הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי | שלח מכתב | דף ראשי

איסור פרסום? הצחקתם את האינטרנט

25/10/2003 | גיליון מספר 27

halemo

פרשת אלחנן טננבאום ופסק הדין של בית המשפט העליון המאפשר את פרסום פרטי הפרשה והחטיפה, קרו בתקופה שבה לא ניתן להסתיר מידע מהציבור. כשהמידע אינו קיים בעיתוני הנייר ובתקשורת האלקטרונית הממוסדת, הוא נמצא ברשת האינטרנט. קיומו של המידע ברשת האינטרנט בצורה חופשית, גורם למידע להיות נגיש לציבור גם בתקשורת הממוסדת. על שני מקרים שהיו סודיים ואינם יותר סודיים בגלל רשת האינטרנט, במאמר הבא.

1995: חשיפת שמו וכתובתו של ראש השב"כ

עד לכניסתו של אלוף במילואים עמי איילון לתפקיד ראש שירות הבטחון הכללי (השב"כ), מיד לאחר כהונתו כמפקד חיל הים, שמם של חלק מראשי זרועות הבטחון והמודיעין הישראלים היה אסור בתכלית האיסור בפרסום.

למרות ששמותיהם של ראש השב"כ וראש המוסד היה ידוע לפוליטיקאים ולעיתונאים רבים, בפני הציבור הרחב בישראל נמנעה הזכות לדעת את שמם של האנשים המופקדים על בטחונו בארץ ובתפוצות.

משנת 1994, רשת האינטרנט החלה להיות נגישה לציבור הישראלי. רשיונות לאספקת שירותי אינטרנט ניתנו לכל דורש, וכל אזרח שלא היה תלמיד באוניברסיטה או שלא היה ברשותו חשבון אינטרנט אקדמאי חינם, יכול היה להתחבר לאוטוסטרדת המידע (מונח עברי שגור באותה תקופה) דרך ספק אינטרנט מסחרי, תמורת כ 100 ש"ח לחודש.

באותה תקופה כיהן כראש השב"כ אדם שכונה "כ" (כף) על פי שמו הפרטי. מכיוון ששמו של ראש השב"כ היה אסור בפרסום בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו. גם תמונתו ופרטים על חייו ומקום מגוריו היו אסורים בפרסום.

קודמו בתפקיד של "כ" (כף) היה יעקב פרי. בשנת 1994 פרש יעקב פרי משירות הבטחון הכללי. כבר בערב פרישתו מהתפקיד, פרסמה חברת החדשות של ערוץ 2 פרטים על חייו של האיש, על אהבותיו ועל תחביביו.

ערוץ 2 ננזף בעקבות הפרסום המוקדם. בעיני שלטונות המדינה, חרג ערוץ 2 מהכללים האוסרים חשיפת פרטים מזהים של ראש השב"כ, הגם אם זה נמצא עם רגל אחת מחוץ לשירות.

במקום יעקב פרי, מונה על ידי ראש הממשלה דאז יצחק רבין, אדם בשם כרמי גילון, הוא "כ" (כף), לראש שירות הבטחון הכללי. חרף העובדה שמשפחתו של כרמי גילון היתה ידועה בציבור, שמו של האיש היה עדיין אסור בפרסום. כך גם קשריו המשפחתיים. סבו של גילון (פרומקין) היה שופט בבית המשפט העליון, אביו היה פרקליט המדינה, אמו היתה סגנית היועץ המשפטי לממשלה, עד 1974, ואחיו שימש רשם בית המשפט העליון בדרגת שופט.

ההסדר הצנזוריאלי של אי פרסום שמו של ראש השב"כ נשמר בין העיתונות הממוסדת לבין מוסדות המדינה. אבל לא כן ברשת האינטרנט.

כבר ביום 14 מרץ 1995 פורסמו על ידי משתמש אינטרנט בשם ויקטור אוסטרובסקי, שמו וכתובותו המלאים של ראש השב"כ הנכנס.

