בתי המשפט

 

 

 

 

 

ה כ ר ע ת   -   ד י ן

בפתח הדיון מודיע בית המשפט, שמעבירות איומים והטרדה באמצעות מתקן בזק, מזוכה הנאשם מחמת הספק.

 

כתב האישום

כתב האישום שהגישה עו"ד טל בנאי-גת מפמת"א ב- 15.08.07 נגד פלוני (להלן: "הנאשם") מייחס לו עבירות כדלקמן:

         א.         איומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק העונשין"),

         ב.         פגיעה בפרטיות עבירה לפי סעיף 2+5(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות")

          ג.          הטרדה במתקן בזק עבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק התקשורת").

 

התביעה טוענת שבמהלך יוני 2007 הנאשם איים, פגע בפרטיות והטריד טלפונית את ש.פ.נ. (להלן: "המתלוננת" ו/או "האישה"). יאמר כבר כאן, שבתלונתה ייחסה המתלוננת לנאשם עבירת אונס. במהלך הדיון הצהירה נציגת פמת"א, עו"ד עדי אורן (להלן: "התובעת") שהעבירה החמורה לא נחקרה עד תום ולא גובשה לכלל אישום, מסיבות אותן פירטה ונעמוד עליהן בהמשך.

 

תשובת הנאשם

בתאריך 21.10.07, בתשובה לכתב האישום כפר הנאשם, באמצעות בא כוחו ד"ר שחר אלדר (להלן: "הסנגור"), בכל העובדות שיש בהן לבסס עבירה (עמ' 1 לפרוטוקול). בהסכמת הסנגור הגישה התובעת כבר בשלב זה את הודעותיו של הנאשם אשר סומנו ת/1+ ת/2.

 

ה ר א י ו ת

1. ראיות התביעה - המתלוננת (עמ' 6-47) היתה העדה העיקרית והיחידה למעשה שהעידה לתביעה.

בחקירתה הראשית הוגשו ת/3 - רישומים, שרשם הנאשם, המתעדים לטענתו שיחות שהמתלוננת ניהלה ומפגשים שקיימה. ת/4 - הודעת מייל שהנאשם שלח ב- 28.06.07 שעה 15:12 למתלוננת ולשתי חברותיה, לאחיינה פז ולעו"ד קורן. ת/5 - פתק שכתב הנאשם למתלוננת.

בחקירתה הנגדית של המתלוננת הוגשו הודעותיה נ/3א +נ/3ב (שתיהן מה- 1.07.07) +  נ/3ג (הודעתה תחת אזהרה מה- 5.07.07, בגין חשד שתקפה את הנאשם בתאריך בלתי ידוע במהלך חודש מאי 2007), ת/7 - דו"ח עימות שנערך בינה לבין הנאשם ב- 5.07.07, מזכר - ת/8  ופלט תקשורת - ת/9.

פקד ליאור שלו (עמ' 18-19)– הגיש ללא התנגדות את הדו"ח ת/6, שערך במסגרת תפקידו כקצין אלמ"ב במרחב דן. ב-ת/6, תיעד פקד שלו מיסרונים (SMS) ששלח הנאשם מהטלפון הנייד שלו לחברותיה של המתלוננת, לאשת אחיינה ולבנות, בהם האשים אותה בבגידה.

עדות חברתה של המתלוננת עירית חצור, אשר התייצבה בבית המשפט, לא נשמעה הודות להסכמת ב"כ הצדדים, להכתבת חלק מהודעתה במשטרה לפרוטוקול (עמ' 5 לפרוטוקול).

 

2. ראיות ההגנה -  להגנה העידו הנאשם (עמ' 49-74) ושלוש נשים שהיו בנות זוגו בתקופות שונות של חייו: פלונית (עמ' 76-77) אשתו הראשונה של הנאשם, אם ילדיו הבגירים, ממנה התגרש ב- 1987. אתי דיבן סטולר (עמ' 77-78) בת זוגו של הנאשם ב-2004, ואסתר מבס (עמ' 79-82) בת זוגו של הנאשם לאחר גירושיו מפלונית וקודם לנישואיו למתלוננת.

בהסכמת התובעת, הגיש הסנגור מסמכים כדלקמן:

נ/1 -     אישור משטרתי בהקשר לתלונה שהגיש הנאשם נגד המתלוננת ב- 12.07.07 בגין גניבה.

נ/2 -     עותק מתביעת מזונות, שהגישה המתלוננת נגד הנאשם ב- 17.12.07.

נ/4א -   מזכר, שכתבה רס"ר גלית ויזל ב- 10.07.07 בהקשר לשיחות שהתקבלו מהנאשם בטלפונים המשפחתיים המפורטים בפלט התקשורת - ת/9.

נ/4ב  - פירוט מכלול השיחות ששוחח הנאשם בטלפון הנייד שלו (חברת אורנג') בין התאריכים 26.06.07-29.06.07.

נ/5א -   פתק שכתב הנאשם למתלוננת ב- 1.07.07, נ/5ב  פתק נוסף כנ"ל ללא תאריך.

נ/6  -    דף מיומנו של הנאשם.

נ/7-      מזכר שכתבה רס"ב זהרה טולדו ב- 4.07.07, המתעד שיחתה עם המתלוננת, באשר לצורך בהמשך שיתוף פעולה והשלמת חקירה.

נ/8 -     מסמך מיום 30.07.07, המתעד מצב רפואי של הנאשם.

נ/9 -     הודעת גרציאלה, חברה של המתלוננת מיום 4.07.07.

נ/10 -   הודעת דליה, גם היא חברה של המתלוננת מיום 4.07.07.

 

מהחומר שבפני עולה כדלקמן:

1.  

                       א.         הנאשם , בזמן הרלוונטי התגורר באחת משכונותיה הטובות של עיר במחוז המרכז, כשמצבו הכלכלי איתן.

                       ב.         המתלוננת ילידת 1956, הובהר לגביה רק, שבבעלותה דירה בעיר שכנה לעיר מגוריו של הנאשם (להלן: "הדירה" ו/או "הבית").

2. לפני כעשרים שנה נקשר בין הנאשם למתלוננת קשר אישי ונולדו להם שתי בנות (להלן: "הבנות"). הנאשם והמתלוננת נישאו זה לזו רק ב- 13.11.06 (להלן: "הנישואים"), ורק בחלוף כחודשיים מיום נישואיהם, עזב הנאשם את דירתו ועבר להתגורר עם אשתו ובנותיו בדירה.
3. בדיון שבפני נפרשה פרשת חייהם של הנאשם והמתלוננת, שהיו בני זוג, הולידו שתי בנות, הפסיקו את הקשר האישי אך המשיכו בשיתוף פעולה הורי. כאמור לעיל, הם נישאו זה לזו כעבור כ-18 שנים, כשבנותיהם על סף בגירות. לא אתייחס לפרטים האינטימיים ולהסדרים הכספיים שביניהם, באשר אלו אינם עומדים לדיון ואינם קשורים לשאלות שבאמת שנויות במחלוקת וצריכות הכרעה בתיק שבפני.
4. ואף על פי כן, לצורך הבהרה ולנוכח המשקל הרב שנתנו הצדדים לרקע לגבי העבר, יאמר כאן בקיצור כדלקמן:

·        הראיות מבססות מסקנה, שלאורך השנים היה הנאשם כרוך אחרי המתלוננת, חפץ להינשא לה וכשסוף סוף זכה בכך, עשה ככל יכולתו ל"חמם" את הקשר (עמ' 55 ש' 7-8). דא עקא, שעל סמך ההיכרות הארוכה, המתלוננת ידעה שקיים סיכוי קלוש באשר להצלחת חייהם המשותפים, וזאת בשל הבדלי אישיות ומאוויים. גם אם אקבל, ולו לצורך הדיון, טענתה, שהסכימה לנישואין כשבליבה תקווה מסוימת שהנאשם השתנה באופן שיאפשר לה להסתגל אליו ולנהל איתו ועם בנותיהם חיי משפחה מסודרים, אני התרשמתי שהסכמתה לנישואים נבעה בעיקר מרצונה להסדיר באופן רשמי את הקשר ההורי – ביולוגי שבין האב לבת הבכורה. הגעתי למסקנה זו חרף עדותה של המתלוננת, ששיקול זה היה רק אחד מהשיקולים שהנחו אותה (עמ' 7 ש' 1 ואילך ועמ' 8 ש' 5-8). מכל מקום לאחר שנישאה, המתלוננת לא קיימה עם הנאשם קרבה אישית, כולל פיזית, קרובה וחמה, שהיתה משאת נפשו של הנאשם.

