עדכון אחרון: 7 יולי 2004 | שלח לי מכתב | צפה בספר האורחים | חתום בספר האורחים | אודות חדר המידע | דף ראשי

על מניפולציות זולות ועל לשון הרע יקר

23/01/2003
משה הלוי

halemo

בשבועות האחרונים מככב חוק איסור לשון הרע בכותרות העיתונים ובכותרות האינטרנט. זה מתחיל באיום של הנפגע או ה"נפגע" מלשון הרע שפורסמה בעיתון או ברשת, וזה ממשיך בהגשת תביעה משפטית שספק ידוע כיצד תסתיים. משפטי לשון הרע הם בין המורכבים והמסובכים ביותר בתביעות המוגשות לבתי המשפט. אולי הגיעה העת שיקומו בתי דין לדיבה על מנת שיעסוק בנושא זה ואך ורק בנושא זה.

ידיד שלי, העיתונאי עידו אמין (דו"ח אמין), קיבל השבוע במפתיע הודעה על כך שהרב אמנון יצחק, נפגע מהכתבה שהוא כתב בעיתון הארץ. בכתבה (קישור), נכתב על אנשיו (?) של הרב אמנון יצחק שניסו לשכור אולם בתיאטרון גבעתיים בטיעון של ערב לזכרה של מורה כלשהי, והסתירו את העובדה כי האולם נשכר במטרה לעשות ערב הרצאה של הרב אמנון יצחק.

הרב אמנון יצחק, באמצעות עורך דינו, שלח מכתב (קישור) לעיתון הארץ ולעורך ודרש פרסום התנצלות שתהיה מתואמת עימו, וכן מיליון ש"ח שישלח אליו, כי ככה הוא ביקש ("אני כבר רושם צ'ק", ע.א).

בתקופה האחרונה בוצעו מספר איומים בתביעה על לשון הרע וכן הוגשו מספר תביעות על לשון הרע כנגד עיתונאים מצד אנשים, חלקם עיתונאים בעצמם, וחלקם אנשים פרטיים וגופים שנכתב עליהם משהו בעיתון או בפרסום אחר.

להלן מספר מקרים מהעת האחרונה בלבד:

נגד עיתון הארץ ונגד העיתונאי הותיק נחמיה שטרסלר ("ושלא יעבדו עליכם"), הוגשה תביעת דיבה בשל פרסום מאמר בעיתון הארץ בשם "לדרבי חוקים משלה" (סריקה) מיום שישי 22/11/2002, על כך שתיאר כיצד שלוחת אוניברסיטת דרבי הבריטית בישראל, "מעניקה" תארים אקדמאים ללא בחינות.

העיתונאי מתי גולן הגיש תביעה כנגד מנכ"ל רשות השידור יוסף בראל, על כך שבכתבת ראיון במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות ביום שישי 10/01/2003, אמר בראל באותו ראיון כי מתי גולן אינו מבקר מספיק את העיתונות כי הוא עבד ועובד ביותר מדיי מקומות (סריקה).

בעלת ההון, יו"ר בנק הפועלים שרי אריסון איימה לפני כשבועיים בתביעת לשון הרע על סך 10 מיליון ש"ח כנגד חברת פוסטר מדיה (קישור), שהפיצה את הפוסטרים שהוזמנו ע"י ההסתדרות בראשות עמיר פרץ. חברת פוסטר מדיה עשתה את השיקול הקר שלה, הורידה את הפוסטרים עם הכיתוב "שרי אריסון צוחקת, 900 משפחות בוכות", והעדיפה להסתבך עם ההסתדרות על הפרת חוזה, במקום עם שרי אריסון על לשון הרע.

העיתונאי ועורך הדין נדב העצני זכה בתביעה משפטית על לשון הרע שהגיש כנגד עיתונאי ידיעות אחרונות והערוץ הראשון איתן אורן, על פרסום כתבה משמיצה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות (קישור). הכתבה, פורסמה ביום שישי 07/07/2000, ובה הגיב איתן אורן לאחר כחמש שנים על ראיון שערך נדב העצני במעריב ביום 24/11/1995, עם אבישי רביב ו"חייליו" בטקס מבויים של ארגון אייל, טקס שבוים לטענתם ע"י אבישי רביב ובהשתתפות איתן אורן עצמו שסיקר את הטקס.

בית המשפט חייב את אורן לשלם לנדב העצני סכום פיצויים ע"ס 40,000 ש"ח ושכר טרחה של 10,000 ש"ח.

כל המקרים הללו מביאים אותי לסיפור המורכב הבא.

לשון הרע: יואב יצחק נגד מתי גולן

במשך תקופה ארוכה, מאמצע שנת 1988 ועד לחודש מאי 1990 בה התפוטר מעיתון מעריב, כתב יואב יצחק כתבות תחקיר על חברת כלל ועל העומדים בראשה, אהרון דוברת ויצחק שרם, והאשימם בעבירות על חוק ניירות ערך (עבירות בורסה), היינו יצירת מניפולציות על ניירות ערך ושימוש במידע פנימי כדי לשנות ערכם של מניות.

חברת כלל, בתגובה על הפרסומים הללו, הטילה על עיתון מעריב חרם מודעות, ועד לחודש פברואר שנת 1990, בה יצא לחופשה או הוצא לחופשה כפויה ע"י עורך מעריב דאז, עידו דיסנצי'ק, עיתון מעריב סבל ממחסור במודעות פרסומת של חברות שלהן זיקה לקונצרן הענק כלל (והיו הרבה כאלה).