בקבוצות דיון העוסקת בישראל ובפוליטיקה של המזרח התיכון, פרסם אוסטרובסקי את פרטיו של האיש. ויקטור אוסטרובסקי ציטט מכתב (אימייל) שקיבל ושפך את תכולתו לקבוצת דיון ברשת יוזנט (usenet).

קישור להודעת החשיפה:

http://groups.google.com/groups?hl=en&lr=&ie=UTF-8&oe=UTF-8&selm=3k444v%249c7%40nic.ott.hookup.net

בהודעה כותב אוסטרובסקי כי שמו של ראש השב"כ הוא כרמי גילון, וכתובתו היא רחוב הגפן 6, מבשרת ציון, ירושלים. בהמשך הוא מוסיף שלכרמי גילון מגיע מזל טוב על כניסתו לתפקיד החדש.

אם השם ויקטור אוסרובסקי נשמע לכם מוכר, זה רק בגלל שויקטור היה פעם סוכן מוסד, ולאחר תקלה אישית שלו עם הארגון, הוא ברח לקנדה. בקנדה הוא סיפר לכולם סיפורים מסמרי שיער על פעולות המוסד ואף ניסה מזלו בכתיבה ובפרסום של מספר ספרים על המוסד.

ביום שבת, 4 נובמבר 1995 בין 21:30 ל 22:00 בערב, נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בירידה במדרגות בניין עירית תל אביב שבכיכר מלכי ישראל. את הרצח, על פי הגרסאות הרשמיות, מבצע יגאל עמיר, סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר אילן. ביום הרצח, שמו של ראש השב"כ, השוהה באותו יום בצרפת, עדיין אסור בפרסום.

רק לאחר שכרמי גילון מוחלף על ידי ראש הממשלה הנכנס שמעון פרס, מותר שמו של ראש השב"כ בפרסום. את שמו של ראש השב"כ החדש עמי איילון שנכנס לתפקידו בתחילת שנת 1996, לא ראתה הממשלה טעם שלא לפרסם. הסיבה הרשמית היתה שהוא איש מוכר, מפקד חיל הים לשעבר. הסיבה האמיתית: כבר לא ניתן היה להסתיר מהציבור את שמותיהם של ראש השב"כ ושל ראש המוסד.

גם שמו של ראש המוסד הגלוי הראשון דני יתום הותר לפרסום. שבתאי שביט היה ראש המוסד האחרון ששמו היה חסוי בפני הציבור.

1999: חשיפת פרוטוקול אבישי רביב (שמפניה)

ביום שישי, 17 נובמבר 1995, כמעט שבועיים לאחר רצח רבין, חושף העיתונאי אמנון אברמוביץ' בפינתו בתוכנית "יומן השבוע" של הערוץ הראשון, פרטים על אבישי רביב, אז ראש ארגון הטרור היהודי "אייל". אברמוביץ', בניגוד לעמדת הצנזורה, חושף כי אבישי רביב הוא סוכן שב"כ המכונה בפי מפעיליו "שמפניה".

ימים לאחר החשיפה המדהימה, אברמוביץ' מוצא עצמו נחקר במשטרה, באזהרה, על כך שפרסם מידע סודי בלי שהגישו קודם לאישור הצנזורה, כמתחייב בחוק.

המשטרה ממליצה להעמיד את אברמוביץ' לדין בגין עבירת צנזורה. אבל, לאחר שימוע שנערך לו, ולאחר שאברמוביץ' מתנצל על הפרסום ומתחייב שלא לבצע עבירות צנזורה נוספות, מורה היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין שלא להגיש כנגדו כתב אישום.

