוצקי, נ/267- הודעת אור מלכה וכן נ/276- תשאול נתלי וידאל.

[42]ר' לדוגמא ת/46- זכ"ד שיחה עם שיר גדקר וכן ת/47- הודעת שיר גדקר, ת/66- תשאול אורי בוגדנוב, ת/110- תשאול ליז קנפו, ת/111- תשאול רואש בדיחי, ת/143- תשאול זוהר סלע, ת/311- זכ"ד חברי שכבתה של תאיר עם קשרי משפחה בפ"ת ובעניין זה ראו גם נ/15- ידיעה על משפחה שהתארחה בפ"ת שהבן, תלמיד כיתה ח' בקצרין, יודע מי רצח, ת/376- הודעת נופר בן דוד וכן הודעתה בנ/19 כמו גם ת/478- תשאול נופר בן דוד וכן נ/18- תשאולה, ת/380, ת/381, ת/382- הודעות ירדן איסן, ת/385, ת/386, ת/387, ת/388- הודעות שי יפרח וכן נ/3-נ/4 הודעותיה ובנוסף נ/107- בדיקות ICQ של שי יפרח וכן ת/389- תמליל שחזור עם שי יפרח (מ.ט 173/06 מתוקן), ת/391, ת/392, ת/393, ת/394- הודעות ספיר תירוש, ת/395- MP4 של ספיר תירוש שנתפס על המנוחה, ת/396- הודעת לנה ספולנס וכן נ/65, נ/66- הודעות לנה ספולנס, , ת/592- תשאול לי לחייאני, , נ/194- הודעת ניקול אורלוב, נ/215 ונ/216- הודעות שיראל ביטון, נ/217- הודעת עופרי שרון,

[43] ר' לדוגמא ת/150- תשאול ילנה זלצמן, ת/151- תשאול צפי וסרמן, ת/152- תשאול אריה רוחמה, ת/229- תחקור תקווה אבוקסיס, ת/230- תחקור רותי ליכטנשטיין, ת/231- תחקור תמר מאור קלמנוביץ, ת/232- תחקור זהבה גרציאני, ת/295- דו"ח פעולה דפנה מאור, ת/313- זכ"ד שיחה עם משה שפירו, ת/526-תחקור טובה גונן, ת/655- הודעת אלון קלימאן, ת/666- הודעת זהבה כהן דמתי.

[44] ר' לדוגמא ת/64- זכ"ד מדריכי נוער שעבדו בביה"ס, ת/155- דו"ח הובלה ויקטור קולוסניקוב וכן הודעותיו בת/544 ות/545 ובנוסף ת/585- דו"ח שיחה עם ויקטור, ת/156- רשימת שמות עובדי הניקיון, ת/427- חיפוש בהסכמה בגוף אלכסיי פוצ'יוב וכן ת/670- נוכחות פוצ'יוב בעבודתו בכנרת ביום הרצח, ת/429- חיפוש בהסכמה בגוף חוסה לואיס בלטר ובנוסף ת/484- דו"ח הובלה חוסה בלטר וכן ת/533- דו"ח פעולה וזכ"ד תחקור והובלה ת/452- תחקור יצחק מנשה וכן בעניינו: נ/79- הודעת מנשה, נ/315- תשאול מנשה, וכן הודעותיו בנ/313 ובנ/314. ת/539- הודעת אביחי אריאל, ת/546, ת/547 ות/548- הודעות אולגה מילמן.

[45] ר' לדוגמא ת/100- הודעת ל"ר ובנוסף, בעניינה: ת/48- פלט sms, ת/49- רישום הודעות סלולריות, ת/77- תפיסת הסלולארי, ת/99- עיכובה, ת644, ת/645 ות/646- זכדי"ם בעניינה ובעניין תפיסת הסקיצה/הציורים (זכדי"ם אלה מקבילים לנ/110 - נ/113),ת/103- זכ"ד בנושא עיכובה, ת/102- דו"ח העיכוב נוסף של ליה וכן ת/504 , ת/49 מוצגים בעניינה, וכן בנוסף: ת/791+ת/792- הודעותיה, נ/23- זכ"ד בנושא הודעותיה הסלולאריות ת/101- הודעת סופי גילבר וכן ת/445- זכ"ד שיחה עם סופי גילבר, ת/65- תחקור דוד אינגרוב, אלון כהן ואנסטסיה ירמצ'וק, ת/408- נטילת דגימות אלכסיי ווינר, נ/13- מאמר כת השטן, נ/17- זכ"ד עסקאות סמים בביה"ס ונ/34- תשאול ליאל שיר אזולאי המתייחס לליה רוזנשטיין

[46] ת/80- תשאול חן ליבוביץ ת/649- תשאול עומר שריקי, ת/650- תשאול שמעון מתן פרץ.

[48] ר' לדוגמא ת/556- דו"ח תפיסת פרטי א"ר, ת/307- ת/308- בדיקת האליבי והנעליים של יוסי לוי, ת/430- דו"ח תפיסה וסימון פרטי לבוש ישראל נפתלי, ת/464- דו"ח פעולה תפיסה וסימון בבית נפתלי, ת/463- זכ"ד אישור חיפוש בביתו של נפתלי, ת/465- דו"ח חיפוש נפתלי, ת/59- בדיקה קלינית לרפאל כהן, ת/122- דו"ח פעולה+תפיסת נעלי הנאשם למכון, ת/136- חיפוש מכנסי הנאשם בזבל, , ת/161- תפיסה וסימון חולצת הנאשם, ת/197- תפיסת חפצי נאשם, ת/263- בדיקת נעלי דינוביץ מיליסייב, ת/ 264- תפיסה וסימון דגימת רוק ממליסייב, ת/262- תפיסה וסימון נעלי מרדכי בנצור, ת/485- תפיסת נעליים- מאיר אמסלם, ת/612- דו"ח תפיסת נעליים ושחזור- צבי חוטר, ת/583- תפיסה וסימון נעלי רמי דאודי, ת/594- תפיסת מוצגים מבית הנאשם, ת/466- חיפוש בבית יוסי לוי, ת/467- תפיסה וסימון מוצגים מבית יוסי לוי, ת/582- תפיסת נעלי ולדימיר גרשייב.

[49] ר' לדוגמא עדויותיהם של עדי ההגנה בני הזוג סם וזהבה בייניש שחשדו בתלמיד שהתנהג "מוזר" נ/242, עדותה של המורה אורנה סער עמ' 1311.

[50] ר' עדותו של יורם אזולאי בעדותו בעמ' 21 וכן ראו התייחסות לנושא בעדותו של עד התביעה אבי אלוש בעמ' 793 וכן קלטת ת/552 דו"ח המ.ט אשר סומן ת/533 (מדובר במ"ט 162/06).

[51] ר' עדות דוד אמור החל מעמ' 731 לפרוטוקול וכן מסמכי מחקרי התקשורת שהוגשו, ת/487- תפיסת מחשבה של המנוחה וכן ת/488- דו"ח לגבי העברת המחשב לבדיקה. ת/489- רשימת ציטוטים ושמות שעלו בשיחות icq ממחשב המנוחה, ת/490- פלטים שונים המתייחסים לשיחות נכנסות ויוצאות מהמכשיר הסלולארי של המנוחה בתאריכים שונים, כולל יום הרצח, ת/491- בנושא איכון החירום שבוצע למכשיר הסלולארי של המנוחה, ת/492- רישום שיחות והודעות ס.מ.ס נכנסות למכשיר הסלולארי של המנוחה, ת/493- רשימת מנויים מתוך ספר הטלפונים של הזיכרון של המנוי, ת/494- זכ"ד לגבי בירור טלפוני מול סלקום בנושא הודעות ס.מ.ס ואם.אם.אס שנשלחו, ת/590- הודעות sms נכנסות שנשמרו בפלאפון המנוחה, ת/495- פנייה לחברות תקשורת ובקשה לבדיקת הבעלויות של חלק מהמנויים שמספריהם עלו בפלטים, ת/496- פנייה לחברת פרטנר, ת/497- פנייה לחברת פלאפון, ת/498- זכ"ד לגבי שיחה עם מס' אנשים שמספריהם הופיעו בפלטים, ת/499- פלט מיום 23.9.06- שיחות נכנסות למכשירה של המנוחה, ת/623- בדיקת כרטיס sim מהפלאפון של המנוחה בנוסף, ר' עדותו של חוקר המחשבים העד צחי סגל החל מעמ' 864 ומסמכים הנוגעים למחקר אינטרנט ת/618- דו"ח חיפוש במחשב המנוחה- קבצי + פלט xml, ת/619- דו"ח ראשוני- מציאת תיעוד ל 139 שיחות xml (icq) של המנוחה ממחשבה, ת/620 וכן ת/621- שיחות ICQ של המנוחה ממחשבה, ת/622- דו"ח בדיקה סופי של מחשב המנוחה, בנוסף, ר' עדותו של חוקר המחשבים, עד התביעה צחי סגל החל מעמ' 864.

[52] עמ' 26.

[53] שי יפרח ת/ 385- הודעתה בעמ' 1 שורות 14-16 ובעמ' 2 שורות 1-3 וכן בהודעת שי יפרח ת/386- עמ' 1 שורות 3-5. בנוסף- ראו עמ' 565-566 לעדותה.

[54] ר' בעניין זה עדותו של דני זולין בעמ' 905-910 וכן נ/1. ובנוסף, עדותו של עגור אלון- נ/2 בעמ' 3 שורה 9-15 ובעדותו בעמ' 806 ובנוסף בעמ' 809 וכן ב 811.

[55] עמ' 238 לפרוטוקול וכן ת/126 ות/ 127.

[56] עמ' 179 לפרוטוקול.

[57] ת/60 חוות דעת ד"ר זייצב ועדותו של עד התביעה ד"ר זייצב בעניין זה בעמ' 890.

[58] לעניין זה ר' גם עדותו של יורם אזולאי החל מעמ' 17 לפרוטוקול, וכן מסמכי השחרור, ת/126,ת/127,ת/482.

[59] חוות דעתה של מאיה פרוינד בעניין זה, ס' 3 ל ת / 121 וכן ת/695 בסעיף 2 בפרק המסקנות.

[60] ר' ת/3 וכן ת/426.

[61] עמ' 978 לפרוטוקול וכן ת/ 692, ת/693 ות/ 694.

[62] ר' לעניין זה עדותו של פקד שי פלג בעמ' 171 לפרוטוקול וכן יעקב דריבנוסבקי בעמ' 763 לפרוטוקול.

[63] עמ' 27 ואילך לפרוטוקול.

[64] החל מעמ' 978.

[65] ר' עמ' 982 לעדותה בביהמ"ש וכן בהודעתה- ת/693 בעמ' 1 שורות 7-8 .ועדותו של יורם אזולאי בעמ' 27-29. בנוסף, עדותו של עד התביעה שי פלג בעמ' 171.

[66] החל מעמ' 27 לפרוטוקול.

[67] ת/4- תמונתו של הגנן.

[68] ר' עדות המורה פאתנה חסן בעמ' 1448-1450.

[69] עדותו של יורם בעמ', 19 וכן עדותו של סשה בעמ' 261. וכן עדותו של המאבטח אביחי אריאל בעמ' 774-778.

[70] ת/ 669

[71] ת/404

[72] ר' עדותו בעמ' 30 וכן 32 לפרוטוקול.

[73] עדות יורם בעמ' 31

[74] ת/4 וכן דבריו של יורם בהקשר זה בעמ' 34

[75] ת/-159 החקירה מיום 11.12.

[76] עדותו של יורם בעמ' 33. בנוסף, ת/160- כתב הערובה עליו חתום הנאשם בו התחייב ביום 11.12.06 להתייצב לחקירה למחרת, 12.12.06 בפני סשה.

[77] עדותו של יורם בעמ' 34.

[78] כך למשל, בהודעתו הראשונה, ת/669 (עמ' 1 שורות 17-20) מסר כי אינו זוכר את השעה בה נכנסו אליו למקלט אנשי התחזוקה, ובהודעה השניה ת/159 (עמ' 2 ש' 10) מציין כי הדבר היה בשעה 11:00

[79] לעניין זה ר' דבריה של רות נשרי כפי שכבר נדונו בהרחבה, וכן עדותה של שי יפרח, שראתה אדם עולה במעלה המדרגות המובילות לזירת הרצח –עדות שי יפרח בעמ' 572-573: "... ש.אני רוצה לחדד נקודה שעלתה ברענון הזיכרון שלך, ת/390, כתוב שם ואני מפנה לס' 5.ב' בעמ' 1, כתוב שאת ראית את אותו אדם במפלס 1 למעלה מאחורי קיר המסתיר את החלק התחתון של הגוף.....הולך לכיוון שירותי הבנות זירת הרצח ועולה בהן, זה מדויק ת.כן ש.כשאנחנו מדברים על מפלס אחד למעלה, זה לא המפלס של זירת הרצח ת.לא, זה מפלס אחד למטה, זה מה שסימנתי א' עם החץ ב – ת/1 א' היום ש.שירותי הבנים הם ממש מתחת לשירותי הבנות ששם אירע הרצח ת.כן ש.קומה אחת מעל ת.לא, קצת יותר שמאלה ש.מהמקום שסימנת בתמונה שבו עמדת ברחבה שלמטה, את לא יכולה לראות את תחילת המדרגות כי יש קיר חוסם ת.לא, אני יכולה לראות את תחילת המדרגות ש.את בטוחה ת.כן ש.ואת יכולה לראות את אותה דמות עולה במדרגות ת.אני יכולה להגיד לך שאני ראיתי את אותה דמות עולה במדרגות, הצעדים הראשונים ש.את אומרת שאת בוודאות יכולת לראות את תחילת המדרגות ואת תחילת העלייה של אותה דמות במדרגות ת.כן..."

[80] ת/432- דו"ח חיפוש בבית הנאשם מיום 12.12.06 ובקשור אליו ת/433- דו"ח התפיסה והסימון מיום 12.12.06. בנוסף- ת/436- דו"ח החיפוש מיום 24.12.06 בבית הנאשם ובקשור אליו ת/435- דו"ח התפיסה והסימון מיום 24.12.06. הנאשם בעדותו מאשר את עניין אוסף הסכינים והלימוד אודותם בעמ' 1141-1142.

[81] עדות יורם עמ' 35.

[82] ר' דיסק - ת/163, תמליל – ת/164 א-ד, דוח מ"ט ת/165.

[83] עדות יוסי זמואלסון, עמ' 823. יוסי מציין בעדותו כי טעה ברישום שעת תחילת החקירה על טופס האזהרה ת/577 שם מופיעה השעה 16:30, וכי החקירה החלה לאחר מילוי דוח המעצר ת/573 אשר מולא על ידו בשעה 18:30.

[84] ר' תמליל ת/164 (ד) ע' 5

[85] הודעה כתובה ת/162.

[86] יוסי מזוהה בתמליל ת/164 כ"חוקר א'" וסשה כ"חוקר ג'".

[87] ראה טבלת שעות חקירה ונוכחות חוקרים

[88] ת/164 (א) ע' 11-17

[89] הנאשם אומר במקום אחד בהודעה כי יצא בסביבות 12:40-13:00 (ת164 א' עמ' 8) ובמקום אחר כי יצא בסביבות 13:30 (ת/164 ב' עמ' 14)

[90] ת/164 ב' עמ' 14.

[91] ת/164ב עמ' 19,39, ת/164ד עמ'2-3.

[92] ת/164ב עמ'14, 26. יצויין כי לא הובהר מיהו ה"חוקר הגבוה" שאמר לנאשם את שעת הרצח, לא נטען בפני אף אחד מהחוקרים בחקירתו הנגדית כי הוא החוקר האמור, ולא נמצא כל חוקר שאישר כי אמר דברים כאלה או תיעוד לכך.

[93] ת/164א עמ'23. המדובר על נעלי הסלמנדר שנתפסו בביתו של ראובן ג'נח ביום הקודם - ראה דוח תפיסה ת/438, תג מוצג ת/440.

[94] ת/164ב עמ'30-31.

[95] ת/164ג ע'3.

[96] ת/164א עמ'26-27, ת/164ב עמ'12, ת/164ג ע'7

[97] ת/164ב עמ'23-24.

[98] ת/164ב עמ'29-30.

[99] ת/164א עמ'28,

[100] ת/164ב עמ'27.

[101] הכוונה לראובן ג'נח – אדם שאצלו היה הנאשם אמור להתחיל בעבודות שיפוץ בתום העבודה בבית הספר.

[102] ת/164ב עמ'33-34.

[103] ת/164ב עמ'35

[104] ת/164א עמ'20.

[105] דיסקים ת/349, תמליל ת/400 (כולל את מ"ט 161/06 ו-163/06). בית המשפט מופנה לטבלה הערוכה בהתאם ליומן העמדה והשעון על הדיסקים, ומתעדת את התאריכים והשעות המדוייקות של כל אחד מהדיסקים של השיחות בין הנאשם למדובבים.

[106] ת/400, מ"ט 161/06 (1) עמ'9.

[107] שם, עמ' 15, 21.

[108] שם, עמ'15.

[109] שם, עמ'16.

[110] שם, עמ'34.

[111] דיסק ת/331, תמליל צד א' ת/480, תמליל צד ב' ת/334 + נ/100. דוח מ"ט ת/324. יצויין כי בת/480 מופיעים שני החוקרים תחת הכינוי "חוקר" ללא אבחנה. בת/334 מזוהים בשמותיהם.

[112] עדות יורם עמ' 35, וכן ר' פרוטוקול הארכת המעצר (חלק מת/96), אסמכתא לכליאה מיום 12.12.06 – ת/166, דוח מעצר הנאשם מיום 12.12.06– ת/573.

[113] ראה ת/480 עמ'1 וכן ת/334 עמ'10 המתעדים שעות פתיחת וסיום החקירה. יצויין כי לעניין מועד חקירה זו הועלתה טענה ע"י מומחה ההגנה דורון בלדינגר, כי הקלטת החקירה ארעה באותו יום בו הוקלטה קלטת מ"ט 120/06 אשר מועדה המתועד שבוע לאחר מכן. אנו נתעלם כאן מטענה זו ונדון בה בהמשך.

[114] ת/480 עמ'1-3. המדובר בארוע בו החליף בחור בשם איציק מורנו נורה ברכבה של המורה אריאלה עמרם. ארוע זה מוזכר בהודעת איציק מורנו – נ/257, דוח תשאול אריאלה עמרם – נ/164. לעניין הסטיות בשעה בנושא זה, ראה ציר הזמן המשווה, ודיון להלן בעניין עדויות השומרים.

[115] ת/480 עמ'9, ת/334 עמ'10.

[116] נרחיב בעניין זה בהמשך, יצויין כי בשלב זה היה בידי החוקרים כבל מאריך אשר נתפס ביום הקודם ועליו סימני צבע אדום, אשר טרם הוברר האם הוא דם - ר' עדות יורם עמ' 38-39, עדות גורודינסקי עמ' 723, עדות יוסי עמ' 831.

[121] ראה זכ"ד ת/441.

[122] עדות מלכא, עמ'678-679.

[123] שם, עמ' 679, וראה גם עדות יורם עמ' 38-39, לעניין תפיסת הכבל – ראה דוחות של השוטר נתי חריר- ת/432, ת/433.

[124] דיסק ת/350, תמליל ת/400.

[125] ראה תמליל ת/400 מ"ט 163/06(1) מעמ'28. ר' טבלת דיסקים מדובבים

[126] שם, עמ'3.

[127] שם, עמ' 39, 77, 81-82.

[128] שם, עמ'37-38.

[129] שם, עמ'39, 74.

[130] הודעה כתובה ת/167, דיסק ת/168, תמליל ת/169 (א-ב), דוח מ"ט ת/170.

[131] החל בשעה 10:00 בקירוב.

[132] המסמכים והסקיצות שנרשמו בחקירה זו – ת/171 – מקור, ת/172 – תרגום .

[133] מבחינת החקירות, אף כי הדבר נדון כבר בינו לבין המדובבים בתא ביום הקודם.

[134] ת/169א' עמ' 6-16, ת/169ב עמ'8-9. וכן ראה סקיצה בה צייר הנאשם את הדם – ת/171.

[135] ת/169ב עמ' 9-3 אזכור הסכין: עמ'13.

[136] ת/171, ת/172, ת/169 א' עמ'17-29, ת/169ב עמ' 2-8.

[137] מ"ט 165/06 דיסקים 5-8 ר' טבלת דיסקים - מדובבים., (בשל טעות במספור לא קיימים דיסקים 1-4, ודיסק 5 מהווה המשך ישיר של מ"ט 163/06) דיסקים: חלק מת/351, תמליל: חלק מת/401.

[138] לדברים אלה אין אישור מאף אחד מהשוטרים, וכפי שעולה בהמשך, גם הנאשם הודה בעדותו בבימ"ש כי מעולם לא נאמר לו מפורשות כי המנוחה נאנסה – ר' עמ'1013 ש'20-22, עמ'1073 ש'13-17.

[139] מ"ט 165/06(5) עמ' 39-41.

[140] מ"ט 165/06(5) עמ'125-131, זמן דיסק – 20:22-20:24:26 בהמשך לכך תידון הטענה כי בשלב זה הדגים המדובב ארתור לנאשם את אופן ביצוע הרצח ומסר לו פרטים מוכמנים.

[141] מ"ט 165/06(5) עמ' 142-143.

[142] מ"ט 165/06(6) עמ'67-68.

[143] מ"ט 165/06(6) עמ'41-46.

[144] דיסק ת/173, תמליל ת/174 (א-ב), דוח מ"ט ת/175, יוסי מופיע בתמליל כ"ח" ומלכא כ"ח2".

[145] ר' ת/174א עמ' 44-45, ת/174(1) זמן דיסק 51:13-53:23).

[146] מחליף את יוסי במשך כרבע שעה בסיום החקירה (מזמן דיסק 2:58 – עמ'49 לת/174ב.

[147] למשל – ת/174א עמ'65-66.

[148] החוקר מלכא העיד בבית המשפט כי קטע ההתפרצות בא לאחר שהנאשם נחקר בעניין טענתו כי הדביק לאחר הרצח פנלים במקלט 4 - טענה שנראתה לחוקרים לא הגיונית ואשר נועדה להצדיק את "הסתובבות" הנאשם בבית הספר למקרה שנראה ע"י מישהו. ההתפרצות מתרחשת לאור סתירה בין תשובות הנאשם ולא בעקבות לחץ חיצוני, מלכא התרשם כי הנאשם לא נראה שבור והמשיך לאחר ש"הוציא קיטור" להחקר כאילו לא ארע דבר - עדות מלכא, עמ' 681-682.

[149] ת/174א עמ'52.

[150] ת/174א עמ' 30-34, 55-57, 66-70.

[151] ת/174ב עמ/8-20.

[152] ת/174ב עמ'8-9.

[153] ת/ 174א עמ' 20-21, ת/174ב עמ' 6-7.

[154] עדות מלכא, עמ' 680.

[155] מ"ט 165/06 דיסקים 9-11 , ( דיסקים 12-13 המתעדים הלילה והבוקר לפני יציאת הנאשם לחקירה לא כוללים מלל רלוונטי ) דיסקים: חלק מת/351, תמליל: חלק מת/401.

[156] מ"ט 165/06(9) קובץ 1 עמ'16.

[157] מ"ט 165/06(9) קובץ 1 עמ' 19-20. וראה גם מ"ט 165/06(10) עמ'110

[158] מ"ט 165/06(9) קובץ 2 עמ'14.

[159] מ"ט 165/06(9) קובץ 2 עמ'15, 21, מ"ט 165/06 (10) עמ'95.

[160] שם, עמ'19. קובץ 2 עמ'14, 20-21.

[161] לדוגמה: מ"ט 165/06(9) קובץ 1 עמ'20, קובץ 2 עמ' 20-21, מ"ט 165/06(10) עמ' 99-100

[162] מ"ט 165/06(9) קובץ 2 עמ'5.

[163] מ"ט 165/06(9) קובץ 2 עמ' 7-13

[164] מ"ט 165/06 (9) קובץ 1 עמ' 17, קובץ 2 עמ'21, מ"ט 165/06(10) עמ' 102, 112, מ"ט 165/06 (10) עמ'120.

[165] מ"ט 165/06(10), עמ' 112-113,

[166] ר' נ/97 הודעת חנוך סימנה מיום 15.12.06 - עמ' 1, נ/98 - הודעת חנוך סימנה מיום 17.12.06 עמ'1-2, ת/542 - הודעת אביחי אריאל מיום 16.12.06 , עמ' 2-3.

[167] נ/101 – הודעת אלי דעי מיום 11.12.06 עמ'1.

[168] ת/511, וראה הודעות אלי דעי בהמשך – נ/102, נ/103.

[169] נ/102 – הודעת אלי דעי מיום 17.12.06. נ/97 הודעת חנוך סימנה מיום 15.12.06 נ/98 - הודעת חנוך סימנה מיום 17.12.06 עמ'2, ת/542 - הודעת אביחי אריאל מיום 16.12.06 , עמ' 2-3.

[170] ת/684 - הודעת אולגה מיום 16.12.06.

[171] ת/678 - הודעת ולדימיר גרשייב מיום 17.12.06.

[172] נ/8 – הודעת יבגניה גרשייב מיום 14.12.06.

[173] עדות אלכס גורודינסקי, עמ' 986.

[174] ת/684 עמ' 1 ש'5-11.

[175] הודעת ראובן ג'נח מיום 17.12.06 -ת/211.

[176] דיסק וידאו – ת/177, דיסקים אודיו בצירוף פתקית לעניין זיהוי קולות – ת/178-179, תמליל – ת/180 (א+ב) דו"ח מ"ט ת/181. הודעה כתובה ת/176. יצויין כי: החקירה הוקלטה במלואה באודיו, אולם בשל טעות של מפעיל ההקלטה, לא פעלה הקלטת הוידאו באופן רציף ותיעדה למעשה ברצף רק את מחצית השעה האחרונה של החקירה . לפיכך – נסתמך בסיכומים אלה לעניין החלק שלא הוקלט בוידאו, על הקלטת האודיו והתמליל - שנערך מתוך קלטות האודיו ועל כן מכסה את החקירה במלואה.

[177] בתמליל ת/180א - מופיע סשה כ"חוקר א'" ויוסי כ"חוקר ב'". בתמליל ת/180ב - החוקר יוסי מופיע בתמליל כ"קול א'", הנאשם "קול ב'" וסשה "קול ג'".

[178] ר' דברי סשה בת/180א עמ' 4: "שמעתי אתמול שאתה התחלת שם..." ובהמשך בעמ'22: "שמעתי שהיו אתמול צעקות במשרד, לא רצית לדבר איתנו".

[179] ראה ת/174א עמ'61, זמן דיסק: ת/173(1) 1:10:36-1:11:36

[180] ת/180א עמ' 3-4.

[181] ת/180ב עמ'3-13.

[182] ת/180ב עמ'26-28 (בוקר מופיע בעמ' 26-28 לתמליל כ"קול ד', מעמ' 29 – קול ד' הוא השוטר יחיאל אדרי). קטע זה מופיע בדיסק הוידאו ת/177 בזמן דיסק 45:22 – 51:00 , ר' עדות בוקר עמ' 924.

[183] ר' תמליל ת/180 ב' עמ' 29, זמן דיסק ת/177 52:36-54:00 (כמובן שאין את הדקות האלה בדיסק...), עדות יחיאל אדרי – עמ' 670-673. עדות בוקר עמ' 924.

[184] ת/180א עמ'30-34.

[185] ת/180א עמ' 5-11, 47, ת/180ב עמ'10.

[186] ת/180ב עמ'16-20.

[187] מ"ט 165/06 דיסקים 14-21 – ר' טבלת דיסקים מדובבים , ( דיסקים 17-18, 22-23 המתעדים הלילה והבוקר לפני יציאת הנאשם לחקירה לא כוללים מלל רלוונטי ) דיסקים: חלק מת/351, תמליל: חלק מת/401א.

[188] ביום 17.12.06 בין השעות 10:02-10:25 (ר' יומן עמדה – חלק מת/400 וכן דיסק 19 בשעות הנ"ל),

[189] ביום 17.12.06 בין השעות 10:45-11:19 (ר' לעיל).

[190] מ"ט 165/06 14-16.

[191] מ"ט 165/06 (14) עמ' 5-6.

[192] מ"ט 165/06 (14) עמ'9. ור' גם מ"ט 165/06 (15) עמ'70-72.

[193] מ"ט 165/06 (15) עמ' 29, 55-56

[194] מ"ט 165/06 (15) עמ'32-35, 40, 43-44, 59-61, 74.

[195] מ"ט 165/06 (15) עמ'43,45, 78-80. מ"ט 165/06 (16) עמ' 33-35.

[196] מ"ט 165/06 (15) עמ'84.

[197] מ"ט 165/06 19-21

[198] מ"ט 165/06 (19) עמ' 30-35

[199] מ"ט 165/06 (19) עמ'38, מ"ט 165/06 (20) עמ'6.

[200] מ"ט 165/06 (20) עמ' 19-23.

[201] מ"ט 165/06 (20) עמ'29, מ"ט 165/06 (21) עמ' 37-39.

[202] מ"ט 165/06 (20) עמ' 24-30.

[203] מ"ט 165/06 (21) עמ' 37-39. 78-82 .

[204] מ"ט 165/06 (21) עמ' 44. , מ"ט 165/06 (22) עמ'7.

[205] מ"ט 165/06 (21) עמ' 82-83.

[206] דיסק - ת/442, תמליל ת/443. בתמליל מופיע בטעות תאריך החקירה כ-21.12 במקום 18.12 שהוא התאריך הנכון.

[207] בטעות צויין בתמליל ת/443 שם החוקר אלכס סטריז'בסקי (סשה) במקום גורודינסקי שנכח בפועל.

[208] ת/443 עמ' 27-29.

[209] ר' עדות מלכא, עמ' 684.

[210] ת/443 עמ' 11, 33-35 .

[211] ת/443 עמ' 12-23, 38-42.

[212] ת/443 עמ' 16-17, 44-53.

[213] מ"ט 165/06 דיסק 25 (ר' טבלת דיסקים מדובבים), דיסק ת/6, תמליל ת/7.

[214] ת/7 (דיסק 25 (2) עמ'2, 6, 10

[215] שם, עמ' 6-8, 23-24,

[216] שם, עמ' 13, 17-18,

[217] שם, עמ'6,

[218] שם, עמ' 12, 21, 27, 47-48.

[219] שם עמ' 12, 19,

[220] שם, עמ'22-23

[221] שם, עמ'14.

[222] שם, עמ'15-16, 34-35, 39-42

[223] שם, עמ'15, 35, 42, 47-49.