·         בהעדר היענות רצונית לאינטימיות מצד המתלוננת, הפנה הנאשם לאשתו דרישות, שלא יכלה ו/לא רצתה למלא. ריחוקה ממנו היה בבסיס חשדנותו, שהלכה וגברה, לנוכח קשריה עם אדם ששמו בּנִי. למרות העובדה, שאיננה במחלוקת, שבּנִי נהג להתקשר למתלוננת לעתים תכופות ובשעות בלתי שגרתיות (המתלוננת עמ' 36 ש' 16, הנאשם עמ' 55 ש' 9), ביקשה המתלוננת לקבל שבינה לבין בּנִי ידידות בת עשרות שנים. לה לא היתה סיבה לפגוע בידידות והיא לא היתה מוכנה לעשות כן רק בשל קנאתו האובססיבית וחסרת הביסוס של בעלה (עמ' 36 ש' 8 ואילך).

הנאשם טוען שבין המתלוננת לבּנִי קיים קשר רומנטי, שתחילתו לפני נישואיה לו. הוא ביקש לקבל שהמתלוננת לא נרתעה מלהמשיך בקשר הזה, גם לאחר שהיתה לאשתו, למורת רוחו, תוך הפרת הבטחתה המפורשת להפסיקו עם נישואיהם (עמ' 53 ש' 9-17).

·        נראה, שלכל בר ביי רב ברור, שבנסיבות אלה לא היה סיכוי רב להצלחת חייהם המשותפים של הנאשם והמתלוננת. ואין תמה, שהנישואין לא האריכו ימים. למעשה היו אלו נישואים קצרצרים, נטולי אושר, טעונים חשדות ועימותים. ביוני 2007, היחסים בין בני הזוג התדרדרו עד כדי כך, שהחל מה- 22.06.07 תיקשר הנאשם עם אשתו, באמצעות מיילים אינטרנטיים בלבד, בהם השתמש בשפת רחוב גסה ופוגעת (עמ' 58 ש' 13-16).

·        ב- 28.06.07 (להלן: "האירוע" או "יום האירוע" או "התאריך הרלוונטי") בעקבות מריבה, שנדון בה בהמשך, עזב הנאשם את הדירה, ובזה הסתיימו הנישואים בפועל. כשבועיים לאחר מכן הוא הגיש לבית הדין הרבני תביעת גירושין,  בדצמבר 2007 הם התגרשו.

5.      מכאן נעבור להתייחסות הצדדים למחלוקות שביניהם, כולל המסמכים שהוגשו:

                                 א.         רשימת שיחותיה ומפגשיה של המתלוננת (ת/3) – במשך חודשים ערך הנאשם את הרשימה ת/3 ותעד בה שיחות טלפון ששוחחה המתלוננת והמפגשים שקיימה עם אנשים שונים, ביניהם עם בּנִי (המתלוננת עמ' 9 ש' 3 ואילך, הנאשם ת/2 א ש' 19 ועמ' 68 ש' 1-2). נראה ש-ת/3 איננו אלא ריכוז רישומים יומיים שרשם הנאשם ביומנו. היומן לא הוצג בחקירה ורק דף אחד ממנו הגיש הסנגור במהלך משפט זה, נ/6.

§    המתלוננת טוענת, שהרשימה ת/3 מוכיחה את קנאתו האובססיבית וחסרת הביסוס של הנאשם (נ/3ב ש' 16). התובעת מבקשת לקבל שהמסמך ת/3 תומך ומאמת את גרסת המתלוננת, ויש בו להוכיח שהנאשם פגע בפרטיותה ועבר את העבירה המיוחסת לו בסעיף 4 לכתב האישום (סיכומי התביעה עמ' 84 ש' 2-5).

§    הנאשם טוען שרישומיו בת/3 אינם תוצאת מעקב יזום אחרי המתלוננת. הרישומים מתעדים את התנהגותה הגלויה, שאותה היא לא הסתירה (הנאשם ת/2 א ש' 19 ועמ' 68 ש' 1-2). לטענת הסנגור, עריכת רישומים כאלה אינה אסורה, ואינה נכנסת לגדר העבירות המיוחסות לנאשם (עמ' 89 ש' 20-28 ופסקה 14 לסיכומי ההגנה בכתב).

                                 ב.         מעקבים אין מחלוקת, שבשתי הזדמנויות נסע הנאשם בעקבות המתלוננת פעם אחת למכון כושר ופעם שנייה לבית חולים בו אושפז באותה עת אביה.

§    המתלוננת טוענת, שעל רקע קנאתו וחוסר אימונו בה, הנאשם עקב אחריה לא רק בשתי הפעמים הנ"ל, הוא נהג לעשות כך כדבר שבשגרה לאורך הנישואים (המתלוננת עמ' 11 ש' 10 ואילך ועמ' 12 ש' 1 ואילך). בנוסף למעקבים בשני המקרים הנ"ל, זכרה המתלוננת פרטי מעקב שלישי שעליו העידה. לדבריה, באותה פעם נסעה ברחוב ראשי בעיר מגוריהם כשהנאשם בעקבותיה, הוא המשיך ועקב אחריה עד שנאלצה לבקשו להניח לה. לטענתה, הנאשם אכן הפסיק את המעקב והודה בפניה שנענה לבקשתה, רק בשל חששו, שאם ימשיך היא עלולה להסתבך בתאונה.

§    הנאשם מודה שבשתי הפעמים הראשונות עליהן העידה המתלוננת הוא נסע אחריה אך מכחיש שעקב אחריה (ת/2א ש' 60, עמ' 70 ש' 9). לדבריו עשה כן באותן פעמיים לבקשתה המפורשת של המתלוננת, שפעם אחת ליוותה את אביה לביה"ח באמבולנס, והוא נסע לשם על מנת להחזירה הביתה. בפעם האחרת נסע למכון כושר יחד איתה על מנת שיוכל להתרשם מהמקום, כפי שביקשה (ת/2א ש' 57 ועמ' 60 ש' 3-4). הנאשם ביקש לקבל, שהמתלוננת מוסיפה לאירועים שקרו בפועל, פרטים שלא היו ולא נבראו, ובאמצעות התוספות הופכת את המציאות הלגיטימית לעבירה ללא ביסוס במציאות (ת/2א ש' 60-61 ועמ' 60 ש' 2-6).

 

                                  ג.          האיומים שאיים הנאשם על המתלוננת במהלך הנישואים בכלל ובתאריך הרלוונטי בפרט - הנאשם התנגד לקשריה של המתלוננת עם בּנִי, וכפי שכבר אמרנו, הוא חשד שיש ביניהם קשר אינטימי-רומנטי. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם על רקע החשדות והקנאה, הנאשם איים על המתלוננת אי פעם, ובמיוחד האם איים עליה בתאריך הרלוונטי.

