הצטרפות לדואר חשמלי | הסרת מנוי מדואר חשמלי | שלח מכתב | דף ראשי

קדם דיון ראשון במשפט יואב יצחק נגד משה הלוי

06/12/2003 | גיליון מספר 32 | מערכת דואר חשמלי

ביום שלישי האחרון, 2 דצמבר 2003, התקיים קדם משפט ראשון בתביעת לשון הרע שהגיש העיתונאי יואב יצחק כנגד משה הלוי. בית המשפט קיבל את טענות הנתבע, ואיפשר לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. השמצות של בא כוח התובע כלפי הנתבע לא נרשמו בפרוטוקול למרות המאמץ שהשקיע עורך דינו המדופלם של התובע.

תקציר הפרשה

ביום 10 אפריל 2001 הגיש העיתונאי יואב יצחק כתב תביעה על לשון הרע כנגד נעם וישעיהו רוטר על סך 1,050,000 ש"ח וכן כנגד משה הלוי (הלמו) על סך 100,000 ש"ח. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת"א 1609/01).

הפרשה החלה בחודש דצמבר 2000, מספר ימים לאחר שהעיתונאי יואב יצחק (להלן: "העיתונאי המסוים" או "התובע") השיק את אתר האינטרנט שלו "חדשות מחלקה ראשונה", לאחר שדאג לקבל הלוואה מיעקב נמרודי, הבעלים של עיתון מעריב.

כבר בימים הראשונים, ניסה העיתונאי המסוים להטיל את מרותו על אתר אחר, אתר רוטר נט, בטענה כי קישור שניתן בפורום חדשות וסקופים שלח אתר רוטר נט לידיעה באתרו של העיתונאי המסוים, היא גניבה לכל דבר ויש להורידה מיידית.

המכתב שנשלח אישית לנעם רוטר, אז מפעיל האתר, קטין בן 17 באותה תקופה, התפרסם ברבים. פרסום המכתב הפרטי ברבים, גרר תגובה נזעמת של העיתונאי הבכיר, והלה פצח בסדרת כתבות לא מחמיאות על אתר רוטר נט וגולשיו.

הכתבה הראשונה בסדרת הכתבות המכפישות שפורסמה ביום 23 דצמבר 2000, עסקה דווקא במעצרו של יעקב נמרודי ופרסומה באתר רוטר נט למרות שהאחרון לא קיבל כלל צו כלשהו האוסר עליו לכתוב ידיעה שכזו.

הידיעה על דבר מעצרו של יעקב נמרודי וצו איסור הפרסום

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=130

למרות שכבר היה מותר לספר שיעקב נמרודי נעצר, וצו איסור הפרסום שהיה קיים (לטענת אתר מחלקה ראשונה) כבר בוטל שלושה ימים קודם לכן, דווחה הידיעה כידיעה חדשותית לכל דבר. הגילוי הנאות כי יעקב נמרודי נתן הלוואה לאתר "חדשות מחלקה ראשונה", לא הופיע בידיעה.

בתוך הידיעה נכללו גם דברי לשון הרע שכתב העיתונאי המסוים על ציבור הגולשים ברוטר נט. הגולשים הואשמו כימניים קיצונים (למרות שהאתר היה פתוח לכולם) והואשמו ככהניסטים (למרות שרק גולש אחד חתם את הודעותיו בתמונתו של הרב מאיר כהנא ז"ל ולא בסמל אסור כלשהו). כמו כן הואשמו הגולשים שהם פורעי חוק.

במשך תקופה של כשלושה חודשים תמימים, עסק אתר מחלקה ראשונה של העיתונאי המסוים בהכפשת בעלי אתר רוטר נט וגולשיו. מעת לעת ובכל כתבה מכפישה, חזרו הביטויים "כהניסטים, סהרורים, ימניים קיצוניים, פורעי חוק" כלפי הגולשים באתר רוטר נט.

במקביל לפרסומים, נעשו פניות של העיתונאי המסוים אל בכירי משטרת ישראל, היועץ המשפטי והפרקליטות על מנת לעצור ולמצות את הדין עם האנשים אותם הכפיש בכתבותיו.

