כתבי בי דין:
סיכומי טענות בכתב מטעם התובע
10/10/2004
| פרשת יואב יצחק | halemo
סיכומים
בכתב שנכתבו והוגשו לבית המשפט השלום בתל אביב על ידי עו"ד אמיר טיטונוביץ,
בא כוח התובע.
~~~~~
בבית המשפט השלום
בתל אביב יפו
ת"א 33613/03
בפני
השופטת הנכבדה רות רונן
בעניין שבין:
התובע:
יואב יצחק
באמצעות
בא-כוחו עוה"ד אמיר טיטונוביץ
ממגדל משה
אביב (קומה 42)
דרך
ז'בוטינסקי 7, רמת-גן 52052
(טל'
03.6114080; פקס' 03.6114081)
- נ ג ד -
הנתבעים:
1. ישעיהו רוטר
2. נעם רוטר
התביעה נגדם הסתיימה
בהסדר גישור
3. משה הלוי
באמצעות
בא-כוחו עו"ד א' אילון
מרחוב
בצלאל 1, רמת גן 52521
(טל'
03.6138370; פקס' 03.6138375)
סיכומים בכתב מטעם התובע
1.
האינטרנט הנו
"מכשיר" מדהים. הוא מקל על חיינו ומגוון אותם. הוא משמש לנו כמקור
מידע חסר גבולות כמעט, כ"מקום בילוי", כ"שדכן",
כ"חבר", כ"נייר מכתבים", כ"דוור", כ"בד
ציור", כ,מסך קולנועי", כ"אולם קונצרטים", כ"מועדון
משחקים", כ"זירת התגוששות", כ"כדור הרגעה",
כ"בייבי סיטר" וכו' וכו'.
לצד היתרונות הרבים והעצומים שהאינטרנט טומן בחובו, טמונים בו גם חסרונות וסכנות
רבים ומגוונים. מפאת קוצר היריעה לא נרחיב בנוגע לכך, ורק נזכיר את זאת,
שבאינטרנט ניתן למצוא הוראות הכנה של מטעני חבלה, שבאתרי אינטרנט שונים מתפרסמות
לעיתים ידיעות אודות אירועים, אשר בגינם תלוי ועומד צו איסור פרסום, שבאינטרנט
נוצרים לעיתים קשרים לא בריאים בין אנשים מבוגרים לבין קטינות תמימות, ואף קשרים
בין אנשים מבוגרים לבין עצמם, קשרים אשר מובילים ל"הרפתקאות רצחניות"
וכו' וכו'.
המכנה המשותף לסכנות, שהאינטרנט טומן בחובו, הוא האנונימיות.
העובדה שבאינטרנט אין על הגולשים להזדהות, אלא הם יכולים להקים אתרים, לפרסם
בפורומים ולבצע פעולות רבות ומגוונות, בלי שמאן דהוא יידע מי הם, עלולה להוביל
(ואכן הובילה) לכך שאנשים רבים מנצלים לרעה את המכשיר המדהים הזה, ופוגעים אגב
כך באנשים אחרים, בביטחון המדינה וכו'.
האנונימיות באינטרנט, מצד אחד, וזמינותו הרבה כל כך, מצד שני, עלולים להוביל
(ואכן הובילו) לכך, שאנשים רבים יסברו, שבאינטרנט הכול מותר.
אנשים רבים חושבים (בטעות) שהעובדה, שיש בידיהם לפרסם באינטרנט ככל העולה על
רוחם, מצדיקה את זאת שהם אכן ישחררו את חרצובות לשונם ויפרסמו בו ככל העולה על
רוחם, בלי מחסומים וללא צנזורה עצמית כלשהי.
באינטרנט יכול אדם "להפוך" למה שהוא חולם להיות, דבר שאינו אפשרי
מבחינתו ב"חיים האמיתיים".
אדם בודד, אשר בחייו האמיתיים הנו חלוש ודחוי, יכול להציג את עצמו באינטרנט
כ"גברא רבא", נשוא חלומותיהן הרטובים של כל בנות העיר.
אדם כזה עלול להיסחף למחוזות רחוקים ובלתי רצויים.
כך גם אדם מתוסכל, החש שכישרונותיו הברוכים מתבזבזים נוכח "עיוורונו"
של הציבור וחוסר יכולתו להבחין בכשרונות אלה, יכול למצוא לעצמו, באינטרנט,
"חבורת מעריצים" (בדרך כלל קבוצה מצומצמת של מתוסכלים כמוהו), הגורמת
לו את אותה התחושה הנפלאה, אשר נמנעת ממנו ב"חייו האמיתיים", תחושה של
אדם מוצלח, מוכשר ונערץ.
גם אדם כזה עלול להיסחף על גלי "ההערצה" ולהפליג למחוזות רחוקים ובלתי
רצויים.
2.
בית-המשפט
הנכבד יכול היה להתרשם, באורח בלתי אמצעי, כי הנתבע מס' 3 (להלן
"הנתבע") הנו אחד מאותם אנשים, החשים כי "בחיים האמיתיים"
כישרונותיהם הרבים אינם זוכים להערכה, לו הם ראויים, ואשר מוצאים לעצמם באינטרנט
"פיצוי" לכך.
המדובר בבחור, המציג עצמו כ"איש מחשבים, מהנדס תוכנה (תכנת) וטכנאי
מחשבים" (ס' 6 לתצהירו), כמי ש"עוסק בכתיבה עיתונאית ובכתיבה
סאטירית" (בעיתון הנוער "מעריב לנוער"... – ס' 7 לתצהירו),
כמי ש"פרסומו" בא לו "מפאת היותו אומן ויוצר, סאטיריקן
וקריקטוריסט, שהגיגיו התפרסמו רבות באתרים ישראלים רבים ומגוונים" (ס'
6 לכתב ההגנה) כ"הומוריסט ידוע ומפורסם" (ס' 13ד' לכתב ההגנה),
כ"סאטיריקן ידוע, קריקרטוריסט מוכשר, יוצר ואומן" (ס' 19א'
לכתב-ההגנה), וכמי שמפרסם באינטרנט את "כתביו, הגיגיו ויצירותיו"
(ס' 8 לתצהירו) ושמרבה "להגיב על ענייני היום" באינטרנט (ע' 11
לפרוטוקול, ש' 19-20).
למקרא דברים אלה יאמר לעצמו כל אדם בר-דעת, כי ככל הנראה מדובר
ב"מצליחן", אשר החברה מאמצת אותו לחיקה ואינה מרפה.
אלא שמתברר שלא כך. למרות "כישוריו" הרבים של הנתבע (איש מחשבים,
מהנדס תוכנה, טכנאי מחשבים, עיתונאי, סטיריקן, הומוריסט, קריקטוריסט, יוצר, הוגה
ופובליציסט), שהינו בחור צעיר, במלוא אונו, הנתבע הנו מובטל מזה כ 4 שנים.
הנתבע אינו נוטל חלק ב"חיים האמיתיים", ובמקום זאת יושב בביתו ואת
מרבית עיתותיו הוא "מבלה באינטרנט" (ע' 11 לפרוטוקול, ש'
14-15).
מילים אחרות, בחייו האמיתיים המדובר באדם, שאינו מוצא את מקומו בחברה ושנדחק
לשוליה, ואשר באינטרנט הוא עורך "מצוד" אחר כבודו האבוד, ומוציא בו את
תסכוליו הרבים.
הנה, אותו מובטל, הולך בטל, יושב בית, אשר למעשה "חי באינטרנט", מתפאר
בכך, שהוא גולש ותיק באינטרנט (ע' 11, ש' 19), בכך שבתקופת זמן כלשהי, הניחו לו
בעלי ומנהלי האתר "רוטר.נט" לשמש כ"מנהל פורום" באתרם (ס'
10 לתצהירו; אודות מהותו חסרת המשמעות של מנהל פורום – ראי מע' 13, ש' 7
ועד ע' 14, ש' 16. ראי במיוחד ע' 14, ש' 12-14. מעדותו התברר כי הוא אפילו לא
פגש את מנהלי אתר רוטר.נט ולא הכיר אותם), ובכך שלעיתים הוא "נאלץ"
לפרסם דברים בפורום באינטרנט תחת כינוי שונה מן הכינוי הקבוע שלו באינטרנט
("HALEMO"),
וזאת על מנת...למנוע התחנפות אליו מצד גולשים אחרים...(ס' 13 לתצהירו וע' 14, ש'
25-27 – ומי הם אותם "מתחנפים אנונימיים"? בוודאי אותה "קבוצת
מעריצים", אליה התייחסנו לעיל).
בהקשר זה בולטת לעין (ואפילו צורמת) אמירתו של הנתבע בחקירתו הנגדית (ע' 14, ש'
26-27), שלפיה כאשר הוא עשה שימוש בכינוי שונה מכינויו הקבוע ("HALEMO"), "כתבתי
כאחד האדם בלי שאנשים יתחנפו אליי."..."כאחד האדם"...כאילו אחרת
הוא לא היה "כאחד האדם" אלא למעלה מאחד האדם... לא פחות ולא יותר.