[224] ת/7 (דיסק 25) עמ'49-51.

[225] ת/7 עמ'52-58.

[226] שם, עמ' 54, 59-60.

[227] שם, עמ'64-68.

[228] שם, עמ'72.

[229] שם, עמ' 73-77.

[230] שם, עמ'73-75, דיסק ת/6 – שעה 16:55- 16:57 (ההפניה כאן היא לשעה על השעון המופיע על המסך ולא לזמן הדיסק) עדות ארתור עמ' 634.

[231] ר' עדות יורם אזולאי עמ' 50.

[232] ת/7 עמ'97-98, ת/6 – שעה 17:40.

[233] עדות ד"ר רוזמן, עמ' 163.

[234] ת/57 - גליון חדר מיון

[235] ת/356 – הוגש בהסכמה

[236] דיסק - ת/183, תמליל - ת/184, דוח מ"ט ת/185, הודעה כתובה ת/182.

[237] עדות סשה עמ' 280-281.

[238] ת/184 עמ' 2-5, 11, 14.

[239] ת/184 עמ' 13, 17-18, 25-26, 46.

[240] ת/184 עמ' 33-34. ראה גם עדות סשה, עמ' 281.

[241] מ"ט 165/06 (26), דיסק עם טשטוש - ת/8, תמליל – ת/9+ת/10, דיסק ללא טשטוש (הוגש במעטפה סגורה לעיון בית המשפט בלבד וסומן ת/787.

[242] על פי שעון הוידאו (מ:ט 165/06 (25)) ויומן העמדה

[243] ת/9 עמ' 2-5.

[244] ת/9 עמ'5, ת/8 שעה 22:44- 22:45:15.

[245] ת/9 עמ' 6-9

[246] שם, עמ' 10-11.

[247] ת/9 עמ'11.

[248] ת/9 עמ' 16, ת/8 - שעה 23:19:33 - 23:21:00

[258] הנאשם מצביע על צוארו תוך כדי תיאור מס' פעמים, כשפעם הוא טוען שהארטריה נמצאת בצד ימין והאאורטה משמאל ופעם להפך, מראי מקומות ראה ההערה הבאה.

[259] הדגמה על המדובב: ת/9 עמ' 21-22 , ת/787 שעה 23:42:57 – 23:43:50, (הדגמה זו נראית רק בדיסק ללא טשטוש –ת/787, לא צירפנו הפניה מקושרת לדיסק זה מטעמי חסיון) הדגמה על עצמו: ת/9 עמ'24, ת/8 שעה 23:51:09-23:52:08.

[260] ת/9 עמ'27. יצויין כי החוקרים אכן מצאו במחשבו של הנאשם ספר על לוחמה בסכין ואף מאמר אותו קרא ימים ספורים לפני הרצח, ראה ת/15+ ת/16 ודיון בהמשך.

[261] ת/9 עמ'27, דיסק ת/8 בשעה 00:01:40 - 00:02:20 .

[262] ת/9 עמ'24.

[263] לדוגמה (בכל הקטעים מובאים מס' משפטים בלחש לפני המשפט בקול רגיל ואחריו, על מנת להמחיש את ההבדל): ת/9 עמ' 19: "זה תיק כבד מאוד, במידה ויצליחו להוכיח את חפותי אשמח מאוד, אני יודע שלא עשיתי את זה", ת/8 שעה 23:29:25 – 23:31:00, הפניה מקושרת. ת/9 עמ'27: לכן אני טוען שאני חף מפשע ואוכיח את זה בכל דרך, ביקשתי לרענן את הזיכרון שלי.. לא רוצים לשלוח אותי לפוליגרף ת/8 שעה 23:58:30 – 23:59:15. ת/9 עמ'28 (ביקשתי פוליגרף) – ת/8 שעה : 00:03:45 – 0:04:20, ת/9 עמ'29, ת/8 שעה 00:08:20 – 00:08:35, ועוד.

[264] ת/9 עמ'32, ת/8 שעה 00:32.

[265] מ"ט 165/06 דיסק 27 (חלק מת/351, תמליל חלק מת/401א), וכן ראה עדות יורם עמ'55, עדות ארתור עמ' 636 ש'19-21.

[266] דיסקים – ת/21 1-3, קלטת המקור מס' 3 סומנה בנוסף ובנפרד ת/777. תמלילים: ת/22 - תמליל משטרתי של קלטות אודיו 1-5 (קלטות 1-2 מקבילות לדיסק 1, קלטות 3-4 לדיסק 2, קלטת 5= דיסק 3), נ/9 – תמליל מטעם ההגנה של קלטת 5 (דיסק 3), ת/45 – תמליל מתוקן מטעם התביעה של קלטת 5/ דיסק3, נ/55 תמליל דיסק 1 מטעם ההגנה, נ/56 - תמליל דיסק 2 מטעם ההגנה. דוח מ"ט ת/187, דוח תשאול - סשה, ת/187. אנו נפנה בד"כ למספרי העמודים בתמליל המשטרתי, ובמקומות בהם יש הבדלים בעלי חשיבות בין התמלילים, לתמליל הנכון לדעתנו. כמו כן – צד ב' לקלטת אודיו 2 חסר בתמליל המשטרתי ת/22 ומתועד רק בנ/55 עמ'107-125.

[267] ראה ת/475 - דוח פעולה של הבלש שלום ספיר לעניין שמירה על הנאשם.

[268] ההגנה העלתה טענות לעניין האותנטיות של הקלטת השלישית אשר לא יידונו כאן, אלא בפרק העוסק בקבילות הקלטות. מצאנו לנכון להזכיר מהם פרקי הזמן שהוקלטו – עובדה שלא שנויה במחלוקת.

[269] ר' עדות סשה, עמ' 283.

[270] ת/22(ק'1 עמ'1-43), ת/21 דיסק 1 עד זמן דיסק 00:33.

[271] ת/22 (ק'1) עמ' 1-6, 11, 34-35.

[272] ת/22 (ק'1) עמ'1, 5, 7, 14,16 ועוד.

[273] ת/22 (ק'1) עמ'7-8, עמ'27-28.

[274] ת/22 (ק'1) עמ'36.

[275] כניסת יורם: ת/22 (ק'1) עמ' 43, ת/21 (1) זמן דיסק 00:33.

[276] עדות יורם, עמ' 67.

[277] עדות אבי שי, עמ' 206.

[278] ת/22 (ק'1) עמ'44-45,

[279] ת/22 (ק'1) עמ' 53-54.

[280] ת/22 (ק'1) עמ'57-60, 64-65.

[281] ת/22 (ק'1) עמ'65-68. ת/21(1) זמן דיסק 49:00 – 52:07

[282] לדוגמה: ת/22 (ק'1) עמ'69, 71-75, 79-82, 93.

[283] ת/22 (ק'2) עמ' 46, ת/21 (1) זמן דיסק 2:05.

[284] ת/23 - הודעה + סקיצה, ת/188 - סקיצה מתורגמת.

[285] הודעה כתובה - ת/23, תחילת רישום ההודעה - בשעה 15:35, מתועדת בתמליל נ/55 עמ' 112, דיסק ת/21(1) 2:25:50.

[286] ת/22(ק'3) עמ'8-9 ת/21(2) 00:55.

[287] לפירוט והשוואה לראיות אחרות בתיק, ר' בפרק העוסק בפרטי החקירה המוכמנים.

[288] ת/22 (ק'1) עמ'68, ת/22 (ק'2) עמ' 48-49.

[289] ת/22 (ק'1) עמ'68-70, 107.

[290] ת/22 (ק'1) עמ'106-108.

[291] ת/22 (ק'1) עמ'120.

[292] נ/55 עמ' 123.

[293] ת/22 (ק'1) עמ'109-111, הדגמה: ת/21(1) זמן דיסק 1:22:18 -1:24:20, ת/22 (ק'2) עמ'31-32, הדגמה: ת/21(1) זמן דיסק 1:53:30-1:55:38 .

[294] ת/22 (ק'1) עמ'111-113 הדגמה: ת/21(1) זמן דיסק 1:24:25 -1:24:45 , ת/22 (ק'2) עמ'7-10, הדגמה: ת/21(1) זמן דיסק 1:37:29-1:38:05 . ת/22 (ק'2) עמ'33-35.

[295] ת/22 (ק'2) עמ'43-44 הדגמה: ת/21(1) זמן דיסק 2:02:30-2:04:40 .

[296] ת/22 (ק'2) עמ'41. נ/55 עמ' 124-125.

[297] ת/22 (ק'2) עמ'1-3, 53-54, נ/55 עמ'109-110 – עריכת השרטוט ת/188 . ת/22 (ק'3) עמ' 2 .

[298] ת/22 (ק'2) עמ'4, 59-60.

[299] ת/22 (ק'2) עמ'17-19, נ/55 עמ/108, ת/22 (ק'3) עמ'1, 5-6.

[300] ת/22 (ק'2) עמ'20.

[301] ת/22 (ק'1) עמ'116, ת/22 (ק'3) עמ' 7-8,

[302] ת/22 (ק'2) עמ'50, ת/22 (ק'3) עמ' 8-9.

[303] ת/22 (ק'2) עמ'28-30, 58-59, ת/22 (ק'3) עמ' 16-19.

[304] ת/22 (ק'1) עמ'95, ת/22 (ק'2) עמ'47, ת/22 (ק'3) עמ' 21-23.

[305] ת/22 (ק'1) עמ'100-104, ת/22 (ק'2) עמ'52-53.

[306] ת/22 (ק'3) עמ' 23-24.

[307] ת/22 (ק'3 צד ב) עמ'1-2. ר' גם נ/55 עמ' 111- מביע חשש לחזור לביה"ס.

[308] ת/22 (3) צד ב' עמ'9 – סיום ת/22 (4), דיסק: ת/21(2) זמן דיסק 00:55 – 2:12(סוף הקלטה).

[309] ת/22 (ק'3 צד ב') עמ'10-11, ת/22 (ק'4) עמ' 5 ת/21(2) זמן דיסק 1:58-1:59.

[310] ת/21(2) זמן דיסק 2:12.

[311] עדות יורם עמ' 77, וכן ראה עדות אבי שי עמ' 206, עדות אבי אלוש עמ' 791.

[312] ר' ת/468, וכן עדות ראובן אזולאי עמ' 712-713, 717.

[313] ת/189, ת/190, ת/191, ת/192.

[314] בדוח ת/189 – שעת הדוח מופיעה כ- 16:50 - צ"ל 18:50.

[315] בדוחות ת/190 , ת/192 שעת הארוע מופיעה כ-17:10 במקום 19:10, ובדוח ת/191 – מופיע 17:20 במקום 19:20. יצויין כי הטעות עולה גם מתוך החומר, שכן בשעות הרשומות בדוחות פעלה הקלטה בחדר, והארועים המתועדים בדוחות אינם נקלטים בה.

[316] ת/189.

[317] ר' ת/192, ועדות סשה בבימ"ש – עמ'288. סשה ציין כי תחילה רשם על ארוע זה את הדוח ת/190, אולם בדיעבד גילה שנפלו בו טעויות ולכן ערך דוח מתוקן. ראה גם עדות ראובן אזולאי, עמ' 712 המאשרת את כניסתו של סשה לחדר.

[318] ר' ת/25.

[319] עדות יורם עמ' 76.

[320] ת/21(3) וכן הוגשה לבית המשפט קלטת המקור – ת/777. לעניין הפסקות ההקלטה ראה דיון במסגרת קבילות הקלטות להלן.

[321] הפניה מקושרת למסמך סרוק - ת/45.

[322] ת/21(3) - הפניה מקושרת לדיסק מלא

[323] ת/45 עמ'1. ת/21(3) זמן דיסק 2:16-3:54

[324] עדות ראובן אזולאי, עמ' 713, 717-718.

[325] ת/45 עמ'1-2, ת/21(3) זמן דיסק 5:14-6:10.

[326] דוחות של סשה: ת/192 וטיוטת הדוח ת/191. וכן עדות סשה, עמ' 288. דוח של יורם – ת/25, מעדותו בבימ"ש עולה כי הוא שמע את הדברים מפי סשה - עמ'78.

[327] עדות הנאשם, עמ' 1021-1022.

[328] עדות אלדד חדד, עמ' 1589-1590, 1593-1594.

[329] דיסק – ת/26 (קישור לעותק מלא), תמליל – ת/27+ ת/360, אזהרה – ת/359 +359א.

[330] עדות אבי שי, עמ' 206.

[331] עדות אנטולי, עמ' 422.

[332] עדות אנטולי, עמ' 423, עדות אבי שי עמ' 207.

[333] עדות ראובן אזולאי, עמ' 713-714.

[334] ר' הקלטת ת/26.

[335] עדות אבי שי, עמ' 207, ודוח של אבי שי – ת/97 .

[336] עדות יורם עמ' 78, עדות אבי שי עמ'206-207 + ת/97, עדות בוקר עמ'939, עדות הזמה של יורם עמ' 1848.

[337] עדות אלדד חדד, עמ'1590, 1595.

[338] עדות יורם (הזמה), עמ'1844, 1848.

[339] טופס אזהרה והסכמה לשחזור ברוסית – ת/359, בעברית – ת/359א, ת/26 זמן דיסק: 00:00:00 – 00:02:50., ת/27 עמ' 1. יש לשים לב כי קיים פער של 5 דקות בין השעון המופיע בסרט הוידאו לבין השעות עליהן מכריז אנטולי למצלמה לאחר בדיקה בטלפון הנייד שלו (כאשר השעה אצל אנטולי 19:18, מופיעה על סרט הוידאו השעה 19:13), אנו נסתמך לאורך הדיון בסיכומים אלה על זמן הדיסק על פי המוניטור של המחשב, ולא על השעון המופיע על המסך.

[340] עדות אנטולי עמ' 424.

[341] עדות אנטולי, עמ' 425.

[342] ת/ 26 זמן דיסק - 45:23, ת/27 עמ' 14.

[343] ת/26 זמן דיסק 45:24 – 57:00, ת/27 עמ'15-17.

[344] ת/359 – חלק שני של המסמך.

[345] עדות אנטולי, עמ' 428-429.

[346] ת/26 זמן דיסק: 1:20-2:10, ת/27 עמ'1.

285 ת/26 זמן דיסק: 03:45 – 05:30, ת/27 עמ' 2.

[348] ת/26 זמן דיסק: 6:40-8:30, ת/27 עמ' 3.

[349] ת/26 זמן דיסק: 8:30-9:23, ת/27 עמ'3

[350] ת/26 זמן דיסק: 9:24 – 10:04, ת/27 עמ'4

[351] ת/26 זמן דיסק: 10:05-10:54, ת/27 עמ'4.

[352] ת/26 זמן דיסק: 10:55 – 11:35, ת/27 עמ'4.

[353] ת/27 עמ'5.

[354] ת/26 זמן דיסק: 14:45 – 16:10, ת/27 עמ' 5-6 (לאחר הפסקה הנובעת מהמתנה למפתח האזיקים, ששוב אינו מתאים).

[355] ת/26 זמן דיסק: 6:14-6:40, ת/27 עמ'6

[356] ת/26 זמן דיסק: 18:50-19:33, ת/27 עמ'7

[357] ת/26 זמן דיסק: 20:50 -22:00 , ת/27 עמ'7-8.

[358] ת/26 זמן דיסק: 17:50-17:55, ת/27 עמ'6.

[359] ת/26 זמן דיסק: 17:09 – 18:20 ת/27 עמ'6. ת/26 זמן דיסק: 22:04-23:15, ת/27 עמ'8-9.

[360] ת/26 זמן דיסק: 23:15 – 24:30, ת/27 עמ'9

[361] ת/26 זמן דיסק: 24:45 – 25:30, ת/27 עמ'9.

[362] ת/26 זמן דיסק: 26:57 – 27:05, ת/27 עמ'10 (הנאשם מראה את סגירת הדלת באמת היד מבלי לגעת בה באצבעותיו)

[363] ת/26 זמן דיסק: 27:50-29:30, ת/27 עמ'10-11.

[364] ת/26 זמן דיסק: 29:30-32:09, ת/27 עמ'11-12

[365] ת/27 עמ'13-14.

[366] ת/26, זמן דיסק 38:20-40:10. מכיוון שקטע זה אינו מופיע באופן מלא בתמליל ת/27, ערכה ב"כ המאשימה, בסיוע אנטולי – בתרגום מרוסית, את התמליל ת/360 המשקף במלואו את הקטע מפניית אבי שי (זמן דיסק 38:20) ועד סיום השחזור בבית הספר וחזרה לתחנה (זמן דיסק 46:23).

[367] עדות אבי שי, עמ' 210, עדות אנטולי, עמ' 427. ת/26 זמן דיסק: 41:00-43:22, ת/360 עמ'2. לדברים אלה תהיה חשיבות בעת הדיון בעקבות הנעלים הנוספות, ובאפשרות כי הרצח בוצע ע"י שני אנשים שהיו יחד בתא ויצאו ממנו בקפיצה מעל הדלת/ טיפוס מעל הקיר.

[368] ת/26 זמן דיסק: 43:32-44:25, ת/360 עמ'2-3.

[369] עדות אנטולי, עמ'428, 436-437.

[370] ת/27 עמ'15.

[371] ת/27 עמ'16.

[372] ת/26 זמן דיסק: 52:21 – 56:07, ת/27 עמ'16-17

[373] ת/26 זמן דיסק: 56:00-57:00, ת/27 עמ'17

[374] ת/193 – זכ"ד של סשה לגבי שיחה עם בית המעצר , עדות הנאשם עמ' 1023.

[375] ת/342 - זכ"ד לב ארליכמן מיום 20.12.06

[376] עדות לב, עמ' 411, 416-417.

[377] ר' פרוטוקול הארכת המעצר – הוגש במסגרת ת/96.

[378] מ"ט 120/06 - דיסקים: ת/28 (1+2), תמליל ת/29 (קלטות 1-4). יצויין כי דיסק 1 כולל את קלטות אודיו 1+2, ודיסק 2 את קלטות אודיו 3+4. (החלפת קלטת האודיו היא דקות ספורות לאחר החלפת דיסק הוידאו). אזהרה - ת/30, דוח תשאול – סשה – ת/194, סקיצה שנערכה בחקירה + תרגום – ת/195.

[379] ראה דוח פעולה של הבלש שלום ספיר – ת/476, דוח תשאול סשה ת/194.

[380] דוח פעולה של הבלש נתי חריר – ת/434.

[381] ראה גם עדות יורם, עמ'84.

[382] חלק זה של החקירה - ת/29 (1) עמ' 1-29.

[383] ת/29 (1) עמ'11.

[384] ת/29 (1) עמ'2,9,22.

[385] ת/28 (1) 1:21 – 1:24, ת/29 (1) עמ'43-45.

[386] ת/29 (1) עמ' 46-50, ת/29 (2) עמ' 1-2.

[387] ת/29 (1) עמ' 30-37.

[388] ת/29 (3) עמ'18.

[389] ת/29 (3) עמ' 23-26.

[390] ת/29 (3) עמ'27.

[391] לדוגמה: ת/29 (2) עמ'13-23, 27-33.

[392] ת/29 (2) עמ' 26-28.

[393] ת/29 (2) עמ' ע'46-48, ת/28(2)– 0:37:00 – 0:38:00, ת/29 (3) עמ' ע'13-15.

[394] ת/29 (4) עמ' 1-22.

[395] ת/29 (1) עמ'11, 16, ת/29 (2) עמ' 14, 16, 20, 34 ועוד..

[396] ת/29 (3) עמ'40.

[397] ת/29 (1) עמ'38-40, ת/29 (2) עמ'36-45.

[398] ת/28 (1) זמן דיסק: 1:12:55 – 1:13:20. ת/29 (1) עמ'39, וכן ר': ת/29 (2) עמ'36.

[399] ת/29 (2) עמ' 45.

[400] ת/29 (4) עמ' 4, 18, 23, 26-28.

[401] ת/29 (4) עמ' 31.

[402] עדות ציון, עמ'795.

[403] ת/28(2)– 0:00-06:08 ת/29 (2) עמ' 49 - ת/29 (3) עמ'1.

[404] דיסק – ת/198, תמליל – ת/199, אזהרה - ת/200, דוח מ"ט ת/326.

[405] תחילת החקירה בשעה 11:34 לפי שעון הוידאו, וסיומה 11:52.

[406] ת/198 זמן דיסק: 2:57-4:08 ת/199 עמ'1.

[407] ת/199 עמ'2-3.

[408] ת/199 עמ'4.

[409] ת/199 עמ'5.

[410] ת/198 זמן דיסק: 14:45-15:30

[411] מ"ט 122/06 - דיסק ת/31, תמליל ת/32, דוח מ"ט ת/327. דוח של יורם על השיחה – ת/33.

[412] תחילת ההקלטה – 11:52, פחות מדקה לאחר סיום הקלטת החקירה הקודמת.

[413] עדות יורם, עמ' 85.

[414] ת/31 זמן דיסק 07:54 – 08:27 ת/32 עמ' 1, ת/31 זמן דיסק 20:20-20:47, ת/32 עמ' 5.

[415] ת/32 עמ' 7.

[416] ת/32 עמ'5, 9, 16.

[417] ת/199 עמ'11-12.

[418] עדות יורם - עמ'86.

[419] חלק ראשון: מ"ט 123/06, דיסק ת/201, תמליל - ת/202 ( קלטת 1 - סשה:חוקר ב', בוקר: חוקר ד') קלטת 2 – בוקר - קול א', רומן - קול ב', סשה – קול ד'), דוח מ"ט – ת/203. חלק שני: מ"ט 125/06 – דיסק ת/204, תמליל ת/205 (סשה – חוקר א', בוקר - חוקר ב'). דוח מ"ט – ת/206, הודעה כתובה (מתייחסת לשני חלקי החקירה) – ת/207, דוח תשאול (סשה) – ת/208.

[420] מ"ט 124/06, דיסק – ת/332, דוח מ"ט - ת/328 (במהלך ההקלטה לא הוקלט מלל רלוונטי ולכן לא נערך תמליל).

[421] עדות בוקר, עמ' 926.

[422] ת/205(1) עמ' 11-12.

[423] בל נשכח כי הנאשם, לגירסתו, עבד בזמן הרצח במקלט, ושמע מוסיקה באוזניות.. ועל כן הסקת מסקנה מכך שהוא לא שמע צעקות מופרכת.

[424] ת/202(2) עמ' 8-14.

[425] ת/202(2) עמ' 23-29.

[426] דוגמה: ת/205(1) עמ'15-17

[427] כפי שיפורט בהמשך, הסתבר בבדיקה כי מנעול דלת תא 1 לא היה שבור כלל, וכי הנאשם לא יכול היה לראות בשחזור את צידה החיצוני של דלת תא 2 לא ישירות ולא במראה. בעדותו בבית המשפט, שינה הנאשם לחלוטין את תשובתו בעניין זה.

[428] ת/202(2) עמ'32.

[429] ת/205 (2) עמ'9-20.

[430] לסתירה הפנימית שבטענה זו, ולסתירה בינה לבין טענת הנאשם בבית המשפט כי בלחץ החקירה החל להאמין כי באמת ביצע את הרצח ולכן הודה, בהמשך, במסגרת הדיון על משקל ההודייה.

[431] ת/204 זמן דיסק 2:33:25 – 2:35:50 ת/205 (2) עמ'34.

[432] מ"ט 1/07 – דיסק – ת/19(א+ב), תמליל – ת/20, הודעה כתובה - ת/17 (רוסית) ת/18 (תרגום לעברית).

[433] ר' ת/29 (1) עמ' 11, ופרוטוקול הארכת המעצר מיום 21.12.06 ת/96.

[434] עדות יורם, עמ' 56.

[435] ת/20 עמ'3-4.

[436] ת/19(א) זמן דיסק 05:20 -06:05 ת/20 עמ'5.

[437] ת/19(א) זמן דיסק 22:00 – 24:23 ת/20 עמ' 8-11.

[438] ת/20 עמ'15-17. ת/19(א) זמן דיסק 28:40 – 31:22

[439] ת/20 עמ' 18-20. ת/19(א) זמן דיסק, 37:30 – 38:20, 39:38 – 40:22.

[440] ת/20 עמ' 28-31.

[441] ת/20 עמ' 32-34.

[442] ראה לעניין הממצאים במחשב הנאשם בפרק הבא.

[443] ת/20 עמ' 40-45.

[444] ת/20 עמ' 5, 37, ת/20(2) עמ'3.

[445] מ"ט 5/07, דיסק ת/34, תמליל ת/35, הודעה כתובה ת/36, דיסק עם תצלומים שהוצגו לנאשם בחקירה – ת/37, תדפיס התמונות - ת/38. זכ"ד של סשה על הצגת התמונות – ת/210.

[446] מ"ט 10/07, דיסק – ת/39, תמליל – ת/40, דוח מ"ט ת/330.

[447] ר' ת/624 – דוח של סגל על קבלת המחשב, ת/625- דוח בדיקת מחשב, ת/626 – דיסק חיפוש במחשב, ת/628 - דוח בדיקה משלים ת/629 -דיסק בדיקה, ת/632 - פעולות אחרונות, ת/633 – היסטורית גלישה, עדות סגל – עמ'867 -874.

[448] דוח של לב ארליכמן - ת/344, דיסק ת/344א. עדות סגל, עמ' 874, ת/635.

[449] הודעות אולגה: ת/685 עמ'1-2, ת/686 עמ' 3-4, ת/689 עמ'1.

[450] עדות יעקב מלכא, עמ' 686. הודעת איגור אברס – ת/682.

[451] עדות יבגניה גרשייב עמ'974-975, והודעות אולגה לעיל.

[452] דוח פעולה של יובל מוזס – ת/136

[453] עדות יורם אזולאי עמ'42, וכן זכ"ד ת/43, זכ"ד של איציק שמעוני – שיחה עם מנהל האתר – ת/472, דוח פעולה לגבי החיפושים באתר – איציק שמעוני – ת/473.

[454] ת/558 – דוח פעולה של ציון ארביב - בדיקה וצילום המוצגים שנתפסו באתר תאנים, ת/559 – לוח תצלומים. עדות ינאי עוזיאל עמ' 300.

[455] עדות מיה פרוינד - עמ'996, חוו"ד מומחה של מיה פרוינד – ת/695. וכן ראה טבלת המוצגים המצורפת כנספח לסיכומים אלה.

[456] זכ"ד של יעקב מלכא מיום 25.12.06 – ת/447, עדות יעקב מלכא – עמ' 686-687, זכ"ד יובל מוזס לגבי תיעוד הפירוק הקרמיקה ביום 25.12.06 – ת/137, דוח חיפוש – ת/138, דיסק מ"ט 179/06 המתעד את פירוק הקרמיקה – ת/139, דוח מ"ט 179/06 - ת/140. דוח פעולה מוטי אסרף לגבי חיפוש בפסולת הקרמיקה – ת/247.

[457] ר' מ"ט 165/06 דיסק 26 – ת/9 עמ'29.

[458] דוחות פעולה של מוטי אסרף ויוסי לוי לגבי ביקור באתרי יציקת בטון וצילומי האתרים בתאריכים 28.12.06 – 1.1.07 - ת/251, ת/252, ת/253, ת/256, ת/257.

[459] זכ"ד יוסי לוי – ת/256. לעניין שיחת הטלפון ר' פלט שיחות של הנאשם – ת/511.

[460] הודעת איגור אברס מיום 20.12.06 – ת/681.

[461] הודעת נינה אברס מיום 20.12.06 - נ/290.

[462] הודעת אולגה מיום 22.12.06 – ת/686 עמ'5-6.

[463] הודעת הנאשם מיום 26.12.06 – ת/202 (1) עמ' 16-30.

[464] הודעות קובי סמברנו נ/80, נ/82 עמ'1-2 ונ/84 עמ'2-3. הודעת יואב חדד - נ/48. ת/1 תמונה 42.

[465] צילום המנעול השבור מיום 24.12.06 - ת/235ב תמונות 4-6., דוח תפיסה – ת/421.

[466] צילום המנעול השבור מיום 24.12.06 - ת/235ב תמונות 4-6., דוח תפיסה – ת/421.

[467] לתיעוד הניסוי: דוח פעולה של מוטי אסרף מיום 31.12.06 – ת/248, לוח צילומים – ת/249, דוח של מוטי אסרף מיום 1.1.06 – ת/250, דוח של יוסי לוי מיום 31.12.06 – ת/353, דוח אריה בנאסולי מיום 31.12.06 – ת/610. וכן עדות מוטי אסרף עמ'323.

[468] הודעות ויקטור קולסניקוב - ת/543, ת/544.

[469] דוח הובלה - סשה – ת/155, דוח תפיסה ינאי עוזיאל 8.12.06 – ת/299, חוו"ד ינאי עוזיאל -ת/296 עמ'5, תמונות ת/1 75-77.

[470] ראה חוו"ד מיה פרוינד – ת/695 מוצגים 45-47, וכן טבלת מוצגים כוללת המצורפת לסיכומים אלה.

[471] חוו"ד משלימה - ד"ר זייצב – ת/665.

[472] ת/1 תמונות 9, 11-13, 40, 41, 51, 55, 57, 68,

[473] ר' דיון לעיל בנושא הזירה, וכן: עדות יורם עמ' 12-14, 113-115, 130, עדות אבי שי עמ'199, דוחות פעולה – ת/154 (דוד שושן), ת/314 –ראובן ארבל, הודעת יוסי לוי – ת/352, עדויות המחלצים: עדות צבי נבו – עמ'310, עדות אייל בן משה עמ' 384-385, עדות צבי חוטר – עמ' 400-405, מרדכי בן צור – עמ' 405- 407, ועוד.

[474] ר' ת/362 – חוו"ד ירון שור – תיעוד הנעליים שהתקבלו לבדיקה – סעיפים 4,6,7,15, 18, ת/364 – תיק עבודה ירון שור – צילומי הנעליים שהתקבלו לבדיקה: עמ' 38 א-טז, טפסי לואי – עמ'83-89. ת/95 – רשימת נכנסים לזירת הרצח ע"י איילת אזולאי – מתעדת את שמות הנכנסים לזירה ואלה שנתנו נעליים לבדיקה.

[475] ראה ת/362 שלעיל - ממצאי הבדיקות ופירושם – סעיפים: 8 – התאמת עקבות לנעלי מרדכי בן צור, 9 – התאמת עקבות לנעלי החובש, 10 – התאמה לנעלי רמי דאודי. ת/366 – נעלי החובש, ת/367 – נעלי מוטי בן צור, ת/368 – נעלי רמי דאודי.