להלן מבחר כתבות מכפישות שעדיין נמצאות בארכיון האתר המכפיש.

פרסום משמיץ מספר 2:

24/12/00

ראש אגף החקירות יכריע בימים הקרובים האם לפתוח בחקירה פלילית כנגד רוטר.נט

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=133

פרסום משמיץ מספר 3:

29/12/00

אתר רוטר.נט מפרסם סמליו של הרב כהנא ופוגע בפרטיות של אישים - בניגוד לחוק

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=143

פרסום משמיץ מספר 4:

01/01/01

אתר רוטר.נט משמש שופר להסתה חמורה כנגד אישי ציבור וראש הממשלה אהוד ברק

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=152

פרסום משמיץ מספר 5:

07/01/01

אלמוני פרסם ידיעה באתר רוטר.נט בקריאה לרצוח את ראש הממשלה ברק

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=168

פרסום משמיץ מספר 6:

13/01/01

ירידה חדה במספר המבקרים באתר רוטר.נט - מ 30 אלף ל 16 אלף ביום

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=199

פרסום משמיץ מספר 7:

01/02/01

תמונתו של ראש הממשלה אהוד ברק פורסמה באתר רוטר.נט במדי אס.אס.

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=267

פרסום משמיץ מספר 8:

25/02/01

רוטר.נט פירסם ידיעה כוזבת וחסרת אחריות כאילו מרגלית הר-שפי התאבדה

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=381

פרסום משמיץ מספר 9:

19/03/01

כמה עובדות בפרשת רוטר-הלמו . תגובה לדברים שפורסמו ב-ynet ובגלי צה"ל

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=505

פרסום משמיץ מספר 10:

25/03/01

יומנו של גנב (1)

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=580

פרסום משמיץ מספר 11:

25/03/01

אתר רוטר.נט פירסם פרטים אסורים מהכרעת הדין במשפט מרדכי - למרות צו בית משפט

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=566

פרסום משמיץ מספר 12:

30/03/01

יומנו של גנב (2)

כיצד הפך ישעיהו רוטר (רב, כדבריו), לרב גנב

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=639

פרסום משמיץ מספר 13:

05/04/01

אתר רוטר.נט ובעליו ביצעו עבירת צנזורה; פרסמו האסון בצה"ל בטרם נמסר למשפחות על-פי החוק והכללים, חייב המבקש לפרסם לקבל היתר הצנזורה;

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=708

פרסום משמיץ מספר 14:

10/04/01

צו מניעה זמני כנגד בעלי רוטר.נט; אוסר מחיקת פרטים מזהים כולל דוא"ל

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=751

פרסום משמיץ מספר 15:

20/04/01

כיצד מטעה רוטר.נט את אורחיו

וכיצד מנסים ישעיהו ונעם רוטר לקבל לכאורה כספים במרמה

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=838

המעצר

ביום 11 מרץ 2001 פרסם משה הלוי בכינוי "נוטור יוני" ידיעה סאטירית על מאמר שכתב העיתונאי המסוים באתרו בהקשר לשופטת בית המשפט העליון דורית בייניש.

בעקבות הידיעה, הגיש העיתונאי המסוים תלונה למשטרה, וזו לאחר יומיים עצרה את משה הלוי ולקחה אותו לחקירה בתחנת המשטרה זבולון שבמבואות חיפה (קרית חיים). המעצר ובדיקת המחשבים התבצעו על ידי מפלג עבירות מחשב של בת ים.

באותו יום שוחרר משה הלוי לביתו ודבר המעצר התפרסם ברבים. גולשים רבים הביעו את מורת רוחם מהמעצר.

רק לאחר שמונה ימים הוחזרו המחשבים לרשותו של משה הלוי. לאחר שהוחזר ציוד המחשבים, נשלחה התנצלות אישית אל העיתונאי המסוים ואף פורסמה ברבים באתר רוטר נט, אך זה סירב לקבל אותה, למרות שביקש התנצלות במאמר שכתב.