ממעריב, המשיך יואב יצחק אל תפקיד של כתב עצמאי בעיתון הכלכלי גלובס, בעריכת מתי גולן, בה עבד קודם ועזב בשנת 1986. בספרו "מחלקה ראשונה" (תמונה) שראה אור בשנת 1995, מתאר יצחק את היומיום הקשה בעבודתו ככתב פרילנסר בעיתון גלובס, כאשר מתי גולן רודה ומתעמר בו, במיוחד כל אימת שהוא מזכיר את המילה "כלל" בכתבותיו, לאור הבטחתו שלא יסקר אותם יותר, כי הוא מנהל נגדם תביעות משפטיות כאזרח פרטי.

בשלב כלשהו, ליואב יצחק נמאס, והוא עוזב בטריקת דלת את עיתון גלובס, לאחר שנעשה עליו תרגיל מעבידים קלאסי, בו לכאורה מודלף לעיתון ג'רוסלם פוסט חומר משמיץ על עיתון גלובס ועל הנעשה בתוכו. העורך, מתי גולן, מבקש מעובד אחד להיבדק בפוליגרף. אותו עובד מסרב (מתוך עקרון), וכך מוצא את עצמו יואב יצחק, ככל הנראה ללא הצדקה, גם מושחר פנים וגם עף לשביעות רצונו של העורך, מתי גולן. יואב יצחק יודע לספר, שמתי גולן נאלץ בסופו של דבר להתנצל על התרגיל המכוער, ולפרסם מאוחר יותר מודעת התנצלות מעל דפי עיתון גלובס.

מתי גולן הואשם ע"י יצחק בקשריו ההדוקים עם ראשי קונצרן כלל, אהרון דוברת ויצחק שרם, דבר שלדעתו הפריע לו לעסוק כעיתונאי בפרשות שאותם חשף יצחק בעיתון מעריב.

הכנות עיתונאיות למסע משפטי

לאחר שיואב יצחק ניסה לנהל מערכה משפטית מול אהרון דוברת ויצחק שרם, על לשון הרע שהוציאו לכאורה כנגדו, ומערכה נוספת על כך שראשי כלל הפעילו חרם מודעות במעריב תוך סחיטה ואיומים, הוא נאלץ לסגת מהקובלנה הפלילית הפרטית הראשונה לאחר שסירב להיענות לבקשת השופט ולחשוף מקורות מידע. במשפט השני, פסק בית המשפט שחרם מודעות הוא לגיטימי, ואין הוא מהווה עבירה פלילית.

לאחר פסיקת בית המשפט על חרם המודעות של מעריב, כתבה העיתונאית אורית שוחט בעיתון הארץ, ביום 18/01/1993, מאמר בו היא קובלת על כך ש"עיתון אינו חנות נעליים" (סריקה). במאמר היא מצטטת את עורך הדין שלמה תוסיה כהן, סניגורם של ראשי כלל, המתאר מצב שבו דווקא עיתון הוא כמו חנות נעליים, בה כל לקוח יכול לדרוש מבעל החנות, לסלק עובד בעל ריח רע, וכי זה התנאי שבו יקנה בחנות. אורית שוחט יוצאת כנגד ההשוואה הזו, וקובעת שעיתון אינו חנות נעליים, וכי דווקא העובד בעיתון בעל הריח הדוחה, הוא העובד המצטיין.

יומיים לאחר מכן, באותו עיתון הארץ, כתב העיתונאי מתי גולן, מאמר תגובה שכותרתו "שרירנות עיתונאית", בו הוא מגיב על מאמרה של שוחט (סריקה). גולן כותב במאמרו כי בית המשפט קבע כי הפסקת מודעות אינה עומדת בקריטריונים של סחיטה ואיומים כפי שנקבע בחוק, וכי מפרסם רשאי לבחור את העיתון שבו הוא רוצה לפרסם.

בסוף המאמר, כותב מתי גולן את הפסקה הבאה: "אינני יכול להיות שותף לקביעה הפשטנית לפיה במקצוע העיתונות דווקא העיתונאי בעל הריח הדוחה כלומר העיתונאי הביקורתי והבלתי אהוד הוא העובד המצטיין. תלוי מאיפה ולמה בא הריח הזה. העיתונות של היום עמוסה לעייפה בעיתונאים שנודף מהם ריח של ביבי שופכין, שם הם מחפשים ומוצאים את המרכולת שהם מוכרים. עיתונאים רבים היום אינם מוכרים רק מידע, הם מוכרים גם הרבה רפש. זאת השרירנות שצריכה להטריד את העיתונאים שטובת הציבור לנגד עיניהם".

למרות שמתי גולן, כותב המאמר, לא כתב במפורש את שמו של יואב יצחק, בין השורות היה ניתן להבין שיצחק הוא אחד הנפגעים מהמילים הקשות בסוף המאמר. מתי גולן, כמו שנכתב מתחת לשמו במאמר, היה העורך המיועד של העיתון העיסקי טלגרף, שראה אור ביום 24/5/1993, והוחזק בבעלותם של ראשי כלל, אהרון דברת ויצחק שרם.

מאבק משפטי

התביעה והנקמה של יואב יצחק לא איחרו להגיע. השניים, שפיל שחור עבר ביניהם, ושפשף כל חלקת חרסינה טובה, עמדו בפני מסע משפטי שהיה חלק מפיצוץ שהתרחש קודם בחדרי חדרים, ועמד כעת להיחשף בפני שאר תושבי הביצה העיתונאית.

כדרכו בקודש באותם ימים, יואב יצחק לא מסתפק בתביעה אזרחית על לשון הרע, אלא מגיש קובלנה פלילית פרטית שמשמעותה כלפי הנתבע, שבתביעה כזו הופך לנאשם, היא שאם אכן מתקבלת קובלנה פלילית פרטית בבית המשפט, ונפסק לטובת התובע, המאשים במקרה זה, קיים רישום פלילי כנגד הנתבע להרבה שנים.