§    לגרסת המתלוננת הנאשם איים להרוג אותה פעמים רבות במהלך הנישואים. מדבריה עולה, שהאיומים קשורים לקנאתו לה. היא העידה על האיומים המתמשכים באופן כללי, מבלי להתייחס לתאריכים ו/או נסיבות רלוונטיות אחרות. רק לאירוע התאריך הרלוונטי התייחסה בפירוט ב-נ/3א (הודעתה הראשונה) וטענה שביום האירוע, בבוקר, הוא האשים אותה, כדרכו, בבגידה. משלא השתכנע מהכחשתה, איים לחסל אותה, ו"הבטיח" שלה ולבנות לא יהיו חיים (נ/3א ש' 3). בהודעתה השנייה נ/3ב' אמרה שהנאשם איים שמכיוון שלו אין חיים "הוא ידאג שירצח אותי שלא יהיו לי חיים ושירצח את המאהב שלי" (נ/3ב ש' 9). בבית המשפט חזרה על הגרסה ואמרה, שבשעות הבוקר, ביושבה מול המחשב, הנאשם ביקש שתיכנס לחדר השינה. היא ידעה, שיהיה עליה לסבול "חקירה" באם לא תסכים לקיים יחסי מין, בהם לא חפצה. הגם שניסתה להימנע מעימות, בסופו של דבר אזרה כוחות והלכה לחדר השינה. הנאשם דרש שתודה בבגידתה בו. בתגובה להכחשתה אמר: "אין לי חיים, הרסת משפחה, אני אדאג שלא יהיו לך חיים, לא לך ולא לילדות, אני ארצח אותך ואת המאהב, הגמד, הנרקומן וההומלס שלך". באשר להבדל שבין האיומים האלה לקודמיהם אמרה המתלוננת שהאיום הזה הבהיל אותה במיוחד משום שהפעם, הנאשם איים במפורש לפגוע בה ובילדות. בשונה מהפעמים הקודמות צורת דיבורו שידרה מסוכנות (עמ' 14 ש' 1 ואילך). בהמשך הוסיפה, שפחדה הגדול נבע מכך, שלראשונה הנאשם איים עליה שישתמש בנשק (עמ' 31 ש' 8-10 ועמ' 32 ש' 2-3), ולכן החליטה לא להבליג יותר ופנתה למשטרה.  

§    הנאשם עיקבי בהכחשת האיומים, שהמתלוננת מייחסת לו (ראו הודעתו ת/1 ש' 9 –11, עדותו בבית המשפט בעמ' 58 ש' 16 ואילך, ובעמ' 57 ש' 20). לדבריו בבוקר האירוע התכוון לקיים עם המתלוננת שיחת בירור מכוננת בהקשר ליחסיהם, שהם נגזרת מיחסיה עם בּנִי. לטענתו התכוון, שבאותו בוקר היא תבחר בין פרידה לחיים איתו במסגרת נישואים תקינה (עמ' 62 ש' 25-26). במקום לענות לשאלותיו, המתלוננת תקפה אותו בזעם ובנפנופי ידיים, שאופייניים להתנהגותה, בעוד שהוא נרתע לסלון (עמ' 58 ש' 18).

הנאשם הכחיש התנהגות אובססיבית, הדגיש את חוסר הרגישות בהתנהלותם של המתלוננת ובּנִי כלפיו ואת התנהגותה של המתלוננת שלא איפשרה שום דיאלוג ענייני בהיותה עויינת, חסרת סבלנות ולעיתים ברוטאלית, עד כדי תקיפות פיזיות כמשתקף מהתעודה הרפואית נ/8.

 

                                 ד.         ההטרדות הטלפוניות - בתאריך הרלוונטי עזב הנאשם את הדירה בפעם האחרונה בשעה 18:00 בערך. אין מחלוקת שבין השעות 19:00-23:00 הוא התקשר מספר לא מבוטל של פעמים לטלפונים המשפחתיים (בזק וניידים). הצדדים חלוקים בשאלה האם ההתקשרויות חורגות מהמותר והן בגדר הטרדה אסורה. כדי שאפשר יהיה להחליט במחלוקת, יש לבחון את התיאור שתיאר כל אחד מהם את אירוע בתאריך הרלוונטי:

§    המתלוננת – בבית המשפט אישרה שביום האירוע, לאחר שאיים עליה בבוקר, הנאשם יצא מהבית. לדבריה, שכשחזר כעבור מספר שעות, סעד איתה ועם ביתם ארוחת צהרים, מבלי לדבר איתן, חרף ניסיונותיה של הבת לדובבו (עמ' 14 ש' 19-22). בתום הארוחה המתלוננת פרשה לחדר השינה על מנת לנוח, בידיעה שהנאשם בבית. בקומה, נוכחה (לדבריה, לשמחתה) שהנאשם יצא שוב, אך גילתה (לדאבונה) שחסר המחשב הנייד, ובו כל האינפורמציה התקשורתית הנחוצה לה (עמ' 14 ש'  23). בשעה 18:00 בערך הנאשם הגיע שוב ובידיו זרי פרחים ועגבניות שרי. לטענתה הופעתו גרמה לה הלם. מיד לאחר שהודתה על המחווה (הכוונה לפרחים ולעגבניות) ביקשה שיחזיר את המחשב. בתגובה השליך הנאשם את זרי הפרחים והעגבניות והלך (עמ' 14 ש' 27 –28 ועמ' 15 ש' 1-2). המתלוננת העידה שהחל מהשעה 19:00 הנאשם התקשר ללא הרף. בתחילה ענתה לו והוא חזר ואיים לפגוע בה ובמאהב (נ/3א ש' 7-8, נ/2ב ש' 10, המזכר ת/8 סעיף 2 ועמ' 15 ש' 6 ואילך). הטלפונים המשיכו לצלצל עד לשעה 23:00 בערך, שאז שניתקה את כולם. גם בבית המשפט הדגישה המתלוננת, שהנאשם התקשר עשרות פעמים (עמ' 15 ש' 2-3, עמ' 33 ש' 1 ואילך ועמ' 44 ש' 10- 13).

§   הנאשם טוען שתגובתה הבלתי מרוסנת של המתלוננת לשאלותיו באותו בוקר, גרמה לו לעזוב את הבית ולקחת את המחשב, שלא על מנת להחזיר. למרות זאת הגיע ואכל ארוחת צהריים, יצא שוב ובשעה 18:00 חזר עם פרחים ועגבניות. לדבריו אין קשר בין המשבר למחווה שבהבאת פרחים ועגבניות, שכן "זו רוטינה שלי להביא פרחים ועגבניות שרי בכל יום חמישי" (עמ' 63 ש' 18-25). לטענתו, בעומדו בפתח דלת הדירה, המתלוננת הבהירה לו שכל עוד לא יחזיר את המחשב, לא יכנס לבית והחלה לסגור את הדלת, בתגובה - זרק את שבידיו והלך. הוא אישר, שהתקשר לטלפון הביתי, לנייד של המתלוננת ולנייד של הבת הבכורה. הוא ביקש לקבוע שמספר ההתקשרויות היה מצומצם על סמך הרישומים בפלט התקשורת ת/9= נ/4ב (ת/2א ש' 106 ואילך). לטענתו כל רצונו באותה עת היה לקבל התרופות שלו ואת חפציו האישיים (עמ' 59 ש' 10-12 ועמ' 65 ש' 22). הוא הכחיש שבשיחות איים על המתלוננת ולא זכר אם דיבר איתה אם לאו (ת/1 ש' 27, עמ' 65 ש' 20 ועמ' 66 ש' 11).