ביום 23 נובמבר 1997, קצת יותר משנתיים לאחר הפרסום האסור, מגיש עו"ד איתן פלג בקשה לבית המשפט הגבוה לצדק (תיק בג"ץ 6926/97) להורות ליועץ המשפטי להעמיד לדין את העיתונאי אמנון אברמוביץ' ואת רשות השידור לדין בגין הפרסום האסור על "שמפניה". מלבד העיתונאי ורשות השידור, משיבים לעתירה גם הצנזור הראשי תת אלוף יצחק שני ושירות הבטחון הכללי.

את בקשתו מנמק עו"ד פלג בכך שהדלפות ופרסומים של עניינים סודיים הפכו למכת מדינה המעמידה בסכנה אזרחים מסויימים וכן מסכנת את בטחון המדינה.

ביום 10 ספטמבר 1998 דוחה בית המשפט העליון את התביעה של עו"ד איתן פלג. בהרכב של שלושה שופטים, הנשיא אהרון ברק, השופטת טובה שטרסברג כהן והשופט אנגלרד, פוסק בית המשפט כי אין טעם להעמיד את אברמוביץ' לדין.

וכך מנומק פסק הדין:

"ראשית, זהות המדליף לא נתגלתה, ובנסיבות אלה, לא נמצא מקום להעמיד לדין עיתונאי שהביא מידע זה לציבור, מה גם שעובדת היותו של אבישי רביב סוכן שב"כ פורסמה לפני כן וצוטטה ברובה בתקשורת; שנית, אפקט ההתרעה פעל את פעולתו כלפי העיתונאי, אשר נחקר תחת אזהרה, והתחייב להעביר מראש לצנזורה הצבאית כל מקרה של ספק לגבי ידיעות בטחוניות. כן הביע העיתונאי צער וחרטה על מעשיו."

פסק הדין המלא - כאן

http://62.90.71.118/files/97/260/069/A05/97069260.A05.htm

לאחר מספר שנים, מייצג עו"ד איתן פלג את אבישי רביב בתביעה שתגיש נגדו המדינה על אי מניעת פשע (רצח רבין).

חה"כ מיכאל איתן חושף

ביום 1 אוקטובר 1998 שולח חה"כ מיכאל איתן מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו המפרט את פרשת אבישי רביב ואת הטיוח בפרשה ושל חלקו של אבישי רביב כסוכן שב"כ פרובוקטור.

המכתב של ח"כ מיכאל איתן

http://www.miki.org.il/miki/files/tazkirraviv.doc

נסיון לחשיפת המסמך בשידור חי בטלוויזיה

לאחר כשנה, ביום שני, 1 נובמבר 1999, מנסה חבר הכנסת מיכאל איתן להציג את המסמך בשידור חי בתוכניתו של העיתונאי ניסים משעל בערוץ 2 (חברת רשת). אבל, במהלך מפתיע בשידור החי, מקבל המנחה ניסים משעל הוראה טלפונית מהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין לאסור את הצגת המסמך בידי חבר הכנסת מיכאל איתן.

בהמשך, המנחה ניסים משעל אוסר על הצגת המסמך בשידור חי. חה"כ מיכאל איתן מגיב באומרו כי השב"כ שולט בגופים שונים במדינה, ביניהם במשרד ראש הממשלה, בפרקליטות בממשלה ובכנסת. "הם חזקים מדיי", קובע חה"כ איתן במרירות.

על המסמך שבידי חה"כ איתן לא מופיע כל סיווג בטחוני, למרות במסמך המקורי על פי גורמי הפרקליטות, צויינה המילה "סודי" בראשו. המסמך דן בטקס השבעת ארגון "אייל" (שבראשו עמד אבישי רביב) שהתקיים מספר שנים קודם, קצת לפני רצח רבין.