בקובלנה הפלילית פרטית שהוגשה לבית משפט השלום בירושלים, באמצעות עו"ד חיים משגב (קפ 274/93), טען יואב יצחק שפירסומיו של מתי גולן במאמרו בעיתון הארץ, יוחסו אליו ומהווים לשון הרע כלפיו.

על מנת לא להאריך במילים, אכתוב שבית המשפט השלום בירושלים, דחה בסופו של דבר את הקובלנה,למרות שבפסק הדין קבע שמתי גולן אכן הוציא לשון הרע כנגד יצחק, ומתח ביקורת על אופן סגנון כתיבתו של מתי גולן. מכיוון שמדובר בהליך פלילי לכל דבר, בתי המשפט נזהרים לפסוק כנגד הנתבע. נקבע גם שגולן לא התכוון לפגוע במזיד ביצחק.

על פסק הדין בשלום, הוגש ערעור פלילי ע"י יואב יצחק לבית המשפט המחוזי בירושלים. הערעור היה כנראה צעד אחד רחוק מדיי. ביום 25 מאי 1994, בית המשפט המחוזי בירושלים, דחה את עירעורו של יואב יצחק, ואף חייב אותו בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח כולל מע"מ. זאת למרות שקבע שוב שמתי גולן הוציא לשון הרע. רק בנובמבר 1996, הצליח יצחק בערעור לבית המשפט העליון, להוריד מעליו את עונש הוצאות המשפט, כאשר בית המשפט העליון קובע שאין הוא חייב לשאת בהוצאות הכבדות. הפרקליטים שייצגו אותו היו עו"ד אמיר טיטונוביץ' ושותפו למשרד באותה תקופה עו"ד אורי מקובסקי.

רשות ערעור על פסק דין של המחוזי, הוגשה ונדחתה ע"י בית המשפט העליון. סופו של דבר שיואב יצחק הפסיד כסף במאבק משפטי כנגד מתי גולן על לשון הרע, למרות הדברים הקשים שרמז עליהם גולן במאמרו. שלוש ערכאות משפטיות קבעו כי גולן לא יפצה כספית את יואב יצחק על לשון הרע, למרות שדווקא נקבע בפסק הדין שכן עשה זאת.

נקמה קטנה: המיטב של חופש הביזוי

בשנת 1995, מוציא יואב יצחק את ספרו "מחלקה ראשונה". בספרו זה, המורכב משני כרכים, הועלו על הכתב, הפעם לא בעיתון, אלא בספר עם כריכה קשה ומהודרת, תחקירים על מערכת המשפט בארץ, מערכת הממשל, על העיתונות, על הפרקליטות ועל שופטי בית המשפט העליון.

הספר, שמי שקורא אותו, נשאב לתוכו כי הוא מרתק מבחינת התיאורים והסיפורים בו, מתאר דברים בצורה הגובלת בלשון הרע לכאורה כנגד אישים שונים ומערכות שונות.

מתי גולן, שאותו תבע יואב יצחק מספר שנים קודם, מוצא את מקומו בפרק המוקדש ללשון הרע, שכותרתו "חופש הביזוי", מין פרפראזה על "חופש הביטוי", שלדעת הכותב, מנוצלת ע"י אחרים כדי לבזות אותו ואחרים.

מתי גולן מתואר בספר בצורה גובלת בפלילים של ממש, כאשר מיוחסות לו עבירות (אפילו לא לכאורה) של ניסיון לרמות את מס הכנסה. נטען כנגד גולן כי הוא היה שליחם של דוברת ושרם, מראשי כלל, והיד הביצועית שלהם בעיתונות הכתובה. עיתונאי שמשועבד לבעלי הון.

בהמשך מסופר על מקרה שבו מיוחס למתי גולן איום על שופט בית המשפט העליון לשעבר, יצחק זמיר, מקרה בו נשפט עליו במועצת העיתונות חסרת השיניים. הספר ממשיך לתאר את אישיותו הפרובוקטיבית של גולן, את צביעותו, את התעמרותו בעובדים חסרי ישע כמו יואב יצחק ואחרים במערכת גלובס ועיתון הארץ, את הוצאת לשון הרע ומסע ההשמצות שכביכול ביצע כנגד מחבר הספר, וכן תיאור התביעה על לשון הרע שבה גולן תבע את העיתונאים רון מיברג ואמנון דנקנר, על כתבה מפרי עטם בעיתון חדשות מיום 01/01/1993 שכותרתה "אני אקח את מנהטן". בכתבה זו הושמץ גולן ע"י השניים, ואילו נאלצו בסופו של דבר לשלם לו פיצויים על לשון הרע שהוציאו כנגדו. נפסק כי ישלמו לגולן סכום כולל של 80,000 ש"ח כולל הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.

לשון הרע: סיפור אישי

וכאן אני מגיע לסיפור האישי שלי. כיצד בדיוק מתקשר כל הסיפור לעיל למקרה הפרטי שלי.

מחודש דצמבר 2000 ועד לאמצע שנת 2001, ניטש מאבק מר בין יואב יצחק לבין משפחת רוטר, בעלי אתר הפורומים רוטר נט וכנגד הגולשים בו. יואב יצחק, כעיתונאי המתיימר להיות אמין, הוגן ואחד שעומד בכללי האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, נסחף ובפרץ של כתבות באתרו, חדשות מחלקה ראשונה, כתב דברים שליליים הגובלים בהשמצות ובפלילים כנגד בעלי רוטר נט ("הרב הגנב") וכנגד גולשיו הרבים, אותם תיאר ככהניסטים, פורעי חוק וימנים קיצוניים.