[476] ראה בטבלת המוצגים ובתיק העבודה ת/364 - התייחסות לנעלי החשודים רפאל כהן, ישראל נפתלי, יוסי לוי, בני סלע ועוד.

[477] ר' ת/438 - דוח תפיסה של יעקב מלכא מיום 11.12.06 – (מתייחס לתיק ולחפצים בו כולל הנעליים), ת/440 – תג מוצג של הנעליים, ת/369 -נעלי הסלמנדר עצמן (הוחזרו למשמורתו של ירון שור בכספת במעבדת סימנים במז"פ), ת/364 עמ'15 – תצלום הנעליים במעבדת סימנים. לעניין אישור הנאשם בהודאותיו כי עבד ביום הרצח בנעלי הסלמנדר ראה: ת/164א עמ' 23 , ת/334 עמ'9, ת/174א עמ' 52-53, 70-71, 75-78, ת/180ב עמ'20-25 , ת/36 עמ'30.

[478] ר' טבלת מוצגים עמ' 39-40, ודוח תפיסה ת/594.

[479] עדות ירון שור, עמ' 472-473, ת/364 מסמכים: 81 – העברת מוצג (מכנסיים) ממעבדת סיבים לסימנים – 1.1.07, 80 - העברת צילום המכנסיים ביום 27.12.06, ת/362 סעיף 8, 11.

[480] ת/364 מסמך 77.

[481] ת/364 מסמך 76+ 78, עדות ירון שור עמ' 473.

[482] ת/364 מסמך 75, ת/698, עדות ירון שור עמ' 473.

[483] ר' חוו"ד מיה פרוינד - ת/695, והבהרה ת/696. עדות מיה פרוינד עמ'989-990.

[484] עדות ירון שור עמ' 473, ת/364 מסמכים 74-73.

[485] ת/364 מסמך 17. עדות שור, עמ' 474-475.

[486] עדות יורם, עמ' 87.

[487] ר' חוות דעתו של שור - ת/362, עמ'5 סעיף 5, ועדותו בבימ"ש עמ' 479.

[488] דיסק ת/34, תמליל ת/35, הודעה כתובה ת/36, דיסק עם תצלומים שהוצגו לנאשם בחקירה – ת/37, תדפיס התמונות - ת/38. זכ"ד של סשה על הצגת התמונות – ת/210.

[489] עדות יורם, עמ'86-87, עדות סשה עמ'298.

[494] עדות שור, עמ' 479-480

[495] ריכוז הסקר – ת/364 עמ' 51, וכן דוחות המתעדים את הסקר (הוגשו בהסכמה לאמיתות התוכן בהתאם למסמך ס/1): ת/124, ת/271, ת/272(צילום נעלי הנאשם שהוצג למוכרים), ת/273, ת/456, ת/457, ת/458, ת/534-ת/536, ת/561, ת/562, ת/657, ת/658.

[496] ריכוז הסקר – ת/364 עמ' 51, וכן דוחות המתעדים את הסקר (הוגשו בהסכמה לאמיתות התוכן בהתאם למסמך ס/1): ת/124, ת/271, ת/272(צילום נעלי הנאשם שהוצג למוכרים), ת/273, ת/456, ת/457, ת/458, ת/534-ת/536, ת/561, ת/562, ת/657, ת/658.

[497] ר' ת/659 – הודעת שמעון הורוביץ, ת/660 – מסמכי המשלוח שהוגשו במהלך עדות הורוביץ, ור' עדותו בבימ"ש עמ' 884-886.

[498] תוצאות הסקר - ת/372 ועדות שור עמ' 484-485.

[499] ת/362 - ממצאי הבדיקות ופירושם – סעיף 11, וראה תמונות מס' 21-28 בתיק העבודה ת/364 (לבדוק בעדות ירון שור – שאכן כל אלה לא זוהו!)

[500] ר' ת/1 תמונות 54-55, ת/364 עמ'21-24.

[501] ת/362 עמ'5 ס'6-7.

[502] עדות יורם – עמ'113, 130.

[503] ר' ת/453, ת/454, ת/455 – דוח פעולה של יעקב מלכא, דיסק מ"ט 7/07 + תמליל. עדות יעקב מלכא – עמ' 689, 700-701. עדות ראובן אזולאי עמ' 714-715.

[504] ת/42 – דוח של יורם אזולאי לגבי הניסוי, וכן עדותו בעמ' 92, וראה גם עדות ראובן אזולאי עמ' 715.

[505] ר' עדות יורם עמ'113-115, עדות יעקב מלכא עמ' 701.

[506] ר' עדות קובי סמברנו עמ'744-750, והודעותיו – נ/84, נ/85. עדות מאיר אמסלם עמ' 399, וראה ציר הזמן המשווה.

[507] ת/164ב עמ' 10-11, 31. ת/174א עמ' 24-28.

[508] הודעת סמברנו מיום 24.12.06 – נ/84.

[509] ת/234 – זכ"ד מוטי אסרף בעניין תפיסת המנעול – 24.12.06, ת/235א – צילום המנעול, ת/418 – דוח תפיסת המנעול -בועז בן שאנן, ת/419 – המנעול שנתפס.

[510] ר' דוחות של יעקב מלכא בעניין פירוק המנעול - ת/448, ת/449 ולוח תצלומים – ת/450, ועדותו בעמ' 687 - 696 וכן הודעת קובי סמברנו מיום 1.1.07 – נ/85 ועדותו בעמ' 744-750, 760-761.

[511] ר' עדות יעקב מלכא עמ' 688, נ/73- הודעת מיכאל הרוש, ת/545 הודעת ויקטור קולסניקוב ועדותו בעמ' 784-785, עדות אולגה מילמן – עמ' 786-787, והודעתה ת/547, - נ/162 – הודעת ויקטוריה אוסוב, נ/201-הודעת יפים סטוסמן, נ/203- הודעת אנה טרייסמן, נ/205 –הודעת אלכסנדר קספירוביץ', עדות לודמילה בנט – עמ'1354, עדות ליליה לדג'ינסקי -עמ' 1360.

[512] מ"ט 10/07, דיסק – ת/39, תמליל – ת/40, דוח מ"ט ת/330.

^{^[513]} ת/40 עמ'1-2 .

[514] ת/40, עמ'3-5.

[515] ת/40 עמ' 6,7,12 וראה התייחסות לעניין זה בחקירות הקודמות: ת/169א עמ'17-22, ת/174א עמ' 31,35-40, ת/174ב עמ'11-15, 33-34, ת/180א עמ'42-44, ת/442 עמ'55, ת/40 עמ'6-7, 11-13.

[516] ת/40 עמ' 10,13.

[517] ר' פירוט לעיל (בעניין כיווני החקירה הראשוניים).

[518] ר' דוחות חיפוש ותפיסה אצל הנאשם: ת/161, ת/136, ת/197, ת/221, ת/247, ת/261, ת/266, ת/267,

[519] עדות מיה פרוינד, עמ'987.

[520] עדות יורם אזולאי עמ' 19-20,עדות אבי שי, עמ' 201-202.

[521] עדות מיה פרוינד – עמ' 987-990, וחוות דעתה ת/695.

[522] ר' חוות דעת מומחה בעניין סיבים – אבנר רוזנגרטן - נ/322, חוו"ד מומחה בעניין שערות – חניתה גרנט – נ/250, בדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי לשערות - טרי מלטון - ת/ 767 + ת/675

[523] חוו"ד בעניין עקבות נעליים ירון שור – ת/362.

[524] דוח על נטילת ט"א מהזירה – ינאי עוזיאל – ת/300, חוו"ד יעל פלג שירוני – נ/326, דוח העברת מעתקים - מיכל לוין אלעד – נ/327.

[525] ראה: בדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי לשערות מהתא - טרי מלטון - ת/ 767 + ת/675, בדיקת ד.נ.א לגרגר מהנעל – ג'ונתן ויטאקר - נ/320, בדיקת ד.נ.א לדגימה מחולצת המנוחה – נ/325.

[526] ראה טבלת המוצגים

[527] עדות יורם, עמ' 92.

[528] עדות אבי שי, עמ' 201.

[529] ראה ס/1.

[530] חוות דעת בלדינגר – נ/291

[531] חוות דעת צ'ייקובסקי – ת/795

[532] המדובר בקלטות שיפורטו להלן: כל קלטות הדיבוב: מ"ט 161/06 (ת/349), מ"ט 163/06 (ת/350) מ"ט 165/06 (ת/351), הקלטות הבאות הנוגעות לחקירת הנאשם: מ"ט 164/06 חקירה מיום 14.12.06(ת/168) , מ"ט 168/06–מיום 18.12.06 (ת/442), מ"ט 171/06 - חקירת הנאשם מיום 18.12.06 בערב (ת/183), מ"ט 172/06 (1) ו-(2) - הודאת הנאשם מיום 19.12.06 (ת/21 (1), (2)) - למעט קלטת 3, קלטת השחזור – ת/26, מ"ט 121/06 – חקירת הנאשם מיום 22.12.06 (ת/198), מ"ט 122/06 – שיחה בין הנאשם ליורם מיום 22.12.06 (ת/31), מ"ט 123/06 ו-125/06 - חקירת הנאשם מיום 26.12.06 (ת/201+ ת/204), מ"ט 124/06-שהיית הנאשם בחדר העיכוב בין שני חלקי החקירה מיום 26.12.06, (ת/332), מ"ט 1/07 - חקירת הנאשם מיום 1.1.07 (ת/19), מ"ט 5/07 – חקירת הנאשם מיום 9.1.07 (ת/34), מ"ט 10/07 – חקירת הנאשם מיום 11.1.07 (ת/39), וכן: כל הקלטות שהוגשו מטעם התביעה ואשר אינן מתעדות חקירות או דיבוב של הנאשם.

[533] ר' תעודות הסמכה נ/292.

[534] קלטת הוידאו המקורית הוגשה וסומנה ת/777.

[535] הדיסק שהעתיק בלדינגר מקלטת המקור - ת/778.

[536] עדות בלדינגר, עמ' 1707.

[537] עדות בלדינגר, עמ' 1720.

[538] חוו"ד בלדינגר – נ/291 עמ'32-34.

[539] עדות הזמה אלוש – עמ' 1818-1819

[540] מ"ט 160/06 - הקלטה שבוצעה במצלמת וידאו דיגיטלית ניידת בחדר החקירות, שאליה נתייחס בנפרד בהמשך.

[541] עדות הזמה אבי אלוש – עמ' 1819.

[542] עדות אלוש - עמ' 1819-1820.

[543] עדות אלוש עמ' 1822, ת/795 עמ'7.

[544] י' קדמי, על הראיות – 2003, חלק ב' עמ' 1143 – 1145.

[545] קדמי, שם, וראה ע"פ 639/79 אפללו נ' מ"י, פ"ד לד (3) 570, ע"פ 869/81 שניר נ' מ"י, פ"ד לח (4) 194, ע"פ 594/86 שלוש נ' מ"י, פ"ד מא (2) 824, ע"פ 334/86 סבאח נ' מ"י, פ"ד מד (3) 862, ע"פ 331/88 חלובה נ' מ"י, פ"ד מד(4) 145, ע"פ 323/84 שריקי נ' מ"י פ"ד לט (3) 552. ועוד.

[546] ע"פ 1839/92 אשקר נ' מ"י, תק-על 94(3) 431.

[547] ראה לעניין זה הערתו של בית המשפט המחוזי בירושלים לעניין עדותו של בלדינגר בפניו בהכרעת דינו בעניין ניר ראובן - ת/776.

[548] כך לדוגמה החירות שנטל לעצמו לשמש "יועץ ארגוני" למשטרת ישראל – הבעת הביקורת על השימוש בציוד אנלוגי מיושן בעידן הדיגיטלי – עמ'34 לנ/291, על "הצורך" בהקלטת אודיו נפרדת על הקלטת הוידאו ועל השיטה הנקוטה במשטרה להחלפת הקלטות ומספורן (שם, עמ'17).

[549] ת/375.

[550] תוספת לחוות הדעת (חלק מנ/291) עמ'3.

[551] עדות בלדינגר עמ' 1697.

[552] עדות בלדינגר עמ' 1702.

[553] הדיסק ת/375 שהוגש בחקירתו החוזרת של העד ירון שור, על מנת להציג לו תמונה מסויימת מתוכו.

[554] הדיסק ת/365 – דיסק המקור שצולם ע"י המעבדה הניידת, ואשר המאשימה הגישה לבית המשפט תוך ציון כי זהו דיסק המקור, ר' עמ' 470 לפרוטוקול.

[555] מ"ט 172/06 (3) קלטת המקור – ת/777, דיסק עותק (שהועתק ע"י המשטרה) – ת/21 (3), דיסק עותק של בלדינגר – ת/778, תמלילים: ת/22(5) – תמליל משטרתי, נ/9 – תמליל שנערך ע"י ההגנה, ת/45 – תמליל מתוקן שנערך ע"י התביעה.

[556] (יצויין, כי בשל ההקלטה הנפרדת באודיו ווידאו כאמור לעיל, הוחלפו לאורך כל קלטת וידאו 2 קלטות אודיו, והתמליל נערך מהן, כך שקלטת הוידאו הראשונה חופפת לקלטות אודיו 1-2, קלטת הוידאו השניה חופפת לקלטות אודיו 3-4, וקלטת הוידאו השלישית חופפת לקלטת אודיו 5.

[557] מ"ט 172/06 (2) ת/21(2) זמן דיסק 2:12, כלומר: 5 שעות ו-12 דקות לאחר תחילת ההקלטה, מה שאכן מוביל לשעה 18:20 בקירוב.

[558] קטע זה מתועד בדוח של הבלש ראובן אזולאי - ת/468.

[559] ר' הצהרת ב"כ המאשימה במהלך עדות יורם – עמ'77, במהלך עדות סשה – עמ'461, וכן עדות אלוש בעמ' 793.

[560] ר' ת/192, ועדות סשה בבימ"ש – עמ'288. סשה ציין כי תחילה רשם על ארוע זה את הדוח ת/190, אולם בדיעבד גילה שנפלו בו טעויות ולכן ערך דוח מתוקן. ראה גם עדות ראובן אזולאי, עמ' 712 המאשרת את כניסתו של סשה לחדר. בדוחות ת/190 , ת/192 שעת הארוע מופיעה כ-17:10 במקום 19:10, ובדוח ת/191 – מופיע 17:20 במקום 19:20. יצויין כי הטעות עולה גם מתוך החומר, שכן בשעות הרשומות בדוחות פעלה הקלטה בחדר, והארועים המתועדים בדוחות אינם נקלטים בה.

[561] עדות סשה, עמ' 287.

[562] עדות יורם – עמ'76.

[563] ר' ת/471 – זכ"ד של רפ"ק שמעוני, ת/557 - זכ"ד של ציון ארביב, וכן עדות ארביב עמ' 794-795.

[564] עדות אלוש, עמ'791.

[565] עדות ארביב עמ' 795.

[566] חוו"ד צ'ייקובסקי – ת/795 עמ' 7, עדות בלדינגר עמ' 1710.

[567] ר' תמליל התביעה ת/45 ותמליל ההגנה נ/9.

[568] נ/291 עמ'7, 32-33. עדות בלדינגר עמ' 1694-1696.

[569] (משום שבלחיצה על כפתור ה pause בעת הקלטה בזמן אמת, ההקלטה תיפסק והתמונה לא תוקפא) - נ/291 עמ'7-9, עדותו בעמ' 1693.

[570] עדות בלדינגר עמ' 1712-1714.

[571] עדות בלדינגר.

[572] (מעבר למחיקת ה"שלג" והוספת קטע " pause" - שני שינויים חסרי כל משמעות אשר אין שום הגיון לערוך את הקלטת על מנת לבצעם.

[573] עדות בלדינגר, עמ' 1716.

[574] עדות בלדינגר, עמ'1718.

[575] עדות אלוש, עמ' 1820-1821.

[576] ת/795 עמ' 2, 7-8.

[577] ת/795 עמ'10

[578] עדות צ'ייקובסקי עמ' 1807.

[579] ת/795 עמ' 4-5. עדות צ'ייקובסקי עמ' 1806-1807

[580] ת/795 עמ' 6, עדות צ'ייקובסקי עמ' 1808-1809.

[581] ת/795 עמ'11, עדות צ'ייקובסקי עמ' 1811.

[582] ת/795 עמ' 4.

[583] נ/291 עמ' 2.

[584] עדות צ'ייקובסקי עמ' 1809-1810, בהתאם לחוות הדעת ת/795 ולמסמכי שרשרת המוצג ת/797, ת/798 – הועברה קלטת המקור למעבדת צילום בתאריך 1.10.09 כלומר בין העתקתה ע"י בלדינגר ביום 3.8.09 (ר' נספח לנ/291), לבין הקרנתה בבית המשפט בעת עדות בלדינגר בתאריך 25.10.09.

[585] ת/795 עמ' 7.

[586] עדות בלדינגר עמ' 1820.

[587] החיתוכים הדיגיטליים, המסך השחור וה pause.

[588] להוציא העובדה כי בתחילת דיסק העותק ת/21 מופיעה השיקופית: "the tape is rewound" אשר אין חולק כי היא אינדיקציה להעתקה ולא לבישול כלשהו. ראה עדות בלדינגר עמ' 1715.

[589] עדות בלדינגר, עמ'1707, 1712.

[590] עדות בלדינגר, עמ' 1706.

[591] ראה הערך "תערו של אוקאם" בויקיפדיה העברית.

[592] ת/192, ת/25.

[593] עדות יורם, עמ' 125.

[594] עדות הנאשם, עמ' 1070-1071.

[595] עדות אלדד חדד, עמ' 1589-1590, 1593-1594.

[596] עדות בלדינגר, עמ' 1713-1715.

[597] עדות צ'ייקובסקי, עמ' 1815-1817.

[598] עדות צ'ייקובסקי עמ' 1818.

[599] חקירת הנאשם מיום 12.12.06 – ת/163 (א-ד).

[600] נ/291 עמ' 22-26.

[601] עדות אלוש, עמ' 1822-1823.

[602] עדות אלוש עמ' 1823, וראה דוח המ"ט ת/165, ורשימת הקלטות ת/333.

[603] ר' נ/291 עמ' 23-24.

[604] חקירת הנאשם מיום 16.12.06, קלטת הוידאו – ת/177, קלטות אודיו – ת/178, ת/179. תמליל - ת180.

[605] נ/291 עמ'19-21.

[606] עדות אלוש עמ' 791.

[607] זמן דיסק 0:16 – 0:52:51 - אשר מהווה הקלטת וידאו רציפה גם לפי חוות דעתו של בלדינגר.

[608] קלטות האודיו - ת/178, ת/179, וראה הצהרתה המפורשת של המאשימה בעמ' 272 לפרוטוקול.

[609] עדות אלוש עמ' 1818-1819. עדות לב ארליכמן עמ' 408.

[610] דיסק ת/331, תמליל צד א' ת/480, תמליל צד ב' ת/334 + נ/100. דוח מ"ט ת/324, ראה דיון בפרק הכרונולוגיה סעיף 7(ג).

[611] מ"ט 120/06 - דיסקים: ת/28 (1+2), תמליל ת/29 (קלטות 1-4). יצויין כי דיסק 1 כולל את קלטות אודיו 1+2, ודיסק 2 את קלטות אודיו 3+4. (החלפת קלטת האודיו היא דקות ספורות לאחר החלפת דיסק הוידאו). אזהרה - ת/30, דוח תשאול – סשה – ת/194, סקיצה שנערכה בחקירה + תרגום – ת/195.

[612] עמ' 27 לנ/291.

[613] עדות אלוש, עמ' 1823.

[614] עדות צ'ייקובסקי עמ' 1815.

[615] ראה לדוגמה במ"ט 120/06 דיסק 1 (ת/28 (1) )בזמנים הבאים: 47:50, 1:35:36, 2:23:19.

[616] עדות בלדינגר, עמ' 1724-1725.

[617] מ"ט 119/06 – קלטת אודיו מקורית - ת/799, קלטת וידאו מקורית – ת/800, מ"ט 120/06 – 4 קלטות אודיו מקוריות – ת/801, 2 קלטות וידאו מקוריות – ת/802.

[618] נ/291 עמ' 28-30

[619] עדות בלדינגר עמ' 1796-1797.

[620] ת/795 עמ' 11 סעיף 6.

[621] עדות צ'ייקובסקי, עמ' 1811, 1818.

[622] עדות אלוש, עמ' 1824, 1826.

[623] עדות יורם, עמ' 1844 ש'19.

[624] מ"ט 119/06 זמן דיסק 40:48 – רומן עומד קרוב למצלמה עם פניו למצלמה (לשים לב שרואים את כל הלבוש גם מכנסיים, אם לא, ללכת קצת אחורה). לבוש ג'ינס, חולצת ג'ינס ומתחתיה טריקו לבן.

מ"ט 120/06 – זמן דיסק 00:57 - רומן נראה עומד בגוף מלא לאחר כניסתו לחדר. לבוש מכנס שחור וחולצת פלנל משובצת.

[625] ראה תקציר החקירה בפרק הכרונולוגיה סעיף 7(ג) - מדובר בחקירה בה נאמר לנאשם כי דמה של המנוחה על חפציו וכו'.

[626] ת/480 עמ'15

[627] ת/334 עמ'2.

[628] ת/334 עמ'5.

[629] מ"ט 163/06, דיסק ת/350, תמליל ת/400, ראה תקציר בפרק הכרונולוגיה סעיף 7(ד).

[630] ת/29 (1) עמ'2, ת/29(2) עמ' 7. וראה תקציר החקירה בפרק הכרונולוגיה סעיף 8 (ח).

[631] ת/30, ת/194, ת/195, ת/196.

[632] עדות בלדינגר - עמ' 1696, וראה מ"ט 121/06 – ת/198, מ"ט 122/06 - ת/31 וכו'.

[633] ראה דוח מ"ט 118/06 – ת/803, דיסק – ת/804

[634] ראה

[635] עדות יורם, עמ' 1845, וכן דוח שחרור רפאל כהן מיום 10.12.06 - ת/483. דוח מעצר הנאשם – ת/573.

[636] חקירת הנאשם מיום 15.12.06 – דיסק ת/173.

[637] נ/291 עמ'31.

[638] נ/291 עמ'31.

[639] עדות אלוש, עמ'1825.

[640] נ/291 עמ' 31

[641] עדות בלדינגר, עמ' 1725.

[642] מהקלטה במצב של slaw play להקלטה במצב של long play.

[643] קלטת המקור של מ"ט 167/06 הוגשה וסומנה ת/807.

[644] עדות בלדינגר, עמ' 1726.

[645] נ/291 עמ' 31.

[646] עדות בלדינגר, עמ'1726.

[647] ראה עדות אלוש, עמ' 1825, קלטות האודיו המקוריות של מ"ט 167/06 – ת/805, ת/806. ממצב של SP למצב של LP

[648] מ"ט 165/06 (26), דיסק עם טשטוש - ת/8, תמליל – ת/9+ת/10, דיסק ללא טשטוש (הוגש במעטפה סגורה לעיון בית המשפט בלבד וסומן ת/787.

[649] דיסקים – ת/21 1-3, קלטת המקור מס' 3 סומנה בנוסף ובנפרד ת/777. תמלילים: ת/22 - תמליל משטרתי של קלטות אודיו 1-5 (קלטות 1-2 מקבילות לדיסק 1, קלטות 3-4 לדיסק 2, קלטת 5= דיסק 3), נ/9 – תמליל מטעם ההגנה של קלטת 5 (דיסק 3), ת/45 – תמליל מתוקן מטעם התביעה של קלטת 5/ דיסק3, נ/55 תמליל דיסק 1 מטעם ההגנה, נ/56 - תמליל דיסק 2 מטעם ההגנה. דוח מ"ט ת/187, דוח תשאול - סשה, ת/187. אנו נפנה בד"כ למספרי העמודים בתמליל המשטרתי, ובמקומות בהם יש הבדלים בעלי חשיבות בין התמלילים, לתמליל הנכון לדעתנו. כמו כן – צד ב' לקלטת אודיו 2 חסר בתמליל המשטרתי ת/22 ומתועד רק בנ/55 עמ'107-125.

[650] דיסק – ת/26, תמליל – ת/27+ ת/360, אזהרה – ת/359+359א.

[651] מ"ט 120/06 - דיסקים: ת/28 (1+2), תמליל ת/29 (קלטות 1-4). יצויין כי דיסק 1 כולל את קלטות אודיו 1+2, ודיסק 2 את קלטות אודיו 3+4. (החלפת קלטת האודיו היא דקות ספורות לאחר החלפת דיסק הוידאו). אזהרה - ת/30, דוח תשאול – סשה – ת/194, סקיצה שנערכה בחקירה + תרגום – ת/195.

[652] עמ' 10 לפ'.

[653] מסמך טענות זוטא

[654] עמ'1035 לפ'.

[655] עמ' 443 ש' 26-27.

[656] ר' הגשת מ"ט 165/06 דיסק 25 + תמליל (ת/6, ת/7) עמ' 49 לפ', ודיסק 26 + תמליל (ת/8-ת/10) בעמ'52 לפ' במהלך עדות יורם.

[657] ר' חקירתו הנגדית של ארתור, עמ' 637-666, וכן עדות ד"י - עמ'1261-1267 , עדות מ"ר עמ' 1667.

[658] עדות הנאשם, עמ' 1016, 1018, 1027

[659] ר' ע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מ"י, עמ' 541 פסקה ד-ז, ע"פ 1292/06 יחיא תורק נ' מ"י , עמ' 13 -14 פסקה 25-26

[660]ר י' קדמי, "על הראיות" חלק ראשון, מהדורת 2003, עמ' 22 והפסיקה המוזכרת שם.

[661] ר' קדמי, שם, עמ' 53-78.

[662] טענות הזוטא – סעיף 1.

[663] מ"ט 160/06 - ר' דיסק - ת/163, תמליל – ת/164 א-ד, דוח מ"ט ת/165.

[664] מ"ט 119/06 תשאול - דיסק ת/331, תמליל צד א' ת/480, תמליל צד ב' ת/334 + נ/100. דוח מ"ט ת/324.

[665] ת/441.

[666] מ"ט 164/06 - הודעה כתובה ת/167, דיסק ת/168, תמליל ת/169 (א-ב), דוח מ"ט ת/170.

[667] מ"ט 167/06 - דיסק ת/173, תמליל ת/174 (א-ב), דוח מ"ט ת/175,

[668] מ"ט 166/06 - דיסק וידאו – ת/177, דיסקים אודיו בצירוף פתקית לעניין זיהוי קולות – ת/ 178 - ת/-179, תמליל – ת/180 (א+ב) דו"ח מ"ט ת/181. הודעה כתובה ת/176.

[669] מ"ט 165/06 דיסק 19, שעות 10:45-11:19.

[670] מ"ט 172/06, דיסקים ת/21, תמליל ת/22.

[671] מ"ט 168/06 - דיסק - ת/442, תמליל ת/443. בתמליל מופיע בטעות תאריך החקירה כ-21.12 במקום 18.12 שהוא התאריך הנכון

[672] מ"ט 171/06, דיסק - ת/183, תמליל - ת/184, דוח מ"ט ת/185, הודעה כתובה ת/182.

[673] ת/21 (1) זמן דיסק 00:49:30, ת/22(1) עמ'65.

[674] קדמי, על הראיות, חלק א, - 2003 עמ' 57

[675] עדות הנאשם – עמ' 1036.

[676] מ"ט 165/06 דיסק 19, שעות 10:45-11:19.

[677] ר' עדות יורם עמ' 1844.

[678] מ"ט 122/06.

[679] עדות הנאשם, עמ' 1037-1038.

[680] מסמך טענות הזוטא, סעיף 1.

[681] ר' עדות בוקר, עמ' 921.

[682] ראה טבלת חקירות נאשם

[683] מ"ט 167/06, מ"ט 168/06.

[684] ר' מ"ט 167/06 - ת/173 - זמן דיסק 51:13-53:25 (תמליל – ת/174(א) עמ' 44-45), מ"ט 168/06 - ת/442 זמן דיסק 40:40 – 53:40 (תמליל ת/443 עמ' 26-34), זמן דיסק 1:17:06 -1:20:18 (תמליל ת/443 עמ'47-49).

[685] עדות הנאשם, עמ' 1038.

[686] עדות הנאשם, עמ' 1038.

[687] מסמך טענות הזוטא, סעיף 1.

[688] עדות בוקר, עמ'921, עדות יורם עמ'35.

[689] מ"ט 160/06, 119/06, 164/06, 166/06, 171/06, ר' טבלת חוקרים, וכן שחזור הרצח.

[690] מ"ט 167/06 – ע"י החוקר דובר העברית יעקב מלכא, ולצידו אלכס ויוסי, מ"ט 168/06 -כנ"ל, מ"ט 172/06 – ע"י יורם וסשה.

[691] ר' לדוגמה השיחה עם יעקב מלכא מיום 13.12.06 - ת/441, שיחה עם שמשון גולדשטיין בדרך מבית החולים ביום 19.12.06 - ת/356, שיחה עם ציון ארביב במהלך מ"ט 120/06 מיום 21.12.06.

[692] מ"ט 122/06 – ת/31+ ת/32.

[693] מ"ט 167/06 - ת/173+ת/174)

[694] עדות הנאשם, עמ' 1014.

[695] הכוונה לאותו תחקור בחצר בית המעצר מיום 17.12.06 בעניין שרותו הצבאי, ראה לעיל,

[696] הכוונה לשיחה עם יורם בחדר העיכוב מ"ט 122/06.

[697] עדות הנאשם, עמ' 1039.

[698] מ"ט 167/06 – ת/173 זמן דיסק: 1:14-3:30 (תמליל ת/174א עמ' 1-4), 23:50-26:37, (ת/174א עמ'22-24), מ"ט 10/07 – ת/39 זמן דיסק 2:52 – 3:18 (ת/40 עמ' 3), מ"ט 122/06 (שיחה עם יורם בתא העיכוב) ת/31 27:30 – 29:10 (ת/32 עמ'7).

[699] עדות הנאשם, עמ' 1040.

[700] ר' לדוגמה: עמ' 1029 ש' 19, עמ' 1160 ש'23

[701] ר' לדוגמה עמ' 1186.

[702] ר' עדות הנאשם בעמ' 1112, שם מוסר כי עלה ארצה בסוף שנת 2000 או בשנת 2001.

[703] עדות הנאשם, עמ' 1039-1040.

[704] עדות סשה עמ' 274, עדות יעקב מלכא, עמ' 685, עדות בוקר, עמ' 921. וראה גם: עדות יורם עמ' 36,88, עדות יוסי זמואלסון עמ' 824, עדות אלכס גורודינסקי עמ' 723.