עוד בולטת לעין טענתו של הנתבע (ס' 5 לכתב-ההגנה), שלפיה טענותיו של התובע
מצביעות על כך שהוא אינו מכיר "די הצורך" את "עולם
האינטרנט" ואף אינו מבין, כי בפעולות, שהתובע התלונן בגינן, למעשה היטיבו
עמו. כלומר, הנתבע, המומחה בכול, ה"גורו" בענייני אינטרנט, יודע טוב
מן התובע מה טוב לו ומה רצוי לו.
והנה, אותו אדם מתוסכל, אשר אינו מוצא את מקומו ב"חיים האמיתיים",
ואשר חש מוכשר, מבוקש, נערץ ואהוב בעולם הוירטואלי של האינטרנט, הולך ונסחף,
הולך ומגדיל את "אחיזתו" ברשת האינטרנט, בתקווה שיהיה בכך כדי להעצים
את "גדולתו" וכדי להגדיל את חבורת מעריציו (שמה נכתוב "חבר
מרעיו"), דבר שיגרום לו לחוש "שווה", מוכשר ומוערך, כפי שראוי לו
לדעתו.
כך, אותו נתבע, אשר תחילה הסתפק בפרסום "הגיגיו" בפורומים שונים,
שהתנהלו באתרים שונים באינטרנט, הקים אתר משל עצמו ("הלמו.נט"), בו
הוא מפרסם ככל העולה על רוחו, משתולל ו"הורג פרות קדושות" בזו אחר זו
(ע' 11, ש' 21-24; ע' 27, ש' 7-26, והמוצגים שהוגשו שם), ובנוסף ייסד
"עיתון אינטרנט" (הוא הרי מחשיב את עצמו "עיתונאי") בשם
"דואר חשמלי", שבו הוא מפרסם, לדבריו, "כל דבר שקשור לאינטרנט
וכל נושא שמתקשר לאינטרנט, בעיקר חוק ופסיקה. תרבות אינטרנט וכל מה שמפורט בת/3"
(מע' 11, ש' 25, ועד ע' 12, ש' 18) (והנה, לרשימת כישוריו ותאריו של הנתבע יש
להוסיף את התואר "משפטן". הוא ה"אוטוריטה" לפרסם חוק ופסיקה
בנוגע לאינטרנט).
מן הראיות, המונחות בפני בית-המשפט הנכבד, עולה בבירור, כי הנתבע סבור שבאינטרנט
הכול מותר. ואם אמירה כללית זו כללית וגורפת מדי לטעמו של מאן דהוא, הרי נצמצמה
משהו ונתקן: הנתבע סבור שלו הכול מותר.
הנתבע נשבה בקסמי הדמות האינטרנטית, שהוא יצר לעצמו ("הלמו", כזכור),
וניתן היה להיווכח בכך, שגם במהלך עדותו בפני בית-המשפט הנכבד (אלה "החיים
האמיתיים"), הוא ראה מקום לא לדבוק באמת, להתחכם (עם בא כוח התובע ועם בית
המשפט הנכבד), לנהוג כאילו כולם שוטים וחסרי הגיון בסיסי, ולהמשיך וליצור לעצמו
מציאות שאינה מקבילה לזו האמיתית. במהלך חקירתו הנגדית נמצאות דוגמאות שונות
לכך, ולמטה נתייחס, במפורט, לדוגמא כזו או אחרת.
"יואב
יצחק כינה את שופטת העליון – זונה"
3.
ביום 9.3.01
פרסם התובע, באתר האינטרנט שלו ("חדשות מחלקה ראשונה") כתבה (מוצג
"ת/2"), אשר במסגרתה הוא ביקר תופעה שלילית לדעתו בפרקליטות
המדינה, והביע את דעתו, שלפיה פרקליטת המדינה דאז, גב' דורית בייניש, היא שגרמה
לתופעה זו בכך שהיא פתחה את פרקליטות המדינה "לבחישות של העיתונות
ולהזנה החוזרת עמם" (הפסקה הרביעית בגוף הכתבה).
במסגרת הכתה התפרסמה תמונתה של גב' בייניש, ומתחתיה הופיעו המילים "הזנה
חוזרת".
4.
יומיים לאחר
מכן, ביום 11.3.04, פרסם הנתבע, בפורום "סקופים וחדשות", אשר באתר
האינטרנט "רוטר.נט" ידיעה שלפיה "יואב יצחק כינה את שופטת
העליון – זונה". הנתבע הוסיף ופרסם כי "הביטוי 'הזונה חוזרת'
מתחת לתמונתה של שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש מדברת בעד עצמה ומציגה את
התייחסותו המזלזלת ל העיתונאי לשופטי בית המשפט העליון" (העובדות דלעיל
אושרו על ידי הנתבע – למשל ס' 123 לתצהירו – ולכן אין חשיבות לכך שתצלום הדברים,
שהוגש לבית המשפט הנכבד, הן על ידי התובע והן על ידי הנתבע, אינו שלם לחלוטין).
מתחת ל"ידיעה" השקרית דלעיל התיימר התובע להציג את תצלומו של חלק
מהכתבה, שפורסמה על ידי התובע באתרו, אלא שמתחת לתמונתה של גב' דורית בייניש,
הופיעו המילים "הזונה חוזרת" (ולא "הזנה חוזרת",
כפי שנכתב במקור). ההודעה דלעיל, לרבות תצלום המסך והכותרת המזויפת שמתחת
לתמונה, יכונו להלן "ההודעה הפוגעת".
5.
מילים אחרות:
הנתבע פרסם דברים, שהתיימרו להביא לידיעת הקוראים עובדה, שלפיה
התובע כינה (עובדתית) את שופטת בית-המשפט העליון בכינוי "זונה". התובע
הוסיף והתיימר להציג בפני הקוראים את התמונה, שהתפרסמה באתרו של התובע ואת
הכיתוב, שכביכול נכתב מתחתיה ("הזונה חוזרת"). למקרא דבריו של הנתבע
ולמראה "תצלומו" של חלק מן הכתבה, לרבות התמונה והכיתוב המזויף
מתחתיה, לא היה לקורא הסביר אלא להבין כי התובע פרסם באתרו את תמונתה של שופטת
בית המשפט העליון, גב' דורית בייניש, וכי הוא הכתיר את התמונה בכותרת "הזונה
חוזרת".
6.
הנתבע הוסיף
בהודעה הפוגעת דברים שלפיהן כתיבתן על ידי התובע, מתחת לתמונתה של השופטת הנכבדה
בייניש, של המילים "הזונה חוזרת", נבעה, ככל הנראה מטעות דפוס,
הוא ציין כי "הטעות" תוקנה כבר יום קודם לכן, אך הוסיף וכתב, כאילו
בכך שהמילים "הזונה חוזרת" הופיעו מלכתחילה מתחת לתמונתה של
השופטת בייניש, יש כדי להעיד על היחס המזלזל של התובע בשופטי בית המשפט העליון.
7.
ברי כי לא היה
בכך כדי "לרצות" את הקורא הסביר, הלה המשיך לסבור, בטעות, שמקורה
בהטעיה מצד הנתבע, כי התובע, המזלזל שופטי בית המשפט העליון והמנסה להכפיש את
שמם ולפגוע בהם, הכתיר את תמונה של שופטת בית המשפט העליון, גב' דורית בייניש,
בכותרת "הזונה חוזרת", וכי כך התפרסמו הדברים באתרו. כך, חד וחלק!
8.
לא יכולה
להיות מחלוקת אמיתית בנוגע לכך, שדברים אלה הם "לשון הרע", כמשמעות
המונח בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 (להלן "החוק").
המדובר בייחוסם לתובע – עיתונאי ובעליו של אתר אינטרנט – של דברים העלולים
להשפיל אותו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, ללעג ולבוז מצדם, ולפגוע בו במשלח
ידו, במקצועו בעיסוקו.
לא יכולה להיות מחלוקת רצינית בנוגע לכך, שלמקרא ההודעה הפוגעת, יחשוב לעצמו כל
קורא סביר, כי התובע נהג שלא כשורה, לשון המעטה שבהמעטה, וכי התובע הנו עיתונאי
שלוח רסן וחסר אחריות, העושה שימוש באתר האינטרנט שלו על מנת להשתלח בשופטי בית
המשפט העליון, לחרפם, לגדפם ולפגוע בכבודם.
דברים אלה עלולים לפגוע בעיתונאי חסר פניות, מוכר ומוערך, אשר
הציבור, הקורא את תחקיריו וממצאיהם, נוהג לייחס לו אובייקטיביות ואחריות (וגם
כאשר הממצאים חמורים ומרחיקי לכת), ואשר לאחר שהוא כינה, כביכול,
את שופטת בית המשפט העליון בכינוי "זונה", יתייחס אליו כל קורא סביר
בבוז מוחלט, ואל כתבותיו ותוצאות תחקיריו הוא יתייחס באותו האופן.