לי אישית, כמנהל פורום פוליטיקה ואקטואליה באתר רוטר נט באותה תקופה, שגר בעכו, עיר מעורבת בה גרים ערבים ויהודים בשכנות טובה, מאוד הפריע התיאור הזה שבה מצידו של עיתונאי שנחשב בעיני רבים כעיתונאי בעל שם, אמין, וכל מילה שלו נחשבת אצל רבים בטון יצוק על נייר.

בשלב כלשהו של מריבת האינטרנט הזו, כאשר שני הצדדים מקבלים על עצמם לשפוך גופרית זה על זה, אני מפרסם במוצאי חג הפורים, 11 מרץ 2001, מין הגיג, בדיחה לא מחייבת, בהקשר למאמר לא מחמיא (בלשון המעטה), שכתב יואב יצחק באתרו על שופטת בית המשפט העליון, הגברת דורית בייניש.

הזנה חוזרת

בבדיחה, שפורסמה בכינוי "נוטור יוני" (הכינוי רומז בצורה הפוך על הפוך שהמידע לא אמיתי ומדובר בבדיחה סאטירית עוקצנית), כי הכיתוב "הזנה חוזרת" מתחת לתמונתה של השופטת בייניש כפי שהתפרסם, הוא למעשה "הזונה חוזרת" לפני שתוקנה על ידי טעות כתיב לא מכוונת. כמו כן, ביקרתי את יחסו של יואב יצחק לשופטי בית המשפט העליון והזלזול שהוא מפגין כלפיהם בכתבותיו (קישור).

לסאטירה העוקצנית יש בסיס רחב. זו לא סתם סאטירה הזוייה משום מקום ללא בסיס. כמו כל סאטירה טובה, היא מתבססת על דברי אמת שעליהם בנויה הבדיחה.

את העיתונאי יואב יצחק אני מכיר כקורא הרבה שנים. בעבר לא הייתי קורא הדוק כל כך של העיתונים, אבל יש לי זיכרון רחב על דברים שנכתבו בעבר ע"י מספר עיתונאים בודדים.

כאשר יצא לאור הספר "מחלקה ראשונה" בהוצאת המחבר (עגל הזהב), נכתב רבות על כבוד השופטת דורית בייניש, ששימשה אז כפרקליטת המדינה, והיתה מועמדת לכהונת שופטת בבית המשפט העליון. בפרק אחד בספר (עמוד 131), כתב המחבר על פרשה בה היתה מעורבת בעסקה פלילית שבה היה שותף בעלה עו"ד יחזקאל בייניש. העסקה, הידועה יותר בשם "עסקת בית סוריק", צריכה למנוע לפי דעתו של המחבר, את מינויה של דורית בייניש לכהונת שופטת בבית המשפט העליון. בשורה התחתונה, התיק נסגר בפשרה ולא הוגשו כתבי אישום בפרשה.

יואב יצחק לא הסתפק בתיאור המפורט על דורית בייניש, אלא במילים שגובלות ממש בלשון הרע חמור (לכאורה), הוא כותב בסיום אותו פרק (עמוד 144) על דורית בייניש: "פרשה זו היא רק אחת מני רבות המובילות למסקנה הבאה: יש להסיר מעל סדר היום הציבורי את מועמדותה של דורית בייניש לכהונת שופטת בבית המשפט העליון. היא נעדרת את הכישורים המתחייבים על פי כללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים), תשמ"ד – 1984, לרבות: אינטגריטי, יושר אינטלקטואלי, הגינות כלפי הזולת, אמות מידה מוסריות, מוסריות" (סריקה).

המילים הקשות אותן כותב יואב יצחק על כבוד השופטת דהיום, דורית בייניש, על "חוסר מוסריותה" ועל "חוסר אמות מידה מוסריות" שלה, מתאים מאוד לצמד מילים שאותם כתב מתחת לתמונתה. הביטוי "הזנה חוזרת", הגם בלי האות וו, מועלית שאלה, האם אמן המילים וממציא הביטויים השנון, שמשחקי הלשון שלו מפארות כתבות ומאמרים לרוב ("התנהגות עבריינית ומופקרת" היא דוגמה לכזה ביטוי), יואב יצחק, לא שם לב למה שהוא כותב ? הרי על פי ספר הספרים, התורה, ניתן לכתוב "אשה זנה" בכתיב חסר (קרי "אישה זונה" בכתיב מלא) גם ללא האות וו. על פי ספר ויקרא, פרק כ"א פסוק ז: "אשה זנה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדש הוא לאלהיו" (סריקה). אגב, גם לכינוי "נוטור יוני" יש וו מיותרת, מכיוון שהביטוי הנכון הוא "נוטר יוני", ללא האות וו בין האות ט לאות ר. אגב, מאוחר יותר הוא אכן הרגיש, והמאמר הזה נעלם מדפי האתר "חדשות מחלקה ראשונה", והועלתה במקום אחר ללא הכיתוב המקורי "הזנה חוזרת" מתחת לתמונתה של בייניש, אלא הכיתוב שונה ל"לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי".

בספרו של יואב יצחק מתקבל הרושם שהוא ממש שונא את דורית בייניש. בפרק אחר הוא כותב (עמוד 637) כי "החלטת בייניש והמכתב שלעיל הרתיחו את דמי" (סריקה). זה בהקשר למכתב תשובה שקיבל מפרקליטת המדינה דאז, דורית בייניש בנושא התיישנותם של עבירות ואי היכולת להעמיד לדין בשל כך.