[705] כדוגמה לקטעי הרמת קול הדדית כאמור: מ"ט 167/06 דיסק ת/173, זמן דיסק: 20:24 – 23:30 , תמליל ת/174א עמ' 19-22. מ"ט 168/06, דיסק ת/ 442 זמן דיסק: 32:00-34:04, תמליל ת/443 עמ'20-21.

[706] בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 223-225 (1984)

[707] ע"פ 1292/06 יחיא תורק נ' מ"י, תק – על 2009 (3), 601, 616. ר' בנוסף ת"פ (י-ם) 2065/06 מ"י נ' ישראל אשר ולס

[708] ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התצ"ר, תק-על 2006(2) 1093.

[709] קדמי, על הראיות – 2003, א' עמ' 55.

[710] קדמי, שם, עמ' 60. ר' בנוסף: תפח (ת"א) 1060/07מדינת ישראל נ' מוחמד בן ג'מאל מובארק : תיחקור ותישאול, אפילו מכבידים ולחוצים, אינם פסולים ובלבד שהם מצויים בתחום הסביר, ההגיוני והמוצדק לקיומה של חקירה עניינית, בעוד כאשר הם אינם מוצדקים וחורגים מתחומי הסבירות וההגינות וטיבם מעיד בהם שנועדו רק לשם שבירת רוחו וטמטום חושיו של הנחקר- דינם פסילה.

[711] עדות אבי שי עמ'204.

[712] ת/31 זמן דיסק 10:30 -8:13, ת/32 עמ' 1.

[713] ת/32 עמ'5.

[714] ת/205 עמ'33. ת/204 זמן דיסק: 2:33:20 – 2:34:10.

[715]עדות הנאשם, עמ' 1041.

[716] עדות הנאשם, עמ' 1042.

[717] עדות הנאשם, עמ' 1042.

[718] עדות הנאשם, עמ' 1043.

[719] ר' ת/401א מ"ט 165/06 ק' 14 עמ'9, ק' 15 עמ'71 , וראה גם: ת/9 (דיסק 26) עמ' 2.

[720] ראה סקירה כרונולוגית של חקירת הנאשם מיום 19.12.06.

[721] עדות הנאשם, עמ' 1042.

[722] מ"ט 166/06 דיסק ת/177- זמן דיסק 52:36-52:54, תמליל ת/180ב עמ' 29.

[723] עמ'443 -444, 588 לפרוטוקול, ר' קטע הוידאו לעיל: דיסק ת/177- זמן דיסק 52:36-52:54,

[724] עדות יחיאל אדרי – עמ' 669-674.

[725] החובה לתעד בצילום וידאו חקירת חשוד ברצח, חלה מכוח סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) התשס"ב – 2002 (יחד עם התוספת לחוק). המונח "חקירה" מוגדר לפי סעיף 1 לחוק כ – תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה בידי שוטר, ואינו כולל בכלל זה חיפוש על גוף הנחקר.

[726] עדות בוקר, עמ' 924-925.

[727] עדות הנאשם, עמ' 1027 -1028.

[728] עדות הנאשם, עמ'1029-1030.

[729] עדות הנאשם, עמ'1030.

[730] עמ'1030-1032.

[731] ר' עמ' 1032, וכן ת/401א, מ"ט 165/06 (14) עמ' 5.

[732] ראה סקירה כרונולוגית, סעיף 8 (ה) (2).

[733] מ"ט 172/06 (1), ת/21(1), תמליל – ת/22.

[734] ת/21(1) זמן דיסק 0:33:39 – 0:34:25, ת/22 (1) עמ' 44-45.

[735] ת/21(1) זמן דיסק 55:45-57:12, ת/22 (1) עמ' 74-75.

[736] ת/21(1) זמן דיסק: 1:14:40 – 1:15:40, ת/22(1) עמ' 97-99.

[737] עדות אבי שי, עמ'206.

[738] עדות יורם, עמ' 69-70.

[739] עדות יורם, עמ'89, 155.

[740] ר' מ"ט 171/06, ת/184, עמ' 5,11,

[741] עדות הנאשם, עמ' 1053.

[742] עדות סשה, עמ' 286.

[743] עדות הנאשם, עמ' 1021.

[744] עדות הנאשם, עמ'1054.

[745] ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התצ"ר, להלן: "הלכת יששכרוב".

[746] מסמך הזוטא, סעיף 3.

[747] הלכת יששכרוב, שם, בסעיף 76 לפסק הדין.

[748] ראה אסמכתא לכליאה – ת/166, טופס הודעה לסניגוריה הציבורית – ת/702.

[749] עדות יורם – עמ' 44, 89-90, עדות סשה עמ' 278.

[750] ר' פרוטוקול הארכת המעצר מיום 13.12.06, חלק מת/96.

[751] ת/401, מ"ט 165/06 (16) עמ'35.

[752] ת/351 דיסק 19, שעה 10:02-10:25, ת/401 מ"ט 165/06 דיסק 19 עמ'30

[753] עדות הנאשם, עמ' 1023, וראה ת/ 193, ת/342.

[754] ר' פרוטוקול הארכת המעצר מיום 21.12.06 – ת/74.

[755] ת/27 עמ'1.

[756] עדות הנאשם, עמ'1028, 1047.

[757] ת/400, מ"ט 163/06 (1), עמ' 3-4, 7.

[758] ת/401, מ"ט 165/06 (16) עמ' 35-37.

[759] ת/401, מ"ט 165/06 (19) עמ' 30-35. (עוד על שיחה זו בהמשך - במסגרת הדיון במשקל ההודאה).

[760] עדות הנאשם, עמ' 1047-1048.

[761] עדות הנאשם, עמ' 1087-1089.

[762] עדות הנאשם, עמ' 1023

[763] ת/342, עדות לב ארליכמן עמ' 411.

[764] ראה הארכת המעצר מיום 21.12.06 – ת/74, חקירת הנאשם - מ"ט 120/06, ת/29 (1) עמ'11.

[765] קדמי, על הראיות - 2003, חלק ראשון עמ' 66, והפסיקה המוזכרת שם.

[766] מ"ט 119/06, תמליל ת/480, עמ' 4,8.

[767] עדות מלכא, עמ' 679, וראה ת/441.

[768] ראה בעניין זה גם עדות הנאשם בחקירה נגדית, עמ' 1073-1075.

[769] עדות סשה, עמ' 278, מ"ט 160/06 ת/164(א) עמ' 26, מ"ט 167/06 ת/174ב עמ'9, מ"ט 164/06 ת/169ב עמ' 9, 21.

[770] מ"ט 167/06, ת/174א עמ'44-45, מ"ט 166/06 ת/180א עמ' 39, מ"ט 172/06, ת/22 (1) עמ' 11.

[771] ר' ת/159 (חקירת הנאשם מיום 11.12.06), עמ' 3 ש' 13-15, מ"ט 160/06 ת/164ב עמ' 36-37, מ"ט 168/06 ת/443 עמ' 2. מ"ט 167/06 ת/174א עמ' 18-19.

[772] עדות מלכא, עמ' 704, עדות יוסי זמואלסון עמ' 830, עדות סשה עמ' 600.

[773] הודעות רות נשרי - ת/692, ת/693

[774] ר' עדות יורם עמ' 27-29 והתמונה ת/4.

[775] הודעת שי יפרח, ת/386. התיאור שמסרה שי יפרח: לבוש ג'ינס וחולצה כחולה, זיפי זקן בהירים, מראה רוסי, גובה כ-1.75,

[776] עדות ניקי מינקין – עמ' 1348-1351, ההודעה לא הוגשה.

[777] כגון טענת החוקרים בפני הנאשם כי הוא נראה יורד במדרגות במקום עולה במדרגות לקומה השניה - מ"ט 167/06, ת/174א עמ'73, וראה חקירתו הנגדית של יעקב מלכא ע בעמ' 704.

[778] ראה החלטה מעמ' 827.

[779] עדות הנאשם עמ' 1009, 1012, 1080. וכן חקירתו הנגדית של יוסי זמואלסון – עמ'828.

[780] מ"ט 160/06, ת/164(א) ע'3.

[781] ת/164(א) עמ'20-21, 29.

[782] ת/164(א) עמ' 37.

[783] ת/400, מ"ט 161/06 (1) עמ' 6, 27, מ"ט 163/06 (1) עמ' 15.

[784] ר' למשל מ"ט 168/06, ת/443 עמ' 27.

[785] מ"ט 120/06, ת/29(2) עמ'29.

[786] ראה: קדמי, על הראיות – 2003, חלק ראשון, עמ' 66-67 והפסיקה המוזכרת שם, וכן ראה: ע"פ 243,216/74 גד כהן נ' מ"י, פ"ד כט (1) 340, ע"פ 389/89 מנצור נ' מ"י, ע"פ 533/82 זכאי נ' מ"י, פ"ד לח(3) 57,ע"א 4241/06 יונה לוי נ' מ"י, תק-על 2009(1),3424, 3430, ע"פ 251/63 אבו ניל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח 253,268(1964), ב"ש 22/87 ביטר נ' מ"י, פ"ד מא(1)52,56(1987), ע"פ 2831/95 אלבה נ' מ"י, פ"ד נ(5) 221,291 .

[787] ע"פ 2939/09 נחום פילצה נ' מ"י.

[788] ע"פ 2939/09 נחום פילצה נ' מ"י.

[789] ראה לעניין זה דיון בנושא הדם בשרותי הבנים, וכן מ"ט 164/06, ת/169ב עמ'9-35.

[790] עדות הנאשם, עמ' 1017-1019.

[791] ע"פ 4577/98 דיין נ' מ"י, פ"ד נה(2) 405, 411 (2001), ע"פ 378/03 פלוני נ' מ"י (לא פורסם, 21.4.05), ע"פ 476/79 בולוס נ' מ"י, פ"ד לה(1) 785, 805-806 (1980), ע"פ 854/02 אדרי נ' מ"י (לא פורסם 25.3.2002 פסקה 11).

[792] ע"פ 9613/04 סן סימון נ' מ"י, פסקה ל(2) (לא פורסם, 4.9.06): השימוש בתחבולות הוא כורח המציאות והכרח בל יגונה במציאות הקשה של התגברות הפשיעה החמורה מזה, ושל עבריינים אלימים, המפילים חיתתם על קורבנות ועל עדים פוטנציאליים מלמסור עדות במשטרה - מזה (ראו מ' גלבוע "תחבולות בחקירה והכסא הזז בקודש הקודשים" הסניגור 75 (2003) 5). עם זאת, יש גבולות לתחבולות; למשל, פרוטוקול מזויף של בית משפט אינו עומד באמות המידה של תחבולה מותרת (ראו א' רובינשטיין "תחבולה בחקירה – פרוטוקול מזויף של בית המשפט" הסניגור 78 (2003) 5). עמד על בעייתיות הנושא השופט ויתקון בע"פ 216/74 גד כהן נ' מדינת ישראל (פ"ד כט(1) 340, בעמ' 352) לפני למעלה משלושים שנה:"לדעתי, עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע, ובפרט במלחמתה בפשע מאורגן, שמבצעיו הם בריונים ואנשי העולם התחתון. אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא "תחבולות". חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי ... מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד ... אין אני דורש "הגינות" כזאת. זכותו של חשוד היא לשתוק ולא ל"הישבר" ; זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה". ולעניין התחבולות המותרות נאמר: "חוקרי המשטרה רשאים, ולעתים אף חייבים, להשתמש בתחבולות; אך על האמצעים שהם נוקטים להיות סבירים. מה גדרה של סבירות זו? דומה שאת גבול ההיתר תוחמים שני סייגים עיקריים: האחד, שאין להשתמש בתחבולה המפרה את זכות החשוד להימנע מהפללה עצמית; והשני, שאין לנקוט אמצעי חקירה שהשימוש בהם פוגע בשורת עשיית הצדק" (ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 221, 291 (השופט - כתארו אז - מצא)).

[793] ר' ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מ"י, (להלן: "פרשת אלזם").

[794] דנ"פ 6341/09 מ"י נ' עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל

[795] ראה עדות אבי אלוש, עמ' 792.

[796] ר' הסכם מדובב ת/398, הרשעות קודמות של המדובב ארתור ת/399.

[797] תפ"ח (מחוזי נצ') 535/07 מדינת ישראל נ' בוריס בן ודים מנקין, תק-מח 2009(3), 10650 , 10669 (2009)

[798] ראה דיון ב"פרשת המדובבים" במסגרת הפרק הדן ב"העדר ספק סביר באשמת הנאשם".

[799] עדות הנאשם, עמ' 1017, 1048.

[800] עדות ארתור, עמ' 641.

[801] להפנות לדוגמאות: ת/351: מ"ט 165/06(6) מתחילת הדיסק ועד שעון 21:23:09 תמליל ת/401 עמ'1-2, מ"ט 165/06 (10) שעה 22:22 – 22:25:00 (ת/401) (10) עמ' 74-75, מ"ט 165/06(10) 20:26:50-20:50:00 , עמ' 21-29, ת/401 (11) עמ' 12., מ"ט 165/06(19) 11:36:01 עד סוף הדיסק, ת/401א (19) עמ' 45, מ"ט 165/06(20) 12:47:20, ת/401א(20) עמ' 30.

[802] עדות הנאשם, עמ' 1018-1019.

[803] ראה לדוגמה: ת/401 - מ"ט 165/06(9 - קובץ 1) עמ' 23. ת/401 - מ"ט 165/06 (9 – קובץ 2) עמ' 5,7,14, 18-19.

[804] ראה לדוגמה: ת/400, מ"ט 163(1) עמ' 32,43,74,75. ת/401 - מ"ט 165/06 (5) ע'158, מ"ט 165/06 (9 – קובץ 1) עמ'23-24, ת/401א, מ"ט 165/06 (14) עמ'19, מ"ט 165/06 (15) עמ'26-28, 44-49, 61-66, 81, מ"ט 165/06 (16) עמ'33-34, מ"ט 165/06 (20) עמ'18, מ"ט 165/06 (21) עמ' 42, 76-77, ת/7 - מ"ט 165/06 (25 קובץ 2) עמ'2, 27.

[805] ת/400, מ"ט 163(1) עמ'74, ת/401 - מ"ט 165/06 (5) ע'158, ת/7 עמ'24, 27,

[806] ת/7 - מ"ט 165/06 (25) עמ' 14, 24, 27, 34-42, 47-50.

[807] תפ"ח (מחוזי נצ') 535/07 מדינת ישראל נ' בוריס בן ודים מנקין, תק-מח 2009(3), 10650 , 10668 (2009)

[808] ת/400, מ"ט 163(1) עמ' 37.

[809] ת/401 - מ"ט 165/06 (5) עמ' 40-41.

[810] ת/401 - מ"ט 165/06 (9 - קובץ 1) עמ' 18-20.

[811] ת/401 - מ"ט 165/06 (9 – קובץ 2) עמ' 5-13.

[812] ת/401 - מ"ט 165/06 (9 – קובץ 2) עמ' 14. וראה גם: ת/401א, מ"ט 165/06 (16) עמ'34. ת/401א, מ"ט 165/06 (15) עמ' 40-41.

[813] ת/401 - מ"ט 165/06 (9 – קובץ 2) עמ'20.

[814] ת/401א, מ"ט 165/06 (15) עמ'33-34.

[815] ת/401א, מ"ט 165/06 (15) עמ' 43-44, וכן בעמ' 58-59. ת/7 עמ' 34-48.

[816] ת/401א - מ"ט 165/06 (21) עמ' 77-82

[817] ת/7 עמ'81-89.

[818] ת/9 – מ"ט 165/06 (26) עמ' 8-6.

[819] ת/7 עמ'9.

[820] ר' לדוגמה: ת/401א - מ"ט 165/06 (15) עמ' 44-49.

[821] ראה ע"פ אלזם לעיל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת חיות (עמ' 25-26 לפסק הדין בתקדין)

[822] תפ"ח (מחוזי נצ') 535/07 מדינת ישראל נ' בוריס בן ודים מנקין, תק-מח 2009(3), 10650 , 10673 (2009)

[823] ת/401 - מ"ט 165/06 (9 – קובץ 1) עמ' 17-19.

[824] ת/401 - מ"ט 165/06 (10) עמ' 119.

[825] ת/401 - מ"ט 165/06 (10) עמ' 121.

[826] ת/401א, מ"ט 165/06(15) עמ' 28-34. 58-61.

[827] ראה ע"פ אלזם, סעיף 7 לפסק דינה של כב' השופטת חיות, ודנ"פ אלזם סעיף 8 לפסק הדין.

[828] ר' לדוגמה: ת/401 - מ"ט 165/06 (9 – קובץ 1) עמ' 17-19. ת/401א - מ"ט 165/06 (14) עמ' 19-20, מ"ט 165/06 (15) עמ' 27-29, 84, מ"ט 165/06 (21) עמ'82,

[829] ת/401 - מ"ט 165/06(9 - קובץ 1) עמ' 23.

[830] ת/401 - מ"ט 165/06 (9 – קובץ 2) עמ'22.

[831] ת/401 - מ"ט 165/06 (10) עמ' 102.

[832] ת/401א, מ"ט 165/06 (15) עמ' 55-56.

[833] ת/7 - מ"ט 165/06 (25) עמ' 14. , וראה גם שם, עמ' 42.

[834] ת/7 (דיסק 25) עמ'50-51.

[835] ת/7 עמ'71-72.

[836] ר' מ"ט 171/06 - ת/184.

[837] ת/9 עמ'6-8.

[838] ת/9 עמ'12, 14, 17 ,20. 32.

[839] ת/9 דיסק 26 עמ'20.

[840] ת/401, דיסק 10, עמ' 118.

[841] ת/401א, דיסק 25 עמ'42.

[842] ת/401א, דיסק 25 עמ' 49

[843] ת/9 עמ' 14, וראה בהמשך בעמ' 16.

[844] ראה לדוגמה: ת/400, מ"ט 163(1) עמ' 40, ת/401א, מ"ט 165/06 (16) עמ' 35-37, ת/401א, מ"ט 165/06 (19) עמ'30-35.

[845] ת/401 - מ"ט 165/06 (10) עמ' 121 - (11) עמ' 12.

[846] ת/401א, מ"ט 165/06 (15) עמ' 84.

[847] ת/401א, מ"ט 165/06 (19) עמ' 5-6.

[848] ת/401א, מ"ט 165/06 (15) עמ' 84. ת/401א, מ"ט 165/06 (16) עמ' 35-37.

[849] ת/401א, מ"ט 165/06 (19) עמ' 30-35.

[850] ראה למשל: ד"נ 3081/91ע"פ 906/85ע"פ 915/85ע"פ 306/87 ע"פ 514/87 אחמד מזייר קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 441 (1991).

[851] ראה: י' קדמי, על הראיות, תשס"ד – 2003, חלק ראשון עמ' 117-119.

[852] מסמך הזוטא – סעיף 2

[853] ר' לדוגמה: חקירת הנאשם מיום 13.12.06 - מ"ט 119/06, ת/334 עמ'10, חקירת הנאשם מיום 16.12.06 – ת/180(ב) עמ'11, חקירה מיום 21.12.06 – ת/29(2) עמ'46-50).

[854] מ"ט 172/06, ת/22 (1) עמ' 94.

[855] חקירת הנאשם מיום 26.12.06 – ת/205(ב) עמ'33.

[856] ת/205(ב) עמ'31.

[857] ר' דוח של לב ארליכמן ת/336 ועדותו בעמ' 413-416.

[858] ר' דיסק ריכוז קטעי אכילה מקלטות מ"ט 165/06 – ת/701, יצויין כי הדיסק אינו כולל את כל קטעי האכילה הנראים בקלטות, ושחלקם יפורט עוד להלן.

[859] ר' ת/701 וכן ת/351 מ"ט 165/06 דיסק 15 שעון: 18:34-18:46, ת/401א (15) עמ' 16-19.

[860] ת/351 דיסק 16, שעון: 23:04-23:08, ת/401א (16) עמ' 5.

[861] ת/351 דיסק 20, שעון: 12:15:00 – 12:20:30, ת/401א (20) עמ'14-16.

[862] ת/701 וכן: ת/351 דיסק 21, שעון: 18:41:30-18:51:45, ת/401א (21) עמ' 48-52.

[863] ת/351 דיסק 21, שעון:19:45-19:46, ת/401א (21) עמ' 86.

[864] מ"ט 165/06 (25) - ת/6, בשעות: 15:55 – 16:08, 16:45-17:32, (מצורפות מס' דקות לדוגמה).

[865] ת/701 וכן: ת/8 שעון: 22:44:10 – 22:45:12. ת/9 עמ'5.

[866] עדות הנאשם, עמ'1027.

[867] עדות הנאשם, עמ' 1027.

[868] ת/ 205 (2) עמ'33.

[869] ר' ת/351 דיסק 27, עדות יורם עמ' 55, עדות ארתור עמ' 636.

[870] ר' דוח של לב ארליכמן ת/336 ועדותו בעמ' 413-416.

[871] ר' טבלה המרכזת את זמני השינה והתייחסות הנאשם לנושא השינה לאורך שהותו בתא .

[872] ת/400 - מ"ט 163/06 (3) - עמ'2.

[873] ת/351 – מ"ט 165/06 (9) שעון: 18:37:35 – 18:39:32, ת/401 (9) (2) עמ' 2. ת/351 דיסק 13 שעון: 8:25:42 – 8:27:40.

[874] עדות ארתור, עמ' 630.

[875] ת/351, מ"ט 165/06 – דיסקים 17-24.

[876] ראה טענות הסניגור בחקירתו הנגדית של סשה – עמ' 610-613.

[877] עדות סשה, לעיל. עדות בוקר עמ'921-922.

[878] ראה להלן בעת הדיון על פרטי החקירה המוכמנים.

[879] ר' קלטת השחזור, ת/26 זמן דיסק: 43:32 – 44:25.

[880] ר' תמונות – ב"מ (א) 27-32.

[881] מסמך הזוטא סעיף 4

[882] ר' למשל: ת/400 - מ"ט 163/06 (1) עמ'14-15, 43, 78, ת/401א - מ"ט 165/06 (15) עמ'61.

[883] ת/400 - מ"ט 163/06 (1) עמ'77.

[884] עדות הנאשם, עמ' 1018.

[885] ראה דיון בפרק הראיות המחזקות.

[886] ראה למשל: ת/159 עמ' 1-2, ת/164(א) עמ' 3-4, 22-23, ועוד - ראה דיון בהמשך בפרק הראיות המחזקות.

[887] עדות הנאשם, עמ'1084-1085.

[888] ת/400 - מ"ט 163/06 (1) עמ'79, עדות הנאשם עמ' 1082.

[889] עדות הנאשם עמ' 1083.

[890] ר' למשל: ת/169ב עמ' 9-35, עדות הנאשם בעמ' 1076.

[891] ראה חקירת הנאשם מיום 9.1.07, ת/35 עמ' 11-12.

[892] ר' עדות הנאשם בעמ' 1077, וכן: חקירה מיום 15.12.06 - ת/167ב עמ' 43-44, חקירה מיום 16.12.06 - ת/180ב עמ' 3-4, חקירה מיום 18.12.06 - ת/443 עמ' 13,27,36. ואפילו חקירתו האחרונה של הנאשם מיום 11.1.07 – ת/40 עמ'5.

[893] ראה במסגרת הדיון בטענת התחבולה לעניין הקבילות.

[894] עדות הנאשם, עמ' 1082, וראה ההסבר בת/174ב עמ' 16-17.

[895] ראה לדוגמה: ת/401, מ"ט 165/06 (9 - קובץ 1) עמ' 29 (שיחה מיום 15.12.06)

[896] ת/401א, מ"ט 165/06 (16) עמ' 34.

[897] עדות הנאשם, עמ' 1086.

[898] ת/401א, מ"ט 165/06 (19) עמ'31-35.

[899] ת/401א, מ"ט 165/06 (21) עמ'42.

[900] עדות הנאשם, עמ' 1013, 1018, 1020.

[901] עדות הנאשם, עמ'1028.

[902] עדות הנאשם, עמ' 1087-1090.

[903] עדות הנאשם, עמ' 1017, 1048.

[904] עדות הנאשם, עמ' 1089.

[905] מ"ט 168/06, ת/442+ת/443

[906] ת/7 עמ'2.

[907] ת/443 עמ'12-23, 38-42.

[908] להרחבה בעניין זה, ראה פרק הראיות המחזקות החיצוניות להודאה – סעיף ב' בנושא השיחה עם ראובן.

[909] ת/443 עמ' 16-17, 44-53.

[910] להרחבה בעניין זה, ראה פרק הראיות המחזקות החיצוניות להודאה – סעיף ג בנושא המכנסיים והחולצה.

[911] ראה סעיף 7(ט) לסקירה הכרונולוגית, בעניין בדיקת גירסת הנאשם, וכן הודעות העדים: נ/102 – הודעת אלי דעי מיום 17.12.06. נ/97 הודעת חנוך סימנה מיום 15.12.06 נ/98 - הודעת חנוך סימנה מיום 17.12.06 עמ'2, ת/542 - הודעת אביחי אריאל מיום 16.12.06 , עמ' 2-3. ת/684 - הודעת אולגה מיום 16.12.06. ת/678 - הודעת ולדימיר גרשייב מיום 17.12.06. נ/8 – הודעת יבגניה גרשייב מיום 14.12.06. הודעת ראובן ג'נח מיום 17.12.06 -ת/211.

[912] ת/7 עמ' 4-7.

[913] מסמך הזוטא סעיף 4

[914] עדות הנאשם, עמ' 1018

[915] עדות הנאשם, עמ' 1020.

[916] מ"ט 165/06, דיסק ת/8, תמליל ת/9, לפירוט תוכן ההודאה ונסיבותיה, ראה הסקירה הכרונולוגית, סעיף 8(ד).

[917] מ"ט 165/06- ת/7, ראה דיון בסקירה הכרונולוגית סעיף 8(א).

[918] ראה דוח הבדיקה הפסיכיאטרית ת/57, דיון בסקירה הכרונולוגית סעיף 8(ב).

[919] ת/184, ראה דיון בסקירה הכרונולוגית סעיף 8(ג)

[920] ת/9 עמ'19.

[921] ת/9 עמ' 20.

[922] ת/9 עמ'28.

[923] עדות הנאשם, עמ' 1020. וראה גם הסברו בחקירה הנגדית כי רוצח מנסה לעזור לעצמו בכל דרך ולקבל הקלה בעונש - עמ' 1059.

[924] עדות הנאשם, עמ' 1060-1061.

[925] עדות הנאשם, עמ'1062.

[926] דנ"פ 4342/97 דנ"פ 4530/97 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 23 , 52 (1998)

[927] מ"ט 1/07, ת/20. ראה תקציר החקירה בפרק הסקירה הכרונולוגית, סעיף 9(ד). (רק בהמשך אותה חקירה, אישר כי אכן הודה בפני המדובב וטען כי "שיקר למדובב" כפי ששיקר לחוקרים משום שרצה לקבל עונש של 15 שנה במקום 30 שנה)

[928] עדות הנאשם, עמ' 1063.

[929] מ"ט 120/06, ת/29(3) עמ' 40.

[930] עדות הנאשם, עמ' 1063.

[931] עדות הנאשם, עמ' 1021, 1054.

[932] ת/205 (2) עמ'24-25.

[933] ת/20 עמ'27-28.

[934] עדות הנאשם, עמ' 1069.

[935] מ"ט 160/06, ת/164א עמ'20.

[936] עדות הנאשם עמ' 1050.

[937] ת/400 – מ"ט 161/06 (1) עמ' 14-15, 21.

[938] ת/401 - מ"ט 165/06 (9 - קובץ 1) עמ' 18.

[939] ת/401 - מ"ט 165/06 (10) עמ'100.

[940] ראה סקירה כרונולוגית סעיף 8(א), וכן דיון בטענות נגד המדובב במסגרת קבילות ההודאה.

[941] ת/7 (דיסק 25) עמ'50-51.

[942] ת/7 עמ'52

[943] ת/7 עמ' 54-55.

[944] סעיף 2 לטענות הזוטא.

[945] דנ"פ 4342/97 דנ"פ 4530/97 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 23 , 52 (1998)

[946] ראה: עדות יורם, עמ' 91, עדות סשה, עמ' 275, עדות גורודינסקי, עמ' 722-723, עדות יוסי זמואלסון – עמ' 824.

[947] ראה מ"ט 165/06 (25) – ת/7.

[948] מ"ט 165/06 (26) ת/9.

[949] עמ' 1018-1019.

[950] י' קדמי, על הראיות – 2003, חלק א' עמ' 55 ופסיקה המוזכרת שם.

[951] קדמי, שם , עמ' 63.

[952] ע"פ 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, תק-על 2006(2), 1093 , 1109 (2006) , בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נג(4) 817, 834- 835, בפסק-דינו של הנשיא ברק והאסמכתאות המוזכרות שם

[953] עדות הנאשם, עמ' 1089.

[954] מ"ט 165/06 (25), דיסק ת/6, תמליל ת/7. ראה דיון במסגרת הסקירה הכרונולוגית, סעיף 8(א).

[955] תעודה רפואית של חדר מיון - ת/57.

[956] עדות הנאשם, עמ' 1027.

[957] ראה לדוגמה: ת/8 שעון: 23:21:17 – 23:22:40 ת/9 עמ' 17. ת/8 שעון: 23:56:55 – 23:58:18, תמליל: ת/9 עמ' 26-27 (הקטע הרלוונטי מהמילים "בגלל זה הלכת לישון מוקדם" ועד המילים "אחותי נראתה אפילו יותר מבוגרת ממנה".) ת/8 שעון: 00:17:00 – 00:19:00 - ת/9 עמ' 30.

[958] ת/8 שעון: 00:17:00 – 00:19:00 - ת/9 עמ' 30.

[959] מ"ט 172/06, ת/22(1) עמ' 1-43.

[960] מ"ט 172/06 (2) נ/55 עמ' 121

[961] ת/192 ועדות סשה בעמ' 288 וראה דיון במסגרת הסקירה הכרונולוגית, סעיף 8(ה)(4).

[962] עדות אנטולי, עמ' 423-424.

[963] ת/26 זמן דיסק: 1:20-2:10, ת/27 עמ'1.

[964] עדות אנטולי, עמ' 425. ת/26 זמן דיסק: 6:40-8:30, ת/27 עמ' 3. ת/26 זמן דיסק: 8:30-9:23, ת/27 עמ'3

[965] ת/26 זמן דיסק: 10:55 – 11:35, ת/27 עמ'4. ת/26 זמן דיסק: 14:45 – 16:10, ת/27 עמ' 5-6 .