כמה עובדות בפרשת רוטר-הלמו . תגובה לדברים שפורסמו ב-ynet ובגלי צה"ל. בסעיף 5 מבקש העיתונאי המסוים התנצלות.

http://www.nfc.co.il/showonedoc.asp?SubjectId=1&DocId=505

למרות המאמר המבקש התנצלות ממנהלי אתר רוטר נט, רק ביום 6 אפריל 2001, ביקש העיתונאי לתקן את ההתנצלות שנשלחה אליו בדואר אלקטרוני על ידי משה הלוי, ולהוסיף אליה כתובת מלאה. ואכן, ההתנצלות תוקנה, ואליה נוספה כתובת מלאה.

בתגובה, שלח העיתונאי המסוים הודעת תשובה כי את הכתובת המלאה היה צריך כדי לשלוח אל משה הלוי את כתב התביעה (גיחי גיחי גיחי)…

הגישור שהצליח

ביום 3 נובמבר 2002, לאחר שמשפחת רוטר והעיתונאי המסוים הופנו להליך של גישור, נסגרה פשרה בין העיתונאי התובע לבין הנתבעים משפחת רוטר. משפחת רוטר פרסמה התנצלות בפני התובע, ואילו התובע ויתר על מליון ש"ח שדרש מהנתבעים.

צילום של הסכם הגישור וההתנצלות כלפי התובע, נמצא כאן

http://halemo.net/nfc/gishur.html

משה הלוי סירב להשתתף בהליך גישור. נתבעים אחרים שתבע העיתונאי סירבו גם כן להשתתף בהליך גישור מול התובע, ביניהם פרקליטת המדינה עדנה ארבל שאותה תבע העיתונאי. התביעה כנגד עדנה ארבל "נסגרה בהסדר" בין הצדדים וסולקה אחר כבוד מבית המשפט השלום בתל אביב.

התביעה נגד משה הלוי ממשיכה כסדרה

לאחר שהתובע ונתבעים 1 ו 2 (נעם וישעיהו רוטר) הגיעו להסדר, חזר התיק מהמגשר בחזרה אל בית המשפט המחוזי בתל אביב. כעת נותרה תביעה של התובע בסך 100,000 ש"ח בלבד כנגד נתבע 3 (משה הלוי), שאמורה היתה לדון בבית המשפט המחוזי למרות שסכום התביעה שייך לתביעות של בית משפט השלום.

ביום 2 מרץ 2003 ביקש משה הלוי מבית המשפט המחוזי לדחות את התביעה על הסף מחוסר סמכות מקומית של בית המשפט המחוזי בתל אביב. בא כוחו של התובע, עו"ד אמיר טיטונוביץ' ביקש לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש משה הלוי בהוצאות לדוגמה בשל החוצפה שבהגשת הבקשה.

רשם בית המשפט המחוזי, השופט עדי אזר קיבל את טענות המבקש משה הלוי והורה להעביר את התביעה מבית המשפט המחוזי בתל אביב לבית משפט שלום אחר לפי בחירתו של המבקש. הבחירה נפלה על בית המשפט השלום בתל אביב.

פרטי הבקשה, התשובה והחלטת הרשם, כאן

http://halemo.com/nfc/basha6193-03.html

לאחר מספר ימים עברה התביעה של העיתונאי המסוים כנגד משה הלוי לבית המשפט השלום בתל אביב וקיבלה את המספר ת"א 33613/03.

קדם משפט נקבע ליום 2 דצמבר 2003 בפני כבוד השופטת יהודית שבח.

הקלאסה של בית המשפט המחוזי בו מופיעים עורכי דין עם גלימות, והדר וכבוד מתלווים לכל דיון, נשמטה מתוך ידיו של התובע ושל עורך דינו המלומד. התביעה תתברר בבית משפט השלום, שם לא חייבים להופיע עם גלימה, והדיונים נעשים באווירה מלחיצה עם קהל שמחכה להישפט בתורו, ועם עורכי דין שבמקום להמתין לתורם בספסלי הקהל, מתמקמים ללא בושה לצד המתדיינים באותו הרגע בספסלי התביעה וההגנה.

קדם המשפט הראשון

ביום שלישי, 2 דצמבר 2003, התקיים קדם המשפט בבית משפט השלום בתל אביב בפני כבוד השופטת יהודית שבח.