התנצלות ראשונה

לאחר שיואב יצחק התלונן במשטרת ישראל כנגדי על "העלבת עובדת ציבור" (ולא על לשון הרע), והחקירה שהחלה במעצרי, ביקשתי להתנצל בפניו. לא היתה לי כוונה לפגוע. זו בסה"כ היתה הלצת פורים. אם אכן נפגע, ואין זה משנה האם בוצעה לשון הרע על פי החוק היבש, הדבר מחייב התנצלות. מכיוון שהמחשבים שלי הוחרמו, לא יכולתי לעשות זאת מייד, מה גם שחתמתי על ערבות בתנאים מגבילים (סך כולל של 60,000 ש"ח), שלא ליצור קשר עם יואב יצחק או עם מישהו ממשפחת רוטר. כמו כן, נאסר עליי לכתוב בפורום רוטר נט.

לאחר כשמונה ימים, לאחר שעורך דיני, עו"ד משה ויסברג, איים על המשטרה בתביעה אזרחית שאם לא יחזירו את המחשבים התפוסים שלי (על פי החוק, מותר להחזיק מחשב במעצר רק 48 שעות בלבד), קיבלתי לאחר שמונה ימים, לאחר חקירה שנייה במשטרת בת ים, את שני המחשבים שלי. את הדיסק המקורי לא קיבלתי, ולכן נתתי דיסק אחר על מנת שיעתיקו אליו את הדיסק המקורי. הדיסק הועתק, אך ללא הראיות, שנמחקו ע"י המשטרה. כך לא יכולתי, ובעצם אף אחד אחר, לקרוא את הבדיחה עצמה שפרסמתי בפורום רוטר נט. הבדיחה עצמה נמחקה לאחר חקירתי במשטרה, ומעטים אם בכלל ראו אותה.

את החזרת המחשבים שלי ניצלתי לכתיבת מכתב התנצלות שנשלח באופן אישי ליואב יצחק כבר ביום 22/03/2001, הרבה ימים לפני שהוגשה כנגדי תביעה אזרחית על לשון הרע מצד יואב יצחק, ביום 11/04/2001.

קצת לפני הגשת כתב התביעה, קיבלתי תשובה מיואב יצחק בה ביקש שאכלול את כתובתי הפיזית במכתב ההתנצלות ששלחתי אליו, וכך אכן עשיתי ביום 06/04/2001. בתגובה קיבלתי הודעה מיואב יצחק שבה נאמר לי שהוא היה צריך את הכתובת על מנת לשלוח לי אישית את כתב התביעה. עבד עליי הבחור. וזה אחרי שהוא בעצמו כתב מאמר שבו ביקש לקבל התנצלות (סעיף 5, קישור).

בהמשך נוהלה תכתובת ביני לבין יצחק, שבה אני מציע דרכים לכפר על הפגיעה בו כביכול, אבל בתגובה קיבלתי הרבה זעם מבוים ומילים לא יפות.

התנצלויות בכלי התקשורת

למרות זאת, ההתנצלות שלי פורסמה באתר רוטר נט (סריקה), וכן בכל כתבת עיתונות ורשת שעסקה בכך. למרות זאת, התביעה עדיין כנגדי ממשיכה להתנהל. האבסורד בכל הסיפור הוא שדווקא כנגד משפחת רוטר, שנלחמה כמו אריה פצוע מול הכפשותיו החוזרות ונשנות, ונגד תביעתו של יואב יצחק כנגדם, הפרשה נגמרה בסופו של דבר במכתב התנצלות מצד נעם וישעיהו, ובתשלום של הוצאות הטרחה בלבד. הם חסכו לעצמם את כאב הראש בתביעה מסוג התביעות שיואב יצחק נוהג להגיש כנגד נשואי כתבותיו, והלכו על פי הכלל "בכביש אל תהיה צודק. תהיה חכם". הפשרה נעשתה בהליך של גישור שאליו סירבתי להגיע, בעקבות ניסיון קודם שלי בהליך של גישור כתובע (קישור).

מתי גולן, יואב יצחק, משה הלוי, ישעיהו רוטר, דורית בייניש

ביום 26/03/2001, התקשרה אליי מפיקת התוכנית דוקומדיה ברשת ב, וביקשה ממני להשתתף בתוכנית הרדיו בנושא המקרה שקרה לי מול יואב יצחק, ועל "התגברות התביעות על לשון הרע ברשת האינטרנט". המפיקה ידעה לספר לי שבתוכנית ישתתפו אני, ישעיהו רוטר וחה"כ מיקי איתן. לא נאמר לי או לישעיהו רוטר שיואב יצחק עומד להשתתף בתוכנית.

התוכנית דוקומדיה ברשת ב, היא בהנחיתו של העיתונאי הותיק מתי גולן. ככל הנראה, מתי גולן ויחסיו העכורים עם יואב יצחק, מנעו מצוות ההפקה להזמין את יואב יצחק להשתתף בתוכנית.

על מנת שכולם יאזינו לתוכנית היתה אמורה להיות משודרת בשעה 18:00 בערב, פרסמתי ידיעה על כך באתר רוטר נט כבר בשעה 14:00, בפורום סקופים. כך יכלו התומכים בי, מתנגדיי וכן יואב יצחק לקרוא על תוכנית הרדיו שתעסוק בנושא זה.

קצת לפני השעה 18:00, התקשרה אליי מפיקת התוכנית, והודיעה לי שבשל אילוצים, הם משתפים גם את יואב יצחק בתוכנית. ככל הנראה הוא קרא על כך, וביקש להשתתף בתוכנית. ההיסטוריה העכורה שלו עם מנחה התוכנית, מתי גולן, הקובלנה הפלילית שהגיש כנגדו, והספר שבו הקדיש לו פרק משמיץ במיוחד, לא תמנע ממנו את הקטע הזה של הדיבור ברדיו. אני דווקא הייתי מעודד מכך שהוא יוכל להשמיע את דברו, ואני אוכל להתנצל בקולי כאשר הוא על הקו השני.