הדברים היו עלולים לפגוע בתובע גם כבעליו של אתר אינטרנט, הידוע
כאתר חדשות של עיתונאי רציני וחסר פניות, אשר הידיעות והכתבות המתפרסמות בו הן
ענייניות ורציניות ואשר הקורא הסביר ידיר את רגליו ממנו לאחר שהתפרסמו בו, כביכול,
דברי נאצה וקללות, שהופנו לעברה של שופטת בית המשפט העליון ומי שעתידה להתמנות
כנשיאה הבאה של בית המשפט העליון.
עיתונאי המכנה את שופטת בית המשפט העליון "זונה", צפוי להיות
מוחרם ומנודה, הן על ידי ציבור הקוראים והן על ידי הקהילייה העיתונאית והקהילייה
המשפטית (קהילות אשר עליהן מושתת מטה לחמו של התובע).
במיוחד לאור הגבלת מספר הדפים, שסיכומים אלה אמורים להחזיק, ולאור זאת שהדברים
ברורים ומובנים מאליהם, איננו רואים צורך להרחיב בנוגע לכך, שהדברים ברורים ומובנים
מאליהם, איננו רואים צורך להרחיב בנוגע לכך, שהדברים החמורים דלעיל מהווים
"לשון הרע" אודות התובע (לא ראינו גם להפנות אל ההלכה, שלפיה המבחן
בכגון דא הוא מבחנו של "הקורא הסביר", ושלפיה בית המשפט הנכבד שם עצמו
בגדר "הקורא הסביר". הדברים הם בבחינת מושכלות יסוד).
והגנות
- אין
9.
כידוע, נתבע
הלשון הרע, אשר פרסם דברי לשון הרע אודות התובע, יוכל, במקרים המתאימים,
לחסות בצלם של חסיונות ושל הגנות כאלה או אחרים, שהחוק מעניק לו (ס' 13-15
לחוק).
10.
עוד ידוע, כי
על נתבע, המבקש לחסות בצלה של הגה זו או אחרת, שהחוק מעניק לו, לטעון להגנה זו
כבר בכתב ההגנה, המוגש מטעמו בפתיחתו של ההליך. בשלב ההוכחות לא יהיה נתבע רשאי
"להיזכר" בטענת הגנה כזו או אחרת, אשר לא הועלתה על ידו בכתב ההגנה,
אשר ביחד עם כתב התביעה קבע את מסגרת הדיון והתווה את יריעת המחלוקת הפרושה בין
בעלי הדין (למשל, א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, 419;
ע"א 34/71 פרידמן נ' חן ואח', פ"ד כו(1) 524; ת"א
(מח' י-ם) 1390/96 זמיר נ' רשת שוקן בע"מ ואח', תק-מח 98 (2)
1981).
11.
בכתב ההגנה,
שהוגש מטעמו של הנתבע, העלה הנתבע טענת הגנה אחת מכל ההגנות
והחסיונות, שהחוק מעניק כאמור, היא הגנת "אמת דיברתי" (ס' 18
לכתב ההגנה).
בכתב ההגנה לא העלה הנתבע, ולא ברמז, טענה לתחולתה של הגנה אחרת,
שהחוק מעניק, לרבות לא אף אחת מ"הגנות תום הלב", אשר בסעיף 15 לחוק.
הדבר ברור והגיוני. בעת הכנתו של כתב ההגנה ידע הנתבע, ידוע היטב, כי בדברים,
שהוא פרסם, כאמור, אין משום הבעת דעה כלשהי, אלא בדברים יש קביעה עובדתית
שקרית, שלפיה התובע כינה את השופטת הנכבדה בייניש "זונה".
לפיכך, לא העלה הנתבע בדעתו לטעון כאילו חלה עליו הגנה מן ההגנות, שסעיף 15 לחוק
מעניק במקרים המתאימים ובנסיבות המתאימות, ושכותרתן "תום לב".
רק מאוחר יותר, לאחר שהנתבע התעמק במשמעויותיה של תביעת לשון הרע ובאפשרות שהחוק
מעניק לנתבע כדי להגן על עצמו, ורק לאחר שבישיבות קדם המשפט הביעו השופטת,
שבפניהן באו בעלי הדין, זעזוע מפרסומם של הדברים על ידי הנתבע, הוא ראה לנכון, רק
בשלב ההוכחות, להעלות טענות הגנה חדשות, אשר סעיף 15 משמש להן בסיס, וזאת
כיד הדמיון והיצירתיות הטובה עליו.
הגיעו הדברים לידי כך, שבסיכומיו משליך הנתבע את יהבו על "הגנת הבעת
דעה" (ס' 15 (4) לחוק), ומצאנו בהם לפחות 54 פעמים, שבהן נעשה שימוש
במונח "הבעת דעה", או במונח אחר, הרלוונטי לטענה זו.
12.
נבהיר מטעמי
זהירות: כל טענות ההגנה, הנסמכות על הורת סעיף 15 לחוק, הן טענות בעלות מרכיבים עובדתיים,
אשר יש להציב להם תשתית בכתב ההגנה: כך בהתייחס לטענות הגנת תום הלב, להן טען
הנתבע בס' 52-58 לסיכומיו, והיה עליו להציב תשתית עובדתית, בכתב ההגנה
לכך שהוא לא ידע על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע, שחלה עליו חובה
מוסרית וחברתית לפרסם את הדברים, שהדברים היו משום הבעת דעה על התנהגותו של
התובע בתפקיד ציבורי, שהדברים היו משום הבעת דעה על פעולה שנעשתה בפומבי,
ושהפרסום נעשה כדי לגנות לשון הרע, שפורסמה קודם לכן.
למטה מכן נתייחס, בקצירת האומר, מטעמי זהירות בלבד, ומבלי שיהיה בכך משום הסכמה
להרחבת חזית, אל טענות הגנה אלה, ונראה כי הן חסרות בסיס.
13.
בסיכומיו מעלה
הנתבע, למעשה, כמעט כל טענת הגנה אפשרית בפני תביעת לשון הרע. נראה להלן, כי גם
טענות ההגנה, אשר הועלו לראשונה בכתב ההגנה, הנן חסרות שחר וכי יש לדחותן.
"אמת
דיברתי"
14.
נראה כי טענתו
של הנתבע היא, כי הפרסום היה אמת, מאחר שהיה לו יסוד ממשי להאמין,
שבעשותו שימוש במילים "הזנה חוזרת" התכוון התובע, למעשה, ל"הזונה
חוזרת" (ס' 39 לסיכומיו). הנתבע מוסיף וטוען, בהקשר זה, כי הביטוי
"הזנה חוזרת" "לא היה שייך כלל" לתוכן הכתבה של התובע,
ולפיכך, ומאחר ש"היה ידוע" לנתבע, שהתובע מנהל, כביכול, "מלחמת
חורמה" נגד השופטת הנכבדה בייניש, וזאת תוך כדי עשיית שימוש בסגנון משתלח,
הרי היה זה סביר מבחינתו להבין, כי התובע התכוון לכתוב "הזונה חוזרת".
15.
אלא שטענתו זו
של הנתבע לוקה במספר ליקויים בסיסיים.
16.
תחילה, במקרה
דנן, אין כל רלוונטיות לשאלה מה הבין הנתבע ומה הוא לא הבין. השאלה הרלבנטית
היחידה היא, האם העובדות, שנכללו בהודעה הפוגעת היו נכונות אם לאו. אם
מפרסם, המבקש להתגונן בהגנת ס' 14 לחוק, לא יוכיח את אמיתות הפרסום, לא תסייע לו
העובדה שהיה בטוח שהדברים שפרסם אמת הם (א' שנהר, דיני לשון הרע,
נבו הוצאה לאור, 341).
הנתבע מנסה להציג מציאות אחרת, מזו שהתקיימה בפועל. בפועל, הנתבע פרסם, עובדתית,
שחור על גבי לבן, כאילו במסגרת כתבתו, התובע כתב את המילים "הזונה חוזרת"
מתחת לתמונתה של השופטת הנכבדה בייניש. הנתבע לא פרסם כי התובע
כתב את המילים "הזנה חוזרת", וכי לדעתו בעשותו שימוש במילים
"הזנה חוזרת התכוון התובע, למעשה, לכנות את השופטת הנכבדה
"זונה".
הנתבע כתב, במפורש, כי התובע כינה את השופטת הנכבדה "זונה", וצירף
להודעה הפוגעת את תצלומה של הכתבה, שנכתבה על ידי התובע, ובמסגרתה את התמונה של
השופטת בייניש עם הכיתוב המזויף "הזונה חוזרת". בכך פרסם הנתבע
ברבים כאילו התובע כתב את המילים "הזונה חוזרת" מתחת לתמונתה
של השופטת הנכבדה.
משאלה פני הדברים, אין כל רלוונטיות לטענותיו של הנתבע, שלפיהן בראותו את המילים
"הזנה חוזרת" מתחת לתמונה, הוא האמין כי כוונת התובע היה לכתוב
"הזונה חוזרת".
מה שרלוונטי היא העובדה, שהדברים שהנתבע פרסם היו לא נכונים.
די בכך על מנת להוביל לדחיית טענת "אמת דיברתי" של הנתבע.
17.
שנית, בשאיפתו
לשכנע, כי הוא האמין, באמת ובתמים, כי בכותבו "הזנה חוזרת" התכוון
הנתבע לכתוב "הזונה חוזרת", הולך הנתבע ומסתבך בשקריו ובהתחכמויותיו.