הדיון שאמור היה להתקיים כבר בשעה 9:30, נדחה ביותר משעה בעקבות דיונים קודמים באותו אולם. בתוך האולם ניתן היה לזהות את עו"ד פז מוזר, עו"ד ידוע ממשרד עורכי הדין ליבליך-מוזר המייצגים גופי תקשורת גדולים כמו עיתון הארץ, עיתון ידיעות אחרונות, אתר החדשות וואלה וכן את חברת רשת, זכיינית הערוץ השני.

בדיון שהתקיים לפני, הגן עו"ד פז מוזר על רפי גינת שחשף בתוכניתו כלבוטק אישה מדיום שידעה לתת פרטים על אנשים שבאו אליה לייעוץ ולטיפול. בתוכניתו של רפי גינת הוצגה האישה, כאחת שאינה מדיום, אלא כאחת עם קשרים במשרד הפנים הנוטלת מידע מתוך מאגרי מידע ומציגה אותו ללקוחותיה.

לאחר הדיון בעניינו של רפי גינת, הגיע תורה של התביעה ת"א 33613/03, יואב יצחק נגד משה הלוי.

כבר לפני הדיון זיהתה כבוד השופטת את התובע, ושאלה לאן נעלם עורך דינו אמיר טיטונוביץ' שנראה עימו קודם באולם. התובע השיב כי עורך דינו נמצא כרגע בבית המשפט המחוזי באותו בניין והוא אמור לשוב לדיון. ואכן הוא שב לאחר זמן קצר לאולם.

הדיון בין בא כוח התובע לבין הנתבע החל בשאלתה של כבוד השופטת שבח אל הנתבע משה הלוי מדוע לא השתתף בגישור שהתקיים בין רוטר לבין התובע. הושב לכבוד השופטת כי העיתונאי התובע מייחס לנתבע רק את סעיף 19 בכתב התביעה.

הנתבע משה הלוי הודה כי פרסם את הנטען בסעיף 19 לכתב התביעה. כמו כן טען כי שתי התנצלויות אישיות נשלחו אל התובע. כמו כן פורסמו התנצלויות בעיתונות וכן ברדיו בראיון בתוכנית דוקומדיה של מתי גולן ברשת ב, שבו השתתפו ישעיהו רוטר, התובע ומשה הלוי.

כמו כן נמסר לשופטת כי התנצלות אישית פנים אל פנים נמסרה בעל פה פנים אל פנים אל התובע במשרדו של עו"ד אמיר טיטונוביץ', חודש לאחר הגשת כתב התביעה (9 מאי 2001).

כבוד השופטת שאלה מדוע התביעה אינה מקבלת את ההתנצלויות, ועו"ד אמיר טיטונוביץ קבע כי התביעה לא תסכים להסדר של התנצלות בלבד.

בהמשך, נתן עו"ד טיטונוביץ הסבר כי הנתבע משה הלוי הוא אדם שחי ברשת האינטרנט, פורץ לאתרים, פוגע בלקוח אחר שלו (שתבע את אתר וואלה) וכי עם אדם כזה יש למצות את הדין.

בתגובה קרא משה הלוי שייצג את עצמו לעבר עו"ד טיטונוביץ שדבריו הם השמצה לשמה. עו"ד אמיר טיטונוביץ בתגובה קרא למשה הלוי לתבוע אותו… בית המשפט בחר להתעלם מהשמצותיו של עו"ד טיטונוביץ', ולא הכניסם לפרוטוקול.

למי שעדיין לא יודע, דברים הנאמרים בבית המשפט ובכתבי טענות המוגשים לבית משפט, נהנים מחסינות של חוק איסור לשון הרע, ולא ניתן לתבוע אדם או גוף על השמצות שפרסם בעת דיון בבית המשפט.

עו"ד טיטונוביץ' יודע את זה. גם משה הלוי יודע את זה. וגם עיתון ידיעות אחרונות יודע את זה כפי שיסופר בהמשך.

כבוד השופטת שבח ביקשה לעבור מיידית לסיכומים, אך ההגנה ביקשה להגיש תצהירי עדות ראשית והוכחות להגנת אמת בפרסום ולאשם תורם של התובע.