בתוכנית, נתן מתי גולן ליואב יצחק את זכות הדיבור הראשונה. מתי גולן, שנשמע כאילו שיחק והסתיר היטב את יחסו השלילי בעבר ליואב יצחק, נתן את רשות הדיבור ליואב. ברעד קל, החל יואב יצחק לספר את סיפורו, כאשר הוא מנסה לכוון לקטע שאני השמצתי את כבוד השופטת בייניש. בטון רציני לכאורה, הוא דרש במפגיע שאני אשלח מכתב התנצלות לגברת בייניש על כך ש"השמצתי אותה" (קובץ שמע).

למעשה, עד לעצם יום זה, לא נשלח מצידי מכתב כזה לגברת בייניש, כי לא השמצתי אותה, ואני לא נוהג לשחק לידיהם של אחרים. לדעתי, יואב יצחק השמיץ אותה. הוא כתב עליה דברים נוראים בעבר. הוא מנסה לעשות על גבה באמצעותי הון עיתונאי בצורה הכי צינית, מבלי שייתן על כך את הדין. באינטרנט קוראים לאנשים כאלו "פליימרים". מציתי מריבות.

היום יואב יצחק עובד בעיתון מעריב שהשליטה בו היא ע"י בעלי הון, משפחת נימרודי, שבה האב ובנו הורשעו בעבירות פליליות שיש עימן קלון, ואינם יכולים אפילו לכהן במועצת המנהלים של העיתון.

על עצמו אין לו מה להלין. בעבר הלין על עיתונאים כמו מתי גולן שעבדו בשירותם של בעלי הון, שלא הורשעו כלל, ואף לא הוגש נגדם כתב אישום. יואב יצחק, בחוסר ביקורת עצמית, אף לקח הלוואה מבעל העיתון שבו הוא עובד, יעקב נימרודי, על מנת להקים לעצמו אתר אינטרנט עיתונאי, שבו הוא יכול לכתוב כנגד האנשים שיצאו כנגד משפחת נימרודי: פרקליטת המדינה עדנה ארבל, שאותה כבר הספיק לתבוע על לשון הרע (אפילו "סופר מעריב" כתב על כך בעיתון) וכנגד ניצב משה מזרחי, המאזין הלאומי. כמו כן כנגד ארנון מוזס, הבעלים של ידיעות אחרונות, שבמאמר עיתונות במוסף "סופשבוע" של מעריב, הביא דברים שגובלים בחדירה לצינעת הפרט, מאמר שעליו נכתבה ביקורת רבה במגזין "העין השביעית" העוסק בביקורת תקשורת ועיתונות. הביקורת הראשונה בשם "מסמך נחות" נכתבה ע"י העיתונאי עוזי בנזימן (קישור), והביקורת השניה, בשם "זיהום אוויר" נכתבה ע"י פרופסור ירון האזרחי (קישור).

כנגד ארנון מוזס וכנגד ידיעות אחרונות, הוא כבר הפסיד במשפט דיבה שניהל כנגדם בבית משפט השלום בתל אביב, ובימים אלו מתברר עירעורו בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לאחר שהוריד שלושה סעיפים מטענותיו כנגד העיתון המוביל במדינה. השופטת יהודית שבח, לא חסכה מילות ביקורת ממנו, לצד מחמאות מחוייבות המציאות לתובע שהפסיד.

שרי אריסון ומתי גולן

וכיצד מתי גולן קשור לשרי אריסון ? ובכן, הוא לא קשור אליה. לא אישית. במאמר בעיתון גלובס מיום 20/01/2003, מאמר שכותרתו "האחיתופל של אריסון" (קישור), כתב מתי גולן על כך שבעלי הון מאיימים על אחרים בתביעות בסכום אסטרונומי. ככל הנראה, שכח מתי גולן שהוא שירת בעיתון טלגרף כעורך תחת בעלי הון שהטילו בפועל חרם מודעות על עיתון מעריב בשל פרסומים בו, חרם שאותו הצדיק, כאמור, במאמר בעיתון הארץ, מאמר שבגינו נתבע בהליך של קובלנה פלילית פרטית על לשון הרע ע"י יואב יצחק ויצא בעור שינייו מרישום פלילי, כך לפי טענת ספרו של יואב יצחק.

יואב יצחק כותב בספרו על צורת התנהגות זו של מתי גולן ועל צביעותו. מצד אחד הוא מרבה לבקר את העיתונות בפומבי ומצד שני הוא עיתונאי שכן דופק חשבון לבעלי הון ומונע מאחרים בתפקידו כעורך, פרסומים שליליים עליהם.

דיון ראשון, סופסוף

לאחר שמשפחת רוטר הגיעה לפשרה עם יואב יצחק, בתביעת לשון הרע שהגיש כנגדם, בוטלה תביעת הנגד על לשון הרע שהגישו כנגד יואב יצחק. פורסם מכתב התנצלות שהוכתב מראש ע"י פרקליטיו של יואב יצחק, ויואב יצחק קיבל בסה"כ את הוצאותיו כפי שנקבע ע"י הצדדים, חלקם מסכום האגרה לבית המשפט שכבר שולם ע"י רוטר. תביעת מיליון השקלים החדשים, התמסמסה לה, והאיום הגדול שמומש באמצעות תביעה כספית מרתיעה, נראה כיום כניסיון הפחדה שלא צלח.