עיתון מעריב, שעולה לראשונה במהדורת האינטרנט שלו ביום 1 נובמבר 1999, מדווח ביום שלמחרת על המקרה החריג שאירע בשידור חי.

http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/02111999/ART23653.html

חשיפת המסמך באינטרנט

ביום למחרת המקרה של איסור פרסום המסמך בטלוויזיה בשידור חי, ביום 2 נובמבר 1999, מוצג לראשונה "מסמך אבישי רביב" בפני הציבור במספר אתרי אינטרנט. המסמך עולה לראשונה באתר אנונימי.

האתר האנונימי שפרסם לראשונה את המסמך (לא פעיל כרגע)

http://208.150.6.139.

לאחר כיומיים, נעלם האתר האנונימי.

מספר שעות לאחר מכן, מתפרסם המסמך האסור גם בפורום האקטואליה של פורטל וואלה. מאוחר יותר, כנראה בהוראה מגבוה, נמחקת ההודעה עם המסמך המצורף מאתר וואלה. גולשים זריזים שהספיקו להוריד את המסמך, מפיצים אותו ברשימות תפוצה ובקבוצות דיון אחרות ברשת.

באותו יום, המסמך עולה גם באתר האינטרנט של תנועת כהנא. מסמך "אבישי רביב" נמצא באתר גם בזמן כתיבת שורות אילו.

http://www.kahane.org/raviv

יומיים לאחר חשיפת המסמך ברשת האינטרנט, ביום 4 נובמבר 1999, מדווח עיתון מעריב על חשיפתו של המסמך האסור. עיתון מעריב מדווח על צילום ארבעת דפיו של פרוטוקול דיון שהתקיים בפרקליטות ביוני 1996. מסמך מעריב מתייחס למסמך כ"מסמך איתן" וקובע כי אלפי גולשים ישראלים הספיקו לקרוא את המסמך הבטחוני.

חה"כ אבשלום וילן מתנועת מר"צ קורא ליועץ המשפטי לסגור את אתר האינטרנט שהעיז לפרסם את המסמך האסור ולנקוט צעדים נגד אילו הרואים בחוק המדינה נושא לרמיסה ולזלזול.

הכתבה במעריב

http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/04111999/ART23910.html

פנייה לבג"ץ

ביום 2 נובמבר 1999, יום פרסום המסמך האסור ברשת האינטרנט, פונה העיתונאי יואב יצחק לבית המשפט העליון (תיק בג"צ 7748/99) כנגד היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, על מנת להסיר את צו איסור הפרסום על "פרוטוקול אבישי רביב" האסור בפרסום, ולהתיר את פרסום המסמך בעיתונות הנייר הממוסדת.

ביום 8 נובמבר 1999, מודיע היועץ המשפטי לממשלה (אליקים רובינשטיין) לבג"ץ כי "הפרסום עלול לפגוע בבטחון המדינה", וכן "יפגע ביכולתם של עובדי ציבור לנהל דיונים פנימיים באופן גלוי ללא חשש מחשיפה". רובינשטיין מוסיף כי המסמך המדובר מגלה את דרכי עבודתו של השב"כ.

ביום 10 נובמבר 1999, לאחר שצורף לעתירה, משיב הצנזור הצבאי הראשי לבג"ץ כי אין לתת בשלב זה היתר לפרסום הפרוטוקול, כל עוד קיים צו איסור פרסום בפרשה, כדי לא ליצור "מראית עין של העדר הרמוניה ותיאום בין רשויות המדינה ופעולתן". הצנזור מוסיף כי רק אם צו איסור הפרסום יוסר, יוכל לשקול ולהחליט אם להתיר את הפרסום של המסמך.

ביום 11 נובמבר 1999 מתקיימת ישיבה בפני הרכב של שלושה שופטי בג"ץ: אליהו מצא, טובה שטרסברג כהן ודליה דורנר. שופטי העליון מותחים ביקורת נוקבת על נציג המדינה ועל היועץ המשפטי, על הנסיון לאסור פרסום מסמך מביך מבחינתם, והצגתו כמסמך סודי על מנת למנוע את פרסומו.