[966] ת/26 זמן דיסק: 43:32-44:25, ת/360 עמ'2-3.

[967] עדות הנאשם, עמ' 1019-1020.

[968] עדות הנאשם, עמ' 1021.

[969] עדות הנאשם, עמ' 1067.

[970] עדות הנאשם, עמ' 1021.

[971] ע"פ 9216/03 ז'אן אלרז נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 576 , 583 (2006)

[972] עדות הנאשם, עמ' 1021, 1054.

[973] עדות הנאשם עמ' 1070-1071.

[974] עדות הנאשם, עמ' 1022

[975] עדות הנאשם, עמ' 1139-1141.

[976] מסמך הזוטא, סעיף 1 סיפא.

[977] ראה לדוגמה: עדות יורם עמ' 151-156, עדות סשה עמ' 457-460, 594-602.

[978] עדות הנאשם, עמ' 1017, וראה גם דוגמאות בתשובה לשאלות הסניגור בעמ' 1022-1023.

[979] עדות הנאשם, עמ' 1140.

[980] עדות הנאשם, עמ'1054.

[981] ראה לדוגמה - כל שאלות הסניגור בישיבה הראשונה של החקירה הראשית – עמ' 1009-1014.

[982] עדות הנאשם, עמ' 1022.

[983] כב' בית המשפט מוזמן להאזין בעצמו לקטע הנדון בקלטת: ת/26 זמן דיסק 10:10-10:20 , תמליל ת/27 עמ'4.

[984] עדות הנאשם, עמ' 1017.

[985] עדות הנאשם, עמ' 1022, 1125-1126. (לעניין טענת הנאשם מדוע הוביל לזירת הרצח, ראה דיון בפרק הפח"מים).

[986] מ"ט 172/06 (2) נ/55 עמ' 121, וראה מ"ט 122/06 - ת/32, עמ' 3, 5-6, שם דורש הנאשם לצאת לתקשורת ולהבהיר כי לא אמר שהילדה ביקשה ממנו סיגריה.

[987] עדות הנאשם, עמ' 1073, וראה דברי הנאשם למדובב: ת/401 מ"ט 165/06 (5) עמ'32, לעומת ת/401א מ"ט 165/06 (15) עמ' 46-47.

[988] מ"ט 172/06 (1) ת/21 (1) זמן דיסק 1:22:18 – 1:24:20, ת/22 (1) עמ'109-111, דיסק שחזור: ת/26 זמן דיסק – 16:14-16:40, , דיסק שחזור: ת/26 זמן דיסק – 22:00-20:50.

[989] עדות הנאשם, עמ'1021.

[990] ת/22 (ק'3 צד ב) עמ'1-2, עמ'10-11, ת/22 (ק'4) עמ' 5

[991] ת/45 עמ'1. ת/21(3) זמן דיסק 2:16-3:54

[992] עדות הנאשם, עמ' 1070.

[993] עדות הנאשם, עמ' 1048.

[994] עדות הנאשם, עמ' 1129.

[995] עדות יורם, עמ' 44, עדות ארתור עמ' 628.

[996] מ"ט 172/06 (2) ת/22(2) עמ' 42-43, ת/21 (1) 2:01:38 – 2:03:08.

[997] ראה חקירתו הנגדית של יורם עמ' 151, חקירתו הנגדית של סשה עמ'459-460.

[998] ראה התמונה – אשר הוגשה באמצעות סדובסקי, נמשכה מתיק המוצגים, ובהמשך הוגשה בחקירתו של אלכס פלג – ת/742.

[999] עדות אלכס פלג, עמ' 1377, ובחקירה נגדית: עמ' 1408-1410.

[1000] עדות הנאשם, עמ'1131.

[1001] ראה עדות סשה עמ' 459.

[1002] מ"ט 172/06- ת/21 (1) זמן דיסק 1:22:18 - 1:23:10, ת/22(1) עמ' 109.

[1003] ת/21(1) זמן דיסק 1:23:10 - 1:24:37 , ת/22(1) עמ'110.

[1004] ת/21(1) 1:23:40-1:24:15. ת/22 (1) עמ' 111-112.

[1005] ראה ת/26 – זמן דיסק 23:15 – 23:57, ת/27 עמ'9.

[1006] מ"ט 172/06, ת/21, תמליל – ת/22, בעמ' 55 לקלטת 2.

[1007] עמ' 1141 שורה 8 לפרוטוקול.

[1008] עמ' 1141 שורה 16 לפרוטוקול.

[1009] שחזור, דיסק ת/26, תמליל ת/27, בעמ' 9

[1010] מ"ט 120/06, דיסק ת/28, תמליל ת/29 בעמ' 43 לקלטת 1.

[1011] מ"ט 125/06, דיסק ת/204, תמליל ת/205 עמ' 4 לקלטת 2.

[1012] עמ' 1141 שורה 23 לפרוטוקול.

[1013] מ"ט 125/06, דיסק ת/204, תמליל ת/205 עמ' 6 לקלטת 2.

[1014] קובץ מקושר – שחזור עמ' 9, זמן דיסק 24:23.

[1015] עדות הנאשם, עמ' 1023-1024.

[1016] מ"ט 120/06, ת/29.

[1017] עדות הנאשם, עמ' 1026.

[1018] עדות הנאשם עמ' 1078 – 1079.

[1019] ת/342 ועדות לב, עמ' 411, 416-417.

[1020] ר' פרוטוקול הארכת המעצר מיום 21.12.06 – חלק מת/96.

[1021] מ"ט 120/06, ת/29 (1) עמ' 11, ובאופן כללי דבריו בעמ' 1-29.

[1022] ת/29 (1) עמ'11, 16, ת/29 (2) עמ' 14, 16, 20, 34 ועוד..

[1023] ת/29 (3) עמ'40.

[1024] ראה עדות הנאשם עמ' 1055-1056.

[1025] עדות הנאשם, עמ' 1055.

[1026] עדות הנאשם, עמ' 1186.

[1027] ר' החלטה בעמ' 1087.

[1028] ראה שיחת הנאשם עם ציון ארביב: ת/28(2)– 0:00-06:08 ת/29 (2) עמ' 49 - ת/29 (3) עמ'1.

[1029] מ"ט 121/06, דיסק ת/198, תמליל ת/199, ראה סקירה כרונולוגית סעיף 9 (א).

[1030] ת/198 זמן דיסק 14:45-15:30.

[1031] ר' קדמי – על הראיות, 2003, חלק א עמ' 115-116, ד"נ 3081/91 ע"פ 906/85 ע"פ 915/85 ע"פ 306/87ע"פ 514/87 אחמד מזייר קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4), 441. ע"פ 6977/03 רושדי סארה נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(3), 799 , 809 (2009)

[1032] בע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 1655, 1659 (2006).

[1033] ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, לא פורסם, בפסקה 19).

[1034] יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון, 2003, עמ' 132- 134 והפסיקה המוזכרת שם.

[1035] קדמי, שם, עמ' 135.

[1036] רע"פ 4142/04 סמל (מיל.) איתי מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, תק-על 2006(4), 4022 , 4038 (2006).

[1037] י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון 2003, עמ' 132 והפסיקה המוזכרת שם. ר' בנוסף: עפ 4769/92 האני ניג'ם נ' מדינת ישראל, ע"פ 2109196 אל עביד סולימאן נ' מ"י, פ"ד נא(1),673, 724- 725 (1977), ודנ"פ 4342/97 , 4530/97 בפרשת אל עביד סולימאן.

[1038] עמ' 1054 לפרוטוקול.

[1039] עמ' 1070 לפרוטוקול.

[1040] מט" 123/06, – ת/201, ותמליל ת/202, מ"ט 125/06 – ת/204, תמליל- ת/205. ר' למשל עמ' 16-17 לקלטת 2 של מ"ט 123/06, שם בעמ' 20, שם בעמ' 24- 28, בעמ' 9 ואילך – דוגמאות בלבד.

[1041] עמ' 1011 לפרוטוקול.

[1042] עמ' 1017 לפרוטוקול.

[1043] ר' גם חקירתו מיום 26.12.06, 125/06- ת/ 204, וכן תמליל ת/205, החל מעמ' 11 בקלטת 1, ובנוסף מאשר בחקירתו הנגדית בעמ' 1123 שורות 5 ואילך.

[1044] עמ' 974 לפרוטוקול.

[1045] עמ' 1021 לפרוטוקול.

[1046] בעמ' 1054 לפרוטוקול העיד הנאשם בחקירה הנגדית כי בעת ההודיה הדברים שמסר לחוקריו היו דברי שקר. "כן, אני שיקרתי ועשיתי כל מיני תוצאות מזה, מסקנות".

[1047] ר' למשל מ"ט 125/06 –ת/204 ו 205, עמ' 12 -19 (קלטת 2).

[1048] עמ' 1124 החל משורה 11 לפרוטוקול.

[1049] עמ' 1017 לפרוטוקול.

[1050] ר' ת/28 ת/29.

[1051] מ"ט 120/06, ת/ 29, עמ' 46-47 בקלטת 2.

[1052] שם, בעמ' 9 לקלטת 3.

[1053] בתחילת החקירה מסר כי לאחר הרצח נעל את דלת התא מבחוץ, ולאחר מכן, בשחזור מסר כי נעל התא מבפנים, ויצא לאחר טיפוס אל מחוץ לתא.

[1054] ר' תמונות מס' 4,5,6, ו- 8 לת/1, וכן תוכניות הבניין ת/222

[1055] עדות קובי סמברנו, עמ' 740-741.

[1056] מ"ט 172/06 דיסק ת/21 תמליל ת/22 דיסק 1 בעמ' 76.

[1057] ר' דיסק השחזור, החל מזמן דיסק: - 19:32:49-19:35:07.

[1058] עמ' 1022 שורה 6 לפרוטוקול.

[1059] במהלך פרשת ההגנה הטיח הסנגור בחוקר יעקב מלכא את הטענה כי החוקרים הם שהביאו לידיעת הנאשם את מקום הזירה^.. טענה זו שנטענה בעלמא הוכחשה ע"י העד ונסתרה על פניה. עיון בתחקור הרלבנטיתומך בטענתו של החוקר, ולעניין זה יפים גם דבריו בעמ' 679 ואילך לפרוטוקול.

[1060] זמן דיסק 10:31.

[1061] עמ' 1126 שורה 16 ואילך לפרוטוקול.

[1062] - ר' עמ' 1022 לפרוטוקול.

[1063] עמ' 1022 לפרוטוקול.

[1064] עמ' 524 שורות 18-19 לפרוטוקול.

[1065] שעה 19:34:26 בדיסק השחזור.

[1066] עמ' 1588 ואילך לפרוטוקול – עמ' 1590-1591.

[1067] שעה 19:34:26, דיסק השחזור.

[1068] עדות אלדד חדד, עמ' 1591.

[1069] עדות אלדד חדד, עמ' 1596-1597. ת/26 זמן דיסק 09:50-10:10

[1070] ראה עדות אלדד חדד, עמ' 1592, תמונה מוקפאת שהוגשה מתוך דיסק השחזור – נ/282.

[1071] החל מעמ' 1590 כאמור.

[1072] דיסק השחזור, זמן , 19:34:53 וראה גם עדותו בעניין זה בעמ' 1596 לפרוטוקול.

[1073] ת/26 – זמן דיסק 10:32-10:35 הפנייה מקושרת לכל הקטע הרלוונטי – ת/26 9:49-10:49.

[1074] שעון דיסק השחזור מורה על 19:33:34

[1075] עמ' 1022 שורה 6-18 וכן עמ' 1125 שורה 23 ואילך לפרוטוקול, עמ' 1126 ש' 17-22.

[1076] לכל אורך הקטע הרלבנטי המופיע בקובץ המקושר. ר' זמן דיסק 10:47

[1077] עמ' 1127 -1128 לפרוטוקול.

[1078] עמ' 1378 שורה 13 ואילך לפרוטוקול.

[1079] תצלום מס' 10 לת/1, וכן תצלום מס' 9 בו נראות 4 דלתות, הראשונה בתצלום- היא דלת הקומפלקס. בנוסף, חוות דעת מעבדה ניידת – ת/296 בעמ' 2 ס' 3.

[1080] ר' למשל תמונות 9 ו 10 לת/1

[1081] ר' עדותו של ינאי עוזיאל בעמ' 352 שורה 21-27.

[1082] ר' עדות המנקה - ויקטוריה אוסוב נ/162 החל משורה 16.

[1083] ר' כדוגמא בלבד תחקור של מאיה בן זקן נ/213 החל משורה 5.

[1084] עמ' 1411 ואילך לפרוטוקול.

[1085] עמ' 896-897 לפרוטוקול.

[1086] עדותו של אלכס פלג עמ' 1411 ואילך.

[1087] עמ' 898 לפרוטוקול, וכן בחקירתו החוזרת, עמ' 900 לפרוטוקול.

[1088] עמ' 4 לתמליל השחזור, ת/27.

[1089] מ"ט 123/06 (1) – ת/201, דיסק. ת/202 א-ג, תמליל עמ' 33. וכן מ"ט 125/06 – ת/204, דיסק. ו ת/ 205 א-ב , עמ' 11 לתמליל.

[1090] עמ' 15 וכן עמ' 33 ל ת/202.

[1091] ר' גם עמ' 13 ואילך לת/205 – חלק שני.

[1092] שם עמ' 34-35 ת/202 (1).

[1093] דיסק ת/21 (1) זמן דיסק 1:19:55-1:20:16, ובהמשך ר' החל מזמן 1:28:25- 1:28:42 – ת/21(1) עמ' 105-120 לתמליל. בנוסף, החל מ1:32:00 עד 1:32:23, עמ' 1 לתמליל – ת/22(2)

[1094] עמ' 433 לפרוטוקול.

[1095] ר' החל משעה 19:35:20- 19:35:50 בדיסק השחזור, ת/26.

[1096] עמ' 425-426 לפרוטוקול.

[1097] עמ' 1017 שורה 11 ואילך לפרוטוקול.

[1098] ר' גם 1023 שורה 9 ואילך.

[1099] מ"ט 172/06, דיסק ת/21, תמליל ת/ 22, החל מעמ' 104 לדיסק 1 וכן בעמ' 119-120.

[1100] שם, עמ' 1 לדיסק 2.

[1101] עמ' 1129 שורה 27 – "לא יודע".

[1102] עמ' 354-355 לפרוטוקול.

[1103] עמ' 362-363 לפרוטוקול.

[1104] עמ' 1411 שורות 17 ואילך לפרוטוקול. וכן עמ' 1418 שורה 9.

[1105] מ"ט 165/06 (דיסק 26) ת/8 – החל משעה 00:01:45, העמדה החל מ 00:01:56 ועד 00:02:17

[1106] קלטת השחזור, ת/26, תמליל ת/27, זמן דיסק 16:10 - 15:00 עמ' 5 לתמליל.

[1107] מ"ט 123/06, דיסק ת/201, תמליל ת/202, קלטת 1 עמ' 38-39.

[1108] עמ' 1131 שורה 13 ואילך.

[1109] ראה דיון בנושא ההדרכות בפרק העוסק במשקל ההודאה.

[1110] ר' החקירה של יורם אזולאי וסשה בעניין זה במ"ט 172/06, ת/21 ות/22, עמ' 109 לקלטת 1, זמן דיסק 1 1:22-1:24.

[1111] עדות הנאשם, עמ'1131-1132.

[1112] מ"ט 165/06 (דיסק 26) ת/8 – החל משעה 00:01:45 , העמדה החל מ 00:01:56 ועד 00:02:17. קלטת השחזור, ת/26, תמליל ת/27, זמן דיסק 16:10 - 15:00 עמ' 5 לתמליל

[1113] עמ' 1132, שורה 6 ואילך.

[1114] עמ' 1132 שורה 25 לפרוטוקול.

[1115] ר' תמונה 10 של ת/1.

[1116] הנאשם בחלק גדול מאמרותיו מתייחס להיות הסכין כלי עבודה. ר' למשל מ"ט 165/06, קלטת 25 עמ' 86 (דיסק ת/6, תמליל ת/7), מ"ט 171/06, עמ' 15 (דיס' ת/183, תמליל ת/184), שחזור עמ' 13 (דיסק ת/26 תמליל ת/27), וכן העובדה שבכליו של הנאשם נתפסו סכינים יפניות, כולל זו בה לטענתו בוצע הרצח – לאחר שהחליף את הלהב שלה וזרקו ת/438 דו"ח התפיסה של חפצי הנאשם אצל ראובן ג'נח, כולל סכין מיום 11.12.06, ת/523- דו"ח תפיסה וסימון, בין השאר, של 3 סכינים יפניות של הנאשם, ת/665- חוו"ד סכינים זייצב וכן ובעיקר מ.ט 172/06 (החקירה לפני השחזור) - הדיסקים ת/21 ובתמליל, ת/22- החל מעמ' 27 בקלטת מס' 1, וכן בעמ' 71 עד 79 – שם מתייחס לסכין היפנית.) בתמליל- ת/27- בעמ' 6 ובעמ' 11.

[1117] ר' למשל שחזור, ת/27- תמליל בעמ' 14.

[1118] ת/665 וחקירתו הנגדית בעמ' 895.

[1119] עדות ד"ר זייצב בעמ' 893 לפרוטוקול– חתך מובדל מדקירה בכך שאורכו גדול מעומקו. ר' גם עמ' 4 ס' 1 לחוות הדעת של ד"ר קוגל –נ/284.

[1120] חוות דעתו של ד"ר זייצב – ס' 3-6 לחוות הדעת, ת/ 11 ,וכן עדותו בעמ' 893 לפרוטוקול. ד"ר חן קוגל בחוות דעתו כולה , נ/ 284, אף הוא מתייחס לפצעיה של המנוחה כאל פצעי חתך.

[1121] החל מעמ' 1133 שורה 15 לפרוטוקול.

[1122] מ"ט 172/06, ת/22 עמ' 7-8 לקלטת 2.

[1123] עמ' 1134 שורה 2 לפרוטוקול.

[1124] דיסק 26 למ"ט 165/06, ת/8 ות/9-תמליל, בעמ' 21.

[1125] התמונות הרלוונטיות מתוך דו"ח הנתיחה, ת/11 הן: 2,18,19,20,21,22 ואילו התמונות הרלוונטיות מתוך דיסק תמונות הנתיחה של ד"ר זייצב, נ/298 הן: 11,12,13,19,20,21,1,2,3,4,5,6,7,8,9 ובנוסף, תמונות 14-20 מתוך ת/1.

[1126]הדגמה על המדובב: ת/9 עמ'22, ת/787 שעה 23:42:57 – 23:43:50, הדגמה זו נראית רק בדיסק ללא טשטוש –ת/787, לא צירפנו הפניה מקושרת לדיסק זה מטעמי חסיון הדגמה על עצמו: ת/9 עמ'24, ת/8 שעה 23:51:09-23:52:08. הדגמה על המדובב: ת/9 עמ'21

[1127] ת/9 עמ'27. יצויין כי החוקרים אכן מצאו במחשבו של הנאשם ספר על לוחמה בסכין דו"ח בנושא תפיסת הספר צרוב על דיסק- ת/344 וכן הדיסק עצמו- ת/344א' ואף מאמר אותו קרא ימים ספורים לפני הרצח, ראה ת/15+ ת/16 ודיון בהמשך.

[1128] מ"ט 172/06, דיסק ת/21, תמליל ת/22 עמ' 10, 34, לקלטת 2.

[1129] ת/22 (ק'1) עמ'111-113 הדגמה: ת/21(1) זמן דיסק 1:24:25 -1:24:45 - הפניה מקושרת. , ת/22 (ק'2) עמ'7-10, הדגמה: ת/21(1) זמן דיסק 1:37:29-1:38:05 - הפניה מקושרת. ת/22 (ק'2) עמ'33-35.

[1130] עמ' 892-893 לפרוטוקול.

[1131] מ.ט 125/06- דיסק- ת/204, התמליל- ת/205, חלק ראשון בעמ' 5. יש לציין כי בעמ' 1135 בחקירתו, כשהנאשם נשאל איפה, לפי מה שידע בזמן החקירה, נמצאים האורטה והארתריה בגופו של האדם הוא שינה מעט את גרסתו גם כאן והשיב (עמ' 1136): "זה מהאנטומיה מבית הספר, אני חושב שבכיתה 8 בערך, אחד בצד ימין ואחד בצד שמאל, אני לא זוכר מי בכל צד".

[1132] ת/26 זמן דיסק: 16:14-16:40, ת/27 עמ'6.

[1133] ת/26 זמן דיסק: 18:50-19:33, ת/27 עמ'7.

[1134] ת/26 זמן דיסק: 20:50 -22:00 , ת/27 עמ'7-8.

[1135] מ"ט 123/06, דיסק ת/202, תמליל ת/222, קלטת 2 עמ' 8-10.

[1136] עמ' 1134 החל משורה 20 לפרוטוקול.

[1137] מ"ט 172/06, ת/21 דיסק, ת/22 תמליל, עמ' 7 לקלטת 2, זמן דיסק 1 1:37:09

[1138] עמ'-457 458 לפרוטוקול.

[1139] מ"ט 172/06, דיסק ת/21, תמליל ת/22 – קלטת 1 עמ' 111-112.

[1140] עמ' 1134 שורה 20 עד עמ' 1135 לפרוטוקול.

[1141] ס' 4.3 לחוות הדעת נ/185.

[1142] עמ' 1377 שורה 26 ואילך לפרוטוקול.

[1143] נ/ 284 בעמ' 8.

[1144] עמ' 892 לפרוטוקול.

[1145] ס' 9 בעמ' 9 לנ/284.

[1146] עמ' 1762 לפרוטוקול-חקירתו הנגדית של מומחה ההגנה.

[1147] עמ' 1759 שורה 28 לפרוטוקול.

[1148] 1750 ואילך לפרוטוקול.

[1149] עמ' 1479 לפרוטוקול.

[1150] מ.ט 165/06(26)- ת/8 זמן מדויק 1:37:12 (כשמדגים על המדובב).

[1151] קלטת השחזור, ת/ 26 55:40.

[1152] תמונות 19-21 בדיסק תמונות הנתיחה- נ/298. גם בתמונות הנתיחה שצורפו בנייר לת/11 (דו"ח הנתיחה) תמונות: 3,5,8,10,16.

[1153] עמ' 4 ס' 5 לחוות הדעת ת/11

[1154] עמ' 891 לפרוטקול.

[1155] מ"ט 172/06, דיסק ת/21, תמליל ת/22.

[1156] שם בעמ' 45 קלטת 2, זמן דיסק 1 2:03:51.

[1157] מ"ט 172/06, ת/21, תמליל ת/22, קלטת 2 (דיסק 1), זמן דיסק 2:04:10 עד 2:04:28.

[1158] עמ' 7-8 לתמליל השחזור ת/27. זמני דיסק: 18:33 וכן 19:04.

[1159] ת/201, תמליל ת/202 עמ' 16-17 לקלטת 2, מ"ט 123/06.

[1160] עמ' 8 סעיף 3 ו 4 לסעיף הסיכום בחווה"ד ת/11, וכן ס' 6 א-ה בעמ' 5 לחווה"ד הנ"ל. תמונות מס' 22-27 לחוות הדעת וכן בדיסק תמונות הנתיחה, נ/298, התמונות הרלוונטיות הן 23-29. ת/11 כנ"ל.

[1161] עמ' 893 לפרוטוקול.

[1162] עמ' 894 לפרוטוקול.

[1163] ת/21, עמ' 46- 41לקלטת 2 תמליל ת/22.

[1164] שם, בעמ' 42.

[1165] שם בעמ' 53.

[1166] שם, בעמ' 43-46 לתמליל קלטת 2, זמן הדיסק (172/06 דיסק מס' 1) 02:02:50 עד 02:04:20. הנאשם בשלב זה מתייחס לפגיעה כאילו נעשתה בשורש כף יד ימין.

[1167] עמ' 7 לת/27 – תמליל השחזור.

[1168] עמ' 42 קלטת 1 לדיסק מ"ט 120/06, ת/28, תמליל ת/29.

[1169] שם בעמ' 45-46.

[1170] מ"ט 123/06, ת/201 דיסק, ת/202 א-ג תמליל.

[1171] שם בעמ' 2-3 לקלטת 2.

[1172] מ"ט 125/06 , ת/204, עמ' 6-10 לקלטת 1.

[1173] עמ' 458 לפרוטוקול וראה בגוף החקירה, מ"ט 120/06, דיסק ת/28, תמליל ת/29 – זמן דיסק: 1:24:39. (חלק 1)

[1174] עמ' 458 לפרוטוקול.

[1175] עמ' 596 לפרוטוקול.

[1176] עמ' 1377 לפרוטוקול.

[1177] ת/11 – ממצאי חוות הדעת.

[1178] עמ' 891 שורה לפרוטוקול.

[1179] עמ' 7 קלטת 2 לחקירה מ"ט 172/06, ת121, תמליל ת/22.

[1180] שחזור, עמ' 7 לתמליל, ת/27.

[1181] זייצב בחוות הדעת ובמהלך עדותו בבית המשפט. ד"ר קוגל- בעמ' 1757 וכן 1763 וכן ס' 9 עמ' 9 לחוו"ד.

[1182] ס' 1 ג' בעמ' 2 לחוות הדעת ת/11.

[1183] ת/22 (קלטת 2) עמ'43-46 הדגמה: ת/21(1) זמן דיסק 2:02:30-2:04:40.

[1184] ת/22 (ק'2) עמ'41. נ/55 עמ' 124-125.

[1185] מ"ט 165/06 – ת/401 קלטת 5 בעמ' 53 וכן בעמ' 95 לקלטת 10.

[1186] ר' למשל מ"ט 125/06, דיסק ת/204, תמליל ת/205 א בעמ' 11. חמותו, כאמור, מאשרת כי שמעה שמועות כאלה ואף סיפרה עליהם "בבית".

[1187] דיסק 26 עמ' 15 למ"ט 165/06- ת/8 ות/9.

[1188] עמ' 32 לקלטת 5 מ"ט 165/06, ת/401. ר' לעניין זה גם את עדותו של המדובב בעמ' 641 לפרוטוקול.

[1189] ר' למשל עמ' 704 ליעקב מלכא, עמ' 727 לאלכס גורודינסקי, עמ' 831 ליוסי זמואלסון, עמ' 923 לבוקר.

[1190] עמ' 1013 שורות 20-22 לפרוטוקול.

[1191] עמ' 24 לדיסק 26 במ"ט 165/06 הנ"ל.

[1192] בעמ' 1014 לפרוטוקול בחקירתו הראשית מנסה הנאשם להסביר כי רצח זה "מאוד כבד" אבל אונס זה "יותר כבד מרצח" וגם בעמ' 1073 לפרוטוקול.

[1193] לעניין זה ר' גם דבריו של הנאשם בחקירה הנגדית בעמ' 1124 ש/ 26 ואילך לפרוטוקול.

[1194] מ"ט 120/06,דיסק ת/28, תמליל ת/29

[1195] שם, קלטת 1 החל מעמ' 38

[1196] מ"ט 120/06, דיסק ת/28, תמליל ת/29, עמ' 13-17 לקלטת 4.

[1197] ר' ת/317- הודעתו של צבי חוטר מיום 6.12.06 בעמ' 1 וכן בעמ' 2 לעניין הפתיחה בעזרת הפלייר, וכן עדותו של סמברנו בעמ' 746 לפרוטוקול ובנ/82- עמ' 1.

[1198] מ"ט 172/06, ת/21, ות/22 – עמ' 17-19 בקלטת 2, עמ' 1-2 קלטת 3

[1199] מ"ט 123/06, דיסק ת/201, תמליל ת/202, עמ' 32 קלטת 1.

[1200] עמ'1138 שורה 24 ואילך.

[1201] עמ' 1139 שורה 6-7 לפרוטוקול.

[1202] עמ' 6 ועמ' 14 לתמליל השחזור – ת/27.

[1203] מ"ט 120/06, ת/28- דיסק, ת/29-תמליל, עמ' 7 לקלטת 2.

[1204] שם, בעמ' 9, ואף נתן דוגמאות למקרים בהם נעל ופתח דלתות בשירותי הבנים מבחוץ.

[1205] עדות סמברנו בעמ' 749 לפרוטוקול וכן לוח תמונות ת/235 (ב).

[1206] עדותו של מרדכי אסרף החל מעמ' 321 לפרוטוקול בדגש על עמ' 323 לפרוטוקול וכן ראו דו"ח זכ"ד בנושא הדלתות- ת/ 237. בנוסף- לוח התמונות הרלוונטי שהוגש בעדותו של אסרף- ת/235(ב).

[1207] מ"ט 123/06, דיסק ת/201, תמליל ת/202 (1), עמ' 13-30.

[1208] ראה קלטת השחזור ת/26,, החל מזמן דיסק 11:05 וכן עמ' 326 לפרוטוקול- עדותו של אסרף (נרחיב בהמשך בעניין זה תוך הבאת הקטעים הרלוונטיים).

[1209] ר' לעניין זה גם את עדותו של אנטולי, עורך השחזור, החל עמ' 426-427.

[1210] הניסוי בוצע בשרותי הבנים, שהם בעלי מבנה זהה לשרותי הבנות, ולאחר שהדלתות המקוריות משרותי הבנות הותקנו בהם - ראה דוח מוטי אסרף - ת/248.

[1211] ר' לוח תמונות ת/235ב תמונה 3.

[1212] ר' ת/237 – דוח של מוטי אסרף.

[1213] עמ' 435-436 לפרוטוקול.

[1214] עמ' 940-941 בעדותו של ראש הצח"מ, בוקר.

[1215] קובץ מצורף של קלטת השחזור, ת/26, שעה 19:42:34-19:42:43

[1216] ר' עדותו של אנטולי בעמ' 426-427 בעניין זה.

[1217] עדות הנאשם, עמ' 1140.

[1218] עמ' 1140 שורה 16 ואילך לפרוטוקול.

[1219] עמ' 1140-1141 לפרוטוקול.

[1220] ת/26 זמן דיסק: 17:09 – 18:20 ת/27 עמ'6. ת/26 זמן דיסק: 22:04-23:15, ת/27 עמ'8-9.

[1221] ת/26 זמן דיסק: 23:15 – 24:30, ת/27 עמ'9

[1222] ת/26, זמן דיסק 38:20-40:10. מכיוון שקטע זה אינו מופיע באופן מלא בתמליל ת/27, ערכה ב"כ המאשימה, בסיוע אנטולי – בתרגום מרוסית, את התמליל ת/360 המשקף במלואו את הקטע מפניית אבי שי ועד סיום השחזור בבית הספר וחזרה לתחנה, ת/26 זמן דיסק: 38:20 - 46:23.