למעשה, מאחורי הגשת התביעה בסכום גבוה כזה כנגד משפחת רוטר, כאשר גם אני כלול בתוך התביעה ללא הצדקה (אין לי קשר משפחתי עם משפחת רוטר או יחסי עבודה בשכר), נעשתה ככל הנראה מתוך מטרה אחת, שאותה ניתן להבין גם כן מתוך פסוק מספרו של יואב יצחק, מחלקה ראשונה.

בפרק שעוסק ב"חופש הביזוי", אותו ביטוי שהוא מנסה לקדם זה שנים, כולל בוועדת האינטרנט של הכנסת (קישור) בה הזכיר שוב ביטוי זה, ביום 08/05/2001, מתוודה יואב יצחק וכותב (עמוד 610): "אך גם אני, אגב, למדתי את לקחי מפרשת לביב. יותר לא אתקרב לבית משפט השלום בתל אביב. אולי רק אם לביקורים הכרחיים במסגרת עבודתי כעיתונאי, או אם לא תהיה לי ברירה אחרת. לדידי, התמשכותה של תביעה כה פשוטה על פני חמש וחצי שנים מהווה עינוי דין לשמו" (סריקה).

כמו שנאמר: כדי לדלג מעל משוכת בית משפט השלום בתל אביב, מספיק לנקוב בסכום של יותר ממיליון ש"ח בכתב התביעה, לצרף עוד נתבעים שרוצים לבוא עימם חשבון, והופ! יש פסק דין או פשרה בפחות משנתיים. בעל המאה הוא בעל הדעה. סכום הכסף הוירטואלי בכתב התביעה יקבע היכן תתנהל וכיצד תקצר הליכים שלא בתום לב.

ביום 07/01/2003, יצאה החלטה של כבוד השופטת רות לבהר שרון הקובעת שניתן בזה 60 יום לגילוי מסמכים הדדי, ותוך 90 יום יגישו רשימת עדים, תצהירים ורשימת עובדות מוסכמות.

כך, לאחר יותר משנתיים, כאשר עוד לפני שהוגש כתב התביעה ב 11 אפריל 2001, כשאני מתנצל בכל מקום אפשרי, ובתגובה זוכה ליריקה בפרצוף מצד התובע, אני ועורך דיני משה ויסברג, הולכים לנהל הגנה חסרת רחמים מול תביעה המנסה לייחס לי פרסום לשון הרע, על חשבון חופש הביטוי, ועל חשבון "עיתונאי לוחם" שנלחם במשך מספר חודשים, והיה שותף מלא לזריקת בוץ הדדית בביצה.

למרות שכבר הונפק פסק דין ראשון העוסק בלשון הרע ברשת האינטרנט, ע"י כבוד השופט אמיר בבית המשפט השלום בכפר סבא, מקרה הידוע יותר כאוקספורד נגד מלך הערפדים (על פי כינויי הצדדים ברשת), או "בורוכוב נגד פורן", כאן תתנהל תביעה בבית משפט מחוזי, שתוקפה ודברה מחייבים יותר בגלל שכאן מדובר בבית משפט מחוזי בתל אביב, ולא בית משפט שלום בכפר סבא.

אגב, בפסק הדין "בורוכוב נגד פורן", התובע לא זכה בפיצוי כספי על לשון הרע שנכתב עליו ע"י הנתבע, אלא זכה מן ההפקר לאחר שהנתבע נשבר בחקירה נגדית, והודה כי כתב הודעות פוגעות בשמו של התובע, ובכך גרם לו להראות כמשמיץ אחרים. על כך נפסק כנגדו לשלם לתובע סך של 90,000 ש"ח.

הפשרה שהושגה בין יואב יצחק לבין משפחת רוטר, קיבלה תוקף של פסק דין, ונקבע שמשפחת רוטר תפעל להורדת פרסומים משמיצים על יואב יצחק. למרות שאין שום סעיף בפשרה הקובע כי רוטר יפעל להוריד כל פרסום פוגע כנגד כל אדם, למרות זאת, כתב על כך מאמר עורך דינו של יואב יצחק, עו"ד אמיר טיטונוביץ, אותו עורך דין שהציל את יואב יצחק מהוצאות משפט בנובמבר 1996. בעיתון גלובס מיום 17/11/2002 (קישור), כותב עו"ד אמיר טיטונוביץ' מאמר בו הוא קובע מספר קביעות שאין להן אחיזה במציאות. המאמר שלו זכה לתגובה מצד ישעיהו רוטר באתר רוטר נט, ומצידי (קישור), במאמר שפרסמתי במספר פורומים.

אחרית דבר

לידידי, העיתונאי עידו אמין, גם הוא מעיתון "הארץ" (עיתון שאת כתבותיו ציטטתי כאן) אני אומר: אל תיבהל ממשפחת יצחק. לא מאמנון ולא מיואב. שניהם רוצים מיליון ש"ח, שניהם מאיימים בלשון הרע על כולם, ושניהם מנסים להפחיד את כל העולם. גם אם תבחר להתנצל על לשון הרע שלא עשית, קח איתך מסיכת אב"כ, כדי שלא תרגיש את היריקה בפנים מצד "הנפגע".

יש הרבה אנשים שלועסים גת כדי להרגיש גברים, ויש אנשים שתביעות לשון הרע ואיומים לרוב עושים להם את זה. הכל מניפולציות זולות עם תג מחיר יקר. בסופו של דבר, המאיימים והתובעים הם אלו שמשלמים את המחיר.

להתראות בפסק הדין.