 

                                 ה.         הפתקים ת/5 ונ/5א+ב – כאמור לעיל הנאשם הודה, שהחל מה- 22 לחודש יוני 2007 שלח למתלוננת מיילים מעליבים שנכתבו בשפה גסה (עמ' 58 ש' 12- 16), בדומה ל- ת/5 ונ/5א+ ב (עמ' 60 ש' 20). בנוסף הודה הנאשם שהשאיר את ת/5 בתיבת הדואר של המתלוננת, בלי שאמר מתי בדיוק עשה כן. מ-ת/5 עולה, שפרט להאשמתה בבגידה ובהרס משפחה, דרש הנאשם שהמתלוננת תחזיר לו את הציוד האישי שלו והודיע לה, שעליה לדאוג להעברת חשבונות החשמל, העירייה, הביטוח וכיו"ב על שמה. הנאשם הוסיף שאם המתלוננת לא תעשה כן, יפנה לרשויות הרלוונטיות ויודיע על "התנתקות". ת/5 מסתיים ב"הבטחה" ש"זו רק ההתחלה". בנ/5א הנושא תאריך 1.07.07, כתב הנאשם למתלוננת, שלא יעמוד יותר לרשותה וכל הטיפול בבנות עובר לאחריותה. מעבר לכך טען שגנבה מחשבונם המשותף כסף ששייך לו, תוך שימוש בשפה גסה מאוד. 

§    התובעת טוענת שבמוצגים שבדיון, ובמיוחד ב-ת/5, הנאשם איים על המתלוננת, לכל הפחות איום כלכלי (עמ' 84 ש' 7).

§    הסנגור טוען, שבכתיבת המוצגים ות/5 בכלל זה, לא עבר הנאשם עבירה כלשהיא חרף סגנונו הבוטה. בסך הכל הנאשם הבהיר למתלוננת, שהתנהגותה כלפיו, גרמה לו להפסיק את התמיכה הכספית שתמך בה ובבנות עד כה, והודיע לה שינקוט בצעדים כלכליים נוספים. הסנגור מבקש לקבל שהדברים נכתבו על רקע המשבר הנפשי שבו הנאשם היה שרוי באותה עת (עמ' 87 ש' 1 ואילך).

 

                                  ו.          המייל ת/4 – אין מחלוקת שביום האירוע, בשעה 15:12 שלח הנאשם את המייל ת/4 לעירית ולמיכל, שתיהן חברות של המתלוננת, לאחיינה פז ולעו"ד קורן (ת/1 ש' 14, ת/2 ש' 33-36 ועמ' 63 ש' 27), שנוסחו כדלקמן:

"דעו מי זאת המתלוננת (לא כפי שאתם מכירים)"

התחתנתי מאהבה -  יצאתי עם קרניים.

התחתנה איתי, המשיכה הקשר עם החבר הקודם בטלפון ובפגישות.

בטלפון כל שעות היממה כולל בלילות ובשעות לא סבירות        (05:00, 03:00, 24:00), נפגשה איתו בבר לריקודים, נסעה אליו לבת ים והסיעה אותו באוטו (שאני קניתי) חלק מהשיחות והפגישות מתועדות.

ומי החבר – גמד, נרקומן, הומלס ובשבילו היא בגדה בי, הרסה משפחה עוד בטרם התגבשה.

אלו העובדות, כמובן שהיא תארוז את העובדות אחרת.

רק שתדעו".

§     התובעת טוענת שהמייל מדבר בעד עצמו ודי בהודאת הנאשם בכתיבתו ובשליחתו לביסוס עבירת הפגיעה בפרטיות המיוחסת לו.

§     הסנגור טוען שבמייל זה הביע הנאשם את תחושותיו. לגישתו לא ראוי שהמשפט הפלילי יתפרש על כל אמרה הנאמרת בנסיבות משבריות על רקע סכסוך זוגי (עמ' 87 ש' 9-10).

 

מכאן לבחינת התשתית  ומשקלה הראייתי

לגבי האיומים בפגיעה גופנית, המתלוננת היא עדה יחידה. הלכה היא שניתן להשתית הרשעה על עדותו של עד יחיד ובלבד שהשופט היושב לדין הזהיר את עצמו, בדק את העדות ומצא אותה ראויה לאימון ומצא ליתן לה משקל ראייתי מלא. ראו לעניין זה ע"פ 2780/90 קצירו נ' מדינת ישראל, תק-על 91(2), 2073, ספרו של כב' השופט קדמי "על הראיות", מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, עמ' 414.

 

משכך יש להידרש למהימנותם של שני העדים שבפני.

 

א. מהימנות המתלוננת

1. המתלוננת הרשימה אותי כאישה נבונה, אסרטיבית, ורבלית, המכלכלת את צעדיה היטב ועומדת על משמר זכויותיה בצורה מחושבת מאוד. באופן כללי היא היתה עקבית בטענותיה נגד הנאשם בהקשר לכל העבירות שמיוחסות לו.
2. עדותה הרהוטה של המתלוננת, שהיתה מלווה ברגשנות קולנית, מעלה מספר תמיהות, בעיקר בהשוואה לדברים שמסרה במשטרה. סימני שאלה אחדים התעוררו בהקשר לנושאים שבבסיס המחלוקת, ועיקרם כדלקמן:

 2(1) הוספת פרט מהותי בהקשר לאיומים בבוקר התאריך הרלוונטי –

§         בבית המשפט הדגישה המתלוננת את הפחד שהפחידו אותה האיומים שהנאשם איים עליה בבוקר הרלוונטי, משום שהיתה זו הפעם הראשונה שאיים לרצוח אותה תוך שימוש בנשק (עמ' 17 ש' 11-13, עמ' 31 ש' 8-10 ועמ' 32 ש' 2-3). מתקשה אני לקבל את הטיעון לנוכח העובדה שהמתלוננת העלתה אותו רק בבית המשפט (עמ' 14 ש' 1 ואילך). התמיה אותי מאוד להיווכח, שהמתלוננת לא פתחה את תלונתה הראשונה במשטרה באֲמָרה מפורשת, שהנאשם איים לרצוח אותה תוך שימוש בנשק. גם בהמשך החקירה לא העלתה את הטענה, חרף ההזדמנויות הרבות שהיו לה (בהודעה הנוספת נ/3ב, בעימות ת/7, ובתשאול הטלפוני ת/8). גם בעומדה על דוכן העדים המתלוננת לא העלתה פרט כה מהותי באופן ספונטאני כשהתובעת ביקשה ממנה לתאר לראשונה את האיומים אלא רק בשלב מתקדם לקראת סוף חקירתה הראשית. ראוי היה שהסנגור יחקור את המתלוננת בנקודה זו והוא לא עשה כן. חרף מחדלו, אין לי אלא לקבוע שהשיהוי הבלתי מוסבר בהעלאת הטענה, הופך אותה לעדות כבושה בעניין מהותי לעבירות המיוחסות לנאשם, ככזו משקלה הראייתי של הטענה מועט אם בכלל. מעבר לכך השיהוי מטיל יותר מדוֹק של חוסר אמינות על העדות כולה. לעניין ערעור מהימנות לנוכח כבישת טענה בעניין מהותי, ראו ספרו של כב' השופט י.קדמי על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, עמ' 440 ואילך, ובין היתר בע"פ 795/85 עמר נ' מדינת ישראל פ"ד מב(4) 294, ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 925 ולאחרונה בע"פ 7401/07, מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2008(3), 1969 מפי כבוד השופט א' לוי.

 

2(2) התנהלותה הכללית של המתלוננת ובמיוחד השתהותה בפניה  למשטרה -

§         ככלל עצם השתהות בהגשת תלונה, לא בהכרח שולל את אמינותה ובלבד, שיהיה לשיהוי הסבר סביר ואמין, ראו בהקשר זה, ע"פ 4223/07, פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 3160 ,עמ' 3168 והמובאות שם.