[1223] עדות אבי שי, עמ' 210, עדות אנטולי, עמ' 427. ת/26 זמן דיסק: 41:00-43:22, ת/360 עמ'2. לדברים אלה תהיה חשיבות בעת הדיון בעקבות הנעלים הנוספות, ובאפשרות כי הרצח בוצע ע"י שני אנשים שהיו יחד בתא ויצאו ממנו בקפיצה מעל הדלת/ טיפוס מעל הקיר.

[1224] ת/26 זמן דיסק: 43:32-44:25, ת/360 עמ'2-3.

[1225] ת/ 26, תמליל ת/27 עמ' 14.

[1226] מ"ט 172/06 עמ' 2 קלטת 2, ת/22.

[1227] ת/22 (ק'2) עמ'1-3, 53-54, נ/55 עמ'109-110 – עריכת השרטוט ת/188 . ת/22 (ק'3) עמ' 2.

[1228] ת/21 (1) זמן דיסק 2:20:52-2:25:20

[1229] ראה הציור ת/188.

[1230] ת/205, מ"ט 125/06 (2) עמ' 18.

[1231] ת/26 זמן דיסק: 52:21 – 56:07, ת/27 עמ'16-17

[1232] ת/26 זמן דיסק: 56:00-57:00, ת/27 עמ'17

[1233] ת/26 זמן דיסק: 17:50-17:55, ת/27 עמ'6. וראה עדות אבי שי, עמ' 219.

[1234] ת/22 (ק'1) עמ'100-104, ת/22 (ק'2) עמ'52-53.

[1235] ת/27 עמ'5.

[1236] ת/27 עמ'16.

[1237] ת/27 עמ'15 ו 16

[1238] עדות יורם אזולאי בעמ' 73 ועמ' 152 לפרוטוקול, עמ' 606- עדותו של סשה.

[1239] עמ' 899 לפרוטוקול.

[1240] ראה למשל תמונה מס' 34 מת/1.

[1241] מ"ט 125/06, דיסק ת/204, תמליל ת/ 205 א-ב, עמ' 29 ועד מ"ט 125/06(2) ע' 3.

[1242] ת/543, ת/544, וכן עדותו החל מעמ' 781 לפרוטוקול.

[1243] ת/222- סקיצת מבנה ביה"ס, ת/234- דו"ח לגבי תיעוד דלתות שירותי בנים, ת/235א', ת/235ב', ת/235ג'- תמונות דלתות השירותים והסיפונים, ת/1- תצלומים 4,5,6,69,70,71,72,73,74,75,76,77,78 וכן ת/403- לוח תצלומים שירותי בנים.

[1244] חוו"ד מאיה? ת/695

[1245] מ"ט 165/06, דיסק 25 עמ' 81-82.

[1246] מ"ט 165/06, דיסק 26 בעמ' 21.

[1247] ת/26 זמן דיסק: 26:57 – 27:05, ת/27 עמ'10 (הנאשם מראה את סגירת הדלת באמת היד מבלי לגעת בה באצבעותיו)

[1248] ת/26 זמן דיסק: 27:50-29:30, ת/27 עמ'10-11.

[1249] ת/26 זמן דיסק: 29:30-32:09, ת/27 עמ'11-12

[1250] ת/669, עמ' 2 שורות 31-37.

[1251] מ.ט 160/06- התמליל ת/164 ק' 1 החל בעמ' 25-26 וכן בעמ' 36. כמו כן בק' 2 החל מעמ' 10 וכן בעמ' 29. כמו כן בק' 3 החל מעמ' 6 ובעיקר החל מעמ' 8 למטה, וכן לגבי כך שלא ראה/ שמע משהו באזור השירותים- עמ' 18, כדוגמאות.

[1252] מ"ט 164/06, ק'1, ת/169 עמ' 6 ואילך.

[1253] עמ' 1033 שורה 2-5 לפרוטוקול.

[1254] ת/669, עמ' 2 שורות 31-37.

[1255] מ"ט 164/06, קלטת 1 צד 1 כולל תחילת צד 2, עמ' 6-15, ת/169.

[1256] מ"ט 166/06, ק' 2, ת/180 ב' עמ' 14-15.

[1257] מ"ט 164/06, ק' 2, ת/169, עמ' 9-15.

[1258] מ"ט 163/06, דיסק ת/350, תמליל ת/400 בעמ'81.

[1259] עמ' 1173 שורה 23 לפרוטוקול.

[1260] מ"ט 164/06, ת/169- בתחילת החקירה, בדיסק, ת/168 נראה הנאשם יושב לבדו למשך זמן של מעל ל 19 דקות ללא כל חקירה.

[1261] ע"פ 2109/96 אל עביד סולימאן נ' מ"י, פ"ד נא(1), 673, 724-725 (1997).

[1262] ר' ת/438 - דוח תפיסה של יעקב מלכא מיום 11.12.06 – (מתייחס לתיק ולחפצים בו כולל הנעליים), ת/440 – תג מוצג של הנעליים, ת/369 -נעלי הסלמנדר עצמן (הוחזרו למשמורתו של ירון שור בכספת במעבדת סימנים במז"פ), ת/364 עמ'15 – תצלום הנעליים במעבדת סימנים. לעניין אישור הנאשם בהודאותיו כי עבד ביום הרצח בנעלי הסלמנדר ראה: ת/164א עמ' 23 , ת/334 עמ'9, ת/174א עמ' 52-53, 70-71, 75-78, ת/180ב עמ'20-25 , ת/36 עמ'30.

[1263] חוו"ד שור – ת/362, ממצאי הבדיקות ופירושם – סעיף 1 (עמ'4-5). לזווית ומנח העקבות על המכנסיים -ראה צילום מוגדל של המכנסיים עליו מודבקים שקפי העקבות – ת/373 , צילום מלא של הג'ינס בתיק העבודה - ת/364 עמ'3.

[1264] ת/362, ממצאי הבדיקות, סעיף 2, (עמ'5) וראה עדות שור עמ'496-497.

[1265] ת/362, ממצאי הבדיקות ס' 3-5 (עמ'5), ור' עדות שור עמ' 497-499.

[1266] חוות הדעת – נ/285, הוגשה לבית המשפט באנגלית ללא תרגום. על מנת להקל על הדיון כאן, יובאו מרבית ההפניות בתרגום חופשי לעברית,ותוך הפניה למקור, ציטוטים באנגלית יובאו רק במקומות בהם הדבר קריטי.

[1267] חוו"ד קופר – נ/285 עמ'4,6.

[1268] חוו"ד קופר – נ/285 עמ'10-11, עמ'13 סעיף 8.

[1269] חוו"ד קופר – נ/285 עמ' 13 סעיף 6 לפרק ה"דיון".

[1270] חוו"ד קופר – נ/285 עמ'14 סעיף 9.

[1271] ע"פ 224/88 גיתית איזראלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 661 , 671-672 (1991)

[1272] ע"פ 1839/92ע"פ 1532/92 עאטף אשקר (המערער בע"פ 1839/92)מדינת ישראל (המערערת בע"פ 1532/92) נ' מדינת ישראל (המשיבה בע"פ 1839/92)עאטף אשקר (המשיב בע"פ 1532/92), תק-על 94(3), 431 , 435 (1994)

[1273] לעניין בחינת הראיות לשם קביעת מסקנות בנושא עקבות נעליים – ראה ע"פ 2994/92, תורג'מן נ' מ"י, תק-על 94(3) 517.

[1274] ר' חוו"ד - ת/362, עמ'1, ת/361 – קורות חיים ורשימת פרסומים בנושא עקבות נעליים וצמיגים, עדות – עמ' 469.

[1275] עדות קופר עמ'1616-1617, ת/765 - עמוד התודות בספרו של בודזיאק.

[1276] עדות קופר, עמ' 1626, המאמר בנושא סולם הודאויות, אשר הוחזק ע"י קופר בבית המשפט – ת/770.

[1277] Peer review - מאמרים בכתבי עת של אנשי מקצוע הזוכים לביקורת מדעית להבדיל מכתבי עת פופולריים לציבור הרחב.

[1278] חוו"ד קופר – נ/285, עמ'3. עדות קופר, עמ' 1615-1619.

[1279] עדות קופר, עמ' 1606.

[1280] עדות קופר, עמ' 1618.

[1281] עדות קופר, עמ'1617.

[1282] עדות קופר, עמ'1618-1619.

[1283] ע"פ 1839/92ע"פ 1532/92 עאטף אשקר (המערער בע"פ 1839/92)מדינת ישראל (המערערת בע"פ 1532/92) נ' מדינת ישראל (המשיבה בע"פ 1839/92)עאטף אשקר (המשיב בע"פ 1532/92), תק-על 94(3), 431 , 435 (1994)

[1284] ראה ת/363 – ירון שור וחביבה אבן, "בניית סולם חדש לדרגת אפשרי", פלילים ג' – 1992, עמ' 267, ת/770 – דוח הועדה האירופית לקביעת סולם ודאויות לעקבות נעליים וסימנים, עדות שור עמ' 487, 525.

[1285] ראה ת/363 – ירון שור וחביבה אבן, "בניית סולם חדש לדרגת אפשרי", פלילים ג' – 1992,

[1286] עדות שור, עמ' 497.

[1287] ת/770 עמ' 256-257, המאמר מצביע על כך כי באירופה נהוג לבחון את ערכה של כל ראיה על סולם הוודאויות הספציפי ובסופו של התהליך מסוכמות כל הראיות למסקנה אחת על הסולם. בעוד שבאנגליה נהוג לשקול שתי היפותזות אחת לעומת השניה, כאשר כל תוצאה היא יחס מספרי, המתורגם למקום על סולם ה"תמיכה" בהיפותזה אחת לעומת רעותה. ר' עדות קופר בעמ' 1625-1626.

[1288] עמ'14 סעיף 9 לחוות הדעת.

[1289] לעניין עקבה 1 – שמדובר בהטבעה כפולה. ( נ/285 ע'10).

[1290] שעקבה 1 בוצעה ע"י נעל שמאל של מוצג 9 (נ/285 ע'10),

[1291] עקבה 2 - ביחס לפגם (נ/285 ע'10)

[1292] עקבה 3 (פגם קטן) (נ/285 ע'11),

[1293] שהעקבות נעשו ע"י נעל סלמנדר מהסוג שנבדק (נ/285 עמ'13, ס'3)

[1294] שנעלי זדורוב הותירו את הסימנים על בסיס דרגת הבלאי ( נ/285ע'13 ס'7)

[1295] הפגמים בעקבה 1 – במיקום, אך לא בדיוק בגודל.(נ/285 ע'13 ס'8).

[1296] עדות קופר, עמ' 1627.

[1297] עדות קופר, עמ' 1627-1629.

[1298] נ/285 עמ'10, וכן עמ'13 סעיף 8.

[1299] עדות קופר, עמ' 1609.

[1300] עדות קופר, עמ' 1638-1639.

[1301] ת"פ (מחוזי ב"ש) 76/93 מדינת-ישראל נ' סלימאן אל עביד, תק-מח 96(1), 1 , 82 (1996)

[1302] ראה למשל: ע"פ 351/80 חולי נ' מ"י, פ"ד לה(3) 477, ע"פ 616/82 רוטנברג נ' מ"י, פ"ד לז (2) 365, ע"פ 3341/93 אשכנזי נ' מ"י, תק-על 94(1) 522. ע"פ 2994/92 תורג'מן נ' מ"י, תק-על 94(3), 517.

[1303] לצילום העקבה בתיק העבודה של שור – ת/364 עמ'5-6.

[1304] עדות שור, עמ' 488-491.

[1305] למצגת שערך ירון שור לגבי עקבה 1 – ת/374, קובץ בשם "קצוות סופי מכווץ".

[1306] שור הסביר כי השוואת עקבה לנעל מבוצעת ע"י "הטבעת נסיון" הנוצרת ע"י איבוק סוליית הנעל באבקה כתומה ודריכה על טפט שקוף דביק, אשר מותירה על השקף את כל תווי המתאר של הסוליה, הטבעה זו מושווית לתצלומים בגודל טבעי של העקבות. ראה עדות שור, עמ' 477, הטבעות הנסיון שערך שור לנעלי הנאשם – ת/364 עמ' 1,2.

[1307] למצגת שערך ירון שור לגבי עקבה 1 – ת/374, קובץ בשם "קצוות סופי מכווץ".

[1308] ת/362 עמ'4 סעיף 1(א).

[1309] נ/286 עמ' 4.

[1310] נ/285 עמ'10.

[1311] עדות קופר, עמ'1608.

[1312] עדות קופר, עמ'1607, 1630, 1639

[1313] קו המיתאר החיצוני של עקבה 2 לעומת עקבה 1 נראה בתמונה בעמ'9 לת/364, ומסביר את הימצאות הפסים הדקים המתמשכים לימין.

[1314] ת/362 עמ'4 סע' 1(ב), ת/364 תמונות בעמ' 7-10.

[1315] עדות שור, עמ' 491-493. יצויין כי לאיתור עקבה זו השתמש שור בשיטה יחודית של מעתקי "אלג'ינייט" – חומר המשמר את עקבות הדם ומאפשר להפרידם מדוגמת הג'ינס – ראה המעתקים ת/371, צילומי המעתקים ת/364 עמ'10, עדות שור עמ' 477, 492.

[1316] מצגת ירון שור לגבי עקבה 2 – ת/374 קובץ "2L מכווץ".

[1317] עדות שור, עמ'493.

[1318] נ/285 עמ'10.

[1319] עדות קופר, עמ' 1609-1610.

[1320] עדות קופר, עמ' 1640-1641.

[1321] עדות שור, עמ' 490.

[1322] ת/362 עמ'4 סע' 1(ג), ת/364 עמ' 11.

[1323] ת/364 עמ'11, מצגת עקבה 3– ת/374, קובץ – "פגם יחיד מכווץ"

[1324] נ/285 עמ'11.

[1325] עדות קופר, עמ' 1611.

[1326] ר' עדות קופר, עמ' 1641, ת/772: עמ' 351 לספרו של בודזיאק, שם נאמר: .. "It is not unusual to make positive identifications of partial footwear impressions thea represent only a small fraction of the outsole surface.."

[1327] ת/362 עמ'4 סע' 1(ה), תמונה: ת/364 עמ' 12.

[1328] עדות שור, עמ' 494-495.

[1329] תמונה: ת/364 עמ' 12, מצגת עקבה 4 - ת/374 קובץ "מכווץ 4 L".

[1330] נ/285 עמ' 11.

[1331] עדות קופר, עמ' 1611-1612.

[1332] עדות קופר, עמ' 1628.

[1333] ת/362 עמ' 4-5,. סע' 1(ו).

[1334] תמונות – ת/364 עמ' 13 – חסר משום מה בעותק שלנו - לסרוק בבימ"ש!, מצגת עקבה 5 –ת/374 קובץ "כיס ימין סופי מכווץ".

[1335] ת/374 קובץ "כיס ימין סופי מכווץ", שיקופיות 9-10

[1336] עדות שור, עמ' 495-496. בשיקופיות לעיל מסומן החלק העליון של האותיות האחרונות: NDER.

[1337] ת/374 קובץ "כיס ימין סופי מכווץ", שיקופיות 13-14

[1338] ת/374 קובץ "כיס ימין סופי מכווץ", שיקופיות 17-18.

[1339] ת/374 קובץ "כיס ימין סופי מכווץ", שיקופיות 19-21.

[1340] נ/285 עמ'11.

[1341] עדות קופר, עמ' 1613.

[1342] עדות קופר, עמ'1628.

[1343] עדות קופר, עמ' 1633.

[1344] נ/285 עמ'11, וראה הטבעת הנסיון – נ/286 עמ' 3, האותיות E R נראות באופן מטושטש.

[1345] עדות קופר, עמ' 1631-1632.

[1346] ת/362 עמ'5 סע' 1(ז). תמונה: ת/364 עמ'14. לא נערכה מצגת לעקבה זו. על מנת לראות את התאמתה לנעל יש להניח את שקף הטבעת הנסיון הימני (עמ'1 לת/364), על התמונה בעמ'14, כשהוא ממוקם בהתאם לסימון 2R.

[1347] עדות שור, עמ' 496.

[1348] נ/285 עמ'11.

[1349] נ/288, עדות קופר בעמ' 1613-1614. בחקירה נגדית: עמ' 1641-1642.

[1350] ת/362 עמ'5 סע'2.

[1351] עדות שור, עמ' 496.

[1352] עדות שור, עמ' 520.

^{^[1353]} ר' ת/373

[1354] קיימות: 3 עקבות של החלק הקדמי בנעל שמאל לרוחב כיס מכנס שמאל (עקבות 1-3), ובמקביל אליהן 3 דריכות של עקב נעל ימין לרוחב כיס מכנס ימין (3 העקבות המהוות את עקבה 5) - מה שתואם טיפוס על הגופה מהצד בעזרת שתי הרגליים של אותו אדם.

[1355] דריכה של נעל שמאל לאורך המכנס השמאלי שפניה לכיוון הדלת (עקבה 4) ובמקביל דריכה של נעל ימין באותו מקום ובאותה זווית על המכנס הימני (עקבה 6) – התואמות מבחינת הזווית והמרחק ביניהן - עמידה של אדם בשתי רגליו על רגלי המנוחה כשפניו לדלת.

[1356] עדות קופר, עמ' 1632.

[1357] עדות שור, עמ' 497.

[1358] נ/285 עמ'13, סעיף 3.

[1359] נ/285 עמ' 13 סע' 6-7.

[1360] נ/285, עמ'13 סעיף 4,8.

[1361] נ/285 עמ'14 סעיף 9.

[1362] ר' תמונת סוליות הנעליים - ת/364 עמ' 15.

[1363] עדות קופר, עמ' 1638.

[1364] נ/285 עמ'13 סעיף 8.

[1365] נ/285 עמ'14 סעיף 9.

[1366] עדות קופר, עמ'1638.

[1367] עדות קופר, עמ' 1639.

[1368] ת/362 עמ'5 סעיף 3.

[1369] עדות שור, עמ' 522.

[1370] עדות שור, עמ' 479, 497-498.

[1371] עדות שור, עמ' 498, ת/364 עמ' 39 , ת/364 עמוד 40.

[1372] ת/362 עמ'5 סע' 3-5, עדות שור עמ' 498-499.

[1373] נ/285 עמ'12, עמ' 13 סעיף 5.

[1374] נ/285 עמ'15.

[1375] עדות קופר, עמ' 1606.

[1376] עדות קופר, עמ'1635.

[1377] עדות קופר, עמ'1636.

[1378] עדות קופר, עמ' 1634-1635.

[1379] ת/362 עמ'5 סע' 3-5, עדות שור עמ' 498-499.

[1380] מ"ט 5/07, ת/35 עמ' 10-12.

[1381] הודעת ולדימיר גרשייב, ת/679.

[1382] עדות שמעון הורוביץ, עמ'886 ש'11.

[1383] עדות הנאשם, עמ' 1162.

[1384] ר' הודעת עו"ד שפיגל בעמ' 114 לפרוטוקול ש'10-11.

[1385] ריכוז הסקר – ת/364 עמ' 51, וכן דוחות המתעדים את הסקר (הוגשו בהסכמה לאמיתות התוכן בהתאם למסמך ס/1): ת/124, ת/271, ת/272(צילום נעלי הנאשם שהוצג למוכרים), ת/273, ת/456, ת/457, ת/458, ת/534, ת/535, ת/536, ת/561, ת/562, ת/657, ת/658.

[1386] ר' ת/659 – הודעת שמעון הורוביץ, ת/660 – מסמכי המשלוח שהוגשו במהלך עדות הורוביץ, ור' עדותו בבימ"ש עמ' 884-886.

[1387] ת/364 עמ'41 . עדות שור, עמ' 483-484.

[1388] עדות הורוביץ, עמ' 884-885, 890. וראה ת/660 - נעליים מתוצרת סלמנדר מופיעות בעמ'1 - בצבע לבן ומידות לנשים, בעמ' 21 – בצבע שחור מידות לגברים – סה"כ 67 זוגות במידות 41-43, בעמ'22 – בצבע שחור מידות לנשים.

[1389] עדות הורוביץ,עמ' 885-886,

[1390] ר' מכתבו המתורגם של ברונו סיברט, מנהל חברת סלמנדר – הוגש בהסכמה – ת/275, וכן ת/384 מסמך 48.

[1391] עדות הורוביץ, עמ' 886, 890 לפרוטוקול, עדות שור, עמ' 480-481.

[1392] עדות שור, עמ'481.

[1393] עדות הורוביץ, עמ'884, 886, 888, והודעתו ת/659 עמ' 3.

[1394] תוצאות הסקר - ת/372 ועדות שור עמ' 484-485.

[1395] עדות שור, עמ' 498-499.

[1396] נ/285 עמ'8.

[1397] נ/285 עמ' 4.

[1398] עדות קופר, עמ' 1621.

[1399] עדות קופר, עמ'1636.

[1400] עדות קופר, עמ' 1637.

[1401] עדות קופר, עמ' 1637.

[1402] עדות קופר, עמ' 1638.

[1403] ת/364 מסמך 17.

[1404] עדות שור, עמ'499

[1405] עדות קופר, עמ' 1621-1622, 1642, ומכתבי הסניגור - ת/768, ת/769 בהם נטען בין היתר כי השחזור שערך זדורוב אינו מתאים לראיות בזירה, כי השערות בידי המנוחה שייכות עפ"י בדיקת ד.נ.א לשלושה אנשים שונים, כי הרצח בוצע בשעה 13:25, ועוד טענות חסרות בסיס כהנה וכהנה שאין להן שום קשר לעקבות הנעליים.

[1406] ת/362 עמ'5 סעיף 5.

[1407] ראה ת/363 – ירון שור וחביבה אבן, "בניית סולם חדש לדרגת אפשרי", פלילים ג' – 1992, עמ' 267, 269.

[1408] ע"פ 351/80 חולי נ' מ"י, פ"ד לה(3) 477, 483.

[1409] ע"פ 2994/92 תורג'מן נ' מ"י, תק-על 94 (3) 517.

[1410] ת"פ (באר שבע) 8274/03 מ"י נ' ביטון, תק-מח 2005(2), 6355

[1411] ת"פ (באר שבע) 323/91 מ"י נ' נדב, תק-מח 92(2),922

[1412] ע"פ 616/82 רוטנברג נ' מ"י, פ"ד לז (2) 365.

[1413] ע"פ 3341/93 אשכנזי נ' מ"י, תק-על 94(1) 522

[1414] ב"ש (נצרת) 1206/04, מ"י נ' חמוד, אושר בבש"פ 2918/04 חמוד נ' מ"י, תק-על-2004 (2) 76.

[1415] ת"פ (חיפה) 303/04 מ"י נ' דנינו (פורסם בנבו).

[1416] פלט שיחות נכנסות לנאשם, שיחה ביום 6.12.06, ת/214.

[1417] הנאשם מודה שהוא שיקר לראובן בעניין זה – ת/180 ב' עמ' 21-22 לתמליל, מ"ט 166/06, וכן ת/443 מ"ט 168/06 בעמ' 4.

[1418] ת/443 עמ' 5, מ"ט 168/06.

[1419] עמ' 1016 שורה 16 ואילך לפרוטוקול, וכן לדוגמא ת/164 ב' קלטת 2, עמ' 33 מ"ט 160/06. בגרסא אחרת טוען שעוד באותה לילה, אך לאחר השיחה עם ראובן שמע מחמו כי "היה רצח בבית הספר" – ת/180 ב עמ' 15-16, אך מאוחר יותר הוא חוזר בו מאמרה זו וטוען שטעה – ת/443 קלטת 1 עמ' 32 -40.

[1420] ת/684, עמ' 1 שורה 5 ואילך.

[1421] יצויין כי בחקירה הראשונה שלה ת/683 עמ' 2 שורה 7 ואילך, בין היתר גם בעניין זה, היא התייחסה בכלליות לתוכן השיחה ולא הזכירה אמירה זו.

[1422] עמ' 302 שורה 6 ואילך לפרוטוקול.

[1423] עמ' 304 שורה 8 ואילך וכן ת/211, עמ' 1 שורה 3 ואילך.

[1424] עדות ראובן ג'נח, עמ' 304.

[1425] מ"ט 160/06, ת/164ב עמ'33-34.

[1426] ת/400, מ"ט 161/06 (1) עמ'33.

[1427] מ"ט 166/06, ת/180ב עמ'17

[1428] מ"ט 166/06, ת/180ב עמ'19

[1429] ת/401א, מ"ט 165/06(14) ע'6.

[1430] מ"ט 168/06, ת/443 (1) עמ' 20-21, 26, 38-43.

[1431] דיסק ת/6, תמליל ת/7 – בעמ' 87. מ"ט 165/06 (25), וכן במ"ט 171/06, ת/183, תמליל ת/184 בעמ' 12

[1432] דיסק ת/21, תמליל ת/22 החל מעמ' 23 לקלטת 2, וכן עמ' 20-21 לקלטת 3. מ"ט 172/06.

[1433] ר' גם בשחזור דיסק ת/26, תמליל ת/27- בעמ' 13 וכן עמ' 20-21 לקלטת 3 מ"ט 172/06, דיסק ת/21, תמליל ת/22.

[1434] דיסק ת/28, תמליל ת/29 החל מעמ' 28-29 לקלטת 3, מ"ט 120/06.

[1435] דיסק ת/201, תמליל ת/202, עמ' 3-5 קלטת 1, מ"ט 123/06.

[1436] ת/180 ב' קלטת 2 עמ' 19-20 מ"ט 166/06.

[1437] ת/443, עמ' 38 ואילך, מ"ט 168/06.

[1438] עמ' 7 לת/202, קלטת 1 במ"ט 123/06.

[1439] מ"ט 160/06, קלטת 2, ת/164, עמ' 34.

[1440] ת/443 עמ' 40, מ"ט 168/06.

[1441] ת/7, עמ' 17, מ"ט 165/06 דיסק 25.

[1442] עדות אולגה - ר' עמ' 956-963 לפרוטוקול –ישיבת 20.11.08, לעומת עדותו של ג'נח - עמ'301-306 – ישיבת 29.11.07.

[1443] עדות אולגה, עמ' 957.

[1444] יצויין כי כב' בית המשפט לא נעתר לבקשת התביעה להכריז על אולגה "עדה עויינת" וקבע בהחלטתו כי יקבע מהימנותה בסיכומים על פי הגירסאות שבפניו – ר' עמ' 960.

[1445] עדות אולגה, עמ' 958-963.

[1446] עמ' 962 לפרוטוקול.

[1447] ת/685, ת/686, ת/687, ת/688, ת/689, ת/690, ת/691

[1448] עמ' 950 לפרוטוקול הגשת כל הודעותיה של העדה ע"י ב"כ הנאשם.

[1449] עמ' 966-968 לפרוטוקול.

[1450] עמ' 1028 שורות 6-11 לפרוטוקול.

[1451] החל מעמ' 1163 שורה 1 לפרוטוקול.

[1452] עמ' 1169 שורה 7 לפרוטוקול.

[1453] עדות הנאשם, עמ' 1169.

[1454] עדות הנאשם, עמ' 1170 ואילך.

[1455] עדות הנאשם, עמ' 1170 החל משורה 22.

[1456] עדות הנאשם, עמ' 1171-1172.

[1457] עדות יבגניה גרשייב – עמ' 975.

[1458] מ"ט 165/06 (25) ת/7 עמ'17.

[1459] עדות הנאשם, עמ'1172.

[1460] עדות הנאשם, עמ'1167-1168.

[1461] עדות הנאשם, עמ' 1173.

[1462] עדות יורם, עמ' 31.

[1463] חקירת הנאשם מיום 11.12.06 – ת/159, עמ'2.

[1464] מ"ט 160/06 – ת/164ב' עמ'30, מ"ט 119/06 ת/334 עמ'4.

[1465] ת/334 עמ' 6.

[1466] ת/159 עמ' 2 (יומיים לפני החקירה – שבת), ת/480 עמ'16 (יומיים אחרי הרצח – ששי), ת/334 עמ'5 (שבת), ת/174א עמ'48 (שבת או ראשון). למדובב: מ"ט 161/06 (1) (ת/400) עמ'11 (ששי), מ"ט 165/06(9) (ת/401) עמ'14 (שבת) עדות הנאשם בבימ"ש עמ' 1160 (ששי או שבת)

[1467] ראה לדוגמה: ת/159 עמ' 1, ת/164א עמ'23- לא מופיע!!.

[1468] מ"ט 165/06 (26) ת/9 עמ' 27-לא מופיע!!. עמ'29

[1469] ת'334 עמ'7-8 , ת/174א עמ'21-22, 41-42.

[1470] עדות הנאשם, עמ' 1160, הודעת אולגה מיום 12.12.06 – ת/683 עמ' 3. הודעת אולגה מיום 24.12.06 – ת/687 עמ'1, עדות אולגה עמ' 955-956.

[1471] ת/159 עמ'1, ת/164א עמ'23.

[1472] ת/180א עמ'6-7, 53-54. ת/180ב עמ'6-7.

[1473] ראה בעניין זה עדות הנאשם עמ' 1006, ופלט השיחות היוצאות לאלי דעי – ת/511, וכן סקירה בציר הזמן המשווה.

[1474] ת/542 - הודעת אביחי אריאל מיום 16.12.06 – עמ' 2-3. עדות חנוך סימנה, עמ' 813.

[1475] עדות אלי דעי – עמ' 838, 844, 846-847.

[1476] עדות קובי סמברנו, עמ' 815-816, עדות אלי דעי עמ' 838, עדות הנאשם עמ' 1149.

[1477] עדות הנאשם, עמ' 1149, וחקירותיו במשטרה: ת/443 עמ' 31-32. 53.

[1478] עדות הנאשם, עמ' 1150.

[1479] עדות הנאשם, עמ' 1151, וכן חקירתו במשטרה: ת/180א עמ'48-63, ת/180ב עמ'2-11.

[1480] הודעת סער לוי, נ/199, עמ'2.

[1481] תקציר ראיון סער לוי – נ/200.

[1482] עדות סער לוי, עמ' 1466.

[1483] הודעת ולדימיר גרשייב מיום 17.12.06 - ת/678, עמ'1.

[1484] הודעת אולגה מיום 24.12.06 – ת/687, עמ' 1-2.

[1485] עמ' 956, וראה הצהרת הסניגור בעמ' 950.

[1486] עדות אולגה, עמ' 955.