פרק זה נלקח מתוך הספר הוירטואלי "החלקה שנונה" בהוצאת "עגל עם זנב" ;-)

הבהרות חשובות

1. המאמר הנ"ל הוא מאמר אישי, ולא מתיימר להיות אובייקטיבי, אלא להציג את הצד שלי בלבד. המאמר מנסה להיות מבוסס על עובדות. לשם כך צורפו סריקות וצילומי דפים מתוך הספר מחלקה ראשונה שכתב יואב יצחק.

2. המאמר כתוב קצת בצורה צינית כמו רוב המאמרים שלי. אין משום כך לגזור שהדברים במאמר אינם אמת.

2. הספר "מחלקה ראשונה" נכתב בשנת 1995, ויכול להיות שמאז דברים התפתחו ואני לא יודע על כך.

3. המאמר נשלח לעיתונאי יואב יצחק לתגובה לפני פרסומו. המאמר נשלח ביום 22/01/2003 בבוקר של אותו יום. יואב יצחק בחר להבהיר כי מתי גולן התנצל בפניו על התרגיל של ההדלפה והפוליגרף בגלובס והתנצלות זו קיבלה תוקף של פסק דין.

4. יואב יצחק בחר שלא להבהיר או להגיב על דברים נוספים בטענה שהוא לא העורך, ואיים בתביעת לשון הרע אם הדברים יתפרסמו. כמו כן ביקש שלא אשלח לו מכתבים נוספים.

5. ליואב יצחק הוצע לפרסם ביחד עם מאמר זה, את תגובתו במלואה ללא עריכה או צנזורה, והוא בחר שלא לעשות כן.

עדכון 10/03/2004

השבוע (10 מרץ 2004) נוצר קשר ביני לבין העיתונאי מתי גולן. יותר משנה לאחר פרסום המאמר. מתי גולן קרא את המאמר וביקש להבהיר מספר דברים חשובים. אני מתנצל בפני העיתונאי מתי גולן על כך שלא יצרתי עימו קשר כבר לפני יום פרסום המאמר, כדי להגיב על המאמר ולהביא בפני הקוראים את ההבהרות החשובות.

על בסיס השיחה עם מתי גולן מתקבלת התמונה הבאה:

1. מעולם לא נעשה על העיתונאי יואב יצחק "תרגיל מעבידים קלאסי" כפי שצוין במאמר, והדרישה לבדיקת פוליגרף בגין הדלפת מידע לעיתון ג'רוסלם פוסט, נעשתה לאחר שהגיע מידע מגורם כלשהו על הדלפה במערכת גלובס לעיתון ג'רוסלם פוסט.

2. מתי גולן מעולם לא התנצל בפני יואב יצחק על שגרם לפיטוריו מעיתון גלובס בתקופתו כעורך.

3. בית המשפט המחוזי שדן בערעור של תביעת לשון הרע שהגיש יואב יצחק כנגד מתי גולן, פסק לטובת מתי גולן. בית המשפט לא קבע שמתי גולן כלל הוציא דיבה על יואב יצחק.

עדכון (10/03/2004): מידע מצורף

את פסק הדין מתי גולן נגד רשת שוקן, יואל אסתרון, אמנון דנקנר ורון מייברג, אפשר לקרוא במלואו בקישור הבא:

http://halemo.net/info/slander/matigolan01.htm

את פסק הדין של הערעור, יואב יצחק נגד מתי גולן, אפשר לקרוא במלואו בקישור הבא:

http://halemo.net/info/slander/matigolan02.htm

ושוב, התנצלותי הכנה לעיתונאי מתי גולן על כך שתגובתו הובאה באיחור רב עקב מחדל שלי.

עדכון (07/07/2004):

במסגרת הכנת תחקיר עיתונאי אחר, נתקלתי במידע חדש שראוי שיובא כאן למרות חוסר שיתוף הפעולה של יואב יצחק ואי מתן תגובה:

ביום 18 אוגוסט 1997, הגיש העיתונאי יואב יצחק תביעה אזרחית לבית המשפט השלום בתל אביב כנגד מתי גולן על לשון הרע. סכום התביעה: 200,000 ש"ח (ת"א 72922/97).

במסגרת הליכי בוררות שנערכו מחוץ לבית המשפט הושגה פשרה בין הצדדים. בחודש נובמבר 1997 התנצל מתי גולן על דבריו שהתפרשו כפגיעה ביואב יצחק. ההתנצלות נגעה למאמרו של גולן בעיתון הארץ מיום 20 ינואר 1993 (תחת הכותרת "שרירנות עיתונאית" שנגעה לפרשת "כלל" ולחרם המודעות על עיתון מעריב. קישור לעיל בכתבה) וכן על הדלפה לעיתון ג'רוסלם פוסט בקשר למידע פנימי שפורסם על עיתון גלובס כשערך אותו, הדלפה אשר יוחסה ליואב יצחק.

וזה נוסח מכתב ההבהרה שנמסר לתיק בית המשפט:

[ציטוט]

הבהרה

1. לפני כמה שנים נאמרו על ידי דברים שניתן לפרשם כאילו מסר יואב יצחק, שעה שעבד עבור עיתון גלובס, ידיעה לעיתון אחר.

אני מבהיר בזאת, כי לא זו היתה כוונתי, ואם כך זה הובן על ידי יואב יצחק או אחרים, אני מצטער ומתנצל על כך.

2. כאשר התבטאתי, במסגרת כתבה שפורסמה בעיתון הארץ ביום 20.1.93, כלפי עיתונאים, בלשון חריפה או בוטה או שהטלתי ספק במקצועיותם העיתונאית, הרי שהתבטאויותי במסגרת הכתבה לא כוונו מלכתחילה כלפי העיתונאי יואב יצחק - ואם דברי הובנו אחרת, אני מתנצל על כך.

מתי גולן

[סוף ציטוט]