§         במקרה שבדיון - המתלוננת אישרה, שעל אף האיומים החמורים שהנאשם איים עליה, שנשמעו לה באותו בוקר מוחשיים ומפחידים, היא לא ניצלה את העובדה, שזמן קצר לאחריהם הוא יצא מהבית ולא התלוננה במשטרה. במקום זאת, פנתה לעיסוקיה במטבח, ולאחר ארוחת הצהריים שאכלו ביחד, הלכה, כהרגלה, לנוח את מנוחתה, ביודעה שהנאשם עדיין בבית ואפילו לא זכרה אם נעלה את הדלת (עמ' 34 ש' 10-11). קורבן מפוחד המרגיש חשוף לסיכון וחסר הגנה מפני פגיעה, כשהאיום הוא בפגיעה באמצעות נשק, לא מסוגל ללכת לישון מבלי להזעיק עזרה כלשהי וזוכר באלו אמצעי זהירות נקט. לחילופין יש בפיו הסבר מדוע נקט או לא נקט באמצעי הגנה-זהירות כלשהם.

§         מספר שעות לאחר מכן, כשהנאשם חזר הביתה, המתלוננת לא נמנעה מלבקשו להחזיר את המחשב. העובדה זו איננה מתיישבת עם טענת המתלוננת בהקשר לפחד הנורא שהנאשם הטיל עליה. הניסיון המשפטי מלמד שקורבן מפוחד לא מעיז לדרוש ממי שאיים לפגוע בו בנשק מחשש לחידוש האיומים או חלילה מהוצאתם מהכוח אל הפועל.

§         גם בשעות הערב והלילה, כשלטענת המתלוננת הנאשם המשיך לאיים שירצח אותה בשיחותיו הטלפוניות, היא לא הזעיקה משטרה, למרות שלדבריה היא והבת הבכורה פחדו "פחד אימים" (עמ' 15 ש' 15).

§         למחרת, ביום שישי ה- 29.06.07, לאחר שהמתלוננת שמעה מחברתה עירית, שהנאשם שלח את המייל ת/4 בתפוצה רחבה, היא הגיעה לתובנה, שעליה לעשות מעשה (עמ' 15 ש' 27-28 ועמ' 16 ש' 1-3). גם בשלב לא הלכה למשטרה, הגם שבקרבת כתובת מגוריה פועלת תחנת משטרה (עמ' 15 ש'    20). תשובתה, שהחליפה את הצילינדר שבדלת, לא מניחה את הדעת משום שאין בה להסביר את ההימנעות מלהזעיק או לפנות למשטרה, פעולה שמתחייבת לנוכח ההסלמה בהתנהגות הנאשם. העדר הסבר בנקודה כה חשובה מוסיף עוד צל של ספק באשר לפחדה של המתלוננת, ומתיישב גם עם מסקנה שהפחד לא היה הגורם העיקרי שהתווה את פעולותיה.

§         לצורך הדיון מוכנה אני לקבל דברי המתלוננת שבשבת, ה- 30.06.07, היא התקשרה לתחנת המשטרה הקרובה, ונאמר לה שאפשר יהיה לקבל תלונתה רק ביום א'.

כאן עלי לחזור ולהדגיש – יחסי הממון שבין הנאשם למתלוננת אינם עומדים לדיון. יחד עם זאת העובדה שגם ביום א' הקדימה המתלוננת להגשת התלונה טיפול בעניינים כספיים כפי שהודתה (עמ' 30 ש' 23-25 ועמ' 31 ש' 1-4), מצטרפת לסימני השאלה באשר לאמינותה בעיקר בהקשר לפחד הנורא מאיומי הנאשם עליו העידה.

 

2(3) – האיומים הטלפונים

המתלוננת אמרה וחזרה ואמרה, שבתאריך הרלוונטי בין השעות 19:00–23:00, הנאשם התקשר טלפונית אליה עשרות פעמים. פלטי התקשורת ששני הצדדים נדרשו להם ת/9-נ/4ב מוכיחים, שבשעות האמורות הנאשם התקשר לטלפון הביתי ארבע פעמים, לנייד של המתלוננת פעם אחת ולנייד של הבת הבכורה חמש פעמים, שתיים מהתקשרויות אלו היו הודעותS.M.S. .

גם אם אצא מהנחה, שהמתח הנפשי, בו היתה שרויה המתלוננת באותו זמן גרם לה, מבחינה סובייקטיבית, להרגיש שהנאשם התקשר ללא הרף, למציאות האובייקטיבית המשתקפת מהפלטים יש השפעה לא מבוטלת על האפשרות לקבל דברי המתלוננת כפשוטם ולהאמין לה ללא סייג.

 

2(4) – עדויות חברותיה של המתלוננת

בהודעה נ/3ב אמרה המתלוננת, שלאחר האיומים בתאריך הרלוונטי, סיפרה לחברותיה דליה וגרציאלה על התנהגותו האלימה של הנאשם כלפיה במהלך הנישואים, כולל מעשי אונס שעשה בה, (נ/3ב ש' 80). היא חזרה על הטענה בבית המשפט (עמ' 27 ש' 10 ואילך). החוקרים בדקו את גרסתה, וגבו הודעות משתי החברות. הודעותיהן הוגשו כראיות הגנה נ/9+ נ/10 ועלה מהן במפורש, שהחברות לא ידעו ולא שמעו דבר על אלימות מכל סוג שהוא, שהפעיל הנאשם כלפי אשתו (הודעת גרציאלה נ/9 ש' 10-12, הודעת דליה נ/10 ש' 7 ואילך). יוצא אפוא, שגם חברותיה של מתלוננת לא תומכות בגרסתה, ולמעשה שוללות אותה.

 

2(5) – שיתוף פעולה חלקי של המתלוננת עם המשטרה

המתלוננת התבקשה לחזור למשרדי היחידה החוקרת להשלמת חקירה ולהבהיר נקודות חשובות. היא נמנעה מעשות כן בטענה שאין לה כוחות, כעולה מהמזכר ת/8. למרות שהתלוננה על מעשי אונס, התנגדה להרחבת החקירה בעניין זה וטענה שבנותיה עלולות להיפגע והצהירה "מה שיש מספיק". ההתנהגות ההימנעותית, בהצטרפה לשאר סימני השאלה האחרים שפורטו, מבססת מסקנה שהמתלוננת איננה מוכנה לגילוי האמת לאמיתה, ומשכך אין לקבוע מסקנות על סמך דבריה בלבד.

 

מכאן, שלמרות העקביות הבסיסית בתלונת המתלוננת, המשקל המצטבר של הפגמים בעדותה, נוטל מהעדות האיכויות הדרושות להרשעה בפלילים על פיה בלבד.  

 

האמור לעיל לא פוטר מהצורך לבדוק את גרסת הנאשם ולבחון אם דבריו "מרפאים" את הפגמים ומשלימים את החסר בעדות המתלוננת.

 

ב. מהימנות הנאשם

1.       למרות התרשמותי מתיפקודו הנורמטיבי של הנאשם ומהישגיו בתחומי חייו השונים, הביטחון העצמי, שלא לומר ההתנשאות על פני אחרים שהפגין והשכנוע הפנימי העמוק שלו באשר לצדקתו, ללא נכונות להבין ו/או להתחשב בנתונים סותרים, פגעו במהימנותו עדותו לא שכנעה אותי.