בהחלטה שניתנה על ידי כבוד השופטת שבח, נתנה כבוד השופטת את הזכות לנתבע להגיש סיכומים ראשון, לאחר שהודה בפרסום הנטען בסעיף 19 לכתב התביעה. חודש לאחר מכן יגיש התובע את תצהיר עדות ראשית שלו.

ההיפוך בסדר הגשת התצהירים נובע מהודאה בפרסום. התהליך נקרא "הודאה והדחה" ותפקידו להעביר את נטל ההוכחה מהתובע לנתבע. זהו תהליך רגיל בעיקר בתביעות לשון הרע כנגד עיתונים כאשר הללו לא יכולים להתכחש לפרסום, ועליהם להוכיח כי הפרסום מקבל את ההגנות של חוק איסור לשון הרע.

במשך כל הדיון ישב העיתונאי התובע תחת שתיקה, וגם כאשר ניסה לומר משהו, הוא הושתק על ידי בא כוחו עו"ד אמיר טיטונוביץ, ככל הנראה כדי לא לקלקל את הדיון המאופק יחסית שהתקיים.

ישיבה מקדמית אחרונה נקבעה על ידי כבוד השופטת ליום 12 פברואר 2004 בשעה 10:00.

פרוטוקול קדם המשפט מיום 2 דצמבר 2003 נמצא כאן

http://62.90.71.123/CourtDocs/20031204/3352073.html

וגם כאן

protocol.htm

פרסומים משמיצים תחת חסות בית המשפט

להשמצות שניסה עו"ד אמיר טיטונוביץ' לטעון כלפי הנתבע משה הלוי בדבר פריצה לאתרים, פגיעה בלקוח שלו שתבע את אתר וואלה (השם שמור במערכת) ותיאורו של הלוי כאחד שחי ברשת האינטרנט, דבר המחייב הענשה, עומדות הגנות של חוק איסור לשון הרע.

סעיף 13 בחוק איסור לשון הרע מפרט את ההגנות המוחלטות כלפי פרסומים העלולים להיחשב כלשון הרע, אך עומדת להם ההגנה.

להלן סעיף 13 בחוק איסור לשון הרע:

(יש לשים לב בעיקר לסעיפים קטנים 5 ו 7)

13. פרסומים מותרים (תיקון: תשכ"ז, תשנ"ה)

לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -

(1) פרסום המוגן לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א 1951;

(2) פרסום בישיבת הממשלה;

(3) פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו;

(4) פרסום על ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו;

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין ו עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

(6) פרסום על ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק-יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הועדה, או בדין וחשבון שלה, או פרסום על ידי אדם שענינו משמש נושא לחקירת הועדה, בא כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

(7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;

(8) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית לארץ ישראל;

(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;

(10) העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש;

(11) פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של ה שפורסם קודם לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (9( ,)8( ,)7( ,)4( ,)3( ,)1) או (10), ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו.

כאמור, סעיף 13(5) קובע כי פרסום על ידי בעל דין או בא כוחו שנעשה תוך כדי דיון, עומדת לו הגנה מפני תביעת לשון הרע. גם סעיף 13(7) מעמיד הגנה על פרסום דברים (בעיתון או במקום אחר) שנאמרו תוך כדי דיון משפטי או בכתב טענות (כתב תביעה, כתב הגנה וכדומה).

את הסעיפים הללו מכיר גם עיתון ידיעות אחרונות שאותו תבע העיתונאי המסוים בשנת 1997, לאחר שטען שעיתון ידיעות אחרונות עושה לו עוול ומציג פרסומים עיתונאיים שלו כאילו לא הוכיחו דבר כלפי נשואי כתבותיו. התביעה נקבה בסכום של 200,000 ש"ח.

בשנת 1997 תבע העיתונאי המסוים את עיתון ידיעות אחרונות ואת אנשיו בבית משפט השלום בתל אביב. בין הנתבעים היו גם ארנון מוזס, הבעלים של עיתון ידיעות אחרונות וכן עורך עיתון ידיעות אחרונות באותן שנים משה ורדי (ת"א 11021/97).