[1487] מכנסי ג'ינס כאלה אף לא נתפסו ע"י המשטרה (אלא רק מכנסי הג'ינס שהנאשם לבש בעת מעצרו ואשר הוא העיד כי הם המכנסיים שבהם נהג להגיע ולחזור מהעבודה), ראה טבלת המוצגים, וחקירת הנאשם בעניין המוצגים – מ"ט 5/07, ת/35 עמ'2-3.

[1488] עדות הנאשם, עמ' 1153.

[1489] הודעת אולגה – ת/687 עמ'2 ש' 22-26.

[1490] עדות הנאשם, עמ' 1158.

[1491] הודעת יבגניה גרשייב – נ/8 עמ'2 - כפי שתורגמה ע"י מתורגמן בית המשפט בעמ' 972 לפרוטוקול. יצויין כי בתרגום המקורי של ההודעה שהוגשה, שנערך ע"י החוקר אלכס גורודינסקי, נשמטה המילה "ג'ינס" מהתרגום בפעם השניה בה היא מופיעה בציטוט, והופיעה רק פעם אחת , ועל כן תורגם הקטע ע"י מתורגמן בית המשפט פעם נוספת. בעדותו של גורודינסקי, הוא אישר כי השמיט את המילה, וכן הבהיר - בהסכמת המתורגמן, כי מדובר בשקית ניילון לזבל ולא בפח זבל – ר' עמ' 984-985. אין מחלוקת בין גורודינסקי למתורגמן כי המילה ג'ינס אכן הופיעה פעמיים בציטוט זה מהמקור ברוסית.

[1492] ת/334 עמ'7-8,

[1493] חקירת הנאשם: ת/174ב עמ' 10-11. הודעת יבגניה –נ/8 עמ'2.

[1494] מענה לכתב האישום, סעיף 15א.

[1495] עדות הנאשם, עמ' 1160-1161.

[1496] עדות יבגניה, עמ' 966.

[1497] עדות יבגניה, עמ' 972.

[1498] עדות יבגניה, עמ'970.

[1499] עדות יבגניה, עמ' 972-973.

[1500] עדות אולגה, עמ'963 ש'24.

[1501] עדות אלכס גורודינסקי, עמ' 985.

[1502] הודעת אולגה מיום 24.12.06 – ת/687 עמ'1.

[1503] עדות הנאשם, עמ' 1161.

[1504] ת/159 עמ'1-2.

[1505] ת/164א עמ'23.

[1506] ת/443 עמ'46.

[1507] ת/401א, מ"ט 165/06 (14) עמ' 8.

[1508] ראה עדות אלכס גורודינסקי, עמ' 985-986.

[1509] הודעת אולגה מיום 24.12.06 – ת/687 עמ'1-2.

[1510] הודעת ולדימיר – ת/678 עמ' 1, (הוגשה בהסכמה).

[1511] מ"ט 168/06, ת/443 עמ'46-48.

[1512] עדות אולגה, עמ'957.

[1513] עדות אולגה, עמ' 958.

[1514] עדות אולגה, עמ 964.

[1515] עדות אולגה, עמ' 965.

[1516] החלטה בעמ' 960.

[1517] עדות הנאשם, עמ' 1154-1155.

[1518] ת/159 עמ'1 לעיל.

[1519] עדות הנאשם, עמ' 1156.

[1520] עדות הנאשם, עמ' 1157.

[1521] עדות הנאשם, עמ' 1158.

[1522] עדות הנאשם, עמ'1159.

[1523] עדות נינה אברס, עמ' 1672.

[1524] עדות נינה, עמ' 1678.

[1525] עדות נינה – עמ'1673.

[1526] עדות נינה, עמ' 1679.

[1527] עדות נינה – עמ' 1680-1681.

[1528] עדות נינה – עמ' 1680.

[1529] עמ' 3 שורות 7-12 להודעת הנאשם ת/159.

[1530] ר' עמ' 10 לתמליל ת/164 (מס' 1), מ"ט 160/06.

[1531] ר' שם, החל מעמ' 31.

[1532] עמ' 79 ואילך לת/ 350 תמליל ת/400, מ"ט 163/06 (1).

[1533] ר' גם עמ' 1142 לפרוטוקול.

[1534] עמ' עמ' 868-869 לפרוטוקול וכן תמונות ת/629, ת/630, ת/631.

[1535] עמ' 870-871 לפרוטוקול.

[1536] ת/634 ועדותו של צחי סגל.

[1537] ת/589. הנאשם בחקירתו מתכחש לקריאת המאמר עמ' 1052 לפרוטוקול.

[1538] הודעת אחיו איגור ת/682, הודעת אולגה ת/685, ת/686, ת/689, הודעת יבגניה בעמ' 974-975 לפרוטוקול, וכן הודעותיו של הנאשם כפי שפורט ויפורט בהם מודה שגולש באינטרנט בנושאי סכינאות ופורנוגרפיה ושולל גלישת אחרים בעניינים אלה.

[1539] עמ' 42-43 לתמליל ת/20, דיסק ת/19, מ"ט 1/07.

[1540] ר' למשל עמ' 24 ואילך לקלטת 3, של תמליל ת/22, מ"ט 172/06 וכן בעמ' 48. בנוסף, עמ' 34-35 קלטת 1 דיסק ת/19, תמליל ת/20, מ"ט 1/07.

[1541] ראה מ"ט 165/06 (26) עמ' 17, 27

[1542] ת/634 וכן דבריו של צחי סגל עמ' 872-873 לפרוטוקול.

[1543] עמ' 1142 שורה 10-11 לפרוטוקול.

[1544] ת/588.

[1545] עמ' 34-35 קלטת 1 דיסק ת/19, תמליל ת/20, מ"ט 1/07.

[1546] עמ' 874-876 לפרוטוקול.

[1547] עמ' 1142 שורה 23 ואילך.

[1548] נ/303.

[1549] עמ' 1112 שורה 10 ואילך לפרוטוקול. עמ' 1105 לפרוטוקול.

[1550] עמ' 1112 לפרוטוקול.

[1551] עמ' -1114 1112 לפרוטוקול.

[1552] עמ' 1112 שורה 18 לפרוטוקול.

[1553] עמ' 1115 שורה 10-12 לפרוטוקול.

[1554] מ"ט 165/06, דיסק 25 ת/6, תמליל ת/7, עמ' 63-69.

[1555] מ"ט 171/06, דיסק ת/183, תמליל ת/184, בעמ' 14-15.

[1556] ר' למשל מ"ט 172/06, ת/21, ת/22- בעמ' 83, 85 לקלטת 1, מ"ט 171/06, ת/183, ת/184 בעמ' 21, ועוד.

[1557] ת/6 , תמליל ת/7 מ"ט 165/06, דיסק 25 הנ"ל, קובץ 2 בעמ' 69, 93-94.

[1558] עמ' 1114 שורה 16 לפרוטוקול.

[1559] שם בעמ' 66.

[1560] שם בעמ' 64-66 לדיסק 25 הנ"ל.

[1561] עמ' 1095 החל משורה 8 לפרוטוקול.

[1562] שם, החל משורה 12.

[1563] עמ' 39 לדיסק 21, תמליל ת/401 א', מ"ט 165/06, וכן עמ' 1096 החל משורה 14 לפרוטוקול

[1564] עדות הנאשם, עמ' 1097.

[1565] עמ' 1097 החל משורה 9 לפרוטוקול.

[1566] ר' לעניין זה עדותה של לנה ספולנס, בעמ' 581 לפרוטוקול ובהודעתה במשטרה - ת/396, כמו כן חקירת הנאשם עצמו שאישר זאת בעמ' 68 לדיסק 25 של מ"ט 165/06, ת/6 ות/7 (קובץ 2).

[1567] ר' בעמ' 68 לדיסק 25 של מ"ט 165/06, ת/6 ות/7 (קובץ 2).

[1568] עמ' 21 למ"ט 171/06, ת/183 דיסק, ת/184 תמליל.

[1569] עמ' 2-4 וכן עמ' 21 לתמליל ת/184, עמ' 81 לתמליל מ"ט 165/06 (25) ת/7 קובץ 2, עמ' 2 לתמליל ת/184, עמ' 51 והלאה וכן עמ' 84 ואילך לתמליל ת/22 קלטת 1 מ"ט 172/06, עמ' 16 צד ב' של קלטת 3 , עמ' 52 לתמליל ת/22, עמ' 3 לשחזור.

[1570] עמ' 21 לת/184.

[1571] מ"ט 171/06 ת/183 תמליל ת/184 בעמ' 21.

[1572] מ"ט 165/06 (דיסק 9), ת/351 תמליל ת/401 חלק 1 עמ' 28.

[1573] עמ' 1108-1109 לפרוטוקול.

[1574] עמ' 2 למ"ט 171/06 דיסק ת/183, תמליל ת/184.

[1575] עמ' 27 לדיסק ת/163 תמליל ת/164 (קלטת 1), מ"ט 160/06.

[1576] עדותו של סמברנו בעמ'743 שורה 10 ואילך לפרוטוקול.

[1577] עמ' 25-28 לת/163 תמליל ת/164 (ק' 1), מ"ט 160/06. עמ' 26 לת/164 קלטת 2 מ"ט 160/06.

[1578] מ"ט 165/06 (25) דיסק ת/6, תמליל ת/7 (קובץ 2) בעמ' 16.

[1579] עמ' 1111 לפרוטוקול.

[1580] עמ' 1112 לפרוטוקול.

[1581] עמ' 1098 שורה 1ואילך לפרוטוקול וכן עמ' 1019 לפרוטוקול.

[1582] עמ' 1099 שורה 26 לפרוטוקול.

[1583] עמ' 1102 שורה 25 ואילך לפרוטוקול.

[1584] עמ' 1107 שורה 2 ואילך לפרוטוקול.

[1585] עמ' 3 לת/27.

[1586] עמ' 836 לפרוטוקול- עדותו של אלי דעי.

[1587] עמ' 1121 שורה 17 ואילך לפרוטוקול.

[1588] בשעה 8:28 ע"פ פלט השיחות ת/511.

[1589] עמ' 5 לקלטת 1 של ת/ 173, תמליל ת/174, מ"ט 167/06. יתכן שמדובר בזמן קצר יותר במעט ע"פ פלט שיחות שבין אלי דעי ליצחק מנשה, ת/614.

[1590] עמ' 839 לפרוטוקול.

[1591] עמ' 3 לקלטת 2, ת/169, מ"ט 164/06.

[1592] עמ' 1122 לפרוטוקול.

[1593] ת/542 עמ' 3. העד טועה כנראה בשעה שבה הוא נוקב כזו בה התרחש האירוע, אך אין בכך בכדי לאיין את עדותו בכללה, שלא נסתרה.

[1594] מ"ט 172/06 , תמליל ת/22,(1 ) עמ' 70 .

[1595] עמ' 4 לשחזור, ת/26 ת/27 וכן עמ' 14 שם.

[1596] עמ' 806 לפרוטוקול

[1597] עמ' 87 ואילך לת/ 21, תמליל ת/22 מ"ט 172/06 קלטת 1.

[1598] מעמ' 57 אילך לדיסק 25, ת/6, תמליל, ת/7 קובץ 2, מ"ט 165/06.

[1599] עמ' 164 לפרוטוקול.

[1600] ת/356

[1601] ת/183, תמליל ת/184 בעמ' 2,7, ו 26. מ"ט 171/06.

[1602] עמ' 46 ואילך לת/21, תמליל ת/22 קלטת 1.

[1603] שם בעמ' 96.

[1604] ת/681.

[1605] עמ' 945 ואילך לפרוטוקול.

[1606] עמ' 1671 ואילך לפרוטוקול.

[1607] עמ' 17-18 לת/204, תמליל ת/205- חלק 1 מ"ט 125/06.

[1608] עמ' 1018 לפרוטוקול.

[1609] עמ' 1052 לפרוטוקול.

[1610] כל ההתייחסות בחקירה הנגדית לעניין זה- החל מעמ' 1117 לפרוטוקול.

[1611] ר' דבריו של איגור בהודעתו ת/681 עמ' 4 משורה 4 ואילך, על פיה כאשר היו לו בעיות בבית הספר, הגיע הנאשם, שומר הסף, עם מדיו והבהיר כי מי שיפגע באחיו יפגע ממנו.

[1612] עמ' 1045 שורה 8 ואילך לפרוטוקול.

[1613] ת/701.

[1614] ראה דיון בהרחבה בעניין משקל ההודאה.

[1615] גם בעניין זה – ראה דיון בנושא משקל ההודאה.

[1616] עמ' 1030 שורה 4 לפרוטוקול. עמ' 1032 שורה 23 לפרוטוקול.

[1617] מ"ט 1/07, ועדותו של יורם בעניין זה בעמ' 56

[1618] עדות הנאשם, עמ' 1063.

[1619] עמ' 1028 לפרוטוקול.

[1620] עמ' 1088 לפרוטוקול .

[1621] עמ' 1100 לפרוטוקול.

[1622] עמ' 14-15 לדיסק ת/349 תמליל ת/400, מ"ט 161/06 (1)

[1623] עמ' 1051 לפרוטוקול.

[1624] עמ' 1039- עם ג'נח וראובן דיבר בעברית. עונה בספונטניות בעברית- 1031 שורה 19. 1029 שורה 19, 1024 שורה 1. שרתים בבי"ס- בעברית 1040. תרגם למנקה ארגנטינאי עניינים של תלוש משכורת- עדותה של אולגה מילמן 788, 20-25. "לגבי המשכורת אני הסברתי לו. בעברית. זה קל"- 1040.

[1625] מ"ט 160/06 ת/164ב עמ'29-30.

[1626] מ"ט 160/06 ת/164א עמ'25-27. מ"ט 119/06 ת/480 עמ'4, 8-10, 17.

[1627] מ"ט 164/06 ת/169א עמ' 6-15.

[1628] ת/169ב עמ'9-13.

[1629] ת/169ב עמ'13-14.

[1630] ת/169ב עמ' 15.

[1631] ת/169ב עמ' 20-23.

[1632] ת/169ב עמ'30.

[1633] הנאשם נוגע בדלת התא ומנגב את ידו - קלטת השחזור:ת/26 זמן דיסק 43:42-44:00. וכן ראה הדגמה של ניקוי תפוח לפני אכילתו: מ"ט 166/06, ת/177 זמן דיסק 49:11-49:40.

[1634] מ"ט 120/06, דיסקים ת/28 תמליל ת/29 קלטת 3 עמ' 8.

[1635] ר' עדות קובי סמברנו עמ' 746, הודעותיו נ/84, נ/85 ועדות מאיר אמסלם עמ' 399.

[1636] ר' עדות ויקטור קולסניקוב עמ' 784-785 והודעותיו ת/545, ת/543, ת/544.

[1637] ר' עדות יעקב מלכא עמ' 687-696 ר' דוחות בעניין פירוק המנעול - ת/448, ת/449 ולוח תצלומים – ת/450, וכן הודעת קובי סמברנו מיום 1.1.07 – נ/85 ועדותו בעמ' 744-750, 760-761.

[1638] ת/39 דיסק, ת/40 תמליל.

[1639] ר' עמ' 1145 לפרוטוקול.

[1640] ת/164 ב עמ' 11, 13, 34.

[1641] ת/ 174 א' עמ' 24, 27-28.

[1642] ר' ת/545 הודעת ויקטור קולסניקוב ועדותו בעמ' 784-785, עדות אולגה מילמן – עמ' 786-787, והודעתה ת/547, - שאף העידה כי אין ברשותה מפתח למקלטים והיא אינה מאחסנת את כלי העבודה במקלט מס' 2 אלא במקלט אחר. נ/162 – הודעת ויקטוריה אוסוב, נ/201-הודעת יפים סטוסמן, נ/203- הודעת אנה טרייסמן, נ/205 –הודעת אלכסנדר קספירוביץ', עדות לודמילה בנט – עמ'1354, עדות ליליה לדג'ינסקי -עמ' 1360.

[1643] ר' ציר הזמן המשווה, והודעות עובדי הנקיון לעיל.

[1644] ראה ציר הזמן המשווה עמ' 18.

[1645] עדות קובי סמברנו - עמ' 746-747, הודעת ויקטור – ת/545. וראה ציר הזמן המשווה.

[1646] עדות קובי סמברנו עמ' 747.

[1647] עדות מיכאל הרוש – עמ'1516-1517.

[1648] עדות יעקב מלכא, עמ' 688.

[1649] מ"ט 10/07, עדות הנאשם עמ' 2-5.

[1650] עדות מיכאל הרוש, עמ' 1514-1516.

[1651] ת/169א עמ'21-30, ת/174 א+ב,ת/180א עמ' 42-44.

[1652] עדות מיכאל עמ' 1516 שורה 14-19.

[1653] עדות יעקב מלכא ע' 692.

[1654] ראה חוו"ד מעבדה ביולוגית, ת/695, טבלת מוצגים לסיכומים - עמ'34-35.

[1655] עדות מיה פרוינד, עמ' 992.

[1656] עדותה החל מעמ' 977 לפרוטוקול, הודעותיה ומכתב הוגשו וסומנו ת/692, ת/693, ת/694

[1657] ת/692 עמ' 1 משורה 20 ואילך.

[1658] שם בעמ' 2 שורה 25.

[1659] ת/693 עמ' 2 שורה 27.

[1660] מ"ט 172/06 ת/21 תמליל ת/22 (2) עמ' 47-51

[1661] ת/692.

[1662] ת/694- מכתב שהועבר להגנה לאחר מסירת הדברים מפי העדה.

[1663] י' קדמי, "על הראיות", 2003 – חלק ראשון עמ' 135

[1664] ראה לדוגמה העלאת קו זה בחקירתו הנגדית של קובי סמברנו, עמ' 751-758.

[1665] בקצב ההליכה האיטי בשחזור (כשהוא כבול ברגליו ומלווה בשוטרים), נמשכת ההליכה נטו מהמקלט לשרותים כ-20 שניות. ר' ת/26 זמן דיסק 08:30-10:10. ראה גם תרשים בית הספר ת/222, ותמונות שצולמו במהלך ביקור בית המשפט בבית הספר - במ (א) 13-24.

[1666] ראה דיסק שצולם בעת ביקור בית המשפט במקום – במ(ב), ותמונות במ (א) (1-12).

[1667] ראה תמונות במ(א) 14-18.

[1668] ראה הודעות הנאשם: ת/159 עמ' 2-3, מ"ט 160/06 – ת/164א עמ' 10-11,18,33, ת/164ב עמ' 5,21, ת/164ג עמ'6.

[1669] חוו"ד משלימה – ד"ר זייצב – ת/665.

[1670] ראה דיון בתחביבי הנאשם בפרק הראיות המחזקות.

[1671] טבלת ציר זמן משווה: נאשם – מנוחה – זירה

[1672] חקירתו הנגדית של יורם אזולאי – עמ' 130, וראה גם החישוב ה"אריתמטי" שעורך הסניגור בעמ' 96-107.

[1673] ראה ציר זמן משווה עמ' 3-6

[1674] הודעת נבו זכריה – ת/538 , הודעת סער לוי נ/199, הודעת אלון רז - נ/219

[1675] עדות לוטם צוריה, עמ' 1454-1455

[1676] הודעת קורן לוגסי, נ/197, הודעת יותם כרמל אשכנזי – נ/240.

[1677] הודעת טניה בלוצרקובסקי – נ/228

[1678] הודעת סער לוי נ/199, הודעת קורן לוגסי נ/196, נ/197, ועדותו עמ' 1464.

[1679] עדות נופר בן דוד – ת/376, עדות עמ' 535, הודעת ספיר מסעוד נ/310, עדות קורן לוגסי לעיל.

[1680] עדות קורן לוגסי עמ' 1464-1465, נ/197. הודעת בן קקון – נ/266.

[1681] הודעת שי יפרח, ת/385, ועדותה עמ'565-566,

[1682] הודעת סתיו יגאלי – נ/183.

[1683] הודעות שי יפרח – ת/385, ת/386, שחזור מצולם – ת/52 (מ"ט 173/06), תמליל – ת/53, עדות – עמ' 563-574.

[1684] עדות שי יפרח, עמ' 566-568, שי הבהירה כי אפשר שהפריזה בהערכת הזמן שהמתינה למנוחה, שאז כל שניה נראתה לה ארוכה וכי היום אינה יכולה להעריך כמה זמן ישבו יחד.

[1685] ראה פירוט בציר הזמן המשווה, עמ' 3-11. ולדוגמה: עדות נבו זכריה כי המנוחה נכנסה לבית הספר במהלך הישיבה בפרגולה פעמיים (, עדות סער לוי (נ/199) וקורן לוגסי (נ/196, נ/197, עמ'1464-1465), כי המנוחה נכנסה לכתה ט'1 לאחר שהיתה בפרגולה ועדות בן קקון (נ/266) כי המנוחה יצאה לפרגולה לאחר שישבה בכתה ט'1.

[1686] לסתירה בין שעות הכניסה – ראה לדוגמה עדות לוטם צוריה, כי המנוחה נכנסה בתום ההפסקה "לקחת את התיק", ולמולה עדות איתי לזמי כי היא נכנסה לבית הספר סמוך לשעה 13:40 , גירסאותיהם הסותרות של עגור אלון ודני זולין, ועוד.

[1687] הודעות עגור אלון – נ/2, דיסק שחזור בוידאו ת/71, תמליל ת/72, עדותו עמ' 805-811, על פי חישוב הסניגור בחקירה נגדית - יציאה לספסלים דקה או שתיים לאחר תחילת השיעור, ו-5 דקות אח"כ תאיר עוברת - כלומר 13:13-13:17 (ע'808), עגור מבהיר שהזמנים משוערים (ע'806). מציין כי לאחר שעברה תאיר הוסיפו לשבת רבע שעה על הספסלים, כמו כן, לא יכול היה לראות האם עולה אחריה מישהו (ע'806).

[1688] הודעות דני זולין נ/1, נ/5, דיסק שחזור – ת/68, תמליל ת/69, עדותו בעמ' 905-910. חישוב השעה: יציאה שניה מהכתה בסביבות 13:30 (נ/1) + עיכוב קל, יציאה + שיחה עם עגור 2-3 דקות (ע'906). בנוסף: דני מעיד כי לאחר המפגש עם תאיר יצא וישב כ-10 דקות על ספסל ליד הפרגולה בהמתנה לחברו דניאל וינר שסיים ללמוד בשעה 13:50 (ע'907). עם זאת יש לציין כי בנ/5 – הודעתו מ18.12, מפנה להודעה הקודמת ובה סיפר לדבריו שפגש את תאיר בסביבות 13:25.

[1689] ראה תרשים – ת/572, וקלטת שחזור ת/71.

[1690] ראה תרשים ת/677, וקלטת שחזור ת/68

[1691] ר' ציר זמן משווה עמ'1-2, הודעת נופר בן דוד – ת/376, הודעת נועה חסדאי –נ/29, הודעת טל לוי – נ'233, הודעת טניה בלוצרקובסקי נ/228, הודעת בר חופשי – נ/246, הודעת ספיר מסעוד - נ/310, הודעת משה אדלר – נ/316, הודעת בוריס ספולנס - נ/318. קיימות אמנם גם עדויות כי המנוחה ישבה בפרגולה כבר מ-12:00, אולם אלה ככל הנראה שגויות לחלוטין.

[1692] ציר זמן משווה עמ' 3, הודעת נופר בן דוד – ת/376, הודעת נועה חסדאי –נ/29, הודעת שי יפרח - ת/385, וכן עדויות תלמידים רבים שראו את המנוחה מחוץ לכתה במהלך השיעור השביעי כמפורט בציר הזמן המשווה עמ' 6-11.

[1693] למיקום הפרגולה - הנמצאת ליד כניסה צדדית לבניין בית הספר התיכון ולא רחוק משער בית הספר, ראה תרשים ת/222.

[1694] ראה ציר הזמן המשווה עמ' 6-11, ולדוגמה עדותם של" שי יפרח (לעיל), נבו זכריה (ת/538, ע'770), שי מלקר (נ/265), איתי לזמי (ע'554-555, ת/384), ניקולאי ניקולאייב (נ/179), גל אבוטבול (ת/710).

[1695] ראה ציר הזמן המשווה, עמ' 10-11, ועדותם של: דני זולין (נ/1) ניקולאי ניקולאייב (נ/179), איתי לזמי (ע'555), גל אבוטבול (ת/459+ת/460).

[1696] ראה ציר הזמן המשווה עמ' 11. מעדותה של המורה זהבה כהן דמתי (ת/666), עולה כי ראתה את שי יפרח ברחבת הברזיה בסביבות השעה 13:45, וראה הודעותיהם של נבו זכריה (ת/538) וגל אבוטבול (ת/460).

[1697] לאור עדותה של שי כי המנוחה ישבה עמה בפרגולה פרק זמן ממושך שהוערך על ידה כחצי שעה (וודאי לא דקות ספורות), ולאור עדויות נוספות מהן עולה כי ככל הנראה המנוחה לא ישבה בפרגולה ברציפות מתחילת ההפסקה.

[1698] עדות נופר בן דוד – ת/376, עמ' 535-536. עדות נוי סיני - ת/377, ת/378, עמ' 550.

[1699] עדות נועה חסדאי – נ/29, עמ' 1443-1444.

[1700] הודעת ספיר תירוש – ת/391, ועדותה בעמ' 577-578, עדות לי לחיאני, עמ' 1290-1291.

[1701] ראה עדות לי, עמ' 1307.

[1702] הודעות אביב אהרונוביץ' – נ/157, נ/158. ועדותה בעמ' 1226-1241.

[1703] ראה להשוואה עדויות מגלי הגופה - הודעת יואב חדד - נ/48 שראה מתחת לדלת התא את נעלי המנוחה והדם.

[1704] ראה ת/1 תמונות 9-10.

[1705] ראה דיון בפרק פרטי החקירה המוכמנים.

[1706] לפירוט – טבלת ציר הזמן המשווה, עמודה שמאלית.

[1707]

[1708] פלט שיחות של חברת פרטנר לטלפון מס' 054-4390645 שהיה בשימושו של הנאשם – ת/511.

[1709] עדות הנאשם עמ' 1006, 1180-1181. וכן: מ"ט 167/06, ת/174א עמ'8-12, מ"ט 168/06, ת/443 עמ' 9-12. עדות אלי דעי עמ' 838-839.

[1710] עדות הנאשם עמ' 1180, עדות דעי עמ' 838-839.

[1711] עדות חנוך סימנה עמ' 812-813.

[1712] עדות דעי עמ' 838. הודעת חיים מלכה – נ/256.

[1713] ר' פרוטוקול ביקור במקום – עמ'621.

[1714] הודעת אביחי אריאל – ת/542, עדות חנוך סימנה עמ' 814-818.

[1715] ראה מענה לכתב האישום שהוגש ביום 16.4.07.

[1716] ראה ציר הזמן המשווה עמ' 10-11, הודעת הנאשם – מ"ט 172/06 (2) – ת/22(2) עמ'48-49, נ/55 עמ'117.

[1717] עדות עגור אלון עמ'806-807, וראה דיסק השחזור עם עגור אלון – ת/71, זמן דיסק 04:30-04:50.

[1718] ע"פ 9216/03 ז'אן אלרז נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 576 , 586 (2006)

[1719] הודעת שי יפרח – ת/386, ותמליל ת/389, דוח רענון זיכרון - ת/390.

[1720] עדות שי יפרח, עמ' 571-572.

[1721] לעניין מידת יכולתה של שי לראות את הדמות ולהתרשם ממנה – מופנה בית המשפט לצילום הוידאו שנערך בעת הביקור במקום ומסומן במ-ב.

[1722] עדות שי יפרח, עמ' 571-572.

[1723] חקירתו הנגדית של יורם אזולאי – עמ' 103.

[1724] עדות הנאשם, עמ' 1181. מ"ט 167/06, ת/174א עמ'18-19, 44, 55, 73-34, ת/174ב עמ' 28-29, 49-50, 53, מ"ט 168/06 – ת/443 עמ' 30-31, 48-49.

[1725] עדות הנאשם, עמ' 1149-1150.

[1726] ראה טבלת ציר הזמן המשווה עמ' 12-13. וגירסאות הנאשם:, ת/334 עמ'3, ת/172, ת/169ב עמ'7-8, ת/174א עמ' 14-16, עדות עמ' 1181.

[1727] ת/172, ת/480 ע'5-7, ת/169א ע'8, 17-20, ת/174א ע'29-31, פ'1173-1174

[1728] מ"ט 164/06 ק'2 ת/169ב עמ' 14, 33, מ"ט 167/06 ק'1 ת/174א עמ'57, ק'2 - ת/174ב' עמ' 24. עדות הנאשם עמ' 1180.

[1729] עדות הנאשם עמ' 1182-1183.

[1730] ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פיסקה 48 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 25.1.2007).

[1731] ינאי עוזיאל ת/296, וכן ת/1. בנוסף ר' עדותו החל מעמ' 351 ואילך.

[1732] ע"פ 6371/05 יוסף וגנר נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 170 , 174 (2006).

[1733] עדות ירון שור על פיה זוהו עקבות הנעליים של חובשים ומחלצים – ס' 7 ו ס ' 15 בפרק "המוצגים לבדיקה" לחוות דעתו של ירון שור ת/ 362 וכן עדותו בעניין זה בעמ' 471 ואילך.

[1734] עדות יורם אזולאי בעמ' 113-114 וירון שור בעמ' 501-507 בעניין זה.

[1735] תמונה מס' 11, 12, 51, 54, 55 ל ת/1.

[1736] ת/42, וכן יורם בעמ' 92

[1737] ע"פ 7443/06 רועי ארקה נ' מ"י, תק-על 2008(3), 4141 , 4160 (2008).

[1738] ע"פ 2331/08 חיים קסטרו נ' מ"י, פורסם בנבו ביום 20.4.09.

[1739] תמונות הזירה: ת/1 תמונות 22-24, 27, 47, 56.

[1740] דוח תפיסת מוצגים בזירה ע"י ינאי – ת/298 מוצגים 18-19.

[1741] ת/11 עמ'8.

[1742] ת/298 מוצג 3.

[1743] ראה טבלת המוצגים לסיכומים, עמ' 2-6, 8-9, 13-15.

{בפרק זה יעשה שימוש נרחב בטבלת המוצגים לסיכומים, על כן מצורף בהערה זו קישור לקובץ הטבלה המלא. מעתה ובכל הפניה נוספת לטבלה זו יצורף קובץ הכולל את העמודים המדויקים אליהם מופנה בית המשפט}.

[1744] ת/677 - חוות הדעת בנוסחה המעודכן יותר הוגשה שוב ע"י ההגנה וסומנה נ/250 ואליה נתייחס להלן.