2.       הנאשם הרחיב בתיאור נתוניו האישיים החיוביים ביניהם: שירותו הצבאי המפואר, יכולותיו הכספיות, מסירותו לבנותיו וילדיו (עמ' 49 ש' 14-21, עמ' 51 ש' 1 ואילך, עמ' 52, עמ' 53 ש' 1-6) ויחסיו הטובים עם בנות זוג אחרות. לעומת זאת, בעניינים שבבסיס הדיון –התנהגותו כלפי המתלוננת נקט בהימנעות והיתממות. אני דוחה את התכחשותו לקנאה האובססיבית שקינא למתלוננת. כל המסמכים, ביניהם כאלה שהוגשו מטעמו, סותרים את ההכחשה: התיעוד בכתובים שתיעד את פעולותיה של המתלוננת, הפתקים שהשאיר לה, והמיילים המשמיצים ששלח לה, כש-ת/4 ומספר הודעות SMS ממוען לאחרים. כולם מוכיחים שביחסיו עם המתלוננת, איבד הנאשם את הריסון העצמי ושיקול הדעת הבריא, שמן הסתם מאפיינים אותו בהתנהלותו במישורים אחרים בחייו כולל יחסיו עם בנות זוג אחרות.

3.       טענת הנאשם שביום האירוע, התכוון לקבל מהמתלוננת תשובה סופית וחד משמעית באשר ליחסיהם וליחסיה עם בּנִי, על מנת שיוכל לכלכל צעדיו, איננה משכנעת. הדינאמיקה ומערך הכוחות שנוצרו ביניהם במסגרת נישואיהם, לא השאירו שום מקום לספק. הנאשם אדם מבוגר, נבון מנוסה ביחסים שבינו לבינה, לא היה זקוק לתשובתה המפורשת של המתלוננת. הוא הבין שאין טעם בדיבורים, ושעליו להחליט אם די לו בנישואים בתנאים שהיא הכתיבה, או עליו לקום ולעשות מעשה. להערכתי הוא לא רצה לראות את האמת, למרות שזעקה אליו מהתנהלותה של המתלוננת. אני מוכנה לקבל שלשאלות שהציב באותו בוקר, ענתה המתלוננת בהתפרצות כפי שהוא העיד. אינני מוכנה לקבל, שבמצבו הנפשי באותו רגע, הוא נשאר שקט והימנעותי. סביר מאוד להניח שהגיב באיומים כפי שהיא העידה.

4.       מעבר לאמור כאן, יש בגרסת הנאשם סתירות שאני ערה להן, והגם שאינן מהותיות, מוצאת אני להביאם כאן:

                                 א.         האם אמר למתלוננת שהעמיד אחריה בלשים: בהודעתו ת/1 ש' 80 אמר שעשה כן. בבית המשפט השיב על כך בשלילה (עמ' 69 ש' 13), וכשהתובעת עימתה אותו עם הסתירה נסוג מההכחשה וענה שסביר להניח שאמר למתלוננת ששם בלשים אחריה (עמ' 62 ש' 21-22).

                                 ב.         לטענתו ביום האירוע היה נחוש להגיע למסקנה סופית באשר לעתיד היחסים – תשובתה של המתלוננת לא  היתה לרוחו, אם כך כיצד ניתן להבין את שיבתו לדירה חמוש בפרחים ובעגבניות שרי, אם לא רדיפה אובססיבית אחריה בניסיון לרכוש את חיבתה ולשבות את ליבה.

5.       לא נעלמו מעיני עדויותיהן האוהדות של עדות ההגנה. אין בהן לשנות ממסקנתי באשר לדחיית גרסת הנאשם. יחסיו עם הנשים האחרות שבחייו, לא רלוונטיים ליחסי הזוגיות שבינו לבין המתלוננת בהתחשב בכך שהנאשם אהב את המתלוננת ולא הפסיק לאהוב אותה ובעצמו הודה שיחסיו עם המתלוננת אינם ברי השוואה ליחסיו עם בנות זוג אחרות (בעמ' 71 ש' 22 –26).

 

משנדחו גרסאותיהם של המתלוננת והנאשם כאחד, נותר לבדוק האם יש בעובדות המוסכמות ובמסמכים, שאינם במחלוקת לבסס במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי להרשעת הנאשם.

 

איומים

1. סעיף 192 לחוק העונשין קובע לאמור:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". (דגש שלי – ד.ר-ש)

 

זוהי עבירה התנהגותית ולא תוצאתית המתגבשת רק אם התביעה מוכיחה מודעותו של העושה ליסודותיה העובדתיים, בנוסף להוכחת יסוד נפשי מיוחד של מטרה להפחיד או להקניט. השגת המטרה איננה תנאי מהתנאים הצריכים לגיבוש העבירה.

2. דברי האיום נבחנים על פי אמת מידה אובייקטיבית, ולא על פי גישתו הסובייקטיבית של המאוים הספציפי. משכך על בית המשפט לבחון את הנסיבות בהן נאמרו דברי האיום ולקבוע אם אדם מן היישוב, שיימצא באותן נסיבות, ירגיש מאוים. ראו פסקי הדין בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) עמ' 373, ע"פ 3779/97 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, בעמוד 416, רע"פ 11043/04 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פיסקה 4, ורע"פ 2037/04, לם נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 66, עמ' 73 (להלן: "פס"ד לם").
3. בפס"ד לם קבעה כב' הנשיאה, השופטת בינייש, כדלקמן:

"לא כל התייחסות שלילית לאחד או יותר מהתחומים המוזכרים בסעיף 192 עולה כדי איום. יש והאיום הוא ברור וחד-משמעי, כאשר הוא מפורש ובוטה. יש ומתעורר קושי בהכרעה אם אכן מדובר בביטוי מאיים. כך, באשר לביטויים גבוליים שיש בהם איום נרמז או איום מוסווה וכך, לעיתים, בביטויים בעלי משמעות מאיימת בנסיבותיו המיוחדות של המאוים. החשיבות שיש לסיווג ביטוי כ"איום" במובנו העברייני נובע מן ההגבלה האינהרנטית הקיימת בעבירת האיומים על חופש הביטוי של הפרט. סיווגו של ביטוי כ"איום" מוציא את הביטוי אל מחוץ לתחום הביטוי המוגן והופך את האדם שביטא אותו לעבריין...במקרים אלה יידרש בית המשפט למצוא את האיזון בין השיקולים המתחרים - הגנה על חופש הביטוי מזה והגנה על שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט מזה - המתאים לנסיבות העניין. בית המשפט יידרש בכל מקרה לבחון את הנסיבות המיוחדות של העניין שבפניו תוך שהוא מנחה את עצמו על פי התכליות הכלליות עליהן עמדנו לעיל. בחינה משולבת זו היא שתקבע את התוצאה בכל מקרה ומקרה.".

 

 

4. במקרה שבפני, יש להידרש לשלושה נדבכי איומים, כדלקמן:

א.     האיומים בבוקר האירוע – אם הנאשם אמר למתלוננת בבוקר האירוע את הדברים כפי שהעידה, אלו איומים המהווים עבירה על סעיף 192 לחוק. כפי שקבעתי, סביר בעיני שהנאשם לא נשאר פאסיבי נוכח התפרצותה של המתלוננת ונראה לי שהוא אכן איים עליה. ואף על פי כן לנוכח הכחשתו העקבית מחד גיסא, ומאידך גיסא הפגמים בעדות המתלוננת ובהעדר תמיכה חיצונית כלשהי לדבירה, חרף החשד הכבד, אין די בחומר בפני לבסס הרשעה באיומים אלה.

ב.      האיומים הכלליים - לאיומים שקדמו לתאריך הרלוונטי התייחסה המתלוננת באופן כללי בלבד. העדר הפירוט מצטרף לפגמים בעדותה ולהכחשתו העקבית של הנאשם. מכוח קל וחומר מתבקשת מסקנה שאין בפני בסיס להעדפת גרסת המתלוננת בהקשר לאיומים הכללים על גרסת הנאשם.