עיתון ידיעות אחרונות הגיש כתב הגנה לבית המשפט בו תיאר את התובע בתיאורים לא מחמיאים ואף פוגעים. בהמשך פרסם עיתון ידיעות אחרונות קטעים מכתב ההגנה שהגיש בעיתון היומי. ביום 2 פברואר 1997 פרסם העיתון ידיעה המתארת את כתב התביעה ואת כתב ההגנה.

סריקה של הכתבה מיום 2 פברואר 1997 בעיתון ידיעות אחרונות נמצאת כאן

http://halemo.net/nfc/19970202cyedioth.jpg

בכתבה נכתבו הדברים הבאים בכותרת ובכותרת המשנה:

"ידיעות אחרונות דוחה הטענות בתביעת הדיבה של העיתונאי יצחק.

יואב יצחק תבע מידיעות אחרונות 200 אלף שקלים בגין פרסום לשון הרע: "בפרסום הכוזב היה כדי לפגוע במשרתי ולבזותי" - טען יצחק בתביעה. ידיעות אחרונות בכתב ההגנה: "התובע רודף אנשים ומוסדות, יורד לחייהם ומתנכל להם… מתוך רדיפת פרסום מצא דרך לפרסום עצמי… התובע הוא מיטרד לציבור ומיטרד לאזרחים בהם הוא בוחר כקורבנות".

בכתבה הובאו דברים קשים ולא נעימים לאוזן שנכתבו בכתב ההגנה של עיתון ידיעות אחרונות כלפי התובע.

כך למשל תחת הכותרת "תביעה טורדנית" כתב ידיעות אחרונות:

"בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים, באמצעות עורך הדין ירום הלוי, ניטען, כי תביעתו של יצחק הינה טורדנית וקנטרנית, ונועדה לנהל מסע חדש להצדקת טענותיו מלפני שמונה שנים, כלפי אהרון דברת ויצחק שרם, לשעבר מנהליו הבכירים של קונצרן "כלל". בית המשפט המחוזי בירושלים, טוענים הנתבעים, התייחס בעבר לפרסומים שבגינם הגיש יצחק את תביעתו - וקבע כי הינם פרסומים על פי החוק.

תחת הכותרת "רגש נקמנות" הוסיף וכתב עיתון ידיעות אחרונות:

"התובע" ניטען בכתב ההגנה, "מתוך רדיפת פירסום, מצא דרך לפירסום עצמי. הוא רודף אנשים ומוסדות על ידי הגשת תלונות, יורד לחייהם ומתנכל להם, הוא מגיש ללא הרף תלונות למשטרה ולמוסדות השלטון. רגש הנקמנות שהוא מפגין דוחף אותו לרדוף אנשים עד חורמה.

"כל זאת עושה התובע באדרת של עיתונאי רודף צדק וכקדוש מעונה, שנעשה לו כביכול, עוול".

"עוד נטען בכתב ההגנה: "התובע מטריד את הפרקליטות בלי סוף, התובע מגיש משפטים ועתירות לבג"צ, מתערב במינוי שופטים ומתנגד למנויי שופטים מתוך נקמנות אישית, בגין דעות שהביעו או החלטות שנתנו בעניינים שהיה מעורב בהם".

לטענת הנתבעים, "התובע הינו מיטרד לציבור ומיטרד לאזרחים בהם הוא בוחר כקורבנות, ורק פסיקה חד משמעית של בית המשפט תשים קץ לשיטה שהתובע נוקט בה".

תחת הכותרת האחרונה "תביעה קנטרנית" הוסיף וכתב עיתון ידיעות אחרונות:

"בכתב ההגנה ניטען, כי המצב הגיע לכך שממלאי תפקידים בכירים ברשויות המדינה פוחדים מכתיבתו ובעיקר ממה שמתלווה אליה, ולפיכך הם עלולים להיות מושפעים בהחלטותיהם מן החשש פן התובע ירדוף אותם בכתבות, בתלונות ובמשפטים. "לא יעלה על הדעת שדבר זה יימשך במדינת ישראל", נאמר בכתב ההגנה.