נסביר:
למקרא הכתבה, שנכתבה על ידי התובע (מוצג "ת/2") ברור ונהיר, כי
המילים "הזנה חוזרת" שמתחת לתמונת השופטת הנכבדה קשורות קשר אמיץ
לתוכנה של הכתבה עצמה. בכתבה עצמה נכללו המילים "הזנה חוזרת", תוך
שהתובע הסביר, כי הוא מותח ביקורת על תופעת ה"הזנה החוזרת"
("סימביוטיקה" – ע' 6, ש' 20-23; ע' 7, ש' 1-3) שבין פרקליטות המדינה
לבין העיתונות בישראל, כפי שזו באה לידי ביטוי ב"פרשיות" שונות, אליהן
הוא התייחס בכתבה (ראה שימוש, שהתובע עשה באותו המונח – "סימביוטיקה"
– במוצג "נ/1", טור שמאלי, שורה שנייה). הנתבע עצמו הודה, כי
"יכול להיות שאם הייתי קורא את הכתבה אולי הייתי מבין את המשמעות של
המילה" (ע' 19, ש' 9-10).
"ואם כן" הרהר הנתבע בינו לבינו, כשכתב התביעה מונח לפניו,
"הואיל ומתוכן הכתבה עלה בבירור למה התכוון התובע במילים 'הזנה חוזרת',
הכיצד אוכל לטעון שהאמנתי שהתובע התכוון לכתוב 'הזונה חוזרת?".
או אז עלה רעיון במוחו של הנתבע. הוא יטען, כי מעולם לא קרא את הכתבה עצמה, אלא
רק את כותרתה ואת כותרת המשנה שלה, מהן לא היה ניתן להבין את הדברים.
כך אכן עשה הנתבע. בס' 126 לתצהירו הוא טען כי הוא "לא טרח" לקרוא את
כל הכתבה, אלא רק את כותרתה ואת כותרת המשנה שלה, את שם הכותב ואת הכיתוב שמתחת
לתמונה. לתצהירו צירף הנתבע תדפיס של הדף, באתרו של התובע, שבו יש רשימה של כל
הכתבות, המכילה בנוגע לכל כתבה רק את הכותרת, כותרת המשנה, שם הכותב והתצלום
הרלוונטי עם הכיתוב שמתחתיו (נספח יא' לתצהיר הנתבע). הנתבע ביקש ליצור את
הרושם, שהוא לא נכנס כלל אל הכתבה עצמה ושלא היה בידו לקוראה כלל.
אם הדבר לא היה ברור דיו למקרא תצהירו של הנתבע, הרי בחקירתו הנגדית הלך הנתבע
והסתבך בנוגע לכך (עד כי גם בית המשפט הנכבד העלה תמיהה רבתי בנוגע לכך).
כשהוא נשאל (החל מע' 16, ש' 12) אם התמונה הרלבנטית הייתה חלק מהכתבה השלמה של
התובע, השיב הנתבע "כנראה שכן" (ע' 16, ש' 14-18). בהמשך הוא
העיד, בנוגע לכך, "אני לא יודע. אני לא הכרתי את הכתבה. עכשיו אני מכיר
אותה" (ע' 16, ש' 20). הנתבע העיד כי הוא נדהם למקרא הכיתוב
מתחת לתמונתה של השופטת בייניש (ע' 18, ש' 20-21), אך כשהוא התבקש להסביר הכיצד זה
לאחר שהוא נדהם כל כך לראות את המילים המזעזעות האלה מתחת לתמונת השופטת, הוא לא
טרח ללחוץ לחיצה אחת על מנת להגיע אל הכתבה כולה ולראות במה דברים אמורים, הוא
השיב: "זה 4 בלילה. רוצים ללכת לישון" (...) (ע' 19, ש' 1-3).
זו התשובה, שניתנה על ידי אותו הנתבע אשר שניות ספורות קודם לכן העיד, כי לאחר
שראה את הכותרת דלעיל הוא לא מיהר ללכת לישון, אלא נשאר ער לחלוטין, ביצע
באמצעות תוכנה מתאימה פעולות של זיוף על המילים "הזנה חוזרת", הפך
אותן ל"הזונה חוזרת", חיבר הודעה שקרית, אותה פרסם לאחר מכן בפורום של
אתר "רוטר.נט" (היא ההודעה הפוגעת), והצמיד אליה את תצלום המסך של
הכתבה המקורית, ועליה הכיתוב המזויף מתחת לתמונה (ע' 18, ש' 9-10; וכן ס' 123
לתצהיר הנתבע).
אלא שזו לא היתה ה"הסתבכות" היחידה של הנתבע בהקשר זה, אף לא המביכה
ביותר.
לאחר שהנתבע העיד, בפה מלא, כי הוא לא לחץ על הקישור המתאים על מנת
"להיכנס" אל הכתבה ולקרוא אותה במלואה, וכי לפני פרסומה, בפורום שבאתר
"רוטר.נט" של ההודעה הפוגעת, הוא לא ראה כלל את הכתבה המלאה
אלא רק את נספח יא'3 לתצהירו, הוצג בפניו תצלום המסך של הכתבה, כפי שהוא
צירף להודעה הפוגעת (נספח טז' לכתב התביעה; הדף השני בנספח כב' לתצהירו).
והנה, שלא כפי שהנתבע העיד, בתצלום המסך ניתן לראות לא רק את הכותרת, כותרת
המשנה, שם הכותב והתמונה עם הכיתוב מתחתיה.
בתצלום המסף, המהווה חלק בלתי נפרד מן ההודעה הפוגעת, שפרסם נתבע עצמו, ניתן
לראות בבירור, גם את השורות הראשונות של הכתבה עצמה, של גוף הכתבה (השווי נא
לשורות הראשונות של המוצג "ת/2").
כלומר, התברר בוודאות מוחלטת, כי בניגוד לעדותו המפורשת של הנתבע, ההודעה
הפוגעת, שהוא פרסם, כללה תצלום מסך של חלק מן הכתבה עצמה, ולא רק
של כותרותיה, שם הכותב והתמונה.
מילים אחרות: התברר בוודאות מוחלטת, כי הנתבע ראה את הכתבה כולה
(ויש לשער שגם קרא אותה) לפני שהוא פרסם את ההודעה הפוגעת.
בזוכרנו את עדותו של הנתבע עצמו (י' 19, ש' 9-10), שלפיה אם הוא היה קורא את
הכתבה, הוא היה מבין את משמעות המילים "הזנה חוזרת" בהן עשה התובע
שימוש, הרי ברור עתה, כי בפרסמו את הדברים לא האמין הנתבע, כי התובע התכוון
לכנות את השופטת הנכבדה "זונה", וכי הוא הבין היטב את הקשרן של המילים
לתוכנה של הכתבה.
לנתבע ניתנה הזדמנות להסביר את הדברים ואת הסתירה בין עדותו המפורשת לבין חזותו
של תצלום המסך, היה חלק מן ההודעה הפוגעת. הנתבע לא ידע להסביר כיצד לצאת מן
"הפלונטר" אליו נקלע, וניסה להתחמק ממתן תשובה (הן לבא כוח התובע והן
לבית המשפט, שהביע תמיהה וביקש הסברים).
בית המשפט הנכבד מופנה אל "התפתלותו" של הנתבע (החל מע' 19, ש' 6 ועד
ע' 20, ש' 14). הנתבע לא סיפק הסבר כלשהו, אף לא הסבר דחוק, אלא הסתפק
בהתחמקויות ובהתחכמויות חסרות טעם. כשהוא עומת חזיתית עם העובדה, שלמרות שהעיד
כאילו הוא ראה, באתרו של התובע, רק את רשימת הכתבות, שצורפה לתצהירו כנספח יא'
(והדף הרלוונטי לענייננו – נספח יא'3), ושתצלום המסך, שהוא הכליל בהודעה הפוגעת,
אינו זהה לנספח יא' 3 לתצהירו, הוא נאלץ להודות בכך. וההסבר לכך? "כי
מחקו ראיות". העיד ולא הוסיף.
אמור מעתה: הנתבע ראה את הכתבה במלואה לפני שהוא זייף אותה ולפני שהוא פרסם את
ההודעה הפוגעת. כך, הנתבע ידע היטב למה התכוון התובע במילים "הזנה
חוזרת", ואין לקבל את טענתו (הבלתי רלבנטית, כאמור), שלפיה הוא האמין
שהתובע התכוון ל"הזונה חוזרת".
18.
בסיכומיו (ס'
43) מזמין הנתבע את בית המשפט ללמוד את אמיתות הפרסום מכך, שהתובע בחר שלא להגיש
תצהיר עדות ראשית מטעמו. הוא טוען ש"אם הדבר לא היה נכון, היה התובע נזעק
ומנסה להוכיח בכל דרך אפשרית שלא התכוון לפגוע בכבוד השופטת בייניש וכי דבריו של
הנתבע אינם נכונים". יש לדחות טענה זו. התובע הזדעק גם הזדעק והגיש תלונה
למשטרת ישראל בנוגע לפרסום ההודעה הפוגעת. במסגרת התביעה לא היה מוטל על התובע
הנטל להוכיח, כי הדברים אינם נכונים, אלא על הנתבע היה מוטל הנטל להוכיח שהם
אמת. לאחר הגשת תצהיר הנתבע בחן אותו התובע והגיע למסקנה, שאין כל צורך בהגשת
תצהיר מטעמו. התובע הסביר זאת בהודעה, שהוא הגיש לבית המשפט הנכבד ביום 24.2.04.