ג.       הפתקים ת/5, נ/5א ו-נ/5ב – הנאשם מודה שהוא כתב את הפתקים ושלח אותם למתלוננת. צריכה הכרעה השאלה האם יש בתוכנם בהם משום איום, ולו כלכלי. ב-נ/5ב לזות שפתיים ועלבונות שאינם בגדר איומים. ב-ת/5 דרישת הנאשם לשחררו מתשלומים הכרוכים במשק הבית אחרת יודיע על ניתוק. ב-נ/5א הודעה שהטיפול בבנות עובר לאחריותה הבלעדית של המתלוננת. לדעתי חרף הלשון הקטגורית, אין אלו איומים אסורים על פי דין. משעזב הנאשם את הבית, הגם שתהליך פירוק מסגרת הנישואים טרם החל בפועל, נראה שהוא לא חייב עוד בתשלום כל ההוצאות, כפי שעשה קודם לכן. הגם שהנאשם חייב במזונותיהן של הבנות עצם האמרה ש"כל הטיפול בבנות באחריותך" (הכוונה למתלוננת), ושחובתה לדאוג לתשלומים שוטפים אינם איום פלילי. מן המפורסמות הוא שבני זוג הנפרדים זה מזו מתדיינים על ההסדרים הכספיים כשכל צד "מבטיח" להגיע למקסימום הישגים על חשבון הצד שכנגד. החש עצמו נפגע זכאי לפעול באמצעים החוקיים העומדים לרשותו למיצוי זכויותיו הכלכליות, כפי שעשתה גם המתלוננת במקרה שבדיון בהגישה את התביעה נ/1 לתשלום מזונות. את דברי הנאשם יש לראות על רקע הכעס והתסכול הקשה שבהם היה שרוי באותה עת. הקביעות שבפס"ד לם כפי שצוטטו, מביאות למסקנה שהתבטאויותיו של הנאשם כגון "זוהי רק ההתחלה" לא חרגו מתחום הביטוי המוגן, וזאת בהתחשב בנסיבות כתיבתן ובמסירותו האמיתי לבנותיו במשך כל שנות חייהן, שבה הודתה גם המתלוננת.

 

הטרדה באמצעות מתקן בזק

1. סעיף 30 לחוק התקשורת קובע כדלקמן:

"המשתמש במיתקן בזק באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין, דינו - מאסר שלוש שנים".

2. בע"פ (תל-אביב-יפו) 70868/00, מדינת ישראל נ' ברוך, תק-מח 2002(2), 1269, עמ' 1278, פסקה כב' השופטת בלרינר בהקשר זה כדלקמן:

"בדרך לקביעת אחריותו הפלילית של נאשם כלשהו, כמעט בכל עבירה נתונה, נדרש בית המשפט להתייחס לנסיבות, לבחון אותן, ולהגיע למסקנה, בהתבסס על אותן נסיבות.

מספר שיחות ..., תדירותן, אורכן וכו', הן בבחינת נסיבות שתיבחנה ותילקחנה בחשבון בכל מקרה ומקרה לגופו, לעניין הקביעה האם היה בשימוש כדי להטריד, ליצור חרדה וכו'".

3. ברע"פ 10462/03 הלינור הראר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 4099 ,עמ' 4103, שינה בית המשפט העליון את ההלכה שבע"פ 70868/0 הנ"ל. כב' השופט א' רובינשטיין פסק, שאת המילים "באופן שיש בו כדי לפגוע, להפחיד, להטריד, ליצור חרדה או להרגיז שלא כדין", המתארות את השימוש הפלילי במיתקן בזק, יש לפרש בהקשר למהות ולתוכן ולא לצמצמן לאופן הפיסי/טכני של השימוש במיתקן בלבד. בית המשפט העליון קבע שדיון בהטרדה תוך הפרדה פרשנית בין מרכיב השימוש הפיסי במיתקן בזק, לתכנים המילוליים הכלולים באותו שימוש, כפי שהציע בית המשפט המחוזי, מעוררת קושי שעשוי להחטיא את התכלית שביקש המחוקק להשיג באוסרו הטרדה באמצעות שימוש במיתקן בזק.
4. במקרה שבדיון – אילו אימצתי את גרסת המתלוננת, מן הסתם הייתי מקבלת על סמך דבריה, ובהתבסס על הלכת בית המשפט העליון ברע"פ 10462/03, שלמרות מספרן המועט יחסית של ההתקשרויות ובשעות שאינן חריגות, באיומיו של הנאשם בהתקשרו למתלוננת, יש משום הטרדה. אך משהחלטתי שלא להעדיף את גרסתה על גרסת הנאשם, אני דוחה את עמדת התביעה וקובעת שאין בפני ראיות מספיקות להוכחת הטרדה במתקן בזק.

 

פגיעה בפרטיות

1. סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות מונה רשימה (לא סגורה) של מקרים הנחשבים לפוגעים בפרטיות ומהווים עבירה בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק זה. לעניינו רלוונטיות חלופות (1) ו-  (11) לסעיף 2 אשר קובעות כדלקמן:

" 2. פגיעה בפרטיות מהי

פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה :

(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת ;

.....

(11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד."

2. בהקשר לחלופה 1 - יש להדגיש את שני חלקי הסעיף, הראשון בילוש או התחקות אחרי אדם העלולים להטרידו והשני עניינו "הטרדה אחרת". בד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים ו-2 אח' נ' משה ועקנין, פ"ד מב(3), 837, דן בית המשפט העליון בשאלה הטרדה אחרת מהי?, כב' הנשיא שמגר פסק בהקשר זה בעמ' 851-852, כדלקמן:

"מהי הטרדה אחרת? דומה כי זו יכולה לכלול, למשל, מעשה מקובל למדי של צעידה גלויה וצמודה ואף הפגנתית אחר אדם אחר, בכל מהלכיו, שאיננה בגדר מעקב סתר אלא עיקוב גלוי. דומה לכך המשמרת הצמודה      (ICKETING בלע"ז) הניצבת ליד ביתו של אדם או סובבת על פתחו. מעשה כמתואר עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הביטחון האישי שלו ומתחושתו כי הוא יכול לנהל חייו לעצמו, מבלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך ההטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה".

3. לטעמי אם נקבע שהבילוש לא חייב להיות נסתר, מכוח קל וחומר אין לדרוש שהפעולות נשוא המעקב צריכות להיעשות בהסתר ובהיחבא. בעצם העובדה שאדם אחד מוצא לתעד כל מהלך של האחר, יש פוטנציאל שעלול להטריד את האחר ואין נפקא מינה אם העוקב והנעקב הם בני זוג. בהקשר זה פסק כב' הנשיא בדימוס ברק בבג"צ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה ואח', תק-על 2006(2), 1736 ,עמ' 1745, כדלקמן:

"הנישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זו כלפי זה. הזכות לפרטיות עומדת לכל אחד מבני הזוג כלפי העולם כולו, לרבות כלפי בן זוגו. אכן, כשם שכל אחד מבני הזוג זכאי לכבודו, ולחירות גופו כלפי בן זוגו (ראו ע"פ 91/80 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 281), וכשם שכל אחד מבני הזוג שומר על קניינו כלפי בן זוגו, כך זכאי כל אחד מבני הזוג לפרטיותו כלפי בן זוגו. האוטונומיה של הפרט היא גם אוטונומיה כלפי בן הזוג. הפרטיות של הפרט, היא גם פרטיותו כלפי בן זוגו. גם בחיי הנישואין שומר לעצמו כל אחד מהצדדים לקשר תחומים של פרטיות כלפי בן זוגו".