עוד ניטען בכתב ההגנה, כי "התובע תוקף בחוצפה ובהאשמות קשות שופטים, וזאת בדברי עלבון הגובלים בזילות בית המשפט".

לטענת הנתבעים, התובע תוקף ללא הרף את היועצים המשפטיים לממשלה ואת פרקליטי המדינה, מעליב אותם ופוגע בהם, וזאת במטרה ברורה להפחידם כדי שייענו לתביעותיו. "לדאבון הלב", ניטען בכתב ההגנה, "לא עשתה המערכת המשפטית עד היום דבר נגד האיש, והיה במחדל זה כמובן עידוד להמשך דרכו זו ולהכנסת אזרחים נוספים למעגל המותקפים והמושמצים על ידו".

"התובע נטפל עתה לידיעות אחרונות" ולעיתונאיו רק משום שהעזו לבקר את עבודתו, ובדרך אופיינית לו איננו בוחל מהגשת תביעה קנטרנית וחסרת יסוד זו", נאמר בכתב ההגנה.

הנתבעים מבקשים מבית המשפט לדחות על הסף את תביעתו של יצחק, וחייבו בהוצאות המשפט ובשכר הטירחה של עורכי הדין."

תביעה נוספת בגין פרסום כתב ההגנה בעיתון ידיעות אחרונות

הפרסום בעיתון ידיעות אחרונות של כתב ההגנה שהוגש לבית המשפט השלום בתל אביב, גרם לתובע להגיש תביעה נוספת כנגד עיתון ידיעות אחרונות (ת"א 61460/97). הפעם הוגשה התביעה על סכום של 400,000 ש"ח.

הדיונים המשפטיים בין התובע שיוצג גם אז ע"י עו"ד אמיר טיטונוביץ לבין עיתון ידיעות אחרונות וראשיו שיוצגו על ידי עו"ד שלמה ליבליך ז"ל, התקיימו בפני כבוד השופטת יהודית שבח, הזכורה לעיל.

פסק הדין הראשון

לאחר כמעט שלוש שנים של דיונים, נתנה ביום 1 יוני 2000 כבוד השופטת שבח את החלטתה בתיק.

השופטת שבח דחתה את תביעתו של יואב יצחק כנגד עיתון ידיעות אחרונות. בפסק הדין מתחה כבוד השופטת ביקורת חריפה על התקשורת הישראלית. כבוד השופטת קבעה כי יצחק אינו יכול להשתמש במטריית חופש הבעת הדעה על מנת שיוכל לבצע את מלאכתו נאמנה, ובה בשעה לאסור את פתיחתה שעה שמדובר בביקורת המופנית כלפיו.

השופטת שבח כתבה בפסק הדין כי התרשמה שיצחק חרג מהמקובל בהאשמותיו כנגד נושאי מישרה, כגון פרקליטים, יועצים משפטיים, שופטים עליונים וראשי ממשלות. טענתו לפיה מדובר בפרסומי אמת, שהרי איש מהם לא תבע אותו - איננה במקומה.

ערעור למחוזי ופסק דין שני

יואב יצחק לא אהב את הפסיקה ובאמצעות בא כוחו עו"ד אמיר טיטונוביץ עירער לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

לאחר שנתיים נוספות של דיונים, ולאחר שהתובע (המערער) החליט לוותר על הערעור בתיק התביעה הראשון (ת"א 11021/97), ניתן פסק דין ביום 5 פברואר 2003 רק לגבי תיק התביעה הנוסף (ת"א 61460/97) שהוגש בגין הפרסום לעיל בעיתון ידיעות אחרונות.

פסק הדין שניתן בהרכב של שלושה שופטים, כבוד השופטת ברלינר, כבוד השופט המר וכבוד השופטת אחיטוב, דחה את תביעתו של העיתונאי וקבע כי מדובר בפרסומים מותרים החוסים תחת סעיף 13 של חוק איסור לשון הרע. בית המשפט נמנע מלקבוע האם מדובר בפרסומים שיש בהם אמת כלשהי.

העיתונאי התובע חויב לשלם את הוצאות הערעור בסך 20,000 ש"ח.

פסק הדין המלא של בית המשפט המחוזי בתל אביב, כאן

vertict.htm

תגובות הקוראים