אין לזקוף את הדבר לחובתו באופן כלשהו.
19.
יש לדחות את
טענת "אמת דיברתי" של הנתבע, באשר שקר דיבר הפרסום, ולא אמת.
אי תחולת הגנות
תום-הלב
20.
כאמור, הנתבע
לא הניח בכתב ההגנה, תשתית עובדתית לאף אחת מההגנות תום הלב, אשר ס' 15 מאפשר
העלאתן בכגון דא, וזאת למרות שהיה עליו לעשות כן. בא כוח התובע, הודיע, במועד,
אודות התנגדותו להרחבת חזית (וכן לכל עדות בלתי קבילה), ובא כוח הנתבע הסכים
לכך. די בכך כדי לדחות את טענותיו של הנתבע בדבר חלותה עליו של הגנה כלשהי שמכוח
הוראות ס' 15 לחוק.
21.
מטעמי זהירות
בלבד, נראה להלן, בתכלית הקיצור, כי גם לגופו של עניין אין ההגנות שבס'
15 לחוק עומדות לנתבע.
22.
בסיכומיו (ס'
52) מבסס הנתבע את טענתו בדבר תום ליבו על כך שהוא התנצל בפני התובע. התובע
טוען, מצד שני, כי הנתבע היה חסר תום לב בעת פרסום ההודעה הפוגעת, וכי מה שהנתבע
מכנה "התנצלויות" לא היה מעולם התנצלות כנה ואמיתית כנדרש.
עיון במסמכים, שהנתבע מכנה "התנצלויות", מגלה כי אין המדובר
בהתנצלויות, העונות לדרישות המינימליות של כנות ושל תום לב. עולה מהן כי כל
מטרתן להסיר מעל ראשו של הנתבע את סכנת התביעה. הנתבע הודה בכך בחקירתו הנגדית
(ע' 24, ש' 10-11).
אך חשוב מכך: כשהנתבע נשאל, במהלך חקירתו הנגדית, אם הוא סבור, שהמעשה שעשה היה
פסול, הוא השיב בשלילה (ע' 21, ש' 4-5). הוא העיד כי יתכן ש"היום" הוא
לא היה חוזר על כך (בוודאי לא היה רוצה להיעצר על ידי המשטרה ולהיתבע על ידי
התובע), אך אינו סבור שהמעשה היה פסול (ע' 21, ש' 2-5).
גם התנהגותו של הנתבע לאורך בירור המשפט מעידה על חוסר הכנות
ב"התנצלותו". בתצהירו לא נרתע הנתבע מלהכפיש את שמו של התובע ולהשחיר
את פניו בפני בית המשפט הנכבד. הדברים זרועים לאורך התצהיר כולו, ולא נפרטם אחד
אחד. הנתבע ניסה להפוך את התובע ל"נתבע" או ל"נאשם", והגיעו
הדברים לידי כך, שבתצהירו (ס' 58-60) הרחיק לכת עד כדי ייחוסה לתובע של אחריות
לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל (לא פחות ולא יותר).
אגב, גם הטענה שלפיה אמת דיבר הפרסום אינה משתלבת עם טענתו של הנתבע, שלפיה
התנצלותו הייתה כנה. שהרי ככל שהפרסום היה נכון, לא היה מקום להתנצל בפני התובע.
כאמור, התנהגותו המזלזלת והשחצנית של הנתבע, לאורך ניהול המשפט, לרבות אי הסכמתו
להשתתף בהליך הגישור, שכתוצאה ממנו הסתיימה בפשרה התביעה נגד הנתבעים מס' 1-2,
מעידה על העדר תום לב ועל כך ש"התנצלותו" של הנתבע לא נבעה מכנות
ומרצון טוב אלא אך ורק מחוסר רצון להסתבך בהליך משפטי, וכתוצאה מהבהלה שאחזה
בנתבע, לאחר שכתוצאה מפרסום ההודעה הפוגעת הוא נעצר על ידי המשטרה ומחשבו הוחרם.
בית המשפט הנכבד מופנה גם אל המגוון המרשים של הסבריו של הנתבע, בחקירתו הנגדית,
בנוגע לשאלה מדוע הוא התנצל בפני התובע (מע' 23, ש' 29, עד ע2 24, ש' 20).
לא יכול להיות ספק בנוגע לכך, שהנתבע היה חסר תום לב בפרסמו את ההודעה הפוגעת,
והוא לא יוכל להסתתר מאחורי ההגנות, שס' 15 לחוק מעניק בנסיבות המתאימות (לעניין
זה ראי את הוראותיו של סעיף 16 לחוק, אשר גם מכוחן לא יוכל הנתבע לחסות
בצל הגנות תום הלב. הראינו כי הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו,
כי הוא לא נקט לפני הפרסום באמצעים כלשהם על מנת להיווכח אם אמת היא אם לאו, וכי
הוא נתכוון לפגוע במידה גדולה עשרות מונים מזו שהייתה ראויה בנסיבות העניין).
23.
ס' 15
(1) לחוק – הראינו
לעיל, כי בניגוד לטענתו השקרית, הנתבע ראה את הכתבה כולה וכי הוא קרא אותה לפני
פרסום ההודעה הפוגעת. הוא אף כלל בהודעה הפוגעת תצלום חלק מן הכתבה המלאה. הנתבע
עצמו הודה, כי למקרא הכתבה כולה ברור שהתובע לא התכוון לכנות לכנות את השופטת
הנכבדה "זונה" (ע' 19, ש' 9-10). לאחר שהוכח כי הוא אכן קרא את הכתבה
כולה, וכי שיקר בהכחישו זאת, יוצא שהוא הבין את הדברים היטב. כבר בכך די על מנת
לדחות את הטענה בנוגע לתחולתו של ס' 15 (1) לחוק.
24.
ס' 15
(2) לחוק – תחילה, לא
יכולה להיות כל חובה, מכל סוג שהוא, לפרסם דברים שאינם נכונים. שנים הנתבע לא
היה יכול להצביע על מקור כלשהו ל"חובה" הנטענת על ידו לפרסם את ההודעה
הפוגעת. כבר בע"א 213/69 חברת חשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עיתון
"הארץ" בע"מ ואח', פ"ד כג (2) 87 נפסק, כי ככל
שהעיתונות ממלאת, בין היתר, תפקיד חינוכי, אין היא ממלאת תפקיד כזה מתוך חובה.
עוד נקבע שם, כי "מקום שסתם אזרח רשאי לראות את עצמו מחוייב לדבר בגנות
הזולת, רשאי גם עתון, כזה כן זה, לא פחות ולא יותר".
לסיכום פסק הדין הנ"ל נקבע (שם, ע' 96), כי: "היחסים הרגילים שבין
עתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועל
כן אף אינם מקנים לו זכייה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשימצאו בלתי נכונים".
אם בדברים דלעיל לא די, בא פסק הדין בע"א 552/73 רוזנבלום ואח' נ' כץ,
פ"ד ל(1) 589, 594, מוסיף על האמור לעיל וקובע, כי עיתון או כתב עת אינו
נעשה בעלה זכייה מיוחדת המתירה לו לפרסם דברים לא נכונים רק בשל העובדה שיש לו
חוג קוראים משלו המוצא בו עניין מיוחד.
בפרשת הארץ נ' חברת החשמל דלעיל נקבע עוד, כי "אם בכלל
ייתכנו מקרים כאלה, שבהם עשוייה הזכיה לעמוד למפרסם, עליו להביא תלונתו, קודם כל
לפני הרשות המוסמכת לטפל בה" (שם, 94).
כל הדברים דלעיל יפים לענייננו. אף כי הנתבע מנסה לייחס לעצמו מעמד מיוחד, שאינו
כשל "אחד האדם", הרי המדובר באזרח רגיל, אשר אין חלה עליו כל חובה,
חוקית מוסרית או אחרת, לפרסם דברים לא נכונים אודות התובע. הנתבע לא עשה דבר על
מנת לבדוק את הדברים לפני הפרסום, אף לא פנה לרשות מוסמכת כלשהי (למשל מועצת העיתונות,
המשטרה) בנודע לכך. הוא מיהר ופרסם את ההודעה הפוגעת, וזאת לא מתוך חובה כלשהי,
אלא רק מתוך יצר רע ומתוך כוונה לפגוע בתובע.
25.