במהלך הדיון, בית המשפט עושה את ההבחנה בין מסמך "חסוי" לבין מסמך "סודי", כאשר ההבדל הוא כאשר מסמך "חסוי" מגיע לידיהם של עיתונאים, הללו יכולים לפרסמו, בניגוד למסמך "סודי" המסכן את בטחון המדינה ואסור בפרסום פומבי.

בסיום הדיון, נמחקת העתירה ב"הסכמת הצדדים", לאחר שבית המשפט מקבל את הצהרתו של נציג המדינה בדיון, עו"ד פוגלמן, כי ניתן לפרסם את הפרוטוקול בכפוף לפניה לצנזור הצבאי הראשי, והעברת עותק מהפרסום לשם אישורו.

פסק הדין

http://62.90.71.124/files/99/480/077/f04/99077480.f04.HTM

מיד לאחר מחיקת העתירה, וביטולו דה פאקטו של צו איסור הפרסום לגבי מסמך אבישי רביב, מאשר הצנזור הראשי שנוכח בבניין, את פרסום המסמך ופרטיו.

המסמך האסור כעובדה מוגמרת

ביום 12 נובמבר 1999, הופך מסמך אבישי רביב לעובדה מוגמרת והעיתונות הממוסדת מפרסמת את פרטי המסמך. הציבור הרחב, זה שאינו מקושר עדיין לרשת האינטרנט, מקבל הזדמנות לקרוא את המסמך הבעייתי שהמדינה ניסתה להסתיר מפני הציבור דרך צווי איסור פרסום וצנזורה צבאית.

רשת האינטרנט היתה הזרז העיקרי לפרסומו של המסמך ברבים. אבל, עיתונות הנייר היתה צריכה גם את הגושפנקה הרשמית של בג"ץ ושל הצנזור הראשי, על מנת שזה יאפשר פרסומו ברבים של מסמך שפורסם בתחילת אותו חודש באתרי האינטרנט השונים בישראל ובחו"ל.

מהו מסמך אבישי רביב

מסמך אבישי רביב הוא תקציר פרוטוקול דיון שהתקיים ביום 2 מאי 1996, אך נרשם על הכתב רק ביום 16 יוני 1996. הדיון הוא בנושא טקס ההשבעה בארגון "אייל", ארגון ימני קיצוני פיקטיבי שהוקם ע"י השב"כ כדי לקלוט צעירים ימניים פוחזים והונהג על ידי אבישי רביב. במסמך נחשף כי הטקס שהתקיים על קברו של מנהיג הלח"י יאיר שטרן ז"ל, היה מבויים על ידי סוכן השב"כ אבישי רביב. הדיון התקיים בלשכת היועץ המשפטי לממשלה דאז מיכאל בן יאיר.

הדיון התקיים בצל הדרישה להעמיד את אבישי רביב לדין. כאמור לעיל, ב 1995 חשף אמנון אברמוביץ' את עובדת היותו של אבישי רביב סוכן שב"כ. למידע לא היתה הוכחה רשמית כלשהי בתקשורת הממוסדת.

בדיון השתתפו היועץ המשפטי לממשלה דאז מיכאל בן יאיר, פרקליטת המדינה עדנה ארבל (נכנסה לתפקידה בחודש ינואר 1996), פרקליט מחוז ירושלים, אנשי שב"כ ואנשי פרקליטות נוספים.

בעקבות המסמך, שהיווה הוכחה שאינה משתמעת לשני פנים, הועמד לדין אבישי רביב, ובשנת 2003 יצא זכאי, צח כשלג, מהאשמות כנגדו, למרות הפרובוקציות המתועדות שלו בימים שלפני רצח יצחק רבין ז"ל.

2003: פרשת אלחנן טננבאום (טננבוים)

ביום רביעי, 22 אוקטובר 2003, מתיר בית המשפט העליון לפרסם את נסיבות חטיפתו של האזרח אלחנן טננבאום בידי אגרון החיזבאללה בלבנון.