4. בהקשר לחלופה 11 – חלופה זו הוספה בתאריך כלשהו לאחר כניסת החוק לתוקף ב- 1981. ב - 8.12.05 מצא המחוקק לחזור ולהידרש לחלופה ותיקן אותה על ידי הוספת הפסוק "לרבות עברו המיני" (ראו ס"ח 2038). בדברי ההסבר שפורסמו בחוברת 97 להצעות חוק הכנסת מיום 31.10.05, נכתב כדלקמן:

"פרשנותו של סעיף 2(11) נידונה במספר פסקי דין, בהם נקבע כי "צנעת חייו האישיים של אדם" כוללת גם פרטים אודות התנהגותו המינית של אדם (ר' למשל ת"א 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי, דינים שלום, כרך יט, 309). עם זאת פסקה (11) האמורה אינה מציינת זאת במפורש. התיקון המוצע בזה לחוק הגנת הפרטיות בא לקבוע במפורש כי פרסום הנוגע לצנעת חייו האישיים של אשר מהווה פגיעה בפרטיות כולל גם פרסום בנוגע לעברו המיני."

5. ענינו הרואות שלאחרונה ובעידן הזכויות החוקתיות, מצא המחוקק ליתן משקל בכורה לזכות לפרטיות וזאת על חשבון הזכות לחופש ביטוי והגבלתה על ידי איסור לפרסם פרטים אינטימיים הנוגעים אחר, ועליהם נמנים גם הרגלים מיניים. הפרסום הוא בגדר עבירה גם אם הוא אמת וללא נפקות באשר למספר האנשים שנחשפו לו. בכך החמיר המחוקק את השמירה על הפרטיות בהשוואה להוראות שבחוק איסור לשון הרע. המחוקק הביע עמדה נחרצת, שכל אדם זכאי שפרטים אישיים כאלה לא יפורסמו בראש חוצות ולא יהפכו נחלת הכלל, ללא קשר לאמיתותם.
6. סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות מונה את ההגנות העומדות למי שמואשם בעבירה לפי חוק זה.
7. מהכלל אל הפרט:

                                 א.         המעקבים – גם בהקשר למעקבים עדותה של המתלוננת היא עדות יחידה כאשר לגבי מירב המעקבים להוציא שלושה היא לא מסרה פרטים כלשהם. בדומה להחלטתי בעניין האיומים הכלליים, לנוכח הפגמים בעדות המתלוננת אין סיבה להעדיף את גרסתה על הכחשת הנאשם.

                                 ב.         המסמכים ת/3 + נ/6  - מסמכים אלו יש לבחון במשקפי חלופה 1 לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. מ-ת/3 ו-נ/6 עולה, שהנאשם תיעד את שיחותיה הטלפוניות של המתלוננת ואת מפגשיה החברתיים אליהם יצאה בלעדיו. ניסוחה הרחב של חלופה 1 והשימוש בהיגד "עלולים להטרידו", מבססים מסקנה שאין צורך בהשגת הטרדה, שיכולה להיות לא רק על דרך בילוש או התחקות אחרי אדם אלא בכל דרך אחרת. הגם שבמתלוננת לא הסתירה את התנהגותה, שוחחה ונפגשה עם בּנִי ועם חברותיה, מבלי להתחשב בנאשם, בעובדה שהנאשם מצא לתעד את מעשיה מבלי לקבל את הסכמתה גלום פוטנציאל הטרדה ופגיעה בפרטיות. מ-נ/6 שהסנגור הגיש עולה שהמתלוננת לא נשארה שוות נפש לרישומיו של הנאשם. היא הגיבה, כינתה אותו "שקרן", תוך שהיא מדגישה את המילה באופן שכל הרואה את ההדגש לא יכול שלא לראות את כעס שהרישום הכעיס אותה. חרף זאת, הנאשם המשיך ברישומים בידיעה שיש בהם להטריד את המתלוננת. אשר על כן ועל בסיס הלכת ועקנין דלעיל, אני מוצאת שהרישומים שב-ת/3 ו-נ/6, גם אם אינם בגדר בילוש או התחקות, הם בגדר "הטרדה אחרת".

                                  ג.          המייל ת/4 והודעות ה-SMS המתועדות בדו"ח ת/6 – הנאשם הודה במשלוח המייל ת/4 לארבעה נמענים שאין לו קשר איתם והוא לא נוהג לשתף אותם ביחסיו האישיים (הנאשם עמ' 64 ש' 13-15). בנוסף לכך הודה הנאשם ששלח לכל אחת מבנותיו מיסרון בנוסף למיסרונים ששלח לשתי חברותיה של המתלוננת ולאשת אחיינה, שבכולם האשים את המתלוננת בבגידה והרס המשפחה. ראיות אלה יש לבחון במשקפי חלופה 11.

לאחר ששקלתי את תוכנם של המסמכים האלה, הגעתי למסקנה שיש בפרסום המייחס למתלוננת בגידה וקיום קשה מיני עם חברה הקודם, משום פרסום הנוגע לצנעת חייה האישיים של המתלוננת והתנהלותה המינית והוא עשה כן בידיעה שבמעשיו הוא חושף פרטים הקשורים לצנעת הפרט של המתלוננת. לשאלת התובעת מדוע עשה כן, ענה שעמ' 64 ש' 5-7, כדלקמן:

"היות והיא שחקנית טובה, היא משחקת כלפי כולם כאילו חיי הנישואין מוצלחים ומאושרים והרגשתי שאני רוצה שכולם ידעו. שבני המשפחה שלה, שלהם לא סיפרה עד היום את הסיפור, לדעתי, רציתי לספר מה קורה, לחברות שלה". (הדגשים שלי – ד.ר.-ש.)

8. האמור לעיל מגבש את היסוד העובדתי שבסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות ואת היסוד הנפשי של מחשבה פלילית (מודעות סובייקטיבית) הצריכה הוכחה.
9. ההגנות - הנאשם לא הרים את נטל ההגנה לפרסום בתום לב בהתאם לנסיבות שבסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות והוא אפילו לא טען לקיומן של נסיבות כאלה. רצונו של הנאשם שכולם ידעו את האמת על המתלוננת לא רק שלא מבססת הגנה כי אם להיפך, הוא מוכיח כאמור לעיל את היסוד הנפשי.

 

סוף דבר – אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירת האיומים והטרדה באמצעות מתקן בזק. לעומת זאת, לנוכח הודאת הנאשם בשליחת המייל ת/4 והמסרונים המתועדים ב-ת/6, ובהתבסס על ההנמקות דלעיל, אני מקבלת שהתביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר וכנדרש במשפט פלילי שהנאשם פגע בפרטיותה של המתלוננת ואני מרשיעה אותו בעבירה על סעיף 2(11)+5 לחוק הגנת הפרטיות.

 

ניתנה היום, י"א באלול, תשס"ח (11 בספטמבר 2008), במעמד הצדדים.

                                                                               

קלדנית: אורלי אמברצ'י

התובעת:

הפרקליטה המטפלת בתיק לא נמצאת היום ולכן אבקש לדחות את הטיעונים לעונש.

 

הסנגור:

גם אנחנו מבקשים דחייה על מנת ללמוד את הכרעת הדין.

אנחנו נבקש לשלוח את הנאשם על מנת לבחון אפשרות של ביטול ההרשעה.

 

התובעת:

אנחנו מתנגדים, אבל מבקשת שהפרקליטה המטפלת בתיק תגיב בנושא זה.

 

החלטה

 

אני דוחה את הטיעונים לעונש ליום ראשון, 14.9.2008 בשעה 08:30.

 

הודע לנאשם כי לא תשלח לו הזמנה נוספת, ועליו להתייצב לדיון שנקבע, שאם לא כן יהא בית המשפט מוסמך לדון אותו בהעדרו.

 

ניתנה היום, י"א באלול, תשס"ח (11 בספטמבר 2008), במעמד הצדדים.

                                                                               

קלדנית: אורלי אמברצ'י