ס' 15
(4) + ס' 15 (6) לחוק –
ציינו לעיל, כי בהודעה הפוגעת לא הביע הנתבע דעה כלשהי, אלא פרסם עובדה בלתי
נכונה, שלפיה בכתבתו כינה התובע את השופטת בייניש "זונה" בכך
שמתחת לתמונתה הוא כתב את המילים "הזונה חוזרת". כבר בכך די על מנת
לדחות את טענתו של הנתבע. שום קורא סביר לא היה מבין אחרת את הדברים. שום קורא
סביר לא היה מבין, כי המדובר בהבעת דעתו של הנתבע. פשיטא, כי הדברים לא היו משום
הבעת דעה. בעובדה שלאחר שהנתבע פרסם כאילו התובע כינה את השופטת
"זונה", הוא הוסיף את דעתו האישית על כך ועל התובע, אין כדי להקהות את
חדותם של הדברים דלעיל. גם לו היה התובע כותב, שהתובע אנס ילדה בת 13, ולאחר מכן
מביע את דעתו השלילית (או החיובית) על "עובדה" זו, אל היה הפרסום הופך
ל"הבעת דעה", החוסה תחת כנפי הגנת ס' 15 (4). אגב, נתבע המתגונן בטענה
של "הבעת דעה" חייב להוכיח, כי העובדה, עליה הושתתה דעתו, הייתה נכונה
(למשל, א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, 316). נציין עוד,
כי בסיכומיו מנסה הנתבע "לאנוס" על המקרה דכאן את הקביעות של פסק הדין
בעניין הרציקוביץ. דינו של ניסיון זה להיכשל, מאחר שאין כל קשר,
אף לא דמיון בין נסיבות שתי ה"פרשות".
26.
ס' 15
(10) לחוק – אין מקום
להרבות במילים על כך. האם הנתבע שם עצמו "מגנה" של השופטת בייניש? שמא
מגנם של ה"ה רוטר? ההודעה הפוגעת לא נועדה לגנות לשון הרע שפורסמה קודם
לכן. היא נועדה לגרום לקוראים לסבור שהתובע כינה את השופטת בייניש
"זונה". חד וחלק. אגב, הלכה היא, שהגנה זו אינה חלה על כל תגובה ללשון
הרע, שפורסמה קודם לכן, אלא רק על תגובה המהווה גינוי או הכחשה של אותה לשון הרע
(שנהר, 299-300).
27.
לנתבע לא
עומדת הגנת תום לב כלשהי.
De
Minimis – עידנא דריתחא
– מהתלה פורימית – ושאר ירקות
28.
בצר לו פונה
התובע לכל הגנה אפשרית, כיד הדמיון הטובה עליו. יש לזקוף את הדבר לחובתו. הנתבע
אינו נרתע מלטעון כי פרסום חמור כל כך מהווה, למעשה, "עניין של מה
בכך", אשר אל לו לבית המשפט להיזקק לו ולהביע את דעתו השלילית בנודע אליו.
הנתבע קושר טענה דחוקה זו לטענה נוספת, שלפיה הפרסום נעשה במהלך חג הפורים,
ולמעשה היה מהתלת חג מקובלת. הוא מבקש להחיל על המהתלה את "דיני עידנא
דריתחא", ולהפכם ל"עידנא דבדיחותא". על כל אלה נאמר "נו
באמת".
29.
איננו רואים
להרחיב בנוגע לטענת "זוטי הדברים". לא יכול להיות ספק, שפרסום
חמור כל כך, אשר היה עלול לגרום לנזק חמור כל כך, אינו נכנס בגדר "זוטי
דברים", שהנם דברים חסרי משמעות, שאדם סביר לא היה עוצר ומתייחס אליהם,
בודאי לא מגיש תביעה בגינם. אין מחלוקת, שאפילו משטרת ישראל, שאינה ששה להתערב
בעניינים של "פרסומים בין אדם לחברו" באינטרנט, ראתה חומרה בפרסום,
עצרה את הנתבע והחרימה את מחשבו. בעובדה שלבסוף הוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד
הנתבע בגין העלבת עובד ציבור, אין כדי להצביע על כך, שהמדובר ב"זוטי
דברים".
30.
טענתו של
הנתבע, לפיה המדובר ב"מהתלת פורים", היא טענה שקמה אך ורק
לצורך המשפט, והיא בבחינת עדות כבושה. עד להגשתו של כתב התביעה לא טען
הנתבע כאילו הפרסום היה "מהתלת פורים". לנתבע ניתנו הזדמנויות שונות,
ובאף אחת מהן הוא לא טען כך. גם ב"התנצלויות" שהוא טוען, שהוא התנצל
בפני התובע (במכתבים אישיים, בראיונות וכו'), ושבהן התבקש כי יטען זאת כדי
להצדיק את מעשהו, הוא לא טען, שהמדובר היה במהתלה פורומית, שנועדה לבדר ותו לא.
לראשונה עלתה טענה מופרכת זו בכתב ההגנה. כידוע, "עדות כבושה" בדרך
כלל, אלא אם ניתן הסבר להשהייתה. ערכה מועט או אפסי (וראו, בן היתר, ע"פ
5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (4) 249, 262).
"עדות כבושה" היא עדות, שהעד המוסר אותה בביהמ"ש כבש אותה
בליבו על אף שהיא רלוונטית וברת משקל לעניין ולא מסר אותה אלא בשלב מאוחר (קדמי,
על הראיות (חלק ראשון תשנ"ט – 1999), 373). הכלל הוא:
"עדות כבושה", ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום שהכובש עדותו חשוד,
מטבע הדברים, על אמיתותה. זאת, כל עוד אין בפיו הסבר משכנע: על שום מה נכבשה
העדות עת רבה. כבר בכך די על מנת לדחות את טענתו זו של הנתבע.
ועוד: הנתבע עצמו סתר את טענתו זו, בכך שטען, כי הפרסום היה אמת, וכי הוא סבר
שחלה עליו חובה לפרסם את הדברים. לכל אורך תצהירו (ובסיכומיו) טען הנתבע, כי הנה
נכון מצדו לפרסם את ההודעה הפוגעת, וכי היא נועדה לבטא את דעתו על סגנונו המשתלח
של התובע ב"מלחמת החורמה", שהוא מנהל כביכול בשופטת בייניש. ואם כך,
אליבא דנתבע, עניין לנו בפרסום רציני וחשוב ולא במהתלה פורימית.
ואחרון לעניין זה: עיון בלוח השנה, שהנתבע צריף לתצהירו (נספח יב') מגלה, כי
בשנה הרלבנטית חג הפורים חל בתאריך 9.3.01 וכי ההודעה הפוגעת התפרסמה
בתאריך 11.3.01, יומיים לאחר פורים ויום לאחר שושן פורים. מכך אתה למד,
שהנתבע ניסה "לתפוס טרמפ" על הסמיכות של הפרסום לחג הפורים, וניסה
להטעות את בית המשפט בנוגע לכך. כשהוא נשאל על כך בחקירתו, הוא העיד, בהתחכמות
מיותרת, "יש מהתלות פורים ויש מהתלות שאחרי פורים". (ע' 20, ש' 26).
הוא לא הצליח להיזכר במהתלה פורימית נוספת, שהוא ביצע באותה השנה (ע' 20, ש'
22-23).
ונציין: גם לו האמנו שהנתבע התכוון להתבדח, וכי המדובר בהלצה פורימית, לא היה
בכך כדי להקים לנתבע הגנה כלשהי.
יש לדחות את הטענה בדבר "מהתלת פורים" ולחייב את הנתבע בהוצאות
מיוחדות בגין העלאתה.
31.
לאור האמור
לעיל אין מקום להרחיב בנוגע לטענת "עידנא דריתחא", שהרי לא
נטען כלל, שהפרסום נעשה מתוך סערת רגשות כלשהי. אין לגזור גזרה שווה בין
"עידנא דריתחא" לבין "עידנא דבדיחותא".
"הגנת
התנהגות תורמת מצד התובע"
32.
גם לטענה זו
נתייחס בקיצור רב, למרות שבנוגע אליה השחית הנתבע מילים רבות בתצהירו ובסיכומיו.
הנתבע ציטט בתצהירו פרסומים שונים, שהתובע פרסם באתרו, בנוגע לאתר
"רוטר.נט" ולבעליו, וראה בכך "אשם תורם" של התובע לפרסום
ההודעה הפוגעת.
33.
למעשה, בטענה
זו מחזק הנתבע את טענת התובע, שלפיה הוא פרסם את ההודעה הפוגעת
בכוונה לפגוע בתובע. נסביר להלן.
34.
עיון בכל
הפרסומים, אשר פורטו בהרחבה בתצהירו של הנתבע (ס' 22-11, ה"זרועים"
בעדויות בלתי קבילות, אשר התובע התנגד להן, ושאין לקבלן), מגלה, כי המדובר
בידיעות שהתובע פרסם אודות נוהגם הפסול, לדעתו, של ישעיהו ונועם רוטר,
שהם הבעלים, המנהלים והמפעילים של אתר "רוטר.נט", ואודות זאת שלדעתו
של התובע אתר "רוטר.נט" שימש "בימה לימין הקיצוני", וגורמי
ימין הפיצו באמצעותו תעמולה נגד ראש הממשלה.