במשך יותר משלוש שנים, מיום החטיפה בחודש אוקטובר 2000, קיים צו איסור פרסום המונע פרסום נסיבות נפילתו של אלחנן טננבאום בכלי התקשורת הממוסדים.

במשך שלוש שנים, נפוצות מקצת שמועות ברשת האינטרנט לגבי נסיבות הנפילה בשבי. רק לאחר שבמחצית השניה של שנת 2003 מתרקמת עסקת החלפת שבויים בין מדינת ישראל לבין ארגון החיזבאללה, ללא הכללתו של הנווט השבוי רון ארד בעיסקת השבויים, מתחיל להתקיים דיון ציבורי האם העיסקה צריכה לצאת אל הפועל. הכללתו של העצור בישראל מוסטפא דיראני, האיש הלבנוני שהחזיק ברון ארד תקופה מסויימת ברשותו, בעיסקת החליפין המתרקמת, מעלה את הסוגיה האם אלחנן טננבאום שווה את המחיר הגבוה: יותר מ 400 עצורים בישראל, תמורת אלחנן טננבאום ושלושה חיילים נוספים (שגורלם לא ידוע).

ברשת האינטרנט נפוצו בקבוצות הדיון, הפורומים ורשימות התפוצה באימייל שמועות שנות על נסיבות נפילתו בשבי. שמועות על סחר בסמים, על פיתוי ועל תרגיל עוקץ שנרקם כנגד טננבאום עוברות בין תאי הדואר של הגולשים.

עיתון "הארץ" וערוץ 10 מגישים בקשה להסרת צו איסור הפרסום על הפרשה. לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב מתיר את הפרסום, עותרים בני משפחת טננבאום להשארת הצו על כנו. למרות בקשת המשפחה, בית המשפט העליון נענה לכלי התקשורת, ומתיר לפרסם את הפרשה.

בפסק הדין, בסעיף 9, מתייחס בית המשפט העליון לסוגיית הפרסום ברשת האינטרנט:

"הגענו למסקנה, לנוכח כלל הראיות שהובאו בפני בית המשפט, שאין בפנינו תשתית של ממש בדבר קיום הסיכון לו טוענים המערערים. על פי נסיבות המקרה, ניתן לצאת מהנחה שגורמי החיזבאללה יודעים אל נכון את הנסיבות בהן הגיע טננבוים ללבנון. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מידע זה "פרוס וגלוי" לעיני "החוטפים". החשש שהגירסה בעניין זה, אשר תפורסם על ידי המשיבים 1 ו 2, עלולה לגלות עובדות חדשות לגורמים אשר טננבוים מוחזק על ידם, הוא רחוק ובלתי סביר. מה גם, שבעניין זה נעשו פרסומים רבים בכלי התקשורת הבינלאומית, לרבות באינטרנט. לא התעלמנו מהטענה על פיה קיים חשש, על פיו פרסום עובדות אשר אינן בידיעת החיזבאללה עלול להביא לפגיעה בטננבוים, אלא שחשש כזה אינו יכול להיות לגבי פרסום נסיבות חטיפתו הידועות היטב לחיזבאללה. קשה להניח שדווקא פרסום הדבר על ידי מי מהמשיבים, יגרום למה שפרסומים קודמים שנעשו בעבר באותו נושא לא גרם."

בית המשפט העליון מתייחס לראשונה לרשת האינטרנט כמקור מידע חדשותי שלא ניתן לעצרו, ובשל כך אין טעם להטיל מגבלת פרסום כלשהי על כלי תקשורת ממוסדים כמו עיתון או תחנת טלוויזיה. ההחלטה של המדינה (המשיבה) שלא להתנגד להסרת צו איסור הפרסום, תורמת אף היא לפרסום.

פסק הדין המלא - כאן (תיק ע"א 9185/03)

tenenbaum01.htm