[1745] עדות גרנט, עמ' 1525-1526

[1746] לפירוט וריכוז תוצאות ר' טבלת המוצגים, עמ' 2-5. וכן טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677, בהתייחס לשערות המסומנות 1C1-1C4.

[1747] עדות גרנט, עמ' 1535. וראה גם מסמך מידע של הFBI - ת/749 עמ' 7.

[1748] ר' ת/700 - חוות דעתה של מיה פרוינד המתייחסת לשערה שמספרה 1C3(29) במעבדת סיבים, אשר מספרה במכון מוצג 156. – ר' טבלת מוצגים עמ' 4.

[1749] ר' טבלת המוצגים, עמ' 2-5. וכן טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677, בהתייחס לשערות המסומנות 1C1-1C4.

[1750] ר' טבלת המוצגים, עמ' 2-5. וכן טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677, בהתייחס לשערות המסומנות 1C1-1C4. וכן ת/675 – חוו"ד טרי מלטון מיום 1.3.07 אשר הוגשה בהסכמה וללא חקירה נגדית, וסיכומה בחוות דעתה של גרנט – נ/250 עמ'9 סע'19.

[1751] נ/250 עמ'9 ס'19, וכן עדות גרנט, עמ' 1536.

[1752] עדות גרנט, עמ' 1536.

[1753] ר' טבלת המוצגים עמ'13-15, נ/250 עמ'2. שערות אלה נמסרו לגרנט במעטפה המסומנת "מוצג 17 – שערות מכף יד שמאל" ע"י המכון לרפואה משפטית, הן סומנו ע"י גרנט 2B1-15 – ר' גם טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677,

[1754] ר' טבלת המוצגים, עמ' 13. נ/250 עמ'2, וכן טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677, השערה נמסרה לגרנט במעטפה המסומנת "מוצג 17 – שער מיד ימין" מהמכון לרפואה משפטית, וסומנה ע"י גרנט 2A.

[1755] ר' טבלת המוצגים, עמ' 8-9. וכן טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677, נ/250 עמ'1. מדובר ב-4 שערות אשר סומנו יחד (כשערה אחת) "מוצג 18" ע"י ינאי עוזיאל, בבדיקתה של גרנט הוברר כי אלה 4 שערות דבוקות שסומנו על ידה 1A(2)-(5).

[1756] ר' טבלת המוצגים, עמ' 9. וכן טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677, נ/250 עמ'1. השערה סומנה "מוצג 19" ע"י ינאי עוזיאל, ו-1B ע"י גרנט.

[1757] עדות גרנט, עמ' 1541-1542.

[1758] ר' טבלת המוצגים, עמ' 8-9. טופס מיון ת/748, נ/250 עמ'6 סע'1(ב) וכן טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677. מדובר בשערות שסומנו ע"י גרנט 1A2-1A4 ובמכון מוצגים 68a-68c - ר' ת/695 עמ' 7.

[1759] טבלת המוצגים, עמ' 13-15. טופס מיון ת/748, נ/250 ע'7 ס'8(א), וכן טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677. מדובר בשערות שסומנו ע"י גרנט 2B1-2B9 ובמכון מוצגים 69a-i - ר' ת/695 עמ' 7-8, ושערה שסומנה ע"י גרנט 2B10 ובמכון מוצג 157 – ר' ת/700.

[1760] ר' טבלת המוצגים, עמ' 8-9, 13-15, חוו"ד מיה פרוינד ת/695 עמ' 23 סע'28-29, ת/700. יצויין כי מ-3 שערות לא הצליחה פרוינד להפיק פרופיל גנטי כלשהו (69e,f,i).

[1761] ר' טבלת המוצגים, עמ' 8-9, 13-15 , חוו"ד ד"ר מלטון מיום 25.2.08– ת/676, פירוט השערות שנשלחו לבדיקה לד"ר מלטון מופיע בטבלה המצורפת לת/677, וכן בנ/250 עמ' 9 סע'20. השערות שנבדקו סומנו ע"י גרנט: 1A5 (דלת), 1B(קיר מזרחי), 2A (כף יד ימין), 2B11-15 (כף יד שמאל). שערות אלה סומנו ע"י מלטון בהתאמה: 2703Q6-13. יצויין, כי לגבי אחת השערות - 2703Q12 (שערה 2B14 מכף יד שמאל), מצאה מלטון תערובת פרופילים, אשר המנוחה תאמה את אחד התורמים לה.

[1762] 1A5 (דלת), 1B (קיר מזרחי), 2A(כף יד ימין), 2B15 (כף יד שמאל) – טבלת מוצגים עמ' 8-9, 13-15, נ/250 עמ'6 ס' 1-2, עמ'7 ס'7, עמ'8 ס'8(ח), וטבלת הסיכום המצורפת לת/677.

[1763] 2B11 - טבלת המוצגים עמ' 14, נ/250 עמ'6-7 ס' 8 ד.

[1764] 2B12, 2B13, 2B14 - טבלת המוצגים עמ' 14, נ/250 עמ'6-7 ס' 8 ה-ז.

[1765] ר' ההסבר בעדות גרנט, עמ' 1526, 1531-1532.

[1766] עדות גרנט, עמ' 1527-1529.

[1767] עדות גרנט, עמ' 1529, וראה בעניין זה מסמך המידע של הFBI – ת/749 עמ' 10-11.

[1768] עדות גרנט, עמ' 1527-1530.

[1769] עדות גרנט, עמ' 1532.

[1770] ר' ת/750 – פרוטוקול עדות גרנט בפ"ח 9002/08 מחוזי י-ם, ת/751 – חוות דעתה של גרנט ותוצאת בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי באותו מקרה, ת/758 – הכרעת הדין בתיק, להתייחסות לנושא השערה ר' עמ'500 סעיף 34. יוער כי תוצאת בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי מאותו מקרה ת/751 אשר הוגשה בתיקנו, לא עמדה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים לאור אי זימון הבודקת מארה"ב.

[1771] ע"פ 6077/95 טוויל נ' מ"י, תק-על 99(4), 11 (סעיף 13 לפסה"ד).

[1772] עדות גרנט, עמ' 1524-1525, 1531.

[1773] עדות גרנט, עמ' 1530-1531, לעניין הפרוטוקול המחייב – ר' הקווים המנחים של האפ.בי.אי – ת/749, עמ'2.

[1774] עדות גרנט, עמ' 1547-1551.

[1775] עדות גרנט, עמ' 1547, וראה מאמרו של המלומד גאודט – ת/753, עמ' 1007.

[1776] עדות גרנט עמ' 1548-1550.

[1777] עדות גרנט עמ' 1551 לעניין שערה 2B14, וראה הסתירה בין ממצאיה בחוות דעתה – נ'250 עמ' 8 סע' 8(ז) לבין ת/757, טופס בדיקתה של שערה 2B15 , בו נטען כי יתכן ששערה זו היא חלק משערה 2B14.

[1778] ר' למשל בעמ' 1381 לפרוטוקול, באמצעות עד ההגנה אלכס פלג.

[1779] חוות דעתה ומוצגים שהוגשו מטעמה סומנו ת/695, ת/696, ת/697, ת/698, ת/699, ת/700, ור' גם עדותה החל מעמ' 987 לפרוטוקול.

[1780] ניסוי תועד בת/794 עדות ירון שור בעניין זה בעמ' 1796 ואילך לפרוטוקול.

[1781] ראה דוח ותצלומים על תפיסת החומר ע"י אליוט שפרינגר – נ/321.

[1782] ראה חוו"ד משלימה של מיה פרוינד, נ/124. וראה טבלת המוצגים בעמ'51.

[1783] נ/320 – חוו"ד ג'ונתן ויטקר.

[1784] ראה טענות אלכס פלג: ס' 4.12 ו 4.13 לחוות הדעת נ/185

[1785] ראה למשל תמונה 11-13 וכן 51 הנ"ל לת/1

[1786] עדות ירון שור, עמ' 527.

[1787] אין ספק, כעולה מעדויות עובדי הנקיון, כי רצפת הקומפלקס נוקתה בין הרצח לבין גילוי הגופה –ראה הודעות ויקטור קולסניקוב – ת/543, ת/544.

[1788] ראה חוו"ד ירון שור, ת/362 סעיף 6-7 בפרק "ממצאי הבדיקות ופירושם", ולעומתם סעיף 11 הנוגע לעקבות על הרצפה.

[1789] ת/695, עמ' 19-20 בס' 8 וכן נ/322.

[1790] נ/325.

[1791] ת/300.

[1792] נ/94, וכן ציון ארביב בעמ' 797, בנוסף- יורם בעמ' 112,132,160.

[1793] ר' דוח פיתוח ט"א – נ/327.

[1794] ראה חוו"ד בעניין ט"א –נ/326 ינאי עוזיאל בעמ' 359.

[1795] שחזור ת/6 זמן דיסק 24:00-24:25.

[1796] ת/8 מ"ט 165/06 דיסק 26. תמליל ת/10 עמ' 24.

[1797] עדות ינאי עוזיאל, עמ' 359-360.

[1798] נ/185, החל מעמ' 1374 לפרוטוקול – הדיון יערך בנוגע לעדותו החל מעמ' זה ועד לעמ' 1430.

[1799] מעמ' 1383 שורה 24 ואילך.

[1800] ראה קדמי, על הראיות - 2003 חלק שני, עמ'657.

[1801] ע"פ 495/69 דן עומר נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1), 408 , 413-414 (1970).

[1802] Cross on evidence, 6^th ed. P. 438-439 (תורגם ע"י הח"מ).

[1803] ת"פ (מחוזי ירושלים) 225/84, מ"י נ' ג'בר, פסקים תשמ"ה, ג' ' 22, 35-36.

[1804] ראה עדות אלכס פלג, עמ' 1382.

[1805] עמ' 1383 שורה 23 לפרוטוקול.

[1806] ע"פ 1839/92 עאטף אשקר נ' מ"י, פורסם ביום 4.9.94.

[1807] עמ' 1383 לפרוטוקול.

[1808] עמ' 1384 שורה 25 לפרוטוקול.

[1809] תפ"ח ת"א-יפו 1203/01. ת/729.

[1810] ת"פ תל-אביב יפו 1002/01. ת/730.

[1811] ת"פ ת"א-יפו 3465/02, ת/731.

[1812] ת"פ נצרת 1014/02, ת/732 – בפרוטוקול נכתב בעמ' 1388 בטעות 327.

[1813] ת"פ חיפה 130/03 ת/736.

[1814] תפ"ח ת"א-יפו 1154/03 ת/735.

[1815] פסקי דין נוספים בהם נמתחה בקורת על עדותו של העד ועל חוות דעת שהגיש הוגשו לבית המשפט וסומנו ת/737 , ת/738, ת/739, ת/740.

[1816] עמ' 1402 שורה 3 .

[1817] עמ' 1392 שורה 8.

[1818] ת/740 והתייחסותו בעמ' 1401 לפרוטוקול.

[1819] עמ' 1398 שורה 12 ואילך.

[1820] עמ' 1393 ואילך לפרוטוקול.

[1821] עמ' 1389 שורה 15 ואילך.

[1822] ת/734 ראיון שנתן העד לכתב יובל לידור והתפרסם באתר וואלה.

[1823] עמ' 1396 שורה 1 ואילך.

[1824] עמ' 1394 לפרוטוקול.

[1825] ת/733

[1826] עמ' 1403 לפרוטוקול.

[1827] עמ' 1404, שורה 6 ואילך לפרוטוקול.

[1828] ראה עדות יורם, עמ' 1845, ודוח שערך על הפגישה – ת/763.

[1829] עמ' 1405 שורה 25 לפרוטוקול.

[1830] עמ' 1406 שורה 7-8 לפרוטוקול.

[1831] עמ' 1389 שורה 15 ואילך.

[1832] עמ' 1407 שורה 23 לפרוטוקול.

[1833] ת/742

[1834] ראה הרחבה בעניין זה בפרק הנוגע למשקל ההודאה, בסעיף המתייחס לשאלות מדריכות.

[1835] עמ' 1410-1411 לפרוטוקול.

[1836] ת/743.

[1837] עמ' 1413.

[1838] עמ' 1419 לפרוטוקול.

[1839] ת/744

[1840] עמ' 1424 שורה 21 ואילך לפרוטוקול. וכן בחיקרה החוזרת עמ' 1426 שורה 2-3.

[1841] ר' עדות ארתור עמ' 624 ש' 9 – 10 לפרוטוקול ות/398

[1842] עמ' 631 לפרוטוקול

[1843] עמ' 651 לפרוטוקול

[1844] עמ' 656 ש' 2 לפרוטוקול

[1845] ר' בעניין השחרור המוקדם את התייחסותו של ארתור במסגרת החקירה החוזרת- עמ' 658 לפרוטוקול

[1846] ר' עמ' 653-655 לפרוטוקול.

[1847] ר' עמ' 657 ש' 21 לפרוטוקול

[1848] עמ' 656 ש' 7-8 לפרוטוקול

[1849] ר' עמ' 655 לפרוטוקול

[1850] ר' עמ' 1264 לפרוטוקול

[1851] ר' עמ' 1265 ש' 3-4 לפרוטוקול

[1852] ר' עמ' 1264 ש' 21-25 לפרוטוקול

[1853] עמ' 1265 ש' החל משורה 12 לפרוטוקול

[1854] עמ' 1266- 1267 לפרוטוקול

[1855] ר' עמ' 1262 לפרוטוקול

[1856] עמ' 1275 ש' 9 – עמ' 1276 ש' 2 לפרוטוקול

[1857] ר' עמ' 1277 החל משורה 14 – 1282 ש' 18 לפרוטוקול . בנוסף ר' ת/ 713 (פלט ביקורים) ות/ 714 (18 שיחות מהטלפון הציבורי בכלא לעו"ד שפיגל).

[1858] עמ' 1667 לפרוטוקול

[1859] עמ' 1657 לפרוטוקול

[1860] עמ' 1663 לפרוטוקול

[1861] עמ' 1665 לפרוטוקול

[1862] עמ' 1666 לפרוטוקול

[1863] עמ' 1167 ש' 24 – עמ' 1668 לפרוטוקול (באשר לנסיבות שבהם הדברים נאמרו כביכול ע"י ארתור).

[1864] עמ' 1558 ש' 8 – עמ' 1559 ש' 5 לפרוטוקול.

[1865] עמ' 1562 ש' 28 לפרוטוקול.

[1866] יעקב קדמי, על הראיות, חלק ראשון 2003, עמ' 481 – 487.

[1867] ד"נ 23/85, מב(4) 352,355,357 (טובול) - בעניין "הבו זמניות", ר' בנוסף יעקב קדמי, על הראיות חלק ראשון, 2003 עמ' 322: " הנקיטה בלשון "שנתן עד", מלמדת שמדובר באימרת העד כפי שנעשתה על ידו ולא באימרה כפי שהיא "מתפרשת" על ידי מי ששומע אותה ומעלה אותה על הכתב. ר בנוסף בנ/ 294 סעיפים: 6, 8 ו 9.

[1868] עמ' 1559 ש' 18 - 1561 ש' 3 לפרוטוקול.

[1869] עמ' 1830 ש' 9 – 16 לפרוטוקול.

[1870] עמ' 1561 לפרוטוקול.

[1871] ת/ 760.

[1872] ר' עמ' 1566 ש' 25 – עמ' 1567 ש' 29 לפרוטוקול.

[1873] עמ' 1567 ש' 25 לפרוטוקול.

[1874] עמ' 1736 ש' 13- 19 לפרוטוקול.

[1875] עמ' 1738 לפרוטוקול.

[1876] עמ' 1566 ש' 15- 20 לפרוטוקול.

[1877] עמ' 1568 ש' 1 – עמ' 1569 ש' 8 לפרוטוקול.

[1878] נ/294

[1879] נ/295

[1880] ת/ 780 זמן דיסק: 4:16-4:40 והתמליל ת/ 781

[1881] עדות מאירי, עמ' 1743-1744 לפרוטוקול.

[1882] עמ' 1740 ש' 13-18 לפרוטוקול.

[1883] ת/ 780 והתמליל ת/ 781

[1884] עמ' 1743 לפרוטוקול.

[1885] עמ' 1769 לפרוטוקול.

[1886] ת/789

[1887] עמ' 1775 ש' 19 לפרוטוקול.

[1888] עמ' 1776 ש' 13 לפרוטוקול.

[1889] עמ' 1771 ש' 11- 14 לפרוטוקול.

[1890] עמ' 1771 ש' 24 – 29 לפרוטוקול.

[1891] עמ' 1772 לפרוטוקול.

[1892] ת/793

[1893] עמ' 1781 ש' 9- 10 לפרוטוקול.

[1894] עמ' 1784 ש' 26-27 לפרוטוקול.

[1895] עמ' 1781 ש' 25-27 לפרוטוקול.

[1896] עמ' 1782 ש' 1- 3 לפרוטוקול.

[1897] עמ' 1834 ש' 19 לפרוטוקול.

[1898] עמ' 1828 – 1829 לפרוטוקול.

[1899] עמ' 1830 ש' 4 – 6 לפרוטוקול.

[1900] עמ' 1830 ש' 17- 28 לפרוטוקול.

[1901] עמ' 1838 ש' 12 – 15 לפרוטוקול.

[1902] עמ' 1840 ש' 18 לפרוטוקול.

[1903] עמ' 1841 – 1842 לפרוטוקול.

[1904] עמ' 1842 ש' 25-29 לפרוטוקול.

[1905] עמ' 1842 ש' 9 – 15 לפרוטוקול.

[1906] עמ' 1844 ש' 1 – 15 לפרוטוקול.

[1907] ת/ 813 ו ת/814

[1908] עדותו של בוקר בעמ' 919 החל משורה 24 עד עמ' 921 שורה 2, וכן מעמ' 931 החל משורה 16 עד שורה 28, עמ' 937 משורה 11 עד עמ' 938 בשורה 7 עדותו של יורם החל מעמ' 92 שורה 16, עמ' 117 שורה 18, עמ' 132 שורה 13 עד עמ' 143 (לגבי שלל כיוונים שנבדקו בצורה מעמיקה ונשללו), ועדותו של אבי שי בעמ' 200 החל משורה 7 עד עמ' 201 שורה 28 וכן בעמ' 220 משורה 28 ועד עמ' 221 שורה 13.

[1909] הקלטת וידאו שמוקמה ליד התיבה – מ"ט 162/06 (ת/552+ת/553)

[1910]ר' בנוסף גם ע"פ 9613/04 ציון בן סימון נ' מ"י: "נדבך נוסף בטענותיו של המערער הוא כי המשטרה נמנעה מביצוען של פעולות חקירה, אשר היה בהן כדי להעלות ספק סביר באשמתו. נטען כנגד אי מציאת האקדח בו בוצע הירי; כנגד אי עריכת מסדר זיהוי לעד מלכי; וכנגד אי עריכת בדיקת פרופרינט ליצחק. זה לא כבר נזדמן לי להידרש למחדלי חקירה והימנעות המשטרה מביצוען של פעולות חקירה (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)): "בקצרה אעיר, כי השאלה היא ביסודה שאלה של צדק. האם נעשה לנאשם עוול, בנסיבותיו של מקרה פלוני, בכך שהמשטרה חדלה בחקירה בצורה זו או אחרת"; ראו גם הידרשות בית משפט זה למחדלי חקירה בע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). בנסיבות המקרה דידן, איני רואה כיצד שקלול המחדלים הנטענים יכול לסייע למערער, וכי נגרם לו עוול בשלהם. בחלק מן המקרים אין המדובר במחדלים; באחרים יש טעם לפגם אך לא במידה שתקעקע את הראיות המצויות בתיק. באשר לאי עריכתו של מסדר זיהוי, המשטרה לא חטאה בכך במקרה דנן, שכן חובה כזו אינה מוטלת עליה במקרה כגון דא, בו קיימת היכרות מוקדמת בין העד והחשוד (ע"פ 1714/95 יתום נ' מדינת ישראל (לא פורסם; ראו סעיף 5(ב)(2) לפסק דינו של השופט קדמי); כן ראו קדמי, חלק שני, בעמ' 1031- 1032 והאסמכתאות דשם). דבר זה פשוט ומחויב השכל הישר".

[1911] ר' למשל עדותה של לש"א בעמ' 1220 ואילך לפרוטוקול. תלמידה אחרת שהעלתה את הנושא ב"ח – מתייחסת אף היא לילדים לובשי שחורים אך לא קישרה ביניהם ובין הרצח עד הגעת גל השמועות בעניין זה- ר' עדותה בעמ' 1514 לפרוטוקול.

[1912] נ/35.

[1913] ל"ר.

[1914] ת/ 792- כל הודעתה של ל"ר ובייחוד החל משורה 20 וכן בעדותה בביהמ"ש בעמ' 1786 החל משורה 22.

[1915] יוסי דגן בעמ' 855 זהבה כהן דמתי בעמ' 901, גילה ביטון בעמ' 944 – הגשת הודעתה ת/680 יוסי דגן בעמ' 854, זהבה כהן שמתי בעמ' 901, גילה ביטון בעמ' 944.

[1916] ר' למשל דודיק כהן בעמ' 224, יובל מוזס בעמ' 244.

[1917] עמ' 1308 לפרוטוקול.

[1918] חקירה נגדית – עמ' 1310 שורה 12 ואילך לפרוטוקול.

[1919] עמ' 1311 שורה 6 ואילך לפרוטוקול.

[1920] עמ' 1316 שורה 1 ואילך.

[1921] נ/ 110, נ/111, נ/112- וכן עדותה של ל' בעמ' 1787 לפרוטוקול.

[1922] עמ' 1787 שורה 16 לפרוטוקול.

[1923] החל מעמ' 1785 לפרוטוקול.

[1924] ס' בעדותה הבהירה שהיא איננה יודעת כלל מהי כת השטן – עמ' 1795 שורה 11 ואילך לפרוטוקול.

[1925] ר' עדות ל"ר עמ'1785-1794, עדות ס"ג – עמ'1794-1796.

[1926] ת/644- סקיצה מצורפת.

[1927] עמ' 1786 שורה 22 ואילך לפרוטוקול.

[1928] עמ' 1787 לפרוטוקול.

[1929] ר' גם דבריה של ס' בעמ' 1794 ואילך.

[1930] פלט המתעד מסרונים וכן מרי דניאלי בעמ' 187, ת/48 ות/49.

[1931] ת/100.

[1932] ת/101- אישוש האליבי, עמ' 1796 לפרוטוקול ניסיון להפריכו.

[1933] תצלום מס' 25, 10-11 מת/1 , וכן תמונות 4 ו 10 בדיסק תמונות הנתיחה נ/298.

[1934] מוטי אסרף בעמ' 334, ת/289 ו ת/290 וכן ת/294

[1935] ר' בעניין זה עדויותיהם של חברותיה של המנוחה – ספיר תירוש, ת/394, מאשרת את נוהגה של תאיר לכתוב על ידה, ואת העובדה שזה השיר האהוב עליה- בשאלה פתוחה. ר' גם ירדן איסן ת/382.

[1936] ת/671, ועדותו החל מעמ' 914 לפרוטוקול.

[1937] ר' למשל עדותה של נ"א ב נ/ 194.

[1938] עדותו של שי פלג בעמ' 170 לפרוטוקול וכן פלט ת/490, בנוסף, עדותו של דוד אמור בעניין זה החל מעמ' 734 לפרוטוקול. ר' גם ת/492- מסרונים נכנסים, וכן ת/493 רשימת מנויים מסלולארי של המנוחה.

[1939] ת/492- מסרון מספי בנקי, ביום 29.11.06, שעה 10:06.

[1940] ת/391

[1941] 1299-1308 לפרוטוקול.

[1942] עמ' 552 לפרוטוקול.

[1943] עמ' 564 לפרוטוקול.

[1944] חקירה נגדית בעמ' 1505 לפרוטוקול.

[1945] ר' למשל עדותה של נ"א על פיה תאיר סיפרה על השיחות אך לא על איומים ועל האיומים שמעה לכאורה מס"ת – נ/194.

[1946] מרי דניאלי בעמ' 188 ו 192, וכן ראה ת/79. עדותו של יובל מוזס בעמ' 242 ואילך ת/131, ת/132, ת/133. איכון אבי דיין- ת/276. הודעה ת/277. מוטי אסרף בעמ' 345. מעצר אבי דיין ת/648, ועדות בוקר בעניין זה בעמ' 938.

[1947] עמ' 92 ואילך לפרוטוקול.

[1948] ר' בנוסף לעדותו של יורם גם את יאיר וענונו עמ' 387 לפרוטוקול ות/306, יחיאל אדרי עמ' 669 לפרוטוקול, דוד אמור- הוצאת פלטי תקשורת עמ' 738 וכן ת/519 ת/520.

[1949] מרי דניאלי החל מעמ' 189 לפרוטוקול, וכן ת/85 ות/86.

[1950] ת/93, ת/94, ת/119, ת/120, ת/121

[1951] ת/90, ת/89

[1952] ת/91.

[1953] עמ' 1583 לפרוטוקול.

[1954] נ/29 החל מעמ' 2 שורה 22.

[1955] החל מעמ' 1455 לפרוטוקול.

[1956] עמ' 861 ואילך לפרוטוקול.

[1957] עמ' 94 ואילך לפרוטוקול, וכן עמ' 135.

[1958] עמ' 316 ואילך, וכן בעמ' 333. ת/278, ת/279, ת/280, ת/281, ת/282, ת/283, ת/284, ת/285, ת/286, ת/287, ת/616-ת/617. בנוסף, עדותו של צחי סגל החל מעמ' 862 .

[1959] עמ' 1318-1325 לפרוטוקול.

[1960] בחקירה הנגדית הבהיר עד הגנה זה כי מבחינתו אין זה משנה אם הנער הוציא, הרים או לקח את המקלות. מדובר באותה פעולה – עמ' 1322 לפרוטוקול.

[1961] עמ' 1324 ואילך.

[1962] עמ' 1430-1435 לפרוטוקול.

[1963] עדותו החל מעמ' 1580, הודעתו ת/135.

[1964] ר' למשל עמ' 1512, חקירתה של ב"ח.

[1965] עמ' 1294 שורה 28 ואילך.

[1966] עמ' 1303 חוקר על סכסוך שהתגלע בכתה ד' בין המנוחה לנ"ב.

[1967] עמ' 1300 לפרוטוקול.

[1968] עמ' 1301 לפרוטוקול. המנוחה סיפרה לש' דברים שאמה לה העדה על ט'. ט' התרגזה עליה והביעה כעסה במסר שכתבה לה. בעמ' 1304 הסנגור גם מגלה שהמנוחה צידדה בתלמידה נ' שנאבקה עם העד על ליבו של תלמיד אחר...נראה כי כל מילה מיותרת.

[1969] החל מעמ' 1494 לפרוטוקול.

[1970] עמ' 1499 והערת בימ"ש בעמ' 1500 לפרוטוקול.

[1971] עדותו של ב"פ בעמ' 1765 לפרוטוקול.

[1972] עמ' 939 לפרוטוקול.

[1973] עדותו של מרדכי אסרף בעמ' 316, ת/153 עדותו של א"ק- הוגשה באמצעות יובל מוזס בעמ' 245 לפרוטוקול.

[1974] עמ' 1371-1374 לפרוטוקול וכן עדותו של מוטי אסרף בעניין זה- בעמ' 345 לפרוטוקול.

[1975] עמ' 1348 לרפוטוקול.

[1976] החל מעמ' 1349 לפרוטוקול.

[1977] נ/18.

[1978] עמ' 535 ואילך לפרוטוקול.

[1979] החל מעמ' 1251 לפרוטוקול.

[1980] עמ' 1327 שורה 1 לפרוטוקול

[1981] עמ' 1329 שורה 4 לפרוטוקול.

[1982] שם שורה 11.

[1983] החל מעמ' 1435 לפרוטוקול, נ/189.

[1984] ס"ק (ג) לס' 300 א' (2) לחוק העונשין תשל"ז. בנוסף ר' ע"פ 11971/05 בסעוד נ' מ"י: "יסוד הכוונה תחילה מכיל בתוכו שלושה מאפיינים מצטברים אשר הוכחתם מוטלת על התביעה: החלטה להמית, הכנה והיעדר התגרות. בהעדרו של אחד ממאפיינים אלו הרי שלא התגבשה עבירת הרצח (ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 466 (2001) (להלן: עניין אליאבייב); ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 705, 714 (1991))." בהמשך נקבע בפס"ד : " החלטה להמית הינה חלק מהיסוד הנפשי והיא נמדדת בשני מישורים: המישור השכלי, לפיו יש להוכיח כי הנאשם צפה את התוצאה הקטלנית; והמישור הרגשי, לפיו יש להוכיח כי הנאשם חפץ בתוצאה זו (עניין אליאבייב, בעמ' 468). את ההחלטה להמית ניתן להסיק ממכלול הנסיבות ובהן עובדות ונתונים חיצוניים, התבטאויותיו של הנאשם ומעשיו. לשם כך פיתחה הפסיקה רשימה של מבחני עזר, ובהם הכלי ששימש לביצוע המעשה; אופן ביצוע המעשה; מספר הפגיעות ומקומן; אופי התקרית שהובילה לאירוע וחילופי דברים שקדמו לו; וכדומה. כמו כן ניתן להיעזר באופן זהיר בחזקת הכוונה. מדובר בחזקה ראייתית הניתנת לסתירה אשר לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו (ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם, 4.9.07); ע"פ 1247/04 עליוואת נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (לא פורסם, 26.10.06))".

[1985] ר' בעניין זה לדוגמא - תפ"ח (חי') 3031/06 מ"י נ' אנג (אנגל) שלגין, פורסם ביום 18.2.08: " ובאשר לטענה כי היא פעלה לאחר שהותקפה "במסך שחור" – "העיוורון הרגעי" - "בלאק אאוט", לטעמי יש לדחות טענה זו. על פי עדות הנאשמת מצב זה, עבר וחלף בעת שהחליטה להמית את המנוחה. אופן הכנת החוט, עמידתה מאחורי המנוחה, כריכת החוט וקשירתו, לא התרחשו בעת שהייתה בעיוורון זמני, גם לפי גרסתה.יש להעיר כי עיון בשחזור ובהודאה של הנאשמת מעלה, כי היא פעלה באופן רציונאלי ומתוך דעת ובחירה, כך שבמהלך ביצוע הרצח לא היה כל "מסך שחור" על פניה של הנאשמת. טענה זו במהותה סובייקטיבית שלא ניתן לבדוק אותה בדרך אובייקטיבית ומעבר לדברי הנאשמת אין בפנינו כל ראיה התומכת בה, נהפוך הוא, יתר הראיות, כפי שהצבעתי עליהן, תומכות במסקנה אחרת ושונה."