התובע לא כתב מעולם כאילו כל מי שפרסם דברים בפורומים שבאתר
"רוטר.נט" משתייך לימין הקיצוני, ולא יצא בהאשמה כללית כלשהי כלפי כל
מי שפרסם דברים באתר "רוטר.נט" (בתצהיר שבס' 88 לתצהיר הנתבע ניתן
לראות, למשל, כי התובע הדגיש, שהאתר משמש, בין היתר, כר לפעילות אנשי
ימין קיצוני). התובע גם לא פרסם מעולם דבר כלשהו, שהתייחס לנתבע, והנתבע עצמו
הודה שהוא לא עשה כן (ע' 23, ש' 22-24).
אלא שברצונו הרב ליצור קשר בין פרסומה על ידו של ההודעה הפוגעת לבין פרסומיו
דלעיל של התובע, ובכך לייחס לתובע "אשם תורם", הנתבע "נדחף
בכוח" וטוען, כי פרסומיו דלעיל של התובע הופנו גם כלפיו. זאת הכיצד? בשתי
דרכים: האחת, הנתבע טוען, כי בהתייחסו אל אתר "רוטר.נט"
כאל בימה לימין הקיצוני, קבע התובע, למעשה, שכל משתתפי האתר משתייכים לימין
הקיצוני. השנייה, הנתבע מספר בתצהיר, כי בתקופה מסוימת הוא שימש
כ"מנהל פורום" וכי לפיכך, כאשר התובע התייחס בדבריו
ל"מנהלי" אתר "רוטר.נט", הוא התייחס למעשה, גם לנתבע (ראי
גם ס' 179-186 לתצהירו). ניסיונו זה של הנתבע לא יצלח.
תחילה, כאמור, התובע לא פרסם כאילו כל משתתפי אתר
"רוטר.נט" משתייכים לימין הקיצוני, אף לא "קבע" שבאתר
מתפרסמים רק פרסומים של הימין הקיצוני. הנתבע עצמו אישר שהאתר היה
פתוח לכל המעוניין (ס' 87
לתצהירו). מה שהתובע פרסם הוא, שלדעתו, אנשי ימין קיצוני עושים שימוש באתר על
מנת לפרסם את תעמולתם. שנית, בחקירתו הנגדית נאלץ הנתבע להודות,
כי "מנהל פורום" הוא גולש רגיל, ככל הגולשים, כי אינו עובד של
האתר, וכי הוא אינו נמנה עם מנהלי האתר (ע' 14, ש' 12-14). הוא הודה,כי רק
ישעיהו ונועם רוטר היו מנהלי האתר, וכי הוא לא היה מעולם הבעלים של האתר, גם לא
המנהל שלו (ע' 13, ש' 1-7). הוא הודה גם, שהוא מעולם לא פגש את ה"ה
רוטר, אלא פעם אחת, לאחר שהתביעה דכאן הוגשה (ע' 13, ש' 4-5).
ואם בכך לא די, הרי עיון בפרסומיו של התובע מגלה, כי בדרך כלל כאשר התובע התייחס
אל מנהלי האתר, הוא ציין את שמותיהם (ישעיהו ונועם רוטר), ובכך מנע כל אפשרות
למחשבה, שהוא מתייחס ל"מנהל" אחר כלשהו.
התנהגות תורמת –
לא. כוונה לפגוע – כן
35.
כך, לא ברור
מה קשר סבר הנתבע, שבית המשפט ימצא בין הידיעות, שפורסמו על ידי התובע, לבין
פרסומה על ידו של ההודעה הפוגעת. לא ניתן לראות בפרסומיו הלגיטימיים של התובע
"התנהגות תורמת", אף לא "אשם תורם" בקשר להודעה הפוגעת.
הקשר היחיד, שניתן למצוא, הוא זה שלפיו הנתבע החליט "לצאת להגנת" אתר
"רוטר.נט", שהיה יקר ללבו, וזאת בדמות התקפה ארסית, מכוערת ופסולה נגד
התובע. הנתבע מודה, למעשה, שפרסומיו של התובע "נגד"
בעליו של אתר "רוטר.נט" הרגיזו אותו וגרמו לו "לנקום"
בתובע באמצעות פרסום ההודעה הפוגעת. הנתבע הצהיר במפורש, כי אלמלא היה התובע
מפרסם את הדברים דלעיל, הוא לא היה מפרסם את ההודעה הפוגעת (ס' 185 לתצהירו).
הוא הודה, כי פרסום ההודעה הפוגעת הייתה דרכו של הנתבע "למצות את הדין
עם התובע" (ס' 186 לתצהירו). מילים אחרות: זו היתה דרכו של הנתבע
"לנקום" בתובע בשמם של ה"ה רוטר, ולבוא עמו חשבון במקומם. כך,
הנתבע הודה, למעשה, שבפרסום ההודעה הפוגעת הוא התכוון לפגוע בתובע
כנקמה על פרסומיו דלעיל, וזאת במסגרת ה"מלחמה", שהוא טוען שהייתה
נטושה בין התובע לבין אתר "רוטר.נט" (ס' 18-19 לתצהירו). מאחר שזו
הייתה כוונתו, ומאחר שהוא הבין, מראש, כי הפרסום עלול לסבכו, הרי על מנת שלא
ייקל לזהותו, בחר הנתבע, שבדרך כלל פרסם תחת הכינוי "HALEMO", ושהיו מי שידעו לזהותו
באמצעות הכינוי, לפרסם את ההודעה הפוגעת תחת כינוי אחר, אנונימי לחלוטין
("נוטור יוני"), שהוא עצמו הודה שאף אחד לא יכול היה לקשרו עמו (ס' 13
לתצהירו). הנתבע ניסה לתרץ את השימוש בכינוי האחר בתירוצים שונים ומגוונים,
התפתל והסתבך (ס' 13 לתצהירו; מעמ' 14, ש' 25, עד ע' 15, ש' 21). השורה התחתונה
היא, שהוא הודה, שהשימוש בכינוי האחר נעשה רק מאחר שהוא לא רצה שמי שידע
ש"הלמו" הוא משה הלוי, לא יידע שאת ההודעה הפוגעת פרסם משה הלוי (ע'
15, ש' 15-17).
36.
אגב, לא ניתן
למצוא כל כוונה אחרת, למעט הכוונה לפגוע, בזוכרנו, כי הנתבע ראה את הכתבה
כולה, והבין בדיוק למה כיוונו המילים "הזנה חוזרת", שמתחת
לתמונת השופטת הנכבדה. לא ניתן לייחס לנתבע כוונה אחרת כלשהי, בזוכרנו כי הוא ידע
שהוא מפרסם הודעה שקרית, אשר מציגה את התובע, שלא בצדק, באור שלילי עד בלי די.
לפעולה שכזו תתכן רק כוונה אחת – הכוונה לפגוע (וכמה שיותר) (ראי לעניין "הכוונה לפגוע":
א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, 146-153).
שיעור הפיצויים
37.
מפאת מגבלת
המקום, לא נפרט את העקרונות הכלליים בפסיקת פיצויים בתביעות לשון הרע (ראי א'
שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, 367 ואילך). נזכיר רק, כי
לשם פסיקת פיצויים בגין פרסום לשון הרע אין צורך בהוכחת נזק כלשהו. כך היה טרם
חקיקת ס' 7א' לחוק, וכך ביתר שאת לאחר חקיקתו. לא אחת נפסק, כי מטרת
הפיצויים בלשון הרע כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על ידי שיוכל
לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על
ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד
כמה שכסף יכול לתרום לכך – למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית, לחנך
את הקהל ולהחדיר לתודעתו כי שמו של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם הוא איש
ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': "טוב שם משמן טוב"
הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (למשל,
ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מח (2) 489, 493). בנוגע
ליעדיהם של הפיצויים בלשון הרע נקבע ברע"א 4740/00 אמר
ואח' נ' בן יוסף ואח', תק-על 2001 (3), 489, 496, כי הם שלושה: לעודד את
רוחו של הניזוק, שנפגעה בגין לשון הרע, לתקן את הנזק לשמו הטוב, ולמרק את זכותו
לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. נקבע שם גם, כי בפסיקת הפיצויים יש להתחשב בטיב
הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעותו ובהתנהגות הצדדים. התנהגותו של המזיק
אף עשויה להשפיע על שיעור הפיצויים. כך, למשל, חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק
ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי
עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, המזיק
היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי
לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי. באותו
פסק דין (שם, 497) נקבע עוד, כי אין ניגוד בין השמירה על שמו הטוב של
הפרט על ידי פסיקת פיצויים הגונים על פרסום לשון הרע בעיתון, לבין
הבטחת חופש העיתונות. החוק תחם תחומים סבירים והוגנים למותר בשטח זה של פרסום
לשון הרע. החורג מן התחומים הללו חייב לשאת בתוצאות. ובנדון זה אין לעיתונות
מעמד מיוחד, אלא להיפך, "בגלל התפוצה הגדולה של העיתונות וכוחה הרב
להזיק היא זקוקה לריסון יתר. אם ישנו ריסון עצמי מספיק – מה טוב; ולא – על בתי
המשפט להביא לכך על ידי פסיקת פיצויים הולמים. המצב השורר בארץ, שיש ועיתונים
נתפסים לדברים שבסנסציה ואזי לא תמיד בודקים הם באמצעים וחורגים מתחום המותר לפי
החוק, פסיקת פיצויים מתאימים היא אולי האמצעי הבדוק והבטוח ביותר לבלימת הנטיה
הזאת" (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1)
589, 596. לסיום נקבע בפסק הדין בעניין אמר (שם),
כי הוראת ס' 7א' לחוק אינה קובעת רף עליון לפיצויים ללא הוכחת נזק, אלא מטרתה
לקבוע רף תחתון, המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו.
38.
הנתבע עצמו
העיד, כי במועדים הרלוונטיים אתר "רוטר.נט" נחשב "אתר סקירת
חדשות פופולרי" (ס' 14 לתצהירו), וכי "תפוצתו" עמדה על 30,000
גולשים ביום (ע' 16, ש' 8-11) (אגב כפי שבתביעה נגד עיתון אין צורך להוכיח
כמה קוראים קראו את הידיעה הנדונה, אלא רק כי המדובר בעיתון נפוץ, כך כאן די
בהוכחת תפוצתו של האתר, ולא היה על התובע להעיד את כל מי שקרא את ההודעה
הפוגעת).
39.
למעלה מכאן
התייחסנו לטיב הפרסום ולמידת "אמינותו", וברור שיש באלה כדי להצדיק
הגדלתו של סכום הפיצויים.
40.
בנודע
להתנהגותו של הנתבע לאחר הפרסום, ובמהלך ניהול המשפט ניתן לכתוב דפים רבים.
כאמור, הנתבע התנהג כאילו "הכול מותר לו". במקום להכות על חטא ולעשות
את כל שניתן על מנת להביא את התביעה לידי סיום מחוץ לכותלי בית המשפט, לשביעות
רצונות של התובע, בחר הנתבע להמשיך ב"מלחמת חורמה", בה הוא פתח במסגרת
אתר "רוטר.נט". הנתבע הטיל את יהבו על טענתו בדבר אמיתות הפרסום, וזאת
למרות שידע, כי הדברים אינם נכונים. במסגרת זו הוא הכפיש, גם בתצהירו, עוד ועוד
את התובע, ואף ניסה להטעות את בית המשפט לסבור (ס' 154-162), שהתובע ציטט
בספרו, באופן משובש, את כללי השפיטה, בכוונה להכפיש את שמה של השופטת בייניש
(בחקירתו של התובע, כי הדבר אינו נכון – ע' 6, ש' 6-19. חמור הדבר שגם לאחר
שהדברים הובהרו, ממשיך הנתבע לדבוק בהם בסיכומיו – ס' 20). הוא עשה כל ניסיון,
ולו האבסורדי ביותר, על מנת להוכיח "אמת בפרסום" (ראי נא את 4
ה"חלקים" של טענת ה"אמת בפרסום" בתצהירו של הנתבע (ס'
136-165). הנתבע הרחיק לכת עד כדי הטיעון, שלפיו את ההודעה הפוגעת יש לקרוא
בעיניו של... קורא הלוקה בדיסלקציה (ס' 149-153), ואף ביקש להטות לצרכיו את
הלשון העברית, וגרס כי הפועל "זנה" (היינו, ביצע מעשה
זנות, הייתה לזונה), הוא למעשה שם התואר "זונה" (ס'
145-148).
הנתבע ייחס לתובע נקיטה בשיטת "הילד והזגג", ורק כשעומת מול טענתו זו
בחקירתו הנגדית, הוא נאלץ לחזור בו מהאשמה מגוחכת זו (ע' 28, ש' 22-29). הנתבע
לא בחל אפילו בייחוסן לתובע של הכפשת יצחק רבין ז"ל ושל אחריות לרצח יצחק
רבין ז"ל (ס' 59 לתצהירו; ראי התייחסות התובע לכך בע' 10, ש' 4-14).
הנתבע לא היסס מלשקר בפני בית המשפט הנכבד, ובתשובות רבות לשאלות, שנשאל על ידי
בא כוח התובע ועל ידי בית המשפט, הוא התחכם וגילה זלזול במעמד. הנתבע שיקר אפילו
בישיבת קדם משפט, בעניין חסר חשיבות עניינית, וזאת לדבריו, רק כדי "למשוך"
את בא כוח התובע, "במילים כדי שימשיך לספר לבית המשפט דברים משמיצים
עליי", כאילו היה מדובר ב"משחק" (מוצג ת/8, ע' שלישי,
פסקה עשירית; וראי "הסברו" לכך של הנתבע – ע' 26, ש' 4-10).
במהלך ניהול המשפט פרסם הנתבע דברים רבים באתר האינטרנט שלו, ובמקום ללמוד את
לקחו ולמתן את התבטאויותיו, הוא החמיר את הפרסומים הפסולים שלו
ו"השתוללויותיו" לא ידעו גבול (ראי למשל, מוצגים ת/8 – ת/16).
הוא "התפאר" שם כיצד הוא הוליך שולל את משטרת ישראל ואת צבא הגנה
לישראל, וכיצד הזדהה בפני שוטרים בזהויות שאינן שלו. הוא כינה את צה"ל
"צבא ההגנה על התחת" את אנשי המילואים כינה "קאפו",
וסיפר כיצד צרב על צג הטלפון הסלולרי שלו את המילים "כל המשטרה על הזין
שלי". את שפמו של יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ הוא "גילח"
באופן שנראה כשפמו של הצורר היטלר, ולאחר חיסולו של השיח' אחמד יאסין, הוא בחר
להקים לכבודו "אתר זיכרון" וירטואלי, שהיווה פרודיה על אתר הזיכרון
הוירטואלי, של כנסת ישראל, לכבוד ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל (מוצג
"ת/13").
במדור חדש, שהוא פתח באתר האינטרנט שלו, הוא גילה את דעתו, שלפיה "רשת
האינטרנט היא זירת מלחמה", ושלפיה ב"זירה" זו "רק
הרציניים ימשיכו עד הסוף המר" (מוצג "ת/12", דף שני,
פסקאות תחתונות), והסביר שהוא "מסרב להעביר את חופש הביטוי שלו רגולציה
כבדה שתסתום לו את הפה" (שם, פסקה תחתונה). בין היתר, הודיע שם
הנתבע, כי בכוונתו להקדיש מדור מיוחד לתובע תחת הכותרת "כשעיתונאי קטן
עושה רעש גדול" (מוצגים "ת/15" ו- "ת/16").
כשהנתבע נשאל מדוע המשיך לפרסם דברים משמיצים על התובע,השיב "אתם
התחלתם. עד היום לאחר ההסכם של הגישור עם רוטר אתם יורדים על הבן אדם"
(ע' 24, ש' 19-20). על כך נאמר "אופס". האמת נפלטה בטעות
מגרונו של הנתבע.
דומה, שאף כי הדוגמאות להתנהגותו המשתלחת (לשון המעטה) של הנתבע גם לאחר פרסום
ההודעה הפוגעת וממש בעיצומו של המשפט, הן בין כתלי בית המשפט והן מחוצה לו, עוד
רבות ומגוונות, אין צורך להוסיף ולפרט.
41.
התנהגותו של
הנתבע מעידה על כך, שהוא אינו יודע להבחין בין מותר ואסור, או למצער, שהוא אינו
רואה את עצמו כפוף לכללי המותר והאסור. הדברים נכונים במיוחד ככל שמדובר
ב"זירת מלחמה", כלשונו, האינטרנט, ודומה כי בחייו האמיתיים (ככל שיש
לו כאלה) דבק רבב. בדיוק לכך נועדו הפיצויים. רק אם הנתבע ילקה בכיסו באופן
משמעותי, הוא יבין שלא כדאי לו ושלא משתלם לו "להשתולל" ולסרב להעביר
את חופש הביטוי שלו את מבחני "הרגולציה", כדבריו לעיל. זה מקרה מובהק,
שבו יש לחייב את הנתבע במלוא סכום הפיצוי הקבוע בחוק – 100,000 ש"ח (ס'
7א'(ג) לחוק). כמובן, גם בפסיקת ההוצאות ושכר טרחת עורך דין מן המידה להביא
בחשבון את התנהגותו הקלוקלת של הנתבע במהלך ניהול המשפט, ובית המשפט הנכבד מוזמן
להביע את מורת רוחו מהתנהגות זו באמצעות פסיקת סכום משמעותי במיוחד.
42.
מפאת קוצר
היריעה ולאור מופרכותן של טענות רבות, שנכללו בסיכומי הנתבע, בחרנו שלא להתייחס,
במפורש, ובמפורט, לכל אחת מטענותיו של הנתבע. גם לא התייחסנו לכל
ה"פרכות" בגרסתו, כפי שאלה התגלו במהלך חקירתו הנגדית. בית המשפט
הנכבד מוזמן לקרוא את פרוטוקול חקירתו הנגדית של הנתבע (אל מול תצהירו)
ואת כל המוצגים, שהוגשו במהלך חקירתו הנגדית (חלקם ארוכים, אך מעניינים
מאוד).
אמיר טיטונוביץ, עו"ד
בא-כוח התובע
|
|
